עליזה ברק רסלר נולדה בשנת 1930 במיכאלובצה (Michalovce) שבסלובקיה. בתחילת
הכיבוש הגרמני הסתתרה עם משפחתה, אך בשלב מסוים הם נתפסו ויועדו לגירוש. עליזה
זייפה דלקת תוספתן, ואביה שיחד את רופא כדי שיאשפז אותה בבית החולים וינתח אותה,
וכך המשפחה לא תגורש. עליזה ואחותה ברחו לקרובי משפחה בבודפשט (Budapest), וחזרו להוריהן בסלובקיה אחרי
שהנאצים כבשו את הונגריה. יחד הסתתרו ביער ובבור סמוך לביתם של כפריים שהצילו
אותם.
המשפחה נאלצה להסתתר במשך חודשים ארוכים
בבור ביער , מכוסה זרדים.
היער
העבות היה לא רחוק מכפר בסלובקיה . כמה מאנשי הכפר הסלובקי היו מגיעים בלילה פעם
בשבוע לבור ביער ומביאים מזון למשפחה המסתתרת.
הכומר של הכפר הוא שהטיף לגילוי של חסד
ורחמים כלפי היהודים הנרדפים והמסתתרים בעיר .
לאחר המלחמה עלתה עליזה ארצה עם משפחתה, נישאה
והביאה לעולם שלושה ילדים.
סלובקיה , 1944
"יותר
מיובל שנים חלפו עברו מאז אותו יום סתיו גורלי, שבו הצלחנו לברוח בנסי נסים,
ועדיין איני מסוגלת להבין ולהפנים את האירוע שבו התנסיתי. איך העז אבא להוביל
אותנו להרפתקה מסוכנת זו? האם היה גיבור, נביא או איש בעל תמימות ילדותית שלא חשב
כלל על תוצאות אפשריות, על הסכנות ועל חוסר הסיכוי המוחלט להגשים את התכנית? אינני
יכולה אלא להניח שכאשר הוביל אותנו, היה אבא מצויד בחושים של חיה נרדפת הנמלטת על
נפשה. הרי המנוסה שלנו התנהלה ללא כיוון מוגדר, רוב הזמן לא ידענו היכן אנו
נמצאים, כי האזור של העיר היה בלתי מוכר לנו. האמצעים ההכרחיים למי שמבקשים לשרוד,
ובעיקר כסף או דברי ערך, כמעט לא היו ברשותנו. והאיש הזה לקח את אשתו ואת שלוש
בנותיו, והוביל אותן ל'שום מקום', לתוך אין סוף עצים... מה היו תוכניותיו ? קרוב
לוודאי שלא תכנן כלל, אלא הלך קדימה כסומא. האם ידע איפה נשים את ראשינו בלילה
בתוך היער, מהן הסכנות האורבות לנו שם ולאן נמשיך? האם חשב מה נאכל וכיצד נתגונן
מפני הקור שכבר החל להתגבר בעונה זו של ראשית הסתיו? כמו בעל חיים נרדף, המחפש
מסתור ומריח את הסכנה, כך ברחנו יחד בעקבות אבא, שנטל עליו את העול והאחריות. הוא
העז לעקור את משפחתו ולטלטל אותה אל הבלתי נודע, כשמטרה אחת בלבד עומדת לנגד
עיניו: להישאר בחיים."
קישור
לסיפור החיים באתר " יד ושם"
מתוך ספר הזיכרונות המרתק של
עליזה ברק-רסלר ז"ל :
" התחלנו לצעוד בהליכה
מהירה שהפכה לריצה, לכיוון היער הגדול שגבל בירכתי העיר" כותבת עליזה ברק רסלר בספר
זיכרונותיה המרתק.
הם הגיעו
לשדה תירס בדרך ליער ואז הגרמנים
החלו לירות לכיוון שדה התירס שבו הסתתרו יחד עם יהודים נוספים שברחו מאימת
הטרנספורטים של הנאצים .
במהירות נמלטו עליזה , אחיותיה הקטנות
והוריה לכיוון היער העבות.
" לבסוף הגענו אל פאתי
היער, שם התמקמנו בקרחת יער קטנה. היער
היה עצום , ונדמה שאין לו סוף" ...
במהלך השיטוט הממושך ביער העבות אביה של עליזה
מגלה בור עמוק מכוסה בעשבים .
כותבת עליזה ברק רסלר בספר זיכרונותיה המרתק:
" הוא גילה פתח רחב למדי באדמה, שאפשר להיכנס דרכו בקלות .
היה לו פנס כיס שבלעדיו לא זז בסיוריו ביער, והוא החל לבחון המקום בקפידה. הוא האיר לתוך פנים הבור , וגילה
ירידה נוחה למדי , כעין פרוזדור מלוכסן, מתוך סקרנות זחל לתוך הבור, ושהגיע לקצהו
של המדרון המתון, בעומק די ניכר, מצא עצמו בחלל מרובע, שהיה מרווח וחמים."
"אחרי צאתו מהבור המשיך
אבא להתקדם, ושוב נתקל בבור דומה לקודמו וכך, במרחק לא רב זה מזה, ספר אבא עוד
שלושה בורות נוספים, חפורים כולם בתוך האדמה. מיד עלה במוחו הרעיון כי אם נוכל להתגורר ולהסתתר
בבורות האלה- הם עשויים לשמש פתרון לימי
החורף המתקרב. "
הבורות האלו סמוך מאד ליער היו
בעבר מקום אחסון של חביות יין של תושבי הכפר הסמוך, אבל כבר עשרות שנים הפסיקו
תושבי הכפר להשתמש בבורות (סוג של מרתפים) שהם חפרו במיוחד לצורך אחסון חביות
היין. כבר עשרות שנים אין איש מתושבי הכפר משתמש בהם יותר .
" מצאנו ביער מרתף חצוב באדמה , שהיה מרווח יחסית וקירותיו
ישרים. הבאנו קש וריפדנו מקום לינה לכולנו. לא תיארנו לעצמנו כי "מרתפים" כאלה, שהיו ראויים אולי
למגורי עכברים או חיות חושך אחרות ביער , ישמשו לנו בית במשך חודשים רבים, התחלנו
להסתתר באוקטובר 1944 בבור העמוק (" מרתף" ).
החיים מתחת לפני האדמה
"פעם בפעם , שהצחנה הייתה
בלתי נסבלת , או שהמרתף נעשה מעופש, נדדנו ביער למרתף הבא. את "ביתנו"
החדש שמתחת לאדמה כינינו "הבור". החיים בבור התנהלו בצפיפות
רבה" .
מדי שבוע היה וינסנט , מהכפר הסלובקי הסמוך ליער
, מביא להם מזון שיספיק בקושי לשבוע.
" השהות בבור החשוך בלבלה
את היום והלילה ונראתה אין סופית. עד שיום ראשון אחד עלה אבא לפתח הבור , ראה את
השמש המחממת והציע שנצא מהבור לשאוף אוויר
רענן בלי לחכות לרדת הלילה" .
באחד הפעמים בהם יצאו בני
המשפחה מהבור לשאוף אוויר צח הם נתקלו לפתע בשני אנשים במדי המיליציה
הסלובקית הלינקה
גארדה ( מיליציה סלובקית שסייעה לנאצים ) .
משמר הלינקה (בצ'כית: Hlinkova
garda) מיליציה שהייתה הזרוע הצבאית של מפלגת העם
הסלובקית הימנית-קיצונית. משמר הלינקה קם במהלך משבר הסודטים בקיץ 1938. המיליציה
פעלה בסלובקיה נגד יהודים, צ'כים ומתנגדי המשטר האנטישמי (קישור
לויקפדיה בעברית)
כותבת עליזה ברק רסלר בספר
זיכרונותיה המרתק:
" עוד אנו מתענגים על
החופש , נושמים עמוק את האוויר הצח, התרחקנו מעט מהבור שלנו כדי לחלץ עצמותנו, אבא
הלך בראש , ואנו הילדות אחריו, והנה ללא סימני אזהרה צצו מולנו שני אנשים במדי ההלינקה גארדה שבאו
מהכפר."
"עמדנו כמאובנים . ידענו
שעכשיו, בגלל קלות דעת רגעית, הולכים להסתיים כל המאמצים והתחבולות שנקטנו עד כה.
כל ניסיונות ההישרדות היו לשווא. ללא דיבורים מיותרים, בעזרת סימני ידיים , הורו
לנו השניים להתלוות אליהם לכפר. אבא החל לפשפש בכיסיו והציע להם כסף שעוד נותר
לנו. הם לקחו את הכסף, ועם זאת לא נראו כאילו יש בכוונתם להניח לנו ללכת. ואז קרה
דבר שאיש מאתנו לא פילל לו, שמעולם לא סיכמנו או דיברנו ביננו- אולי מפני שלא
העלנו בדעתנו שאפשרות כזאת בכל תיתכן ".
"אחותי הקטנה בת השמונה
וחצי כרעה על ברכיה, חיבקב בידיה את רגלי אחד מאנשי ההלינקה גארדה, פרצה בבכי
ואמרה בקול תחנונים:
" אנא, אני עוד קטנה, אני
רוצה עוד לחיות, תנו לנו ללכת, שחררו אותנו"
"מופתעים מיוזמתה הפתאומית של מרים בת
השמונה וחצי , הסתכלנו בה בפליאה , אבל לא
תם הדבר, כי הנה ראינו מחזה לא צפוי, האיש שאת רגליו חיבקה מרים לא בעט בה, לא
ניער אותה מעליו, לא צעק ולא הכה אותה. הוא היה מופתע ונרעש, התכופף והרים את
אחותי, העמידה על רגליה ואמר: " לכו , תברחו מהר ", ולא הוסיף. "
חברו הסתכל בנו ובו, כאילו
אינו מאמין למשמע אוזניו: גם אנחנו לא האמנו שזה קורה באמת, אך הוא לא התערב.
שניהם הפנו לנו עורף והתרחקו לעבר הכפר.
עוד רגע עמדנו נדהמים ומופתעים מהתנהגותה האמיצה
של מרים הקטנה, שחרף גילה הרך מצאה דרך אל לבם של אנשי משמר ההלינקה הסלובקי
שגורלנו היה נתון בידם , לטוב או לרע. אחרי דקות אחדות , כשהתאוששנו מהזעזוע שעבר עלינו, התחלנו ממהרים כמעט בריצה
חזרה אל הבור החמים "והבטוח" ( עליזה ברק רסלר , עמודים 134-135 ) .
מקור :
עליזה ברק רסלר, זעקי ילדה, יד ושם,
ירושלים, תש"ס, 2000
עליזה ברק רסלר ז"ל 1930 – 2022
