ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 31 במאי 2020

מי אני, מאצ'ק זייפרט ?


"לפני  כמה שבועות נפטר בקיבוץ שובל שבנגב מרדכי זייפרט. המכונה מאצ'ק. לא ברור מתי נולד, אבל בפרוץ המלחמה היה כנראה בן 3 או קרוב לכך.
כשהיה כבר גדול, היה לו תליון ועליו שמו – מייצ'סלב או מרדכי זייפרט. הוא נמסר, כנראה על ידי אמו, לבית יתומים יהודי בלודז', ומשם, מסיבות שאינן ברורות, הגיע לאישה פולניה בקרקוב שגידלה אותו כאילו היה בנה.
לא היה לה בעל ולא ילדים. חוץ ממנה, מתברר, ידע רק הכומר המקומי שהילד הוא יהודי. מאצ'ק זכר שהיה הולך בכנסייה לפני הכומר, מחזיק בידיו את הכלי עם מי בושם הברכה. הוא כמובן חשב שהאישה הפולניה, אנטוניה, היא אימו.
פעם שיחק ברחוב ומכונית עם חיילים גרמנים פגעה בו בטעות. החיילים רצו לקחת אותו לבית חולים, וה'אמא' התנגדה בכל תוקף – לו זה קרה, היו מיד מגלים שהוא נימול ורוצחים אותו. הוא כמובן לא היה מודע לכך. המלחמה נגמרה, ואז, בשלב שמאצ'ק לא זכר, הופיעה אישה בבית ושתי הנשים הודיעו לו שהאישה השנייה היא אימו האמיתית. הוא לא הבין דבר, כמובן, והן לקחו אותו ללודז', שם הכניסו אותו לבית יתומים, והאם האמיתית נעלמה ללא שוב. תנועה ציונית כלשהי לקחה אותו, עם כל יתר הילדים, לצרפת ומשם לארץ. כאן למד בבן שמן, והצטרף אחר כך לקיבוץ שובל, נשא אישה והוליד ארבעה ילדים.
מאחר ששפת אימו הייתה פולנית, ואת כתובת המצילה הפולנייה זכר, התכתב איתה וביקש לדעת מי הוא. היא התחמקה מתשובה, ורק במכתב האחרון שלה נתנה לו כתובת של עורך דין ירושלמי שידע, כך כתבה, מי הוא. בשלב הזה פנה אלי, ואמרתי לו שאין לו מה להפסיד, שיסע. הוא נסע, כנראה בלב כבד, לירושלים, פגש את עורך הדין ושאל אותו. האיש התרגז, צעק עליו שהוא רוצה כסף ושיקרא למשטרה, וזרק אותו ממשרדו. מאצ'ק חזר לקיבוץ כולו מיואש, בסערת רגשות. הוא אמר אז שיותר לא ישאל שאלות. הוא כתב שוב לקרקוב, אבל הדואר חזר עם ההערה שהנמענת נפטרה.

בקיבוץ היה מאצ'ק מקובל, אבל ממעיט מאוד בדיבור. רוב שנותיו היה נהג משאית, איש גדול, חזק, עם שפם פולני עבה. גם איתי לא רצה יותר לדבר על עצמו. עכשיו נפטר, מבלי לגלות את הסוד – מי אני, מאצ'ק זייפרט."



מתוך דברי ההספד של נכדו בקיבוץ שובל
מאצ'ק זייפרט ז"ל (14/03/1937 – 05/05/2020)  

"לפני שלוש שנים חגגנו לך יום הולדת שמונים. ישבנו כל המשפחה ביחד ופתאום פרצת בבכי. כששאלנו אותך מה קרה, אמרת, שלראות את כולם ביחד מזכיר לך את העובדה שלך אין משפחה. אמרנו לך אז ואומרים גם היום – אנחנו המשפחה שלך.
קיווינו כל השנים שאולי נמצא לך איזה אח באיזה מקום בעולם, ואפילו שכנענו אותך לשלוח בדיקת DNA כדי לנסות לאתר קרובי משפחה רחוקים." ( מקור) .


מרים רייזמן , ילדה בת 8 , עם קבוצת פרטיזנים ביערות

מרים רייזמן שרדה תחילה במסתור שבפולין ואז ביערות. "נשארתי לבד על עליית הגג, ילדה בת שמונה, בלי אימא, בלי אבא, בלי אף אחד, רק עם העכברים והג'וקים. בכיתי כל הזמן. רציתי את אימא", נזכרה. "ב-43' היה חורף מאוד קשה". בשנה הזו, אימה של מרים ואחיה כבר לא היו בחיים.

מרים נמלטה עם אביה ליערות פולין עם קבוצת פרטיזנים ששרדו בבונקרים מאולתרים מתחת לאדמה, עד שיום אחד התגלו על ידי הגרמנים. "כולם ברחו ואני לבד. אמרתי, 'לא, קר לי. אני לא רוצה לברוח'. אבל כאילו שמעתי את הקול של אימא שלי, 'תברחי!' והם עמדו בכביש וירו, אבל אני לא יודעת איך לא פגעו בי. נשכבתי על האדמה, על השלג. אבא לקח אותי על הידיים".

מקור וקרדיט

ריאיון דרך המרפסת: ניצולי שואה מספרים על המאבק שלהם לחיים ...


ההישרדות של יצחק וינקלר, בן 6 , בין הפרטיזנים בשואה

"תתארו ילד קטן בגיל שש, ששמים לו טלאי צהוב והגויים צועקים לו, 'יהודון מסריח!', יורקים לכיוון שלו, לפעמים זורקים עליו אבן - וזה בסך הכול ילד קטן, בן שש", סיפר יצחק וינקלר, שעבר את השואה במחנה בסלובקיה, ובהמשך הצטרף לפרטיזנים.

"בערב פסח 42', בשלוש בלילה, נשמעו דפיקות קת של רובה על דלת עץ, זה משמיע רעש מאוד מאוד חזק. אבא נעלם".

יצחק זוכר את היום שבו הופרד מאביו. ילד קטן שאביו נלקח באישון לילה אל הלא נודע.  אחרי חודשים של נדודים במחנות עבודה, הגיעו יצחק ואימו למחנה חדש, שם עמדו בתור לאוכל כשיצחק מזהה דמות מוכרת.

 "ככל שאני מתקרב יותר, מתבהר שזה אבא שלי. ואני מנסה לרוץ לאבא אבל אימא מחזיקה אותי, לא נותנת לי. ילד בן שמונה, לא רואה את אבא שלו כמה חודשים והנה, הוא נמצא כאן וגם אבא עושה סימן שלא יראו, שלא יכירו".

מקור וקרדיט


סיפור הישרדות של יודית אשבל בגטו בודפשט בתקופת השואה



שמי יודית אשבל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי:

"אימא שלי וחברים שלה הסתתרו בבתים בגטו של בודפשט בזמן מלחמת העולם השנייה. הבתים האלה סומנו בדגל של שוויץ או של שוודיה, שזה היה סימן שאסור לגרמנים לפגוע ביהודים שנמצאים שם. פתאום אימא שלי היתה צריכה ללדת אותי, אבל היה מאוד מסוכן ליהודים לנסוע ברכבות או בעיר בכלל. סימן ההיכר היה טלאי צהוב על בגדי היהודים. השומר של הבית הזה ראה את אימא שלי בסבלה אמר לה: "תורידי את הטלאי, תעלי על הרכבת ותסעי לבית חולים". אמי הגיעה לבית החולים, שם קיבל אותה המנהל שהיה רופא יהודי ורוב הצוות היה יהודי. הוא אמר לה: "אני אעזור לך ללדת אבל אחרי יומיים תצטרכי ללכת מפה כי הגרמנים בדרך הנה ויהרגו את כולנו".

אחרי יומיים עטפה אותי אימא שלי ויצאה לדרך ברגל כשהיא חלשה ובוערת מחום. בדרך היא הרגישה שהיא מתעלפת. היא פחדה להפיל אותי מהידיים שלה, חיבקה אותי בכל כוחה, נשענה על קיר של בית ולאט לאט קרסה. מחלון של בית ממול ראה את המחזה הזה זוג הונגרים צעירים. הם מיד ניגשו אליה, אספו את שתינו וטיפלו בנו עד שאמי הרגישה יותר טוב. היה חשש שהשכנים יגלו שאצל הזוג מסתתרת יהודיה, לכן אימא שלי אמרה להם: "זה הזמן שלי להודות לכם וללכת לבית בגטו". האישה בכתה ואמרה לה: "תראי, אני אישה עקרה לעולם לא יהיו לי ילדים משלי. תשאירי לי את התינוקת, אני יודעת שאת יהודיה ואם תצאי עכשיו – מי יודע מה יקרה לך ולתינוקת? אני מתחננת בפנייך שתתני לי את הילדה ואת תנסי להציל את עצמך, יכול להיות שאת תינצלי תחזרי לבודפשט וניפגש". אימא שלי, שכבר איבדה שנתיים קודם תינוק בן שנתיים ממחלה, החזיקה אותי בכל כוחה ואמרה: "יש אלוהים ומה שיקרה יקרה".

אימא שלי הגיעה איתי לבית המסומן שם חיכו חברים של אימא, מודאגים כי חשבו שקרה משהו. לפתע הופיע אבא שלי שהיה עסוק בשחרור יהודים ממחנות עבודה ובהספקת מזון ליהודים שהסתתרו בכל מיני מקומות. כשראה את אימא שלי ואותי, הוא לקח אותי בזרועותיו, פרץ בבכי מהתרגשות והציע לקרוא לי ״יונה״. אימא שלי רצתה לקרוא לי יודית, שזה שם הונגרי.

אבא שלי הודיע לכל הקבוצה שצריך ללכת לתחנת הרכבת שתסיע אותנו לארץ נייטרלית. עלינו כולנו לרכבת משא מסריחה וצפופה שהובילה אותנו למחנה ההשמדה ברגן בלזן. שם חילקו את האנשים לצריפים. היה קור אימים, המזון שקיבלנו היה מרק דלוח עם כמה ירקות ושליש כיכר לכם לאיש. האנשים שפכו את המרק שלהם לסיר מרכזי, עירבבו מחדש וחילקו בצורה שווה שלכל אחד יהיה מרק ותוכן שווים. כל אחד מהם הוסיף קצת מהספל שלו לספל של אמי כדי שהיה לה מה לתת לי. הגרמנים רצו לשמור אותנו בחיים כי קיוו שיקבלו את המשאיות.

באחד הימים הקור היה כל כך קשה ואני התינוקת סובלת מרעב גדול ומתת תזונה, התחלתי לגסוס. חברה של אימא שלי אמרה לה: "שרי פה בחוץ על ידינו יש קבוצת צוענים ויש שם זקנה אחת שיש לה שמיכות. אני אבקש ממנה שמיכה לתינוקת הגוססת שלנו". החברה יצאה אל הצוענים וסיפרה לה שצריך שמיכה לתינוקת גוססת. הצועניה ענתה לה: "אם תאספי בשבילי את כל הלחם שאתם מקבלים כל בוקר, אני אתן לך את השמיכה". החברה של אימא שלי נכנסה לצריף ואמרה להם: "אם אנחנו רוצים את השמיכה לתינוקת, נתרום את הלחם שלנו". כולם הסכימו, חוץ מנער אחד בן 14 שאמר: "אני לא אתן, כי אני רוצה לחיות". האנשים בצריף אמרו שככה לא מתנהגים. הוא הדיר את עצמו מהחברה. לימים אימא שלי והחברה שלה מאוד רצו לפגוש אותו ולבקש ממנו סליחה על שפגעו בו. מעולם לא מצאו אותו, מישהו אמר שהוא ירד לאוסטרליה, בכל מקרה – עקבותיו נעלמו. השמיכה הצילה את חיי.

יום אחד בדצמבר הגיע מישהו לצריף שלנו והודיע שליד המחנה מחכה רכבת שתיקח אותנו לשוויץ, מה שאומר שאנחנו משוחררים ויוצאים לחופש. אימא שלי עטפה אותי בשמיכה וביחד עם כולם צעדה אל עבר הרכבת בעוד היא חולה וחלשה אבל מילמלה לתוך השמיכה: "יודתל׳ה, אנחנו נחיה". הרכבת הייתה נקייה נוחה והביאה אותנו לעיר ברן בשוויץ. שם קיבלו אותנו רופאים ואחיות מהצלב האדום שטיפלו בנו מבחינה רפואית ודאגו למזון ראוי למבוגרים ולתינוקות.

רופא אחד ואחות אחת אהבו אותי במיוחד וטיפלו בי. הרופא אמר לאימא שלי שהוא מוכן לאמץ אותי כי אני כל כך מתוקה, האחות נתנה לי בובה סרוגה שנמצאת עד היום אצל נכדתי. לאחר שמונה חודשים עזבנו את שוויץ והגענו לעיר ברי באיטליה. שם היו אלפי ניצולים שחיכו לעלות ארצה. אימא שלי עלתה איתי על אחת האוניות שהייתה בה צפיפות איומה ולא מספיק מזון. אחרי ימים אחדים קשים של הפלגה הגענו לחוף עתלית. מכאן החלו החיים החדשים שלנו.

מקור וקרדיט :

הקשר הרב דורי , מאגר סיפורי מורשת


סיפור ההישרדות של מרים רפס ( לאופר), בת 16 בשואה

"ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, אספו החיילים הגרמניים מיחידות ה-ס.ס את כל יהודי הכפר והובילו אותם למחנה ביער. מרים בת השש עשרה, הוריה וכ-300 יהודים נוספים, גרו באוהלים חשוכים וישנו על קרקע קרה ורטובה. פעם ביום קיבלו מרק מתפוחי אדמה רקובים ושלוש פרוסות לחם בלבד. הגרמנים העסיקו אותם בכריתת עצי יער בעזרת מסורי יד, והתעללו בהם במכות מגלב בראש ובגב. אנשי ה-ס.ס הרגו יהודים רבים מתוך שעשוע,  בעידוד משפחותיהם, שמחאו כפיים לכל יוזמה אכזרית מוצלחת.

יהודים נוספים מתו מרעב ומקור. כשנותרו כשלושים יהודים בחיים, החליטו הגרמנים לסגור את המחנה . מרים והוריה ניצלו הזדמנות חד-פעמית שעמדה בפניהם, וברחו מהמחנה ביער.  

משפחת לאופר מצאה מקלט זמני אצל אנה ויאן חלפה, זוג פולנים נוצרים, שעבדו בעבר במשק ביתם. הזוג חלפה נחלץ לעזרה ותוך סיכון חייהם הסתירו את בני המשפחה בבור שמתחת לרפת שבחצרם.

לאחר הסכם חלוקת פולין, שלפיו עבר כפר מגוריהם לידי הרוסים, ניתן היה לצאת מהמסתור שמתחת לרפת, אולם לביתם לא יכלו לחזור . משפחת לאופר הואשמה מטעם המשטר הקומוניסטי כאלמנט לא רצוי, בשל היותם בעלי אדמה - 'קולקים' - וביתם בכפר נמסר למשפחה רוסית. הממונה על הנפקת תעודות זהות רוסיות במשרד הפנים, היה תת-אלוף בצבא הרוסי שהסתיר מהממונים עליו את היותו יהודי. בדרכי עורמה הוא עזר לעמיתיו היהודים להישאר בכפר ומנע את הגלייתם לסיביר. התיאורים שבמאמר זה הם רק קצה הקצה של הייסורים שעברו על מרים רפס ומשפחתה, במהלך המלחמה הממושכת ובשנים הרבות עד לעלייתה ארצה.

בספטמבר 1943 הצליחה מרים רפס, יחד עם אביה, לברוח ממחנה העבודה הגרמני ולאחר תלאות דרך להגיע לביתם של שכניהם הפולנים - משפחת חלפה. אין במאמר זה מקום כדי לספר את עוצמת הרוח ודחף החיים שעבר על מרים, שהייתה חבויה במרתף הטחוב והקטן של אנה ויאן עשרים ושניים חודשי סבל......

לסיפור החיים המלא (קישור)

מקור וקרדיט


שושנה שילוני , בת 9 , הסתתרה בעליית הגג של הרפת


שושנה שילוני נולדה ב-1932 למשפחה חסידית בעיר בוצ'אץ' שבפולין. ביולי 1941 נפלה בוצ'אץ' לידי הוורמאכט ורדיפת היהודים החלה. המשפחה ניסתה לשרוד את האקציות האכזריות, אולם לאחר ארבע אקציות יעץ הסב לאם להחביא את הילדה אצל נוצרייה מהכפר הסמוך כדי שלפחות מישהו מהמשפחה יינצל. שושנה, אז בת עשר וחצי, הסתתרה בעליית הגג של הרפת בין חבילות החציר, ובמשך תקופה ארוכה מזונה היחיד היה שלוש פרוסות לחם ביום וכוס חלב.

לאחר ששוחררה העיר חזרה שושנה וגילתה את הנורא מכול: כל בני משפחתה נרצחו. היא מצאה מקלט אצל אחת המשפחות היהודיות בעיר, בין הבודדות שניצלו, אולם קולות הירי שנמשכו כל הזמן לא נתנו לה מנוח, "הרגשתי כאילו אלוהים מדבר אליי, רומז לי לברוח מהר מהעיר.

פניתי לכפר סמוך והתחלתי לדפוק על דלתות הבתים". בסופו של דבר נפתחה אחת הדלתות ובפתח עמד קצין רוסי. מבלי דעת, היא הגיעה למִפקדה של הצבא הרוסי. החיילים שראו ילדה כחושה ותשושה, נתנו לה מעט מזון ומשקה, מרחו את ראשה בנפט כדי להיפטר מהכינים הרבות שדבקו בשערה, ונתנו לה לישון מעט. אולם המנוחה לא נמשכה זמן רב. כבר בחצות הלילה נאלצו כולם לברוח מפני הגרמנים שחזרו לעיר. את שושנה הניחו בעגלה כי רגליה לא יכלו לשאת אותה – היא סבלה מתת־תזונה, ובכל אותה עת נמשכו הפצצות, יריות וקרבות אוויר. כך עברו מכפר לכפר והקצין הרוסי, בעצמו יהודי, דאג שתקבל מזון טוב ותתחזק.

בהמשך הדרך עצרה המפקדה של הצבא הרוסי בעיירה אחת והקצין הביא אותה לבית ניצולים. שושנה מיד ביקשה לדעת אם האוכל בבית כשר. בני המשפחה שהיו המומים מבקשתה אמרו לה: "ילדה, פה זה מלחמה, פה אוכלים כל מה שמזדמן. אם את רוצה אוכל כשר, נביא אותך לשומרת בית הקברות היהודי, אישה נוצרייה. היא תקבל אותך והיא תדאג לך לאוכל כשר". וכך היה. האישה טיפלה בה, דאגה למזון כשר ולהכשיר את הכלים. "בערב לפני השינה היא הייתה מתפללת את התפילות הנוצריות שלה ואני הייתי אומרת 'שמע ישראל'." כשהקרבות שככו שבה שושנה בפעם האחרונה אל בוצ'אץ' כדי להבין שאף אחד מבני משפחתה כבר לא יחזור. אחד האנשים הציע לה להגיע לטשרנוביץ' כיוון ששם נשארה קהילה יהודית. היא הייתה אז בת שתים־עשרה אולם נראתה כבת תשע, ולבדה בעולם. "נסעתי בטרמפים עם חיילי הצבא האדום. הגענו לטשרנוביץ' ושם חיפשתי בית יתומים."

מקור וקרדיט

 


יומנה של רניה שפיגל: אנה פרנק של פולין

מאת : רוני דורי , אתר כלכליסט , 2018

שפיגל היתה נערה יהודייה־פולנייה שחוותה אהבה ראשונה רגע לפני שמתה בשואה. יומנה התגלה לאחרונה ומכה גלים בעולם.

היומן שכתבה שפיגל בין השנים 1942-1939 מתאר בשפה עשירה את חייה של נערה בפשמישל (Przemysl), עיירה קטנה בדרום־מזרח פולין, על אהבותיה, האובססיות שלה ושאר טרדות התבגרות טיפוסיות, כשברקע מתגברת אימת הנאצים עד לסוף הטראגי. אילולא אלכסנדרה, סיפורה של רניה, שאינה רשומה ב"יד ושם" או באף רשימת נספים אחרת, היה נאבד לנצח.

 להמשך סיפור החיים באתר כלכליסט

 


יום ראשון, 17 במאי 2020

רוברט קרל – המסע שלי כילד ניצול שואה


תרגמה וסיכמה מאנגלית: צפרית גרינברג , עורכת תוכן משותפת , מיזם התיעוד המקוון , ילדים בשואה
רוברט קרל נולד בהאג, הולנד ב- 5 באוגוסט 1940. ב-19 באוגוסט 1942 נודע להוריו כי ישלחו ליישוב  מחדש במזרח". ההורים ליאו ואמי קרל, ידעו שאיש מחבריהם שנשלחו לא חזר. הם החליטו לברוח מביתם, ומצאו עבור רוברט מקלט בביתם של אלברט וויולט מוניק וביתם בת ה-12 נורה.
במשך כמעט שלוש שנים בני משפחת מוניק סיכנו את חייהם פשוט מכיוון ש"זה היה הדבר הנכון לעשות". מזכרונותיו בגיל שנתיים רוברט קרל נזכר שלאביו שהיה בא לבקר הוא קרא דוד, כדי שלא ידעו שהוא אביו, וגם שנאסר עליו להתקרב לחלון הקדמי בבית. רוברט זוכר גם שנורה הייתה אחות גדולה ונפלאה. היא הסתירה את קיומו מחבריה לבית הספר, והייתה חוזרת הביתה מוקדם ללמד אותו לקרוא ולכתוב.
הוריו של רוברט שרדו את המלחמה והוא חזר אליהם. אך רבים מבני משפחתם נרצחו - ההורים של אמו ואביו וכל הדודות והדודים. בנה של אחת הדודות שרד ונותר יתום. השחרור הציב בפני ילדים יהודים אתגר חדש - כיצד לשרוד את ההישרדות.
לאחר המלחמה נודע לאלה ששרדו שיותר מ-80 אחוז מכ-140,000 יהודי הולנד נרצחו. מבין אלה שגורשו דרך וסטרבורק לאושוויץ וסוביבור, רק כ -5,000 חזרו.
לאחר המלחמה למד רוברט בגן ילדים קתולי ולא ידע שהוא יהודי. הדבר נודע לו כאשר שמע את סיפורי הניצולים שבאו לבקר בביתם. הם דיברו ביידיש על אושוויץ ועל מקומות מסתוריים אחרים. החשיפה לסיפורים הקשים הללו גרמה לילדים להתבגר בטרם עת. היו ילדים שהיו מוכנים לדבר. חלקם ניסו לעשות זאת ולהשמיע את סיפורם, אולם מהם מעטים נשאלו, "איך היה לך? מה ראית? מה קרה לך? איך הרגשת?" המבוגרים הניחו שהילדים היו ברי מזל. מזל שלא היו להם זיכרונות. מזל שלא סבלו אלא אם כן הם היו במחנות ריכוז. מזל שלא הבינו מה קורה. רוב ההנחות הללו התבררו כשגויות.  ילדים יהודים שחוו טראומות במשך חודשים ושנים קיבלו עזרה מועטה. יתכן והבעיות של הילדים הפגועים היו קשות אפילו לאנשי בריאות הנפש. הילדים נאבקו לבד עם שברי זיכרונות כואבים ונדמה היה להם שאלה אינם הגיוניים.
רוברט והוריו הגרו לקנדה בשנת 1951. הם למדו את השפה והשתלבו והוא המשיך להחשף לסיפורים של ניצולי השואה שהיו ידידי המשפחה וחברים בקהילת בית הכנסת שלהם.
בשנת 1981 באסיפה העולמית הראשונה של ניצולי שואה יהודים בירושלים שמע את הרב ישראל מאיר לאו מספר כי בגיל שמונה הוא היה הניצול הצעיר ביותר מבוכנוולד. אז הבין שיש עוד ילדים ניצולי שואה והקים  קבוצה של ילדים ניצולי השואה בלוס אנג'לס. הוא גם ארגן פאנל של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שהיו בעצמם ילדים ניצולי שואה, שהופיעו בפני האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה בשנת 1984 וכן השתתפו בוועדה המייעצת לכנס הבינלאומי הראשון של ילדים ניצולי שואה שהתקיים בניו יורק בשנת 1991. כ-1,600 איש הגיעו לכנס, רובם היו ילדים ששרדו במחבוא, ומספר קטן יותר של ילדים ניצולי מחנות הריכוז.
באופן זה מצאו הניצולים את קולם ואת חבריהם לגורל. רק הם הבינו באמת את ההשפעה של השנים הקשות שעברו ושל הזיכרונות שעיקרם היה פחד, חשיכה, רעב, קור ואבל על אובדן המשפחה ואובדן הילדות. מאז הכנס הראשון הם מתכנסים מדי שנה בחסות הפדרציה העולמית של ניצולי השואה היהודים וצאצאיהם. יחד הם מתמודדים עם הסוגיות שרודפות אותם: משמעות האמונה, המאבק על הזהות, שברי הזיכרונות והסיוטים. שימור הזיכרון והאפשרות לדבר על הטרגדיות שלהם נתנה לניצולים משמעות בחייהם.

הילדים היהודים שנרצחו השאירו חלל גדול. לעולם לא נדע מה היו עשויים לתרום לקיום האנושי. אבל אפשר להעריך. מתוך אלף ילדים שנמצאו בבוכנוולד ב-11 באפריל 1945, 426 הובאו להתאוששות לאקוויס בצרפת. מקבוצה קטנה זו יצאו הרב ישראל מאיר לאו, שהיה הרב הראשי של מדינת ישראל; אחיו נפתלי לביא, שהיה קונסול ישראל בניו יורק; הרב מנשה קליין; הפיזיקאי קלמן קליקשטיין; מומחים רבים לרפואה בארצות הברית ובצרפת; מנהלים רפואיים של בתי חולים; מורים ואנשי עסקים רבים; וחתן פרס נובל פרופסור אלי ויזל.
ד"ר רוברט קרל (הולנד / קנדה) הוא פרופסור אמריטוס לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה הבריטית בוונקובר, קנדה. הוא ילד ניצול שואה, ומקדיש עצמו לטיפול במשפחות ניצולי שואה ולתמיכה בהן. ד"ר קרל קיבל תואר ברפואה מאוניברסיטת בריטיש קולומביה ב-1965 והתמחה בפסיכיאטריה בבית החולים של אוניברסיטת טמפל בפילדלפיה ובמרכז הרפואי של אוניברסיטת סטנפורד בפאלו אלטו, קליפורניה.
בפרקטיקה הפרטית שלו, ד"ר קרל טיפל בניצולי שואה ובבני משפחותיהם וכן בניצולים הולנדים ממחנות הריכוז היפניים. בשנת 1994 הקים מרכז חינוכי ללימוד השואה שפיתח תוכניות לתלמידי תיכון בנושאים של גזענות וחוסר סובלנות והשלכותיהם. על פעילותו קיבל ד"ר קרל בשנת 1998 את פרס הזיכרון ע"ש אלי ויזל. הוא פרסם כמה ספרים והיה הנואם המרכזי בטקס האזכרה לשואה באולם האסיפה הכללית של האו"ם ב-27 בינואר 2012.
סיפור ההישרדות האישי של ד"ר קרל הינו עדות מרגשת לאיתנות הרוח האנושית, ותזכורת לכך שאסור לשכוח את זוועות השואה.

"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...