ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 13 בספטמבר 2020

"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

 


 סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה

עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה תחילתו של מסע ארוך של בריחה, לחימה והישרדות. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות, ביוני 1941, נשלח ישראל לגטאות ברטוז-ברזה ופרוצ'ני – שניהם באזור ברסט, ביילרוסיה. בספר זיכרונותיו, 'ילד, הצל את עצמך'! תיאר ישראל את רגעי הפרידה מאמו בהיותו בן 14 בלבד, בתחנת הרכבת בלודז':

"... מי יוכל להעריך אילו כוחות נפש דרושים לילד בן 14 כדי להיפרד מאמו, כאשר אינו יודע מה צופן לו העתיד? 'האומנם מותר לי לנטוש את אמי האהובה והמסורה כל כך ואת אחי הקטן בן התשע, ולצאת לנדוד בעולם הגדול'? – שאלתי את עצמי... עם ערב יצאתי בלוויית אמא וסבתא אל תחנת הרכבת 'קליסקי'. הסרנו מעלינו את תווי הטלאי הצהוב שהיהודים אולצו לענוד לצורך זיהוי, כדי שלא יעצרו אותנו בדרך. צעדנו ברגל אל התחנה, שהייתה רחוקה למדי... אמי עודדה אותי בדברים ואגב כך אמרה בנימה כואבת ומרגשת:"ילדי, האם היית רוצה לחזור הביתה? לנו אל תדאג. אנחנו בסדר. פני סבתא היו כמו מאובנים. היא הבליגה את רגשותיה.

"סע, ילד שלי", אמרה, הצל את עצמך ואחר כך תציל גם אותנו..." נישקתי את אמי הבוכייה. בזרועותיי הקטנות חיבקתי את סבתא ואימצתי אותה אל לבי. כל זה ארך דקות ספורות, אבל בשבילי היה נצח נצחים..."

ישראל לא ידע אז, שלא יזכה שוב להתאחד עם אמו וכי אלה הן מילות הפרידה לתמיד.

בעיירה פרוז'ני, בדרום-מערב ביילורוסיה היו כ- 4,000 יהודים, העיירה נכבשה על ידי הגרמנים ביוני 1941 ובספטמבר הוקם בה הגטו. באביב 1942 ארגנו כמה מצעירי גטו, וביניהם ישראל, מספר קבוצות מחתרת. אחת ה'ארגון האנטיפשיסטי' בראשות יצחק שרשבסקי, קשרה קשר עם קבוצת מחתרת ביילורוסית, ובינואר 1943 נשלחה קבוצה חמושה בת 12 לוחמים ליערות. קבוצה אחרת, בראשות יצחק פרידברג, הצטיידה בנשק שנגנב מהגרמנים ויצאה אף היא אל היער. בינואר 1943 הוטל מצור על הגטו, והיהודים הובלו לתחנת הרכבת – זו הייתה אקציית חיסול הגטו.

ישראל יצא אל יערות הוטה, בתחילת שנת 1943, ונתקבל כלוחם פרטיזן בשורות גדוד 'קירוב' ואחר כך בגדוד 'דמיטרוב' – שני הגדודים השתייכו לבריגדה 'פונומרנקו'. מפקד גדוד 'קירוב' היה רב סרן לשעבר בצבא האדום שנמלט פעמיים מהשבי הגרמני. ישראל סיפר על הפעם הראשונה שהחזיק נשק ביד: "לראשונה בחיי קיבלתי רובה עם 16 כדורים, אם כי חלודים. אמרו לי:"זאת 'אשתך', עליך לישון איתה ולא להיפרד ממנה במשך כל היום..." נישקתי את הרובה והודיתי למפקד שהעניק לי אותו."

באפריל 1943 יצא ישראל למשימת הקרב הראשונה שלו: "זה עלול היה להיגמר בכי רע. יצאתי למשימה במסגרת כיתה מתוגברת של 20 פרטיזנים... הלכנו יותר מ- 25 קילומטרים בלילה, בשלג כבד וברוחות קרות, עד שהגענו לקצה יער... רק כאן הסביר מפקד היחידה... מהי המשימה: כוח חמוש של חיל הרגלים הגרמני אמור לעבור בשעות הבוקר המוקדמות על גשרון עץ קטן ... במטרה להשמיד את התנועה הפרטיזנית... קיבלנו את הסיסמה ואת נקודת המפגש לאחר ביצוע המשימה... תוך כדי המתנה בשכיבה שמענו פתאום את קולות הגרמנים המתקרבים... מיד התפצחו בזה אחר זה מטחי ירי של מקלעים, תת-מקלעים ורובים... אני הייתי מבולבל ולא ידעתי לאיזה כיוון לירות... נצרתי אפוא את נשקי ולא יריתי. זאת הייתה טעות שטותית מצידי; לא ניצלתי את המצב כדי לבדוק אם הרובה יורה... כשחזרנו למחנה התקבלנו כגיבורים גדולים... אחר כך עבר המפקד ובדק את נשקו של כל אחד. כשהגיע אלי לקח את הרובה ביד, הסתכל בתוך הקנה, רחרח את לוע הקנה, בדק באצבעו את בית הבליעה, הביט עלי בתמיהה ואמר שאין כאן שום סימנים של ירי. הוא נעץ בי מבט נוקב וקרא כמעט בצעקה:"מדוע לא ירית על הגרמנים 'שלך'?... לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה... הוסבר לי בניחותא: "היית צריך לירות ברובה גם אם לא ראית את האויב. כשחבריך יורים, ירה גם אתה, אפילו סתם באוויר, וזאת כדי ליצור רושם אצל האויב שמולו עומד כוח גדול...."

ביולי 1944 עם שחרור האזור מצא עצמו ישראל לבד וגלמוד בגיל 19. אחרי 18 חודשים ביער כלוחם פרטיזן, החליט ישראל להצטרף לצבא האדום על מנת להמשיך ולהילחם נגד האויב הנאצי: "אמשיך ללכת בראש זקוף לקחת נקם, לשסע לגזרים אותם ואת עוזריהם, כפי ששיסעו את חיי! כאן כבר אתמודד עם האויב פנים אל פנים. בין כה וכה כבר אין לי בית אבא".

ישראל נטל חלק בקרבות בפולין, ביילורוסיה, מזרח פרוסיה, ופראג.

בשנת 1945 נעצר ישראל עלי די ה'סמר"ש' (יחידת הריגול הנגדי של הצבא האדום), הואשם בפעילות ציונית אסורה ונשלח כ'פושע חתרן נגד המשטר הסובייטי' לרצות מאסר פרך באחד ממחנות העבודה בסיביר. ישראל שוחרר לאחר שבע שנות מאסר, בשנת 1952; ובשנת 1957 זכה להגשים את חלומו ולעלות לישראל - כאן הוכר כ'אסיר ציון'.

מקורות :

 "פרטיזנים מספרים", עורכים: אלכסנדר בוגן, אברהם ביבר, קופל קולפניצקי, הוצאת משרד הביטחון, 2006

ברסטיצקי ישראל, "ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם", הוצאת משרד הביטחון ויד ושם, 2004

קישור

סיפור אישי


סופם האכזרי של ילדי העיירה פיריאטין

 


בצילום הפתיחה :  טבח באבי יאר, בתצלום שנמצא על גופתו של חייל נאצי שנהרג ברוסיה ב-1942 צילום: /אי־פי

פיריאטין. החג השני של פסח. את היהודים מובילים החוצה מן העיר. אלף שש־מאות בני אדם. נשים הולכות עם תינוקות בני יומם. זקנים. נכים. עיוורים. ילדה בשמלה של יום־טוב ובובה בידיה. זקנה טרופת דעת עם שיר על שפתיה. התעלות כבר מוכנות.הגרמנים פוקדים: להתפשט! הרצח מתחיל. דבר לא פשוט — להמית אלף שש־מאות אנשים חיים. את המבוגרים רוצחים בירייה. על הילדים חבל לבזבז כדורים. מכה עם הראש הקטן בעמוד — וזהו. לכסות את הקברים היו צריכים תושבי פיריאטין — כך פקדו הגרמנים.

פטר לבאבריינטיביץ' צ'פורצ'נקו התכופף עם את החפירה. הוא רואה — האדמה נעה. מתוך האדמה זוחל מת. זה היה השכן של צ'פורצ'נקו, רודרמן, העגלון של מפעל הצמר. עיניו של רודרמן מכוסות בדם. הוא צועק: תהרוג אותי! זה לא רוח רפאים, זה רודרמן, הוא פצוע.

בפיריאטין נעה האדמה האדמה זעקה.

ארבעה בנובמבר 1942

מקור : איליה ארנבורג

איליה ארנבורג (1891–1967) היה סופר, משורר ועיתונאי יהודי סובייטי. בזמן מלחמת העולם השנייה פירסם אלפי מאמרים, שהיו מרכיב חשוב בהסברה הסובייטית. כמה ממאמריו יידעו את העולם לראשונה על השואה. תירגם: אלכס בנדרסקי

רקע היסטורי

 על העיירה פיראטין באנציקלופדיה של הגטאות ביד ושם (קישור) .


נפטר לזלו פישר, הילד מבודפשט שהנאצים לא הצליחו לחסל

 


לזלו פישר , אמריקאי יהודי , בן 81 מפלורידה,  נפטר לאחרונה בגלל נגיף הקורונה  ובכך ,לצערנו , הסתיימה הסאגה של ילד יהודי בשואת יהודי הונגריה שניצל בדרך לא דרך מפני השמדה . לזלו היה ילד בן 6 כאשר הוא אחיו , אמו ודודותו , שהיו כבר על רציף הרכבת לאושוויץ , שמעו לפתע צעקה של חייל הונגרי הקורא "משפחת פישר" והוא מגיע ומוציא אותם מבין מאות היהודים ברציף המוות . הוא העביר אותם לגטו היהודי בבודפשט שם הוסתרו . עד היום לא ידוע בדיוק מי היה החייל הונגרי שהצילם ביוזמתו , וככל הנראה הכיר אותם לטובה בזכות המאפיה שהיה להם בבודפשט ולכן החליט ביוזמתו להצילם .

 

תשעת חודשים שהם שהו בגטו בודפשט היו קשים מאוד , סיפר לזלו  פישר בעדותו לפני כמה שנים , האוכל היה במשורה והם סבלו מרעב וגם מים היה קשה להשיג  .

 

הם ניצלו רק כאשר הגיע הצבא האדום לבודפשט .

 

בזיכרונותיו סיפר כי גם אחרי המלחמה בהונגריה הם סבלו מאנטישמיות בהונגריה  .

 

ב1956 הצליחו לזלו ובני משפחתו להימלט מהונגריה ולהגיע דרך דנמרק לארה"ב . לזלו פישר התחתן בדנמרק  וכאשר הגיע לארה"ב עבד בניו יורק כחשמלאי .


מקור וקרדיט : 

 

 לזלו פישר ז"ל ורעייתו , תיבדל לחיים ארוכים , בחתונת בנם 




יום ראשון, 6 בספטמבר 2020

סופה של מצילת הילדים היהודיים בצרפת

 



לפני מעצרה הספיקה להיפטר מרשימת ילדים שאותם הסתירה.

 

סוזן ספאק (בצרפתית: Suzanne Spaak;‏ 1905, בריסל - 12 באוגוסט 1944, פריז) הייתה פעילה במחתרת הצרפתית וחסידת אומות העולם, נרצחה על ידי הגרמנים.

 

ספאק נולדה בבלגיה אך את רוב חייה חייתה בצרפת. היא הייתה בתו של בנקאי בלגי וגיסתו של פול-אנרי ספאק (אנ'), לימים שר החוץ הבלגי וראש ממשלת בלגיה. בעלה קלוד, שהיה דרמטורג, היה ידידו של רנה מגריט, שאף צייר את דיוקנה של ספאק. ספאק נפגשה עם העיתונאית יוליה פירוט ונתנה לה השראה ללמוד צילום. לימים הפכה פירוט לצלמת ידועה.

 

בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה, התגוררה ספאק בפריז עם בעלה ושני ילדיהם. בשנת 1942 הציעה עזרה לארגון בשם "המחתרת הלאומית נגד גזענות" - ארגון שקדם לתנועה נגד גזענות (אנ') שהוקם ב-1949.

 

ספאק תרה ברחבי פריז וניסתה למצוא בתי חולים שיסכימו לקלוט ילדים יהודים תחת שמות בדויים. היא השתמשה במעמדה החברתי הגבוה וביקשה עזרה מכמרים, שופטים וסופרים, בעודה מזכירה להם את חובתם המוסרית לפעול נגד רודפי יהודים ומתנגדי המשטר. היא הדפיסה עלונים לקידום מטרה זו. היא הייתה חברה ברשת הריגול "התזמורת האדומה" ופעלה בעיקר להצלת ילדים יהודים שעמדו בפני גירוש. בתחילת 1943 פעלה בשיתוף עם הכמרים ורגארה (Paul Vergara) וגימו (Marcelle Guillemot) להסתרת כ-60 ילדים יהודים שעמדו להיות מגורשים. היא סיפקה לילדים אלה כרטיסי מזון ובגדים.

 

באוקטובר 1943 נעצרה ספאק על ידי הגסטפו ונלקחה למעצר בכלא פרן (אנ'). לפני מעצרה הספיקה להיפטר מרשימת ילדים שאותם הסתירה. ב-12 באוגוסט 1944, ימים מעטים לפני שחרור פריז, רצחו הגרמנים את ספאק.

 

מקור 1

 

מקור 2  

 


סופו של מציל הילדים היהודים בצרפת

 


ג'ולס גורדון היה יהודי צרפתי חבר המחתרת הצרפתית בעת מלחמת העולם השנייה . משפחתו היהודיה היגרה מרוסיה לצרפת בשנת 1917 . בצרפת הוא למד בבית ספר צרפתי ואחרי כן היה סטודנט לאמנות באוניברסיטה .

 

בתחילת מלחמת העולם השנייה גוייס לצבא הצרפתי ,  הוא נלחם נגד הצבא הגרמני , נלכד עם יחידתו  הצבאית והועבר למחנה מעצר גרמני אבל הצליח להימלט .

 

הוא הצטרף למחתרת הצרפתית ולארגון OSE שסייע לילדים יהודים . הוא נסע בכל מחוזות צרפת על מנת לאתר ילדים יהודים ולהעבירם בשלום לשווייץ .


בינואר 1944 הצבא הגרמני הצליח לכתר את קבוצת המחתרת הצרפתית קרוב לגבול  השוויצרי . אחרי לחימה עזה של כמה שעות הוא נלכד והועבר לגסטפו בגרנובל ומשם הועבר למחנה מעצר גרמני במאלק אוסטריה ושם נרצח.

 

ג'ולס גורדון הצליח לחלץ מאות ילדים יהודים מצרפת ולהעבירם בדרך לא דרך לשוויץ.


 

מקור 1

 

מקור 2

 


הסוף המר של האחיות אווה וליאנה מינצר

 שתי האחיות היהודיות ליאנה ואווה מינצר הוסתרו ב1942 אצל משפחה הולנדית קתולית שדאגה להן היטב במסתור .

 

ב1944 בעקבות קטטה בין בני הזוג ההולנדים דווח עליהם למשטרה . מתברר כי בן הזוג ההולנדי האשים את רעייתו בהסתרת יהודים והילדות התמימות נשלחו מייד למחנה המעצר ווסטברוק יחד עם בת הזוג ההולנדית הקתולית .

 

ב8 לפברואר 1944 הילדה אווה בת ה8 ואחותה ליאנה בת ה8 שולחו למחנה אושוויץ שם נרצחו בתאי הגזים .

 

הצילום של הילדות הוא בעיר האג משנת 1940


אחיהם הפעוט הוסתר גם אצל משפחה אינודנזית שהתגוררה בהולנד שדאגה לו במסירות עד סוף המלחמה .

 

גיטל האם של הילדות עבדה בזהות בדויה כאחות בבית חולים באזור וגם אבי המשפחה .

 

עקב הלשנה פשטה המשטרה הגרמנית על בית החולים ההולנדי ועצרה את שניהם. הם נשלחו למחנות עבודה בכפייה בגרמניה . 

 

האב נספה באחד ממחנות העבודה הגרמנים והאם גיטל שרדה את השואה ונפטרה בשנת 2001 .

 

האם גיטל מצאה את האח אלפרד אחרי המלחמה ובשנת 1958 הם היגרו לארה"ב .

 

האח אלפרד,  עדיין עובד כרופא מומחה לרפואה פנימית בוושינגטון בארה"ב




 

מקור

 

מקור 2

 

מקור 3

 


יום שבת, 5 בספטמבר 2020

יוסף עופר , הנער מאושוויץ שהפך למפקד טייסת בחיל האוויר הישראלי

 

         בשואה

 

עופר נולד ב-1929 ברומניה (אורדיאה שבטרנסילבניה). בהיותו עדיין נער בן 14 נכבשה עירו על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה והוא נשלח ב-1944 עם כל יהודי העיר למחנה הריכוז אושוויץ. הוא היה ניצול השואה היחיד ששרד מכל משפחתו.

 

הוא הצליח לשרוד כי הנאצים ניצלו אותו כפועל כפיה במפעל המטוסים שפעל ליד מחנה ההשמדה. וכפועל כפיה צעיר הוא רכש את האהבה לטייס. בסיפורו "שחרור" מתאר עופר את מהלך עבודתו בהרכבת כנפיים למטוסי ה"פוקה-וולף Fw 190" של ה"לופטוואפה" הנאצי. הסיפור מגיע לשיא (קליימקס) עם תיאור שבועתו להפוך בעצמו לטייס בזמן שחרורו ממחנה הריכוז הנאצי, באפריל 1945.

 

בארץ ישראל

 

עופר עלה לארץ כמעפיל ביולי 1946, בספינת המעפילים "הגנה". הוא נשלח על ידי שלטונות המנדט הבריטי למחנה המעצר למעפילים - מחנה עתלית. לאחר שחרורו מהמעצר הצטרף לקיבוץ אפיקים, שהפך לביתו. בקיבוץ אף פגש את מי שהפכה לאשתו לימים, חווה. באותה תקופה הוא עברת את שמו ליוסף עופר.

 

ב-1947, כאשר התחילו קרבות מלחמת העצמאות ועוד לפני הקמת המדינה הצטרף לגולני. במהלך הקרבות לשחרור טבריה החל המשוריין שלו לעלות בלהבות והוא ניצל ממוות רק בזכות מנחם גולן (לימים מפיק הסרטים ובמאי) אשר הצליח להוציאו מהמשוריין ולהצילו ברגע האחרון.

 

טייס

 

בצילום : סא"ל עופר במדי נספח אווירי בלונדון 1967




 

עם הקמתו של חיל האוויר הישראלי היה עופר מראשוניו. הוא היה בוגר קורס הטיס הראשון שהחל והסתיים כולו בארץ (קורס טיס מס' 3 - 12/4/51) ובכך הצליח לדבריו "לממש את השבועה שנשבע שש שנים בדיוק קודם לכן" בעת שיצא ממחנה הריכוז הנאצי. בהמשך הפך עופר למדריך טיסה ושימש כטייס וכמפקד טייסת התובלה הראשונה של חיל האוויר, טייסת 103, שכונתה "טייסת הפילים". הוא אף היה זה שהלחין את המנגינה להמנון הטייסת.

 

במבצע קדש, ב-1956, היה עופר הטייס המוביל של הרביעייה השנייה של מטוסי DC-3 דקוטה, מהם צנחו לוחמי חטיבת הצנחנים על יד מעבר המיתלה. ב-1963 התמנה למפקד הטייסת. ב-1966 נשלח לבריטניה שם כיהן כנספח אווירי של צה"ל בשגרירות ישראל וב-1969 השתחרר מצה"ל בדרגת סגן-אלוף.

 

לאחר שחרורו מונה עופר לקברניט באל על ובכך עסק עד פרישתו לגמלאות. הוא היה בין מדליקי המשואה לזכר ששת המליונים, בשנת היובל למדינה. בשנת 2003 הוא נפטר ממחלת הסרטן.

 

מקור וקרדיט : ויקיפדיה בעברית


יום ראשון, 30 באוגוסט 2020

הילד זאב בורח מהגרמנים ומבורות המוות שלהם

 

שמי זאב יוניאל נולדתי בפולין בעיירה ויסוצק, בשנת 1930

.

שנת 1942, התחיל רעב קשה בגטו, ליהודים כמעט ולא הייתה אספקת אוכל. הייתה שמועה בגטו שהגרמנים מוציאים להורג את היהודים, מתחילת 1942 עד ספטמבר 1942 חיינו בגטו. היו שמועות שהיטלר הוציא הודעה להרוג את כולם: זקנים, ילדים ובוגרים.

כשהייתי בן 12 שמעתי שהורגים את היהודים לפי הסדר בעיירה. אני זוכר, יומיים לפני ראש השנה, הודיעו שבשעה 12 כל היהודים שנשארו בגטו מתאספים בכיכר העיירה. אמרו ליהודים להתאסף הכניסו אותם לבורות ושם הרגו אותם.

כל מי שיצא מביתו נהרג. אני יצאתי מהבית עם בגדים קצרים, יחד עם אמי ואחי, בלי כלום. אנשים יצאו  בידיעה שהולכים להרוג אותם. אם היית בורח מהגטו הגויים היו הורגים אותך, הרב שם התעקש שזה על קידוש השם. הגרמנים ביקשו מהיהודים להוציא את כל מה שהיה להם בכיסים".

זאב בורח מהגרמנים

זאב מספר שלפתע הוא ראה אולר יפה ולקח אותו, הוא לא ידע מה זה בדיוק. הוא מספר שפתאום האנשים התחילו לצעוק, שהם הולכים למות, כי הם היו בדרך לבורות המוות. זאב ברח ורץ ובדרך השוטר מתחיל לירות לעברו וצועק: "עצור". זאב לא עצר, השוטר ירה כדור, אבל הכדור לא פגע בו. זאב המשיך לרוץ לכיוון הנהר הוא הכיר טוב את הדרך לנהר. זאב היה עם נעליים, הוא ידע שהנעליים יעשו לו צרות, כי בתוך הנהר יש מערבולות. הוא התחיל לפתוח את נעליו, אך הקשרים לא נפתחו, הוא המשיך לרוץ ורץ אל תוך הנהר והתחיל לשחות. השוטרים הגרמנים המשיכו לירות ולירות ולא הצליחו לפגוע בו.

זאב הצליח לברוח, הוא נכנס אל תוך היער, שם פגש עוד ילדים שנשארו בחיים. הם היו רעבים, בגדיהם היו רטובים. זאב שמח שבסופו של דבר נשאר עם נעליו, כך רגליו לא נפגעו בריצה ביער. מתוך היער הם שמעו את יריות הגרמנים, שהמשיכו לירות.

זאב נזכר כשהיה בעיירה לפני הבריחה, הנשים אמרו שמי שישרוד את ראש השנה יחייה. זאב הוריד את נעליו בלילה, כדי שיתייבשו. לפתע בבוקר, הם מגלים שהגרמנים עלו על עקבותיהם, ושוב התחילו היריות. גם הפעם זאב רץ וברח והפעם בלי הנעליים. בריצתו ראה שהוא נשאר לבד בלי הקבוצה. זאב לא ידע להיכן הוא רץ, לפתע הוא רואה עשן. הוא רץ לכיוון העשן וגילה שאף אחד לא נישאר שם. לאחר כמה ימי בריחה הוא נשאר לבד ביער. זאב המשיך להסתובב ביערות לבד בדרך, היו כמה גויים שנתנו לו בגדים. הוא הגיע לאיזה  בית של גוי, שגר שם ביערות, אותה משפחה רצתה שזאב יהיה רועה צאן שם בחורף. הם הטילו עליו את כל העבודות הקשות. הוא היה צריך לטחון קמח בעזרת אבני רחיים ובתמורה הגוי נתן לו לאכול ולישון על התנור, זה היה בחורף וכך הוא הצליח להתחמם.

 

זאב ביקש להצטרף לפרטיזנים ביערות. כשהפרטיזנים התחילו לעזוב אז הם היו צריכים ללכת בעקבותיהם, כדי שלא ימותו. זאב ביקש מהם להצטרף למרות גילו הצעיר, אך אחד היהודים בא לקראתו ואמר לו שהוא לא יכול להצטרף ולהלחם כפרטיזן, אך הם יתן לו אוכל.

חזרה לעיירה ויסוצק

הרוסים חזרו במרץ 1944 והרוסים שיחררו אותם מהכיבוש הגרמני. זאב חוזר אל עיירתו, למקום שבו נולד ורואה את החורבן: כל ספרי הקודש זרוקים, הגרמנים לקחו את הכל, את כל הרכוש. הוא סיפר שכשהגרמנים הוציאו להורג את היהודים, תחילה ציוו עליהם להתפשט ולאחר מכן הגרמנים לקחו את הבגדים בשביל עצמם.

זאב הסתובב בעיירה והגיע למשפחה וביקש מהם בגד ללבוש משהו. הם אמרו לו שיש יהודים שאחראים על כל פלוגה שהם מארגנים. הוא היגיע למקום ושם סיפר להם את סיפורו ומצבו. שאלו אותו אם יש לו היכן להיות? אז זאב ענה שלא אין לו איפה להיות. היהודי קיבל אותו בתור חניך לפלוגה. התאימו לו בגדים של חייל בצבא האדום. הוא קיבל סוס ועגלה. הוא התחיל בתפקידו, כל יום הם נסעו והובילו דברים. ביום הם היו חופשיים ואז הוא היה הולך ללון מתחת לעגלה שלו ובלילות הם סיעו את העגלה והובילו דברים בשליחות.

אחיו הקטן נהרג בזמן שרץ אחריו, אמו נרצחה בזמן שרצתה לברוח – זאב נשאר לבד .

זאב הצטרף ליחידה של הצבא הרוסי, חיל התותחנים. הוא מספר: "בלילות היינו מספקים תחמושת לתותחים, האזור שהיינו שם היה בוצי והייתי שם מחלת המלריה בכל האזור. באחד הימים חליתי במלריה וזו מחלה , שאתה מרגיש לא רע, אבל יש שעות קבועות ביום שפתאום עולה חום. סבלתי כמה זמן, עד שהמפקד שלי הרגיש שאני לא בסדר והוא שלח אותי לרופא שיבדוק אותי. כשהגעתי לרופא הבדיקה הראשונה הייתה לחפש כינים בראשי ומצאו המון כינים. בלי לבדוק ובלי שום דבר, הכריזו עליי כחולה טיפוס. נתנו לי הפנייה לבית חולים שדה, קרוב לחזית כשהגעתי לבית החולים בסביבות חודש מרץ 1944. כשראו את הניירת שלי ולא רצו לקבל אותי לבית החולים, כי זה היה בית חולים של חיילים פצועים ולא חיילים חולים. אני התחננתי שיעזרו לי  והם החליטו בסוף לקבל אותי ושמו מיטה במרפסת. יש לציין שבאזור הזה ברוסיה, חודש מרץ זה היה עדיין שיא הקור, ואני הייתי עם החום הגבוה במרפסת בחוץ. לדעתי רוב הזמן ממש איבדתי את ההתמצאות שלי בזמן והיו לי הזיות. כעבור כשבועיים אחרי שעברתי מיד ליד של הרופאים החליטו לא לבדוק אותי יותר ושמעתי אחד אומר לשני שגם ככה, תוך כמה ימים אני אמות. שמעתי את המילים האלה מתוך שינה ואנ החלטתי שאני חייב להבריא ובאמת באותו זמן התחלתי להרגיש יותר טוב עד שהבראתי לגמרי.

בתחילה רצו להשאיר אותי לשרת בתור צוות בית החולים ולא הסכמתי, כי רציתי לחזור ליחידה שלי ולמפקד שלי. אותו מפקד שקיבל אותי ליחידה ומכיר את כל ההיסטוריה שלי. קיבלתי את טופס השיחרור ויצאתי לתפוס טראמפ כדי לחזור ליחידה. באותו זמן היחידה שלי כבר התחילה בתזוזה לכיוון פולניה, אבל היות וזכרתי את המספר של הרכב שנוסע להביא ציוד מהמרכז, פתאום תפסתי טראמפ עם השילוט של היחידה שלי ומאוד שמחתי וחזרתי איתו ליחידה. הקצין כמובן שמח מאוד לפגוש אותי, אבל אמר לי שהיות שהחזית מתקדמת לכיוון פולניה ואני לא חייב גיוס, אלא הייתי מתנדב, לכן הוא מציע לי שאני אשתחרר מהיחידה זה היה במאי –יוני 1944.

כפי שסיפר זאב: "עלינו לארץ בתאריך 12 לדצמבר 1947"!

מקור וקרדיט , מאגר סיפורי מורשת , תכנית הקשר הרב דורי

 

זאב יוניאל ניצול העיירה ויסוצק - הקשר הרב דורי

 


הילדה אילנה גבע , בריחה מכפר לכפר

 

"אני ניצלתי על ידי הפולנים, אבל אבי נהרג בעקבות הלשנה של הפולנים."



"נולדתי בוורשה חודש לפני המלחמה", מספרת אילנה גבע (78) מתל אביב. "הייתי בת יחידה, ובערך בגיל שנה אמי ואני נכנסנו לגטו ורשה. אבא לא נכנס לגטו. הייתה לו חזות ארית והוא ניסה לפעול מחוץ לגטו כדי להציל אותי. כשהייתי בת שנתיים, הוא ביקש מחבר פולני שיציל אותי, וכך היה. בחורף 1942 זרקו אותי מעל חומת הגטו, ומהצד השני עמד הגוי שלקח אותי לאשתו ולבתו, שהייתה גדולה ממני בשנה. בביתם הם הסתירו אותי וכך הצילו את חיי". 

גבע, חברת עמותת "דורות ההמשך", אומרת שהיא מאוד אמביוולנטית לגבי החוק שחוקק בפרלמנט הפולני. "מצד אחד, אני ניצלתי על ידי הפולנים, אבל אבי נהרג בעקבות הלשנה של הפולנים. אמי נהרגה על ידי הגרמנים. היא ברחה מהגטו ונתפסה".

היה לך טוב אצל המשפחה הפולנית

"גדלתי אצלם עד שהייתי בת 8, ואז העלו אותי ארצה למשפחה שלי. זו הייתה צוואתו של אבי, שאם הוא ואמי לא ישובו, אז שיחזירו אותי למשפחה בישראל. הגוי הפולני גם כתב לפני מותו תצהיר שלפיו היה להם קשה מאוד להיפרד ממני, אבל כיוון שזו הייתה צוואתו של אבי - הם כיבדו אותה. הם התייחסו אלי טוב מאוד, שווה בשווה לבתם הביולוגית, והיו יוצאים מן הכלל. במהלך המלחמה ברחנו מכפר לכפר, והם אימצו אותי כבת לכל דבר. היו גם מקרים שהגרמנים דפקו בדלת והם החביאו אותי, וזה עבר בשלום".

פליציה ווצלאב בבק, בני הזוג שהסתירו את גבע, זכו גם כן באות חסידי אומות העולם. "עד היום, פעמיים בשנה אני שולחת כסף לזושה, הבת שלהם, ואני אסירת תודה", היא מספרת. "גם הבאתי אותה ארצה לקבל את תעודת חסידי אומות העולם, כי הוריה לא זכו לכך". 

מקור

'תצילו את הילדה' ונעלמה בתוך ההמון בלי חיבוק, בלי נשיקה, בלי כלום




מאת : אילנה שטוטלנד, עיתון "מעריב "

 

ינינה אקר (85), אלמנה, אמא לשלוש בנות, סבתא לשישה נכדים וסבתא רבתא לשני נינים, מתגוררת בגבעתיים, ניצלה בזכות זוג פולני, ז'ודקה וטאדאוש לטאוויץ, שאף קיבל את אות חסידי אומות העולם. "נולדתי בקרקוב, וכשפרצה המלחמה הייתי בת 7", 

 

"בני הזוג הפולנים אמרו שהם מוכנים למות בשבילי. הם מאוד אהבו אותי. כשבגרתי והתחלתי לעבוד, תמכתי בשתי אמהות: בזו שילדה אותי, ובזו שהצילה אותי", מספרת ינינה אקר, שבזמן המלחמה מצאה מחבוא אצל זוג פולנים חשוך ילדים.

 

בקיץ 1942, כל היהודים היו צריכים לעזוב ולהגיע לעיר וייליצ'קה. שם ביקשו מאיתנו להתייצב בכיכר העיר. לקחתי תרמיל קטן עם כמה פרוסות לחם ותמונות של משפחה. עמדנו בכיכר, ואחי כל הזמן אמר לאמי: 'תצילי את הילדה'. היינו מוקפים שוטרים פולנים וחיילים גרמנים עם כלבי זאב. פתאום הגיעה רכבת. אמי אמרה לי: 'תזרקי את התרמיל, הם הגיעו'. ואז ראיתי את שני הפולנים שגרו בבית שלנו. אמי אמרה לי: 'לכי לשם', ולהם אמרה: 'תצילו את הילדה' ונעלמה בתוך ההמון בלי חיבוק, בלי נשיקה, בלי כלום. נשארתי איתם, ופתאום הפולנייה אומרת לי: 'זקפי את ראשך. רק ילדים יהודים הולכים עם הראש למטה'. אחר כך נודע לי שאמי שלחה להם מברק וביקשה שיבואו". 

מאותו רגע חיית בביתם?

"הם לקחו אותי אליהם הביתה, ולפני שנכנסנו לדירה אמרו: 'תגידי שאת אחיינית שלנו, שאבא שלך קצין פולני בשבי הגרמני, ושאמך נפטרה כשהיית תינוקת'. הם גרו בחדר אחד, הייתה צפיפות איומה. ישנתי על כיסא ושרפרף מתחת לרגליים, ובאמצע הלילה שמעתי אותם מדברים ואומרים שאמא שלי שקרנית. הם חשבו שהיא קראה להם לבוא כדי לתת להם תכשיטים או רכוש, ולא האמינו שיקבלו ילדה יהודייה". 

ינינה אקר התגוררה אצל בני הזוג הפולנים גם אחרי המלחמה, עד גיל 18.

"בהתחלה הם לא יכלו להתרגל אלי בשום אופן", היא מספרת. "אמרו ש'לא היה לנו כלב ולא חתול, ופתאום קיבלנו ילדה יהודייה'. אני רציתי לברוח משם, רק לא היה לי לאן. יום אחד היה צלצול בדלת, איזו אישה הופיעה עם פתק קטן ביד, ואני רואה שזה כתב היד של אמי הביולוגית. היא כתבה שהיא נמצאת במחנה פלאשוב ומבקשת שנבוא לבקר. נסענו, ראיתי את אמי, רצתי אליה ואמרתי: 'אמא, אני נשארת כאן, הם לא רוצים אותי', והיא אמרה: 'שחטו פה את כל הילדים בשבוע שעבר'. היא ביקשה ממני שאעשה כל מה שהפולנים יבקשו, שאבריק רצפה, אביא פחמים, העיקר שיחזיקו אותי אצלם. היא גם ביקשה מהפולנים שייתנו לי צ'אנס עוד שבועיים, וככה תהיה להם עוזרת ומשרתת. הם הסכימו, ואני נהפכתי לרובוט. רק עמדתי וחיכיתי לפקודות".

הגנה במנזר 

בחודש ספטמבר, ביום הולדתה של אקר, החל לפתע היחס של הזוג הפולני להשתנות כלפיה. "האישה שאלה: 'בת כמה את? איך קוראים לך?' עד אז הם לא דיברו איתי", היא מספרת. "האישה הלכה וקנתה לי קופסה מעץ, מילאה אותה בסוכריות ונתנה לי במתנה. זו הייתה הפתעה לא רגילה. משהו קרה לה. וכשבעלה חזר הביתה, היא אמרה: 'לילדה יש היום יום הולדת'. הוא שאל: 'מה דעתך ששמך יהיה נינק'ה?' פתאום נהיה להם אכפת ממני, שאלו אם אני יודעת לקרוא ולכתוב. הגבר גם ביקש מאמי שתכתוב פתק שכשהמלחמה תיגמר ומישהו ידרוש אותי, אז רק לה ולאבא שלי תהיה זכות לקחת אותי חזרה". 

עד כמה הם סיכנו את חייהם למענך?

"פעמיים שכנים פולנים הלשינו עלי, ואז הגבר השיג בשבילי תעודה של בתו של חבר שלו, שהייתה משותקת. באחד הימים שוטר פולני נכנס אלינו הביתה, תקע לי אקדח בין הצלעות ושאל אם אני יהודייה. מרוב לחץ זזתי, והוא הבין שאני לא משותקת. האישה התחננה שלא ימסור אותי ואותם לגרמנים ושיחדה אותו בצווארון פרווה וצלחת קריסטל. כדי להגן עלי הם גם הכניסו אותי בשנים 1943־1945 למנזר".

מה קרה בתום המלחמה?

"אמי חזרה ממחנה בוכנוולד, ואני לא רציתי לחזור אליה. אבי חזר גם, ואח אחד נספה באושוויץ. עד שעזבנו את פולין, המשכתי להיות גויה פולנייה קתולית. אהבתי את הזוג הפולני אהבה לא נורמלית. גם הם אהבו אותי ודאגו לי כל השנים. שכנות שלהם היו שותות תה ודנות בסוגיה למי יש יותר זכויות: לזו שילדה או זו שהצילה? הזוג הזה היה בין הראשונים שקיבלו אות חסידי אומות העולם". 

מקור


יום ראשון, 23 באוגוסט 2020

סיפור ההישרדות של הפעוטה לאה שמחאי בשואה

 


 בצילום הפתיחה :

לוציה ווליניאק (לאה שמחאי)  ילדה שטופלה בידי אנשי "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים" בפולין. 1946

הצילום באדיבות ארכיון בית לוחמי הגיטאות (קישור)

מתוך עדותה של לאה שמחאי במיזם התיעוד לדורות :

"המשפחה שלי ואני הועברנו על ידי הנאצים לגטו בעיר שלנו, כשהייתי בת שלוש וחצי בערך ב1941 נמסרתי על ידי הורי לאישה פולניה כדי שזו תציל אותי. אני לא זכרתי את חיי בפולין עם משפחה נוצריה זה כאילו הכיל נמחק לי . 

כשהגעתי לארץ התחלתי חיים חדשים. שנים אחר כך, הבת של האישה הפולנייה שלקחה אותי, כבר אישה זקנה, חיפשה לאן נעלמה ה"אחות שלה". היא מצאה אותי כשכבר הייתי מעל גיל 70 . הבן שלה עזר לה לחפש אותי. מיד יצרנו קשר, בעלי, ילדיי ואני, נסענו לפולין לבקר את משפחתה. היא סיפרה לי שגרתי עם המשפחה שלהם יחד עם עוד ילד יהודי עד גמר המלחמה. עברנו ממקום למקום בפולין כדי שלא יעלו עלינו. היא הכינה לי אלבום עם תמונות שלי כילדה, ותעודת הזהות שלי כילדה נוצרייה. תמיד עניין אותי מה הייתה צורת חיי ב 4 השנים שחייתי בין הפולנים.

בסיור שהערכתי עם משפחתי המשפחה עשתה את המקסימום בשביל להחיות את השנים ששכחתי. הביקור היה בצורת סיור במקומות שבהם חיינו ועברנו בזמן המלחמה. אנחנו כולנו היינו מלאים הערכה , אני ומשפחתי עובדים עכשיו על הענקת תעודת חסידי אומות העולם. לאט לאט הזיכרונות מהסיפורים שלה חזרו אליי.

ב1946 מסרו אותי לחיילי הבריגאדה העברית בחיפושיהם הקדחתניים אחר ילדים יהודים. העבירו אותי יחד עם עוד ילדים שנמצאו אל מחנה עקורים בפולין. בין 1948-1946 הועברנו במספר מחנות עקורים. היינו שם כ 600 ילדים. קראו לנו "ילדי  הקואורדינציה".

באפריל 1947 העבירו אותנו ממחנה בגרמניה, באונייה לארץ ישראל. גם הסיפור הזה נמחק לי מהראש כשהגעתי לארץ. שנים אחר כך בשנת 1990 פתחתי עיתון וקראתי כותרת מי אני ומאיפה אני. הופיעה תמונה גדולה של קבוצת ילדים ומבוגרים ", ילדי הקואורדינציה". מצאתי את עצמי בתמונה הזאת יצרתי קשר עם אישה בשם מירי, היא זאת שפרסמה את הכתבה בעיתון, התקשרתי אליה והיא זכרה אותי. היא סיפרה שהיינו מאוד קרובות אחת לשנייה כילדות. דרכה יצרתי קשר עם אחת המדריכות שהיו לנו במחנות. היא גם זכרה אותי וסיפרה לי סיפורים על ילדותי, חיי כילדה, וזכרוני התחיל לחזור אליי..

במאי 1948 אומצתי ע"י משפחה בארץ. נתנו לי זהות חדשה: שם משפחה אחר, תאריך לידה, ומקום מגורים – תל אביב. הם טיפלו בי במסירות רבה. הייתי חלק מהמשפחה שלהם, כאילו הם היו הוריי האמיתיים. באיזשהו מקום, אני בעצמי האמנתי שאני חלק מהמשפחה שלהם. לפעמים היה קורה, שאנשים היו מופתעים מהפרשי הגבהים ביני לבין "הורי". הגובה שלי 1.5 מטר, ואילו כל משפחתי המאמצת מעל 1.85 מטר. פחדתי משאלות בסגנון זה. רציתי לחיות את חיי בסיטואציה החדשה, ורציתי למחוק את כל זיכרונות העבר.

כאישה צעירה, למדתי בסמינר לוינסקי את מקצוע החינוך. פגשתי את בעלי לימים, מיקי והצטרפתי לקיבוץ שלו – קיבוץ הגושרים. עבדתי בו כגננת. נולדו לי שלושה ילדים וחיינו חיים מאוד שמחים. אף פעם לא דיברתי על מה שעבר עליי בשואה, פרט עם בעלי מיקי ב1965 הייתי בקורס השתלמות לגננות בקיבוץ עין חרוד. המדריכה של הקורס הביאה לי תמונה שלי כילדה. היא סיפרה לי שאחת המבוגרות בקיבוץ מזהה אותי כאחת מילדי הקואורדינציה. אני לא רציתי לשמוע. אמרתי שזאת לא אני וכנראה נפלה טעות. 

רק ב1990 ,לאחר שיחה עם מירי, מי שכתבה את הכתבה, החלטתי ליצור קשר עם מי שזיהתה אותי בעין חרוד. שמה שרה. רק אז התחלתי באמת להתעניין בעבר שלי ב1995 הלכתי למפגש הראשון של ילדי הקואורדינציה במושב עירון בו מצאתי ״ 100 ילדים״ . לכולם היה המון מה לספר ולשתף. עכשיו שהבנתי קצת יותר על העבר שלי, פניתי לארכיון בבית לוחמי הגטאות למצוא את הזהות שלי. גילתי תמונה עם מסמך שכתוב מקום לידה, שם הורי , תאריך לידה. דברים שלא ידעתי עד כה . חברים שלי עזרו לי לחפש ברישום התושבים בווארשה אחר קרובי משפחה.

אחרי הרבה חיפושים, המזל האיר לי פנים. אלזה, בת דודה של אמי, כותבת לי מכתב בהתרגשות ומוסרת לי את הכתובת של מניה, אחות אימי, אישה בת . 85 היא חיה ביפו מאז שעלתה לארץ ב1969 .לאחר פגישה מרגשת, שמעתי סיפורים על הורי. שמעתי שאחר רצח אימי בגטו, מניה ברחה ליערות ולקחה איתה תמונות של המשפחה. היא התחבאה בכפרים פולניים שונים, התחזתה לאיכרה נוצרייה, וכך ניצלה . לראשונה בחיי החזקתי צילומים שלי כילדה יחד עם אמא,  אבא וסבא שלי. וכך נוספו פרטים משמעותיים נוספים. הסיפור של העבר הוביל לחברות חזקה בני ובין אנשים שקשורים לסיפור שלי שפגשתי בדרך..

לתיעוד המלא באתר לדורות (כולל הצילומים מילדותה  המאושרת לפני השואה)

 


"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...