סיפורה של ילדה ניצולה מהשואה: אביבה גולדשמידט

  

אביבה גולדשמידט זוכרת כל יום את הפחד של ילדה קטנה שלמדה שכל צליל יכול להביא לגילויה ולמותה. "אסור לך לבכות, אסור לך לצחוק, אסור לך לדבר, עלייך להיות שקטה לגמרי." ההזהרות התכופות של אמה עדיין מהדהדות בליבה של אביבה. הן שהצילו את חייה.

אביבה ואמה שרדו את השואה במקומות מחבוא רבים בבוריסלב שבפולין (היום אוקראינה). צליל, מילה או בכי חנוק יכלו לגרום לגילוין ולהביא למותן. גערותיה של אמה השפיעו על אביבה הקטנה כל כך שאפילו אחרי השואה, היא יכלה לדבר רק בלחש. .

למשפחה הייתה הכנסה נוחה. אבל ילדותה המוגנת של אביבה הסתיימה עם פלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941. אביה של  אביבה מנדל טוך גורש לעבודות כפיה ומשפחתו לא ראתה אותו שוב. אחר כך נודע להם שהוא נורה. סילה ברחה מזרחה לתוך ברית המועצות. 

אביבה, יוסף ואימם הובאו למחנה העבודה בבוריסלב ממנו הצליחו לברוח. עד ליום השחרור הם הצליחו לחיות במסתור במקומות רבים בתוך וסביב בוריסלב ולאביבה נשארו זיכרונות ההוראות להיות בשקט כל הזמן. בימים האחרונים לכיבוש, אחיה של אביבה, יוסף בן ה 20, נורה למוות על ידי חייל גרמני.

מקור וקרדיט (קישור)

 

ברט בדיחי ופרדריק מטזו , מעולם לא היינו ילדים : ילדים בזהות נוצרית בדויה בצרפת

 

הוצאת יד ושם 2024

מקור וקרדיט : אתר יד ושם (קישור)

ברט בדיחי נולדה בשנת 1932 בליון שבצרפת להוריה יצחק וסבינה אלזון, מהגרים מפולין. בליון הקימו ההורים מכבסה לניקוי יבש וצביעת בגדים. ההורים היו קומוניסטים, ובמקביל שמרו על זיקה ליהדות והיו חברים בארגון תרבות יהודית.

כשנולדה ברט הגיעה מפולין סבתה, אמה של האם. הסבתא גידלה את ברט והוריה של ברט סייעו לה לשמור על אורח חייה. הם אף קנו עבורה מזון כשר ודיברו יידיש בבית. 

הוריה של ברט היו חברים ב-UJRE – איחוד היהודים להתנגדות ולסיוע (Union des juifs pour la résistance et l'entraide). עם גל המעצרים הראשון של יהודי צרפת, במאי 1941, הצליחו חלק מחברי הארגון לברוח מפריז. הם הגיעו לבית ההורים בליון ומסרו שמועות על גירוש היהודים למזרח אירופה ועל רציחתם. הארגון ביקש למצוא מקומות מסתור לילדים יהודים, כדי להסתירם במקרה של גירוש ההורים וכדי לאפשר להוריהם לפעול במסגרת המחתרת.

בדצמבר 1941 לקח את ברט ידיד של הוריה אל גברת מרימסונה האלמנה ושלושת ילדיה, בכפר לה מונטסל (le Montcel), כ-120 ק"מ ממזרח לליון, באזור סבואה שבאלפים הצרפתיים.

"כאשר הגענו לביתה של גברת מסונה מסר לה הידיד של הורי תעודת טבילה שלי. רק אז נודע לי שהגעתי אליהם כילדה נוצריה. מאוחר יותר נודע לי שכומר שפעל בכנסיה השכנה לביתנו בליון הכין את התעודה על מנת להציל אותי. לא ידעתי מראש שאני אמורה להיות נוצריה. הייתי בסך הכל בת תשע. באותו רגע לקחתי את גורלי בידי. בניתי מול כל האנשים סביבי סיפור חיים של ילדה נוצריה. הייתי צריכה להמציא לעצמי סיפור משפחתי."

"גברת מסונה ידעה שאני יהודיה, אך לא גילתה לי שהיא יודעת. היא שיתפה פעולה עם הסיפור שבניתי לי ובכך סייעה לי, בלי שידעתי, להיצמד לסיפור שלי. היא כמובן לא סיפרה לילדיה ולאיש מתושבי הכפר שאני יהודיה."

ברט הלכה לבית הספר ולכנסיה עם כל ילדי הכפר. היא שהתה בביתה של גברת מסונה במשך שלוש שנים, זכתה לטיפול מסור ולחיבה, ובנה של גברת מסונה, מרסל, היה לה כאח גדול.

בקיץ 1942 החל גירוש יהודים גם מאזור "משטר וישי" בדרום צרפת, בו שהתה ברט. עם פלישת הגרמנים לדרום צרפת בנובמבר 1942 סרקו גרמנים את הכפר בחיפוש אחר יהודים ועצרו מספר משפחות יהודיות. ברט שרדה בסריקות.

"מאד פחדתי, אבל את הפחד שמרתי בתוכי, כי הרי חייתי שם כנוצרייה."

 להמשך סיפור החיים באתר " יד ושם"

https://www.yadvashem.org/he/remembrance/survivors/badehi.html

 

ראול טייטלבאום ז"ל שהיה ילד בתקופת השואה הלך לעולמו : סיפור ההישרדות שלו

ניצול השואה מיוגוסלביה (כיום קוסובו) ראול טייטלבאום ז"ל היה עיתונאי וחוקר השואה. הוא פרסם מאות מאמרים ותחקירים בנושא השואה, ניצוליה והחברה והכלכלה בישראל. הוא ליווה את "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" – ארגון הגג של ניצולי השואה בישראל – מאז הקמתו ב-1987.

ישראל-ראול טייטלבאום נולד ב-1931 בפריזרן שבקוסובו, אז יוגוסלביה, בן יחיד לד"ר יוסף ולפאולה טייטלבאום. במלחמת העולם הראשונה שרת האב כקצין רפואה בצבא אוסטרו-הונגריה, שלחם לצד גרמניה הקיסרית, ואף עוטר באותות הצטיינות. על ד"ר טייטלבאום נאסר לעבוד כרופא באזור וינה, עקב יהדותו, ועל כן עבר לפריזרן. האב היה שחקן שח מסור, ולבנו קרא על שם ראול קפבלנקה, אלוף השח-מט העולמי מקובה.

"אני זוכר את הקסם של החיים הרב-תרבותיים. את הסרבים, המונטנגרים, האלבנים, הטורקים והצוענים שחיו זה לצד זה. תערובת אקזוטית של לשונות, ניבים ומנגינות. סלט חושני של צבעים, ריחות וטעמים. האופה היה טורקי. הירקן והכובען היו אלבנים. הסנדלרים, יוצרי כפכפי העור הכפריים, היו סרבים. הצורף – קתולי. עוזרת הבית שלנו – צוענייה. והרופא העירוני – יהודי; אבי." (כן, היה רע לתפארת, ע' 12)

באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה. האב גויס כקצין רפואה אך עם כניעת יוגוסלביה חזר לביתו. קוסובו סופחה לאלבניה והיתה בשליטת איטליה. משפחת טייטלבאום וכל תושבי האזור הפכו לאזרחים אלבניים.

בסתיו סגרו השלטונות את בתי הספר בפני הילדים הסרביים. כולנו גורשנו אז לרחובות. חיי השתנו לחלוטין. מילד מפונק הייתי לילד רחוב. (ע' 31)

ראול וחברו סייעו בפרנסת המשפחה בכך שצילמו עוברים ושבים – חיילים איטלקים ובני המקום – ומכרו להם את התצלומים.

בחורף 1942-1941 נעצר האב על ידי שלטונות הכיבוש האיטלקיים יחד עם מאות משכילים סרבים ומונטנגרים, במסגרת מעצרי מנע. האב הועבר למחנה מעצר באלבניה, שם הופקד על מרפאת המחנה. ראול ביקר את האב במחנה זה.

לאחר החרמת דירתה של המשפחה על ידי הצבא האיטלקי, הושלכו ראול ואמו לרחוב, אך חבריהם הטובים דראגוטין ואנה יאקיץ' פתחו בפניהם את ביתם. ראול בן ה- 11 הצטרף למחתרת היוגוסלבית.

המחתרת היתה אז למרכז חיי והעניקה לי עיסוקים חדשים. הקבוצה שלנו התמקדה בהטרדת איטלקים שעברו באזור ובזינוב בהם. התמחינו בגניבת חלקי נשק שנשמטו בהיסח דעת בבית קפה בכיכר. חיבלנו בכלי הרכב הצבאיים, פינצ'רנו גלגלים, שברנו שמשות והזלפנו גרגרי חול למכלי הדלק האיטלקים. (ע' 39)

בקיץ 1943 עבר ראול עם אמו לאלבניה כדי להתקרב אל האב הכלוא. הם שכרו חדר בטיראנה וראול הצליח לבקר את אביו במחנה הריכוז מדי פעם.

עם כניעתה של איטליה בספטמבר 1943 שחררו פרטיזנים אלבניים את המחנה בו היה האב עצור. המשפחה הצטרפה לשורות הפרטיזנים היוגוסלבים שפעלו באלבניה נגד הגרמנים. לאחר זמן קצר שבה המשפחה לפריזרן עקב תנאי המחיה הקשים בהרים, מצב בריאותו הרעוע של האב והחשש מפני המצוד הגרמני המתמיד.

ראול שב והיה פעיל בשורות המחתרת בעירו, הפיץ כרוזים והשתתף במעשי חבלה נגד הצבא הגרמני. בינואר 1944 חלה האב ובני הזוג יאקיץ' שבו ואירחו את ראול ואמו למרות סכנת המוות שהיתה כרוכה בכך. לימים הוכרו בני הזוג בתואר "חסידי אומות העולם".

במאי 1944 נתפסו בני משפחת טייטלבאום ונשלחו למחנה הריכוז סיימישטה ומשם – לברגן-בלזן.

הרב הצעיר יוסף לוי מפרישטינה, שסיים ערב המלחמה את הסמינר לרבנים, יחד עם המורה חנה לוי מסרייבו, החליטו לכנס אותנו ללימודי עברית. וכך, מתחת לקני הרובים שעקבו אחרינו ממגדלי השמירה, לצד גדרות התיל, עם שלטי האזהרה ושרטוטי הגולגולות השחורות, התחלנו ללמוד אל"ף-בי"ת.

***

עמדנו במשך שעות ברחבת המפקדים. האחראים על הצריפים היו עורכים אותנו בשורות. האנשים כבר היו תשושים ומטושטשים וברור שהתקשו להיכנס לשורה. שומר האס-אס הגרמני […] הרביץ מכות רצח למי שחרג מהקו. היו שצנחו ומתו. אחרים התעלפו בכאב ואנחנו נשכנו את שפתינו, מקווים שהשורה ישרה.

וזה אף פעם לא נגמר. אנחנו הסתדרנו בשורות פעם אחר פעם והם חזרו וספרו אותנו שוב ושוב הגם שמעולם לא הצליחו לקלוע למספר המדויק, שהרי תמיד חסר שם מישהו. לעתים משום שלא הצליח לצאת מהצריף על רגליו. לעתים משום שנפטר וגופתו נותרה עלומה באיזו פינה שכוחת אל.

ואילו אנחנו המשכנו ליישר את השורות במסדרים שנמשכו עד אין קץ. בגשם, בשלג, בבוץ, בכפור ובקרח. שורות ישרות הממתינות שהספירה תאושר ויינתן האות לפיזור. […]

המזון העיקרי שלנו, חלזונות יער ששומרו בחביות עץ, התקלקל. הסירחון היה נורא. הטעם זוועתי. אבל מצאנו לכך פתרון. אותם הימים עוד אפשר היה למצוא מעט סלק בהמות במחנה. דחסנו את החלזונות הסרוחים וסלק הבהמות לעיסה רכה וכהה. "מעדן המחנה" היה מסריח וטעמו נורא, אבל היתה בו מנה נדירה של חלבון, עד שגם אלה אזלו. הרעב גבר, והאוכל היה לנושא המרכזי, האחד, שסביבו נעו חיי המחנה.

הקיבה היתה ריקה והראש עסק רק בדבר אחד: אוכל. כל השאר פרח, נעלם ואיננו. הרעב כבש את האישיות כולה. לא נותר דבר אחר בחיינו. זר לא יבין זאת. ערפילי הרעב היו תוכן ימינו. החלוקה היומית של כיכרות לחם כהה, שהובאו לצריפים, היתה ללב סדר היום. ומדובר, שימו לב, בכיכרות לחם שהיה בהן מעט קמח והרבה נסורת של עץ. […]

לכל אחד מאתנו לא יותר מחצי מטר. ישנו לחוצים זה אל זה, בלי יכולת להסתובב. כולנו נחלשנו. אנשים החלו לעשות צרכיהם על הדרגשים. לא היה כוח לרדת מהם ולא אפשרות לצאת החוצה ואז לחזור לטפס. והכל זלג ודלף מהקומה העליונה לדרגשים שמתחת ולא פעם גם על גופתו של מי שמת בלי ששמנו לב לכך. וזה יכול היה להיות אח או אחות או אבא או אמא. […]

בסוף 1944 הגיע הרעב המוחלט ועמו השלשולים ומגפת הטיפוס. גיהינום של ממש. הינו שלדי אדם עם בטן נפוחה. הפנים שקועות. עצמות הלחיים בולטות. הבגדים מפוררים והעור מרושת במורסות מצחינות. היינו מוזלמנים. החיים התערבבו במתים. היה קשה להפריד ביניהם-בינינו. מאות אנשים גוועו לצדנו מדי יום. אי אפשר היה לנוע בלי לדרוך על גוויה או לשקוע ברפש שזרם מהשירותים שחדלו לתפקד. והכל היה מלא כינים זוחלות. (ע' 58-52)

ב-9 באפריל 1945, ימים ספורים לפני השחרור, הוצאו מברגן-בלזן ראול, אמו ואביו, עם קבוצת אסירים ברכבת שלימים כונתה "הרכבת האבודה". ראול חלה בטיפוס, קדח ודמדם. ב-24 באפריל שוחררו האסירים על ידי חיילי הצבא האדום. המשוחררים היו חולים וחלקם מתו. שלושה ימים לאחר השחרור נפטר האב, יוסף, בבית חולים של הצבא האדום. סבתו של ראול, אתל, נספתה בגטו טרזין.

לאחר כחודש של שיקום בבית החולים החלו ראול ואמו במסעם חזרה לפריזרן. משם עברו לבלגרד, שם סיים ראול את לימודיו התיכוניים.

ב-1949 עלה ראול עם אמו לישראל. הוא התגייס לצה"ל, עבר קורס קצינים ושירת כקצין בחיל התותחנים. את שירותו הצבאי סיים כסמג"ד, בדרגת רב-סרן. הוא למד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית ובו בזמן היה מבוניה של האוניברסיטה בגבעת רם.

טייטלבאום פרסם מאות מאמרים ותחקירים בנושאי השואה, ניצוליה וכן החברה והכלכלה בישראל. טוריו התפרסמו והושמעו ב"ידיעות אחרונות", "קול ישראל" ו"גלובס", והוא היה אחד מעורכי העיתון "קול העם". טייטלבאום היה שופט בבית הדין להגבלים עסקיים ויו"ר ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים. כנציג "ידיעות אחרונות" בגרמניה עשה ראיונות היסטוריים עם בנו של אדולף אייכמן ועם מזכירתו האישית של היטלר.

מקור וקרדיט , אתר "יד ושם" ( קישור) 

סיפור ההישרדות של האחיות אנדראה וטטיאנה בוצ'י, בת 4 ובת 6 באושוויץ

 

אפריל 1944: האחיות אנדראה, בת 4, וטטיאנה, בת 6, מגיעות לאושוויץ. הן נחשבו בטעות לתאומות, אך שרדו. כיום, הן בין הניצולים הצעירים ביותר עם זיכרונות מהמחנה.

השלג ירד. הכוכבים נותרו דוממים. 4 באפריל 1944. רמפת בירקנאו. אושוויץ . שתי אחיות קטנות עמדו שם – אנדראה, בת ארבע, וטטיאנה, בת שש. הן לבשו מעילים אפורים תואמים המסומנים בכוכבים צהובים. הן החזיקו ידיים. הן לא בכו. הן לא הבינו איפה הן. הן לא ידעו למה.

אנדראה וטטיאנה בוצ'י נולדו בפיומה, עיירה בצפון איטליה שכיום היא חלק מקרואטיה. אביהן, ג'ובאני, היה קתולי , טבח בספינה. אימם, מירה, הייתה יהודייה.

במשך שנים, המשפחה חיה כרגיל. אחר כך הגיעו חוקי הגזע. אחר כך הגיעו המעצרים.

ב-28 במרץ 1944, דפיקות אלימות על הדלת ניפצו את עולמן. כל המשפחה נלקחה – אנדרה, טטיאנה, אימם מירה, סבתם רוזה, הדודה סוניה והבן שלה בן השש סרג'יו.

הן נשלחו לריסירה די סן סאבה, מחנה מעבר ליד טריאסטה. לאחר מכן, ב-4 באפריל, הם הועלו על קרון בקר בדרכו לאושוויץ-בירקנאו.

כשהגיעו, החלה הסלקציה.

ד"ר יוזף מנגלה עמד על הרמפה, מצביע שמאלה או ימינה. חיים או מוות. רוב הילדים הלכו מיד לתאי הגזים.

אבל משהו הציל את אנדראה וטטיאנה באותו יום: הן נראו כמו תאומות .

מנגלה היה אובססיבי לתאומים. הוא השתמש בהם לניסויים רפואיים אכזריים. האחיות בוצ'י לא היו למעשה תאומות – היו ביניהן הפרש של שנתיים – אבל הן היו  לבושות במעילים אפורים תואמים, הן נראו ככאלה. הטעות הזו הצילה את חייהן. סבתם רוזה ודודתן סוניה נשלחו מייד לתאי הגזים. מתוך 132 האנשים במשלוח שלהם, רק 82 נבחרו לעבודה. השאר נרצחו תוך שעות. הילדה אנדראה הפכה לאסירה 76483. טטיאנה הפכה ל-76484. אימם, מירה, הייתה 76482.

הבנות נלקחו לקינדרבלוק – צריף הילדים. זה היה מקום שבו הילדות מתה. קירות בטון. קור מקפיא. באוויר טעם של אפר. לא היו צעצועים. לא משחקים. רק הישרדות.

אימם מירה סירבה לתת להן לשכוח מי הן. מירה עבדה במחנה, אבל בלילות היא סיכנה הכל כדי לבקר בקינדרבלוק. היא נעה בין צללים. היא סיכנה את עצמה . היא לא הביאה אוכל. היא לא הביאה שמיכות. היא הביאה מילים. "לעולם אל תשכחו את שמותיכם," לחשה אל תוך החושך. אתן  אנדראה בוצ'י. טטיאנה בוצ'י. לעולם אל תשכחו." היא אמרה זאת שוב ושוב.

הבנות צפו בילדים אחרים במחנה הילדים באושוויץ (קינדרבלוק) נעלמים. גברים בחלוקים לבנים – רופאים שעורכים ניסויים – היו מגיעים לקינדרבלוק ולוקחים ילדים. הם מעולם לא חזרו. האחיות אנדראה וטטיאנה למדו להיות בלתי נראות. הן למדו לשתוק. הן למדו להיות דוממות.

ואז הגיע נובמבר 1944.

יום אחד, בלוקובה – אסירה שפיקחה על הצריפים ("זקנת הבלוק" )  משכה את הבנות הצידה עם אזהרה דחופה. עד מהרה, אמרה, מישהו יבוא וישאל אילו ילדים רוצים לראות את אמותיהם. "אסור לכן לזוז," התעקשה. "אל תתקדמו. לא משנה מה."  הבנות הקשיבו. הן אמרו לבן דודן סרחיו את אותה אזהרה. אבל כשהגיע הרגע ונשאלה השאלה – "מי רוצה לראות את אימו?" – סרחיו, בן יחיד שהתגעגע נואשות לאימו, צעד קדימה. האחיות אנדראה וטטיאנה עמדו קפואות וצפו בו עוזב. סרחיו נשלח להמבורג עם 19 ילדים נוספים. שם, הם עברו ניסויים פסבדו-מדעיים. לאחר מכן הם נרצחו – נתלו על ווים של קצבים כמו חיות.

הבנות לא ראו אותו שוב.

האחיות אנדראה וטטיאנה שרדו כי צייתו. כי הן  נשארו דוממות  כי הפכו לצללים. ואז, ב-27 בינואר 1945, הכול השתנה. השומרים הנאצים  נעלמו. הכלבים הפסיקו לנבוח. חייל הופיע לבוש במדים שונים – כוכב אדום על כובעו. הוא חייך. הוא הציע להן פרוסת סלמי. זה היה חייל סובייטי. שחרור הגיע. אבל שחרור לא פירושו בית. זה לא פירושו ביטחון. פירושו יתמות ובלבול.

זמן מה לאחר השחרור – הבנות לא זוכרות בדיוק איך – הן מצאו את עצמן בפראג, בבית יתומים לפליטים. היה קודר וקר. המבוגרים לא גילו חיבה. שום אהדה.

בתחילת 1946, נשאלו ילדי בית היתומים בפראג  שאלה: "מי מכם יהודי?" אנדראה וטטיאנה הרימו את ידיהן.

בעקבות כך הן הועלו על מטוס לאנגליה. יעדם היה בית לינגפילד בסארי – בית קבוצתי לילדים ניצולי שואה בניהולה של אליס גולדברגר, פליטה יהודייה-גרמנייה שעברה הכשרה אצל אנה פרויד.

בית לינגפילד באנגליה  היה אגדה. אחוזה כפרית יפהפייה. אוכל. צעצועים. מבוגרים אכפתיים. אחות בשם מאנה שאהבה אותם כמו את שלה. בפעם הראשונה מאז אושוויץ, אנדרה וטטיאנה הרגישו בטוחות. יום אחד, אליס גולדברגר קראה להן למשרדה. היא הראתה להם תמונה ושאלה אם הם מזהים את האנשים בה. זו הייתה תמונת החתונה של הוריהם – זו שהאם מירה הכריחה אותם לנשק כל לילה לפני שאביהם יצא לים.

"אמא ואביך בחיים," אמרה אליס. "הם חיפשו אתכן ."

האם מירה שרדה. לאחר שהאחיות אנדראה וטטיאנה הפסיקו לראות אותה בקינדרבלוק, היא הועברה לגרמניה לעבוד במפעל תחמושת. לאחר השחרור, היא חזרה לאיטליה והתאחדה עם ג'ובאני, שהוחזק כשבוי מלחמה בדרום אפריקה בין השנים 1940 ל-1945.

יחד, בעזרת הצלב האדום, הן חיפשו את בנותיהן.

ב-4 בדצמבר 1946, אנדראה וטטיאנה עלו על רכבת לאיטליה.

כשהגיעו לרומא, האם מירה חיכתה להן. היא רצה אליהן. היא חיבקה אותן. היא נישקה אותן.

הבנות פרצו בבכי. לא דמעות של שמחה. דמעות של פחד ובלבול. הן שכחו את פניה של אמן. הן דיברו גרמנית, צ'כית ואנגלית, אבל לא זכרו איטלקית.

מירה לא ידעה מה לעשות. היא חיבקה אותן חזק יותר.

זה לקח זמן. לאט לאט, הן הפכו שוב למשפחה. הן התיישבו בעיר טרייסט . הן למדו איטלקית. הן הלכו לבית הספר. היה להן את מה שהאם מירה רצתה עבורם: ילדות נורמלית.

אבל נורמלי זה יחסי כששרדת את אושוויץ.

האם מירה מעולם לא שאלה מה קרה להן במחנה. היא מעולם לא דיברה על חוויותיה שלה. היא האמינה ששתיקה תגן עליהן. היא רצתה שהן יסתכלו קדימה, לא אחורה.

במשך 50 שנה, האחיות אנדראה וטטיאנה שמרו על סיפורן בסוד. הן חיו חיים מלאים. הם נישאו. נולדו להם ילדים.

ואז, בשנת 1994, ההיסטוריון האיטלקי  מרצ'לו פזטי שמע עליהן במקרה. הוא שאל אם הן יסכימו לבקר במחנה אושוויץ .

הן הסכימו.

בשנת 1996, הן חזרו לאושוויץ בפעם הראשונה מאז השחרור.

"כשאני רואה את המחנה מרחוק", אמרה טטיאנה שנים לאחר מכן, "הלב שלי רוטט. התחושה נשארת שעות אחרי שעזבתי".

מאז, הן חזרו עשרות פעמים – וליוו תלמידים, מורים, כל מי שמוכן להקשיב.

הן כעת בשנות ה-80 לחייהם. בין הניצולים הצעירים ביותר של אושוויץ שיש להם זיכרונות מהמחנה.

כתובות הקעקוע נותרו על זרועותיהן: 76483. 76484.

עדויות אפלות לילדות שנגנבה. אבל גם הוכחה למשהו שהנאצים לא יכלו להשמיד: שמותיהן.

אנדראה בוצ'י. טטיאנה בוצ'י.

הפקודה הלוחשת של האם מירה הצילה אותם. "לעולם אל תשכחו את שמותיכן."

מקור 1: 

History Timelines

קישור : 

https://tinyurl.com/4a5cnmed

מקור 2 :

Andra and Tatiana Bucci

 

ההישרדות של הנער דוד אפרתי בגטו ורשה : מבריח תפוחי האדמה

מאת: : איתמר לוין , עיתון גלובס , 2001

"דוד אפרתי היה בן 14 כאשר נכבשה ורשה. "כשהגרמנים נכנסו, כל החנויות שהיו לנו נשרפו מההפצצות והיה רעב בבית". הם "העמידו בכל מיני מקומות בוורשה מכונית, וחילקו לחם לפולנים. אני רצתי למקום כזה, ואז, פעם ראשונה - ידעתי שיש אנטישמיות, וזה ברור היה לי - אבל פעם ראשונה שעמדתי בתור והגעתי קרוב ללחם, איכשהו מישהו הכיר אותי ואמר שאני ז'יד (יהודי - א.ל), ואז זרקו אותי מהתור ולא קיבלתי לחם, אבל הלכתי למכונה אחרת במקום אחר. בסוף הבאתי לחם הביתה".

לקראת הקמת הגטו, בנובמבר 40', הצטוו 138 אלף יהודים להעתיק את מקום מגוריהם אל הרחובות שייכללו בגטו, ו-100 אלף פולנים הצטוו לעקור אל מחוץ לאותו אזור. על כך מספר אפרתי:

"בהתחלה אמרו שהרחוב (בו גר אפרתי - א.ל) לא יהיה בגטו, אז היינו צריכים לעבור למקום אחר, ואז התחילה הנדידה. כל הזמן היו משנים את הרחובות, עד שסוף-סוף זה הסתדר. היום אני מבין, שזה היה בכוונה תחילה, פשוט להביא את האנשים למצב קשה. אתה מעביר את הדברים לפה, ואחרי חודש או חודשיים שוב אין מקום, צריך לעבור למקום אחר, ולאט-לאט זה הביא למצב שהיינו בלי רכוש.

"התחילה בעיה של פרנסה. לאבא לא היה מה לעשות, הכל סגור, וכל הרכוש שהיה לנו נשרף. ואז אני איכשהו לקחתי יוזמה. עברנו לרחוב שננה, ולא היה בו קיר, אלא גדר תיל. ואז הייתי עובר מפעם לפעם לצד הארי, ומביא כל מיני דברים בתוך הז'קט או בתוך שק תפוחי אדמה, והייתי מוכר חלק, ואז המצב היה יותר טוב. "

מקור וקרדיט : איתמר לוין , עיתון גלובס , 2001

לסיפור החיים בעיתון גלובס , 2001

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=484748

 

  

לוסי רווה , יכולתי לא לחזור

 

לוסי רווה (ראובפוגל) לבית גרוס נולדה בשנת 1926 בעיירה פשמישל שבקרבת לבוב שבפולניה, שם למדה והתחנכה עד גיל 15.

בעת מלחמת העולם השנייה הייתה בעיירה פשמישל קהילה יהודית גדולה, ולאחר מכן נבנה בה גטו גדול, ובו יותר מ-20,000 יהודים, שמרביתם נרצחו  בשואה.

 בזמן הכיבוש הגרמני בגיל 16 הועברה עם משפחתה לגטו , אך באמצעות תעודות מזויפות ברחה לגרמניה, שם עבדה כעובדת כפייה נוצרייה במפעל מזון גרמני עד השחרור.

 לוסי רווה, שנולדה ב־1926 בעיירה פשמישל שבפולין, מספרת בזיכרונותיה :

"לבסוף הגיע הרגע הקשה של הפרידה מיקירי ]...[ אין בכוחי לתאר את הפרידה הקשה והאכזרית ממשפחתי ומן הגטו.  אחותי הביטה בי בעיניים מלאות כעס וקנאה. מעיניו של אחי הקטן נשקף עצב עמוק וכאילו ייאוש. חשתי שחלק מלבי נקרע ונשאר עמם, ובעיקר עם סבתי ]...[ אמא יצאה כדי ללוות אותי אל מחוץ לגטו. שלג כבד ירד ואני רעדתי בכל גופי מקור ומכאב הפרידה. המילים האחרונות ששמעתי מפי אמי חרוטות בזיכרוני וילוו אותי כל ימי חיי: "זכרי, ילדתי", אמרה, "אם תשרדי, אל תשובי לחיות כיהודייה ]...[". עקרתי את עצמי מזרועותיה שחיבקו אותי באהבה, ובפנים שטופות בדמעותיה ובדמעותיי - יצאתי לדרכי."

כאשר חזרה לוסי (לושיה גרוס) ב1945 לעיירה פשמישל התברר לה כי אימה ואחיה הקטן (כמו מרבית יהודי הגטו) נרצחו בגטו ע"י הנאצים .

מקור: 
 לוסי רווה, יכולתי לא לחזור, משרד הבטחון , ההוצאה לאור , 1992, עמ' 40

 

דנוטה שטרן (סורגנשטרן) : סיפורה של ילדה בגטו ורשה

 

מאת :  דנוטה שטרן (סורגנשטרן)

שרדתי בוורשה כילדה בזהות בדויה

שמי דנוטה שטרן. סיפורי עוסק בחוויותיי כילדה בעת מלחמת העולם השנייה והקורות אותי ואת משפחתי באותן שנים. בשנת 1939 הפציצו הגרמנים את ורשה לקראת פלישתם. הייתי אז ילדה בת 5 ושהיתי בבית עם אימא. אבי נסע לרגל עסקיו לביאליסטוק על גבול רוסיה. אבי היה בעל חברה למוצרי ספורט עם התמחות בעיקר לדייג וסקי. עזבנו מיד את ורשה ונסענו אל אבא אבל לאחר שהגענו, הגרמנים פלשו גם לביאליסטוק ולאחר שווידא שהמפעל לא נפגע מההפצצות, הוא החליט שנחזור לוורשה.

לאחר נסיעה מפרכת, בהגיענו חזרה לוורשה, התברר לאבא שהגרמנים השתלטו על כל רכוש המפעל ואף הפציצו את הדירה שלנו. מיד לאחר מכן סגרו את כל היהודים בגטו ורשה, וכך החלה מלחמת ההישרדות שלנו, בני שתי משפחות גדולות: סורגנשטרן מצד אבי ומוזינסקי מצד אמי, שחיו בוורשה. למשפחה היו שני נציגים בחו"ל: נתן, דוד של אימא שחי בברזיל ופרניה, ואחות אבי שחיה בפריז. בתחילת המלחמה דודה של אמי וכמה מבנותיה הצליחו לברוח לרוסיה. שאר בני המשפחה אשר נותרו בגטו, נשלחו במשך הזמן למחנות ההשמדה, בהם מצאו את מותם.

הוריי נשלחו לעבודות מחוץ לגטו ובלילה היו חוזרים. מרוב דאגה עלה בדעתם למסור אותי למשפחה נוצריה מחוץ לגטו, כנכדה שבאה לגור איתם. הייתי בלונדינית עם עיניים ירוקות וכך יכולתי לדמות לילדה פולניה מבלי לעורר חשד. הונפקו לי ניירות מזויפים ושם בדוי, תרזה מזור, אותו נשאתי במשך חמש שנים. תמורת האירוח שלי קיבלה המשפחה המארחת סכום כסף גדול ע"י פליקס, אח של אבי, שהיה איש עשיר.

ביום בו נפרדנו ליוויתי את הוריי לעבודתם מחוץ לגטו ובחזרה בערב נפרדתי בזהירות מהקבוצה ומהוריי והצטרפתי לפולנים שחיכו לי בדרך ואימצו אותי. יכולתי לחוש את המתח שהיה ואת הרגשות של הוריי ושלי באותם רגעי אימה, בהם לא ידענו האם נשוב וניפגש.

בערך באותה דרך הצליחו הוריי לברוח מהגטו, כל אחד בדרך אחרת. אימא ,עם ניירות מזויפים ושם בדוי, התקבלה לעבודה כעוזרת בית אצל רופאה שלהם מלפני המלחמה. אבא ואחיו הסתתרו בבית של בת למשפחת מזור (המשפחה שאימצה אותי) – אשה מבוגרת שחיה בגפה, שהחביאה אותם בחדר ללא חלונות עם דלת המוסתרת על ידי ארון. הדלת היתה נפתחת רק בלילה, לאחר שהשכנים שכבו לישון. התנאים היו קשים. ערב אחד לאחר ששתו וודקה אחד מהם עשה רעש מיותר, תוך שכרות. השכנים שמעו רעשים והזעיקו את הגסטאפו. שלושתם נלקחו מהדירה ל"כיכר אומשלג" והוצאו להורג. וכך נודע לי שאבי נרצח.

לאחר המקרה הזה, "סבא וסבתא האומנים" שלי החלו לפחד וחיפשו משפחה אומנת אחרת עבורי, וכך התחלתי לנדוד ממשפחה למשפחה. הייתי כבר בת 7 וכבר יכולתי לעזור בטיפול בילדים ובעבודות הבית. עם התקדמות המלחמה רמת המחייה ירדה, במעברים בין משפחה אחת לשנייה. בבית אחד אסרו עלי לדבר בקולי – נאלצתי רק ללחוש – כדי שהשכנים לא ישמעו. בבית אחר, כאשר הושארתי לבד במשך היום, נדרשתי שלא לנוע ולא להשמיע כל רחש כי השכנה חשבה שבבית יש עכברים, כי ידעה שהדירה ריקה. במקרה אחר הגיעו אורחים במפתיע ואני נאלצתי להסתתר מתחת לשולחן מבלי לזוז, עד לכתם. זכורים לי גם ימים ללא אוכל כי בעלי הבית לא השאירו מנה עבורי.

עם הזמן חליתי והיה לי חוסר בויטמין B. את שערי הארוך והיפה סיפרו בגלל כינים. הבית הטוב ביותר בו שהיתי, היה גם האחרון אליו נקלעתי: אישה מבוגרת מאוד, שנהגה לשתות משקאות חריפים, אך הקפידה שלא יחסר לי אוכל ואף נתנה לי אישור לשחק עם ילדים ברחוב. נראה לי שאישה זו אהבה אותי מאוד. חיי נמשכו כך עד המהומה בוורשה שהתרחשה בשנת 1945.

הייתי ברחוב כאשר הופיעו בפתאומיות חיילים גרמנים אשר אספו את ההמון שהיה בשטח הפתוח, לקחו אותנו לתחנת רכבת והעלו אותנו על רכבת שנסעה לגרמניה. בהגיענו, ריכזו קבוצת ילדים יתומים עם קבוצת מבוגרים ושלחו אותנו למחנה עבודה חקלאי בתוך גרמניה, שם הכריחו אותנו לעבוד בקציר חיטה ועבודות אחרות. שם שהיתי מספר חודשים עד הגעת הצבא האמריקאי. שמרתי כל הזמן הזה על זהותי הפולנית. בצבא האמריקאי היו חיילים דוברי פולנית, וכשנודעה להם זהותי הציעו לי לנסוע לבית יתומים בארה"ב או לחזור לוורשה. ביקשתי לחזור לוורשה. העלו אותי לרכבת והציעו לי לשהות בתא שירותים כדי שלא יטרידו אותי, בתוך רכבת הומת אדם. בהגיעי לוורשה חשבתי לעצמי: "ומה עכשיו?" כל העיר הייתה הרוסה, אנשים הלכו אנה ואנה מבלי לדעת מה לעשות. למזלי היו בתחנת הרכבת נציגי ארגונים שחיפשו ילדים חסרי כל ויתומים. כך הגעתי לבית היתומים "Nasz Dom" אשר הוקם לפני המלחמה ע"י ד"ר יאנוש קורצ'אק והיה בית יתומים נוצרי. בכל שנות המלחמה שמרתי על זהותי הנוצרית ובבית היתומים אף עברתי טקס כנסייתי של אכילת לחם קודש "First communion". תמיד חייתי בפחד שזהותי האמיתית לא תתגלה.

שהיתי בבית יתומים זה במשך כשנתיים וכך בפעם הראשונה בחיי, בגיל 10, התחלתי ללמוד בבית ספר. לפי זכרוני כבר ידעתי קרוא וכתוב אך איני זוכרת מי לימד אותי.

אימא שרדה, לאחר שעבדה במפעלים בוינה. לאחר תום המלחמה חיפשה אחרי במשך תקופה ארוכה, נעזרת בשפות שידעה: גרמנית וצרפתית, בעוד הדוד נתן בברזיל מפציר בה לבוא. אך היא לא ויתרה. כשהגיעה לוורשה, בראותה את כל ההריסות, החלה לאבד תקווה למצוא אותי. למרות זאת החלה בחיפושים ופתאום, לא רחוק מתחנת הרכבת, ראתה שלט של ארגון המטפל בילדים עזובים ויתומים – ארגון של נזירות נוצריות. כך הגיעה אל הנזירות, והתקבלה בהמון חיבה. נתנו לה רשימות של כל שמות הילדים המפוזרים בהרבה בתי יתומים.

פתאום נתקלה בשם Tereza Mazor בבית היתומים "Nasz Dom". (עד אז תמיד חיפשה את בתה בשמה האמיתי דנוסיה). מיד עלתה על מונית ונסעה לבית היתומים. בהיכנסה לבניין, היה פרוזדור ענק ושם ראתה ילדה עם הגב אליה בעלת שיער בלונדיני יפה להפליא, כפי שזכרה, בלי הרבה מחשבה נפלטה מפיה צעקה "Danusiu" והתעלפה. אני המשכתי ללכת אבל הייתי בשוק, משום שידעתי את שמי האמיתי, אבל לא היה לי אומץ להגיב אחרי שנים של זהות בדויה.

קראו לי למשרד המנהלת ושם ישבה אמי, שמזה חמש שנים לא ראיתי. אפילו זיהיתי את הבושם שלה. המילים הראשונות שאמרה לי היו: "אם את תכחישי את זהותי, לא יתנו לך לבוא איתי". רצתי אליה והמילים הראשונות שיצאו מפי היו: "האם את יודעת שרצחו את אבא?"

להמשךסיפור החיים באתר הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת ( קישור)