ההישרדות של שמעון רדליך כילד בתקופת השואה

 

הקדמה : ההיסטוריון שמעון רדליך הוא חבר  במועצה המייעצת של פרויקט התיעוד "ילדים בשואה"

"כילד, ראיתי את המוות מקרוב, כשהובילו את אבא שלי עם הגברים של העיירה וירו בהם בבית הקברות. "

"במחבוא שמענו את הצרחות בגרמנית. ידעתי שאלו "אקציות", ידעתי שאנשים נעלמים ושזה מפני שאנחנו יהודים. אבל האוזניים זוכרות גם את שירי הצבא האדום. למרות הסלידה שלי מפוטין, יש לי סנטימנט עמוק למנגינות האלו. כשאני שומע אותן, אני לא שומע פוליטיקה, אני שומע חירות. אני שומע את הרדיו במרכז העיר מכריז על הערים ששוחררו מהנאצים".

"אני לא זוכר את רגע סיום מלחמת העולם כאירוע דרמטי, אבל מתוך האפלה אני זוכר את פצצות התאורה של הצבא האדום המתקרב. שבועות שמענו את התותחים, ובלילות, בדממה מוחלטת, הכול היה מואר כמו בחג מולד. כילד, לא פחדתי. זה עורר בי סקרנות ותקווה. זו הייתה ההבנה הראשונה שהגלגל מתהפך, שהסיוט עומד להסתיים ושמישהו בא להציל אותנו" (מקור ) .

ראו גם :

הילד שמעון רדליך , בן 7, מסתתר בעליית גג אצל אישה אוקראינית פשוטה ( קישור )

סיפור ההישרדות של רחל אורן ז"ל כילדה בשואה

  

מקור :  קיבוץ גבת : דף הנצחה לאורן רחל ז"ל

רחל נולדה ב-1930 בעיירה אושמיאנה (אז בפולין), להוריה אידה ופסח לובצקי. השניה מארבע הבנות: חנה, רחל, בתיה וחיה. משפחת סוחרים אמידה שהתגוררה בבית בן 2 קומות עם סבא וסבתא האהובים. בשנת 1939 נכנסו הסובייטים לעיירה ושפת הלימוד בבית הספר הוחלפה לרוסית. שנתיים מאוחר יותר כבשו הגרמנים את אושימיאנה. החיים נעשו בלתי נסבלים. חודש לאחר מכן הובלו כל הגברים היהודים בעיירה לאצטדיון, שם הצטוו לחפור לעצמם בורות ונורו במקום.   רחל בת ה-11 ואחותה הבכורה חנה ראו את המחזה הנורא ממקום מסתור. שלושה חודשים לאחר מכן הצטוו היהודים לעבור לגטו ברחוב אחד ולענוד טלאי צהוב. משם נשלחו הנשים וילדיהן למחנה הריכוז שטוטהוף – פרק מזוויע בחייה. עם הגיעם הופרדו רחל ואחותה חנה מהאם ושתי הבנות הצעירות שנרצחו מייד. שתי האחיות נשארו לבדן בתופת עד לשחרור על ידי האמריקאים. בדרכן לארץ שהו תקופה במחנה עקורים באיטליה ומשם הפליגו באניה "שאר ישוב" שנתפסה מול חופי הארץ ונוסעיה נשלחו למחנות המעצר בקפריסין עד להקמת המדינה. גם בארץ לא היתה דרכה סוגה בשושנים: היא נישאה והשתקעה בחיפה, שם נולדו ילדיה עדה וצביקה, אך נישואיה לא צלחו. למען הילדים עברה לקיבוץ בית אורן. שם עבדה כחלק מצוות האולפן וראתה בכך מפעל חיים. בשנות השבעים, עם המשבר בבית אורן הגיעה לגבת עם עדה ואורי והנכד עידן. כאן עבדה במפעל פלסטרו ולאחר מכן במחסן הבגדים. מסכת החיים שעברה עיצבה אותה כאשה חזקה ודעתנית. שתי אהבות היו לה: הקריאה והעיסוק באמנות. משפחתה – הנכדים והנינים היו האור בחייה. נפטרה לאחר מחלה, בת 89 שנים במותה. יהי זכרה ברוך! קישור לאתר ההנצחה של קיבוץ גבת https://tinyurl.com/4dwsy5z9

כמעט כל הילדים שהגיעו לאושוויץ נשלחו ישירות לתאי הגזים. לשלושה היה גורל שונה

 

חלק א' : הקדמה (אורי דרומי)

חלק ב' : סיפורם של הילדים מביתן ( בלוק)  10 (יואל יערי)

חלק ג' : בלוק 10 באושוויץ (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

 

חלק א' : הקדמה

צבי (קרול) נולד בלבוב שבגליציה (אז פולין, היום אוקראינה) לאביו הכימאי הד"ר ברנרד אומשויף ולאמו הרוקחת נטליה. בספטמבר 1939 נתפסה העיר בידי הסובייטים, וביוני 1941 היא נכבשה בידי הגרמנים, שיחד עם מיליציות אוקראיניות החלו מיד לרצוח יהודים.

בנובמבר הוכנסו היהודים לגטו ושם עבד ברנרד יחד עם הבקטריולוג והפילוסוף המדעי הפרופ' לודביג פלק בפיתוח חיסון נגד טיפוס. משום החשיבות העליונה שייחסו הנאצים לעניין, שרדה משפחתו בתקופה האיומה (מקור: אורי דרומי , ספטמבר 2005 )

 

חלק ב' :  סיפורם של הילדים מביתן ( בלוק)  10 (יואל יערי)

 

תקציר מתוך הכתבה המרתקת של פרופסור יואל יערי , שפורסמה במוסף עיתון " הארץ" ,  6 לפברואר 2026

  יואל יערי הוא פרופסור אמריטוס לחקר המוח באוניברסיטה העברית וחוקר שואה

"הילדים היהודים  ברוניסלב וקרול שהו כמה חודשים עם הוריהם  בביתן 10 במחנה אושוויץ .

ב–18 בינואר 1945 — יום פינוי אושוויץ —הוצאו הילדים היהודים ברוניסלב  וקרול , יחד עם כ–56,000 אסירי מחנות אושוויץ, לצעדות מוות בכיוון גרמניה. הצועדים בוססו בשלג עמוק בטמפרטורה של 20 מעלות מתחת לאפס ללא מזון ומים. מי שלא היה יכול להמשיך לצעוד בדרך נורה למוות על ידי השומרים החמושים שליוו את האסירים. לאחר שלוש יממות של צעידה מפרכת הגיעו שורדי הצעדה לתחנת הרכבת של העיירה הפולנית וודז'יסלאב־שלוסקי. הגברים והנשים נשלחו בקרונות פתוחים של רכבות פחם למחנות ריכוז נפרדים בגרמניה. הילדים ברוניסלב וקרול נותרו בחיים, צמודים לאמותיהם.

אנה ויעקב סימן ובנם ברוניסלב שרדו במחנות עד שחרורם על ידי הצבא האדום באפריל 1945, והצליחו להתאחד בקראקוב שבפולין.

למרבה הצער , הוריו של הילד קרול אומשויף לא שרדו — ברנרד נספה בסביבת בוכנוואלד, ונטליה מתה מטיפוס במחנה הנשים מלכוב זמן קצר לאחר שחרורו על ידי הצבא האדום.

הילד היהודי קרול אומשויף היתום ניצל בזכות חברה של אמו, ד"ר אֶנָה וייס, יהודייה סלובקית, שכיהנה בתפקיד הרופאה הראשית של בית החולים במחנה הנשים בבירקנאו ושימשה בתפקיד דומה במלכוב. היא לקחה אותו תחת חסותה וחזרה עמו לצ'כוסלובקיה.

"במשך כשנתיים התגוררו הילדים מאחר שכל בני משפחתה נרצחו במלחמה, החליטה ד"ר אנה וייס להגר מסלובקיה לאוסטרליה יחד עם  הילד היהודי היתום קרול אומשויף.

לא מעט נשים יהודיות מסלובקיה, שכיהנו בעמדות מפתח במחנה הנשים באושוויץ, העדיפו לפתוח דף חדש בחייהן ביבשת הרחוקה. אולם דודו של קרול, שגר בפלשתינה, גילה שאחיינו שרד וביקש לאמץ אותו. ד"ר אֶנה וייס  הפקידה את קרול בידי אם מנזר קתולי בפאתי העיר הצ'כית ברנו. במשך כשנה שהה קרול במנזר בתור ילד קתולי עד שדודו הצליח לארגן את עלייתו ארצה.

בפסח 1947 הגיע קרול לנמל חיפה בספינה "פרובידנס", לאחר שאנשי "המוסד לעלייה" רשמו אותו כבן של אישה שקיבלה סרטיפיקט רשמי לעלייה לפלשתינה. הוא גדל והתחנך בקיבוץ עין המפרץ והיה ספורטאי מחונן — חבר נבחרת ישראל בכדורעף ואלוף ישראל בקפיצה לרוחק ובקרב חמש.

לאחר שבגר שינה קרול את שמו לצבי. הוא התגייס לצה"ל, סיים בהצלחה קורס טייסי קרב של חיל האוויר והשתתף בטיסות מבצעיות רבות, ובכללן גיחות וקרבות אוויר במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

לאחר שחרורו מצה"ל התקבל כטייס לאל־על והיה לימים קברניט מטוסי "ג'מבו". צבי אומשויף נפטר ב–26 באוגוסט 2005, בגיל 67

למאמר המלא והמרתק של פרופסור יואל יערי במוסף עיתון " הארץ" ,

6לפברואר 2026

חלק ג' :

 אודות ביתן ( בלוק)  10 באושוויץ ( ארכיוןבית הלוחמי הגטאות)

 

 

זיכרונות הנערה היהודייה אינגה דויטשקרון ז"ל על פעילות הגסטאפו של וינה בברלין 1942-1943

"ב1942 החל הגסטאפו של וינה לפעול בברלין . וינה הייתה כבר " יודנריין" , נקייה מיהודים , ואילו ברלין  פיגרה לעומתה . הגסטאפו של ברלין  לא היה זריז דיון. הגסטאפו של וינה היה אמור לטפל מעתה בפינוי יהודי ברלין . השאלונים בוטלו , הגסטאפו של וינה פיתח  שיטה אחרת. הוא הפעיל משאיות ענק  להעברת רהיטים, שבהן  הגיעו אנשי הגסטאפו  הווינאים  אל בתי היהודים שעדיין נותר לחיות בברלין . " עתה התנהל הכול במהירות . האנשים היהודים  נדחפו , בכל מצב שהיו  לתוך המשאיות , ואם זעקו  לילדיהם  או נשיהם, נאמר להם  רק " עוד תפגשו אותם" . אחרי זה נדמו כולם .

קתה רוזנטל , אימו היהודייה של האנס רוזנטל נתפסה כך . " אבל בני ... " ביקשה להסביר . " בנך לא מעניין אותנו " נענתה בגסות והובלה למשאית הרהיטים שהופעלה ע"י הגסטאפו של וינה בעיר ברלין .

משאיות הרהיטים שהפעיל הגסטאפו של וינה בעיר ברלין היו לסיוט  של יהוד ברלין . יום אחד הופיעו גם לפני בית-המלאכה  לעיוורים של ויידט . הם נטלו עמם את העיוורים  היהודים והחירשים -אילמים היהודים , הם אחזו איש בידי רעהו וירדו  במדרגות בשקט אל עבר משאיות הרהיטים שהופעלו ע"י הגסטפו של וינה בעיר ברלין על מנת לאסוף את אחרוני היהודים למחנות האיסוף ומשם למחנות ההשמדה .

מקור

 אינגה דויטשקרון  .  את יהודייה!: סיפור תלאותיי כנערה יהודייה במסתור בברלין הנאצית בתקופת המלחמה. ספריית  מעריב  בשיתוף  יד ושם , 1987 , עמודים 95-96.

רקע ביוגרפי אודות אינגה דויטשקרון

אינגה דויטשקרון נולדה ב-1922 בפינסטרוואלדה שבברנדנבורג, בת למורה בבית ספר תיכון יהודי. ב-1927 עברה המשפחה לברלין. ב-1933, עם עליית היטלר לשלטון, פוטר אביה מעבודתו ונמלט לבריטניה, עוד טרם החלה המלחמה. במהלך המלחמה עבדה אינגה בחנות המכחולים של אוטו ויידט, שתמך בעיקרבעובדים עיוורים וחירשים - חלק ניכר מהם היו יהודים. בעזרתו הצליחה דויטשקרון להתחמק מן הגירוש. מינואר 1943 התגוררה דויטשקרון בברלין עם אמה באופן בלתי-חוקי, והשתיים הסתתרו בעיר כדי לשרוד.

לאחר המלחמה עברה דויטשקורן תחילה ללונדון וב-1972לתל אביב. בשנת 1958 החלה לעבוד בעיתון "מעריב" ופעלה כמשקיפה מטעם העיתון במשפט אושוויץ השני. בשנת 1966 התאזרחה בישראל. בהמשך היא התמנתה לעורכת פוליטיקה בינלאומית והמזרח התיכון ב"מעריב", תפקיד שבו שימשה עד 1988.

מקור

  מחקרים 

Elisabeth Boeckl-Klamper , Thomas Mang, and Wolfgang Neugebauer, The Vienna Gestapo 1938-1945: Crimes, Perpetrators, Victims. (Berghahn, New York and Oxford, 2022).  

סיפור הישרדותה של שרה ויינשטיין , כילדה ביער בתקופת השואה

 

"שמי שרה ויינשטיין, ואני בת 91 .  שרדתי את הגטו, את הכדור שהרג את אמי, את היער ושלוש שנים בלי נעליים "

כשהייתי בת 4 החלה מלחמת העולם השנייה. ילדה קטנה שרק רצתה לחיות, לשחק ולאהוב. נולדתי למשפחה מסורתית וגדולה, חיינו בבית קטן עטופים באהבה. אבא חייט, אמא עקרת בית. היו לי שלושה אחים ושתי אחיות ואני בת הזקונים.

גרנו ליד הנהר. בחורף גלשנו על הנהר הקפוא במזחלות. אמא הייתה מכבסת בנהר, ואני ישבתי על ידה כשרגליי בתוך המים. לא ידעתי שאלה הימים האחרונים עם אמא.

ב־1941 הוצאנו מהבתים וצעדנו לעבר הגטו. שנה ורבע הייתי בגטו ברז'נה ובגטו סטפן. בתום תקופה זו הבינו הוריי שהגרמנים מתכוונים להשמיד את הגטו ואת כל תושביו.

הצלחנו לברוח בעזרת בני משפחה אוקראינית שהיו חברים של הוריי. הם הגיעו בלילה עם עגלה מלאה בקש והבריחו אותנו לביתם. פופל, אב המשפחה, ידע שמי שעוזר ליהודים סופו מוות. הוא סיכן את חייו והחביא אותנו בחדר צדדי.

הכדור שהרג את אמא חדר אלי

בני הכפר שמו לב שפופל קונה כמויות אוכל גדולות מהרגיל. הם עקבו אחריו והבינו שהוא מסתיר יהודים. הם הגיעו לבית, פרצו את הדלת ואמרו לכולנו לשכב על הרצפה. אמא נשכבה עלי כדי לגונן על ילדתה הקטנה. פופל ואשתו נורו ראשונים, ואז ירו על כולנו.

אמא נהרגה. הכדור שהרג אותה חדר אלי. נפצעתי מאוד קשה - הכדור נכנס דרך הכתף שלי ופילח את גבי. גיסתי ושתי התינוקות נרצחו. תושבי הכפר עמדו מחוץ לבית, צהלו ושמחו שהצליחו להרוג עוד יהודים. הם הציתו את הבית ולאחר זמן מה הלכו.

אבא הבין שאם לא נצא, האש תשרוף גם אותנו. הוא צעק: "ילדים, מי שחי - קומו ונברח!". אף אחד לא קם מההלם. הוא עבר מאחד לשני ומשך אותנו - אותי, את אחיי ואת שתי אחיותיי. לקחנו את גופתה של אמי מהבית הבוער, גררנו אותה לקבורה ביער וברחנו לתוכו.

הייתי פצועה, סובלת מייסורים ומכאבים, שכבתי על האדמה רעבה, צמאה, מלוכלכת, חלשה וקודחת מחום, במינוס 20 מעלות, מכוסה בעלים וענפים. היער הוא עצום ומפחיד, אין מים, אין אוכל, גם לא נעליים, ואין מחסה.

שלוש שנים באותה שמלה

ביער היינו שלוש שנים. חיינו כמו חיות. אני הייתי עם אותה שמלה שלבשתי כשברחנו מהבית הבוער, בלי נעליים לרגליי. יצאתי מהיער בת 9 וחצי ושקלתי 15 ק"ג.

ביום שבו המלחמה הסתיימה נרצח גם אבי על ידי תושבי הכפר הסמוך. נשארנו אני ושתי אחיותיי לבד בעולם, מחכות על המדרכה לחזרתו של אבא.

נדדתי בין עשרות בתי יתומים, עד שהגעתי לישראל, לקיבוץ שקלט אותי והיה לי לבית. הקמתי משפחה כשנישאתי לאברהם, זכרו לברכה, גם הוא שורד שואה. נולדו לנו שלוש בנות, שישה נכדים, שלוש נינות והרביעי בדרך.

בני משפחתי, שנמצאים בגן עדן, מסתכלים עלי מלמעלה ונמצאים איתי בליבי כאן, ורואים את הילדה המלוכלכת, הרעבה, שלא החליפה שמלה שלוש שנים, עומדת כאן זקופה ומדברת בפני העצרת הכללית של האו"ם."

לסיפור החיים המלא שפרסמה שרה ויינשטיין ב27 לינואר באתר " ישראל היום"

קישור

המחברת במגירה של אמא: סיפור ההישרדות הבלתי יאמן

מאת: יפית פרץ , Mako

יומן שכתבה רבקה זלוטניק בגיל 21 מתעד את סיפור חייה המדהים:

 הישרדותה של נערה בת 16 שראתה את משפחתה נרצחת בשואה, חייתה שנתיים בשדות על גרעיני תבואה, ומעבר ממקום למקום. בתה הפכה את היומן לספר: "היא הלכה בשלג, ללא נעליים. בקיץ היא הכינה לעצמה מחסה בשדות. ככה יום אחרי יום".

השוטר שלחש לה "ברחי", והמחברת שחיכתה ליד המיטה.

במשך שנים המחברת הזו שכבה במגירה ליד המיטה של אמא שלי, רבקה זלוטניק. בכתב יד עגול ומוקפד, בעברית יפהפייה שלמדה עוד בפולין, היא כתבה שם את מה שהלב לא תמיד היה מסוגל להגיד בקול.

היא כתבה על הנערה בת ה-16 שנותרה לבד בעולם. היא כתבה על השנתיים שבהן הבית שלה היה שדות חיטה פתוחים ובורות מסתור. היא כתבה על נס ההצלה המטורף שלה -בזכות "שליף" במתמטיקה שהכינה לנער נוצרי בבית הספר. אותו נער הפך לשוטר, וברגע האמת הוא זה שלחש לה לברוח והציל את חייה.

פורסם 27.01.26, באתר   MAKO

קישור לכתבה של יפית פרץ

 

 

סיפור הצלתה של ורה – ציפורה פרידמן ז"ל שהייתה ילדה בשואה בבודפשט

 

מאת: בית העדות להנחלת זיכרון השואה

ביום רביעי, ג' בשבט (21.1.26), הלכה לעולמה ורה-ציפורה פרידמן. אישה שסיפור חייה הוא עדות חיה לכוחה של הרוח, ודמותה תמשיך להאיר בלב המבקרים בבית העדות.

מסעה של ציפורה החל כפליטה מווינה בגיל חמש, מייד לאחר ליל הבדולח. כשהייתה בת 11, בשיא התופת בבודפשט, הגיעה ההצלה מכיוון בלתי צפוי: פנחס (טיבור) רוזנבאום נכנס לביתה במדים נאציים. הפחד המשתק הפך לתקווה רק כשהוא החל לדבר ביידיש והוביל אותה ואת אמה אל מקום המבטחים - בית הזכוכית.

כיום, סיפור ההצלה הנועז של אותו מבנה מונצח במיצג בית_הזכוכית בבית העדות בניר גלים. ציפורה הייתה חלק בלתי נפרד מהמיצג הזה; היא העניקה קול ופנים למציאות הבלתי נתפסת של החיים "תחת השולחן" - אותם שולחנות עבודה ענקיים שהפכו למקלט עבור משפחות שלמות. היא תיארה כיצד מזוודה אחת קטנה הפכה לעולם ומלואו עבור אדם: היא הייתה הארון שלו, והקיר היחיד שסיפק שבריר של פרטיות בתוך הצפיפות המשתקת.

תחת אותו גג בבודפשט שהה גם מאיר פרידמן ז"ל, שהיה לשותפה לחיים. יחד הם עלו לארץ, הקימו משפחה ענפה והיו ממקימי בית העדות, מתוך שליחות להנצחת גבורת יהודי הונגריה.

עבור ציפורה ומאיר, בית העדות לא היה רק מפעל הנצחה אלא שליחות משפחתית. כיום בנם, עמיהוד, ממשיך את פועלם כחבר בהנהלת המוסד, ונושא בגאווה את לפיד הזיכרון שהותירו אחריהם.

ציפורה זכתה לראות את סיפורה האישי הופך למפעל הנצחה חי ונושם. היא לא רק שרדה את ההיסטוריה - היא עזרה לעצב את הזיכרון שלה עבור הדורות הבאים.

אנו משתתפים בצער המשפחה.

יהי זכרה ברוך.

קישור לפוסט של דף "בית העדות"

https://tinyurl.com/ms2ehc4j