לאה דויטש ז"ל בת 16 כוכבת הילדים מזאגרב שהעולם לא הגן עליה

 

מאת: Nourit Braun ,מנהלת דף הפייסבוק שלהבת עד 🔥 Passinghonor

הפוסט פורסם  במקור ב26 לינואר 2026 ע" Nourit Braun

להלן הפוסט :

"היא גרמה לאנשים לחייך.

העולם ענה בכך ששבר את ליבה ורצח אותה .

לאה דויטש

Lea Dragica Deutsch  (18 במרץ 1927 – מאי 1943)

לאה הייתה כוכבת ילדים בזאגרב, שנקראה ״שירלי טמפל הקרואטית".

דויטש החלה לשחק בתיאטרון הלאומי של קרואטיה בזאגרב (Croatian National Theatre, Zagreb) בגיל חמש, בתפקידים קטנים בהפקות מקצועיות של מוליירושייקספיר. המדריכה ומורה לריקוד שלה הייתה רוד ריפלר (Rod Riffler) מורה למחול מודרני וכוריאוגרפית מזאגרב. אנשים היו מוקסמים ממנה, והיא נחשבה לבעלת כישרון יוצא דופן, אפילו מהחברה הפריזאית המפורסמת Pathé שמעו עליה, הגיעו לזאגרב לעשות סרט תיעודי קצר עליה. היא הפכה במהירות לילדה פלא ושחקנית פופולרית.

בשנת 1941 פלשו מדינות הציר מובלים על ידי גרמניה הנאצית ליוגוסלביה, והקימו את המדינה העצמאית של קרואטיה (NDH) . הם החלו שם ביישום חוקי הגזע, אשר מנעו מדויטש לשחק .לאחר מכן נאסר עליה להיכנס לתיאטרון מסיבה אחת בלבד: היא הייתה יהודייה.

במאי 1943, בגיל 16 בלבד, היא נאלצה להיכנס לקרון בקר המוביל לאושוויץ.

היא מעולם לא הגיעה. היא מתה ברכבת, מרוסקת מייאוש ואכזריות .

מאור הזרקורים לדממה.

ממחיאות כפיים לקרון בקר.

לזכרה של לאה דויטש. כוכבת שהעולם לא הגן עליה. יהא זכרה מקודש. הי״ד

מקור וקרדיט : Nourit Braun , דף שלהבת עד 🔥 Passinghonor   

קישור לפוסט של Nourit Braun

ראו גם :

לערך אודות לאה דויטש בויקיפדיה בעברית

 

סיפור ההישרדות של לאה בלומנקרנץ-פריד , ילדה בת 5 בתקופת השואה

 

 חלק א' :  סקירת הספר ע"י ד"ר דינה לוין

הספר "ריקוד השמחה והעצב" מאת לאה בלומנקרנץ-פריד יצא לאור בהוצאת בית לוחמי הגטאות בשנת 2005 

"לאה נמסרה על ידי הוריה בגיל חמש לידידת אמה ינינה בניסיון להצילה ממות כמעט בטוח בגיטו טרנוב. כבר בגיל חמש מתגלה פן דומיננטי באישיותה הסקרנות. אלא שהסקרנות לטבע, "לראות את השמים, להריח ולהתבשם" (עמ' 16) לפתוח את החלונות לנשום את האוויר ולצעוק בהתפעלות בקריאה אה! כמעט עלו לה בחייה. השכנה גלתה שבבית זה מוסתרת ילדה יהודייה ואז ינינה הגויה חברתה של האם נאלצת לקחתה למנזר שם חיה שלוש שנים.

כבר בגיל חמש לאה היא בעלת מודעות עצמית גבוהה. היא חשה רגשי אשמה על מעשי הקונדס שעשתה, ולכן מסכימה בדומיה לתוכנית ההצלה החדשה. לאה ילדה נבונה לומדת במהרה את סיפור הכיסוי:

"מעתה שמך ינינה ולא לילה. אני דודתך, אחות אימך. אימך נהרגה בהפצצות בוורשה ואביך נהרג כשלחם בשורות הצבא הפולני. מאחר שאין לך איש מלבדי, החלטתי לגדל אותך פה במנזר. הנזירות אינן יודעות שאת יהודייה. רק אני יודעת ואת שותקת ולא מגלה לאיש שום דבר". (עמ' 18)

שם במנזר הוטלו עליה מטלות חקלאיות. היא עבדה בלול , אספה ביצים חלבה את הפרה הגי'נג'ית ובשובבות ילדותית זחלה מתחת לבטנה לשתות ממנה חלב מקציף וטעים להפליא. לאה הילדה אינה מוותרת על מנעמי החיים המועטים שנקרים בחייה ומנצלת אותם עד תום. וכשסיימה עבודות אלו נאלצה להבריש את רצפת העץ ולאחר מכן להאכיל את החזירים.

"הממונה" במנזר מבינה שלפניה ילדה אחראית והיא מקבלת תפקיד חדש להביא אוכל ליהודים המוסתרים מעל לרפת. שובבות של ילדה הצמאה לחופש ולהנאות פשוטות של החיים עלו לה בהצלפות ובכליאה בדיר החזירים, שם שרצו העכברושים. מכות מצד ה"ממונה", זריקתה לפרוזדור הקר לשנת לילה כשעל גופה שכבה של זוהמה כינים ופצעים כל אלה רק הגבירו בה את הצימאון לאהבה לרוך ולהתרפקות. אין פלא שחלתה בדלקת ריאות כשבנשמתה עצבות גדולה.

מפלט לתחושות קשות אלו היא מוצאת בכנסיה בה יכלה להתחבר לדבריה, "למה שלמעלה מאתנו". (עמ' 28)

כדי להבין כיצד יכלה ילדה כה קטנה לשרוד את תקופת השואה בתנאי פתיחה כל כך קשים, בתנאי קור פיזיים ואנושיים כאחד, ללא אהבת אם ואב עלינו לבחון את אישיותה המיוחדת שנתגלתה כבר בגיל צעיר. סקרנות טבעית, כוח התמדה, אהבת הטבע וכל מה שמצוי בו, הסתכלות אופטימית בליווי נפש פיוטית בעלת אינטליגנציה גבוהה שמצליחה להתאים עצמה לסובב אותה כל אלה סייעו לה להסתגל לחיים במנזר.

על כוחות הנפש הגדולים שהייתה צריכה לגייס יעידו דבריה:

"הדחקתי תחושות של קור והדחקתי תחושות של פחד. כל חיי נשארתי ילדה בת חמש, שאין לה יד כדי לתפוס בה, שאין לה גוף להישען עליו, שאין לה עיניים לפגוש ולהביט בהם. כמו בובת העץ של סבא ג'פטו ניסיתי לייצב את רגליי ולעמוד". (עמ' 34).

עם השחרור הגיעה סבתא, אם אמה והוציאה אותה מן המנזר ( הוריה נספו בשואה ( . לכאורה לאה שנצלה מהתעמרותה של אם המנזר אמורה הייתה להגיע למנוחה ולנחלה, אלא שדווקא השחרור הפיזי העצים את הבעיות התיאולוגיות, שהרי היא נוצרייה והסכימה לעזוב את המנזר רק בתנאי שסבתא היא נוצרייה. כשגלתה את האמת שוב חשה שמשקרים לה. אלא הסבתא הייתה " אישה חכמה וידעה לרפא אותי ממשוגותי בשקט ובתבונה". ( עמ' 32). המודעות העצמית וכושר ההחלטה שאפינוה עד עתה באים לידי ביטוי בנחישות דעתה לעלות לארץ. כשהיתה בת תשע וילדים ברחוב צעקו "ז'ידים לכו לפלסטינה". (עמ' 37). היא באה לסבתה ואמרה לה: "אני רוצה לנסוע לפלשתינה ומה שיותר מהר יותר טוב" (עמ' 37).
חלקו השני של הספר הוא תיאור עלייתה לארץ כשהיא מובאת לבית סבה וסבתה מצד אביה .

להמשך סקירת הספר שכתבה ד"ר דינה לוין ( פורסם באתר "דעת" , 2006 )

 חלק ב' : ד"ר שרון גבע ,על הספר "ריקוד השמחה והעצב" של לאה בלומנקרנץ-פריד ( קישור) .

 

 

 

לולה קאופמן ריין – " הילדה במסתור"

  

לולה ריין – קאופמן ולואיס מצגר (הודפס בארה"ב ב-2008 ) תרגום לעברית נרי חנס

            לולה קאופמן נולדה ב4 לאוקטובר 1934 בקהילת צ'ורטקוב, שבגליציה המזרחית סמוך לגבול פולין, חיו לפני המלחמה כעשרת אלפים יהודים ביחסי שכנות טובה עם הגויים.

 בשמלה דקה רקומה, שתפרה לה אמה, התחבאה לולה עם סבתא ואחיה במקום מסתור בגטו, יום אחד היהודים שנותרו רוכזו ונשלחו בשורות לרכבת. היא הייתה ילדה קטנה כחושה ורעבה בת שש בלבד. הסבתא אמרה לה לברוח מהשורה ולרוץ לגשר אל הנהר שם חיכתה לה אוקראינית. גב' טלקה אקסנצ'וק שכבר הסתירה יהודים בחצר ביתה, ונאותה להסתיר גם את הילדה לולה. אך החתן של טלקה גילה שהיא מוסתרת בבית מתחת למיטה ואז היא נלקחה בבהילות ודחפו אותה לבור עמוק באדמה ליד דיר החזירים, שם היו אנשים נוספים מוסתרים.  חודשים שהתה בבור, לא ראתה אור יום, היה חושך וקר.

לולה , הילדה היהודייה חיה חודשים על גבי חודשים במקום מסתור תחת האדמה, ללא מקלחת, ללא בגד להחלפה ורק עם מעט מאוד מזון ומעט מאוד אוויר לנשימה.

 לסיפור החיים המלא ( קישור)

כיצד ניצלה מאיה כץ , ילדה בת 6 , ממסע ההרג של הנאצים בנהר הדנובה בבודפשט ?

 

"כשהגענו לבודפשט אבא הכניס את ילדי המשפחה לבית יתומים, הוא ואימא וסבתא מצאו מקלט בבית הרוס שאיתר בעיר ".

חמישים בתי ילדים הוקמו בבודפשט , רובם, לאחר עליית " צלב החץ" לשלטון בהונגריה. בבתי ילדים אלה מצאו מקלט ילדים יהודים עזובים, יתומים  מאב, מאם או משניהם. תנועות הנוער הציוניות  קיבלו  עליהן  את  תפקידי הניהול, ההדרכה והספקת המזון והציוד.

כותבת מאיה כץ בספר זיכרונותיה המרתק : "את הילדים מבית היתומים שבו שהינו אספו הגרמנים והובילו לדנובה. היה קור אימים  , הם האיצו בנו להמשיך ללכת לכיוון הנהר, אך רגע לפני מותנו הוודאי התחולל הנס : מטר פצצות שהתרסקו מכל עבר פיזר את אנשי השיירה, כולל השומרים, שברחו כדי לחפש מחסה. "

"הייתה זו עבורנו הילדים הזדמנות לברוח ולהינצל ככל האפשר. "

"אני וילדי משפחתי האחרים רצנו לכיוונים שונים בבודפשט . . "

"הייתי לבד. לראשונה בחיי ללא אבא שידריך אותי מה עלי לעשות . רצתי לעבר הבניינים ההרוסים בבודפשט שהיו בקרבת מקום. מקצתם היו שרופים לחלוטין, אבל ההריסות היו מקום מסתור. הפעם החלטתי על גורלי בעצמי , ילדה בעיר מופגזת עולה בלהבות. הסתתרתי בין הריסות הבניינים בעיר בודפשט ."

לאחר כמה שעות של הסתתרות במבנה נטוש בבודפשט עברה, במקרה, במקום אישה הונגריה זרה ואספה את מאיה בת ה6 לביתה ודאגה לה למזון ולינה.

כותבת מאיה כץ בספר זיכרונותיה המרתק : " למשפחה של האישה שהצילה אותי היה מפעל  טקסטיל גדול. רק לימים הבנתי שהיא הייתה יהודייה ולא רצתה לחשוף את זהותה פן תיתפס ."  

"אינני יודעת מי היא והיכן היא כיום, רציתי להודות לה על שהצילה  את חיי, אני  חבה לה תודה כמו לאם שנייה" .

"מפעם לפעם הייתי משקיפה על הדנובה. לא ידעתי  אז היכן יצחק , אחי  שהיה גם  בבית  היתומים בבודפשט. העיר הייתה אפופה עשן והדנובה , שהייתה יפה כל כך בימים שלפני המלחמה הייתה צבועה בדם יהודים".

"אחרי המלחמה, כשנדמו קולות התותחים ורק האימה וההריסות היו בכל מקום אבא מצא את אותה אישה טובת הלב. "

הילדה מאיה כץ שבה להיות עם הוריה שהסתתרו אז גם בעיר בודפשט .

מקור וקרדיט :

חנן עזרן, מאיה כץ, אני מוק – אף לא הגה : סיפורה של מאיה כץ – ילדה בשואה , הוצאה עצמית, 2013 ( עמודים 83-86 ) .

 

 

 

 

מוניקה ברזל, ילדה בת 5 ,סיפור ההישרדות בעיר ברלין

 

מוניקה ברזל הדליקה אחת משש המשואות בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה  (2025) 

מוניקה ברזל נולדה בשנת 1937 בברלין. אביה אויגן היה רופא ואמה עדית הייתה אחות חדר ניתוח. אויגן ברח לאנגליה ועדית נאלצה לעבוד שעות רבות בבית החולים היהודי בברלין כדי לפרנס את המשפחה, על כן מוניקה גדלה לצד סבתה גרטרוד. השלוש גרו בחדר אחד בבניין דירות בברלין. בשל המחסור, רוב זיכרונותיה של מוניקה נוגעים למזון.

בספטמבר 1942 גורשה גרטרוד בשילוח לגטו טרזין, שם נרצחה. מוניקה נאלצה לעבור לגור עם אמה בבית החולים. עד השחרור התהלכה מוניקה בבית החולים ללא מסגרת, והרופאים, האחיות והמטופלים היו חבריה היחידים.

בסוף פברואר 1943 בוצעה אקציית בתי החרושת בברלין: פועלי כפייה יהודים רוכזו ושולחו לאושוויץ כדי שברלין תתרוקן מיהודים. במאי ציווה הגסטפו על ולטר לוסטיג, מנהל בית החולים היהודי, לצמצם את סגל העובדים. הוא נאלץ לבחור 300 בני אדם שישולחו לאושוויץ. מוניקה ישבה ברכבת השילוח וחיכתה, אך לאחר זמן מה הורו לה לרדת מהרכבת.

מקור וקרדיט :  להמשך סיפור החיים באתר "יד ושם " ( קישור )

בצילום : בית החולים היהודי בברלין , 1940

הילד אהרון שחק , בן 4 מסתתר עם משפחתו באורווה בכפר בצרפת

 

מאת : אלי אשכנזי

 אהרון שחק נולד בשנת 1938 בלאנס שבצרפת, אחד מארבעת ילדיהם של אשר ושרה קלכהיים, שהיגרו כמה שנים קודם לכן מפולין לצרפת בתקווה לעמוד על קרקע יציבה יותר. אלא שגם בארץ החדשה הם לא זכו לכך, ועם כיבוש צרפת ב-1940 וכינון משטר וישי, החליטו בני הזוג להימלט לדרום צרפת. הרכבת עליה נסעו בדרכם דרומה הופגזה, והם מצאו עצמם בתחנה בעיר רואן כשהם חסרי כל.

כומר צרפתי, שמאוחר יותר התברר כי היה פעיל במחתרת ההתנגדות הצרפתית, עבר במקום עם סוס ועגלה ולקח אתו את בני המשפחה למשק החקלאי שלו בכפר בריאנו  .במשך כל תקופת המלחמה הסתיר הכומר את המשפחה באורווה שלו. התנאים היו קשים, אך בני המשפחה נותרו בחיים.

אהרון היה אז ילד קטן, אך הוא זכר חוויות כמו יציאה ליער הסמוך מדי פעם, כדי להסתתר בשעה שנעשו חיפושים בכפר. הוא זכר גם את השוטטות בטבע שסביב הכפר ואיסוף חלזונות ופטריות שאותם מכרו לתושבים.

הכומר המושיע לא הוכר כחסיד אומות העולם, אך ילדיו של אהרון אמרו כי עבורם הוא ללא ספק היה כזה. יחד עם אביהם ודודתם עשו לפני מספר שנים טיול לצרפת וביקרו גם בכפר שנתן מחסה לאביהם ולמשפחתו.

עם סיום המלחמה, ב-1945, זכתה המשפחה להימנות על נוסעי הספינה "מטרואה", שהייתה ספינת המעפילים הראשונה שהגיעה לארץ ישראל אחרי המלחמה. אחרי שבועיים במחנה המעפילים בעתלית, יצאה המשפחה וקבעה את מושבה בקרית שמואל שליד חיפה.

להמשך הכתבה של אלי אשכנזי :  "במשך שנים ניסו בקיבוץ להקדים אותו בברכת שלום. איש לא הצליח"

אהרון שחק  ז"ל 1938- 2020

 

רצתי לבד בשטח אש": יוסי בן ה-6 ברח מהגטו, והשיא משואה ביד ושם בשנת 2021

 

יוסי חן נולד בשנת 1936 בעיירה לחווא שבפולין (כיום בבלרוס), בנם הבכור של דב ברל וחיה שרה חיניץ. ביולי 1941 כבשו הגרמנים את לחווא ובערב ליל הסדר 1942, הצטוו כל יהודי לחווא להתרכז בגטו. רבים מיושבי הגטו נפטרו כתוצאה מרעב ומגפות, בהם סבתו של יוסי.

באוגוסט 1942 נודע ליושבי הגטו על חיסול גטאות סמוכים ועל חפירת בורות על ידי אסירי הגטאות בסמוך לעיירה. התפשטה שמועה כי יושבי הגטו עומדים להירצח. קודם לכן ארגנו צעירי הגטו מחתרת, בידיעת היודנראט ובתמיכתו.

כשיושבי הגטו רוכזו לקראת הוצאתם להורג, פרץ המרד במהלכו קרא היודנראט ליהודי הגטו לברוח אל היערות. היה זה אחד המרדים היחידים בתולדות השואה שבוצעו על ידי צעירי הקהילה והיודנרט בשיתוף פעולה מלא. רבים מבין אלף היהודים שניסו לברוח נורו ונהרגו. בלב הירי והתופת ברח יוסי בן השש ליערות. "בזכות המרד הזה אני חי", אומר יוסי.

אמו ואחיו הקטן של יוסי נתפסו ונרצחו. הקשר עם אביו אבד והוא ברח לבדו לביצות. לאחר כשעה של מנוסה מצא יוסי את דודו הירש לייב. למחרת מצאו השניים את אביו של יוסי. הם פילסו דרכם בתוך הביצות בניסיון להגיע לאזור הפרטיזנים. לפתע שמעו ירייה. ידו של הדוד נשמטה מידו של יוסי וזה הרגע הנורא ביותר שהוא זוכר.. הדוד נרצח על ידי פולני שארב לבורחים כדי לשדוד אותם.

יוסי ואביו הסתתרו בערימות שחת, בביצות וביערות, שתו מים מבורות ומביצות ואכלו מפירות היער עד שמצאו את הפרטיזנים והצטרפו אליהם.

בסוף 1943 פתחו הגרמנים ועוזריהם במצוד אחר הפרטיזנים. יוסי ואביו נעו ברגל ובמזחלות ביערות בלרוס, רעבים וקפואים. הם אלתרו נעלים מרצועות עור פרה, ובגדים מחתיכות בד גס. יוסי חלה והועלה על מזחלת, עטוף בסמרטוטים ועליהם ערימות שלג כדי לשמור על חום גופו, והושקה במרק דלוח בעזרת כפית עד שהתאושש. מדי פעם חיפש אביו את הדופק בידו, על מנת לבדוק אם יוסי עדיין בחיים. לאחר שהתאושש, הוטל על יוסי להשיג מזון מהחקלאים בסביבה. הוא הצטיין בניווט והתמצאות ביערות ואף סייע למבוגרים ממנו להגיע ליעדם. כמה פעמים נתקל בגרמנים אך הצליח לברוח. "היינו כמו ג'וקים שבורחים ממקום למקום", מספר יוסי.

ביולי 1944 שוחררו יוסי ואביו על ידי הצבא האדום. הם נעו מערבה, למחנות העקורים. ביולי 1947 עלו השניים על אניית המעפילים אקסודוס. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ויוסי ואביו גורשו לאירופה והורדו בכוח בנמל המבורג בגרמניה. באוגוסט 1948 עלו יוסי ואביו לישראל.

יוסי היה מפקד בכיר ביחידת מודיעין בצה"ל, נציג אמ"ן במוסד ולאחר מכן איש המוסד. הוא כתב מחקר על פעילות המוסד למרדף אחר פושעי מלחמה נאצים, מחקר שרק חלק מתוכנו הותר לפרסום.

ליוסי ולנחמה שלוש בנות ותשעה נכדים.

 מקורוקרדיט : אתר יד ושם (קישור)

מקור 2  

 סיפור הבריחה של הילד יוסי חן מגטו לחווא בפולין: "רגע לפני ההוצאה להורג החל מרד, שיבשנו את כוונת הגרמנים וחיי ניצלו". במהלך הבריחה נרצחו אימו ואחיו הקטן. הוא ואביו איתרו אחד את השני, וחברו לפרטיזנים: "היה רעב ופחד, האביב זכור לי לטובה כי אכלנו את פירות היער".

ב-1947 עלו יוסי ואביו לישראל באקסודוס, שנתפסה על ידי הבריטים. הם גורשו לגרמניה ולאחר שנה עלו שוב לישראל. יוסי היה בהמשך מפקד בכיר באמ"ן ואף שירת במוסד. נולדו לו בישראל שלוש בנותיו ותשעה נכדים.

מקור וקרדיט 

אטילה שומפלבי, אתר YNET ,  8.4.2021

 לכתבה המלאה :

"רצתי לבד בשטח אש": יוסי בן ה-6 ברח מהגטו, והשיא משואה ביד ושם   

 קישור