דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך מרץ, 2017

פורטונה חדד, ילדה בת 8 במסע הישרדות בטוניס תחת השלטון הנאצי

"נולדתי במוקנין למשפחה בת 7 נפשות . אני האחות הצעירה מבין חמישה אחים . במוקנין חיינו חיי קהילה בקהילה היהודית הקטנה של העיירה ( 500 משפחות יהודיות .) לפני המלחמה לא היינו עשירים אבל חיינו טוב. הוריי ואחיי עבדו. אמי הייתה תופרת ואבי היה רוכל. , אחי אליהו, היה צורף - הייתה לו חנות לתכשיטי כסף שהכין ומכר. הייתה לי ילדות רגילה. היו שם גם ערבים והיו לנו יחסים שכנות טובים איתם . לפני המלחמה הספקתי ללמוד שנתיים במוקנין - כיתות  'ב- ו 'א . כשגרנו במוקנין אחי הגדול אהרון למד רבנות והוא היה צריך לנסוע לעיר סוסה, שזו עיר גדולה ליד הים , כדי לקבל הסמכה (סטאז'). אמי לא הייתה מוכנה שניפרד ושיגור אצל אחותה. בשנת 1942 עברנו לגור בסוסה על מנת שיקבל את ההסמכה שלו . אני הייתי אז באמצע כיתה ג'. הספקתי ללמוד שנה בבית הספר אליאנס בסוסה ואז פרצה המלחמה. הייתי בערך בת שמונה וחצי באמצע כיתה ג' שפרצה המלחמה בעירנו סוסה בקשו מהקהילה היהודית להתרכז באותו אזור כדי שכשיבואו לאסוף אותנו נהיה כולנו במקום אחד. זכור לי שאספו אותנו במקום גדול ליד הים, אמי חיבקה אותי ואת אחותי מרים ואמרה "הלו…

פיוטר ויינר, ילד בן 9 ,מסע הישרדות בין ברדיצ'ב לקזחסטן

ביוני 1941 התחילה המלחמה. אחרי יומיים – שלושה גייסו את אבי לצבא. בהתחלה ביקרנו אותו בבסיס בברדיצ'ב. אחר כך הוא נשלח לכיוון לבוב והקשר איתו ניתק. נשארנו שלושתנו לבד, עזובים ולא נחוצים לאף אחד. אמא התחילה לחפש דרך לברוח, ופנתה לאחותה שהייתה לה עגלה עם סוס. בתאריך 1941.7.5 ברחנו על עגלה בדרך הגרמנים הפציצו את העגלה ונאלצנו להמשיך ברגל. כך הגענו לתחנת רכבת ועלינו על רכבת משא לסיביר.
בכל הפצצה אמי לקחה אותנו לשדה חיטה וכיסתה עלינו בגופה. ראינו את המטוסים הגרמנים טובחים בנו. באחת ההפצצות ראינו את הטייס יורה בנו. אחרי שקמנו ראינו שאנחנו כי היחידים ששרדו, ומסביבנו היו גופות.
לאחר מכן המשכנו ברגל. לא היו לנו בגדים חמים, בלילות היה קר, ולא היה לנו במה להתכסות – איבדנו הכול בדרך, גם את המסמכים. אכלנו מה ששכב לצידי הדרך ומזון שניתן לנו ע"י הכוחות הנסוגים. הגענו לעיר ארמוויר. משם שלחו אותנו לכפר ומהכפר לקולחוז. בקולחוז נתנו לנו צריף מלא קש לישון בו. התגוררנו שם חודשיים, וכשהגרמנים התקרבו ברחנו שוב. בהמשך היינו בעיר קרסנוגורסק, ומשם נשלחנו בדוברה לקזחסטן. בדרך הופצצנו ע"י הגרמנים, והד…

מסע ההישרדות של מרים רז , בת 9, בשואה : “ציפורים בשחור לבן”,

תחילת המלחמה בפולין, 1 בספטמבר 1939, תפסה את מרים, מאשה בשמה המקורי, בגיל שש, כשהיא מצפה בהתרגשות ליום הראשון ללימודיה בבית הספר. היא גדלה בבית יהודי דתי, יחד עם אביה, אלטר זונשיין, בן ה-28, בעל חנות בדים וראש הקהילה היהודית בכפר, אימה, הניה זונשיין-וינוגרד, אחיה יוסף, אז בן ארבע, ואחיה נתן, בן השנה. יחד עמם גרה בבית גם סבתה מצד אביה, לובה זונשיין. אוכלוסיית הכפר שבו גרו, ורשצ’ין, הייתה מורכבת משליש פולנים, שליש אוקראינים ושליש יהודים. האנטישמיות מצד הפולנים הייתה גלויה, וקריאות כמו “יהודייה מצורעת” ליוו את מרים מילדותה המוקדמת.כשנשמעו רעמי התותחים בפולין, היה ורשצ’ין בשליטת הצבא הרוסי. המבוגרים בבית שוחחו ביניהם על המלחמה, ואיש מהם לא התפנה לשוחח עם הבת הצעירה על פתיחת שנת הלימודים. לכיתה א’ באותו בית ספר היא תזכה להגיע רק כעבור 72 שנים, במסגרת ביקורה בפולין כעדה במסע של בית ספר מפרדס חנה-כרכור. “אחרי שפרצה המלחמה הרוסים נסוגו מהכפר”, היא מספרת, “והם הציעו לנו להצטרף אליהם לרוסיה. סבתא שלי, שזכרה את מלחמת העולם הראשונה, אמרה שהגרמנים היו הרבה יותר טובים ליהודים מאשר הרוסים, וההורים ש…

סיפורי השתיקה

צבי מל , 2014
סיפורי השתיקה של צבי מל הם סיפור ילדותו כפליט באירופה בימי מלחמת העולם השנייה ואחר כך כנער עולה בודד. הם מסופרים בכנות יוצאת דופן וכוללים אירועים קשים בצד רגעים אנושיים מכמירי לב.
צבי מגולל בספרו את יריעת חייו, החל מילדותו המוקדמת בעיר קובנה שבליטא ערב מלחמת העולם השנייה, הימלטות משפחתו מאימת הפלישה הנאצית, נטישת הבית והבריחה מגטו וילנה אל חבל אורל שברוסיה, התמודדותו עם תלאות החיים בשנים 1941-1954 כילד החוסה במוסדות יתומים, סובל מהתנכלויות, נע ונד בתורו אחר מזון ויחס אנושי, עלייתו לארץ עם קום המדינה, התבגרותו והשתתפותו במלחמות ישראל.
בסיפוריו מתוארת דרך חתחתים בין ערים, כפרים ויערות שורצים חיות טרף, חוויות קשות וחשיפה למראות מזוויעות, אשר הותירו בו צלקת נפשית עמוקה. בנתיב חייו של צבי משתקפים האירועים ההיסטוריים הדרמתיים ביותר שעיצבו את גורל העם היהודי באירופה ובארץ ישראל, במאה ה-20.
צבי מל, נשוי למרים, אב לשלושה וסב לחמישה, מתגורר כיום ברחובות. לאחר שנים של שתיקה, החליט להעלות את זיכרונותיו על הכתב ולהוציאם אל האור, מתוך  תחושת מחויבות לספר, להמחיש ולהותיר ידע על שאירע לו בת…

יהודה ניר , ילד בן 12, במילכוד התדמית הארית

יהודה ניר , ילדות אבודה , מקור תקשורת , 2007
יהודה ניר חווה ילדות מאושרת ובוטחת בפולין עד גיל 9. מאז, במשך שש שנים, היו חייו רצף מסויט של אימת מוות, התייתמות, בריחה והסתתרות. ד"ר יהודה ניר מתאר בספר את ימי הכיבוש הסובייטי בלבוב (השנתיים שלאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ), המרת הזהות שלו ושל אמו ואחותו לפולנית נוצרית, כניסת הגרמנים, השתוללותם של האוקראינים, הירצחו של האב, בריחה לקרקוב ואחר כך לוורשה. בסוף הוא משחזר את השתתפותו במרד הפולני רב התעוזה אך הכושל, שהסתיים בניסיון הימלטות דרך תעלות הביוב. לאחר המלחמה עלה ניר עם אמו ועם אחותו לישראל, שירת במלחמת העצמאות ובצה"ל, חזר לאירופה ללימודי רפואה, השתלם בפסיכיאטריה בארצות הברית והיה יותר מ-40 שנה פרופסור לרפואה בארה"ב ( נפטר בשנת 2014 ) . במלחמת יום כיפור היה בשירות צבאי כרופא בישראל. הנה כמה תיאורים מתוך ספרו המרתק : ילד בן 12  במילכוד התדמית הארית“אמה ואלה היו מודאגות מאד מהמראה שלי . הייתי חיוור מדי. הן לא אהבו את מראה השער שלי,שלדבריהן היה כהה מדי. אלה החליטה כי יש לחמצן את שערי.אף-על-פי שהרעיון זעזע אותי, שיתפתי אתה פעולה ב…

יוסי חן , האור בקצה היער

תודות ליוסי חן שהעלה את ספרו המרתק לאינטרנט . "רציתי לספר את סיפורי כפי שזכור לי", אומר יוסי, שנים לאחרשנהג לתת "תשובה מתחמקת", לכל מי שביקש לשמוע.ההתקוממות בגטו לחווא הפתיעה את הגרמנים, שרצו להוביל אתהיהודים אל בורות המוות שהוכנו מראש. היהודים בגטו - גברים, נשים,קשישים וטף - התנגדו באמצעים הדלים שברשותם. רובם פתחו במרוץלחיים תחת מטר יריות לעבר הנהר בתקווה להימלט מיד רודפיהם.גורלם של מאות נמלטים לא שפר. הם נהרגו בהתקוממות ואחרים נרצחולאחר מצוד או בעקבות הלשנות של משתפי פעולה מקומיים. חלקםנפלו במאבק במסגרת שורות הפרטיזנים הלוחמים. כמאה איש ניצלו.בין הנמלטים היה גם יוסי בן השש. במהלך המרוצה מהגטו נשמטנפלו במאבק במסגרת שורות הפרטיזנים הלוחמים. כמאה איש ניצלו.במהלך המרוצה מהגטו נשמטמאחיזתו של אביו, והוא נותר לבד. אולם הילד לא עצר. הוא המשיךלרוץ, חתר קדימה, "לא הפך לנציב מלח", כדבריו, אבל נותר מאחור,בין "הבודדים האחרונים", עד שנעזר באלמוני שסייע לו להגיע אל ביןזרועותיו המגנות של דודו הירש-לייב, שהביאו אל אביו.
למזלו, חברו יוסי ואביו אל קבוצה קטנה של פ…

עדות מצמררת מהתופת: "הקאפו הציל אותי מתאי הגזים ברגע האחרון"

מאת : עזרי עמרם הוא היה נער בן 14 כשהנאצים גירשו אותו ואת בני משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אחרי שהופרד מהם, נאלץ לשרוד לבד בצריף הילדים, שם ניצל משילוחי המוות לאחר שהתחבב על הקאפו ששמר על הצריף. הוא שרד את צעדות המוות לאחר שקצין האס.אס בעט בו במקום לירות בו למוות. סיפורו המצמרר של איציק לבנת. איציק היה רק בן 14 כשהגיע יחד עם אביו ואחותו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אז עוד קראו לו שנדור וייס.יצחק (איציק) לבנת, נולד בשנת 1930 בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה. הוא היה הרביעי מבין חמשת ילדי המשפחה. אביו ניהל חווה חקלאית גדולה של אציל הונגרי. בשנים הראשונות למלחמה, על אף השמועות והחדשות שהגיעו מרחבי אירופה, החליטה משפחתו להישאר במקומה. ב- 1944 נפטרה אמו של איציק, וזמן קצר לאחר מכן - הזרוע הארוכה של הנאצים הגיעה גם לעיירה הקטנה שלהם. יחד עם אביו ואחותו, נשלח איציק לבירקנאו. תוך זמן קצר הופרדה המשפחה, לאחר שהנאצים מיינו אותם לקבוצות. איציק ואביו הלכו לכיוון אחד, ואחותו נלקחה לכיוון אחר. למחרת, גם אביו נשלח למחנה הצמוד, לאושוויץ. מאותו הרגע, "שוטי" בן ה-14 היה לבדו בעולם, ב"…