היום , יום הולדתו של הילד היהודי הֶנְיוֹ ז'יטוֹמירסקי שנרצח בתא הגזים, איייקון של השואה בפולין כולה

 

הֶנְיוֹ ז'יטוֹמירסקי  היה ילד יהודי-פולני יליד לובלין, שנרצח בגיל 9 בתא גזים במחנה ההשמדה מיידנק. הוא הפך לאייקון של השואה לא רק בלובלין, אלא בפולין כולה. סיפור חייו הפך לחלק מתוכנית הלימודים במערכת החינוך הכללית בפולין.

הפרויקט "מכתבים להניו" מתקיים בלובלין מאז 2005. הניו ז'יטומירסקי הוא אחד הגיבורים של תערוכת הקבע "אֵלֵמֶנְטָאז)" Elementarz; בפולנית: "מקראה ראשונה") המוצגת בביתן 53 במיידנק ומוקדשת לילדים שהיו במחנה.

הֶנְיוֹ ז'יטומירסקי נולד בעיר לובלין שבפולין כבנם הבכור של שמואל ז'יטומירסקי ושרה לבית אוקסמן, וגדל בבית ברחוב שְׁבֶסְקָה (Szewska) מס' 3 בעיר. סבו אפרים ז'יטומירסקי וסבתו חיה לבית מלמד התגוררו ברחוב לוברטובסקה 22. ב-1 בספטמבר 1937 החל ללכת לגן הילדים "טרכטר" (Trachter) שבעיר. ב-5 ביולי 1939 צולמה תמונתו האחרונה בכניסה לסניף בנק PKO הנמצא עד היום ברחוב קרקובסקיה 64 בלובלין. ב-1 בספטמבר 1939 אמור היה הֶנְיוֹ ללכת בפעם הראשונה לכיתה א', אך באותו יום פלשה גרמניה הנאצית לפולין.

עם ייסוד השלטון הנאצי בפולין הוקם בלובלין יודנראט, שכלל 24 חברים. שמואל, אביו של הֶנְיוֹ, שהיה מורה במקצועו ויושב ראש מפלגת פועלי ציון בלובלין, מונה על ידי היודנראט לתפקיד מנהל סניף הדואר ברחוב קובלסקה 2. תפקיד זה אִפשר לו, ככל הנראה, ליצור קשר עם המחתרת הפולנית (דרכה קיבל מידע אסור וחדשות); להתכתב עם אחיו הצעיר, יהודה ז'יטומירסקי, שעלה לארץ ישראל עוד ב-1937; להיות בקשר עם צביה לובטקין ויצחק צוקרמן מהמחתרת היהודית בגטו ורשה ועם אנשי ריכוז השומר הצעיר בווילנה; ולהיות בקשר מכתבים וחבילות עם נתן שוואלב, מנהל משרדי הסוכנות היהודית ותנועת החלוץ בז'נבה, שעסק במתן סיוע למאות פעילי תנועות הנוער בשטחי הכיבוש הנאצי.

בהנחיית המושל הנאצי במחוז לובלין אולצו ב-24 במרץ 1941 כל 34,149 היהודים שחיו בעיר באותה עת לעבור לגטו שהוקם בלובלין. במרץ 1941 עברה משפחת ז'יטומירסקי לרחוב קובלסקה 11 שבגטו לובלין. ב- 10 בנובמבר 1941 נפטר סבו של הֶנְיוֹ, אפרים ז'יטומירסקי, ממחלת הטיפוס. לפני מותו הוא ביקש להיקבר קרוב לשער בית הקברות, כדי להיות הראשון שיצפה בשחרור העיר לובלין. המצבה שעל קברו נותצה ונהרסה ב-1943 כאשר הגרמנים חיסלו את בית הקברות היהודי החדש בלובלין.

ב-16 במרץ 1942 החלו במחוז לובלין המשלוחים למחנות ההשמדה במסגרת "מבצע ריינהרד". מדי יום נשלחו למחנות כ-1,400 אנשים. המשטרה הגרמנית ואנשי האס אס פיקחו על המשלוחים. הסלקציה של היהודים התבצעה בכיכר הסמוכה לבית המטבחיים העירוני, לשם הובלו המגורשים ברגל מבית הכנסת הגדול (על-שם המהרש"ל), ששימש כמקום ריכוז ואיסוף למגורשים. קשישים וחולים נורו במקום. השאר נשלחו למחנות ההשמדה, בעיקר לבלז'ץ. מאות מהיהודים נורו למוות ביערות שבפאתי העיר לובלין. בסך הכל כ-29,000 מיהודי לובלין הושמדו במהלך החודשים מרץ-אפריל 1942, ובהם ככל הנראה גם אמו, סבתו ושתיים מדודותיו של הֶנְיוֹ – אסתר ורחל.

ב-14 באפריל 1942 הסתיימו המשלוחים. הֶנְיוֹ ואביו שרדו את הסלקציות של אביב 1942, ככל הנראה בזכות אישור עבודה שהיה לאב, ויחד עם שאר היהודים שנשארו בלובלין הועברו לגטו אחר, קטן יותר, שהוקם במיידן טטרסקי (פרבר של לובלין). לגטו זה נכנסו כ-7,000 עד 8,000 אנשים, אף שלרבים מהם לא היו אישורי עבודה. ב-22 באפריל ביצעו אנשי האס אס סלקציה נוספת: כ-2,500 עד 3,000 אנשים ללא אישורי עבודה נלקחו תחילה למיידנק, ומשם ליער קְרֶנְפְּיֶיץ (Krępiec) המרוחק כ-15 ק"מ מלובלין, שבו נורו למוות.

ב-9 בנובמבר 1942 בוצע חיסול סופי של הגטו היהודי במיידן טטרסקי. כ- 3,000 אנשים נשלחו למחנה ההשמדה מיידנק, בהם הֶנְיוֹ ואביו שמואל. זקנים וילדים נשלחו מיידית לתא הגזים. גם הֶנְיוֹ בן ה-9 היה בקבוצה זו.

אביו של הֶנְיוֹ, שמואל ז'יטומירסקי, הועבר לעבודות כפייה מחוץ למיידנק בבניית אצטדיון ספורט לאנשי האס אס. מתוך המחנה הוא הצליח לשלוח עוד מספר מכתבים אחרונים לאחיו יהודה שבישראל ולמשלחת הציונית בקושטא. ב-3 בנובמבר 1943 בוצע החיסול הגדול של כל האסירים היהודים שנותרו במיידנק ובשאר המחנות במחוז לובלין. חיסול זה ידוע בשם "מבצע ארנטפסט" (Erntefest, "חג הקציר). באותו יום הושמדו במיידנק 18,400 יהודים. בסיום מבצע החיסול הזה הוכרז מחוז לובלין כ-"יודנריין" ("נקי מיהודים"). באופן מפתיע שרד שמואל ז'יטומירסקי גם את החיסול ההמוני הזה; דבר זה ידוע על-פי מכתב ששלח באמצעות שליח מלובלין ב-6 בינואר 1944 למשלחת היהודית בקושטא. לא ברור מאין נשלח מכתב זה. העיר לובלין שוחררה ב-24 ביולי 1944 על ידי הצבא הסובייטי. שמואל, אביו של הֶנְיוֹ, לא שרד, אך לא ידוע כיצד נספה.

מכתבים להניו

בשנת 2005 החל בעיר לובלין פרויקט "מכתבים להֶנְיוֹ", כחלק מפעילות לשימור ולשחזור המורשת היהודית בעיר. את הפעילות הזו מבצֵע מרכז תרבות מקומי, מרכז "שער גרודצקה - תיאטרון NN". לפי מנהל המרכז, תומש פייטרשביץ' (Tomasz Pietrasiewicz), הרעיון המרכזי של הפרויקט הוא כזה: "בלתי מתקבל על הדעת לזכור את פניהם ושמותיהם של 40,000 איש. זכוֹר אחד. חיוך ביישני, חולצה לבנה עם צווארון, מכנסיים קצרים צבעוניים, תסרוקת שביל בצד, גרביים מפוספסים... הֶנְיוֹ."

הפרויקט מיושם מדי שנה ב-19 באפריל, שהוא יום הזיכרון לשואה בפולין. תלמידי בתי הספר בלובלין מתבקשים לשלוח מכתבים להֶנְיוֹ לרחוב קובלסקה 11, כתובתו הידועה האחרונה של הֶנְיוֹ ז'יטומירסקי בלובלין. עד כה נשלחו אלפי מכתבים להֶנְיוֹ, כולל ציורים, מכתבים אישיים וסיפורים מרגשים של ילדים בני 12-13. בחזית בנק פ.ק.או., המקום שבו צולמה תמונתו האחרונה של הֶנְיוֹ, מוצבת מדי שנה תיבת דואר מיוחדת למשלוח המכתבים להֶנְיוֹ. רשויות הדואר בלובלין נאלצות להתמודד עם שקים מלאים של מכתבים שנשלחים בחזרה לשולחיהם ועליהם החותמת "הנמען לא ידוע". בהמשך היום נערך סיור רגלי בעקבות הכתובות שבהן התגורר הֶנְיוֹ - שבסקה 3, קובלסקה 11 (בגטו). הסיום הוא תפילה חרישית למרגלות פנס אשר מהווה את השריד האחרון שנותר מהעיר היהודית בלובלין שלפני המלחמה ומשמש כ"נר תמיד". ב-2007 התבקשו עוברים ושבים ליד סניף הבנק לכתוב מכתבים בַּמקום. ההיענות הייתה יוצאת דופן. העיתונות הארצית הפולנית מקדישה כתבות רבות לפרויקט זה. מאז 2005 הפך הֶנְיוֹ ז'יטומירסקי לאייקון של השואה, לא רק בלובלין אלא בפולין כולה. כיום הוא חלק מתוכנית הלימודים במערכת החינוך הכללית. עיתונים של בתי-ספר מספרים על אודותיו ומנסים באמצעות סיפור חייו הקצרים להבין את משמעות השואה.

מקור המידע

סיפור החיים של אווה קרקובסקה , ביאליסטוק, 1941

 

   הנערה אווה קרקובסקה מצולמת כאן בקצה הימני עומדת ליד אביה, ד"ר סמואל קרקובסקי. פחות מעשר שנים לאחר צילום זה,  כל האנשים המצולמים בתמונה יאבדו לאווה לנצח. היא הייתה היחידה ממשפחתה הקרובה ששרדה את השואה.

"הניסיון שלי התחיל ב-27 ביוני," נזכרה אווה. באותו יום בשנת 1941 ביצעה יחידת משטרה גרמנית צבאית טבח נורא בעיר הולדתה של אווה, ביאליסטוק, פולין. גדוד משטרת הסדר 309 הנאצי הגיע ונעל מאות יהודים בבית הכנסת הגדול לפני שהעלה אותו באש. אביה של אווה, סמואל, היה בין הנשרפים בחיים.

אווה, אמה, אסתר, ואחיה של אווה, יולק, נכלאו מאוחר יותר בגטו ביאליסטוק. עם תחילת הגירושים האחרונים מהגטו באוגוסט 1943, התכוננה הנערה אווה להילחם עם מחתרת הגטו. לפני שאסתר האם גורשה, היא אמרה לאווה, "תצילי את עצמך. אני לא יכולה לעזור לך". זו הייתה הפעם האחרונה שאווה ראתה את אמה ואחיה.

המרד נכשל, אבל אווה שרדה. היא הייתה מהיהודים המעטים יחסית שהצליחו להימלט מהגטו ולהצטרף לקבוצות פרטיזנים באזור ביאליסטוק. הצבא הסובייטי גירש את הגרמנים מביאליסטוק ביולי 1944.

מקור וקרדיט : United States Holocaust Memorial Museum 

צילום: USHMM, באדיבות אווה קרקובסקה ז"ל

Ewa Kracowska (December 18, 1924 – Feb 4, 2018)

 למידע נוסף

אישה שטן והפעוטה היהודייה בעיר רובנו

מתוך הספר של גדי גפן: חיים במסתור : כתביה של רחל שוכמן , 2022 ( קישור )

רקע היסטורי

ד"ר רחל שוכמן ובתה אאוגניה, שתיהן רופאות שיניים בעיר רובנו שבצפון-מערב אוקראינה, היו בין הבודדים מיהודי העיר ששרדו במלחמה. כ-80 אחוזים מבין 30 אלף היהודים שחיו ברובנו בזמן הכיבוש הגרמני ביוני 1941 נספו באקציה שביצעו הגרמנים בנובמבר 1941. 5,000 היהודים שנותרו בעיר רוכזו בגטו. ביולי 1942 הוסעו בקרונות מסע לכיוון העיירה קוסטופול ונרצחו בבורות ירי.

ד"ר רחל שוכמן מהעיר רובנו בפולין (היום באוקראינה) כתבה פתקים במסתור לאורך שנתיים וחצי של מלחמת הישרדות בזמן הכיבוש הגרמני. ד"ר שוכמן הייתה בשנות ה-50 לחייה בעת הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941. כרופאת שיניים מוכרת בעירה, הייתה לה רשת קשרים שבה נעזרה כדי להשיג אישורי עבודה ומקומות מסתור עבור עצמה ועבור בתה, לוסיה (אאוגניה), אף היא רופאת שיניים במקצועה.

בשנת 2022,  פירסם גדי גפן את היומן  - תעודה אנושית מיוחדת במינה של אישה חזקה ורגישה, בעלת טביעת עין פיוטית,  וכשרון כתיבה נדיר. כדי לפרסם את היומן נדרשה מלאכת מחשבת כדי לסדר מאות המרשמים השונים כמו מחרוזת פנינים. 

נדיה , המנקה הנוצריה במרפאה הציבורית , הצילה את חייהן של רחל ואאוגניה , בהסתירה אותן תחת המיטה בדירתה למשך חודשים ארוכים . במקום המסתור שלהן  על גבי דפי מרשם , תיעדה הרופאה ד"ר רחל שוכמן את קורותיהן . בשנת 1948 עלו רחל ואאוגניה לישראל .  הרשימות שכתבה רחל במסתור , נמסרו ע"י נכדתה , ריטה גפן , בתה של אאוגניה , ליד ושם למשמרת עולמים .

אישה שטן והפעוטה היהודייה

" דבר נורא כל כך שקשה אפילו לתאר . אישה אוקראינית  אחת שלקחה מיהודים , אבל לא חפץ היא לקחה , אלא ילדה פעוטה ויפה כמו מלאך , מאמא יהודייה  מסכנה היא לקחה. גזלה ולא החזירה , לקחה אותה לתמיד.

האוקראינית  התיימרה להיות אחת שיש לה דתיים: רחמנות וטוב לב . כשלקחה אותה אמרה שתטפל בילדה כאילו הייתה שלה , ואפילו הבטיחה לאמה היהודייה שתחנך אותה כמו שחינכה את בתה . האשה האוקראינית הדתייה אמרה את דברה ומיהרה לנשק את הצלב.

האמא היהודייה המסכנה, כל מה שהיה לה מסרה לנוצרייה הטובה. הרבה דברים יקרי ערך נתנה לאשה כדי שיהיה לה איך לכלכל את ילדתה. האמא היהודייה הלכה במצפון נקי אל מותה , קיוותה  שלפחות הילדה הפעוטה שלה תחיה, קיוותה  שהילדה לפחות תינצל  ולידי אישה טובה מסרה את ילדתה היחידה . את האוצר שלה היא מסרה .

אבל הגורל רצה אחרת . האמא היהודייה חיבקה את ילדתה חזק , אימצה אותה אל החזה כשהיא יודעת שבקרוב היא עצמה תמות. היא הרגיעה  את עצמה , הילדה בידיים טובות , במקום בטוח.

היא בורחת במהירות מידי הנאצים ליערות , מצליחה להינצל .  חוזרת אחרי כמה ימים לקחת את התינוקת שלה . מרחוק נגלה אליה הבית של האוקראינית , אותו בית שבו רק אתמול חשבה שזו הפעם האחרונה שהיא משכיבה את התינוקת שלה לישון . אולי היא עוד ישנה?  אולי היא מתקשה להירדם ומושכת את רגליה לפיה בהנאה? ואולי האישה האוקראינית  עומדת איתה ליד החלון , משקיפה לרחוב עד שתרדם?

סוף סוף  התקרבה האם היהודייה שניצלה בדרך לא דרך אל הבית . ביד רועדת אחזה בידית הדלת ופתחה אותה , עמדה בלי לזוז, בעיניים פקוחות , בלי למצמץ . כל גופה נשמט אל הארץ . היא לא הספיקה לשאול דבר , המיטה הקטנה ריקה. מדוע ?  האם התעלפה. נבואת הלב שלה לא שיקרה לה . התינוקת נרדמה לעולמי עולמים בתוך בור.

המיטה הריקה ומבטה של אשת השטן אמרו לה הכול , היא איננה זקוקה להסבר מפורש . האישה האוקראינית הדתייה לא שבה מן הכנסייה אלא מתחנת המשטרה . מסרה את התינוקת לשוטרים והם הרגו אותה."

 מקור המידע :

גדי גפן , חיים במסתור : כתביה של רחל שוכמן , 2022 ( קישור )

  

מבצע הברחה נועז להצלת נערות יהודיות במחנה אושוויץ

 

מאת: יואל יערי

תיאור של מבצע הברחה נועז בעדותה של בלה חזן (אמו של הכותב) שהייתה עצורה בבירקנאו במסווה של פולנייה קתולית בשם ברוניסלבה לימנובסקה. קודם למעצרה על ידי הגסטפו ושילוחה למחנה בנובמבר 1942, שימשה חזן כקשרית של מחתרת תנועת "החלוץ־דרור" בליטא ובמזרח פולין. בדצמבר 1945, שבועות ספורים לאחר עלייתה לפלשתינה, העלתה חזן על הכתב את זיכרונותיה הטריים מתקופת המלחמה.

היו עוד אסירות רבות  במחנה אושוויץ שלא נכנעו לגורלן ויצאו למבצעים נועזים של התנגדות והצלה. סיפורי הגבורה הללו של אסירות אושוויץ מעידים על רשת סמויה של סולידריות ועזרה הדדית שנרקמה בין כותלי המחנה, חרף כל מאמצי הנאצים לשבור את רוח האדם ולהפריד בין הקורבנות. הנשים האמיצות הללו לא פעלו לבדן, אלא כחלק ממארג אנושי של תמיכה ושיתוף פעולה.

אחת מקבוצות ההתארגנות המחתרתית של החלוצות תיכננה וביצעה מעשה שלא ייאמן: הברחת נערות יהודיות שהמתינו בשביל המוליך לתאי הגזים, אל תוך מחנה הנשים ששכן מעבר לגדר החשמלית. סיפרה על כך חזן: "החלטנו לחדור בלילות מתחת לחוטי התיל ולנסות להכניס כמה נפשות לתוך המחנה כדי להצילן מהכבשן... החלטנו לסכן את חיינו, אבל אולי נצליח משהו לעשות. הצטרכנו מעדרים לחפירות. את אלה החביאו לנו [הגברים] מנקי הביוב. את העבודה הזאת לא ניתן היה לעשות ביום, רק בלילה, וגם זה רק בלילות ללא ירח... הרכבת הגיעה כ–50 מטר מחוטי התיל של המחנה. כשהוציאו את האנשים מהקרונות העמידו אותם בצד המחנה. סביבם עמדו בחורי גסטפו לשמור עליהם. כשהגיע טרנספורט [משלוח של יהודים מגורשים] גדול השתתף גם קראמער [יוזף קרמר, מפקד בירקנאו בין מאי לנובמבר 1944].

ועוד סיפרה: "שתי בנות עמדו וחפרו, ארבע עמדו לשמור. כשמישהו מהגסטפו התקרב, מיד זרקנו את כלי העבודה וברחנו. אבל הצלחנו, משום שתמיד בלילה הם היו שיכורים, במיוחד כשהגיע טרנספורט. בפעם הראשונה שניסינו יצאה אחת מאיתנו דרך התעלה לצד הטרנספורט והעבירה אלינו שתי נערות. בעומדן בתור לכבשן לא קלטו הנערות את הנעשה סביבן. מצד אחד אנשי גסטפו ואס־אס עם מקלות ונשק מרביצים וצועקים, ומצד שני נאמר להן לשתוק ולזחול בתעלה החפורה תחת גדר התיל. כשהגיעו הנערות — לא ידענו את נפשנו משמחה. הן היו בנות 15, חווה ורות, ילדות שמקורן מגרמניה".

על פי עדותה של חזן, קבוצת החלוצות הצילה בדרך זו 14 נערות ממוות מיידי בתאי הגז. הן החביאו אותן במחנה הנשים, סיפקו להן מזון והלבישו אותן בגדים שהופשטו מאסירות מתות. החלוצות הסבירו לנערות כיצד להתנהל במחנה בלי לעורר חשד, משום שקל היה לזהותן כ"בלתי לֵגַלִיות" במחנה — הן לא נרשמו במחנה ועל כן לא נשאו קעקוע של מספר אסירה על אמת ידן.

"המעט שעשינו נתן לנו סיפוק רב", סיכמה חזן, "עורר בנו את רצון החיים. התחלנו להרגיש שהֵנץ בנו איזה כוח, כוח הרצון לפעול; העיקר, לא לשבת בטלות ולהסתכל כיצד מובלים אחים ואחיות לכבשן".

מקור המידע  וקרדיט : יואל יערי

היום , יום הולדתו של הילד אדלברט ברקוביץ ז"ל

 

16 במרץ 1939 | ילד יהודי, בשם  אדלברט ברקוביץ, נולד בעיירה סימלו סילבניה ברומניה .  ביוני 1944 גורש לאושוויץ ונרצח  מייד בתא גזים.  קרוב ל8,500 יהודים מעיירות באזור סילבניה , טרנסילבניה נרצחו ע"י הנאצים בשואה .

מקור המידע

על פי מפקד שערכו השלטונות הרומנים, היו בשנת 1941  בצפון טרנסילבניה 151,126 יהודים, אך למספר זה נוספו עוד כ-10% נוצרים שנחשבו ליהודים על פי חוקי הגזע ההונגרים (סב אחד יהודי) וכך הגיע המספר ליותר מ־166,000 איש. על פי ההערכה, בתקופה זו הושמדו יותר מ־146,000 יהודים שהגיעו לאושוויץ מצפון טרנסילבניה.

בשנת 1944 נשלחו למחנה אושוויץ כ־150,000 מיהודי צפון טרנסילבניה. כ־70 עד 75 אחוזים ולפעמים גם 80 אחוזים מהנשלחים הועברו מהקרונות ישירות למתקני ההריגה. הנותרים נשלחו למחנות ריכוז ועבודת כפייה.

על סמך מספרים אלה, ההערכה היא שבתקופה זו הושמדו יותר מ־146,000 יהודים שהגיעו לאושוויץ מצפון טרנסילבניה.

מקור המידע

 

החיים של ארנה בתקופת השואה בהולנד והתקומה בישראל

שמי ארנה בינדלגלס, נולדתי בהולנד אמסטרדם בתאריך 13.11.1930.

שואת יהודי הולנד

כשהשואה התחילה הייתי עוד רק ילדה קטנה. הגרמנים פלשו להולנד בשנת 1940. בעיירה שלנו, האנשים היו בטוחים שאנחנו נעבור את זה תוך כמה חודשים, אך אף אחד לא העלה בדעתו את מה שהולך לקרות. זמן קצר לאחר שהגרמנים פלשו להולנד התחילו לשים שלטים בבתי מרקחת, מסעדות, בתי קפה ועוד "אין כניסה ליהודים". בפעם הראשונה שראיתי את השלט הזה, זה היה סוג של שוק, מפני שאף אחד לא חשב שדבר כזה יכול בכלל לקרות, אבל אז כבר הבנו שהמצב הולך להיות חמור אף יותר, החיים "נמשכו"…..

אני זוכרת שאני ואחי הקטן היינו משחקים מחוץ לביתינו, אבל היינו חייבים לחזור הביתה לפני שעת העוצר בשעה שש בערב, בנוסף חל איסור מוחלט ליהודים לדבר עם אנשים שאינם יהודים.

אני זוכרת שבתור ילדה שהייתי משחקת בבית ספר עם חברות שלי בקפיצה בחבל ודיי נהנתי מהלימודים, אבל אני גם זוכרת את הפחדים שכולנו הרגשנו שמא הגרמנים יבואו לקחת אותנו בלילה. הלכתי לבית ספר יהודי, אבל באותה התקופה הגרמנים התחילו לקחת יהודים מבתיהם בלילה, ולאחר כמה זמן הפסקנו כבר לשאול מדוע המורים לא מגיעים לבית ספר. יום אחד הגרמנים לקחו באמצע הלילה את המורה שלי לפסנתר היא הייתה אולי בת 18 או 19. בתור ילדה שלא אהבה לנגן, הרגשתי סוג של הקלה בגלל שלא הייתי צריכה ללמוד יותר.

החיילים הגרמנים לבשו מדים ירוקים ונסעו במכוניות ירוקות ולכן כולם קראו להם "החיילים הירוקים".

אבי התפרנס מחנות בגדים שהייתה בבעלותו, אבל מהפחד שהגרמנים יבואו לקחת אותנו אבי נאלץ לסגור את החנות ונאלצנו להסתתר בבית, כל יום היינו רק צריכים לנסות לשרוד.

יום אחד אחותי הלכה לבדה ברחוב והגרמנים לקחו אותה לבית הכלא, בזכות קשריו של דוד שלי אחותי חזרה כבר באותו היום. כולנו הרגשנו מפוחדים מהמצב הקיים, אבל רק שמחנו שהיא חזרה הביתה.

יום אחד הגרמנים הגיעו אל ביתנו, אני, אבא שלי ואחי הקטן הסתתרנו בעליית הגג. בזמן שאחותי ואמי נשארו למטה והעמידו פנים שאימא שלי עוברת הפלה. הגרמנים עשו חיפוש בבית הם מצאו אותנו ולקחו אותנו לתחנת הרכבת.

המחבוא בעליית הגג

אחותי ואמי הורו להישאר בבית ולחכות לאמבולנס שלעולם לא הגיע. בתחנת הרכבת, אבא שלי אמר לנו להחזיק משהו שיכסה את הטלאי שהיה על בגדינו וללכת, ללכת עד שאף אחד לא ישים לב אלינו ולחזור הביתה אל אימא. אבי הועלה לרכבת יחד עם שאר היהודים שנלקחו וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אותו.

לאחר כמה שבועות, קיבלנו מכתב שאבא שלי כתב ברכבת וזרק מהחלון. מישהו כנראה מצא את המכתב ושלח אותו אל הכתובת הכתובה על גבי המכתב. במכתב אבא שלי כתב לנו "ילדי היקרים אני בדרכי לפגוש את משפחתינו" הוא הזכיר משפחה שכבר לא הייתה בין החיים, הוא רצה שנבין שהוא כנראה בדרך לאושוויץ ושהוא לא יחזור יותר הביתה.

המקום הראשון שבו התחבאתי היה בחווה. הייתי שם כשבעה – שמונה חודשים. הייתי לבד, כל אחד מהאחים התחבא במקום אחר ולא ידענו איפה ומה עלה בגורלו. האנשים שהחביאו אותי בבית שלהם הלכו לרופא המקומי, וקנו ממנו חמצן כדי לצבוע את השיער שלי לבלונדי כדי שלא אראה יהודיה. הם לא באמת ידעו איך לצבוע שיער או איך להפוך שיער כהה לבלונדיני אז נראיתי נורא.

אני זוכרת שיום אחרי שנגמרה המלחמה ראיתי את אח שלי, הוא ירד מהאופניים שלו והמילים הראשונות שהוא אמר לי אחרי שנתיים שבהם לא ראינו אחד את השנייה: "אוי, מיי גאד את נראית כל כך מכוערת, ונהיית כל כך שמנה". שמנתי מפני שהתחבאתי בחווה ושם  היה שם המון אוכל. אני באתי מבית שומר כשרות, אבל בחווה אכלתי כל מה שנתנו לי.

יום אחד בחווה, תפרתי מול חלון המטבח וראיתי שני בחורים הולכים לכיוונינו, אז מהר קראתי לאישה שהחביאה אותי ואמרתי לה שיש שני בחורים בחוץ, כנראה אחד מהשכנים הלשין עלי לגרמנים, אז היא הכניסה אותי מהר לתוך ארונית קטנה. היא אמרה לילדים שלה לברוח מהבית, מפני שאם הם לא היו מוצאים אותי, הם היו לוקחים את אחד הבנים שלה במקומי. לאחר מכן שמעתי אותה מדברת עם החיילים והם אמרו שהם מחפשים ילדה יהודיה בת 12. האישה ענתה להם שאין לה בנות, ושהיא בחיים לא הייתה מחביאה ילדה יהודיה בביתה. בחוץ כל השכנים הגיעו עם נשקים, הם כנראה הבינו שמשהו קורה כדי שאם הבחורים ינסו לקחת את אחד הילדים הם יהרגו אותם. למזלי, מראה השכנים בחוץ הבהיל את החיילים, ולכן הם לא חיפשו אותי וכך ניצלתי.

החיים בישראל

לאחר המלחמה, עלינו לישראל, אני ומשפחתי גרנו זמן מה בירושלים. הרבה אנשים אינם מחבבים כל כך את ירושלים, אבל זה המקום האהוב עלי. בארץ התגייסתי לצבא. אחרי שסיימתי את השירות הצבאי שלי, טסתי להולנד לבקר קרובי משפחה שנשארו בהולנד. לנתי שם עם דודה שלי.

אחותי הקטנה טסה לבקר דודה אחרת שלנו שחיה בארצות הברית ושם היא הכירה איזה זוג שהבן שלהם תכנן לנסוע לכנס בקופנהגן והוא אמר שהוא אולי יעצור בדרך גם בהולנד. היא הציעה שאני אכיר לו את הולנד ואראה לו את הסביבה. נודע לי על זה שיום אחד קיבלתי טלגרם שבו כתוב: "בן דוד פול מגיע מאמריקה לבקר בהולנד, תאספי אותו משדה התעופה". אני מעולם לא שמעתי על שום בן דוד בשם פול ולא הייתי מוכנה ללכת לאסוף אותו מהשדה. אמרתי לדודה שלי שאני לא רוצה ללכת, שכל האמריקאים מעשנים סיגרים גדולים, הם שמנים ושיש להם המון מצלמות.

בסופו של דבר כן הלכתי לשדה התעופה לאסוף אותו וראיתי איש צעיר, רזה והייתה לו רק מצלמה אחת, אז הראתי לו את אמסטרדם ולאחר מכן חזרתי לישראל. זמן מה אחרי זה גם הוא הגיע לישראל ותוך מעט מאוד זמן התארסנו.

בעלי נפטר לפני עשר שנים וביחד יש לנו ארבעה ילדים. 

 מקור המידע וקרדיט : מאגר ותוכנית הקשר הרב-דורי (קישור)

  

סטיבן מונטרוז למד שני דברים כשגדל כילד במחנות ריכוז: "איך לשרוד בעצמי ואיך לשנוא".

 

סטיבן חי במחבוא בתוך גטו לודז' לפני שגורש לראשון מבין שלושה מחנות ריכוז באוקטובר 1944. הילד בן החמש מתואר כאן בגטו עונד טלאי כוכב צהוב המזהה אותו כיהודי.

במשך החודשים הבאים במחנות, סטיבן חי במצב מתמיד של רעב ופחד. הוא שרד את שני המחנות הראשונים בעזרת דודתו ואביו. אבל הוא נשלח למחנה האחרון שלו בלעדיהם. לבדו לגמרי בגיל שש, הוא הצליח לשרוד על ידי חיפוש אחר מזון והסתתרות משומרי המחנה.

"הזעם והכעס שהתחלתי להרגיש  אז במחנה  למרות שעדיין הייתי ילד כזה, יישארו איתי במשך רוב חיי", נזכר סטיבן.

בסופו של דבר , לאחר תלאות רבות , הצטרף הילד  סטיבן לאביו בארצות הברית, אבל המעבר לחיים רגילים היה קשה. רק הרבה מאוחר יותר למד סטיבן לשחרר את השנאה שלו.

"אין לי את השנאה הזו יותר," הוא מהרהר . "שנאתי כל גרמני שהיה. והיום אני לא, וזה נס."

צילום: USHMM, מתנת סטיבן נ. מונטרוז

מקור המידע