הילדה חנה רוז'נסקי והכלב של מפקד הגטו הנאצי

 

במרוצת השנים הפכו כלבי הנאצים לחלק בלתי נפרד מייצוגי השואה. כלבי הנאצים אומנו לזהות, לרדוף ולהרוג יהודים, ובמקרים רבים עשו מלאכתם נאמנה. ניצולים רבים נשאו עימם את הזיכרונות הטראומתיים הללו, שהשפיעו במידה רבה על יחסי אדם־כלב בישראל.

אולם בשנים האחרונות מתגלה צד עלום וחשוב לא פחות של תפקיד הכלבים בשואה; יותר ויותר משפחות משתפות את סיפורם של יקיריהן שניצלו על ידי כלבים – לעיתים כלבים של קצינים נאצים.

תמי בר יוסף, כלבנית במקצועה, חקרה רבים מהסיפורים הללו, ומקדישה את זמנה ואת מרצה כדי לתעדם.

חנה רוז'נסקי 19312015-

סיפורה של חנה רוז'נסקי, ילידת צ'כוסלובקיה, מדהים לא פחות. בכתבה על חנה ששודרה בטלוויזיה הצ'כית בשנת 2006, היא סיפרה: "אני אוהבת מאוד בעלי חיים. כשמפקד הגטו, מילר, עבר עם כלבו – נהגתי ללטף את הכלב. למרות שהייתי אומללה, הרי הם יכלו לירות בי, כי איך אני, יהודייה, מעזה לגעת בכלב של קצין אס.אס? אבל הכלב נהנה מזה, ומפקד המחנה תמיד העמיד פנים שהוא לא רואה. אני לא חששתי לחיים שלי, מכיוון שמילר אף פעם לא הרביץ לי ולא צעק עליי – אולי הוא חשש שהכלב שלו לא יתלהב מזה".

נכדתה של חנה, מיכל רוז'נסקי, מספרת: "אבא של חנה, שהיה ממוצא אוסטרי, עבד כפקיד אצל הקצין מילר בזכות שליטתו בגרמנית. בהמשך עברו חנה והוריה לרשימת שינדלר; אולי בזכות האבא שעבד עם מילר, ואולי בזכות הכלב שחנה ליטפה".

בהמשך תעבור חנה למחנה אושוויץ, תפגוש את מנגלה בסלקציה, ותינצל בעור שיניה. לאחר שעלתה ארצה גידלה חנה רועה גרמני, שדמה להפליא לכלבו של הקצין. היא נפטרה בשנת 2015 והלווייתה התקיימה ביום השואה

מקור המידע

 

בתקופת השואה ניצל ילד נוסף על ידי כלבת רועה גרמני, ילד ושמו שאול פרלברג

 

במרוצת השנים הפכו כלבי הנאצים לחלק בלתי נפרד מייצוגי השואה. כלבי הנאצים אומנו לזהות, לרדוף ולהרוג יהודים, ובמקרים רבים עשו מלאכתם נאמנה. ניצולים רבים נשאו עימם את הזיכרונות הטראומתיים הללו, שהשפיעו במידה רבה על יחסי אדם־כלב בישראל.

אולם בשנים האחרונות מתגלה צד עלום וחשוב לא פחות של תפקיד הכלבים בשואה; יותר ויותר משפחות משתפות את סיפורם של יקיריהן שניצלו על ידי כלבים – לעיתים כלבים של קצינים נאצים.

תמי בר יוסף, כלבנית במקצועה, חקרה רבים מהסיפורים הללו, ומקדישה את זמנה ואת מרצה כדי לתעדם.

שאול פרלברג 19402022-

בתקופת השואה ניצל ילד נוסף על ידי כלבת רועה גרמני, ילד ושמו שאול פרלברג. לימים יהפוך פרלברג לרופא, ייסד את המחלקה האורולוגית בהדסה עין כרם ויקים משפחה בירושלים, אך אז היה ילד כבן שלוש שהוריו השאירו אותו בדירתה של מאדאם פירוט – אישה כבת שבעים שהתגוררה בבריסל.

"מאדאם פירוט הייתה כמו סבתא שלי, הייתה לה כלבת רועה גרמני בשם דיאן – כמו לנסיכה דיאנה", כותב פרלברג בספר זיכרונותיו. "הייתי קטן, ולכן הכלבה תמיד נראתה בעיניי גדולה מאוד. מאותו הרגע שעברתי לגור שם, היא לקחה אותי תחת חסותה והשגיחה עליי, כאילו הייתי הגור שלה. ברור שזכיתי למנות ליקוקים לעילא ולעילא".

הכול השתנה כאשר "באחד הימים הופיעו בדירה שלושה אנשי גסטפו. הם שוחחו עם מאדאם פירוט בפינת החדר, ובסוף השיחה ביקשו לבדוק סופית אם מדובר בנכד שלה או בילד יהודי. כיצד מזהים ילד יהודי? פשוט מאוד – בודקים אם הוא עבר ברית מילה. ניגש אליי אחד הגברתנים, העמיד אותי על כיסא, הגיש לי סיר לילה וביקש ממני בנימוס להשתין בסיר.

"כנראה שההורים והשומרת שלי העלו אפשרות מעין זו על הדעת, ולכן עשו לי שטיפת מוח שאסור לי בשום פנים ואופן להוריד את המכנסיים בפני זרים. נראה שזה עבד, כי סירבתי להשתין בתירוץ שאין לי. איש הגסטפו ביקש שוב יפה בתקווה שאתרצה, אולם סירבתי בטענה שהשתנתי קודם. בשלב מסוים הוא החליט שאין זה מכבודו להתווכח עם ילד קטן, ולקח את העניינים לידיים. הוא הניח את הסיר בצד, תפס במכנסיי והחל למשוך אותם כלפי מטה.

"באותו רגע תפסתי את מכנסיי בחלקם העליון ומשכתי כלפי מעלה. וכך הוא משך את המכנסיים כלפיי מטה ואני משכתי בכל כוחי כלפי מעלה. הידיים הקטנות שלי היו קפוצות כמו צבתות ברזל, ולא נתתי למכנסיים לחמוק ממני. כנראה שהשמעתי קולות מצוקה, כי הכלבה דיאן שעמדה לצידי חשה שהגור שלה בסכנה. היא נעמדה על ארבע, חשפה את שיניה, נהמה בצורה מאיימת ואוטוטו עמדה לזנק על איש הגסטפו. באותו רגע הוא הרפה מהמכנסיים שלי", הוא מספר.

פרבלרג ניצל, ולבסוף התאחד עם אימו ששרדה את מחנה אושוויץ. אביו נרצח במחנה.

מקור המידע

 

הנערה ליזה כץ לינובר , בתקופת השואה והכלב

 

במרוצת השנים הפכו כלבי הנאצים לחלק בלתי נפרד מייצוגי השואה. כלבי הנאצים אומנו לזהות, לרדוף ולהרוג יהודים, ובמקרים רבים עשו מלאכתם נאמנה. ניצולים רבים נשאו עימם את הזיכרונות הטראומתיים הללו, שהשפיעו במידה רבה על יחסי אדם־כלב בישראל.

אולם בשנים האחרונות מתגלה צד עלום וחשוב לא פחות של תפקיד הכלבים בשואה; יותר ויותר משפחות משתפות את סיפורם של יקיריהן שניצלו על ידי כלבים – לעיתים כלבים של קצינים נאצים.

תמי בר יוסף, כלבנית במקצועה, חקרה רבים מהסיפורים הללו, ומקדישה את זמנה ואת מרצה כדי לתעדם.

 ליזה כץ לינובר  (1929–1985)

סיפורה של ליזה כץ לינובר, שנולדה בעיירה מלניצה באוקראינה. נכדתה של כץ לינובר, קארין אסטרייכר, מספרת:

"כשהייתי ילדה קטנה, סבתא שלי נהגה לספר לי 'מעשייה' על ארבעה ילדים אמיצים – היא עצמה, אחיה ושתי בנות דודותיה. הסיפור התחיל ביום שבו הגיעו הנאצים לאסוף את יהודי העיירה. אימה של סבתי העבירה לידיה את בת דודתה, שעוד לא מלאו לה שנתיים, ושקיק עם תכשיטי זהב. האימא אמרה לארבעת הילדים ללכת לחווה בקרבת מקום, שבעליה היו מוכנים להסתיר אותם בתמורה לשקיק הזהב.

"הילדים הגיעו לחווה והסתתרו שם במסתור שדלתו הייתה ברצפת האסם, ובו חיו חיות המשק. בלילה היו הילדים יוצאים להתקלח, לאכול ולהתאוורר, ואילו במהלך היום שהו במסתור. במרוצת הזמן סבתא שלי התיידדה עם כלב החווה ונהגה לשחק איתו – ושם כנראה רכשה את אהבתה לכלבים.

"באחד הלילות הגיעו הנאצים וערכו חיפוש בחווה. הם דפקו על רצפת האסם, אבל למזלם של הילדים הם לא מצאו את דלת המסתור. באותו לילה ביקשה החוואית מהילדים לעזוב, פן יהרגו אותה. היא נתנה לסבתי תליון זהב בצורת לב מהשקיק, שתהיה לה מזכרת מאימה. הילדים הלכו אל היערות והתחבאו במערות הקטנות  שמצאו.

"באחד הימים הגיעו הנאצים עם כלבי רועה גרמני ושלחו אותם לאתר יהודים שהסתתרו ביער. סבתא שלי, שהבינה מיד שהכלב יאתר אותם, השאירה את הילדים במערה כדי להציל אותם, והחלה לרוץ. הכלב רץ אחריה. כעבור זמן מה היא נעצרה, וגם הכלב נעצר. היא הסתובבה אל הכלב, כרעה על ברכיה וקראה לו. הכלב נענה לה, והיא ליטפה אותו, עד שהלך. וכך היא והילדים ניצלו.

"היא נהגה לספר לי שאותה ילדה נדרה נדר שאם תינצל, היא תאמץ רועה גרמני שחור משחור ותעניק לו בית חם. זה היה סוף הסיפור. כששאלתי אותה מדוע היא לא קיימה את הנדר, היא אמרה לי שסבא שלי ראה כיצד כלב של הנאצים תוקף את אבא שלו ופוצע אותו אנושות, ושזה גרם לו לפחד מכלבים. בשלב זה היא הייתה אומרת לי: 'אבל כשאת תגדלי, תקחי לך כלב רועה גרמני שחור שחור, ותקיימי את הנדר שלי'.

"סבתא שלי נפטרה בגיל צעיר, אבל אני קיימתי את ההבטחה שלי אליה, ולקחתי לי את שד. הוא היה הכלב היחיד שסבא שלי היה מוכן שאכניס לביתו, ואפילו הסכים ללטף אותו. סבתא שלי לא דיברה על השואה עם אף אחד. גם לא עם אימא שלי או עם אחיה. אבל את הסיפור אני זוכרת בבירור. את בת דודתה הקטנה היא אימצה לבת, וגידלה אותה כאחות לאימי. מבת הדודה למדתי מדוע סבתי דיברה בלחש, על המחבוא ברצפת האסם ועל כך שאחיה נרצח בשואה.

"לימים, הנכד של אותה בת דודה שירת ביחידת עוקץ, והכלב שקיבל היה בדיוק כמו שד. הכלב נהרג בצוק איתן כשהציל את הכוח מבית ממולכד. זו הייתה עוד סוג של סגירת מעגל עבורנו. בדיוק אותו סוג כלב, שהציל אותו".

 מקור המידע

ההישרדות של הילד היהודי ההונגרי מני מנדל במחנה הריכוז ברגן -בלזן

 

מני מנדל בילה כמעט שישה חודשים במחנה הריכוז ברגן-בלזן בגיל שמונה. אך הוא מחשיב את עצמו בר מזל. הוא ואימו, יחד עם יהודים הונגרים אחרים, נבחרו להשתתף במבצע חילופי הצלה שניהלו משא ומתן עם הנאצים בהנהגת אייכמן.  

במחנה  ברגן – בלזן הם לא אולצו לעבוד.

"הם הנאצים היו קצת יותר עדינים איתנו כי הם ידעו שאם נמות, גם עמדת המיקוח שלנו תמות", נזכר מני. למרות זאת, התנאים במחנה  ברגן בלזן היו ירודים מאד , והילד מני פיתח עד מהרה דלקת ריאות. ללא גישה לתרופות, מני נאלץ להילחם במחלה בכוחות עצמו.

בדצמבר 1944 הם נלקחו למקלט בשוויץ הניטרלית באמצעות משלוח נאצי. תחילה הגיעו למלון של הצלב האדום ליד מונטרה ולאחר מכן נלקחו לבית ילדים בהיידן.

 מקור המידע : מוזיאון השואה בוושינגטון

 הסיפור החיים המלא באנגלית ( מוזיאון השואה בוושינגטון )

 

עקבות כף רגל קטנה והמחתרת להצלת ילדים בשואה

 

מאת: ד"ר יוחאי בן- גדליה  

 ארגון מושבת בתי-הספר הוקם כעשרים שנה לפני מלחמת העולם השנייה במטרה לתמוך ולסייע לילדי המהגרים העניים של פאריז. עם פרוץ המלחמה ותחילת הרדיפה היהודית בצרפת הכבושה ירד הארגון למחתרת במטרה להציל כמה שיותר ילדים יהודים נרדפים. סיפורו של אחד מהילדים שהציל הארגון דרך התיעוד שנותר

קולוני סקולר (La Colonie Scolaire – מושבת בית הספר), שבראשו עמד מהנדס החשמל בוריס וולסקי, הוקם בשנת 1926 כדי לסייע לילדי המהגרים ממזרח אירופה. הארגון הפעיל שירותים חברתיים וקליניקה רפואית בשם "אם וילד" (La Mere et l’Enfant), אך גולת הכותרת של פעילותו היו מחנות הקיץ שארגן עבור ילדי הרבעים העניים של פריז. הקייטנות שערך הארגון ב-Berck Plage שעל חוף האוקיינוס האטלנטי, אזור המוכר לנו בעיקר מעבודותיהם של ציירים אימפרסיוניסטיים, אפשרו לילדים לצאת פעם בשנה מהמחנק של העיר הצפופה ולשאוף אוויר צח. המשרדים שלו ישבו ברובע ה-11 של פריז, ברחוב אמלו (rue Amelot) 36, כתובת שהפכה לשם הקוד של הארגון בתקופת השואה.

ב-15 ביוני 1940, עשרים וארבע שעות לאחר כיבוש פריז על ידי הגרמנים, נוסד הארגון המחתרתי "רו אמלוט", בראשות דוד רפפורט. כמו כל ארגון מגזר שלישי טוב, השכיל הקולוני סקולר להתאים את המשימות העומדות לפתחו למציאות המשתנה. הארגון לקח תחת חסותו בתי יתומים קיימים ופתח במקביל ארבעה בתי תמחוי שפעלו בסתר, ובאמצעותם ניתנו שירותים רפואיים, ארוחות וסיוע נוסף לילדים ולמשפחותיהם.

האתגר הגדול ביותר שניצב בפני הארגון נבע מגלי המעצרים של יהודים, בעיקר היהודים הזרים חסרי האזרחות הצרפתית, כליאתם במחנות מעצר ושילוחם למחנות השמדה. רבים מהם היו מהגרים ממזרח אירופה, קהל היעד של הארגון. כתוצאה מכך נותרו ילדים רבים ללא הוריהם, או ללא אחד מהם, והיה צורך לדאוג עבורם למסגרת. הצורך אף החריף לאחר גלי המעצרים הגדולים של יולי 1942, שנודעו בשם Vel' d'Hiv (קיצור השם אצטדיון החורף, בו רוכזו העצורים).

אחד הצעדים הבולטים אותם נקט הארגון כדי להתמודד עם האתגר הזה היה הסתרה של ילדים יהודיים מפריז אצל משפחות נוצריות באזורים הכפריים של צרפת, כמו גם במנזרים ובבתי יתומים צרפתיים. כזה היה למשל "בית הילד" בו הוסתרה ססיל הקטנה. בניגוד לסיפורים המוכרים לנו על ילדים ממזרח אירופה או בלגיה שנמסרו באופן ספורדי על ידי משפחותיהם למשפחות של מכרים, הפעיל "רו אמלו" רשת מעקב מפוקחת על השמת הילדים אצל "המטפלות". בזכות הרשת הזו יכולה הייתה מנהלת המוסד בו שהתה ססיל לפנות לארגון כדי למצוא את אימה של הילדה. בגלל הפעילות המחתרתית לא הוזכרו במכתב שמות.

הארגון לא הסתפק בניהול הסתרת הילדים ברחבי צרפת. "רו אמלו" הכשיר עובדים סוציאליים מתנדבים שביקרו את הילדים אחת לתקופה, הן בשביל להעביר ל"מטפלות" את התשלום החודשי, שעמד בדרך-כלל על כ-700 פרנק, והן בכדי לפקח על בריאותם והתפתחותם של הילדים. הביקורים אצל כל ילד תועדו בכרטסת מיוחדת ובתיקים אישיים, וניתן למצוא בהם התייחסויות לקצב ההתפתחות של הילד, הקשר שלו עם המטפלת, מצב בריאותו הפיזית והנפשית כפי שבא לידי ביטוי בסיוטים ובהרטבות לילה, וגם הערות כגון "ילד יפה". הפעילות אורגנה באופן כה מופתי, עד שהמעיין בתיקים צריך להזכיר לעצמו מדי פעם שהכול נוהל בתנאי מחתרת, ותוך סכנת נפשות יום יומית. חלק ניכר מהארכיון של "רו אמלו" הושמד על ידי הפעילים לאחר פשיטה של הגסטפו על מספר מוסדות יהודיים ב-1943. על אף כל זאת, חלק ניכר מארכיון הארגון שרד, והוא כולל בין השאר כ-1,500 תיקים אישיים, רבים מהם מהתקופה שלאחר המלחמה.

אחד מאותם תיקים הוא התיק של יצחק ברס, אחיה של ססיל הקטנה. יצחק נולד ב-27 בדצמבר 1933 לשרה (מוניק) ושקליס (שארל) ברס, זוג מהגרים מליטא. בתיק האישי שלו מופיע גם מסמך מ-1947, בו תיאר יצחק בן ה-14 את קורותיו בשואה. המשפחה גרה ב-גני (GAGNY), פרבר של פריז. במסמך העדות מתאר יצחק כיצד גורשה המשפחה מגני בעקבות הכיבוש הגרמני, ויצחק הקטן נאלץ לוותר על המקום ברכב, וללכת ברגל עד ליעד. ההליכה היתה קשה עבורו והוא הרבה לבכות במהלכה עד שאמו הכניסה אותו מדי פעם לרכב כדי להקל עליו. גם הוריו התעייפו מאוד מהמסע.

בסופו של דבר הם הגיעו לגראז' גדול ואמו הורתה לו להישאר רגוע ושקט בזמן שהיא יצאה יחד עם אביו. הם נעצרו ונחקרו במשך מספר שעות על ידי הגרמנים. בסיום החקירה הם שוחררו והורשו לחזור לביתם.

כך נשאר יצחק עם הוריו במשך שנתיים עד שבוקר אחד הוא התעורר מדפיקות של המשטרה בדלת. אמו פתחה את הדלת והחלה לצעוק ולבכות. אביו נעצר וכעבור שעתיים חזרו השוטרים עם אביו על מנת לקחת את המעיל שלו. האמא רצתה לתת לו תותים וגבינה אך הוא סירב ונתן אותם ליצחק.

הייתה זו הפעם האחרונה שהשניים התראו.

לאחר מכן עבר יצחק ניתוח בבית חולים ושהה שם במשך חודש. אחות שביקרה בביתם בשנת 1942, כנראה מטעם קולוני סקולר, המליצה לאמו לשלוח אותו לבית יתומים. בבית החולים הכינו אותו למעבר ואמו ביקרה אותו פעמיים. לאחר מכן גורשו אמו ואחותו ליליאן בת השנה וחצי למחנות.

יצחק שהה באיזור הכפרי אצל "מטפלת" אחת ואחר כך עוד שנתיים אצל "מטפלת" נוספת. במכתב שהשתמר בארכיון כתבה המטפלת שטיפלה ביצחק ובאחיו יעקב, שהיא מבקשת כסף נוסף מן הארגון בשל העלויות הכרוכות בגידול הילד, כגון גרבונים שהייתה צריכה לקנות לו. לאחר שהות אצל שתי "מטפלות" הועבר יצחק לבית יתומים, שם נשאר גם אחרי המלחמה. אחותו ססיל, שכף רגלה הוזכרה בתחילת דברינו, רצתה להישאר עמו אך היא נשלחה לשווייץ ולאחר מכן חזרה לצרפת ואומצה על ידי משפחה מאלזס.

בנוסף נשמרה בארכיון גם כרטסת של הביקורים של "פעילי רו אמלו" אצל המשפחות בהן הוחבא יצחק. במסמך מוזכרים הפריטים שהוענקו ליצחק על ידי הפעילים, ביניהם גרביים ופרטי לבוש אחרים. כולל ציון מצב הנעליים שברשותו.

יצחק לא הצליח ליצור קשר עם אחותו ססיל לאחר המלחמה וחיפש גם את אחיו יעקב ששרד את התופת. בשנים האחרונות נפטר יעקב בצרפת. עד לשנת 1949 שהה יצחק ברס בבית היתומים ואז עלה עם עליית הנוער לישראל. הוא זכה להקים משפחה, וחי כיום עם אשתו בזיכרון יעקב. ססיל שרדה גם היא ומתגוררת כיום בשטרסבורג.

הארכיון של קולוני סקולר כולל תיעוד על אלפי ילדים יהודים בצרפת של שנות השואה ולאחריה שזכו לטיפול מסור של הארגון. כל ילד כזה הוא עולם ומלואו, ומאחוריו סיפור מורכב, שעל פי רוב נותר ספון בתיקי הארכיון. כמו באגדת סינדרלה, יצאנו לחיפוש בעקבות מדידה של כף רגל קטנה שנותרה מאחור, ומצאנו את סיפורם של הילדים לבית ברס.

מקור המידע וקרדיט : בלוג הספרנים , הספרייה הלאומית

https://blog.nli.org.il/la-colonie-scolaire/

 

סיפור הישרדותה הבלתי יאמן של שורדת השואה לריסה קוליש (לבית שטירמן)

 

 תודה ל Sharon Attias Arbel 

 לריסה קוליש נולדה באודסה, אוקראינה, ב-9 באוגוסט 1938. ב-16 באוקטובר 1941, לאחר מצור של שבועות אחדים, כבשו את אודסה הרומנים, בעלי בריתה של גרמניה הנאצית. בסוף אוקטובר 1941 רוכזו כ-25,000 יהודים מאודסה בגטו שהוקם בפרוור סלובודקה (Slobodka). בדרכן לגטו, אידה, אמה של לריסה, נפצעה ונלקחה לטיפול, לריסה בת השלוש נשארה לפתע לבדה. בגטו איש לא ידע את שמה או מאיפה היא באה. עם 5 מארק גרמני ו-1 ק"ג סוכר הצליחה אנה צ'רקאסובה, שעבדה עם קבוצת התנגדות מקומית, להוציא את לריסה מהגטו והיא לקחה אותה לביתה. אנה ידעה שהיא תצטרך להסביר כיצד הילדה הגיעה לגור איתה, על כן היא השיגה מסמכים מזויפים ולריסה הפכה מעתה להיות - טניה צ'רקאסובה.

כשאנה נתפסה על ידי המשטרה ונידונה ל-10 שנות מאסר, לריסה ששוב נותרה לבדה, הלכה לאיבוד בעיר ונאספה על ידי חייל שהביא אותה למשפחה מקומית. הוריה החדשים של לריסה היו מעתה מיכאל וכריסטינה וורונטסוב. בני הזוג החליטו להטביל את לריסה ולתת לה שם חדש כדי שאנשים מסביב לא יחשדו. הם קראו לה - ליליה וורונטסובה.

כשהמלחמה הסתיימה, אמה הביולוגית של לריסה, אידה, חיפשה את בתה בכל מקום באודסה עד שיום אחד מצאה אותה. משפחת וורונטסוב לא רצתה להחזיר לה את ביתה, אבל אידה פנתה לבית המשפט כדי להוכיח שהיא אכן אמה האמיתית. השופטים השתכנעו וקבעו כי יש להחזיר את לריסה לאידה.

לריסה נשארה בקשר כל חייה עם שתי המשפחות שהצילו אותה במהלך השואה. ב-1 בינואר 2020 הוכרו אנה צ'רקאסובה ומיכאיל וכריסטינה וורונטסוב כחסידי אומות העולם על ידי יד ושם. לריסה מתגוררת בברוקלין, ניו יורק. יש לה בת, בן ונכדים.

מקור הפוסט:

Лиля Кулиш | American Society for Yad Vashem

https://collections.yadvashem.org/en/righteous/13707154

  מקור המידע וקרדיט

 

סיפור ההישרדות המדהים של יהודה עמירם

 

 מאות ציוריו מוצגים בסטודיו שלו ועומדים למכירה. יהודה מחכה בכליון עיניים שיצירותיו יוכרו ואולי סוף סוף השער יפתח.

 עמירם נזכר שבימי ילדותו, בגילאי 7,8 ביאסינה, עיירה בצ'כיה/הונגריה הגיע לביקור דודו ובחיקו מתנה - רישום דיוקן סבו בפחם על נייר.

בהשראת רישום זה החל עמירם לצייר דיוקנאות בפחם. בין היתר, עקב הדרדרות מצבם הכלכלי, במהלך חודשי הקרה, בהיותו בן 9, נאלץ לגנוב עצים לחימום הבית ולהובילם מהמנסרה המרוחקת 5 ק"מ מביתם בעגלה אותה בנה במו ידיו.

 עמירם נולד ביאסינה ב-1930, המלחמה פרצה כשהיה בן עשר והוא היה צריך לקבל החלטות גורליות. האם לחצות את הגבול לרוסיה עם אביו שהחליט לפתוח חיים חדשים באוקריינה או להשאר עם אימו שהתנגדה למעבר, יחדיו עם ארבעת אחיו הצעירים.

הוא בחר באפשרות השנייה."דחף פנימי, והרגשת אחריות הניעו אותי להשאר ולא לעזוב את בני משפחתי לבדם". הוא מספר. החלטה הסותרת את כל הידוע לנו על עובדות החיים. אביו עבר לרוסיה ונורה כבר בתחילת המלחמה.

 בצר לה, ללא פרנסה, חוזה את הבאות, לקחה האם את שלושת ילדיה הגדולים לבודפסט, הונגריה, הארץ האחרונה שנכבשה. היא קוותה להשאירם בבית יתומים, אך זה סירב לקבלם משום שלא היו יתומים, הם הגיעו עם אמא. האם לא התייאשה והעמידה את שלושת ילדיה ברחוב וצפתה בהם ממרחק. כשראתה בלילה שאנשי הקהילה היהודית גילו את ילדיה העזובים והכניסום לבית היתומים, חזרה האם למקום מגוריה. היא, חמתה העוורת ושני פעוטיה נרצחו באושוויץ.

 בעקבות חילופי השלטון הרבים במדינה, דיבר עמירם ארבע שפות: יידיש, צ'כית, אוקראינית והונגרית. מנהל בית היתומים היהודי שימש בעבר כמורה של חלק מהנאצים שהתיישבו בהונגריה. בתקופה מאוחרת יותר כשנאסר על עוזרות גויות לעבוד בבתי היהודים, היתומים נשלחו לעבודה כ"עוזרות בית" בבתיהם של המיוחסים. גם בתקופה זו בבית היתומים צייר עמירם.

 לדבריו, באחת משליחויותיו לבית הג'וינט, התרשמה ממנו אשת קולנוע ובקשה ממנו לצייר דמויות של שחקנים ושחקניות על פלקטי ענק.

סיפור ההישרדות היומיומית התקיים גם בבית היתומים. הגרמנים ביקשו לערוך משלוחים לגטאות. עמירם ניצל בזכות החינוך התורני שלו, הוא עמד לפני התיבה הכיר את התפילה והכין את טקסי בר המצוה לעצמו ולילדים האחרים. ולכן שמו הוסר מרשימת משלוחי הילדים שכמובן הסתיימו במקומות ארורים. החיים הפכו להיות קשים יותר, ביום הפציצו האנגלים ובערב הרוסים.

 חיסול יהדות הונגריה בוצע במשך שבעה חודשים. עמירם נאלץ לברוח ממקום למקום. הוא סיגל לעצמו הרגלים "רעים", להשאר במקום למרות שמגרשים אותו. למשל, באחת הבריחות רץ להתחבא במרתף תחת בית הכנסת, כשהגיע, דחו אותו בתואנה שהמקום עמוס. עמירם השתחל בכל זאת נשאר שם וכך ניצלו חייו.

 מעין מסכת סיפורים כאלו ליוו את ילדותו. "רוב ילדי בית היתומים ניצלו, פה ושם היו הפצצות, לפעמים נאלצנו לעזוב זמנית וכל אחד איכשהוא הסתדר, בסוף חזרנו לשם כבודדים. היו הרבה הרפתקאות בדרך. אני ואחות אחת עלינו ארצה. אחות שנייה מתגוררת בבודפסט עד היום. הורים יהודים אמצו אותה והתנגדו לעלייתה ארצה”, סיפר עמירם.

 עוד סיפר שלבית היתומים היו נכנסים מידי פעם חיילים גרמנים וצועקים ראוס ראוס, רדו למטה. הוא היה מדמיין לעצמו איך הילדים נופלים מלמעלה למטה. נפילות הוא ביטוי קבוע המופיע בציוריו על השואה. בתמונותיו נראים תמיד אנשים נופלים מחלונות בתים. הצבעים אינם תמיד תואמים את המעמד, הם אינם שחורים משחור, להיפך, הם צבועים בצבעי פסטל בהירים ולעיתים נראים כאקרובטים מתעמלים, שמחים ועליזים. ציורים אלה מבטאים את גישתו האופטימית של עמירם, למרות הנפילה של יהודי אירופה, לא נפלו כל האנשים. גם לאחר המלחמה בתקופת השהות במחנות העקורים הרבה לצייר.

 חלק מציורי נופיו מושפעים מתנועת האקספריוניזם באומנות. הנושאים שבחר קשורים לתרבות היהודית ולנופים ומצויירים במשיכות מכחול עזות ובצבעים בהירים. חלק מציוריו מופשטים, הפשטה של הנוף אל צורות גאומטריות חופשיות, חסרות נושא, בצבעים כהים יותר וזאת באמצעות צורה וצבע דמיוניים. בין עבודותיו תמצאו גם רישומי פחם, נופי הארץ, נופי הניכר ואת סיפורי התורה.

 ב-1948, בן 18 עלה ארצה עם אחותו והתגייס לצה"ל. אחרי הצבא השלים תארים ראשון ושני בתנ"ך וספרות באוניברסיטה בשילוב עם תעודת הוראה. עמירם עבד כמחנך בכפר שפייה ליד זכרון יעקב, שם הכיר את אשתו הישראלית, בהמשך שימש לשנתיים כמנהל מחלקת החינוך והתרבות של עיריית עכו ואחר כך לימד תנ"ך והסטוריה בבית-ספר התיכון עירוני א' בחיפה. לפני שלושים שנה פרש והחליט להקדיש את עצמו לציור.

אביטל , בתו של יהודה, מסתכלת סביבה ורואה שניצולי שואה מנחילים לבניהם, בני הדור השני טראומות בלתי פתורות. היא מרגישה למזלה הטוב, גדלה בבית נורמלי. אמא שלה, תימניה, ילידת הארץ, יצרה איזון מאד יפה בין חיי ילדותה לילדות אביה והעניקה אהבה, ידע וחינוך למשפחה. הציור, לדבריה זוהי סובלימציה - באמצעותה אביה מצא אפיק יצירתי לשחרור פחדיו.

 אביטל גדלה על הסיפור משפחתי המציין את סדר עדיפויותיו של אביה. קודם כל הילדים, אחר כך הציור ובסוף אשתו. הסטודיו והציור תמיד תפסו מקום חשוב בחיי אביה. הציור הרגיע אותו ואפשר לו לתעל את האנרגיות לפעילות יצרנית ויצירתית.

 ספרו "מחושך לאור גדול"המתאר בפרוטרוט את חייו ומשפחתו התפרסם בשנת 2012. בעבר ערך תערוכות בארץ ובברזיל בעת שליחותו שם. בגיל 86, הוא עדיין חיוני, מבשל גולש הונגרי לחבריו עוסק באומנות ופעיל ברשתות החברתיות. הוא ממשיך ליצור יצירות חדשות בסגנונות שונים ושאיפתו הגדולה שיצירותיו יזכו להכרה עוד בימי חייו.

פורסם לראשונה 10.03.16 ע"י  ענת טנר ( קישור)