במשך 3 שנים הם הסתתרו בבית יתומים נוצרי תחת שמות בדויים - כדי שהנאצים לא יתפסו אותם. 70 שנים אחרי, המעגל של שני הילדים ששרדו יחד את השואה נסגר, כשנכדו של דוד ובנו של אברהם נפגשו לראשונה – בדיוק באותו החדר בטירונות בשיזפון

 מאת : ינון שלום יתח, מערכת אתר צה"ל

כשהטירונים מתן וגבריאל הניחו את הקיטבג שלהם בחדר 118, הספיקו חילופי מבט ורגע של הצגה עצמית כדי להבין מיד שהם הרבה יותר מרק שותפים לחדר, הם שותפי גורל. כבר באותו הערב, השניים הצליחו לסגור מעגל שנפתח בפעם הראשונה לפני יותר מ-70 שנה, בבית יתומים אחד - 3,200 קילומטר משיזפון. אבל בשביל להתחיל ולספר על הקשר הבלתי ייאמן הזה, צריך לחזור כמה צעדים אחורה:

"השביעו אותי לא לספר לאיש שאני יהודי, נשארתי לבד בעולם עם חיים שלמים שאסור לי לדבר עליהם"

את החיים שלפני המלחמה אברהם הראל (86) ודוד ינובלצקי (83) כבר כמעט ולא זוכרים. הילדות של שני הילדים היהודים התכתבה עם המלחמה בגיל צעיר מאוד: אברהם היה רק בן 4 כשפרצה המלחמה. יחד עם משפחתו הם נאלצו להגר מאוסטריה לבלגיה, שם התחבאו אצל משפחת קצבים שאביו הכיר מעבודתו. "חיינו שם בצפיפות וידענו שזה רק עניין של זמן עד שהגרמנים יגיעו גם אלינו", הוא נזכר.

"אבי הכין תוכנית בריחה: אם הנאצים יגיעו, אקח את אחותי הקטנה ונברח יחד אל השכנים", הוא מספר בכאב. באחד הימים, כשהיה בן 8, הנאצים פרצו את הדלת ונכנסו פנימה. אברהם הקטן התחבא מאחורי קיר וצפה באימה כיצד הם מכים את אימו. "את התמונה הזו אני לא שוכח עד היום", קולו משתנק לרגע.

 הכנסייה בבית היתומים "jamoigne"

אב הבית, קמיל, שאירח אותם, סימן לאם שעליהם לברוח - ובלית ברירה נמלט אברהם לבדו. במדרגות הבית נתקל בחייל נאצי שדרש ממנו להזדהות. אברהם, שידע פלמית עוד משנותיו הראשונות באוסטריה הגיב בביטחון, והצליח להינצל מידי הנאצי - שהאמין לו כי הוא גרמני. רגע קט אחרי, תפס קמיל את אברהם ורץ איתו אל השכנים. "הוא החביא אותי וחזר בחזרה אחרי שעה לבדוק אם אני בסדר".

שבועות בודדים הוא הסתתר אצל השכנים, עד שהועבר לבית יתומים נוצרי - כדי לנסות ולשרוד תקופה ארוכה יותר. תוך זמן קצר קיבל אברהם את השם "ארתור", ולמראית עין היה נוצרי לחלוטין. את פזמוני הכנסייה, אגב, הוא זוכר עד היום. "השביעו אותי לא לספר לאיש שאני יהודי, נשארתי לבד בעולם עם חיים שלמים שאסור לי לדבר עליהם".

"אני לא שמה חותמת על בני אדם"

גם דרכו של דוד למוסד היתומים הייתה מלאה בתלאות רבות. משפחתו היגרה מפולין כשהנאצים פלשו ב-39' והגיעה לדירת מסתור בבלגיה, נתונים לחסדי אנשי העיירה שלא יסגירו אותם. חברי מחתרת שקמה בחדר אחורי של בית קפה קטן - החליטו לעזור למשפחת ינובלוצקי ולעוד יהודים רבים בעיירה.

מפגש מקרי עם שוטר גרמני שחס עליו במזל, הוביל את אבא של דוד להבין שהם צריכים לבלוט פחות: "דרך החור של המנעול הוא דאג שהדירה תיראה ריקה. בלי אורות, הוצאנו את כל הרהיטים שנשקפים החוצה מהחלונות - כדי שלא ידעו שאנחנו נמצאים".

כשאחותו של דוד נרשמה לבית הספר, חיכתה לה המנהלת וכבר ברגע הראשון תלשה לה את הטלאי מהבגד ואמרה: "אני לא שמה חותמת על בני אדם". היא הזמינה גם את דוד להצטרף, כשהיה עוד לא בן חמש. ההתרגשות שאופפת את דוד במילים אלה כמעט ומונעות ממנו להמשיך ולדבר. 

בית הספר קיבל את דוד בזרועות פתוחות, ואפשר לו ולמשפחתו לשרוד בין כתליו לתקופה קצרה. כשהמלחמה החריפה והמצב נהיה מורכב אף יותר, דוד ואחיו הגדול הועברו לבית היתומים "jamoigne". גם הוא, קיבל זהות בדויה בשם "דניאל מרקס", והתחבר בעל כורחו לאורח החיים בכנסייה. "באחד הימים הם סיפרו איך היהודים רצחו את ישו. נפלתי מהרגליים. ילד בן 6 ששומע שהוא כביכול זה שהרג את אלוהים". 

רסיסים של ילדות

השניים היו חלק מבית היתומים, ילדים אבודים - תחת זהות בדויה ויהדות נשכחת, כמעט נעלמת, במבנה שנראה כמו ארמון מהאגדות. למעשה כמוהם היו עוד רבים - 87 במספר. כולם ילדים, שהיו בטוחים שהם לבד בעולם - ולא דיברו על זהותם האמיתית עם איש.

בסך הכול, חיה קבוצת הילדים הענקית ב-"jamoigne" קרוב לשלוש שנים. כשהגיעו האמריקאים לשחרר אותם - שום דבר כבר לא נשאר כפי שהיה. הן משפחתו של דוד והן של אברהם נמחקה כמעט כליל, בין אם במחנה ההשמדה אושוויץ או בצעדת המוות. אברהם עלה בדרך פיראטית לארץ ישראל, ודוד נשאר בבלגיה - עד שהחליט לעלות לכאן אחרי 60 שנה. 

את העבר המשפחתי סחבו השניים על גבם, מנסים לאסוף שברים ופיסות מידע. דוד הקים עמותה לילדים שהתחבאו במנזרים, ואחת נוספת לילדים שהתחבאו איתו בבית היתומים. כך, יותר מ-50 שנים אחרי שנותק הקשר - הוא חודש, ושני הילדים שכבר הפכו למבוגרים בעצמם נעשו חברים טובים. 

"חווינו חיים משותפים בלי לדעת, המון רגעים קטנים שפתאום מצאנו חבר איתו אפשר לחלוק אותם", מספר דוד. כשהם יושבים יחד נדמה כי הם מסוגלים להבין אחד את השני במבט בלבד - ברוב הפעמים הוא ילווה בארשת פנים עגומה, אך לעיתים יצליח להתגנב, לו חיוך קטן, מרסיסים של ילדות.

 שיזפון, 2021

באחת מארוחות השישי שלפני הגיוס, ישב טוראי גבריאל ינובלוצקי עם סבו, וסיפר לו שהוא עומד להתגייס לשריון. "הוא אמר לי שגם הבן של אברהם מתגייס לשריון, ושמו מתן", משחזר טוראי ינובלוצקי, "'אבל החטיבה גדולה', חשבתי לעצמי - מה הסיכויים שאמצא אותו?"

את הבשורה האקראית שמע במקביל גם טוראי מתן הראל מאביו, על נכדו של אברהם: "ההסתברות שנצא יחד היא אחד לכמה אלפים שמתגייסים בכל מחזור". בתחילת הטירונות, כשהמפקדים העמידו את מאות הטירונים החדשים למסדר החלוקה לגדודים, פלוגות, מחלקות וצוותים - היו שם גם מתן וגבריאל.  

תחילה מחלקים לגדודים. גבריאל ומתן יוצאים יחד. לאחר מכן לפלוגות, גם שם שני הטירונים לא נפרדים. בהמשך למחלקות ולצוותים. בשעת הט"ש הראשונה, כשנכנסו לחדרים, הבלתי יאומן קורה: מתן וגבריאל מוצאים את עצמם באותו החדר, מיטה ליד מיטה - סוגרים מעגל גורלי שנפתח לפני 70 שנה.

פגשתי עם כוכבי העלילה המסועפת בדירתו של אברהם בתל אביב - שני לובשי מדים ושני אנשים מבוגרים שנפגשים לראשונה אחרי תקופה ארוכה שלא התראו. הם נרגשים לשתף אותי במסע הבלתי יאומן שלהם, בסיפור ההישרדות ובשבילים המפוצלים בהם הלכו, כשבעצמם כמעט ולא מאמינים שהדבר ייתכן.

"המעגל נסגר", מכריז דוד בקול חנוק, "הסיפור שלנו כמעט נגמר בשואה, כשהיינו במקום החלש ביותר. אבל במקום זה הוא ממשיך מהצבא - הסוף הכי חזק שיכולתי לבקש". 

תוך כדי הריאיון הם שולפים מסמכים ותצלומים נדירים מהתקופה ההיא. אחד הספרים שנפתח מציג את המסמך המדהים הבא: רישום סודי של כל הילדים היהודים שחיו תחת זהות בדויה בין כותלי המוסד. ברשימה הארוכה שני ילדים בשמותיהם היהודים המקוריים, אברהם (ארתור) ודוד - אחד מתחת לשני. בדיוק כמו בטירונות של הבן והנכד שלהם.

אותו הסיפור שנפתח במקום הקשוח ביותר, מסתיים עם ניחוח של ניצחון.
70 שנים אחרי, 3,200 קילומטר משיזפון.

מקור וקרדיט : ינון שלום יתח, מערכת אתר צה"ל (קישור)

 

 

 

 

הילדה היהודיה ג'ואן דה סילבה, בת ה5 , מסתתרת אצל 6 משפחות נוצריות בפולין בתקופת השואה

 

תקציר

כילדה יהודייה צעירה, ג'ואן דה סילבה נאלצה לעבור ממשפחה למשפחה על מנת להסתתר מפני הנאצים בפולין הכבושה על ידי גרמניה הנאצית  . היא גם נאלצה להעמיד פנים שהיא קתולית, כפי שנרשם במסמכי הזהות המזויפים שלה. כדי לבצע את התחבולה הזו, אחת מהפולניות שהסתירו אותה לימדה את ג'ואן בת החמש תפילות נוצריות. כאשר עברה למשפחה פולנית אחרת כבר לא ידעו כי היא יהודיה.   

סיפור החיים

מנובמבר 1942 עד יוני 1944, לפחות שש משפחות פולניות שונות הסתירו את ג'ואן. בגלל שערה ועיניה הבהירות של ג'ואן, והעובדה שדיברה פולנית ללא מבטא יידיש, היא נראתה בקלות כגויה. 

אירנה ובתה באשה, בני המשפחה הפולנית הראשונה שהחביאה את ג'ואן, היו האנשים היחידים שגרה איתם במסתור שידעו שהיא יהודייה. אירנה, לימדה את ג'ואן תפילות ומסורות קתוליות בשעות הלילה המאוחרות. היא קיבלה מחרוזת תפילה, ובתקופות מאוחרות יותר של ניתוק מהוריה, השתמשה בה כדי להתפלל מדי יום. לאחר שלושה שבועות של הסתרת ג'ואן,  זה נחשב מסוכן מדי עבורה להישאר אצל אותה משפחה ושוב הועברה , ביוזמת הוריה שגם התחזו לנוצרים,  למשפחה פולנית אחרת . ומדי כמה חודשים שוב הועברה למשפחה פולנית אחרת.  מדי פעם הייתה האם סלה מגיעה בחצות הלילה לבקר את ביתה במקום המסתור ולעודד את הילדה בת החמש .

בקיץ 1944 שמעה האם סלה שמועות על התקוממות אפשרית בוורשה . היא דאגה לג'ואן הילדה  והחליטה להחזיר אותה לבית בו  עבדה כעוזרת בית  אצל משפחה פולנית עשירה . עד מהרה פרצו קרבות עזים בוורשה, במה שהפך למרד הפולני בוורשה. ג'ואן ואמה חיפשו מקלט במרתף מפני הקרבות , ונשארו שם 64 ימים בתנאי מחסור קשים . כשהסובייטים התקרבו לוורשה, סלה וג'ואן, שהתחזו לנוצריות  פונו לכפר פולני בשם ז'רנוביצה. שם שוחררו על ידי הסובייטים.  האב שמולק התאחד איתם בכפר. לרוע המזל, הילדה ג'ואן חלתה בקדחת השנית בכפר ז'רנוביצה, אך החלימה לחלוטין לפני שעברה המשפחה לקטוביץ, פולין. שם חלתה ג'ואן במחלות ילדות נוספות, כולל חזרת ואבעבועות רוח.

לאחר השחרור, ג'ואן והוריה התגוררו לזמן קצר במחנה עקורים בברלין . בשנת 1948, ג'ואן בת ה-11 ואביה היגרו לארצות הברית וחיו בניו יורק. ג'ואן התגוררה עם קרובי משפחה בניו ג'רזי, שם למדה ולמדה אנגלית במהירות. לאחר מכן , המשפחה שלה עברה לגור במנהטן. לאחר התיכון, ג'ואן למדה בסיטי קולג' של ניו יורק, שם קיבלה תואר ראשון בכימיה. בזמן לימודיה, היא נישאה, ולאחר מכן התגרשה מבעלה. היא נישאה בשנית ונולד לה ילד . ג'ואן קיבלה גם תואר אקדמי במערכות מידע ממוחשבות .

 ג'ואן מתנדבת כיום במוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית.

מקור  וקרדיט , מוזיאון השואה בוושינגטון ( קישור)

פרופסור מאיר אשר וילצ’ק: ילדות בהישרדות בשואה

 

 מאת: יהונתן ברקהיים

אם הייתם מספרים לילד הכחוש, שטולטל בין ארצות ויבשות, שאיבד את עולמו בשואה ולאחר קשיים רבים מנשוא הגיע לחופי הארץ המובטחת – שיבוא יום והוא יזכה להוקרות הגדולות ביותר שמדענים יכולים לקבל, היה נתקף הילד בפרץ צחוק גדול. אולי דווקא בגלל הסיפור החריג והקשה שהעיב על שחר חייו של הביוכימאי פרופ’ מאיר וילצ’ק, בערה בו המוטיבציה להצליח ולהצטיין. כעת, ממרום 90 שנותיו הוא יכול לומר בפה מלא: ניצחתי. סיפור חייו הוא אולי הכי רחוק שיש ממגדל השן, מהדימויים האליטיסטיים שהאקדמיה אוחזת בהם – יש בו שקט, אדיבות, ענווה ובעיקר אהבה גדולה לעשייתו ולתלמידיו.

ילדות בהישרדות

מאיר אשר וילצ’ק נולד בחג סוכות התרצ”ו, 17 באוקטובר 1935, בוורשה בירת פולין. זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. הוא גדל עם הוריו, הרב אליעזר נחמיה וילצ’ק ורחל לבית זיידנברג, ואחותו שרה. זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה עברה המשפחה להתגורר בעיירה אוסטרוב מזובייצקה. עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, הפציצו הגרמנים את העיירה. מאיר, אמו ואחותו ברחו לשדות תחת אש. משם, בהחלטת האם, עברו לצד הסובייטי, מתוך תקווה להגיע חזרה  לאזור ורשה ולהיפגש שוב עם האב, ששהה שם ערב המלחמה.

לרוע המזל התוכניות לא עלו יפה. ביולי 1940 הוגלו השלושה לארכנגלסק שבצפון הרחוק של רוסיה,  ומשם נשלחו ברפסודה מזרחה, למחנה בכפר חטנגה שבאזור קראסנויארסק, במזרח סיביר.  התנאים כל אותה עת היו קשים ביותר: קור מקפיא, רעב, מחלות ויתושים. מאיר לא הלך לבית ספר, כדי לסייע לאמו בעבודות כפייה, בעיקר ניקוי בתי שימוש, ובכך הציל אותה מגורל אכזר.

ביוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות במבצע ברברוסה, ואזרחי פולין שוחררו מעבודות הכפייה. מאיר ומשפחתו נדדו דרומה, לעיר צ’ליאבינסק, ומשם לאוזבקיסטן, מתוך כוונה להגיע בסופו של דבר לטהרן ומשם לארץ ישראל. בשלהי 1942 הם הגיעו לאוזבקיסטן אך כעבור זמן קצר הוגלו לעיירה אוש שבקירגיזסטן ושם שוכנו בקולחוז.

ליעדם הסופי הם כמובן לא הגיעו והמאבק להישרדות נמשך ביתר שאת. האם החליטה לברוח מהקולחוז והם נמלטו לעיירה נוקט, עשרות קילומטרים משם. במשך חודש הם לנו ברחוב, ואחר כך הצליחו למצוא דירה קטנטנה. האם עבדה בשדות כותנה ובהמשך חלתה, תוך שהיא ממשיכה לעבוד במלאכות קשות. מאיר הקטן, בן שבע בסך הכל, אסף עשבים למאכל, השיג מזון לאמו החולה ובכך הציל אותה שוב. קשה לתאר זאת, אך את הבית הם חיממו בצואת בהמות שעורבבה עם קש. במקביל, בתנאים בלתי אפשריים אלה, מאיר ואחותו למדו בבית ספר יהודי מאולתר שבו למדו יחד כל שכבות הגיל, מ-6 עד 17.

כך הם המשיכו לשרוד בדוחק עד שהסתיימה המלחמה. בתחילת 1946 הם חזרו לפולין, והתיישבו בעיר שצ’צ’ין, בדירה שהייתה שייכת בעבר לגרמנים. האם יצאה לחפש ברחבי פולין את קרובי המשפחה, בראשם  בעלה, הרב אליעזר, אך לאסונה גילתה שהוא נרצח בשלהי המלחמה במחנה הריכוז פלוסנבירג  שבגרמניה. כל יתר קרובי המשפחה נספו אף הם, ביניהם אחיה של האם, הדוד שמשון, הוא שמשון שטוקהמר, מהרבנים שתמכו במרד גטו ורשה.

להמשך סיפור החיים בכתבה של יהונתן ברקהיים

המדען עם הזיקה לחיים | מגזין

 

 

 

 

 

לואיז בת שישה חודשים מוסתרת במשך 3 שנים בעליית גג באמסטרדם

  

החל מיולי 1942, גירשו הגרמנים יהודים מהולנד למחנות השמדה בפולין הכבושה על ידי גרמניה. באותו קיץ, יותר מ-100 יהודים מהארלם, הולנד,  נלקחו למחנה המעבר ווסטרבורק. משפחת ישראלס, יחד עם חברים אחרים בקהילה היהודית באזור זה של הולנד, קיבלו פקודות לעבור לאמסטרדם. משפחת ישראלס לא נענתה מיד.

בינואר 1943, כשהייתה לואיז בת שישה חודשים, מצבם של היהודים בהארלם, הולנד  הידרדר עוד יותר. ב-30 בינואר, נמצא פקיד צבאי גרמני ירוי למוות. כנקמה, ב-2 בפברואר 1943, הוציאו הגרמנים להורג 10 גברים יהודים , ביניהם שלושה מנהיגים יהודים מהארלם, שאחד מהם היה שכן של משפחת ישראלס ונשיא הקהילה היהודית של הארלם. 

מספר ימים לאחר מכן, סלמה, אחת מבנותיו, לא הייתה בבית כאשר כל משפחתה נלקחה וגורשה למחנה הריכוז אושוויץ. היא הייתה מעבר לרחוב עם משפחת ישראלס ועזרה לטפל בלואיז הפעוטה ובאחיה. 

לאחר תקרית זו, משפחת ישראלס וסלמה עברו לאמסטרדם. באמצעות קשריו עם המחתרת ההולנדית, אביה של לואיז השיג מסמכי זיהוי מזויפים עבור המשפחה והצליח לשכור עליית גג בקומה העליונה בבית טורי באמסטרדם. זמן קצר לאחר מכן, משפחת ישראלס, לואיז הפעוטה וסלמה הסתתרו בעליית הגג כדי להימנע מגירוש.

הוריה של לואיז  (Louise Lawrence-Israëls  ) ניסו להעניק לילדיהם ילדות "נורמלית" בזמן שהיו במחבוא בעליית הגג ; הם שיחקו, למדו צבעים, אותיות ושרו שירים. בעליית גג צפופה זו למדה לואיז ללכת. כאשר נשמעו אזעקות תקיפה אווירית, המשפחה מצאה מקלט במדרגות התלולות, החלק החזק והבטוח יותר באותו בניין באמסטרדם. לאמה של לואיז היה סל חירום מוכן לקחת איתם במהלך התקפות אוויריות. אביה של לואיז נאלץ לעתים לעזוב את עליית הגג לאחר עוצר כדי לנסות להשיג אוכל ותרופות למשפחה; לפעמים הוא גם ליקט בחוץ חדשות על המלחמה ועדכן את רעייתו.

ב-5 במאי 1945, שחררו הכוחות הקנדיים את אמסטרדם. לואיז הייתה כמעט בת שלוש. לואיז התקשתה בתחילה להסתגל לעולם ללא חומות, לאחר שמעולם לא הייתה בחוץ במהלך תקופת המחבוא בעליית גג . לאחר המלחמה, המשפחה לא דיברה על חייה בעליית הגג. זמן קצר לאחר מכן, אביה של לואיז מצא עבודה בסטוקהולם, שבדיה; שאר המשפחה הצטרפה אליו במהלך חורף 1946. משפחת ישראלס חזרה להולנד בשנת 1948. לואיז השלימה תואר בפיזיותרפיה בהולנד, ובשנת 1965 נישאה לסידני ז. לורנס, סטודנט אמריקאי לרפואה שלמד באמסטרדם. הם עברו לארה"ב בשנת 1967. לאחר שסידני פרש מצבא ארה"ב בשנת 1994, הם התיישבו בבת'סדה, מרילנד.

לואיז מתנדבת  כיום במוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית.

Louise Lawrence-Israëls  

מקור וקרדיט : מוזיאון השואה בוושינגטון

 

 

בגיל שש, רוברט טייטל איבד את שני הוריו , שרד לבדו את השואה במסתור , ואחר כך הצליח להגיע לארה"ב

 

גרמניה הנאצית כבשה את הולנד במאי 1940. רשויות גרמניה הנאצית הטילו הגבלות על יהודי הולנד. כאשר הרשויות הגרמניות החלו לגרש יהודים מהולנד בקיץ 1942,

 מנג'ו  טייטל , המהנדס היהודי נעצר בעת עבודתו.  קלייר טייל , רעייתו הייתה מודעת לסכנת המעצר, אך לא הצליחה להזהיר אותו בזמן. מנג'ו  טייטל נשלח לכלא אמרספורט. רישומים שלאחר המלחמה מצביעים על כך שהוא נשלח מאמרספורט לווסטרבורק. לאחר מכן גורש למחנה הריכוז מאוטהאוזן, שם נרשם כאסיר מספר 13686. הוא נפטר למחרת. הוא היה בן 29 בלבד.

לאחר מעצרו של מנג'ו טייטל , הבן שלו בן השש , רוברט טייטל הוסתר מהנאצים אצל אישה הולנדית בשם סוזנה וולף באמסטרדם. לרוברט לא נותר שום זיכרון מתקופת המסתור עם גברת וולף או עם משפחות האומנה האחרות שאיתן התגורר במהלך המלחמה. 

אימו של רוברט, קלייר, נשארה בהולנד. שם היא הסתתרה. דודו של רוברט, יוזף טייטל, גורש לאושוויץ בינואר 1943. הוא נרצח עם הגעתו.

עם סיום המלחמה ב-1945, רוברט התאחד לזמן קצר עם אימו, ששרדה. אבל, למרבה הצער,  היא נפטרה משחפת באוגוסט של השנה שלאחר מכן. בזמן שאימו הייתה חולה, רוברט טייטל , הילד היהודי , נשלח צפונה לעיר סלוטן כדי להתארח עם משפחת קוסטר ההולנדית . הוא התגורר איתם מספר שנים. אנטוניוס קוסטר היה חבר לכיתה של אביו באוניברסיטה הטכנית של דלפט. רוברט בילה עם ילדיהם ונהנה להחליק על הקרח בתעלה בקרבת מקום. הוא זוכר כיצד רץ באחו הגדול וראה חווה גדולה.

ב-1947, סבו  היהודי מצד אביו של רוברט, מרקוס טייטל, הגיע מארץ ישראל,   ביקר את רוברט בביתו של משפחת קוסטר. הוא "חטף" אותו בניסיון להביאו לארץ ישראל, שניהם נסעו עד שוויץ לפני שנתפסו. מרקוס הסב נשלח חזרה לארץ ישראל שם התגורר עוד לפני המלחמה .

 גברת קוסטר ההולנדית הגיעה לשוויץ לאסוף את רוברט ולקחה אותו בחזרה להולנד. כשנה לאחר מכן, הוא הושם בבית יתומים. רוברט בילה ארבע שנים בבתי יתומים שנוהלו על ידי הכנסייה הרפורמית ההולנדית. מכיוון שהיה יהודי, רוברט היה פטור מלהשתתף בטקסים בכנסייה בבוקר יום ראשון, למורת רוחם של הילדים האחרים. כמנגנון מילוט מהחיים בבית היתומים הנוצרי, רוברט  היה שקוע בעיתונים הולנדיים וקרא אותם עד הסוף.

בינתיים, סביו וסבתותיו של רוברט מצד אביו היגרו מארץ ישראל לארצות הברית. לאחר שהתיישבו שם, הם עתרו לממשל האמריקאי  בבקשה לאפשר לרוברט טייטל הילד להגר לארצות הברית מעבר למערכת המכסות המחמירה. הצעת חוק, שהוגשה על ידי חבר הקונגרס פרנקלין דלאנו רוזוולט ג'וניור, הוגשה בקונגרס שאישרה את קבלתו של הילד רוברט טייטל  לארצות הברית בפברואר 1950. הילד  רוברט טייטל , בן 13 הגיע לבדו לניו יורק באוקטובר 1951.

לאחר שהתאחד עם סבו וסבתו, רוברט נרשם לבית ספר אמריקאי . הוא למד אנגלית על ידי קריאת הניו יורק טיימס, בעזרת מילון הולנדי-אנגלי. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון בגיל 16, רוברט הפך להיות מרצה למתמטיקה שימושית. בסופו של דבר הוא פנה לקריירה במדעי המחשב והפך לפרופסור.

באמצעות סיפורי משפחה מסביו וסבתו ומסמכים ארכיוניים, רוברט תיעד את חוויות הוריו, בני משפחתו וכמה שיותר מילדותו שלו.  כיום הוא מתנדב במוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית.

מקור וקרדיט :  מוזיאון השואה , וושינגטון

Source and credit

סיפור החיים העצוב של הילד היהודי תומאש רייך ז"ל , בן 9

 

תומאש רייך נולד ב-11 ביוני 1934. למשפחה יהודית , בנם היחיד של ליאו וקלרה. הוא נולד בפרוסטיוב, צ'כוסלובקיה.

הוריו של תומאש היו  סוחרים אמידים  מאד והוא גדל בתנאים נוחים ורווחה כלכלית  . הוא היה ילד טוב לב ונדיב מאוד.

בשנת 1938, הנאצים כבשו את ארצו ואת עירו האהובה. עסקיהם של הוריו הוחרמו מוקדם למדי.

ב-8 ביולי 1942, הוא ו-747 נוספים גורשו לגטו טרזין.  בטרזין, הוא סבל מתנאי מחיה גרועים יותר ממה שהוא (או כל אחד אחר שם,) היה רגיל אליהם. עם מעט אוכל ומקום מצומצם מאד למגורים , החיים היו קשים. אבל לפחות הוא היה ביחד עם הוריו .

השלווה היחסית של טרזין הסתיימה מוקדם מדי. ב-6 בספטמבר 1943, גורשו  אסירי גטו טרזין לאושוויץ. 2,451 אנשים חפים מפשע גורשו לאושוויץ.

עובדה טרגית להדהים היא שרק 0.448 אחוזים מאותם אנשים שהגיעו מגטו  טרזין שרדו. רק אחד עשר ניצולים, ותומאש ומשפחתו למרבה הצער לא היו ביניהם.

תומאש היה רק ​​בן תשע כשהוא נרצח  בתאי הגזים. יהי זכרו ברוך.

Source

 

כיצד מריה ארזוריז עזרה להציל ילדים יהודים בצרפת במהלך השואה

 

מריה ( María Errázuriz ) שנולדה בצ'ילה, עברה לצרפת בשנות ה-30 של המאה ה-20 ושימשה כעובדת סוציאלית בבית החולים רוטשילד בפריז. לאחר שגרמניה הנאצית פלשה לצרפת במאי 1940, השתלטו הרשויות הגרמניות על בית החולים. מריה, שהכירה באיום על חולים יהודים, הייתה נחושה להגן עליהם. מריה החלה להבריח ילדים יהודים מבית החולים, תוך התחמקות מבדיקה של הגרמנים על ידי העמדת פנים שהם מתים או מדבקים. לאחר מכן,  היא דאגה להם למגורים זמניים בטוחים בפריז .

הילדה בטי פרידמן ואחיה הקטן, מרסל, נעצרו יחד עם אימם במהלך מצוד גדול בפריז ביולי 1942. מאוחר יותר הם הועברו לבית החולים רוטשילד. יום אחד, בטי מצאה את מיטת בית החולים של אמה ריקה - היא גורשה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.  הילדים בטי ומרסל הצליחו להימלט מבית החולים בעזרתה של מריה ושרדו את השואה במסתור.

מקור וקרדיט :מוזיאון השואה וושינגטון ( קישור)

קרדיט לצילומים " יד ושם"