כיצד מתה בגיל 14 יוסימה פלדשוה, ילדת פלא מוסיקלית, פסנתרנית ומלחינה יהודייה בתקופת השואה

 

יוסימה פלדשוה (Josima Feldschuh) הייתה ילדת פלא מוסיקלית, פסנתרנית ומלחינה יהודייה שמתה בתקופת השואה.

כבר מגיל צעיר הפגינה יוסימה, ילידת ורשה בשנת 1929, כישרון מוזיקלי יוצא דופן. בהיותה בת חמש היא החלה ללמוד מאמה נגינה ובהמשך נשלחה ללמוד אצל מורים מעולים. היא ניחנה בזיכרון מוסיקלי מדהים, שמיעה אבסולוטית, תפיסה מוסיקלית נדירה ושליטה טכנית לא רגילה ועוד פחות לגילה.

יוסימה התאמנה שעות רבות בכל יום. היא ניגנה בעל פה יצירות רבות של שופן, צ'ייקובסקי, באך, מנדלסון, בטהובן ומוצרט, כשהכל עם פרשנות אישית וייחודית. באותה תקופה (שנת 1940) אביה כתב עליה ביומנו: "בתי מראה כישרונות גאוניים ומפליאה כל שומעיה".

בתקופת הכיבוש הגרמני בפולין, ולמרות המציאות הקשה של ימי מלחמת העולם השנייה, היא הרבתה לנגן וטיפחה את כישרון הנגינה וההלחנה שלה.

בהיותה נערה נאלצה יוסימה לעבור ולהתגורר עם משפחתה בגטו ורשה, שם המשיכה הנערה הנוכשרת כל כך להלחין ולהופיע בתנאים קשים ביותר.

בגטו, כבר בגיל 12, זכתה ילדת הפלא להכרה על ביצועיה הוירטואוזיים ליצירות שופן והחלה לבצע יצירות פרי עטה, שזכו לתשואות והכרה. הקונצרט הראשון בחייה עתיד להזכר כאחד האירועים המרגשים ביותר בחיי התרבות של גטו ורשה. בליווי של התזמורת הסימפונית היהודית בגטו, היא הפליאה בנגינת הקונצ'רטו לפסנתר מס' 9 במי במול מז'ור, קכל 271 של מוצרט.

במהלך המלחמה נקטעה הקריירה המבטיחה שלה באופן טראגי. כשהמצב בגטו החמיר, בשנת 1943, הצליחו הוריה של יוסימה למצוא מקום מחבוא מחוץ לגטו ולהבריח אותה אליו. משנאלצו לשוב לגטו, חלתה יוסימה בדלקת ריאות ותוך מספר חודשים היא אובחנה כחולה בשחפת.

בגיל 14, ביום השלישי של מרד גטו ורשה, מתה ילדת הפלא, הפסנתרנית והמלחינה של הגטו ממחלת השחפת. היא נקברה בסוד, בלילה וללא מצבה, כמו שקוברים כלב. אימה של יוסימה, פרלה, לא יכלה לשאת את הצער ותוך שבועות ספורים נטלה את חייה.

וכך איבד העולם מוסיקאית נדירה ומיוחדת במינה ואת כל היצירות שלא כתבה. היא הותירה אחריה 17 יצירות שהלחינה לפסנתר, בהן בולט הכישרון הענקי והרגישות יוצאת הדופן שלה. באורח פלא שרדו מיצירותיה כמה מיניאטורות מקסימות לפסנתר, כולל נוקטורן ופרלודים יפים.

את יצירותיה ניגנו בשנים האחרונות בארצות שונות, כולל ארצות הברית, בריטניה, פולין, צ'כיה ואוסטריה. מנגנים אותן מנגנים צעירים ועד פסנתרנים מקצועיים מכל העולם.

מומחים רואים ביצירותיה של יוסימה פלדשוה ערך אמנותי עצום ועדות לכישרון יוצא מן הכלל. יכולותיה, ללא ספק, היו מביאים אותה בקלות לפסגת עולם המוסיקה הקלאסית. ממה שהותירה וכתבה בגיל כה צעיר אפשר להבין בקלות כמה הפסיד עולם המוסיקה מהאובדן של כישרון כה צעיר, מלא פוטנציאל והבטחה, שלא זכה להתממש במלואו.

 

מקור וקרדיט

  ראו גם :

https://www.youtube.com/watch?v=BjZ4bK6AhOE

הזהות האבודה שלי

מאת: חניתה לשם (אדלמן)

ארץ לידה: פולין - Poland

מנחה: אלונה לשם

שם המורה: מירית טמיר

שם ועיר בית הספר: ישראל - Israel - הוד השרון - הדמוקרטי הוד השרון

תאריך פרסום: 1 ביולי 2025

את הסוד הגדול של חיי גיליתי בגיל 54

שמי חניתה לשם, סבתא של אלונה.

נולדתי בתאריך 12.3.1940 בפולין, בעיר לבוב (למברג). שמי שניתן לי על ידי הורי הוא איזבלה. כשעלתי לארץ קבלתי את השם חניתה על שם בנם, חנוך, של הורי המאמצים, שנפטר בשנת 1929.

הורי שמם אלה וליאופולד ולדבאום ילידי פולין.

גדלתי במסתור אצל שתי משפחות פולניות עד גיל חמש בלבוב. בגיל חמש עברתי לבית יתומים בקרקוב. משם בגיל שבע עליתי לארץ. עד גיל שבע כל זכרוני נמחק. בגיל שבע הגעתי למושבה רמת השרון שם אומצתי על ידי משפחתו של ד"ר אדלמן ונכנסתי לבית ספר אוסישקין לכיתה א', למרות שהייתי בגיל שבע, כי לא ידעתי עברית.

העלייה לישראל מבית היתומים – 1947

סיפור עליתי לארץ החל בכך שהפקידה בבית היתומים שהביאה אותי לארץ קבלה דרכון ישראלי על שם אשה ובת. הדרכון שהגיעה לידיה על ידי הסוכנות היהודית והיה על שם משפחה שהגיעה לפולין לבקר קרובים והושמדו. האישה בשם הלנה גוטמן, לקחה אותי בדרכון זה. עלינו על אונייה שהגיעה למרסי שבצרפת. שם היא עגנה – אני חליתי והיינו צריכות לחכות כשלושה שבועות אצל קרובי משפחתה ולאחר שהבראתי עלינו שניית על האונייה במרסי והאוניה הגיעה לנמל חיפה ושם עגנה.

כיוון שבשנת 1947, שנת עליתי, עדיין שלט המנדט הבריטי בארץ, השוטרים עלו לאוניה לבדוק את הדרכונים. הלנה, אמרה לי להסתובב לכוון החלון ולהתחזות לישנה, כי הדרכון לא היה על שמי וגם לא הייתה תמונתי שם וכך עשיתי. כשהגענו ירדנו מהאונייה לחוף נמל חיפה. משם נסענו לתל אביב, לבית משפחתה של הלנה. שהייתי בבית זה כשבועיים עד לבואו של אבי המאמץ, ד"ר אדלמן, שגר ברמת השרון. הגעתי לרמת השרון בגיל שבע.

ילדות ברמת השרון

כשהגעתי למשפחתי המאמצת הייתי בת שבע, ומיד נכנסתי לכיתה א'. המורה זהבה גרמן קבלה אותי בזרועות פתוחות וכן גם הילדים. המורה זהבה לקחה על עצמה ללמדני עברית, כי לא יכולתי לדבר עם אף אחד. רכשתי את השפה די מהר וכך יכולתי לתקשר עם הסביבה ורכשתי לי חברות.

רכשתי הרבה חברים, במיוחד ילדה בשם בלהה, שגרה ממש לידי והיינו מבלות שעות רבות יחד במשחקי קלאס, חמש אבנים, חבל, חמור ארוך. בחורף, היינו יוצאים לביצה השוכנת בפאתי רמת השרון והיינו קוטפים נרקיסים, כי אז עדיין לא היה איסור על קטיפת פרחי בר מוגנים. חווית ילדות שזכורה לי היא הבאת בלוק קרח על האופניים מבית הקרור לביתי, כי עדיין לא היה מקרר חשמלי.

כשהייתי בגיל שמונה הוכרז על הקמת המדינה וזכור לי שיצאנו לרחובות המושבה ורקדנו ושמחנו.

בשנות החמישים בארץ ישראל הייתה עלייה גדולה בעקבות השואה, מאירופה וגם מארצות המזרח כמו מרוקו, עיראק ועוד. במדינה, באותה תקופה האוכלוסיה היהודית הייתה מועטה ולא היו אמצעים כספיים מספיקים כדי לקלוט את כל העולים ולכן הממשלה הטילה קיצוב על התושבים. כל  משפחה קבלה תלושי מזון  שניתנו לפי מספר הנפשות במשפחה ובעזרתם קנו את המצרכים כמו למשל: הקצבה של רבע חבילה של חמאה, ביצה או שתים למשפחה וחצי כיכר לחם.

בשל גל העלייה הגדול לא היו מספיק מגורים ועל כן הקימו מעברות סמוך ליישובים. במעברות, הקימו אוהלים וצריפונים ובהם שיכנו את העולים. באותה תקופה שרר מזג אויר סוער בארץ בעיקר בשנת 1950 שנה בה ירד שלג כבד בתל אביב ובשרון והמעברות הוצפו במי גשמים – האנשים חיו בתנאים קשים ביותר.

זכור לי שהיו לי חברות טובות שלמדו איתי בבית הספר היסודי ברמת השרון ואנחנו החברות מהמושבה באות לבקרן וגם מזמינות אותן לבתינו. הייתי בתנועת הנוער העובד ברמת השרון וצרפנו חברות אלה מהמעברה לתנועה. הפעולות של התנועה התנהלו בעיקר בחוץ. לאחרונה, בגילי המתקדם פגשתי אשה שהייתה מדריכה שלי בתנועת הנוער וזה מאד ריגש.

בבית הספר התיכון חוויתי חוויות מאוד מיוחדות – טיולים, חברים טובים, וחוויות נעורים שכללו גם לא מעט מעשי קונדס. לאחר שנתיים עברתי לתיכון אחר – “גימנסיה הרצליה”. הנסיעה לשם הייתה הרבה יותר נוחה. נכנסתי למגמה החקלאית. היינו עשרה תלמידים בלבד. בכל יום ראשון בבוקר הייתה מגיעה מונית לבית הספר ומסיעה אותנו לבית הספר החקלאי “מקווה ישראל”, שם למדנו במשך כל היום. למדנו מקצועות חקלאיים כמו גידול ירקות, הזנת בע”ח, תורת הקרקע וגידול דבורים. עבדנו בענפים השונים, ויצאנו גם למחנות עבודה בקיבוצים. היינו חבורה מאוד מיוחדת של נערות ונערים. אחרי הלימודים הלכתי לשיעורים פרטיים בפסנתר, שלמדתי במשך כעשר שנים – עד לגיוסי לצה”ל.

השירות הצבאי

לאחר שסיימתי את לימודי הבגרות, התגייסתי לצבא. הייתי בטירונות במשך שלושה חודשים, בבסיס שנקרא בה”ד 12. שם היו עושים לנו מסדרי בוקר ליד המיטות, אחר כך יצאנו לפעילויות בחוץ. ישנו בביתן עם 40 בנות, לכל אחת הייתה ארונית קטנה ליד המיטה. בפעילויות בחוץ התאמנו בהכרת חלקי הרובה, בקליעה למטרה, ויצאנו להרבה מסעות רגליים.

לאחר סיום הטירונות, נשלחתי לקורס חובשים שנמשך ארבעה חודשים. במהלך הקורס למדנו להזריק זריקות ולטפל בפצעים ושברים. לאחר מכן, נשלחתי לקורס נוסף – קורס חובשים תעופתיים, שבו למדנו לחלץ פצועים מהשטח, גם ממטוסים שהתרסקו. במהלך אחד האימונים נדרשתי לחלץ חייל שהתייבש בשטח.

את שירותי הצבאי עשיתי בחיל האוויר, בבסיס תל נוף – במרפאה בה בוצעו בדיקות תקופתיות לאנשי צוות אוויר, כמו טייסים ונווטים. הבדיקות כללו שמיעה, ראייה, בדיקות לב, וגם פסיכולוג.

לאחר שחרורי מצה”ל, בתום שירות של שנתיים, רציתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה. בסופו של דבר נרשמתי לסמינר לוינסקי, שם הוכשרו מורים. למדתי במגמה לכיתות גבוהות – בעיקר ללימודי טבע. לאחר סיום הלימודים, התחלתי לעסוק בהוראה.

עבדתי 29 שנה בהוראה. התחלתי דווקא בכיתות א’-ב’, למרות שההכשרה שלי הייתה לכיתות גבוהות יותר. לאחר כמה שנים עברתי ללמד בכיתות ה’, ו’, ז’, ולאחר מכן, בשנת 1976, למדתי תעודת הוראה לחטיבה העליונה. לאחר סיום הלימודים עבדתי בחטיבת הביניים “ריחניה גימנסיה”, שם קיבלתי כיתה משכונת מצוקה והייתי המחנכת שלהם במשך שלוש שנים.

המשכתי לעבוד באותו בית ספר עד שפרשתי לגמלאות.

נעורים, זוגיות

בשנות העשרים לחיי, האזנו בעיקר למוזיקה מחו”ל. הייתה תחנה שנקראה “קול רמאללה”, ושם השמיעו שירים לועזיים. הלהקות הפופולריות היו אלוויס פרסלי, הפלייטרס, והחיפושיות. סגנונות הריקוד נקראו אז “ריקודים סלוניים”. בזמן הפנוי בילינו עם חברים וחברות במסיבות, הליכה להצגות ולקולנוע. אמצעי התקשורת היו בעיקר מכתבים, ומעט מאוד טלפונים, שהיו רק בבתים פרטיים ובעלי חוגה.

פגשתי את אלי ביום העצמאות בשנת 1956, כשהייתי בת 16. עמדתי על מרפסת ביתו של דודי בדרום תל אביב, והתבוננתי במצעד של צה”ל. גם אלי עמד על המרפסת, התחלנו לדבר – וכך התחיל הקשר בינינו. המשכנו להתכתב – הוא מהצבא, ואני מהבית. לאחר מספר שנים, כשסיימתי את השירות הצבאי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה, הקשר העמיק – והפכנו לזוג. בילינו יחד בהצגות, קונצרטים וטיולים.

החלטנו להינשא, ובשנת 1963 עברנו לגור בירושלים.

נולדו לנו שלושה בנים. כיום יש לנו שבעה נכדים, שגרים כולם באזור המרכז, קרוב למקום מגורינו – בדיור המוגן.

וזה הסוד הגדול שלי

הסוד שלי הוא שעד גיל 54 לא ידעתי מה שמי, מי היו הורי, מתי נולדתי והיכן?

בעבודת נמלים של מספר רב של שנים, חיפשתי את תולדותי בעזרת מסמכים שחיפשתי, אותם מצאתי בחלקם בעזרת תחקירנים של הטלויזיה הישראלית בערוץ הראשון, בחלקם בעזרתו של אלי – מצאנו את רוב החלקים מחיי שהיו סמויים ונעלמים ממני.

מקור וקרדיט : תוכנית הקשר הרב-דורי ( קישור)

  

ילדותה של יהודית אבני בצל השואה בהונגריה

 

מאת: יהודית אבני (פהאצ'י)

ארץ לידה: הונגריה - Hungary

מנחה: שי אדמוני

שם המורה: אלעד כהן

סיפורה של יהודית אבני - סיפורה של שואת יהודי הונגריה

סיפור של ילדה שגדלה בצל מלחמת העולם השנייה בהונגרייה, ילדה יתומה שהועברה לבית היתומים. סיפורה של ניצולת השואה, יהודית, 

שמי יהודית אבני,

נולדתי בשנת 1933 וגדלתי בבודפשט, הונגריה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה קטנה מאוד, כל כך קטנה שאני אפילו לא זוכרת תקופה שבה היה לי אבא בבית. גרתי עם אימא שלי, אישה פשוטה שלא ידעה לעבוד במקצוע מסוים, אבל הייתה חרוצה ומסורה. היא עבדה בבית, בתפירת חולצות לגברים, והייתה שמחה שאפשר לעבוד וגם להיות איתי, הבת שלה.

הילדות שלי הייתה צנועה. אהבתי מאוד ספרים, תמיד קיבלתי אותם כמתנות. לפעמים ראיתי בובה יפה בחלון ראווה, אבל זה היה יקר מדי בשבילנו. בגיל ארבע עברנו לדירה בבניין מאוד מיוחד עם חצר פנימית. מסביב לחצר שלוש קומות, ובכל קומה כעשר דירות. היה מסדרון מקיף, מרחב לשחק בו, וחיים משותפים. כשהגענו לשם, אימא השכירה חדר לחברה, וכך חיינו שלושתנו בהרמוניה.

מאוחר יותר, נולד לי אח מאבא שלי ואשתו השנייה. שמו היה מיקלוז'. הייתי גדולה ממנו באחת־עשרה שנה, אבל היינו מאוד קרובים.

חיי המלחמה – שואת יהודי הונגריה

בשנות השלושים התחילה מדיניות אנטי־יהודית בהונגריה. אפשר היה להרגיש את האנטישמיות, לא מעוגנת בחוק, אבל בהחלט קיימת. כשהייתי בת עשר, בשנת 1943, סיימתי את בית הספר היסודי. למזלי הגדול התקבלתי לתיכון יהודי, אבל זה לא נמשך הרבה.

במרץ 1944 הגרמנים פלשו להונגריה. באמצע שיעור, המנהל נכנס ואמר לנו ללכת מיד הביתה. באותו ערב יצאנו לאסוף קרוב משפחה מתחנת הרכבת, ופתאום שוטר ביקש תעודות. כשראה שאנחנו יהודיות, הוא לחש לאימא שלי, "רוצו הביתה ותסגרו את הדלת". בלילה כבר התחילו לאסוף יהודים ברחובות, ולא שמענו עוד על רבים מהם.

בהתחלה היו חוקים חדשים כמעט כל יום, טלאי צהוב, עוצר, החרמת חפצים אישיים. נאלצנו לעזוב את הדירה ולעבור לגור בבית שסומן עליו שמתגוררים בו יהודים. הייתי ילדה, עדיין היינו משחקים בחצר, ולא הרגשתי יותר מדי את קשיי המלחמה, עד שלקחו את אימא שלי.

כשהחוק דרש מכל אישה בגילאי 16 עד 40 להתייצב, אימא שלי יצאה מהבית ולא חזרה. אחר כך לקחו גם שתי דודות שלי. אף פעם לא קיבלנו תשובה איפה הן. נשארתי עם סבא וסבתא, עד שדודה של אימא מצאה לי מקום בבית יתומים יהודי בתוך הגטו.

החיים בבית היתומים היו קשים, שלוש בנות במיטה אחת, מעט מאוד אוכל. יום אחד הודיעו שהמוסד נסגר. אמרו לנו שיש שעה להתכונן, ומי שיכול לברוח שיברח. היה חור בהריסות של חלק מהבניין שנפגע מהפצצה, ושם לא שמרו. טיפסתי על ההריסות, הורדתי את הטלאי הצהוב, ויצאתי לרחוב.

בהמשך הצלחתי להגיע לדודה שהתחבאה בזהות בדויה של נוצרייה. השגנו גם עבורי ניירות מזויפים של נוצרייה. גרתי איתה, למדתי את התפילות, בירכתי כמרים ברחוב. כשקרבות החלו בבודפשט, ירדנו למרתף עם כל הדיירים. הרעב היה קשה. אכלנו מעט מאוד, לפעמים פרוסת לחם ביום. אנשים ברחוב פרסו חתיכות מבשר של סוסים מתים שהצבא השאיר אחריו. גם לנו הייתה חתיכה כזו, זה מה שהציל אותנו.

אחרי המלחמה

לאחר השחרור חיפשנו את סבא וסבתא. סבא נמצא מת ברחוב, סבתא הייתה חיה, בדירה נטושה. חזרנו לדירה שלהם, שהתברר כי משפחה אחרת כבר גרה בה, אבל הם קיבלו אותנו יפה. בכל העיר לא היה אוכל, אז אנשים נסעו ברכבות לכפרים, החליפו בגדים באוכל. הייתה אינפלציה נוראית, מה שקנית בבוקר לא היה שווה כלום בצהריים.

כשאבא חזר, הוא שקל רק 45 קילו. מתוך 2,000 גברים שנשלחו אתו למחנה, חזרו רק 200. הוא כמעט לא סיפר כלום. גם משפחתו כמעט כולה נספתה.

עברתי לגור בבית של אבא ואשתו. לא היה קל. היא לא אהבה אותי, והשאירו לי לעשות עבודות הבית רחיצת הכלים והניקיונות. למדתי בבית ספר לכימיה, ובזמן הפנוי קיבלתי כרטיסים לקונצרטים, כי היא עבדה במשרד של הפילהרמונית. כך התחילה האהבה שלי למוזיקה קלאסית. כשמצאנו כינור ישן של סבא, התחננתי ללמוד, אבל לא הרשו לי להתאמן בבית.

כשהתקרבה הבגרות, היה ברור שלא אוכל ללמוד באוניברסיטה. אבא שלי התנגד, אבל כנראה בזכות מנהל בית הספר שאהב אותי, סידרו לי לנסוע במסגרת חילופי סטודנטים ללמוד בברית המועצות. קיבלתי את המכתב שהתקבלתי ללימודים, וזה היה אחד הרגעים הכי משמחים שזכורים לי. למדתי מתמטיקה ופיזיקה, ואהבתי את זה מאוד. אחרי הלימודים עבדתי רחוק מבודפשט, ובאחת מנסיעות הרכבת ניגש אליי בחור ואמר, "המורה, מה קרה לאצבע שלך?" הסתכלתי עליו ושאלתי, "מאיפה אתה יודע שאני מורה?" והוא ענה, "את לימדת את אח שלי." כך הכרתי את בעלי הראשון.

בשנת 1956 פרצה בהונגריה מהפכה נגד השלטון הקומוניסטי. הגבולות שהיו עד אז חסומים לחלוטין, נפתחו. לפני כן, הונגריה הייתה סגורה, מוקפת מוקשים וגדרות תיל, כדי שהאזרחים לא יראו איך חיים במערב. כשנוצרה הזדמנות לברוח, ההורים שלנו אמרו, "אם אתם רוצים חיים נורמליים, תברחו עכשיו." אז התחתנו מהר בעירייה, ואותו לילה יצאנו לאוסטריה.

מאוסטריה המשכנו לצרפת. עבדנו שם קשה, בעלי בבית חרושת ואני גם. אחר כך התקבלתי לעבודה במעבדה. לאחר שלוש שנים התחלתי להרגיש לא טוב וגילו שאני סוחבת מזמן המלחמה מחלה בשם TBS, ואושפזתי חצי שנה. רק בזכות המצאת האנטיביוטיקה, שלא הייתה קיימת עד אז, יצאתי מזה. גם בעלי חלה, ונשאר שנה בבית החולים.

במהלך האישפוז שלו, הוא הכיר אנשים שהכירו את המנהל של רשת בתי החולים, שהיה רופא יהודי. כששמע שגם אני יהודייה, הוא הציע לי עבודה בבית ספר תיכון רפואי לבנות במהלך שיקום ממחלה. גרנו שם בדירה עם מורים נוספים, ואהבתי מאוד את הצוות והעבודה.

הביקור בישראל

היה לי בן דוד שעלה לישראל, והוא לא הפסיק להזמין אותי לבוא לבקר. כשהמצב הכלכלי שלנו השתפר, החלטתי לנסוע. באתי עם חברה מצרפת, באונייה.

כשתכננו לחזור לצרפת, ניגש אליי סדרן באונייה, הסתכל בדרכון שלי ושאל, "איך מוצא חן בעינייך בישראל?" עניתי לו, "מאוד. אני מוקסמת." הוא משך את הדרכון אליו, ואמר, "אז תישארי. עכשיו." והרגשתי בפעם הראשונה שזה המקום שלי, שלא קוראים לי "יהודייה מלוכלכת", אלא אורחת רצויה.

חזרתי לצרפת, אבל היה ברור לי שאחזור לישראל. בעלי לא היה יהודי, וגם ככה הרגשנו שאנחנו פחות מתאימים. החלטנו שאני אעלה, אתארגן, ואחר כך נחזור לחשוב מה עושים עם הילד.

העלייה והחיים בישראל

בשנת 1963 עליתי לבד לארץ. הבן דוד והחברה מבאר שבע חיכו לי בנמל. התחלתי אולפן בירושלים, ומצאתי את החברה מהילדות שגרה קרוב. היא ואימא שלה קיבלו אותי בחום. אותה אימא החליטה לשדך לי מישהו, בחור בשם מרדכי, מוזיקאי שמנגן בקונטרבס, גם עלה מהונגריה לארץ. ואחרי שהכרנו, הוא קיבל עבודה בתזמורת הסימפונית בחיפה. עברנו לחיפה יחד.

הקשר התפתח, התחתנו, ומצאנו דירה קטנה בדמי מפתח. יחד בנינו את החיים.

קיבלתי עבודה בהוראה, אבל לא התחברתי למקצוע. אח של מרדכי עבד בעמידר, והכניס אותי לקורס תכנות דרך IBM. למרות שלא ידעתי כלום על מחשבים, הבנתי מהר. הצלחתי בקורס, והתקבלתי לעבודה כמתכנתת בחברת צים. משם הכל התגלגל.

כשהייתה לי עבודה ודירה, חזרתי לצרפת כדי לקחת את הבן. האבא טיפל בו היטב, וביקש שהוא יישאר איתו. החלטתי שלילד טוב בצרפת איתו, והסכמתי. הוא היה מגיע הרבה לארץ, ובתקופה האחרונה הוא ואשתו באים כל שנה לחיפה לתקופה של חודש. שתי הנכדות שלי באו לארץ להכיר לי את בני הזוג שלהן לפני שהתחתנו.

אני ומרדכי טיילנו הרבה ביחד. היו לנו חברים טובים שטיילו איתנו, ואחרי שמרדכי נפטר, המשכתי לטייל איתם. היינו נוסעים גם להונגריה ולצרפת לבקר חברים ומשפחה.

כשיצאתי לפנסיה למדתי עריכת סרטים, עשיתי הרבה סרטים קטנים, וזה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם. אני אוהבת לקרוא, להתעניין בתרבויות ובדתות, להקשיב למוזיקה קלאסית, ולהנות משיחות מעניינות עם חברות.

מקור וקרדיט : תוכנית הקשר הרב-דורי ( קישור )

 

איך ניצל סבא גרשון בתקופת השואה?

 

מאת: גרשון שוייגמן (שוייגמן)

ארץ לידה  פולין - Poland

מנחה: מאיה שוייגמן

שמי מאיה שוייגמן, השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי גרשון שוייגמן. מסבא שמעתי את סיפורי המרתק כיצד הוא ניצל מהנאצים? יחד תיעדנו את הסיפור.

סבא גרשון נולד בשנת 1942 בפולין. באותם השניים פולין הייתה תחת הכיבוש של גרמניה הנאצית, שניסתה לרצוח את כל היהודים שהיו באירופה בפרט ובעולם בכלל. בשנים אלו הקימו הנאצים מחנות עבודה ומחנות השמדה בפולין. מחנות עבודה למי שיכל לעבוד ולהועיל לנאצים ומחנות השמדה, לרצוח את כל מי שלא יכל להביא להם תועלת.

סבא רבא ברוך וסבתא רבתא מרים, שהתחתנו כשבע שנים קודם לכן, ניסו לברוח מפולין, והכל היה מאוד מסובך וקשה והדרך לבריחה הייתה רק באמצעות תשלומי שוחד, (לפעמים גם זה לא עזר). במהלך ניסיון הבריחה, סבא רבא נתפס ונשלח למחנה עבודה, סבתא רבתא הצליחה לברוח יחד עם סבא גרשון שהיה אז תינוק קטן ואחותו הגדולה שהייתה בת שש. במהלך הבריחה, אחותו  הגדולה של סבא גרשון, שהייתה רק בת שש מתה, מכיוון שלא היה להם די מזון בתקופת בריחתם.

סבא גרשון התינוק וסבתא רבתא הצליחו לברוח והיגיעו עד לרוסיה הרחוקה. שם במשך חצי שנה סבתא רבתא אספה מספיק כסף כדי שתוכל לשחרר את סבא רבא בשוחד.

כדי לא לסכן את סבא גרשון התינוק, סבתא רבתא השאירה את סבא גרשון ברוסיה, במנזר שבו היה בית יתומים, שם היו מספר ילדים יהודים והרבה ילדים נוצרים. היא השאירה אותו שם, מתוך מחשבה שכך הוא יוכל לשרוד, אם יקרה לה משהו בדרך והנאצים יגיעו גם לרוסיה.

סבתא רבתא מרים חזרה לפולין והגיעה עד למחנה העבודה בו היה סבא רבא ברוך, היא הצליחה לשחד את השומר ולשחרר את סבא רבא ברוך ואת אחיו ושלושתם יצאו במסע חזרה לרוסיה, שהייתה המקום הבטוח היחידי באירופה אליו עדיין לא הגיעו הנאצים. במהלך דרכם לרוסיה, אח של סבא רבא נסחף בנהר ומת, אך סבא רבא ברוך וסבתא רבתא מרים הצליחו להגיע לרוסיה ולאסוף את בנם, את סבא גרשון מבית היתומים.

הם נשארו ברוסיה עוד כשלוש שנים. שם נולד אחיו הקטן של סבא גרשון, מוטי. בסיום המלחמה בשנת 1945 הם חזרו לפולין ובשנת 1950 עלו לישראל ובישראל נולד לסבא גרשון עוד אח.

סיפור זה לא היה ידוע לסבא גרשון עד לשנת 1995 וסופר לו על ידי מתנדבת של "יד ושם" שהציגה לסבא מסמכים ותמונה שלו מבית היתומים שהיה תינוק בזרועותיה של אמו מרים.

 מקור וקרדיט : אתר תוכנית הקשר הרב דורי ( קישור)

 

 

מחנות המשפחה ביערות

 

מחנה משפחתי ביער היה מורכב מקבוצת יהודים – גברים , נשים וילדים, בודדים ומשפחות בגילים שונים , שמצאו מקלט ביערות במזרח פולין ובשטחים מערביים של ברית המועצות , במאבקם לחיים בתקופת השואה.

מחנות המשפחה היו שונים  זה מזה  בגודלם – החל ממחנה ביער שכלל משפחות אחדות  ועד למחנה שמנה מאות יהודים.

שני  מחנות המשפחה הגדולים  ביותר היו  ביערות  נאליבוקי  ( Naliboki):  המחנה של ביילסקי , שמנה כ1200 נפשות , והמחנה של זורין , שמנה כ800 משפחות .

המחנה המשפחתי  כלל בתוכו , בדרך כלל  קבוצה של אנשים חמושים . תפקידו של הגרעין החמוש שבמחנה המשפחה  היה להגן על משפחות המחנה מפני האויבים השונים הן הגרמנים ועוזריהם , והן האויבים הפולנים שנמצאו להם  בקרב שוכני היער, אלו שנלחמו נגד הגרמנים הם התנכלו  למחנה המשפחה היהודי וסיכנו את קיומו. תפקיד נוסף של הגרעין החמוש היה להשיג מזון למשפחות היער , לעתים על ידי  החרמה , תוך כדי שימוש בכוח ובלחימה .

 המקלט ביער התאפשר הודות  ליכולתם  הפיזית של אנשי  ממחנות  המשפחה  להתקיים ביער מבחינת ביטחונם , להשיג מזון ולעמוד בתנאים האקלימיים  הקשים. מקלט  זה לא היה מותנה ברצונם הטוב ובחסדם של  איכרים פולנים מהסביבה במתן מחסה  ואמצעי קיום . היווצרותם  של המחנות  ביערות התפתחה במקביל להיווצרותה  של  תנועת הפרטיזנים היהודים  ובמשולב בה. בכל המקומות שבהם התבססו  ריכוזי פרטיזנים יהודים , הן כאלה שפעלו כיחידות יהודיות  והן כאלו  שפעלו כבודדים  במסגרת יחידות פרטיזנים  סובייטים , שם היו גם מחנות משפחה. במקומות מסוימים  ובתקופות התקיים שילוב של יחידת פרטיזנים  ומחנה משפחה כיחידה אחת.

 לא בכל מקום שבו התקיימו  מחנות משפחה היו פרטיזנים יהודים . ההבדל המהותי בין פרטיזנים  ובין מחנה משפחה הוא במטרות השונות שהציבו לעצמן שתי המסגרות  הללו : יחידת הפרטיזנים -מטרתה העיקרית  הייתה לחימה בנאצים , ואילו עיקר  מטרתו של מחנה משפחה הייתה הצלה, והלחימה באויב נתפסה בו  כמטרה משנית.

מחנה משפחה היה דרך הצלה אפשרית רק באזורים שבהם היו שטחי יערות  גדולים. אזורים כאלה אנו מוצאים ברוסיה הלבנה, בפולסיה ובצפון וולין . רובם המכריע של מחנות המשפחה , בפרט הגדולים שבהם, התקיימו באזורים האלה.

מחנות משפחה בודדים, בני עשרות משפחות התקיימו גם בגליציה  המזרחית , בסביבות לבוב  וסטניסלבוב ( stanislawow) וגם באזור לובלין .

 מחנות המשפחה  היו מורכבים ברובם המכריע מיהודי  עיירות וכפרים , שמוצאם מקהילות שמספר היהודים בהן נע בין מאות ועד לאלפים אחדים . עיירות אלו שכנו  ברובן בקרבת יערות , ובעיני היהודים האלה  היער לא היה רחוק וזר מקהילות גדולות יותר.

תושבי גטאות הגיעו ליערות אחרי התמרדות והעלאת הגטו באש החל משנת 1942.

רבים מיהודי מחנות המשפחה נספו במצור שהטילו הגרמנים , לא מעטים מצאו את מותם מידי קבוצות שונות ששכנו ביערות , ביניהן פרטיזנים סובייטים , פרטיזנים פולנים ( ארמיה קריובה, א"ק) וכוחות של לאומנים אוקראינים .

 לא מעטים נרצחו בידי איכרים  מהסביבה , היו שמתו  ממחלות ומרעב, והיו גם כאלה שניצלו  כאשר האזור  שוחרר ע"י  הצבא הסובייטי בקיץ 1944 .

ניתן להניח שמספר היהודים שניצלו במחנות המשפחה ביערות אינו עולה על 10,000 איש.

המצב הבטחוני בפאתי  היערות החל מ1942 היה קשה . יחידות גרמניות היו מגיעות ליערות על מנת לצוד יהודים .

שגרת החיים  של מחנות המשפחה התאפיינה בבעיות בטחון , בניידות גבוהה ממקום למקום  לאור ידיעות  על פעולות  גרמניות  צפויות או  בעקבותיהן . בדאגה  מתמדת  להשגת מערכי מזון  ובהסתגלות  למציאות הקשה של היער.

המצודים הגרמניים  הגדולים נגד  הפרטיזנים היו סכנה חמורה למחנות המשפחה. בשנים 1942-1944  נערכות מצודים  כאלה  בכל היערות שבהם היו יהודים .  בזמן מצוד  הקיפו אלפי חיילים גרמניים את היערות  כדי למנוע בריחה, וכוחות נוספים  סרקו את היער מבפנים. מחנות המשפחה היו לקורבן  העיקרי  במצודים הללו.  הניידות המוגבלת  של המחנה  שכלל נשים וילדים , היעדר התראה מוקדמת  שתאפשר  הסתלקות  מאזור הסכנה, האיסור שחל על מחנות המשפחה מצד הפיקוד  הפרטיזני לנוע כקבוצה בעקבות הפרטיזנים הסובייטים שפרצו דרך המצור הגרמני – כל אלה  היו בעוכרי מחנות המשפחה . 

הדרכים להצלה במצור הגרמני היו בריחה לאזורי ביצות  בלתי חדירים  כמעט והכנת  בונקרים תת-קרקעיים.

אלפי יהודים ממחנות  משפחה מצאו את מותם במצודים הגרמנים שנערכו ביערות וולצ'ה -נורה  באוקטובר 1942 , ביערות   ליציאן  בדצמבר 1942.

מקור וקרדיט :

אברהם מילגרם ( עורך) , עלה אתי בגורלי : יהודים מצילים יהודים לנוכח ההשמדה, אסופת מאמרים , הוצאת יד ושם 2014 .

הצלת ילדים בשואה: תכסיסי ההצלה של ולטר זיסקינד באמסטרדם

 

ולטר זיסקינד, יהודי גרמני שהשתקע באמסטרדם  ועמד בקשר עם קציני ס"ס , משום שמילא תפקיד מרכזי בבניין התיאטרון ההולנדי שבו ריכזו  הנאצים יהודים  לפני שילוחם למחנה המעבר וסטרבורק בדרך להשמדתם  באושוויץ .

ולטר זיסקינד הועסק במנגנון מועצת היהודים יודסה ראט באמסטרדם, והודות לשליטתו המושלמת בשפה הגרמנית הוצב בתיאטרון ההולנדי כנציג הצד היהודי, בפיקוח גרמני. לאחר שרכש את אמון הגרמנים פחת הפיקוח על מעשיו, והדבר הקל עליו לבצע שינויים בכרטסת העצורים בתיאטרון, בעיקר באמצעות העלמת כרטיסי השמות.

רבים מן הילדים  היהודים באמסטרדם  ניצלו ברגע האחרון  בזכותו ובזכות עובדי  "היודסה ראט", שידעו  לנצל אפשרויות שונות והבריחו ילדים  מתוך הבניין כדי להעבירם לבית התינוקות (crecher) ששכן ממול. מבית התינוקות הועברו  הילדים  לידי אנשי מחתרת הולנדים, ובייחוד קבוצת NV .

מאוקטובר 1942 הצטרפו פעילים נוספים  לNV , ובהם סטודנטים  הולנדים אשר דאגו להעביר  את הילדים  למקומות מסתור ברחבי המדינה.

זיסקינד  עצמו לא ניצל , הוא נשלח  לטרזינשטט ונרצח בצעדת המוות מאשוויץ.

 סייני  קטנבורג ( לימים כהן)  הייתה אחת משלוש מטפלות  שהורשו  להיכנס  לתיאטרון  כדי לקחת  את הילדים שהגיעו לשם  בליווי הוריהם . היא עבדה  במעון הילדים הסמוך שנתיים וחצי  וראתה מקרוב את דאגתו של זיסקינד לילדים .

כשנמצאה משפחה מצילה המוכנה להסתיר ילד , היה תפקידה  של סייני להודיע להורים , שהוחזקו  מעבר לרחוב בתיאטרון .

את מבצע  חטיפת הילדים של ולטר זיסקינד ניתן היה להוציא לפועל  רק בתנאי שהיה לילד הנחטף בית בטוח , ילדים הוברחו מהמעון  בתוך תרמילים , שקי כביסה, ארגזים , סלים  ללחם, שקי יוטה או הוסתרו  מתחת למעיל. תינוק אחד הצליח  לעבור את הביקורת  של הס"ס  בקופסת עוגה. לפעמים  נתנו לילדים כדורי הרגעה או כדורי  שינה כדי להקטין את הסיכון למציאתם.   לעתים זיסקינד עצמו היה מבריח ילד מהמעון  על גבי האופניים שלו , עטוף בשמיכה, קצין הס"ס לא חשד .

כדי להטעות את השומרים אנשי הס"ס, הורים שהסכימו למסור את ילדיהם הפעוטים למסתור קיבלו בובה עטופה בסמרטוטים, ועמה עלו מאוחר יותר לרכבת הגירוש.

מעריכים שלפחות 600 ילדים  בהולנד ניצלו הודות למבצעי  חטיפת הילדים של זיסקינד, אבל יש  המעריכים שהוא הציל כ-1000 ילדים.

לאור העובדה שכ4,500 ילדים יהודים  ניצלו בהולנד, הישגיו של זיסקינד מדהימים. הצלת הילדים , לדברי העדה  ליזט  למון , "הייתה פרי תכנונו של ולטר זיסקינד. הפעולה אורגנה , תוכננה ובוצעה בזהירות כמבצע מסובך. דבר לא בוצע בפזיזות . כל צעד היה מתוכנן ומחושב היטב" .

בספטמבר 1944 הצטרף זיסקינד לאשתו ובתו שהיו כלואות במחנה המעבר בווסטרבורק והמשפחה נשלחה לטרזין. מטרזין  הם גורשו בהמשך לאושוויץ-בירקנאו, שם נרצחו האישה והבת. זיסקינד עצמו נרצח , כאמור, בצעדת מוות שיצאה מהמחנה בינואר

רבים מאותם האזרחים ההולנדים , ששיתפו פעולה עם זיסקינד בהצלה האינטנסיבית של הילדים  זכו לתואר חסידי אומות העולם  על ידי יד ושם , כדוגמה ד"ר יוהן וילם ואן הולסט , שהיה מנהל בית ספר למורים . רבים מתלמידיו  לקחו חלק בהובלת הילדים היהודים , בהוציאם אותם במהירות הבזק ובהביאם את הילדים  לידי המצילים  ההולנדים  ששיתפו פעולה עם זיסקינד. הרשימה של  אותם המצילים ההולנדים ששיתפו פעולה עם זיסקינד ארוכה למדי ומעידה על  היקף אותם מבצעי הצלה.

מקור וקרדיט :

מרדכי פלדיאל , " תכסיסי ההצלה של ולטר זיסקינד באמסטרדם" , בתוך: אברהם מילגרם ( עורך) , עלה אתי בגורלי : יהודים מצילים יהודים לנוכח ההשמדה, אסופת מאמרים , הוצאת יד ושם 2014 .

מקור 2 :

 מקור וקרדיט : יד ושם

ניסיונות להצלת ילדים באקציה הגדולה בגטו וורשה

 

 על רקע הידיעות על האקציה , הנהלת "צנטוס"  בגטו  וורשה עשתה ניסיונות נואשים – בדרכים שונות להגן ולשמור על בתי הילדים והפנימיות בגטו וורשה . הניסיון מערים אחרות לימד כי ילדים  מפוזרים , כל אחד אצל הוריו , יש להם  יותר סיכויים  להישאר בחיים. לכן , ניתנה הוראה  לכל הפנימיות בגטו ורשה שילדים  שיש להם  עדיין קרובים , ואפילו  קרובים רחוקים , יישלחו אל המשפחות. אולם התברר שהדבר היה אפשרי רק לגבי קומץ קטן של ילדים , מפני שבמוסדות  נמצאו בעיקר יתומים מוחלטים או ילדי עוני חסרי בית.

נעשו  מאמצים בהולים להקמת בתי מלאכה ליד הפנימיות  ולקישורם  עם בתי החורשת שבגטו בבעלות גרמנית (השופים") . מדובר היה ביצירת רושם חיצוני , שהילדים , ובייחוד המבוגרים יותר, הם יכולים להיות גם פעילים מבחינה מקצועית בתור עוזרי פועלים , משום שסברו שדבר זה עשוי להצילם , אבל בתי החרושת (השופים")  לא גילו עניין . מנהלי בתי החרושת (השופים") , ראשם לא היה פנוי אז לעניין  כה פעוט כמו מתן מחסה לילדים . מלבד  זאת , היו חסרים כספים לרכישת חומרי גלם וכלי  עבודה.

כל הניסיונות נואשים אלו בדרך כלל לא צלחו  .

למרות כל המאמצים העצומים גם לא הצליחו להקים בתי מלאכה ליד הפנימיות ובתי הילדים.

בסופו של דבר , מרבית ילדי הפנימיות ובתי הילדים בגטו וורשה נתפסו על ידי הגרמנים  ונשלחו למחנות ההשמדה.

מקור וקרדיט :

אברהם ( אדולף) ברמן , " ניסיונות להצלת ילדים באקציה הגדולה בגטו ורשה , בתוך : אברהם  מילגרם ( עורך) , עלה אתי בגורלי : יהודים מצילים יהודים  לנוכח ההשמדה, אסופת מקורות . הוצאת יד ושם , 2014