חוויותיו של הנער ליאון לייזון , בן 14 במחנה פלאשוב , 1943

 

מקור :

ליאון לייזון , הנער על ארגז העץ

עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס

הוצאת מודן בשנת 2014

" זה היה נורא להיות בלי הוריי , בלי לדעת  היכן נמצאים האחים שלי צליג והרצל , או אפילו אם הם חיים. בלילה במיוחד הייתי מנסה להיזכר בפניהם. בעבודתי במחנה פלאשוב הייתי נדרש לחבוט בסלעים כדי להפוך אותם לחצץ או חפרתי מצבות בבית-הקברות כדי שהנאצים יוכלו לרצף בהם את השבילים. זו הייתה עבודה מתישה ומסוכנת, וכל טעות הייתה עלולה לגרום למותי ."

" יום אחד , בזמן שנשאתי סלע גדול , החלקתי על  מצבת קבר שבורה ופצעתי את רגלי בצורה קשה. היה עלי ללכת למרפאת מחנה פלאשוב כדי שייחבשו את החתך. מאוחר יותר  נודע לי שמפקד מחנה פלאשוב אמון גת  נכנס למרפאה זמן קצר אחרי שאני יצאתי ממנה וירה בכל החולים, פשוט ירה בכל אחד ואחד מהם, בלי סיבה של ממש. פרט לכך שהתחשק לו לעשות כן . אילו נשארתי שם כמה דקות נוספות, הייתי מוצא להורג עם האחרים . כששמעתי מה קרה הבטחתי לעצמי שלא משנה מה, לעולם לא אלך שוב למרפאה במחנה פלאשוב.

אך ההימנעות מהמרפאה במחנה פלאשוב לא הבטיחה שאוכל לחמוק  מרשת האכזריות שפרש הקצין הנאצי אמון גת על מחנה פלאשוב.

זעמו של אמון גת  גבר עם תחילת חורף 1943. הורו לי לפנות שלג  עם קבוצה של גברים אחרים. לא היו לי בגדי חורף והייתי  כה קפוא , עד שהתקשיתי לאחוז באת חפירה. הקצין הנאצי אמון גת , מפקד המחנה , הופיע לפתע, ודרש , בלי כל סיבה, שהשומרים, יצליפו  בשוטי העור שלהם עשרים וחמש פעמים בכל אחד מאיתנו. איש מאיתנו לא הבין  מה היה חטאנו, אך לא הייתה לכך חשיבות, אמון גת היה מפקד מחנה פלאשוב והיה יכול לעשות ככל העולה על רוחו, עם או בלי סיבה . הוא נראה פורח כשגרם סבל לחסרי ישע. הוא הביט זמן -מה ואז החליט שההצלפה איטית מדי , ולכן הורה לשומרים להציב שולחנות ארוכים ולהעמיד אותנו בשורות של ארבעה. ניגשתי לקבל את עונשי עם שלושה גברים שגילם וקומתם היו פי שניים משלי. לשוטי ההצלפה היו כדורים קטנים בקצותיהם שהעצימו את הכאב ואת הפגיעה. הורו לנו לספור בקול את ההצלפות בזמן שהלקו אותנו. אם הכאב גבר עלינו ופספסנו את הספירה, השומרים הנאצים התחילו מההתחלה.

רכנתי על השולחן  וחיכיתי להצלפה הראשונה. כשהיא באה , הרגשתי כאילו מישהו  חותך את בשרי בסכין . " אחת" , צעקתי בגרמנית שהשוט היכה בי בשריקה. תגובתי הראשונית הייתה לכסות  את אחוריי לפני שהמכה הבאה תנחת עליהם , והשוט  היכה כעת בידיי . " שתיים" הצלחתי לקרוא שוב בגרמנית . " שלוש, ארבע" הייתי משותק מקור , אך הכאב  הציף אותי בכל פעם , כאילו צרבו את בשרי .

"שתיים -עשרה, שלוש -עשרה, ארבע-עשרה " , האם העינוי הזה יסתיים אי-פעם ? ידעתי שאני חייב  להחזיק מעמד, אחרת הכול יתחיל מהתחלה. ידעתי  שלא אוכל  לשרוד סיבוב נוסף כזה.  אחרי  עשרים וחמש הצלפות מעדתי לדרכי , מטושטש מכאב. איכשהו הצלחתי לצלוע עם האחרים בחזרה אל העבודה. רגליי ואחוריי פעמו מכאב. הם נותרו שחורים וכחולים במשך חודשים , והישיבה הפכה לעינוי.

 הימים המחרידים במחנה פלאשוב הפכו לשגרה, היינו מתעוררים  המומים לפני עלות השחר לקול דלתות נפרצות ופקודות צעקניות. התכנסנו בקבוצות  לפי מספרי הצריפים שלנו, ואז ספרו  אותנו שוב ושוב בזמן ששומרים  נאצים מהירי חמה  ואכזריים  התעללו בנו. אחר כך חילקו  אותנו לקבוצות למלאכות היום,  לפעמים יצאנו מהמחנה כדי לחצוב קרח, לפנות שלג או לסלול כבישים. אף פעם לא קיבלנו  אוכל לפני סופו של יום העבודה.  אז היו מוציאים  סיר גדול, ואנו רצנו  לצריפים להביא את הכפות והקערות יקרות הערך שלנו.

הארוחה היחידה הזאת הייתה תמיד זהה: מים חמים עם מעט מלח או פלפל, ואם שיחק לנו  המזל , קצת קליפות תפוחי אדמה ופתיתי ירקות אחרים . הגברים שחילקו את המרק היו גם הם אסירים ולפעמים אחד מהם היה חס עלי ושם בצלחתי  חתיכה אמיתית של תפוח אדמה. זה הפך את היום כולו למיוחד. אחרי הארוחה חזרנו לדרגשים בצריפים של מחנה פלאשוב וניסינו לאגור כוח לקראת היום הבא.

החודשים התארכו ואני נואשתי . מדי פעם במשך היום הייתי רואה  מרחוק את אחי או אבי  במרחק, עושים את דרכם ממטלה אחת לאחרת , והצצה החטופה הזאת הייתה  מעניקה לי מעט תקווה .

אוסר שינדלר לא שכר אותי לעבודה , אך למרות זאת  היה לי מעט מזל. בית החרושת למברשות שבו עבדתי  בגטו קראקוב הועבר לפלאשוב, והציבו אותי  למשמרת הלילה , שארכה 12 שעות. הייתה זו הקלה לזכות בעבודה קבועה במקום  רשמי שאליו יכולתי ללכת לעבוד.

העבודה בבית החרושת אפשרה לי גם לשהות בפנים. במקום חם יותר , במקום לשבור קרח או לגרוף שלג בחוץ . אבל גם בבית החרושת במחנה פלאשוב היו זוועות . באחד הלילות פרץ אמון גת אל בית-החרושת עם שני כלביו  ראלף ורולף. הוא היה משועמם  וככל הנראה שיכור: הוא שלף את אקדחו וירה במנהל העבודה שלנו- פשוט ירה מטווח אפס, בלי כל סיבה. מנהל העבודה קרס  לרצפה  ודם  נקווה מתחת לראשו ."

בסוף שנת 1943 הצליח אוסקר שינדלר להעביר את הנער ליאון לייזון ואביו לעבודה במפעל  שלו ,  במחנה משני של  מחנה פלאשוב .  במחנה  משני זה עבדו כמה מאות מ"יהודי שינדלר" וזכו לחסותו.

 מקור :

ליאון לייזון , הנער על ארגז העץ

עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס

הוצאת מודן בשנת 2014

 

  

 

שום דבר לא יכול היה להכין את לייב לייזון למהפך שקרה בחייו כשהיה בן עשר. לייב היה ילד רגיל. הוא אהב לשחק עם חברים, שנא ללמוד ונהנה לריב עם אחיו. החיים חייכו אליו, והוא, בתמימותו, התכוון לנצל אותם עד תום. אבל יום אחד רחובות העיר התמלאו חיילים, אביו סולק באלימות מעבודתו ומשפחת לייזון נאלצה לעבור לגור בגטו.

מלחמת העולם השנייה החלה, החיים הפכו לסיוט, ולייב היה רק בן עשר.

לייב גויס לעבודה במפעל בו הועסק אביו. הוא היה קטן, מורעב ותשוש, ונאלץ לעמוד על ארגז כדי להגיע למכונה שהיה עליו להפעיל. אבל העבודה הזו היא שהצילה בסופו של דבר את חייו. לייב נכנס לרשימת העובדים החיוניים שזכו להגנתו של אוסקר שינדלר. שינדלר, איש הסודות הבלתי מפוענח, החליט שחייו של ´לייזון הקטן´ הם בעלי ערך, והעניק לו סיכוי לשרוד. 

הנער על ארגז העץ הוא ספר זיכרונותיו של ליאון לייזון, צעיר הניצולים ברשימת שינדלר. זהו סיפור על אומץ, על תקווה, ועל כוחה של רוח האדם. 

ליאון מספר את הקורות אותו ואת משפחתו במלחמה. מחנות, עבודה, רעב, התעללות, רוע טהור. את הקורות אותם אחרי המלחמה, במחנה העקורים, הגעתו לארצות הברית. הקמת משפחה.

הספר הגיע למקום הראשון ברשימת רבי־המכר של ה´ניו־יורק טיימס´.

" כשהחיילים הגרמניים נכנסים לקראקוב ב-6 בספטמבר 1939, הוא מספר בדיעבד "לא ידענו אז, אך שנותינו בגיהינום החלו" כשהגרמנים פורצים לדירתם וגוררים את האב אל מחוץ לדירה, אלה הם רגעים קשים בחייו של הילד. "ואז הבנתי את האמת. ההבנה שכנעה אותי שאסור לי להישאר פסיבי ; איני יכול פשוט לחכות לתבוסתם של הגרמנים. הייתי חייב לפעול הייתי חייב למצוא את אבי..." האב יחזור שבור ושונה. והמצב ילך ויחמיר בבית. האוכל אוזל. המגבלות הולכות ונהיות קשות יותר. הם מועברים לגטו, ורק העבודה של האב, של אחיו של ליאון, ואחר כך גם – שלו, בבית החרושת של שינדלר, מצילה אותם מהאקציות. המיונים של הגרמנים."

במהלך המלחמה ביצעו הנאצים טרנספורמים רבים, ובסופו של דבר רוקנו את הגטו כולו. משפחתו של לייזון עברה למחנה פלאשוב "המעבר בשערים האלה היה כמו הכניסה לחום הפנימי של התופת". אל מול רשעותו של מפקד המחנה פלאשוב, יעמוד ליבו החומל של אוסקר שינדלר, שיינסה למשוך מה שיותר יהודים אל בית החרושת שלו, וגם יעבירם בשלב מסוים לבית חרושת שיקים בצ'כיה, כדי להצילם. בנוסף, הוא טרח לדבר איתם, לזכור את שמותיהם, לדחוף לידיו של לייזון מעט מזון, להתייחס אל כולם כבני אנוש.

 כשנשלחו כל הנשים היהודיות לאושוויץ "אמרו לנו ששינדלר נמצא כבר בדרכו לאושוויץ, כדי להחזיר את הנשים, אך התקשינו להאמין שמישהו, אפילו הוא, יצליח בכך. אלא שאוסקר שינדלר הצליח לעשות את הבלתי אפשרי. הוא שיחד את המפקדים הנאצים באושוויץ בסכומי עתק, וטען שוב ושוב שהנשים הן "מומחיות", "מיומנות מאד" ו"אין להן תחליף". באורח נס, מאמציו נשאו פרי, והנשים הועלו שוב לרכבת, הפעם לברינליץ."

כתיבה רהוטה. זיכרונות אישיים של נער קטן, שהם עולם ומלואו, מתקופה חשוכה, וסיפורו של איש אחד, שסיכן את חייו שוב ושוב למען היהודים.

 מקור וקרדיט : ד"ר רותי קלמן ,  אתר הספרייה הציבורית ע"ש מאיירהוף דימונה ( קישור)

אמי הגיבורה הסתירה אותי והבטיחה שתבוא לבקר. אבל היא לא חזרה"

 

גדעון לוטן, ניצול שואה בן 89, הסתתר בילדותו אצל משפחה קתולית בהולנד, בעוד אביו נרצח ואימו הצליחה בפעילות מחתרתית להציל יהודים רבים - אך לא את עצמה. "כשאני מספר על מה שעברתי בשואה אני לא רק מעביר זיכרון. אני שומר על אמי חיה"

עם כיבוש הולנד על ידי הנאצים החל המצוד אחר היהודים. גדעון היה בן שש בלבד כשנאלץ להיפרד מהוריו. אביו נתפס ומת בדרכו למקום מסתור. אימו, שושנה, עשתה הכול כדי להציל את בנה. היא הבריחה אותו למקום מסתור ונפרדה ממנו בפשטות קורעת לב: "אני אבוא לבקר אותך".

לכתבה של אביחי חיים באתר וואלה ( (23.4.2025

רות בונדי והילדים במחנה אושוויץ

בדצמבר 1943 גורשה רות בונדי לאושוויץ, שם טיפלה בילדים בגיל הרך,   במחנה המשפחות בבירקנאו .

מתוך ספרה של רות בונדי ז"ל , נחמות קטנות, (2003)  , תל אביב: גוונים; תשס"ג 2003

"אחת האימהות של ילדי הגן שבהשגחתי במחנה המשפחות בבירקנאו, אמו של קארליצ'ק החיוור, אמרה לי שהיא יודעת לקרוא בכף היד, ושהיתה רוצה לקרוא את עתידי. בהיסוס הושטתי לה את כף ידי, היא בחנה אותה וקבעה: את, היחידה מכולנו, האימהות והילדים שבקבוצה, תישארי בחיים. ומה עם אבא שלי? הוא לא ישרוד. וכך, בדיוק, קרה. (ע' 72)

לקראת הסלקציה באו אלי האמהות לבקש עצה: מה לעשות? לעזוב את ילדיהן? להישאר עמם? מה היית עושה את? ניסיתי להתחמק: "אינני יודעת. הרי אין לי ילד משלי". אבל הן לא הרפו: "ובכל זאת?" אמרתי להן: "אני חושבת שאילו היה לי ילד קטן, הייתי נשארת איתו." הן הנהנו: זה מה שהתכוונו לעשות בלאו הכי. [...] במשך שנים כרסמה בי האחריות הנוראה שלקחתי על עצמי. הרי האמהות היו צעירות, ואלמלא נשארו עם ילדיהן היה להן סיכוי להינצל, להקים משפחה חדשה. אבל איך חיים במחשבה על ילד שנעזב בשעתו הקשה? אחרי שנולדה בתי טל חזרתי ושאלתי את עצמי: האם הייתי נשארת עמה כדי לחבק אותה בתא הגז? ואישרתי לעצמי שוב ושוב: לא הייתי עוזבת אותה. (ע' 49-48)

בגיל ארבעים ילדה דודה אירמה בת מקסימה שנקראה בלאניצ'קה, והיא האושר, האור, נשמת חייה. אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה, בעת הכיבוש הנאצי, הגיעה משוודיה לפראג חברתה של דודה אירמה והתחננה בפניה שתרשה לה לקחת עמה את בלאניצ'קה למקום מבטחים, הבטיחה לשמור עליה כעל בתה ולהחזיר אותה אל חיק אמה עם קץ התלאות האורבות בפתח. דודה אירמה לא הייתה מסוגלת להיקרע מילדת השמש שלה, שקיוותה לה שנים רבות כל כך. שתיהן הובלו בספטמבר 1944 לתאי הגז של בירקנאו. אירמה היתה בת ארבעים ושמונה במותה, בלאניצ'קה בת שמונה שנים (ע' 18-19)."

מקור וקרדיט :

נחמות קטנות (באדיבות פרויקט בן-יהודה) 

ילדותה של רחל הראל בתקופת השואה בצ'כוסלובקיה

 

מאת: רחל הראל (רסלר)

ארץ לידה: צ'כיה  Czech Republic

רחל רסלר נולדה בצ'כוסלובקיה, למשפחה מסורתית שורדת שואה. לאימא שלה קראו  ציפורה והיא הייתה מורה להיסטוריה, ולאביה קראו משה, הוא היה אורטופד במקצועו. במשפחתה הן היו שלוש אחיות, אחת גדולה ממנה ואחת קטנה ממנה.

רחל מספרת על ילדותה בתקופת מלחמת העולם השנייה בצ'כוסלובקיה:

אירועי מלחמת העולם הורגשו אצלנו בשנת 1942, אני זוכרת זאת היטב, התחילו לדבר על גירוש היהודים. היו לנו קשרים עם יהודים מקהילות אחרות וידענו שבפולין גירוש היהודים התחיל כבר בשנת 1939. ידענו שזה בקרוב יגיע גם אלינו. הגירוש היה בשלבים תחילה לקחו את כל הבנות הצעירות מגיל 16, את הלא נשואות וללא ילדים, אחר כך בא תורם של הגברים ואחר כך משפחות שלמות….

מאחר וידענו שגזרת הגירוש מתקרבת אלינו, התכוננו לכך. הכנו מחבוא בעליית הגג שבו נוכל להסתתר. רוב השכנים שלנו היו יהודים, כמה מהשכנים, התחילו להכין דברים לימים שיגיעו משתפי הפעולה של הגרמנים לאסור אותנו ולגרשנו. קנינו קופסאות שימורים, אפינו מאפי בצק, שניתן היה לשמור אותם לאורך זמן. היינו ארבע משפחות שהסתתרנו יחד בעליית הגג.

כך היה, משתפי הפעולה אכן היגיעו לרחוב שלנו, גרנו ברחוב ראשי ליד בניין העירייה. כשהם נכנסו לבתינו הם לא מצאו אותנו, למזלנו. מאחר והייתי ילדה קטנה, אבי שלח אותי לביתו של הדוד שלי שגר באותו רחוב מהצד השני, כדי לראות בשלומם. כשהגעתי לביתו של הדוד על ביתו הייתה כבר חותמת: "בפקודת הממשלה הבית נחסם – סגור". הבנתי, שכבר לקחו אותם, חזרתי להורי והם מייד הודיעו לכל השכנים לעלות להתחבא בגג – שם התחבאנו. לכל אחד מהשכנים היה שם מחסן עצים, ששם התחבאנו. היינו שם שבועיים ימים. קשה לי לתאר את הימים האלו והקשיים. בתנאי פחד וחרדה שרדנו שבועיים, עד שהאיסוף הראשון של היהודים הסתיים. היה אשנב קטן שדרכו יכולנו לצפות על בניין העירייה, שם היה מקום האיסוף של כל היהודים. משם גם זיהינו את דודי ומשפחתו בין האנשים שנאספו שם להובלה.

וכמו שאומרים "ותשקוט הארץ…", האיסוף הראשון  של היהודים הסתיים ונותר שקט מתוח באוויר. אבי היה במקצועו מומחה לאורטופדיה ולמכשור רפואי, הוא היה מומחה ידוע בתחומו ועבד עם בתי חולים ורופאים בעירנו. כמוהו היו עוד כמה יהודים רופאים או מומחים בתחום מיוחד – קבוצה קטנה זו קיבלה מנשיא המדינה – היתר מיוחד להמשיך ולעבוד.  היתר זה בעצם שימש להגנתם, כדי שיוכלו להסתובב בעיר ללא התלאי הצהוב. אבי קיבל סיכה מיוחדת אותה ענד עליה היה כתוב – יהודי חיוני H.Z. שוב שיחק מזלנו ובזכות הגנה זו של אבי, משפחתנו נשארה עוד זמן רב בעיר.

בתקופה זו לא היו בתי ספר והורינו מתוך דאגה לשלומנו שלחו אותי ואת שתי אחיותיי להונגריה, כי לשם הגרמנים טרם הגיעו. בהונגריה הרי הייתה משפחתה של אמי, שתי אחיותיי נשלחו אל הדודה ואני נשלחתי לסבא וסבתא שגרו בעיירה יותר מרוחקת, שם סבי היה פעיל ומראשי הקהילה היהודית. מצב זה לא נמשך זמן רב, כי הגרמנים הגיעו בסוף גם להונגריה. ביום האחרון של פסח, בשנת 1944 ואני נשלחתי לגטו. הורי שהיו חרדים לשלומי, הפעילו את כל הקשרים ויחד עם סבי וגוי נוסף שעזר להם הצליחו לשחרר אותי, שלושה ימים לפני חג השבועות, לאחר כ-45 ימים בגטו. הטענה העיקרית בה הצליחו לשחרר אותי היות והייתי ילדה זרה, לא מהונגריה. כל הקבוצה הזו שהייתי עמם שלושה ימים, נשלחה אחר כך בטרנספורט למשרפות בערב חג השבועות – שוב ניצלו חיי!

אפשר לומר שהיה זה מזל, אך גם אומץ הלב שלי. הגוי שעזר לחלץ אותי מהגטו, בשליחות משפחתי, נתן לי הנחיות כיצד לעבור את הגבול. הייתי ילדה קטנה, כבת עשר, שהלכה לבדה על הגשר כדי לחצות את הגבול ולעבור בחזרה מהונגריה לסלובקיה כדי לחזור להורי. עברתי בצד הגשר הראשון, ליד שני שומרים, שני חיילים, שלא הסתכלו עלי, הלכתי לאורך הגשר עד לצד השני. גם שם הייתה עמדת שמירה בה ישבו עוד שני חיילים צעירים וכך עברתי. אותו גוי, השליח, כבר חיכה לי בצד השני של הגשר, ולקח אותי לעיירה, הוא הכניס אותי למחבוא באסם, בתוך הקש. מאוחר יותר הצטרפו אלי למחבוא זה עוד שני ילדים שהוא הביא.

זיכרון נוסף מתקופה זו בה התמזל מזלנו להישאר בחיים היה באירוע נוסף. בכפר בו התחבאנו, יארוק, זה היה בשנת 1944. היה שם כומר שהיה ידידותי ליהודים. בכל יום ראשון, כשהיו בני קהילתו מתכנסים בכנסיה למיסה, הוא היה נואם ומספר להם על עם שנרדף ללא עוול בכפם, והוא ביקש מהם, שאם הם פוגשים יהודים במצוקה, צריך לעזור להם.

בכפר ידידותי זה הסתתרנו בבונקר. הייתה נהוגה תורנות, בכל פעם מישהו היה יוצא מהמחבוא בבונקר, כדי להביא מים מהנחל. באחת הפעמים בה יצאתי אני להביא מים ליושבי הבונקר, גרמני אחד ראה אותי, הילדה, והתחיל לרדוף אחרי… רצתי במהירות בזיג זג, עד היום לא ברור לי מאיפה ידעתי לרוץ כך בזיג זג, והוא ירה לעברי, והכדורים לא פגעו בי, שמעתי את שריקת הכדור, והמשכתי לרוץ במהירות. הצלחתי להיכנס לבונקר היו שם 12 אנשים שהתחבאו ואמרתי להם, תיצמדו לקירות שלא יראו אתכם, כי גרמני רץ אחרי. הגוי הטוב ששמר עלינו, רץ קדימה לכיוון הגרמני, ואמר לו שאין פה אף אחד. הגרמני התעקש ואמר לו לרדת לבור ולבדוק, הגוי ירד וחזר ואמר לו שיש שם רק עטלפים וצפרדעים. הגרמני לקח קש והניח אותו בפתח הבור והבעיר בו אש, מתוך כוונה להבעיר את המקום. לא ברור לנו איך היה מזל והעשן לא נכנס פנימה. הגרמני הודיע לגוי "שלנו" שהוא יגיע למחרת ויביא אתו רימון וישליך אותו לתוך הבור, לבונקר בו התחבאנו, כי הוא חשד שמתחבאים שם יהודים. הגוי ירד אלינו לאחר שהגרמני עזב וסיפר לנו מה שקרה וכך נאלצנו שוב לברוח מן המחבוא בבונקר לכפר אחר, שם מצאנו איכר שתמורת כסף נתן לנו מחסה. מחסה זה היה זמני, כשהכסף אזל הוא גם זה שהסגיר אותנו למשתפי הפעולה. הובלנו למאסר, שם שהיינו כ- 15 ימים, כי הם המתינו לאסוף עוד יהודים ולהעבירנו בטרנספורט, אך הצלחנו לברוח משם דרך אשנב קטן – ושוב ניצלה משפחתנו ממוות.

עוד רבים הסיפורים על התלאות הקשיים שעברתי כילדה וכנערה, בשנים אלו, נדודים רבים, עד לעלייתי לארץ ישראל בעליית הנוער – לאחר מלחמת העולם השנייה".

 מקור וקרדיט :אתר תוכנית הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת ( קישור) .

 

עליזה ברק רסלר , בת 14 , מסתתרת עם משפחתה בבור ביער , סלובקיה

 

עליזה ברק-רסלר – נולדה במיכאלובצה שבסלובקיה, בשנת 1930. במלחמה הבריחו אותה הוריה להונגריה, אך כשהתקרבה המלחמה לשם חזרה לסלובקיה והסתתרה יחד עם משפחתה בבור ביער.

"לאחר שניצלנו, התרחש עוד מקרה מזעזע וגורלי. שכבנו כהרגלנו בתוך הבור, כשלפתע נשמע רחש מכיוון הפתח. ידענו, שזה איננו וינסנט או פאבל מהכפר הסמוך ( הם גם הביאו להם מזון פעם בשבוע בלילה ) שתמיד השמיעו שריקה מוסכמת. נדרכנו והקשבנו. נשמעו דיבורים עמומים ופלצות אחזה בנו. הבחנו, שהשפה הנשמעת היא גרמנית. אבא סימן לנו בלחישה להיצמד אל הקיר ולא לזוז ממנו, כדי שהשטח המרכזי של הרצפה יישאר ריק (למקרה שמישהו יציץ למטה לבור). הוא הניח על פיה של הקטנה את כף ידו כדי למנוע ממנה לצעוק או לבכות. נצמדתי אל הקיר, סמוך אלי נעמד אחיו של רוני וכשאחז בידי, הרגשתי את ידו הלחה מזיעה ואת רעידתו המבוהלת. גם לבי הלם בפראות, הקיבה התרוממה והרגשתי בחילה."

"האנשים שמעלינו החלו לפנות את הקש והקרשים ומבעד לפתח שנגלה, החל חודר אור קלוש. לפתע ,ללא אזהרה, נורתה ירייה מהדהדת. בחללו של הבור ניצת הבזק אור וכדור חדר לקרקע החולית שבמרכז המרתף. הגרמנים שעמדו למעלה, פתחו בצעקה ,Raus !Raus) החוצה, החוצה). לא הגבנו, הפכנו לפסלים אילמים, דוממים. ושוב נשמעה ירייה ואחריה עוד אחת, ושוב אחת. הכדורים שרקו באוזנינו וחלפו קרוב לרגלינו. היינו שרויים בפאניקה פנימית, בשיתוק מוחלט, תדהמה ובהלה אימתנית. זה כנראה מנע מאיתנו לצאת אל הלוכדים, למסור את עצמנו בידיהם ולגמור עם הסיוט המצמרר. עוד שמענו דיבורים עמומים ואחרי שעה קלה נורה צרור נוסף, שממש שפשף את נעלו של אבא. הוא ודאי נבהל מאוד, אולם לא הגיב. עדיין החרשנו ולא הראינו סימן חיים, היינו בהלם ."

"איני זוכרת כמה זמן נמשך הסיוט, אך בסוף השתרר שקט מעיק. שמענו שהקולות הולכים ומתרחקים, עד שהייתה דומיה מוחלטת. התחלנו רועדים ובוכים בשקט ושואלים את עצמנו, מה עלינו לעשות. האם לעבור לבור אחר ?  

עוד באותו יום לפנות ערב הגיע וינסנט , מהכפר הסלובקי הסמוך ליער שסיפק להם כל שבוע מזון לבור ביער,  נסער וסיפר לנו, שכנראה הייתה הלשנה בכפר, כי הגיעו גרמנים וישר יצאו לשטח הבורות לאסוף את המתחבאים. עלה בידם למצוא קבוצת יהודים שאותם לקחו עימם. יש חשש שיחזרו שוב והפעם עלולים אולי להשליך רימונים לתוך הבורות, שמתוכם עולים אדים, ריחות אדם או סימני חיים אחרים. סיפרנו ל- וינסנט על האירוע הטראומטי שעברנו ותהינו, מדוע הגרמנים לא זחלו וירדו למטה אם חשדו שישנם אנשים בבור ."

"הוא שיער שאולי פחדו, כי נרמז להם שפרטיזנים המצוידים בנשק, נמצאים במרתפים האלה והם עלולים להסתכן ברדתם מטה. טיכסנו עצה על אפשרויות שונות של מילוט, עד שהוחלט שכדאי לנו לעזוב את המקום לכמה ימים עד יעבור זעם . אבא נזכר באיש הידידותי בכפר "Capor Cabai", שהלין אותנו למשך יותר משבוע. נלך אליו שוב ונבקש את עזרתו. הבנים נראו מדוכאים מאוד מהאפשרות שניפרד, אך לנו היה ברור שלא נעזוב אותם, אלא נצרפם אלינו. השהות המשותפת הפכה אותנו למשפחה אחת. הודענו לוינסנט, שכבר הלילה נצא לדרך ובאם הכול יעבור בשלום בעזרת האל, נשוב לכאן , להסתתר בבור , כעבור זמן." 

מקור וקרדיט :

עליזה ברק רסלר, זעקי ילדה, יד ושם, ירושלים, תש"ס, 2000

קישור לסיפור החיים באתר " יד ושם"

עליזה ברק רסלר ז"ל 1930 – 2022

 

עליזה ברק רסלר בת 14 , הבריחה ליער בהובלת האב

  

עליזה ברק רסלר נולדה בשנת 1930 במיכאלובצה (Michalovce) שבסלובקיה.  בתחילת הכיבוש הגרמני הסתתרה עם משפחתה, אך בשלב מסוים הם נתפסו ויועדו לגירוש. עליזה זייפה דלקת תוספתן, ואביה שיחד את רופא כדי שיאשפז אותה בבית החולים וינתח אותה, וכך המשפחה לא תגורש. עליזה ואחותה ברחו לקרובי משפחה בבודפשט (Budapest),  וחזרו להוריהן  בסלובקיה אחרי שהנאצים כבשו את הונגריה. יחד הסתתרו ביער ובבור סמוך לביתם של כפריים שהצילו אותם.

המשפחה נאלצה להסתתר במשך חודשים ארוכים בבור ביער , מכוסה זרדים. 

 היער העבות היה לא רחוק מכפר בסלובקיה . כמה מאנשי הכפר הסלובקי היו מגיעים בלילה פעם בשבוע לבור ביער ומביאים מזון למשפחה המסתתרת.

הכומר של הכפר הוא שהטיף לגילוי של חסד ורחמים כלפי היהודים הנרדפים והמסתתרים בעיר .

 לאחר המלחמה עלתה עליזה ארצה עם משפחתה, נישאה והביאה לעולם שלושה ילדים. 

סלובקיה , 1944

"יותר מיובל שנים חלפו עברו מאז אותו יום סתיו גורלי, שבו הצלחנו לברוח בנסי נסים, ועדיין איני מסוגלת להבין ולהפנים את האירוע שבו התנסיתי. איך העז אבא להוביל אותנו להרפתקה מסוכנת זו? האם היה גיבור, נביא או איש בעל תמימות ילדותית שלא חשב כלל על תוצאות אפשריות, על הסכנות ועל חוסר הסיכוי המוחלט להגשים את התכנית? אינני יכולה אלא להניח שכאשר הוביל אותנו, היה אבא מצויד בחושים של חיה נרדפת הנמלטת על נפשה. הרי המנוסה שלנו התנהלה ללא כיוון מוגדר, רוב הזמן לא ידענו היכן אנו נמצאים, כי האזור של העיר היה בלתי מוכר לנו. האמצעים ההכרחיים למי שמבקשים לשרוד, ובעיקר כסף או דברי ערך, כמעט לא היו ברשותנו. והאיש הזה לקח את אשתו ואת שלוש בנותיו, והוביל אותן ל'שום מקום', לתוך אין סוף עצים... מה היו תוכניותיו ? קרוב לוודאי שלא תכנן כלל, אלא הלך קדימה כסומא. האם ידע איפה נשים את ראשינו בלילה בתוך היער, מהן הסכנות האורבות לנו שם ולאן נמשיך? האם חשב מה נאכל וכיצד נתגונן מפני הקור שכבר החל להתגבר בעונה זו של ראשית הסתיו? כמו בעל חיים נרדף, המחפש מסתור ומריח את הסכנה, כך ברחנו יחד בעקבות אבא, שנטל עליו את העול והאחריות. הוא העז לעקור את משפחתו ולטלטל אותה אל הבלתי נודע, כשמטרה אחת בלבד עומדת לנגד עיניו: להישאר בחיים." 

קישור לסיפור החיים באתר " יד ושם"

מתוך ספר הזיכרונות המרתק של עליזה ברק-רסלר ז"ל :

" התחלנו לצעוד בהליכה מהירה שהפכה לריצה, לכיוון היער הגדול שגבל בירכתי  העיר" כותבת עליזה ברק רסלר בספר זיכרונותיה המרתק.

 הם הגיעו  לשדה תירס בדרך ליער ואז  הגרמנים החלו לירות לכיוון שדה התירס שבו הסתתרו יחד עם יהודים נוספים שברחו מאימת הטרנספורטים של הנאצים .

 במהירות נמלטו עליזה , אחיותיה הקטנות והוריה  לכיוון היער העבות.

" לבסוף הגענו אל פאתי היער, שם  התמקמנו בקרחת יער קטנה. היער היה עצום , ונדמה שאין לו סוף" ...

 במהלך השיטוט הממושך ביער העבות אביה של עליזה מגלה בור עמוק מכוסה בעשבים .

כותבת עליזה ברק רסלר  בספר זיכרונותיה המרתק:

 " הוא גילה  פתח רחב למדי באדמה, שאפשר להיכנס דרכו בקלות . היה לו פנס כיס שבלעדיו לא זז בסיוריו ביער, והוא החל לבחון  המקום בקפידה. הוא האיר לתוך פנים הבור , וגילה ירידה נוחה למדי , כעין פרוזדור מלוכסן, מתוך סקרנות זחל לתוך הבור, ושהגיע לקצהו של המדרון המתון, בעומק די ניכר, מצא עצמו בחלל מרובע, שהיה מרווח וחמים."

"אחרי צאתו מהבור המשיך אבא להתקדם, ושוב נתקל בבור דומה לקודמו וכך, במרחק לא רב זה מזה, ספר אבא עוד שלושה בורות נוספים, חפורים כולם בתוך האדמה. מיד עלה  במוחו הרעיון כי אם נוכל להתגורר ולהסתתר בבורות האלה- הם  עשויים לשמש פתרון לימי החורף המתקרב. "

הבורות האלו סמוך מאד ליער היו בעבר מקום אחסון של חביות יין של תושבי הכפר הסמוך, אבל כבר עשרות שנים הפסיקו תושבי הכפר להשתמש בבורות (סוג של מרתפים) שהם חפרו במיוחד לצורך אחסון חביות היין. כבר עשרות שנים אין איש מתושבי הכפר משתמש בהם  יותר .

" מצאנו ביער  מרתף חצוב באדמה , שהיה מרווח יחסית וקירותיו ישרים. הבאנו קש וריפדנו מקום לינה לכולנו. לא תיארנו לעצמנו כי  "מרתפים" כאלה, שהיו ראויים אולי למגורי עכברים או חיות חושך אחרות ביער , ישמשו לנו בית במשך חודשים רבים, התחלנו להסתתר באוקטובר 1944 בבור העמוק (" מרתף" ).

החיים מתחת לפני האדמה

"פעם בפעם , שהצחנה הייתה בלתי נסבלת , או שהמרתף נעשה מעופש, נדדנו ביער למרתף הבא. את "ביתנו" החדש שמתחת לאדמה כינינו "הבור". החיים בבור התנהלו בצפיפות רבה"  .

 מדי שבוע היה וינסנט , מהכפר הסלובקי הסמוך ליער , מביא להם  מזון שיספיק בקושי לשבוע.

" השהות בבור החשוך בלבלה את היום והלילה ונראתה אין סופית. עד שיום ראשון אחד עלה אבא לפתח הבור , ראה את השמש המחממת  והציע שנצא מהבור לשאוף אוויר רענן בלי לחכות לרדת הלילה" .

באחד הפעמים בהם יצאו בני המשפחה מהבור לשאוף אוויר צח הם נתקלו לפתע בשני אנשים במדי המיליציה הסלובקית  הלינקה גארדה ( מיליציה סלובקית שסייעה לנאצים ) .

משמר הלינקה (בצ'כית: Hlinkova garda) מיליציה שהייתה הזרוע הצבאית של מפלגת העם הסלובקית הימנית-קיצונית. משמר הלינקה קם במהלך משבר הסודטים בקיץ 1938. המיליציה פעלה בסלובקיה נגד יהודים, צ'כים ומתנגדי המשטר האנטישמי (קישור לויקפדיה בעברית)

כותבת עליזה ברק רסלר בספר זיכרונותיה המרתק:

" עוד אנו מתענגים על החופש , נושמים עמוק את האוויר הצח, התרחקנו מעט מהבור שלנו כדי לחלץ עצמותנו, אבא הלך בראש , ואנו הילדות אחריו, והנה ללא סימני אזהרה צצו  מולנו שני אנשים במדי ההלינקה גארדה שבאו מהכפר."

"עמדנו כמאובנים . ידענו שעכשיו, בגלל קלות דעת רגעית, הולכים להסתיים כל המאמצים והתחבולות שנקטנו עד כה. כל ניסיונות ההישרדות היו לשווא. ללא דיבורים מיותרים, בעזרת סימני ידיים , הורו לנו השניים להתלוות אליהם לכפר. אבא החל לפשפש בכיסיו והציע להם כסף שעוד נותר לנו. הם לקחו את הכסף, ועם זאת לא נראו כאילו יש בכוונתם להניח לנו ללכת. ואז קרה דבר שאיש מאתנו לא פילל לו, שמעולם לא סיכמנו או דיברנו ביננו- אולי מפני שלא העלנו בדעתנו שאפשרות כזאת בכל תיתכן ".

"אחותי הקטנה בת השמונה וחצי כרעה על ברכיה, חיבקב בידיה את רגלי אחד מאנשי ההלינקה גארדה, פרצה בבכי ואמרה בקול תחנונים:

" אנא, אני עוד קטנה, אני רוצה עוד לחיות, תנו לנו ללכת, שחררו אותנו"

 "מופתעים מיוזמתה הפתאומית של מרים בת השמונה וחצי ,  הסתכלנו בה בפליאה , אבל לא תם הדבר, כי הנה ראינו מחזה לא צפוי, האיש שאת רגליו חיבקה מרים לא בעט בה, לא ניער אותה מעליו, לא צעק ולא הכה אותה. הוא היה מופתע ונרעש, התכופף והרים את אחותי, העמידה על רגליה ואמר: " לכו , תברחו מהר ", ולא הוסיף. "

חברו הסתכל בנו ובו, כאילו אינו מאמין למשמע אוזניו: גם אנחנו לא האמנו שזה קורה באמת, אך הוא לא התערב. שניהם הפנו לנו עורף והתרחקו לעבר הכפר.

 עוד רגע עמדנו נדהמים ומופתעים מהתנהגותה האמיצה של מרים הקטנה, שחרף גילה הרך מצאה דרך אל לבם של אנשי משמר ההלינקה הסלובקי שגורלנו היה נתון בידם , לטוב או לרע. אחרי דקות אחדות , כשהתאוששנו  מהזעזוע שעבר עלינו, התחלנו ממהרים כמעט בריצה חזרה אל הבור החמים "והבטוח" ( עליזה ברק רסלר , עמודים 134-135 ) .

מקור :

עליזה ברק רסלר, זעקי ילדה, יד ושם, ירושלים, תש"ס, 2000

עליזה ברק רסלר ז"ל 1930 – 2022

 

עליזה ברק רסלר, בת 14 מסתתרת במחסן העצים עם משפחתה

 

"למרות שהייתי בת 14 בלבד, נחשבתי בעיני הורי לילדה אחראית ובוגרת, שהרי הוכחתי את בשלותי כשעברתי ניתוח פיקטיבי להצלת המשפחה. אבא הסכים לספר לי, ששמע בבית הכנסת שהגרמנים, למרות מפלתם המוחצת בכל החזיתות בעת ההיא, בעזרת משתפי פעולה הסלובקים, אינם מוכנים לוותר על ביצוע התוכנית של ה"פתרון הסופי" וסילוק כל היהודים מאדמת אירופה הכבושה. הם עומדים לבצע את גירוש הנותרים, עד האחרון שבהם וזאת במהירות. לכן, על כל היהודים לארוז את חפציהם, להתארגן ולהתייצב כבר היום לטרנספורט."

אבא בעל התושייה והאמונה הנאיבית, סירב להיכנע. הוא לא ילך כצאן לטבח, חובתו להתגונן ולגונן על משפחתו. למרות המצב העגום, למרות חוסר הסיכוי להיחלץ ממנו ועל אף העייפות המצטברת מהבריחות והמחבואים שנמשכו כמעט שלוש שנים, הוא שוב החל רוקם תוכניות. בעייתו העיקרית הייתה חוסר אמצעים כספיים מינימליים וחוסר כיוון מילוט. אך כמו חיה לכודה, שחשה בסכנה המתקרבת, כבר באותו בוקר הכריז: "בואו, נכנס למחסן העצים בירכתי החצר, כדי שלא ימצאונו בדירתנו כאשר יעברו לפקוד את היהודים בביתם. נשהה במחסן כמה שעות ואז נראה מה יהיה הלאה. אתן הבנות צריכות לשמור על שקט מוחלט, כדי שלא יגלונו וגם כדי שנוכל להאזין למתרחש בחוץ". וכנגדו, אמא הריאלית יותר והספקנית, פקפקה בהצעתו, לא האמינה באפשרות מילוט ולא הסכימה עם הרעיון. לדעתה, אין טעם לחכות במחסן החשוך והטחוב, ממילא ימצאו אותנו.

כשיעברו בבתי היהודים. ואם בדרך נס בכל זאת לא ימצאונו במהלך החיפושים, מה יביא הלילה, לאן נלך?

בסופו של דבר אבא הצליח לשכנע את אמא, שחייבים לפחות לנסות. במהירות לבשנו מעילים, לקחנו בתיק כמה מהבגדים החמים ומעט מזון מוצק שהיה בבית. אחותי הקטנה מרים, חיבקה אל גופה את בובתה החדשה העשויה מ"קַ אוּצ'וּק" (מין פלסטיק קשיח) ולא הרפתה ממנה, כאילו שואבת בטחון מקרבתה. מצוידים בכל אלה, התגנבנו אל המחסן. אבא פתח בזריזות את המנעול, הורה לנו להיכנס, סגר את הדלת עלינו ואנו התיישבנו על בול עץ רחב. במקום שרר כמעט חושך מוחלט, המחסן היה ללא חלון ורק החריצים שבין לוחות העץ ששימשו קירות, העבירו מעט אור.

כעבור שעה קלה שמענו קולות ריצה וצעקות בחצר ודרך החרכים ראינו את שכנינו מתרוצצים הלוך וחזור, ללא כיוון או מטרה, כמו עכברים מורעלים. כולם נשאו בידיהם תרמילים, תוך ויכוחים והתייעצויות על תוכנם. כאשר הגיעו השוטרים הגארדיסטים (משמר ההלינקה) הסלובקים  החלו מזרזים אותם למקום הריכוז. לפתע החצר התרוקנה, השתרר שקט מוזר ושוטר יחיד עבר מפתח דירה אחת לשנייה והטביע חותמת שעווה על מנעולי הדלתות שננעלו (כפי שעשו תמיד כשמשפחה נלקחה ועזבה את הבית). מועקה כבדה ירדה עלינו, נצמדנו האחד לשני ישובים על בולי העצים. אבא החל עורם  במחסן גזרי עצים לגובה, כדי לצור מעין מחיצה, שתסתיר אותנו במקרה שיפתחו את דלת המחסן. ישבנו צפופים זה ליד זה, מחזיקים אחד בשני, מדי פעם לוחשים ורק כשהצטרכנו להטיל את מימינו, סרנו לפינה אחרת כדי שמקום מושבנו לא יירטב..

כך ישבנו שעות ארוכות. גם שעת הצהרים חלפה לה מכבר והשמש החלה שוקעת. מבעד לסדקים חדרו קרניים אלכסוניות והאירו את המחסן. דממה שררה בכל הסביבה, לנו היה ברור שכל היהודים שבחצרנו נלקחו או נמלטו. ידענו, שישנה משפחה אחת ויחידה לא יהודית, שמתגוררת "בחצר היהודים", ותמהנו מה הרגשתם כעת, כשנותרו יחידים בחצר הגדולה, המרובעת, שהתרוקנה. דירתם הייתה בקצה החצר מול המחסן ואנו השקפנו לעברם. ראינו כיצד הם מסתכלים מבעד לחלון ומדי פעם גם פתחו את הדלת, יצאו ומיד חזרו. הם ראו את המחזה של איסוף היהודים ונראו נבוכים. לא יצאו למחות או לעודד את המגורשים, אפילו לא נתנו ברכת פרידה להולכים, נשארו בביתם כאילו נכלמים, מפוחדים או אדישים.. לא היה שום טעם לשהותנו המתמשכת במחסן ללא מצרכי מזון, ללא עזרה וגם מפאת חשש לחיפוש אפשרי וכמעט ודאי. עוד לפני שהערב ירד, אבא הורה לנו לצאת מהמחבוא לכיוון ביתם של השכנים הגויים. נקשנו על דלתם ובפותחם, הם נעמדו מולנו ופניהם מביעים תמיהה על הימצאותנו שם, ומבוכה מהולה ברחמים ופחד. אבא ביקש עזרה ומסתור בביתם למשך זמן קצר, ניסה לשכנע אותם כי מדובר רק בלילה אחד, אך הם סירבו בכל תוקף וטרקו בפנינו את הדלת.

מקור וקרדיט :

עליזה ברק רסלר, זעקי ילדה, יד ושם, ירושלים, תש"ס, 2000

עליזה ברק רסלר ז"ל 1930 – 2022

קישור לסיפור החיים באתר " יד ושם"

 

ההישרדות של ישראל פויר , בן ה7 , ביערות בתקופת השואה

 

מאת : הדר גיל-עד , איריס ליפשיץ -קליגר 

ישעיהו פויר בן ה־91 חי באשקלון, ועד לאחרונה בכל בוקר היה יוצא לשחות בחוף הים הסמוך לביתו וממשיך לעבודתו בתור מדביר (גם הרבה אחרי גיל פנסיה). ב־7 באוקטובר טיל פגע בביתו, אך הוא סירב לעזוב את אשקלון במשך כל המלחמה. "ראש העיר היה פה, הציע לי להתפנות לאן שאני רוצה. אמרתי שאני לא עוזב את הבית שלי ולא את העיר שלי", הוא מספר, "אני לא עוזב את הבית שלי בשום מחיר. אני לא אפקיר את הבית שלי. אני לא מפחד".

ישראל פויר היה ילד בן שבע בגליציה בתחילת המלחמה. אימו שלחה אותו לאחת החוות להסתתר, את אחותו שלחו למקום אחר. מאז שנפרדו דרכיהם של בני המשפחה לא פגש אף אחד מהן, והוא אינו יודע מה עלה בגורלן. הוא הסתתר ביער לגמרי לבדו. בכל פעם שהגרמנים התקרבו, הוא עבר ממקום מסתור אחד לאחר.

לאחר תקופה הצטרף לקבוצת פרטיזנים ביער. לארץ הגיע בגפו ב־1948. הוא למד בישיבת חברון, אך החליט מאוחר יותר להתגייס לגולני כשאמר למנהל הישיבה: "2,000 שנה חיכינו שיהיה לנו צבא, עכשיו יש לנו, לשם אני הולך". בעת שירותו הצבאי הגיעו ארצה חבריו ליער מפולין והקימו את בתיהם באשקלון. "לי לא היה לאן ללכת, אז הם הזמינו אותי לעיר. הם אמרו שכמו שהיינו יחד ביער, נמשיך להיות יחד באשקלון. אז השתכנעתי. זה היה ב־1953, ומאז אני כאן".

את רעייתו דינה ז"ל הכיר על חוף ימה של אשקלון. לשניים נולדו שני ילדים, שבעה נכדים ו־13 נינים. "אני הייתי בגולני. יש לי נכד שקיבל מצטיין רמטכ"ל. יש לי נכדה שהייתה קצינת חינוך של הדרום. אחרת שהייתה מצטיינת הגנ"א (ההגנה האווירית). אני שארית הפליטה, פליט אחרון. הם דור ההמשך, הם הניצחון האמיתי שלנו".

כשהוא מדבר על הטבח ב7 באוקטובר 2023  קולו רועד, אבל חשוב לו שיידעו שהוא לא מאבד תקווה. "אני מכיר את כל הקיבוצים מהתקופה שעבדתי כמדביר. זה היה צאן לטבח, שחטו אותנו. יש לנו עכשיו מדינה, ואמרו לנו שזה לא יכול לקרות פה. אני לא מצליח להבין את זה. למה הדם שלנו הפקר? כי אנחנו יהודים?"

לסיפור החיים המלא בכתבה משנת 2024

 

 

במשך 3 שנים הם הסתתרו בבית יתומים נוצרי תחת שמות בדויים - כדי שהנאצים לא יתפסו אותם. 70 שנים אחרי, המעגל של שני הילדים ששרדו יחד את השואה נסגר, כשנכדו של דוד ובנו של אברהם נפגשו לראשונה – בדיוק באותו החדר בטירונות בשיזפון

 מאת : ינון שלום יתח, מערכת אתר צה"ל

כשהטירונים מתן וגבריאל הניחו את הקיטבג שלהם בחדר 118, הספיקו חילופי מבט ורגע של הצגה עצמית כדי להבין מיד שהם הרבה יותר מרק שותפים לחדר, הם שותפי גורל. כבר באותו הערב, השניים הצליחו לסגור מעגל שנפתח בפעם הראשונה לפני יותר מ-70 שנה, בבית יתומים אחד - 3,200 קילומטר משיזפון. אבל בשביל להתחיל ולספר על הקשר הבלתי ייאמן הזה, צריך לחזור כמה צעדים אחורה:

"השביעו אותי לא לספר לאיש שאני יהודי, נשארתי לבד בעולם עם חיים שלמים שאסור לי לדבר עליהם"

את החיים שלפני המלחמה אברהם הראל (86) ודוד ינובלצקי (83) כבר כמעט ולא זוכרים. הילדות של שני הילדים היהודים התכתבה עם המלחמה בגיל צעיר מאוד: אברהם היה רק בן 4 כשפרצה המלחמה. יחד עם משפחתו הם נאלצו להגר מאוסטריה לבלגיה, שם התחבאו אצל משפחת קצבים שאביו הכיר מעבודתו. "חיינו שם בצפיפות וידענו שזה רק עניין של זמן עד שהגרמנים יגיעו גם אלינו", הוא נזכר.

"אבי הכין תוכנית בריחה: אם הנאצים יגיעו, אקח את אחותי הקטנה ונברח יחד אל השכנים", הוא מספר בכאב. באחד הימים, כשהיה בן 8, הנאצים פרצו את הדלת ונכנסו פנימה. אברהם הקטן התחבא מאחורי קיר וצפה באימה כיצד הם מכים את אימו. "את התמונה הזו אני לא שוכח עד היום", קולו משתנק לרגע.

 הכנסייה בבית היתומים "jamoigne"

אב הבית, קמיל, שאירח אותם, סימן לאם שעליהם לברוח - ובלית ברירה נמלט אברהם לבדו. במדרגות הבית נתקל בחייל נאצי שדרש ממנו להזדהות. אברהם, שידע פלמית עוד משנותיו הראשונות באוסטריה הגיב בביטחון, והצליח להינצל מידי הנאצי - שהאמין לו כי הוא גרמני. רגע קט אחרי, תפס קמיל את אברהם ורץ איתו אל השכנים. "הוא החביא אותי וחזר בחזרה אחרי שעה לבדוק אם אני בסדר".

שבועות בודדים הוא הסתתר אצל השכנים, עד שהועבר לבית יתומים נוצרי - כדי לנסות ולשרוד תקופה ארוכה יותר. תוך זמן קצר קיבל אברהם את השם "ארתור", ולמראית עין היה נוצרי לחלוטין. את פזמוני הכנסייה, אגב, הוא זוכר עד היום. "השביעו אותי לא לספר לאיש שאני יהודי, נשארתי לבד בעולם עם חיים שלמים שאסור לי לדבר עליהם".

"אני לא שמה חותמת על בני אדם"

גם דרכו של דוד למוסד היתומים הייתה מלאה בתלאות רבות. משפחתו היגרה מפולין כשהנאצים פלשו ב-39' והגיעה לדירת מסתור בבלגיה, נתונים לחסדי אנשי העיירה שלא יסגירו אותם. חברי מחתרת שקמה בחדר אחורי של בית קפה קטן - החליטו לעזור למשפחת ינובלוצקי ולעוד יהודים רבים בעיירה.

מפגש מקרי עם שוטר גרמני שחס עליו במזל, הוביל את אבא של דוד להבין שהם צריכים לבלוט פחות: "דרך החור של המנעול הוא דאג שהדירה תיראה ריקה. בלי אורות, הוצאנו את כל הרהיטים שנשקפים החוצה מהחלונות - כדי שלא ידעו שאנחנו נמצאים".

כשאחותו של דוד נרשמה לבית הספר, חיכתה לה המנהלת וכבר ברגע הראשון תלשה לה את הטלאי מהבגד ואמרה: "אני לא שמה חותמת על בני אדם". היא הזמינה גם את דוד להצטרף, כשהיה עוד לא בן חמש. ההתרגשות שאופפת את דוד במילים אלה כמעט ומונעות ממנו להמשיך ולדבר. 

בית הספר קיבל את דוד בזרועות פתוחות, ואפשר לו ולמשפחתו לשרוד בין כתליו לתקופה קצרה. כשהמלחמה החריפה והמצב נהיה מורכב אף יותר, דוד ואחיו הגדול הועברו לבית היתומים "jamoigne". גם הוא, קיבל זהות בדויה בשם "דניאל מרקס", והתחבר בעל כורחו לאורח החיים בכנסייה. "באחד הימים הם סיפרו איך היהודים רצחו את ישו. נפלתי מהרגליים. ילד בן 6 ששומע שהוא כביכול זה שהרג את אלוהים". 

רסיסים של ילדות

השניים היו חלק מבית היתומים, ילדים אבודים - תחת זהות בדויה ויהדות נשכחת, כמעט נעלמת, במבנה שנראה כמו ארמון מהאגדות. למעשה כמוהם היו עוד רבים - 87 במספר. כולם ילדים, שהיו בטוחים שהם לבד בעולם - ולא דיברו על זהותם האמיתית עם איש.

בסך הכול, חיה קבוצת הילדים הענקית ב-"jamoigne" קרוב לשלוש שנים. כשהגיעו האמריקאים לשחרר אותם - שום דבר כבר לא נשאר כפי שהיה. הן משפחתו של דוד והן של אברהם נמחקה כמעט כליל, בין אם במחנה ההשמדה אושוויץ או בצעדת המוות. אברהם עלה בדרך פיראטית לארץ ישראל, ודוד נשאר בבלגיה - עד שהחליט לעלות לכאן אחרי 60 שנה. 

את העבר המשפחתי סחבו השניים על גבם, מנסים לאסוף שברים ופיסות מידע. דוד הקים עמותה לילדים שהתחבאו במנזרים, ואחת נוספת לילדים שהתחבאו איתו בבית היתומים. כך, יותר מ-50 שנים אחרי שנותק הקשר - הוא חודש, ושני הילדים שכבר הפכו למבוגרים בעצמם נעשו חברים טובים. 

"חווינו חיים משותפים בלי לדעת, המון רגעים קטנים שפתאום מצאנו חבר איתו אפשר לחלוק אותם", מספר דוד. כשהם יושבים יחד נדמה כי הם מסוגלים להבין אחד את השני במבט בלבד - ברוב הפעמים הוא ילווה בארשת פנים עגומה, אך לעיתים יצליח להתגנב, לו חיוך קטן, מרסיסים של ילדות.

 שיזפון, 2021

באחת מארוחות השישי שלפני הגיוס, ישב טוראי גבריאל ינובלוצקי עם סבו, וסיפר לו שהוא עומד להתגייס לשריון. "הוא אמר לי שגם הבן של אברהם מתגייס לשריון, ושמו מתן", משחזר טוראי ינובלוצקי, "'אבל החטיבה גדולה', חשבתי לעצמי - מה הסיכויים שאמצא אותו?"

את הבשורה האקראית שמע במקביל גם טוראי מתן הראל מאביו, על נכדו של אברהם: "ההסתברות שנצא יחד היא אחד לכמה אלפים שמתגייסים בכל מחזור". בתחילת הטירונות, כשהמפקדים העמידו את מאות הטירונים החדשים למסדר החלוקה לגדודים, פלוגות, מחלקות וצוותים - היו שם גם מתן וגבריאל.  

תחילה מחלקים לגדודים. גבריאל ומתן יוצאים יחד. לאחר מכן לפלוגות, גם שם שני הטירונים לא נפרדים. בהמשך למחלקות ולצוותים. בשעת הט"ש הראשונה, כשנכנסו לחדרים, הבלתי יאומן קורה: מתן וגבריאל מוצאים את עצמם באותו החדר, מיטה ליד מיטה - סוגרים מעגל גורלי שנפתח לפני 70 שנה.

פגשתי עם כוכבי העלילה המסועפת בדירתו של אברהם בתל אביב - שני לובשי מדים ושני אנשים מבוגרים שנפגשים לראשונה אחרי תקופה ארוכה שלא התראו. הם נרגשים לשתף אותי במסע הבלתי יאומן שלהם, בסיפור ההישרדות ובשבילים המפוצלים בהם הלכו, כשבעצמם כמעט ולא מאמינים שהדבר ייתכן.

"המעגל נסגר", מכריז דוד בקול חנוק, "הסיפור שלנו כמעט נגמר בשואה, כשהיינו במקום החלש ביותר. אבל במקום זה הוא ממשיך מהצבא - הסוף הכי חזק שיכולתי לבקש". 

תוך כדי הריאיון הם שולפים מסמכים ותצלומים נדירים מהתקופה ההיא. אחד הספרים שנפתח מציג את המסמך המדהים הבא: רישום סודי של כל הילדים היהודים שחיו תחת זהות בדויה בין כותלי המוסד. ברשימה הארוכה שני ילדים בשמותיהם היהודים המקוריים, אברהם (ארתור) ודוד - אחד מתחת לשני. בדיוק כמו בטירונות של הבן והנכד שלהם.

אותו הסיפור שנפתח במקום הקשוח ביותר, מסתיים עם ניחוח של ניצחון.
70 שנים אחרי, 3,200 קילומטר משיזפון.

מקור וקרדיט : ינון שלום יתח, מערכת אתר צה"ל (קישור)