יאנוש הקטן הפך לסמל של כל ילדי הגטו

 

כמיליון וחצי ילדים נרצחו בשואה.

היום אנחנו מבקשים לציין את זכרו של אחד מהם, ודרכו – את זכר כולם.

כמה כינויים ושמות היו לילד האהוב. יעקב פרייטאג היה השם שניתן לו מלידה, אך יאנוש או יענקל'ה היה שם חיבה שנישא בפי בני משפחתו. עבור דודו, הצלם מנדל גרוסמן, הפך יאנוש הקטן לסמל של כל ילדי הגטו: ילדים רעבים וחולים, הפוגשים סצינות של מוות בכל פינה בגטו, וחיים תחת איום מתמיד של גירוש למחנות ההשמדה.

כמעט בכל התמונות שנותרו לנו מיאנוש תיעד אותו דודו בסצנות שונות של אכילה: לעתים הוא אוכל גזר קפוא (כמו בתמונה המצורפת), לעתים חולק מרק יחד עם מנדל, ופעם אחת מתענג על כמה דובדבנים מתוקים.

יאנוש פרייטאג, בן השש בלבד, ימות מרעב בגטו לודז' בשנת 1943. מרבית משפחתו לא שרדה את התנאים הקשים בגטו, כולל הוריו שנרצחו.

זמן קצר לפני חיסולו הסופי של הגטו באוגוסט 1944, ביקש הדוד מנדל גרוסמן מחברו אריה בן מנחם לעזור לו להסתיר את אוסף 10,000 הנגטיבים שלו. הם הניחו חלק מהאוסף בתוך קופסת עץ והחביאו אותו בתוך קיר חלול מתחת לחלון בדירתו. חלק נוסף מהאוסף, שכלל גם הדפסים ומצלמה, הוסתר בעזרת חבר נוסף, נחמן זונאבן, במרתף.

גרוסמן עצמו נורה למוות בצעדת מוות, אך בזכות מעשה ההסתרה ההירואי הזה נותרו לנו עד היום התמונות שמספרות את סיפורו של יאנוש, ושל ימיה האחרונים של קהילת יהודי לודז'.

מתוך אוסף התצלומים של יד ושם, סימול ארכיוני: 4062/60.

מקור וקרדיט : יד ושם

 

צעקה איומה של אישה ויריה

 

 מתוך הספר :

לא נפרדתי מהם

חווקה פולמן רבן

"המשכנו בנסיעה והתקרבנו לתחנת הרכבת בהרוביישוב. מבעד לחלון נראתה תנועה בלתי רגילה. המוני אדם היו מרוכזים על הרציף. לא חשדנו בכלום וירדנו מהרכבת. שתינו היינו הנוסעים היחידים שירדו בתחנה זו. השתדלנו להיוודע מי הם אלפי האנשים המכונסים כאן. לאחר רגע הוברר לנו הכול – אלו היו יהודים. גברים, נשים, זקנים וטף – דחוקים וכבושים בין חבילות, צרורות, כסתות; את האוויר פולחות זעקות שבר וקולות בכי ממלאים את התחנה. ומעל לכל – צריחותיהם של הגרמנים.

ארבעה גרמנים מגושמים, פרצופיהם אדומים, שרוולי חולצותיהם מופשלים ובידיהם שוטים דוהרים על סוסים הלוך ושוב על הרציף, דורסים כל מי שנקלע תחת פרסות סוסיהם. הבחנתי איך הם פוגעים, כמו בכוונה, באמהות המחזיקות בזרועותיהן תינוקות.

והיה זה יום בהיר, השמש זרחה.

הצצתי בפניה של פרומקה, הן היו חיוורות מאוד. בלי אומר ודברים קלטנו במה מדובר. בו ברגע החלטנו שעלינו להישאר פה, אולי בכל זאת נצליח לקשור איזשהו קשר עם חברינו. פנינו ונכנסנו לחדר ההמתנה. מלבדנו לא היו בו נוסעים. הפולנים תושבי העיר נמנעו באותו היום לצאת מבתיהם. ביקשתי מפרומקה שתשב כדי שלא תוכל לראות את הנעשה מעבר לבית. היא התיישבה. ישבה בלי לנוע ומבטה ננעץ בחלל, ואילו אני נעמדתי ליד החלון ולא יכולתי שלא לראות. גרמני ענק בעל פרצוף של רוצח, מוביל ארבעה בחורים לובשי קפוטות. אני רואה את עיניהם, את מבטיהם התוהים, הם אינם מבינים מה רוצים מהם. דוחפים לידיהם אתים ומעמידים אותם במרחק מטרים ספורים מהחלון ומצווים עליהם להתחיל לחפור. הגרמנים דוחקים בהם למהר, למהר! חובטים בהם בשוטים, בועטים. לאחר זמן־מה, פילחו אותם ביריות. הרוצח גורר יהודים אחרים ומצווה עליהם לכסות את הגוויות. ושוב מצליף השוט. הרוצח פונה אל תוך ההמון. לפתע נשמעו צעקה איומה של אישה ויריה. ראיתי אישה נופלת ותינוק מושלך מידיה. הוא עודנו חי. האישה, מסתבר, רצתה להשליכו מעבר לגדר, רצתה להצילו. בין רגע דרסו פרסות סוסיהם של הגרמנים את התינוק. לרגע משתררת דממה, באחת האלפים נאלמו דום. ראשי הסתחרר, עיני התערפלו, נאחזתי באדן החלון. יותר מכל פחדתי שפרומקה תיגש לחלון ותראה… לחדר ההמתנה ניכנס מישהו, העליתי על שפתי חיוך ופניתי לפרומקה: “עלינו להסתלק מכאן”.

מקור המידע

לא נפרדתי מהם

חווקה פולמן רבן

קישור

קבוצת ילדים מחופשים לחג פורים היהודי, בבית יתומים בבריסל, בלגיה, 1946.

 

מבין ששת מיליון היהודים שנרצחו במהלך השואה, מיליון וחצי היו ילדים, רובם מתחת לגיל 15. לאחר המלחמה, מאות אלפי ניצולים, כולל אלפי ילדים יתומים, יצאו מהריסות אירופה וחיפשו דרך לבנות את חייהם מחדש. בעלות הברית הקימו מחנות לעקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. דאגה לרווחת הילדים באה לידי ביטוי בהקמת בתי יתומים, מערכת חיפוש בני משפחה ורשת חינוך. רבים מהילדים שהתייתמו הובאו בסופו של דבר לארץ ישראל ......

 מקור וקרדיט : "יד ושם"

 

 

כחיה נרדפת : יפה שניידרמן , בת 8 , סיפור הישרדות ביערות

 

 תמה שניידרמן הייתה אחת הקשריות החשובות של תנועות המחתרת בגטאות. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה  האם פייגה והבנות רחל ובלה נהרגן מפצצה שנפלה על גג ביתם בעת כיבוש וורשה ע"י הוורמכט. גם הילדות הניה ויפה  נקברו תחת גלי ההריסות, אך חולצו בחיים. תמה שניידרמן, שלא נמצאה בבניין בעת שנפגע העבירה את אחיותיה הפצועות לבית דודתן בעיירה מינסק – מזובייצקי, הנמצאת  40 ק"מ מזרחית לוורשה. בשל פעילותה  המחתרתית  עלה בידה לבקר אותן רק פעמים ספורות לאחר מכן .

באוקטובר 1941 נדחסו יהודי מינסק-מזובייצקיאל תוך הגטו שהוקם בעיירה שם נרצחה הילדה הניה שניידרמן.

אחותה יפה , בת שמונה באותה שנה, נמלטה ליערות שמסביב  לעיירה ושרדה בהם כל שנות המלחמה כחיה נרדפת , בעודה מסתייעת מדי פעם באיכרים פולנים רחמנים או מסתפחת לחבורות  נודדות של ילדים יתומים.

פעמים רבות ניצלה ממוות  כמעט ודאי בזכות תושייתה ותעוזתה.

לאחר המלחמה עלתה לישראל במסגרת עליית הנוער.

מקור : יואל יערי , דיוקן אישה , כנרת , זמורה , ביתן , 2024

 

הילדה חנה רוז'נסקי והכלב של מפקד הגטו הנאצי

 

במרוצת השנים הפכו כלבי הנאצים לחלק בלתי נפרד מייצוגי השואה. כלבי הנאצים אומנו לזהות, לרדוף ולהרוג יהודים, ובמקרים רבים עשו מלאכתם נאמנה. ניצולים רבים נשאו עימם את הזיכרונות הטראומתיים הללו, שהשפיעו במידה רבה על יחסי אדם־כלב בישראל.

אולם בשנים האחרונות מתגלה צד עלום וחשוב לא פחות של תפקיד הכלבים בשואה; יותר ויותר משפחות משתפות את סיפורם של יקיריהן שניצלו על ידי כלבים – לעיתים כלבים של קצינים נאצים.

תמי בר יוסף, כלבנית במקצועה, חקרה רבים מהסיפורים הללו, ומקדישה את זמנה ואת מרצה כדי לתעדם.

חנה רוז'נסקי 19312015-

סיפורה של חנה רוז'נסקי, ילידת צ'כוסלובקיה, מדהים לא פחות. בכתבה על חנה ששודרה בטלוויזיה הצ'כית בשנת 2006, היא סיפרה: "אני אוהבת מאוד בעלי חיים. כשמפקד הגטו, מילר, עבר עם כלבו – נהגתי ללטף את הכלב. למרות שהייתי אומללה, הרי הם יכלו לירות בי, כי איך אני, יהודייה, מעזה לגעת בכלב של קצין אס.אס? אבל הכלב נהנה מזה, ומפקד המחנה תמיד העמיד פנים שהוא לא רואה. אני לא חששתי לחיים שלי, מכיוון שמילר אף פעם לא הרביץ לי ולא צעק עליי – אולי הוא חשש שהכלב שלו לא יתלהב מזה".

נכדתה של חנה, מיכל רוז'נסקי, מספרת: "אבא של חנה, שהיה ממוצא אוסטרי, עבד כפקיד אצל הקצין מילר בזכות שליטתו בגרמנית. בהמשך עברו חנה והוריה לרשימת שינדלר; אולי בזכות האבא שעבד עם מילר, ואולי בזכות הכלב שחנה ליטפה".

בהמשך תעבור חנה למחנה אושוויץ, תפגוש את מנגלה בסלקציה, ותינצל בעור שיניה. לאחר שעלתה ארצה גידלה חנה רועה גרמני, שדמה להפליא לכלבו של הקצין. היא נפטרה בשנת 2015 והלווייתה התקיימה ביום השואה

מקור המידע

 

בתקופת השואה ניצל ילד נוסף על ידי כלבת רועה גרמני, ילד ושמו שאול פרלברג

 

במרוצת השנים הפכו כלבי הנאצים לחלק בלתי נפרד מייצוגי השואה. כלבי הנאצים אומנו לזהות, לרדוף ולהרוג יהודים, ובמקרים רבים עשו מלאכתם נאמנה. ניצולים רבים נשאו עימם את הזיכרונות הטראומתיים הללו, שהשפיעו במידה רבה על יחסי אדם־כלב בישראל.

אולם בשנים האחרונות מתגלה צד עלום וחשוב לא פחות של תפקיד הכלבים בשואה; יותר ויותר משפחות משתפות את סיפורם של יקיריהן שניצלו על ידי כלבים – לעיתים כלבים של קצינים נאצים.

תמי בר יוסף, כלבנית במקצועה, חקרה רבים מהסיפורים הללו, ומקדישה את זמנה ואת מרצה כדי לתעדם.

שאול פרלברג 19402022-

בתקופת השואה ניצל ילד נוסף על ידי כלבת רועה גרמני, ילד ושמו שאול פרלברג. לימים יהפוך פרלברג לרופא, ייסד את המחלקה האורולוגית בהדסה עין כרם ויקים משפחה בירושלים, אך אז היה ילד כבן שלוש שהוריו השאירו אותו בדירתה של מאדאם פירוט – אישה כבת שבעים שהתגוררה בבריסל.

"מאדאם פירוט הייתה כמו סבתא שלי, הייתה לה כלבת רועה גרמני בשם דיאן – כמו לנסיכה דיאנה", כותב פרלברג בספר זיכרונותיו. "הייתי קטן, ולכן הכלבה תמיד נראתה בעיניי גדולה מאוד. מאותו הרגע שעברתי לגור שם, היא לקחה אותי תחת חסותה והשגיחה עליי, כאילו הייתי הגור שלה. ברור שזכיתי למנות ליקוקים לעילא ולעילא".

הכול השתנה כאשר "באחד הימים הופיעו בדירה שלושה אנשי גסטפו. הם שוחחו עם מאדאם פירוט בפינת החדר, ובסוף השיחה ביקשו לבדוק סופית אם מדובר בנכד שלה או בילד יהודי. כיצד מזהים ילד יהודי? פשוט מאוד – בודקים אם הוא עבר ברית מילה. ניגש אליי אחד הגברתנים, העמיד אותי על כיסא, הגיש לי סיר לילה וביקש ממני בנימוס להשתין בסיר.

"כנראה שההורים והשומרת שלי העלו אפשרות מעין זו על הדעת, ולכן עשו לי שטיפת מוח שאסור לי בשום פנים ואופן להוריד את המכנסיים בפני זרים. נראה שזה עבד, כי סירבתי להשתין בתירוץ שאין לי. איש הגסטפו ביקש שוב יפה בתקווה שאתרצה, אולם סירבתי בטענה שהשתנתי קודם. בשלב מסוים הוא החליט שאין זה מכבודו להתווכח עם ילד קטן, ולקח את העניינים לידיים. הוא הניח את הסיר בצד, תפס במכנסיי והחל למשוך אותם כלפי מטה.

"באותו רגע תפסתי את מכנסיי בחלקם העליון ומשכתי כלפי מעלה. וכך הוא משך את המכנסיים כלפיי מטה ואני משכתי בכל כוחי כלפי מעלה. הידיים הקטנות שלי היו קפוצות כמו צבתות ברזל, ולא נתתי למכנסיים לחמוק ממני. כנראה שהשמעתי קולות מצוקה, כי הכלבה דיאן שעמדה לצידי חשה שהגור שלה בסכנה. היא נעמדה על ארבע, חשפה את שיניה, נהמה בצורה מאיימת ואוטוטו עמדה לזנק על איש הגסטפו. באותו רגע הוא הרפה מהמכנסיים שלי", הוא מספר.

פרבלרג ניצל, ולבסוף התאחד עם אימו ששרדה את מחנה אושוויץ. אביו נרצח במחנה.

מקור המידע

 

הנערה ליזה כץ לינובר , בתקופת השואה והכלב

 

במרוצת השנים הפכו כלבי הנאצים לחלק בלתי נפרד מייצוגי השואה. כלבי הנאצים אומנו לזהות, לרדוף ולהרוג יהודים, ובמקרים רבים עשו מלאכתם נאמנה. ניצולים רבים נשאו עימם את הזיכרונות הטראומתיים הללו, שהשפיעו במידה רבה על יחסי אדם־כלב בישראל.

אולם בשנים האחרונות מתגלה צד עלום וחשוב לא פחות של תפקיד הכלבים בשואה; יותר ויותר משפחות משתפות את סיפורם של יקיריהן שניצלו על ידי כלבים – לעיתים כלבים של קצינים נאצים.

תמי בר יוסף, כלבנית במקצועה, חקרה רבים מהסיפורים הללו, ומקדישה את זמנה ואת מרצה כדי לתעדם.

 ליזה כץ לינובר  (1929–1985)

סיפורה של ליזה כץ לינובר, שנולדה בעיירה מלניצה באוקראינה. נכדתה של כץ לינובר, קארין אסטרייכר, מספרת:

"כשהייתי ילדה קטנה, סבתא שלי נהגה לספר לי 'מעשייה' על ארבעה ילדים אמיצים – היא עצמה, אחיה ושתי בנות דודותיה. הסיפור התחיל ביום שבו הגיעו הנאצים לאסוף את יהודי העיירה. אימה של סבתי העבירה לידיה את בת דודתה, שעוד לא מלאו לה שנתיים, ושקיק עם תכשיטי זהב. האימא אמרה לארבעת הילדים ללכת לחווה בקרבת מקום, שבעליה היו מוכנים להסתיר אותם בתמורה לשקיק הזהב.

"הילדים הגיעו לחווה והסתתרו שם במסתור שדלתו הייתה ברצפת האסם, ובו חיו חיות המשק. בלילה היו הילדים יוצאים להתקלח, לאכול ולהתאוורר, ואילו במהלך היום שהו במסתור. במרוצת הזמן סבתא שלי התיידדה עם כלב החווה ונהגה לשחק איתו – ושם כנראה רכשה את אהבתה לכלבים.

"באחד הלילות הגיעו הנאצים וערכו חיפוש בחווה. הם דפקו על רצפת האסם, אבל למזלם של הילדים הם לא מצאו את דלת המסתור. באותו לילה ביקשה החוואית מהילדים לעזוב, פן יהרגו אותה. היא נתנה לסבתי תליון זהב בצורת לב מהשקיק, שתהיה לה מזכרת מאימה. הילדים הלכו אל היערות והתחבאו במערות הקטנות  שמצאו.

"באחד הימים הגיעו הנאצים עם כלבי רועה גרמני ושלחו אותם לאתר יהודים שהסתתרו ביער. סבתא שלי, שהבינה מיד שהכלב יאתר אותם, השאירה את הילדים במערה כדי להציל אותם, והחלה לרוץ. הכלב רץ אחריה. כעבור זמן מה היא נעצרה, וגם הכלב נעצר. היא הסתובבה אל הכלב, כרעה על ברכיה וקראה לו. הכלב נענה לה, והיא ליטפה אותו, עד שהלך. וכך היא והילדים ניצלו.

"היא נהגה לספר לי שאותה ילדה נדרה נדר שאם תינצל, היא תאמץ רועה גרמני שחור משחור ותעניק לו בית חם. זה היה סוף הסיפור. כששאלתי אותה מדוע היא לא קיימה את הנדר, היא אמרה לי שסבא שלי ראה כיצד כלב של הנאצים תוקף את אבא שלו ופוצע אותו אנושות, ושזה גרם לו לפחד מכלבים. בשלב זה היא הייתה אומרת לי: 'אבל כשאת תגדלי, תקחי לך כלב רועה גרמני שחור שחור, ותקיימי את הנדר שלי'.

"סבתא שלי נפטרה בגיל צעיר, אבל אני קיימתי את ההבטחה שלי אליה, ולקחתי לי את שד. הוא היה הכלב היחיד שסבא שלי היה מוכן שאכניס לביתו, ואפילו הסכים ללטף אותו. סבתא שלי לא דיברה על השואה עם אף אחד. גם לא עם אימא שלי או עם אחיה. אבל את הסיפור אני זוכרת בבירור. את בת דודתה הקטנה היא אימצה לבת, וגידלה אותה כאחות לאימי. מבת הדודה למדתי מדוע סבתי דיברה בלחש, על המחבוא ברצפת האסם ועל כך שאחיה נרצח בשואה.

"לימים, הנכד של אותה בת דודה שירת ביחידת עוקץ, והכלב שקיבל היה בדיוק כמו שד. הכלב נהרג בצוק איתן כשהציל את הכוח מבית ממולכד. זו הייתה עוד סוג של סגירת מעגל עבורנו. בדיוק אותו סוג כלב, שהציל אותו".

 מקור המידע