ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 27 בדצמבר 2020

עשרות ילדים מבצעים שיר שכתבה נערה בגטו

 



מעט מאוד ידוע על
 אווה פיקובה – למעט שמה, תאריך הלידה, מקום מגוריה והעובדה שהיא נשלחה לגטו טרזין ומשם לאושוויץ, שם נרצחה, חייה הם תעלומה. המעט שידוע עליה הוא מהשיר שכתבה בגטו טרזין, אותו החביאה ואשר נמצא. אפילו תמונה של אווה אין בנמצא.

'הפחד', השיר היחיד שידוע שאווה כתבה, הגיע אל המוזיאון היהודי בפראג בשנת  1955על ידי מי ששימש כרב של העיר הסמוכה לעיר בה גרה אווה ובה הייתה קהילה יהודית קטנה. השיר נכנס אל תוך הספר 'אין פרפרים פה', שמאגד בתוכו שירים וציורים של ילדים ששהו בגטו טרזין. השירים בספר תורגמו לעברית על ידי המשוררת הלאומית לאה גולדברג.

 

'יד ושם', בשיתוף עם המוסיקאי אפי שושני, העלו מופע במסגרת כנס המורים הארצי של ביה"ס הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם ובו הולחנו 12 שירים מתוך הספר. אפי שושני טס לעיירה טרזין על מנת לראות במו עיניו ולחוש את המקום בו נכתבו השירים, ובעצם, הם הולחנו במקום בו הם נכתבו.

השיר 'הפחד' עלה באתר 'יד ושם' עם קליפ שיתופי מרגש – 31 בני נוער יהודים משלוש יבשות משתתפים בקליפ. הם התבקשו לצלם את עצמם ליד חלון, המסמל את אותו החלון ממנו הביטה אווה בביתן קסרקטין, שהיה בית ילדים, ושממנו הסתכלה החוצה ממיטתה. הצילום של החלון המופיע בקליפ הוא החלון האותנטי דרכו הביטה אווה כשכתבה. צילום החלון הגיע אל 'יד ושם' מהארכיון של המוזיאון היהודי בפראג.

 

מעט מידע נוסף על אישיותה של אווה הגיע אל יד ושם מהלגה, חברתה של אווה בגטו ושותפתה לחדר בשיחה שהתקיימה בין אפי שושני להלגה בביתה בפראג לפני כמה חודשים. הלגה, בת 90, מוכרת מאוד בצ'כיה, בה היא עדיין מתגוררתנכדתה של הלגה מנגנת בצ'לו בשיר וזו סגירת מעגל מאוד מרגשת לכל השותפים בפרויקט המרגש.

 היבט היצירה היה מרכזי בבית הילדים הטרזין – אמנות, כתיבת שירים, כתיבה של עיתוני נוער, מוסיקה, הצגות והופעות. הכל נעשה מתוך מחשבה לתת לילדים אפשרות של ביטוי – היצירה ככוח להתמודד עם המציאות.

הפחד

לַגֶּטוֹ בָּא הַפַּחַד הֶחָדָשׁ וְהָאָיֹם

הַמַּגֵּפָה אֲשֵׁר פָּשְׁתָּה בֵּינֵינוּ,

הַמָּוֵת הַקּוֹצֵר בִּחֵרְמֵשׁוֹ יוֹם-יוֹם

גְּדוֹלִים וְגַם קְטַנִּים וְאֵין מִפְלָט מִמֶּנּוּ.

לֵב הָאָבוֹת הוֹלֵם בַּחֲרָדָה.

הָאֵם כָּבְשָׁה פָּנֶיהָ בְּיָדֶיהָ

יַד טִיפוּס נוֹרָאָה חוֹנֶקֶת אֶת יַלְדָּהּ,

גּוֹזֵל הַמָּוֶת חִישׁ אֶת יְלָדֶיהָ.

אֲנִי עוֹד חַיָּה, דּוֹפֵק לִבִּי עֲדַיִן,

אַךְ חֲבֶרְתִּי כְּבָר בְּעוֹלָם אַחֵר.

אוּלַי גַּם טוֹב יוֹתֵר. לָמוּת

מֵאַיִן אֵדַע עֲכְשָׁיו מַה טוֹב מָה רַע יוֹתֵר?

לֹא, לֹא אֵלִי! – אֲנַחְנוּ עוֹד רוֹצִים לִחְיוֹת,

אַל תְּדַלֵּל כָּל-כָּךְ אֶת שׁוּרוֹתֵינוּ.

אֲנַחְנוּ עוֹד צְרִיכִים עוֹלָם אַחֵר לִבְנוֹת.

יָפֶה וְטוֹב יוֹתֵר – רַבָּה עוֹד מְלַאכְתֵּנוּ.

אווה פיקובה נרצחה באושוויץ בשנת  1943 וממשפחתה לא נותר זכר. מה שנשאר לנו וימשיך ללוות אותנו ולהזכיר לנו את קיומה הוא השיר אותו כתבה.

 מקור

אין פרפרים פה: ציורים ושירים של ילדי גיטו טרזינשטדט 1942–1944 (במקורו הצ'כיDětské kresby na zastávce k smrti, Terezín 1942–1944, ציורי ילדים בתחנה שלפני המוות, טרזין 1942–1944) הוא קובץ ציורים ושירים של ילדי גטו טרזיינשטט מן השנים 19421944 בעריכת חנה וולאווקובה (וולקוב) (Volavková) שראה אור בשנת 1959 בהוצאת המוזיאון היהודי הממלכתי של צ'כוסלובקיה בפראג. במקביל למהדורה המקורית בצ'כית ראו אור גם תרגומים לאנגליתגרמנית וצרפתית, ובשנת 1963 ראתה אור גם מהדורה עברית, שאת שיריה תרגמה לאה גולדברג.

בספר נחשף הווי החיים בגטו מבעד לעיני הילדים שיצרו את הציורים או את השירים. רבים מן הילדים שיצירותיהם מופיעות בספר, ואף רבים מכלל תושבי הגטו, נספו בגטו או במחנות ההשמדה, ועל כן הספר מהווה גלעד לזכרם.

לאחר שחרור הגטו במאי 1945, נמצאה בו כמות גדולה של ציורים שציירו הילדים תושבי הגטו. כמו כן, ברשותה של הגברת אליזה (אלקה) פלאך, אמו של מיכאל פלאך (צ'כית, Michael Flack), מדריך בטרזיינשטט, נמצאו שירים שכתבו ילדי הגטו. ציורים ושירים אלו, הובאו מאוחר יותר לשמירה בארכיון המוזיאון היהודי הממלכתי של צ'כוסלובקיה, בפראג

מקור 

 

 


וודקה ותכשיטים הצילו את הילדה אולה פלונסקי מהרכבת

 


בצילום : אולה ויורק (דוד) פלונסקי

מאת : אלי אשכנזי , אתר וואלה 

אולה פלונסקי ניצלה כילדה מהאקציות בגטו ורשה, ויצאה ממנו כדי להסתתר אצל משפחות פולניות. אחרי שאיבדה בשנים ההן את הוריה, עלתה לישראל והייתה ממקימי קיבוץ מגידו. במלחמת יום כיפור פקדה אותה טרגדיה נוספת כשבנה הבכור נהרג בקרב על מוצב החרמון. לפני שבועיים מתה בגיל 92

אולה נולדה ב-1929 בוורשה למירה וד"ר הרונים ברדווין, שבע שנים אחרי אחותה הבכורה, ינינה (ישה). המשפחה חיה ברווחה כלכלית. האב עבד כגניקולוג, והאם ניהלה את עסקי הנדל"ן של משפחתה.

אולה נשארה בוורשה עם אמה ואחותה, ומצבן הלך והורע: לימודיהן של הילדות הופסקו; חפצי ערך יקרים שהיו בביתן הוחרמו על ידי הגרמנים; האם איבדה את מקור פרנסתה; ומצבן הכלכלי של בנות המשפחה הידרדר. בעקבות זאת, האם העבירה את הרהיטים לעוזרת הבית הפולנייה, וזו מכרה אותם עבור המשפחה.

הכסף שהתקבל מאותה המכירה סייע לאם ולבנותיה לשרוד במשך שנתיים בהן חיו בגטו היהודי, אליו הועברו בראשית 1941. הן חיו שם יחד עם שלושה קרובי משפחה: הדוד, אשתו ובתם, שולה

"בוורשה שמחו כשנגמרה המלחמה, אני התחלתי לבכות"

כשהחלו האקציות הגדולות, במסגרתן נשלחו רבים מיהודי הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה, משפחת ברדווין הצליחה להסתתר. אולם, באחד הימים הן נתפסו. אולה ואחותה, שכבר היו בתוך קהל המגורשים שרוכז באומשלאגפלאץ (כיכר השילוחים מגטו ורשה למחנות), הצליחו בזכות תושייה לחמוק לבית החולים הסמוך שבו עבד הדוד שלהן, ד"ר ברנדווין, ובעזרת שוחד של וודקה ותכשיטים שנתן לחיילים הגרמנים, הן הושבו לדירתן בגטו.

האם, מירה, הבינה כי נסים שכאלה לא יקרו עוד, והחליטה לעשות הכל כדי שהבנות יצאו מהגטו. ינינה עברה לצד האחר והצליחה לשרוד בזכות המראה הארי שלה. במקביל, אולה ובת דודתה הועברו מהגטו לביתה של לאוקדיה קשמינסקה הפולנייה, שהייתה מטפלת של אולה לפני המלחמה. היא ובעלה סיכנו את חייהם כדי להסתיר את שתי הילדות, עד שיימצא להן מקום מסתור אחר. האישה הסתירה אותן במיטתה במשך שבועיים, והוציאה אותן לרחוב רק לחצי שעה בלילה, כדי שישאפו אוויר. במרץ 1943 הועברה אולה למשפחה פולנית אחרת, משפחת דוברובסקה, שהייתה חשוכת ילדים ואימצה אותה.

כשהסתיימה המלחמה שבה אולה לוורשה, ואחרי קרוב לשלוש שנות נתק פגשה את אחותה. בהמשך הן מצאו גם את בת הדודה שלהן, שולה. השלוש הבינו כי הוריה של שולה ואמן של אולה וינינה נהרגו במהלך מרד גטו ורשה.

"בוורשה היה שמח, מוזיקה ניגנה. אני יצאתי החוצה ובמקום לשמוח עם כולם, התחלתי לבכות כי חשבתי: זה סוף המלחמה, האם יהיה שוב כמו קודם? נחזור הביתה לאבא ואמא? נגמרה המלחמה ואין לנו אף אחד", היא סיפרה בעדות שמסרה ל"יד ושם" על יום סיום המלחמה.

חיזורים עם הטרקטור

אולה ושולה הצטרפו לבית ילדים שהקימה התנועה הציונית ליתומי המלחמה, וב-1948 עלו לישראל. כעבור שנתיים הצטרפה אליהן גם יונינה.

בהתחלה, עם הגיעה, נשלחה אולה לקיבוץ מעברות, אך כעבור זמן קצר, בחודש מרץ 1949, היא הגיעה לקיבוץ מגידו, חודש אחרי שעלה על הקרקע. שם היא התנדבה להקים את ענף הלול של מגידו, ונשלחה לחצי שנה מפרכת של הכשרה בלול של קיבוץ שריד. אז החלה גם לפרוח האהבה בינה לבין יורק, אף הוא ממייסדי קיבוץ מגידו.

יורק (דוד) פלונסקי, גם הוא ניצול שואה מוורשה, היה בין "מוכרי הסיגריות בכיכר שלושת הצלבים", קבוצת ילדים שהסתובבו בעיר כשהם מתחזים ללא-יהודים, וסיפורם הובא בספר המפורסם שכתב יוסף ז'מיאן באותו השם. כמי שהכיר היטב את כל המעברים מהצד הארי לגטו, הוא הבריח מזון ונשק ללוחמים שם. בהמשך, כנער בן 17, הוא לקח חלק במרד שנערך באפריל 1943. עם חיסול הגטו, הוא יצא אל הצד הארי דרך מערכת הביוב, ומאוחר יותר חזר דרך התעלות כדי להוציא משם את שרידי הלוחמים מקבוצתו. הוא איבד במלחמה את כל משפחתו.

להמשך סיפור החיים

 מקור

 


יום שבת, 26 בדצמבר 2020

הנער שניצח את הגרמנים אך לא שרד את נגיף הקורונה בניק לוין ז"ל

 



בניק לוין, חניך בית"ר וילנה, איש האצ"ל ופרטיזן נועז ביערות ליטא, נפטר בניו יורק באפריל האחרון מנגיף הקורונה
.

בניק היה בן למשפחה רוויזיוניסטית ידועה בווילנה. אביו, חיים לוין, היה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית ושלושת ילדיו, מולקה, בלומה ובניק הקטן, היו פעילים בבית"ר.

במלחמת העולם השנייה שהתה המשפחה בגטו וילנה. האב נלחם כדי להציל את ילדיו באמצעות שליחתם לפרטיזנים. מולקה, הבן הבכור, יצא ליערות עם אחת הקבוצות הראשות שיצאו מגטו וילנה לפרטיזנים, אך נספה שם. בניק, בלומה ובן זוגה דוד סבירסקי (לימים פעיל במוזיאון הלוחמים והפרטיזנים בבית ז'בוטינסקי) יצאו לפרטיזנים בימי חיסול הגטו עם קבוצת יהודים שארגן אביהם. הם הצטרפו לאחת היחידות היהודיות של החטיבה הפרטיזנית הליטאית ביערות רודניצקי ולחמו בגרמנים.

בניק היה רק בן 14 כשהצטרף לפרטיזנים, אך הדבר לא מנע ממנו להילחם בגבורה בגרמנים.

הוא הגיע ארצה עם האלטלנה, ניצח את הגרמנים ושרד את השואה, אך לא את נגיף הקורונה.

בן 93 היה במותו.

יהי זכרו ברוך.

לכתבה המלאה לזכרו

 


אניטה שפירא , תינוקת יהודיה שהועברה בחשאי מגטו ורשה למסתור

 


פרופסור אניטה שפירא היא ניצולת שואה. היא נולדה בוורשה, הוריה נספו במחנות והיא שרדה בדרך לא ידועה, הגיעה לבית יתומים ואומצה בגיל חמש.

אחרי המלחמה עלתה לארץ עם הוריה המאמצים , שלא הצליחו לרכוש השכלה בגלל המלחמה שקטעה את רצף חייהם. אבל אמא שלה חזרה ושיננה לה שההשכלה היא הדבר החשוב ביותר שיש, כי חפצים הולכים לאיבוד ומה שבראש אף פעם לא. הילדה אניטה קראה הרבה וחשבה שמקסימום תלמד באוניברסיטה ותהיה מורה בתיכון. וכל מה שקרה אחר כך, היא אומרת, פשוט הלך לה בקלות.

בשנים הראשונות אחרי שהתחתנה עם בעלה, שמריהו שפירא ז"ל, שכונה "בובי", הוא למד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון והיא פרנסה אותם כמזכירה למהנדס מים בחיפה. אחר הצהריים למדה היסטוריה כללית וסוציולוגיה בשלוחה של האוניברסיטה העברית. כשהוא התקבל לעבודה בתדיראן והפך ברבות השנים לחבר הנהלה בכיר. היא נכנסה עמוק למחקר בהיסטוריה היהודית והישראלית משנת 1881 עד ימינו.

מקור

לא ידוע לה איך, הגיעה לבית יתומים לא הרחק מוורשה.

 זוג יהודים, שהיו "אנשים חמים, חסרי השכלה" וחשוכי ילדים, אימצו אותה כשהיתה בת חמש בערך. יחד עשתה המשפחה החדשה את דרכה לצרפת ומשם, ב–1947, לפלשתינה. כאילו שאינה יודעת ששנות ילדותו המוקדמות של אדם מכילות את החוויות המכוננות של חייו, כאילו הקשר בין האירועים ההיסטוריים הענקיים לבין היחיד מוכחש לגמרי — החוקרת שניצבת בלב הפענוח של ההיסטוריה הציונית חוזרת ואומרת, "זה לא שייך לספר". היא טועה: שייך ועוד איך. כי רק מי שחווה טראומה של הגירה יכול להבין יפה כל כך את נפשותיהם של הביל"ויים, אלה שבחרו להישאר כאן ואלה שחזרו למולדת הראשונה, כשעוד אפשר היה לחזור.

"אני לא יודעת כלום על ההורים הביולוגיים שלי", היא אומרת. "אולי פעם אכתוב... לא יודעת. אולי אכתוב זיכרונות".

מה את זוכרת מבית היתומים, מפולין?

"כלום. אני לא זוכרת כלום עד סוף המלחמה".

מקור

המורה התעקשה על "חנה"

מזיכרונותיה הראשונים מן המדינה הצעירה: כיתה א', המורה התעקשה לקרוא לה "חנה". "אף פעם לא רציתי להחליף את השם. אני זוכרת שנתנו לנו ספרי קריאה והאמהות יצרו להן עטיפות בד. אמא רקמה את השם 'חנה' על העטיפה, אבל אני התקוממתי, ושנה אחרי זה חזרתי לאניטה". כמו רבבות מהגרים חסרי כל הם גרו בחדר אחד, עם מטבח משותף לשתי משפחות ושירותים משותפים לשלוש, ברחוב יבנה בתל אביב, מעוז של בורגנים ש"עשו כסף טוב מפיצול דירות והשכרה למהגרים". כשעברו ליד אליהו, שכונת פועלים שהיו בה המון משפחות כמו שלה, פליטים מזוועות שלא דיברו עליהן, כבר התאזרחה לגמרי. "הייתי ילדה ביישנית, שבכל זאת אהבה להשתתף בהצגות. כבר מילדות, כשקראתי רומנים היסטוריים, נמשכתי אל הרקע, אל התקופה", היא מספרת.

מקור

 מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו - ילדים בשואה - קבוצת העניין והתיעוד 

 


יום ראשון, 20 בדצמבר 2020

חסיד אומות העולם שלח את אמא שלנו לאושוויץ"

 


במשך שבעה עשורים שמרה ניצולת השואה, פמה פליישמן, על סיפורה כמו פצע פעור תחת תחבושות: ילדיה לא ידעו שהם יהודים, לא ידעו מה עבר על אמם - ובעיקר לא ידעו שהאיש שנחשב לגיבור בהולנד, הוא ששלח אותה לגורלה האכזר. סרט שצילמה קרן המתעדת ניצולי שואה, פתח הכול - והפתיע את כולם. בעולם שהתהפך עליהם הם מנסים להשיג צדק..

"היא סיפרה לנו איך נלקחה כנערה בת 15 מפתח ביתה על ידי שני גרמנים למחנה ריכוז בצפון הולנד, שם שהתה מספר חודשים בברגן בלזן", מספר אדלשטיין. "עם מספר נשים יהודיות ממוצא איטלקי, היא נלקחה משם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו שם שהתה את רוב שנות המלחמה".

אדלשטיין מספר כי במהלך הריאיונות הראשוניים שאל שוב ושוב את פמה, כיצד ייתכן שהיא נשלחת למחנות כאשר אביה הביולוגי היה קתולי. לדבריו, עובדת היותה "ארית למחצה" הייתה אמורה להגן עליה מהשמדה. "הצאצאים ה'מעורבים' הורשו לחיות תחת מגבלות", הוא מסביר. "לכן רק אמה של פמה התחבאה, בעוד שהיא נשארה לחיות עם האב".

"שבתי ושאלתי אותה, איך זה קרה? איך שלחו אותך לאושוויץ? והיא חזרה והשיבה, 'אני לא יודעת, אבא שלי דיבר עם הרשויות ולא הייתה ברירה' - וסירבה להסביר". אדלשטיין חש שמסתתר כאן סיפור מורכב יותר, והוסיף לשאול. "רק לקראת סוף יום צילומים מתיש במיוחד עבור אישה בת תשעים, כשהמצלמה כמעט וכבתה, נפתחה דלת קטנה של זיכרון. היא אמרה לי, 'הייתי מקרה של קלמאייר', וזו הייתה תחילתו של הסרט".

לכתבה המלאה


ד"ר מנגלה וגן הילדים הצוענים במחנה אושוויץ

 


בצילום הפתיחה : ילדים צוענים באושוויץ, פברואר 1943 , נשלחו ע"י ד"ר מנגלה לכבשני הגאז

מנגלה החל את ניסוייו במחנה הצוענים בתאומים. בילדים שבהשגחתו נהג בעדינות, דאג לספק להם מזון די הצורך ואף חילק להם צעצועים וממתקים שנלקחו מילדים יהודים שנשלחו  אל תאי הגזים. בתמורה נתנו בו הילדים אמון וכינו אותו "דוד טוב".

לאחר הצהריים בהשגחת כמה אסירות, ובהן הלנה ָהנֶַמן, גרמנייה שנישאה לצועני והיתה כלואה באושוויץ עם חמשת ילדיה; כמו כן עבדו שם שתי נשים פולניות וורהֶ לוּקה, יהודייה מאסטוניה. בבלוקים של גן הילדים שררו תנאים טובים יותר מבמקומות אחרים, וקירותיהם סוידו וקושטו בציורים צבעוניים מתוך סיפורי ילדים. החצר האחורית של בלוק 31 גודרה והוכשרה להיות חצר משחקים, והותקנו בה ארגז חול, סחרחרה, נדנדות ומתקני התעמלות. זמן מה קיבלו ילדי גן הילדים מזון טוב יותר: חלב, חמאה, לחם לבן, מרק בשר ואף ריבה ושוקולד. 

אמנם טיב המזון וכמותו היו שונים לפי גיל הילדים, אבל גם כך היתה התזונה הזאת יוצאת דופן מאוד לעומת לעומת חלקי המחנה האחרים. לא כל המזון שנועד לגן הילדים הגיע ליעדו; אנשי ס"ס גנבו ממנו מן המחסנים ואחר כך גנבו ממנו גם עובדי גן הילדים. ואף שלאחר זמן מה חדלו לתת לילדים מזון מיוחד, הוסיפו ילדי הצוענים לקבל מזון טוב יותר מן האסירים בבלוקים האחרים

בתחילה נדהמו האסירים שעבדו בגן הילדים ממעשיו של מנגלה, אבל עד מהרה התברר להם שהמתקן כולו לא נועד אלא למטרות תעמולה, למען מבקרים רמי דרג – אזרחים ואנשי הס"ס – שהיו מפעם לפעם אל מחנה הצוענים ואל גן הילדים שבו ומצלמים את הילדים בשעת משחק. התברר שהאמת עגומה יותר: גן הילדים המפורסם שימש מאגר של שפני ניסיון אנושיים לניסוייו של מנגלה. הילדים שנבחרו לניסויים היו נלקחים דרך קבע מבלוק 31 12 אל מעבדה מיוחדת שהוקמה במבנה הסאונה שמאחורי בלוק 32 ,בשטח מחנה הצוענים. לרוע המזל לא נמצא שום מסמך שאפשר ללמוד ממנו כמה תאומים צוענים השתתפו בניסוייו לפי 13 של מנגלה. באחד המסמכים מוזכרים 17 זוגות של תאומים זהים משני המינים. עדויותיהם של אסירים לשעבר, ב-2 באוגוסט 1946..

יום חיסולו של מחנה הצוענים, נותרו בחיים כ-12 זוגות של תאומים. קרוב לוודאי שמנגלה ירה בהם בעצמו..

מקור


שמואל נבון , בן 17 בצעדת המוות מבודפשט לאוסטריה

 

 


כותבת Judit Arenfeld:

 "אבא שלי ז״ל צעד בצעדת מוות שיצאה מבודפשט בכיוון אוסטריה. אבא שלי היה בן 17 . בכל שנה בערב יום הזכרון התכנסנו בבית ההורים לשמוע את אבא מספר ומדייק בתאריכים ובפרטים.

וכך סיפר: ב7 בנובמבר 1944החלו צעדות המוות בכיוון אוסטריה. המרחק 220 ק״מ בליווי אנשי צלב החץ,  שהיו גרועים לא פחות מהנאצים. בצידי הדרכים היו יהודים תלויים על העצים ועליהם שלט ״ זה מה שקרה לנו כי ניסינו לברוח״ גם החיילים המלווים דאגו לספר שמי שניסה לברוח , ירו בו. כל יום צעדו כ- 40ק״מ בקור גשם שלג.

 


חלק מהצועדים נפלו והושארו מאחור, ובחלק ירו. בכל ערב הוכנסו למקום אחר ללינת לילה, באחד הערבים זה היה בבית חרושת ללבנים, כולו אבק מהלבנים, נדחסו לתוכו כמה אלפים, היו שלאחר יום המשיכו בצעידה והיו שנשארו יומיים, שלושה. אנשי צלב החץ התעללו בהם, גנבו להם שמיכות ובגדים שודדים את כל הצידה שלקחו. היו לילות שישנו במרחבים פתוחים בקור של נובמבר. אבא שלי הבין מהר מאד שזוהי צעדת מוות ללא מוצא, והבין שהוא חייב לעשות מעשה היה טרוד במחשבות איך הוא נמלט מן התופת הזאת.

 וכך כשעברו ליד העיר קומארום שאל את אחד השומרים איפה ישנו הלילה. השומר ענה ״באניה ליד הדנובה״ בשלב זה אבא שלי החליט שזה הרגע לברוח, הוא ניסה לשכנע חבר מהכיתה שיברח איתו, החבר סרב ופחד שאם יתפסו יהרגו אותם. הוא החליט שהוא בורח לבד, וכך תוך כדי צעידה כשהוא עוקב אחרי השומרים בעיקול הדרך ברגע המתאים קפץ לתעלה בצידי הדרך כשמשאיר בכיס המכנסיים תפילין וסידור , כך הסתתר בתעלה מאחורי שיחים עד שהשיירה נעלמה באופק. הערב ירד והוא התחיל לצעוד בכיוון האורות שראה מרחוק, עם עלות השחר ראה שהגיע לכפר , האדם הראשון שראה , אבא שלי פנה אליו וביקש שייקח אותו לכומר. הוא הגיע לבית הכומר כשפגש את הכומר אמר לו ״ אני נער יהודי , ברחתי ואני מבקש שתעזור לי לחזור לאימא שלי בבודפשט״ הכומר נתן לו לחם לאכול , ושלובי זרועות צעדו בכפר ברחוב הראשי בדרכם לתחנת הרכבת, הכומר חיכה עד שהגיע הרכבת הם נפרדו לשלום. אבא שלי הגיע הביתה ,

לימים נודע לאבא שלי שמי שנשאר בחיים עד סוף הצעדה נמסר בגבול האוסטרי לאנשי הס.ס.

לדברי אבא שלי כ50000 איש הובלו בצעדות אלו אל מותם.

הסיוט לא נגמר ובתחילת דצמבר הועלה על רכבת בדרכו לברגן בלזן שם שרד את רכבת המוות Farsleben , שניצל ושוחרר ע״י האמריקאים ובראשם קולונל פרנק טווארס. אבא שלי על. לישראל כאן התחתן עם אהבת נעוריו שגם עלתה לישראל והקימו שבט שמונה 89 ילדים, נכדים ונינים.

אבא שלי שמואל נבון- (כשייט)נפטר בשיבה טובה בן 92.5 שנה.

לזכרו 💜

 


יום חמישי, 17 בדצמבר 2020

עדותו של יואל פלגי על הימים האחרונים של בתי הילדים המוגנים בבודפשט

 


"גם כוחנו המאורגן נחלש ופעולתנו הלכה והתמוטטה : פה ושם במחסני סתר נותרה עוד אספקה, אך הבאתה לבתי הילדים היתה כרוכה בסכנות רבות ולעתים היתה בלתי-אפשרית . לא אחת נשדדו ונפגעו החברים לבושי המדים ניסו להוביל אספקה. ובטרם הגיעו בשלום ליעד מצאו כי כנופיה הונגרית פשטה על הבית , רצחה את המדריכים, ואף את התינוקות  ושדדה את המזון. עפרה אגמון ויוסף שפר , לבושי מדי הנוער הפשיסטי ההונגרי אספו שלוש ילדים יהודים שבנס נותרו בחיים והעבירום לבית ילדים אחר בבודפשט רק כדי למצוא למחרת כי אף את ילדי בית זה פקד אותו גורל אכזר.

כנופיות הונגריות , חוליות של מפלגת "צלב החץ" החלו לפשוט  על הבתים " המוגנים" , שלא הגנו עוד על יושביהם היהודים, אלא הפכו להם למלכודת .

גם נערים יהודים צעירים חרפו את נפשם בפעולות  הצלה. רבים מהם שימשו כמקשרים. נער אחד מתנועת "המזרחי" הגיע למטה כל עוד נפשו בו. מסר פתק , התנודד וצנח ארצה. הרופא שקבע את מותו מצא כי פגעו בו שלושה כדורים. הוא המשיך לרוץ עד שהשלים את המשימה שהוטלה עליו . בפתק היתה ידיעה כי המהנדס קומולי , יושב ראש ההסתדרות הציונית וועדת ההצלה של קסטנר-ברנד נתפס מובל למקום בלתי-ידוע.

מקור : יואל פלגי , רוח גדולה באה , עם עובד 1978


"לאצי" ובתי הילדים בבודפשט 1944

 

 


"ביום ראשון, ה 15 באוקטובר, ניתן היה לחוש במעין התרגשות משונה בחוצות העיר. בבוקר נסעתי לבודה (כמובן, בשעות אסורות ובלי הטלאי הצהוב), ואז זה "פגע" בי: חיילים גרמנים בקבוצות הדוקות החלו עוזבים את העיר שעה שלא נראה מי מהכוחות ההונגרים בסביבה מיועד להחליפם."


כך פותח לסלו סמושי המכונה "לאצי" את עדותו האישית על מפעל חייו: הצלת אלפי חיי יהודים מציפורני הנאצים.


"
אכן, היה זה יום ראשון, יום מנוחה, אך השנה הייתה שנת 1944 - כוחות האופל עוד השתוללו בעולם. מה שראו עיניו של סמושי מרום גבעותיה המוריקות של בודפשט (בחלקה הקרוי בודה), מטה, אל חלקה האורבני והמישורי (פשט) שמעבר לדנובה, לא היה אלא התנהלות מנהלתית של כוחות מפה לשם, ואפשר אף - טריק צבאי של הצבא הגרמני. למעשה, היה בכך מעין חילוף משטרים. שעות אחרי כן הסתבר כי הכוחות הגרמנים לא רק שלא עזבו את המקום אלא אף תוגברו - השירים הגרמנים שבקעו מן המקלטים "הופרעו" לכמה שעות ספורות בלבד


הונגריה, שהייתה ממדינות הציר, החליפה ביום זה את השותפות המסודרת עם גרמניה ברשותו של הורטי (זה קיווה לכונן שלום למורת הרוח הגרמנית בשל הכוחות הרוסיים שסגרו מכל עבר) ואת מקומה תפסה המיליציה הפשיסטית ההונגרית - "צלב החץ". המשטר השיטתי, "הרך" יחסית בתוך שטחי הונגריה, הוחלף בברוטליות, בבריונות פרימיטיבית שנוהלה מעתה ועד סוף המלחמה על ידי בריונים חסרי השכלה מינימאלית. הצבא הרוסי, תקוותם הגדולה של יהודי הונגריה, כבר שלט בחלק ניכר של הארץ ואף עשה את דרכו לכיוון בודפשט; אך ה"רוח-הגרמנית" לא התכוונה ללכת לשום מקום… לגבי יהדות בודפשט, ובכללה סמושי, ימים, שבועות וחודשים ארוכים של חרדה ושכול עוד לפנים - במובנים רבים התקופה השחורה ביותר של קהילה זו רק החלה.


בשלב מתקדם זה של המלחמה גירושה הרשמי של הקהילה היהודית מהונגריה הסתיים. רוב היהודים הועברו זה מכבר מחוץ לגבולות המדינה למחנות העבודה וההשמדה; או שברחו; או שנרצחו במקום. בתוכי בודפשט ובסביבתה נותרו יהודים במחתרת, או כאלה שהצליחו לאמץ לעצמם זהות נוצרית עם הניירות הנחוצים. המטה החדש של הצורר הוקם בסמוך לביתו של סמושי, סמוך לבתים היהודיים המסומנים, מתוך מחשבה כי בעלות הברית לא תעזנה להפציץ היכן ששוכנים יהודים.


משפחת סאמושי לא יכלה לסבול את הלחץ הנפשי שהיה ב"שכנות" חדשה זו, והם החלו נודדים ברחבי העיר תחת זהות נוצרית בדויה. בשיטוטיהם שמע סמושי כי מתארגנות קבוצות, בראשות אוטו קומוי (Otto Komoly), ראש הארגון הציוני במקום, למתן מחסה לילדים יהודים שנותרו בגפם. אלו עבדו בחסות השגרירות השוויצרית וצבא הצלב האדום הבינ"ל. סמושי עבר עם אשתו ועם שני ילדיו הפעוטים לבית מחסה שכזה ברחוב דוב (Dob), ומן הרגע הראשון נרתם הזוג הצעיר לניהולו. עד מהרה הפך המקום למודל (עבור בתי מחסה נוספים) של יעילות, אומץ, וחום אנושי תחת התנאים הבלתי אפשריים והבלתי פוסקים של מצור ופוגרום.


בתחילה עסק סמושי בהשגת הצרכים הבסיסיים: מזון, תרופות, כלי רחצה וחיטוי, שעה שאשתו ומבוגרים אחרים טיפלו בילדים בבית. עד מהרה החל מתרוצץ ברחבי העיר ללא הטלאי, גידל שפם להעצים את מראהו הארי הטבעי, כדברו, לנוכחות נוצרית הונגרית לכל דבר. אז היה מלקט ילדים ומבוגרים כאחד (את האחרונים בתירוץ צורכי "אומְנות") מן הבתים המסומנים. בבית המחסה צמחו חילוקי דעות לגבי ביטחונם של המבוגרים (שתירוץ היותם "אומנים" לא יבטיח לעד את הימצאותם שם) ולגבי חינוכם של הקטנים.

סמושי עמד על כך ש"מה שחשוב זה הצלת עוד נפשות" וכי כל השאר זניח הוא. הוא התמיד בליקוט בלתי נדלה של ילדים מכל מקום שרק יכול היה להניח עליו את ידיו, מסתכן בנפשו ברעש שעשה, בנסיעותיו החוזרות ונשנות בין הגרמנים לבין צלב החץ.


לאצי פעל מתוך איזשהו שקט פנימי שהיה אופייני לו, במין חיוך קבוע רב-הוד ומשרה בטחון שאימץ לעצמו מתוקף ייעודו - כשהיה עובר ביניהם חשבוהו החיילים הפשיסטים לקצין שצריך להצדיע לו, איש לא שיער שיהודי הוא זה שעומד מולם ומטיל עליהם פקודות על ימין ועל שמאל.


הוא כונן, באמצעות הילדים ה"מבוגרים" (בגילאים 12- 13) שלא יכול היה לקחת עמו אל בית המחסה, ועדות לאיסוף השמות של הילדים הקטנים ושמות הוריהם שנלקחו מהם. בכך החלה פעילותו הנחרצת של סמושי לסיוע בהנפקת כתבי חסות, Schutzpass, מסמכים בחסות ממשלת שוודיה המתירים כניסה למדינת שוודיה ברגע שתתאפשר הגעה כלשהי לתחומיה. בימים היה מתרוצץ סמושי ברחבי העיר ואוסף נפשות לבית המחסה, ובלילות - מזייף בצוותא עם חבריו לסגל המנהל של בית הילדים מסמכים שהגיעו מרשימות שמיות ב Vadasz (הרחוב בו שכנה השגרירות השוויצרית שעמה, כאמור, כבר רקם יחסים חמים קודם לכן). תוך חודש של פעילות גדל היקף הילדים שבחסות בית הילדים מ - 50 ל - 500 ומספר גדול של מבוגרים, מספר שהמשיך לגדול יום אחר יום עד סוף המלחמה.


בכל כתב חסות נעשה שימוש לטובת מספר יהודים שונים ע"י כך שעל בסיס אותו מסמך הופקו מסמכים שונים. המסמכים הללו מעבר להיותם כרטיסי כניסה לשוודיה הייתה בהם משום הגנה מסוימת מול הרשויות המקומיות. כך, בקשריו ההולכים ונבנים, הצליח סמושי לשלוף יהודים, לפעמים מהקרונות עצמם, יהודים שכבר עשו את דרכם לאבדון, צועק בקולי קולות על הנוגעים בדבר, הממונים, שיש ברשותו את המסמכים הרלוונטיים, מוציאם, מראם ומשחרר… - מרגע שהוצל יהודי זה או אחר, שב סמושי והשתמש באותם הניירות עבור אחרים.


הבית ברחוב דוב במקורו שייך היה לצלב האדום ומכאן חסינותו הראשונית. סמושי הצליח בכשרונו הדיפלומטי הנדיר, כשרון שאופף את כל הווייתו בגדר תעלומה, לסייע בשכנוע הממונה מטעם מהשגרירות הספרדית להנפיק עוד כתבי חסות מטעמה, ולתת חסות לבתי מחסה נוספים ברחבי העיר. בתי המחסה לילדים נפוצו עתה בכל רחבי העיר בודפשט והיו לכעין אימפריה קטנה. סמושי שימש אחד מאנשי הקשר החשובים בין ה"הנהלה" - אוטו קומוי ומחלקה A שלו בארגון הצלב האדום - לבין "השטח" - תפוצת הבתים ברחבי העיר, שהקשר אליהם תחת המצור היה כמעט בלתי אפשרי אחרת.


מדי פעם כוחות צלב החץ לא התאפקו (למרות היחסים הדיפלומטים שחייבו אותם להימנע מכך) וניסו לפרוץ לבתים שכביכול היו מוגנים בחוק דיפלומטי בינלאומי. אז עומד היה סמושי עם חבריו והיו עוצרים אותם בגופם. סמושי היה מבלבל משהו על פרנקו הגדול, השליט האירופאי היחיד שעדיין תומך בהם, ומרתיעם, "את האנשים הפרימיטיביים הללו", כדבריו.


סמושי נודע כאישיות שקטה וחייכנית, אדם נועז שתמרן בין הרשויות השונות, תוך שהוא שואל זהויות שונות ומשונות מצויד בכל המסמכים הרלוונטיים כקוסם רב תחפושות: "בכיס הימני - דיפלומט ספרדי; בכיס השמאלי - עובד הונגרי/פשיסט של התעשייה הצבאית (שכן זהותו ה"נוצרית" חייבה גיוס לצבא; השתמטות עונשה מוות); בכיס הפנימי - דיפלומט של הצלב-האדום"… וכך הלאה וכך הלאה. הפחד שקינן בלבו מה יעלה בגורלו האישי ביום בו ייתפס עם שלוש או ארבע זהויות שונות והפוכות מזו לא האט את צעדיו, אלא אולי, באיזשהו מקום, רק החישם.


במהלך חודש דצמבר של שנת 1944 האגרסיביות של צלב החץ עלתה בהתמדה - על כל בתי הילדים היה לעבור עתה לשטח הגטו המתהווה, לא יאוחר מה 24 בחודש. דיווחים החלו מצטברים על חיסול ברוטלי של בתי ילדים באו בזה אחר זה: אנשי צלב החץ נהגו להסיע את הילדים אל נהר הדנובה, שמשמעו באותה העת היה דבר אחד בלבד - מוות בטוח. מי שניסה לברוח נורה על המקום, מי שלא - מצא את גורלו בתחתית הנהר.


בחודשים אלה נרקמה תכנית בין השגרירות הספרדית לבין כוחות צלב החץ להצלת 500 ילדים יהודיים שהספרדים התכוונו לקחת לטנג'יר. סמושי, תחת הנחייתו של אוטו קומוי, ניהל את הדברים כך שבכל פעם שבית ילדים הועמד לפינוי, טען זה מצדו כי זהו הבית הספציפי שמיועד לשימוש הספרדים, על כל דייריו.


על סמושי היה לתמרן בין אנשי הדיפלומטיה והכוחות הצבאיים, הגרמנים וההונגרים כאחד, לבין נתוני המסמכים, אשר זויפו באישון ליל עם מכונת הכתיבה של אשתו ולא תאמו זה את זה.


על פי רוב הצליח בקסמו וביכולת השכנוע שלו ללהטט בין הגורמים ולגרום לדברים ליפול במשבצות הנכונות, כפי שראה לנכון. אך לפעמים, לא עמדו לו כישוריו - חלק מהבתים הועברו בכפייה לשטח הגטו, שם גורלם צפוי היה מראש. סמושי ראה כל ארוע כזה כעלבון אישי. הוא היה מחרף את נפשו פעם אחר פעם, אף באלימות, נכנס בכוח לשטחים ושולף ילדים בזה אחר זה, בלי לחשוב מה תהיינה התוצאות. עוז רוחו, אפשר אף, חוסר זהירותו - הצילו רבים מיהודי בודפשט בסופו של דבר.


בנוסף ליחסיו הדיפלומטיים של לאצי עם השגרירות השוויצרית והספרדית, הוא שמר על יחסים חמים עם ראול וולנברג, הדיפלומט השוודי, שהיה למקור אור ותקווה למאות ולאלפים בזכות עצמו. זה, בנוסף להצלת נפשות רבות של יהודים, הקים מחלקה לאשפוז בתוך בית החולים שבגטו עבור היהודים ששבו במצב לא אנושי אך "עדיין בחיים" מהייג'שהלום (Hegyshalom) העיר בגבולה של אוסטריה לשם הולכו יהודי בודפשט ב"צעדת המוות" ... "לוולנברג היו את הקשרים הנחוצים ואת האמצעים לחולל נסים", אומר סמושי, "הוא יכל, לדוגמא, לארגן שמספר אנשים שנשלחו בכוח ל'מצעד-המוות' על הכביש המהיר לוינה, ואשר לא היו להם את כתבי החסות הנחוצים, יובאו לפני ועדה בתחנת הגבול של הייג'שהלום ואז ישלחו בחזרה להונגריה. מה שקרה בפועל היה די פשוט: השמות שהופיעו ברשימה של השגרירות השוודית שוולנברג אחראי היה להפקתה, נשלחו להייג'שהלום והוקראו בקול - מי שזוהה כראוי, נשלף מהקבוצה
"
אני סידרתי עם וולנברג שהוא יצרף לרשימה השוודית שלו את הרשימה השוויצרית והספרדית שאני התכוונתי להעביר לו מאוחר יותר…".


..."
בד בבד עזב השגריר הספרדי את הונגריה בחיפזון משהו נוכח ההתלהמות ההולכת וגוברת באוויר. מאחור הושארו בבית השגרירות כל החותמות, המסמכים הריקים, ואף רכב דיפלומטי, כלומר, רכב עם לוחית של השגרירות. סמושי, העתיק את משפחתו בינתיים לבית נוצרי מוגן יחסית בפנים העיר, ובמקביל פעל עם חבריו להבטחת השליטה על בית השגרירות. עם עזיבתו של השגריר הספרדי, נוצלה שעת הכושר על מנת להכתיר את ידידו של סאמושי - פרלסקה, אדם ממוצא איטלקי, איש הוותיקן לשעבר, אשר גר עד אותו זמן בתחומי הגרירות הספרדית, לכהן בדמות השגריר ולהתנהג כאילו עולם כמנהגו נוהג. אלא שעתה, להבדיל, הפכו סמושי ופרלסקה לצמד קבוע לביצוע השליחויות הדיפלומטיות בעיר מול הרשויות או מול הברברים..."


יש לזכור כי אלו היו זמנים אחרים, ללא טלוויזיה, ללא תקשורת אינטראקטיבית וטלפונים סלולריים. סמושי, בין אם ידע איך ייראה העתיד בין אם לאו, ניצל את כל שעמד לרשותו עד תום: קסם אישי, נחישות ואומץ, חברים משכבר הימים ומכרים חדשים, ניירות שאפשר לפרש לכאן או לכאן - איש רב תושייה ומעוף אשר מצא בכל קליפת לימון לימונדה
ביחד עם פרלסקה הוא השגריר ה"חדש", סמושי עשה לחילוצם של אסירים שהוחזקו בבנייני ארגון צלב החץ. זכורה במיוחד פעולתו להצלת ילדי בית הילדים מדרך Gabor Aron מהגטו. כאמור, גטו בחודשים אלה של מלחמת העולם השנייה משמעו היה מוות בטוח ובפירוש לא "הפרדה ועוצר גרידא" כפי שניתן לפרש. Peter Gabo, לימים אישיות בכירה במשטר הקומוניסטי, התחבא באותה השעה גם הוא בבית ילדים זה ואף הוא חב את חייו למאמצי ההצלה של סאמושי.


סמושי סיפק מסמכים מזויפים ליהודים רבים, חבר עם מנזרי נשים ו"הפך" ילדות, נערות ונשים יהודיות ל"אריות" לכל דבר. להטוטיו היו ללא ספק הרי סכנה ופרובוקטיביים, בלשון המעטה, בסביבה בה פעל, אך דבר מזה לא עצר אותו, דבר מזה לא ריפה את ידיו.


במשך זמן רב הוא ניסה לשכנע את אוטו קומוי לעבור לגור בבית השגרירות הספרדית שהיה עתה בשליטתו המלאה, כדי שיוכלו לעבוד ביתר מרץ יד ביד, וכדי ששם תמצא הגנה מספקת עבור קומוי המבוקש על ידי הפשיסטים. קומוי סירב להצעת ידידו, ובסופו של דבר נפל לידיהם של הפשיסטים.


הרכב הדיפלומטי של השגרירות שימש להעברת מזון ואספקה לבתים, ובאמצעותו גם התאפשרה שליפתם והעברתם של יהודים שונים ממקום למקום. עם התגברות אש המלחמה בעיר נפגע הרכב פגיעה ישירה ממטוס רוסי ולאצי עצמו שישב ברכב נפצע קלות.


הגטו המוגן והשגרירות הספרדית שוחררו על ידי הרוסים ב 16.1.1945 אך לב ליבה של העיר שוחרר רק יומיים אחרי כן. סאמושי מעיד: "...בודפשט הייתה לכאוס שחור משחור בתום המלחמה. העיר הייתה הרוסה מההפצצות החוזרות ונשנות של בנות הברית; על העצים היו תלויים לראווה קומוניסטיים ויהודיים ש"נמצא עבורם זמן" להציגם כך, ובנהר הדנובה זרם דם במקום מים..."


רבים מהיהודים הנותרים, שעתה הוטל עליהם להקים הכל מחדש, מן היסוד, חבים את האפשרות ל"חיים שאחרי" לאנשי המחתרת וההתנגדות, אנשים העשויים ללא חת. לאנשים שכאלה השתייך לסלו סמושי.

 

מקור


שברי זכוכית, שברי חיים: משפחה יהודית בברלין, 1945-1933

   ריטה ג' קוּן יד ושם , 2020 אדום ונטפו כדם נועדו גם לי [...] כבר איני סתם צופה מן הצד בחורבן שלפני, אלא אחד מקורבנותיו. [...] בב...