סבתא גרצקיס ראיסה – מספרת על ילדותה במלחמת העולם השנייה

         

      

שלום רב, שמי ולדי ברנוב, תלמיד כיתה ז'1 בחטיבה הצומחת, חולון. השנה אנו משתתפים בתוכנית הקשר הרב דורי ואני רוצה לספר את סיפור ההיסטוריה של המשפחה שלי. ישבתי יחד עם סבתא שלי, גרצקיס ראיסה וממנה שמעתי את הסיפורים. סבתא שלי נולדה בעיר אומן שבאוקראינה בתאריך 23 במאי 1937.

סבתא ראיסה מספרת על ילדותה במלחמת העולם השנייה

"אני לא זוכרת הרבה מתקופה הילדות שלי, במיוחד לא את השנים הראשונות. אבל אני כן זוכרת טוב את הימים הקשים שעברנו בזמן המלחמה – מלחמת העולם השנייה ....

אנחנו, היהודים, היינו בפחד. הסתתרנו בבית כמו חברים, לא בכינו, לא ביקשנו אוכל. ביום אחד – בבת אחת אנו הילדים – הפכנו למבוגרים. זה היה בהתחלה, בתחילת המלחמה, אחר כך סגרו אותנו בגטו. מסביב לגטו הייתה גדר חשמלית עם זרם חשמלי. כל מי שהתקרב לגדר ונגע בה – מת.

כך חיינו עד שנת 1943.

אני לא מבינה איך נשארנו בחיים? בלי אוכל, עם מעט מים, בלי בגדים חמים בחורף. אנשים  רבים מתו בשנים אלו. לנו היה מזל – נשארנו בחיים. אנשים טובים הבריחו אותנו מהגטו. אבל עד 1945 חיינו כמו במחתרת – כאילו לא היינו קיימים. לא ראו אותנו, לא שמעו עלינו.

בשנת 1945 התחלתי ללמוד בכיתה א'. היה מאוד קשה – לא היו מחברות ולא עפרונות, גם לא לכולם היו ספרים, אבל הייתי חרוצה ולמדתי טוב. סיימתי 10 שנות לימוד עם ציונים טובים.

בשנת 1956 התקבלתי ללימודים גבוהים – הייתי מאושרת. הכרתי גם בחור נחמד והתחתנתי אתו. הייתי בחורה יפה, אינטליגנטית, והיו לי הרבה מחזרים. בעלי היה רופא. חיינו טוב, היו לנו יחסים טובים, חברותיים והוא גם היה אבא טוב. נולדו לנו שני ילדים. האושר שלנו לא נמשך הרבה זמן – בשנת 1968 בעלי נהרג בתאונת דרכים. עולמי חרב עליי. רק בזכות הילדים תפקדתי – הם הצילו אותי.

העלייה לישראל

עלינו לישראל בשנת 1998. כשהגענו לארץ – היה קשה. כולם סבלו, אבל המדינה עזרה. הלכנו ללמוד עברית באולפן, קיבלנו כסף לדירה וגרנו כולם יחד. עבדתי קצת, אבל לא במקצוע שלי – כי לא ידעתי עברית טוב. לאט לאט התרגלנו לתרבות, לאוכל ולאנשים.

היום, אני פנסיונרית, עוזרת לגדל נכדים. מרגישים בבית – מרגישים שזה המקום בשבילנו."

מקור וקרדיט: אתר הקשר הרב-דורי

 

הבכי של הפעוטה היהודייה ג'ולי קיפר הציל את חייה במסתור ביער העבות בשואה

 

בכייה המתמיד של הפעוטה היהודייה  ג'ולי קיפר העמידה את משפחתה בסכנה. בסופו של דבר, ייתכן שזה הציל את חייה.

לאחר שנמלטו מגטו לבוב, ג'ולי, אחותה, טולה, ומשפחתן הסתתרו מפני הנאצים במחבוא ביער במשך מספר חודשים. עם הזמן, הבכי של הבנות  הפעוטות סיכן את המשפחה היהודית במסתור ביער . הסבא שלהן קיבל  אז  את ההחלטה הכואבת להסתיר את ג'ולי בת השנתיים ואת התינוקת טולה אצל אישה נוצרייה שהכיר.

זמן קצר לאחר שהועברו  הפעוטות למסתור , הגרמנים גילו את מקום המחבוא ביער ורצחו את כל מי שהיה בפנים. סבה של ג'ולי, שהיה בביקור אצל הבנות הפעוטות , היה הניצול היחיד. ג'ולי לא ראתה את הוריה שוב.

במהלך הכאוס של המלחמה, ג'ולי וטולה  הפעוטות הופרדו, וטולה נשלחה לבית יתומים קתולי.

לאחר השואה, ג'ולי וסבה חיפשו נואשות אחר טולה אך לא הצליחו לאתר את התינוקת. ג'ולי מעולם לא איבדה תקווה למצוא את אחותה.

למרות כל מה שאיבדה, ג'ולי בחרה לשתף את סיפורה עם המבקרים במוזיאון בוושינגטון  "במשך שנים רבות, לא רציתי לדבר על החוויות שלי. זה המון כאב. אבל החלטתי שיש שישה מיליון מבני עמי שהושתקו לנצח, ובדרכי הקטנה אני חייב לדבר בשמם"

מקור המידע ( מוזיאון השואה בוושינגטון  )

סופו המר של הילד אברהם הנסליין ז"ל , בן 7 , הולנד

אברהם הנסליין נולד ב-22 באוקטובר 1935  , סתיו באמסטרדם. לו הייתם באמסטרדם בסתיו, הייתם רואים כי היא כל כך מקסימה עם העלים הצבעוניים הנסחפים בעדינות אל התעלות, וביום כזה משה והנדריקה הנסליין קיבלו את פני בנם התינוק. שבע שנים בלבד לאחר מכן, משפחה קטנה זו, יחד עם רבים מבני משפחת הנסליין המורחבת, גורשו לאושוויץ. אברהם, שחגג זה עתה את יום הולדתו השביעי, ואימו נרצחו באושוויץ ב-5 בנובמבר 1942.

האב משה הנסליין היה אסיר בבלכהאמר עד ה-21 בינואר 1945. בלכהאמר היה מחנה משנה ליד אושוויץ ומחנה עבודה. עצרו וחשבו לרגע – האב משה ראה את הנדרייקה ואברהם בפעם האחרונה לפני יותר משנתיים, ולמרות שייתכן שניחש את גורלם, לא הייתה לו דרך אמיתית לדעת. לעתים , התקווה באמת היא חזקה לפעמים , ואני תוהה אם אולי התקווה החזיקה אותו בחיים. המחנה בבלכהאמר פונה כאשר כוחות בעלות הברית התקרבו בקור המקפיא של ינואר 1945, ו-4,000 אסירים אולצו על ידי שוביהם   הנאצים לצאת לצעדת מוות למחנה הריכוז בוכנוואלד. חלק מהאסירים מרדו עם תחילת הצעדה ונהרגו מירי.

משה הנסליין , אביו של אברהם, גם נהרג באותו יום. מחנה בלכהאמר שוחרר חמישה ימים לאחר מכן, ו-200 ניצולים נמצאו.

לזכרו של אברהם, אימו ואביו זיכרונם לברכה .        

(Copyright portrait and narrative Mary Burkett)

מקור המידע וקרדיט

 

עצוב ומחריד: מיצב פריטים של ילדים יהודים שנרצחו בשואה

 

מאיה כהן

 "טלאי צהוב" מציג מגוון חפצים אישיים של ילדים ששהו בגטו טרזיינשטאט, שרבים מהם נשלחו אל מחנות המוות ונרצחו • מעט מהם נמצאים עימנו לספר את עדותם

"טלאי צהוב", כך נקרא המיצב החדש שנפתח בבית המשפט העליון לזכרם של ילדים יהודים שנרצחו בשואה.

במיצב מוצגים מגוון פריטים של ילדים ששהו בגטו טרזיינשטאט, שרבים מהם נשלחו אל מחנות המוות ונרצחו, ורק מעטים שרדו. חלק מהמוצגים נמצאו עם שחרור הגטו ואחרים נתרמו על ידי ניצולים שחלקם עלו לישראל לאחר השואה. מעט מהם נמצאים עימנו לספר את עדותם.

בין החפצים האישיים שמוצגים במיצב: משחק, כרטיס ברכה ומכתב, פנקס ופתק כתוב - כולם של ילדים שחיו בגטו וכולם מספרים את סיפור חייהם שהיה טבול בפרידה ופחד, בכאב ורעב ובגעגועים ותקווה של ילדים שמנסים לייצר שגרה במציאות של מלחמה.

גטו טרזיינשטאט (צ'כוסלובקיה) הוקם בשנת 1941 על ידי הרייך השלישי של גרמניה הנאצית ונסגר בשנת 1945. הגטו שימש כמחנה ריכוז ומעבר של יהודים מארצות אירופה אל מחנות המוות במזרח אירופה. הגטו תפקד, מסיבות פוליטיות, לפרק זמן, כ"גטו לדוגמה".

לפיכך, הדבר אפשר, באותם ימים, למבוגרים ולילדים השוהים במקום לזכות לטיפול בריאותי, חינוך, פעילות חברתית, ולאפשרות ליצור. המוצגים בתערוכה נמצאו בגטו, במידה רבה, כתולדה של המגמה התעמולתית הזו שהפעילה גרמניה הנאצית.

מקור וקרדיט :

מאיה כהן

קישור לכתבה

הסוף המר של 2 ילדים יהודים במסתור בהולנד

 

רפאל אלטמן נולד בברלין ב-24 בספטמבר 1937. הוא היה ילד יהודי, בנם של קורט וגרייטה אלטמן. הוא היה הבכור מבין שלושה ילדים. כשהיה עדיין תינוק, הוריו נמלטו מהמשטר הנאצי בגרמניה והתיישבו בדן האג, הולנד.

בדן האג נולד אחיו הקטן של רפאל, מרטיין (5 בנובמבר 1940). מאוחר יותר עברה המשפחה לזייסט, שם התגוררה ברחוב P.C. Hooftlaan 64. בשנת 1942 נולד תינוק קטן נוסף למשפחה.

בשלב זה, הנאצים פלשו להולנד וכבר גירשו אלפי יהודים למחנות המוות. כשראו זאת, הוריו של רפאל החליטו להסתתר. לרוע המזל, רפאל הקטן ומרטיין נאלצו להיפרד מהוריהם ומהתינוק, שהסתתרו במקום אחר.

מקום המסתור בהולנד של 2 הילדים היהודים נחשף ע"י הלשנה של הולנדים .

רפאל ומרטיין נבגדו והוסגרו  בתחילת מרץ 1944. ב-26 במרץ 1944, לפני שמונים ואחת שנים, הם נרצחו בתאי הגזים באושוויץ. לא הייתה להם משפחה שליוותה אותם. רפאל היה רק ​​בן שש. מרטיין היה אז פעוט  בן שלוש.

הוריהם ואחיהם התינוק שרדו את המלחמה. אחותם, סופיה, נולדה ב-1949 ועדיין בחיים. 

רפאל ומרטיין יהיה זכרם ברוך !!

I Came Alone - הגעתי לבדי

  

אתר זה הוא חלק ממיזם חינוכי ייחודי שבו תרגמו תלמידי מרכז חינוך ליאו באק את סיפוריהם של ילדי הקינדר-טרנספורט מתוך הספר I Came Alone. 

כאן תוכלו למצוא מידע אודות המיזם, את הסיפורים המקוריים בשפה האנגלית ולצידם את התרגום לעברית.

קישור לאתר

תודה לד"ר רות אש על המידע ועל הפרויקט החינוכי החשוב של תלמידי ליאו בק בחיפה

הקדמה מאת ברטה לוורטון העורכת והמוציאה לאור של הספר: 

חברים וקוראים יקרים, 

ספר זה הינו פרי מאמץ משותף של הילדים שהגיעו לאנגליה לפני חמישים שנה, בין ה-2 לדצמבר 1938 ל-1 בספטמבר 1939 ללא לווי הוריהם על מנת למצוא מקלט מהרדיפה הנאצית. היותנו יהודים הייתה פשענו היחיד, לעתים אף חצי או רבע יהודים. 

בעקבות ליל הבדולח, הידוע לשמצה, ב-9 בנובמבר ,1938 הלילה שבו בתי תפילה יהודיים בגרמניה ובאוסטריה הוצתו, רכוש יהודי נופץ ויהודים רבים נאסרו ונרצחו, אז החל העולם לעמוד על הזוועה העתידה להתרחש. 

בריטניה הציעה אשרות כניסה לעשרת אלפים ילדים, החל מגיל שלושה חודשים עד גיל שבע-עשרה. היה זה צעד רחום שאין שווה לו בשום מקום אחר בעולם. היה זה ניסיון חלקי לפצות על סירובם לפתוח את שערי פלשתינה, פעולה שיכולה הייתה להציל מספר רב של יהודים מאירופה. 

הטיפול בילדים אלה דרש עבודה רבה מאד מאנשים רבים ומזרמים שונים. הוקמו ועדות להקמת אכסניות ולמציאת בתים. כסף רב נאסף מאחר ונדרשו חמישים פאונד לילד, על מנת שלא להיות לעול על המדינה, וכמובן היה גם צורך לטפל בילדים עם הגעתם. כמחצית מהילדים שוכנו באכסניות והמחצית השניה בבתים פרטיים, יהודיים ולא יהודיים. ספר זה צר מלהכיל ולהזכיר את כל האנשים והארגונים השונים שלקחו חלק בהצלתנו. 

הרשו לי להצהיר שאינני היסטוריונית ולא היה באפשרותי למנות את כל מי שעשו עבודה נפלאה למעננו, אך בחלק מהסיפורים תמצאו אזכור של אלו שעזרו. כל מי שתרמו לנו סיפורים הסכימו לציין שמות ופרטים על מנת לשוות נופך אותנטי לסיפוריהם. רוב הילדים איבדו את הוריהם בשואה והפכו לחלק מההיסטוריה.

קישור  

 

הנערה אסתושה גרינשטיין שורדת גטו לודג' ואושוויץ

 

 מאת: דניאלה יעקבי

אמא שלי אסתושה גרינשטיין שורדת גיטו לודג' ואושוויץ ועדה במשפט אייכמן הייתה עדה במשפט אייכמן כשהייתי ילדה בכיתה א'.

היא לא נולדה בלודג' שבפולין .

היא נולדה בירושלים המנדטוגית ב30.8.1925 בבית החולים שערי צדק הישן.

המיילד שלה היה פרופסור וואלאך.

ובסבתי ובאמא שלי שנולדה שם טיפלה ה"שווסטר זלמה".האחות המיתולוגית ויד ימינו של פרופסור וואלאך.

למשפחת אביה של אמי ,מנחם מנדל גרינשטיין שהיה יליד העיר לודג' ,היה בית חרושת לטקסטיל ברחוב קילינסייגו.

והמשפחה כולה התגוררה בפלאץ וולנושצ'ה (כיכר החירות) 11.

סבי שהיה טכנאי טקסטיל נסע לצביקאו שבזאקסן שבגרמניה הוויי ארית ולמד שם בגרמניה הנדסת מכונות לתעשייה הקלה .

אחרי סיום לימודיו ונסע לפלשתינה א"י המנדטורית ב1924 יחד עם סבתי רחל ועם שני בניו הקטנים.

אמי אסתר(אסתושה) נולדה כבר ב1925 בירושלים המנדטורית.

לאחר שפרצו המאורעות בתרפ"ט ואירע הטבח בקהילת יהודי חברון,שבה משפחת גרינשטיין ללודג' לפי בקשתו של אבי סבי,אליאש גרינשטיין שמסר לבנו מנחם מנדל לנהל את בית החרושת המשפחתי לטקסטיל.

אמי ושני האחים שלה למדו בבית הספר העברי "יבנה".

עם פרוץ מלחמת העולם ה2 הם נכלאו בגיטו לודג'.

אמא שלי אפילו לא הספיקה ללמוד בגימנסיה .

ב30.8.1939 מלאו לה 14 שנה.

והיא נאלצה להפסיק את לימודיה.

היא השתייכה לחבורת הצעירים מתנועות הנוער הציוני שנקראו "בני דור המדבר"

ושם הייתה לה מדריכה בשם רחל ביהם

שאודותיה כתב המשורר חיים גורי את השיר המזעזע "סעי רחל ברכבת וראי לאן נוסעת היא" .

אמא שלי צולמה ע"י צלם הגיטו הנריק רוס כשנאמה לפני הקבוצה שלה ביום האזכרה למותם של הרצל וח.נ.ביאליק דיקלמה לפניהם בעל פה בעברית את חזון העצמות היבשות (פרק ל"ז בספר יחזקאל).

ואחר כך אמרה להם;"הרימו את ראשיהם על אף הרעב הסבל וההשפלה כי אנחנו עוד נזכה לראות במפלתם של הגרמנים".

התמונות הללו בהם צולמה נמצאו על חורבות הגיטו.

ב1944 ב30.8.ביום הולדתה ה19 היא נלקחה עם הוריה ושני האחים שלה בטרנספורט לאושוויץ.

היא איבדה באותו היום את אחיה הבכור ואת שני הוריה.

וגם את בני המשפחה המורחבת.

היא שרדה את אושוויץ

ואתה שרדו בן הדוד של סבי פישל גרינשטיין

ואח אחד שלה.

את אבא שלי זאב שטרסמן היא פגשה כשהגיע ללודג' כשליח מטעם ארגון "הבריחה" במדי החטיבה היהודית הלוחמת.

הוא היה יליד דאנציג והגיע בדקה ה90 עם עליית הנוער לפלשתינה א"י ב1938 והתקבל להכשרה בכפר גלעדי .

הוא היה יליד ה1.9.1921.

ב1.9.1939 מלאו לו 18.

הוא התגייס לארגון ה"הגנה".

אח"כ חוייל בסרפנד ושירת ב"באפס" ומשם הוא הועבר לחי"ל (החטיבה היהודית הלוחמת) ושירת בגדוד הראשון.

אני ואחותי מאיה כבר נולדנו בארץ .

מקור וקרדיט : דניאלה יעקבי.