פסח וולודינגר, הנער מהשואה , לוחם הפלמ"ח שנהרג במלחמת העצמאות

 

סיפור חייו

פסח, בנם של רחל-רוזה וצבי-הירש, נולד בשנת תרפ"ט (1929) ברומניה, בעיר רבוביץ שבחבל בוקובינה, הקרפטים הצפוניים. הוא למד ב"חדר", ועד שנת 1940 המשיך את לימודיו בבית ספר עממי ממשלתי.

בבוקובינה, שבין שתי מלחמות העולם השתייכה לרומניה, חיו בני לאומים שונים. עשרות אלפי היהודים שחיו שם ניהלו רשת חינוך עצמאית, היצירה היהודית פרחה והתנועה הציונית תפסה מקום ניכר בחיי הנוער. ואולם, כלכלתה הנחשלת של רומניה והיעדר היציבות הפנימית היוו קרקע פורייה לצמיחת תנועות ימניות לאומניות ולהתעצמות האנטישמיות, ובשנים 1940-1938 הוצאו היהודים בהדרגה מכל תחומי הפעילות והעיסוק.

ביוני 1940 סופחה בוקובינה לברית המועצות. תקוותם של היהודים כי המשטר הסובייטי ייטיב עמם, וכי הרדיפות האנטישמיות תפחתנה, נתבדה. לאחר כינונה של הממשלה הלאומית, בספטמבר 1940, החמיר מצב היהודים, רכושם הופקע והשלטונות פעלו להרחקתם מחיי הכלכלה והחברה. במאי 1941 חוקק "חוק העבודה לטובת הציבור", שחייב את היהודים בעבודת כפייה.

עם פלישתם של הגרמנים לברית המועצות, יוני 1941, פינו הסובייטים את בוקובינה, אשר נכבשה מחדש על ידי הרומנים - בעלי בריתם של הנאצים. היהודים הואשמו באחריות לאסונות שפקדו את העם הרומני, רבו ההגבלות שהוטלו עליהם והם אף ידעו מעשי התעללות, רצח ואונס.

ביוני 1941 הוחל ברציחתם של יהודי בסרביה ובוקובינה. בשלב הראשון נרצחו כ-160,000 יהודים בסיועה של האוכלוסייה המקומית - רומנים ואוקראינים. במחצית ספטמבר 1941 גורשו כ-150,000 יהודים לאזור טרנסניסטריה שבמערב אוקראינה.

טרנסניסטריה הייתה לקבר אחים יהודי. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, וכ-90,000 נספו במקום מחמת הרעב, הקור, המחלות ואכזריות המשמרות הגרמניים.

כל משפחתו של פסח נספתה בטרסניסטריה. רק הוא שרד, ובמשך כל שנות המלחמה התגלגל בין בתי יתומים ברחבי אוקראינה ורומניה. תחילה שהה בבית יתומים בברשאד שבאוקראינה, משם הועבר לבלטה שבמולדביה, שם למד בחריצות עברית וחשבון. בשנת 1944 נמצא בבית יתומים ביאסי בירת מולדביה, שם רוכזו כל היתומים ומשם הועברו לבוקרשט לקראת העלאתם לארץ ישראל.

בתום המלחמה, עם בואם של הרוסים לבוקרשט, הפרידו בין הילדים שרצו לנסוע לרוסיה ובין אלו שביקשו לעלות ארצה. דודתו של פסח שחייתה באמריקה ביקשה כי יבוא אליה אך הוא סירב, ולאחר נדודים וטלטולים דרך בולגריה הגיע עם קבוצת יתומים לארץ בשנת 1945, במסגרת "שיירת ילדי טרנסניסטריה" של "עליית הנוער".

לאחר תקופה קצרה במחנה עתלית הגיע פסח בן ה-16 להכשרה בחברת הנוער בכפר יחזקאל, מראשוני מושבי העובדים. לאחר שפגה חשדנותו נקשר אל המושב ואל האנשים באהבה רבה, ובהשפעת המקום והסביבה שבה אליו אמונתו באדם ובערכיו.

פסח, שגילה מעורבות בכל הנעשה סביבו, אף העלה על הכתב מחשבות והרהורים שעלו בו אודות צורת ההתיישבות בכלל, ואת דעתו על היישוב בפרט: "מאושר הייתי כי הוחזר לי חלק ממה שהנאצים שדדו ממני, חיי משפחה. יתרון גדול למושב בזה, ובפרט כשהוא מקבץ ילדים מהמחנות אשר הם צמאים לחיי משפחה, כי בעודם ילדים נעשו יתומים ולא הספיקו לחיות את חייהם עם משפחתם. יתרון שני הוא בשטח העבודה, במושב, ובמושב כפר יחזקאל יכולים לקבל הכשרה יסודית בכל ענפי המשק, וטוב יעשה חבר המושב אשר יטיל על הילד אחריות אפילו אם היא מתבטאת בעבודה הכי קטנה. על ידי זה מרגיש הנער יותר טוב הן בבית והן ביחסו לעבודה..."

פסח היטיב לבטא את אשר על לבו, ולא אחת שימש פה לאחרים: "... וכאן, חברים, עלינו לזכור כי רוב חברינו יתומים הם ולא הספיקו לקבל חינוך מלא. רבים מבין חברינו לא יכלו להתמצא בחברה..." הוא האמין כי יש בכוחו של המושב לחנך ולהדריך להגשמה סוציאליסטית, ומששב אליו ביטחונו לא היסס גם להפנות את שבט הביקורת: "...החיסרון היחידי הגדול הוא בזה שהחברה מתגבשת יותר קשה, אבל עוד יותר קשה תתגבש החברה אם לנוער לא יהיה מועדון מסודר לערוך בו שיחות ומסיבות. בשטח זה על הכפר לתקן הרבה. ייתכן שגם שיטת הספקת הלבשה מרכזית תוכל לסלק תקלות מיותרות ביחסי הנערים והמשפחות."

השתלבותם של פסח וחבריו בכפר יחזקאל הייתה מוחלטת: העברית שגורה בפיהם, ובתלבושתם הפועלית-ישראלית דמו לילידי הארץ. אך על כולם עלה פסח בפיקחותו ובכשרונותיו. הוא חש צורך לסכם את הישגי התקופה ולא נרתע מלציין גם את הקשיים: "אומר בלב בטוח כי בשטח העבודה יוצאים אנו מהמושב בידיעות אשר ראוי להתכבד בהן. בשטח הלימודים מרגיש אני חובה להגיד כי התקדמנו הרבה מאוד... כמובן שלזה עזרו לנו בהרבה המדריך והוועדה אשר השקיעו הרבה מרץ וסבלנות, כשאנו נזכרים שבאנו רובנו אחרי ארבע שנות נדודים אשר בהם לא למדנו וידיעותינו היו מעטות מאוד... נציין בתודה כי הרבה נתנו לנו חיי המשפחה אשר כמעט שכחנו אותם... חברינו למדו סדרים חדשים... וזה בוודאי שיעזור לנו כשאנו נעמוד בדרגה של מחנכים".

את דבריו סיים במעין צוואה רוחנית: "הבה נעשה מעשה אשר נהיה ראויים שאנשי המושב שאכסנו אותנו שנתיים וחינכו אותנו לדרך הגשמה ציונית סוציאליסטית יתגאו בנו, בנוער החוזר למולדתו ומפרה את השממה."

בשנת 1947 עבר פסח עם חברת הנוער למשק הפועלות שבפתח תקווה, כדי להמשיך בלימוד ובהכשרה, אך בכל יום חופש היה שב לכפר יחזקאל, כדי להתראות עם משפחתו המאמצת ולשאוב ידידות.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העצמאות התגייס לפלמ"ח, ועם עוד חברים עבר לקבוצת גזר (בקרבת כביש רמלה-לטרון) לצורך הכשרה ואימונים.

פסח לחם בקרבות על הדרך לירושלים. בהתקפה על גזר נפצע קשה בידו, מאז לא היה כשיר עוד לעבודה גופנית והוצב במטה הפלמ"ח בתל אביב, שם מילא תפקיד משרדי.

ביוני 1948, בזמן פרשת "אלטלנה" בתל אביב, נהרג פסח.

פרשת "אלטלנה" נחשבת לאחד מציוני הדרך החשובים והשנויים במחלוקת בתולדות מדינת ישראל. העימות שעוררו הגעתה וטיבועה העמידו את היישוב היהודי בארץ ישראל על סף מלחמת אזרחים, ועשרות שנים לאחר סיומה עדיין נמשך העיסוק באירועיה.

תחילת הפרשה ברכישת האונייה בארצות הברית על ידי האצ"ל, שנתן לה את השם "אלטלנה", והפלגתה לחופי הארץ מנמל פורט דה בוק שבצרפת ב-11 ביוני 1948, בעת ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. "אלטלנה" הייתה מלאה בנשק ותחמושת שרכש האצ"ל בצרפת, בשווי חמישה מיליון דולר, וכן שהו על סיפונה כ-900 מעפילים, שאמורים היו להצטרף לכוחות האצ"ל במלחמת העצמאות.

עם הגעתה של "אלטלנה" לכפר ויתקין (לשם הופנתה עקב תחילת ההפוגה), ב-20 ביוני 1948 בשעות הערב, נפרק חלק מהנשק בחוף. כוחות צה"ל הקיפו את האזור, ומפקדת האצ"ל קיבלה אולטימטום מטעם משרד הביטחון למסור מיד את האונייה, על הנשק שנותר בה, לידי מפקד הכוח הצבאי במקום. במקום פרצו התנגשויות אלימות בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל.

מפקד האצ"ל, מנחם בגין, סירב להיענות לאולטימטום, והחליט להסיע את האונייה לחוף תל אביב. עם הגעתה לשם ביום 22.6.1948 נמשך העימות. דרישתו של בן-גוריון מאנשי האצ"ל לכניעה מוחלטת נתקלה בסירוב. כוחות פלמ"ח הוזעקו למקום והחלו חילופי אש. אנשי האצ"ל, שכמאה מהם נותרו על הספינה, ספגו אבדות. פגז תותח שנורה לפי פקודת צה"ל בשעות אחר הצהריים פגע באונייה, "אלטלנה" החלה לעלות באש ורב החובל הורה לכל האנשים לנטוש. האונייה, על כל הנשק שנותר בה, טבעה.

בסופו של האירוע נמנו 16 אנשי אצ"ל הרוגים: שישה מהם נפלו באזור כפר ויתקין, ועשרה בחוף תל אביב. מכוחות צה"ל נהרגו שלושה: שניים בכפר ויתקין, ואחד בתל אביב - הוא פסח. הוא נפגע מחילופי הירי בהיותו במטה הפלמ"ח הסמוך לחוף הים בתל אביב, ושבוע לאחר מכן, כ"ב בסיוון תש"ח (29.6.1948), מת מפצעיו.

לאחר הפצצת "אלטלנה" נעצרו בהוראת בן-גוריון למעלה מ-200 לוחמי האצ"ל. הם שוחררו כעבור מספר שבועות. לאחר מכן פורקו יחידות האצ"ל, ולוחמיו פוזרו בין יחידות צה"ל השונות.

פסח היה בן תשע-עשרה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה.

החלל הינו "נצר אחרון".

מקור וקרדיט : אתר יזכור , משרד הבטחון

 

 

יהודה שטרנפלד , הנער מהשואה שהיה לוחם פלמ"ח ויוזם מפעל "הנצר האחרון "

 

יהודה שטרנפלד נולד בלודז' שבפולין בשנת 1930. בשנת 1940 נכלא יהודה בגטו לודז'. אביו נספה בגטו, אמו ואחותו נשלחו למחנה ההשמדה חלמנו ושם נרצחו, ושניים מאחיו נמלטו מהגטו, אך נרצחו. באוגוסט 1944 גורש יהודה לאושוויץ ומשם נשלח למחנות קאופרינג בגרמניה. באפריל 1945 שוחרר על ידי הצבא האמריקאי.

יהודה שטרנפלד, שנולד ב-1930 בלודז' שבפולין ונפטר בישראל בשנת 2021. שטרנפלד הגיע לארץ שריד יחיד מכל בני משפחתו, שמנתה שבע נפשות. כולם פרט לו הושמדו בשואה. הוא התגייס לפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות, השתחרר, התחתן, הביא ארבע בנות לעולם ועבד כטכנאי מים. על השואה ועל המלחמה הוא לא דיבר.

  "בבית לא דיברו על השואה בכלל, ואנחנו לא דיברנו ולא ידענו כלום. הוא לא סיפר, ואימא שלנו לא הרשתה לשאול, כדי שלא יתרגש ויקרה לו משהו", מספרת בתו, עפרה צוק. "ככה את מתרגלת שאסור לשאול, וזהו – נגמר הסיפור. זה גם נוח לא לשאול ולא לדעת".

 כך התנהלו החיים בבית משפחת שטרנפלד במשך רוב השנים. אלא שבשנת היובל למדינה, בערך עם יציאתו של שטרנפלד לפנסיה, הכול השתנה. "הוא נסע אז לטקס בקרית ענבים, ורפול נאם שם. הוא דיבר על כך שבמקום הזה נהרגו אנשים שהם שריד אחרון למשפחתם, וזה נכנס באבא שלי כמו דיבוק. זה היה כמו גפרור שהצית הכול", מספרת צוק. "הוא החליט שחייב להיות מישהו שיזכור את הבחורים האלה; לא יכול להיות שאף אחד לא יזכור אותם. זה פשוט לא הניח לו. הוא הרגיש שגם להם יכולה הייתה להיות משפחה, שהם לא זכו למה שהוא זכה".

צוק ואחותה, אורנה ענבר, מספרות שכאשר אביהן לקח על עצמו את המשימה להזכיר ולזכור את החללים במלחמה הראשונה שאין מי שיזכור אותם, לא היה לו קל לשכנע אנשים רבים שמדובר בנושא חשוב, והן עצמן חששו שהוא לא יצליח. מה כבר יכול אדם אחד לעשות אל מול זיכרון לאומי של מלחמה שהסתיימה לפני 50 שנה? "היה בהתחלה קשה מאוד לקבל משהו מהמערכת", מספרת ענבר. "אפילו את שמות הנופלים הוא קיבל בפעם הראשונה מרפול, שעזר לו להשיג את השמות. יום אחד הגעתי הביתה וראיתי רשימות עם שמות בבית, ואז הוא סיפר לי שהוא התחיל להתעסק בזה".

 אבל שטרנפלד לא ויתר. הוא יצר שיתופי פעולה עם בתי ספר וישיבות כדי ליצור מצב שבו יקראו קדיש על כל אחד מהנופלים שהיו נצר אחרון למשפחתם. הפרי הגדול של עבודתו קרם עור וגידים בדמותה של אנדרטת "משבר לתקווה", שהוקמה בשנת 2001 ביער המגינים לזכרם של החללים הללו. "אני זוכרת שלא האמנו שזה יקרה. אני אספתי בטרנזיט אנשים מהקיבוץ שלי כדי שיבואו, שיהיה קהל. הנחתי שיבואו 30 איש, ורציתי שאבא לא יתאכזב", מספרת צוק. "כשהגעתי לשם, היו מלא אנשים, מלא דגלים. עמדו שם בני נוער. פתאום הבנתי את גודל המעמד ואת גודל המעשה שהוא עשה. זו הייתה התרגשות עצומה".

מאז, מסבירות בנותיו של שטרנפלד, מיוזמה פרטית של אדם אחד עם "שיגעון" לעניין, עברה הנצחתם של חללי נצר אחרון למשימה ממסדית. משרד הביטחון לקח אותה על עצמו והוא משמר אותה. "הוא ניער את האבק מהנושא הזה, ואז אחרים המשיכו", אומרת צוק.

בתחילת שנת 1948 חוקק חוק בישראל, ולפיו אין לשלוח בנים יחידים לחזית הקרב. עם זאת, בחוק זה לא נכללו שורדי שואה, אלא רק בנים יחידים שהוריהם חיים בארץ. ההיסטוריונית חנה יבלונקה, פרופסור אמריטה במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, מציעה למקם את הדברים בהקשר היסטורי. "בפועל, גם בנים יחידים של בני הארץ לא שוחררו, אף שהייתה להם אפשרות להשתחרר", היא אומרת. "הייתה אז תחושה שאם כל בן יחיד ישוחרר, אז לא יישאר צבא, כך שמפקדים בשדה, בפועל, התעלמו מהחוק הזה".

נוסף על כך, מסבירה יבלונקה, החוק לא הוחל על ניצולי שואה כי המודעות לשואה ולמשמעותה לא הייתה כמו היום. "לא היה זמן להתעסק בפסיכולוגיה של ניצולי השואה - לא לניצולים ולא לאנשי היישוב. למי היה זמן להתעסק בהיבטים פסיכולוגיים בזמן מלחמה שהייתה באמת קיומית", היא אומרת. "גם השורדים עצמם רצו להילחם על הארץ, מתוך תחושה שזה יוריד להם את תחושת ההשפלה שהם עברו במשך שש שנים. הייתה תחושה שיש ארץ חדשה שבה אפשר להתחיל חיים חדשים, ואנחנו מתחילים בה חיים בתור מי שנלחמים על המקום הזה. התרומה שלהם בלחימה באמת הייתה פנומנלית".

מקור וקרדיט : אורין רוזנר , בית  אבי חי ( 2021)

טוראי שמואל נודלמן ז"ל , נער בשואה , נפל בקרבות מנרה , מלחמת העצמאות

 

סיפור חייו

שמואל, בן לאה (לבית וינטרופוב) ואליהו, נולד ביום ט' בניסן תרפ"ט (19.4.1929) בפולין, בעיר בנדין שבמחוז קיילצה. למד בבית ספר יסודי בעירו.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבנדין כ-27,000 יהודים. ב-4 בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לעיר לאחר שכבשו את פולין במבצע בזק, ומיד החלו בסדרת מעשי התעללות ורצח בתושבים היהודים. חלק גדול מן הצעירים נשלחו למחנות כפייה ברחבי הרייך הגרמני. אחרים עבדו עבור הגרמנים במפעלים שהוקמו בעיר.

במאי 1942 החלו הגירושים מבנדין למחנה ההשמדה אושוויץ, במסווה של "יישוב מחדש". ניסיונות המחתרת היהודית להתנגד לגירושים ולהתגונן כנגד הנאצים כשלו. באביב 1943 הוקם בבנדין גטו, אשר חוסל סופית באוגוסט 1943 והיהודים שנותרו בו נשלחו לאושוויץ.

עד תום המלחמה הושמדו כמעט כל יהודי בנדין. במלחמה נספו שלושה מיליון מיהודי פולין, כתשעים אחוז מהיהודים שחיו במדינה ערב המלחמה.

כל משפחתו של שמואל נספתה לאחר ששולחה מגטו בנדין. רק הוא, יחד עם צעירי העיר הכשירים לעבודה, נשלח למחנה ריכוז בגרמניה. בהמשך הגיע למחנה בוכנוואלד.

מחנה בוכנוואלד, שבקרבת העיר ויימר, הוקם ביולי 1937 והיה ממחנות הריכוז הגדולים בגרמניה: כ-130 מחנות לוויין היו מסונפים אליו. היהודים שנכלאו בו נוצלו בעבודת פרך במחצבה, עבודה שהפילה חללים רבים. שמואל עבד כסניטר במחנה, וכחבר במחתרת היהודית במקום עסק בהברחת נשק להתגוננות.

מיד משנסתיימה המלחמה, בשנת 1945, עלה שמואל לארץ בספינת מעפילים. כאן היה חניך "עליית הנוער" בירושלים ובכפר הנוער בן שמן, שם השתלם במסגרות. אחרי שסיים את בית הספר עבר לתל אביב, ועבד בעיר כמסגר.

בפרוץ מלחמת העצמאות, בעקבות החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר על חלוקת הארץ, גויס שמואל לחטיבת הפלמ"ח "יפתח" - חטיבה מספר 11 ב"הגנה". הוא התמסר בכל מרצו לאימונים, כדי שיוכל לשאת תוך זמן קצר בכל תפקיד שיוטל עליו. לאחר שעבר קורס רגמים, נשלח לרמות נפתלי שבגליל העליון. יחידתו ביצעה פעולות התקפיות כבר בשלבים הראשונים של המלחמה, עסקה באבטחת הדרכים ויישובי הספר ושמירה על הגבולות הצפוניים.

בהמשך נשלח שמואל לתגבר את קיבוץ מנרה.

קיבוץ מנרה, ששכן בדד במרומי הרי נפתלי, היה נתון במצור ובקרב כבר מראשית המלחמה. כל חבריו הבוגרים גויסו להגנתו, ואליהם צורפו לוחמי הפלמ"ח. אבטחת שיירות האספקה לקיבוץ הייתה מהמשימות העיקריות של הלוחמים.

ביום כ"ו בשבט תש"ח (6.2.1948) תקפו הערבים שיירה שהובילה ציוד מרמות נפתלי למנרה. בקרב שהתפתח נהרגו שניים ממלווי השיירה, ביניהם שמואל.

בן תשע-עשרה בנפלו. שמואל הובא למנוחת עולמים בבית העלמין במנרה. קברו, לצד קבר חבר מנרה שנהרג איתו, היו הקברים הראשונים של חללי מלחמת העצמאות בקיבוץ.

החלל הינו "נצר אחרון".
חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

מקור וקרדיט : אתר יזכור , משרד הבטחון

                                    קיבוץ מנרה 1948 

 

אמנון זילברשפיץ , נער בשואה , נהרג בקרבות מלחמת העצמאות

 

רב"ט אמנון זילברשפיץ, נולד בצפון טרנסילבניה. במלחמת העולם השנייה נשלח זילברשפיץ לאושוויץ עם הוריו, אחיו ואחותו, שם כולם נרצחו – חוץ ממנו. בסיום המלחמה הוא עלה ארצה, התאהב בשרה, נערה ירושלמית. הוא גויס בשנת 1948 לחטיבת גבעתי של ארגון ההגנה. ב-25 באוקטובר של אותה השנה הוא נהרג בקרב בבית גוברין.

 אמנון זילברשפיץ הוא חלל " נצר אחרון"

חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

לאחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, 19 במרס 1944, היו יהודי טרנסילבניה הצפונית מן הראשונים שתוכנית "הפתרון הסופי" הופעלה עליהם. יהודי העיירות והכפרים רוכזו בבתי הכנסת, דברי הערך נלקחו מהם, הם אולצו לענוד את הטלאי הצהוב וכעבור ימים אחדים הועברו לגטאות שבערים הגדולות.

בראשית מאי 1944 נצטוו יהודי ססרגן לעבור לגטו, בו רוכזו גם בני העיירות שבסביבה. חודש לאחר מכן גורשו כולם לאושוויץ, יחד עם שאר 131,000 יהודי טרנסילבניה הצפונית, ומרביתם הושמדו.

אמנון, הוריו, אחיו ואחותו נשלחו גם הם למחנה השמדה. מיד בכניסתם הוא הופרד מהם, ויותר לא שב לראותם. כל בני המשפחה נרצחו, רק אמנון נשלח לעבודה וכך ניצל.

לאחר השחרור שהה אמנון במחנות העקורים. לכאורה היה מעתה בן חורין, אך לא מצא לעצמו מקום. כל פסיעה הייתה כרוכה בכאב ובזיכרונות העבר. לפיכך נטש הכול מאחוריו, במטרה להגיע לארץ ישראל.

אמנון עבר לאיטליה וקיבל רישיון לעלייה באונייה "דב הוז" ("פדה"), אך לאחר שכבר עלה לאונייה ויתר עליו למען חולים וילדים, וירד לחוף. רק לאחר חודשים מספר העפיל לארץ - והפעם באופן בלתי ליגלי -באונייה "יאשיהו וודג'ווד". האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", נשאה על סיפונה 1,257 מעפילים מ-14 ארצות ובהם ניצולים, חברי תנועות נוער ופרטיזנים לשעבר. הבריטים גילו את האונייה בלב ים, וב-27 ביוני 1946 הגיעה הספינה לנמל חיפה, המעפילים הורדו ממנה והובלו למחנה המעצר בעתלית.

עם שחרורו מהמעצר, לאחר שבועיים ימים, הצטרף אמנון לקיבוץ דורות בנגב.

יחד עם חבריו עבר אמנון את אימוני ה"הגנה". בגמר האימונים אמר: "טוב שזכינו לאחוז בנשק ולהגן בזמן הצורך על עצמנו ולא להיזקק לאחרים".

בראשית יולי 1947 עזב אמנון את המשק כי חש צורך ללמוד מקצוע - הרגיש וידע כי בלי מקצוע אין אדם מקיים את חייו ולעולם יהא נתון לחסדי אחרים. לשם כך השתקע בראשון לציון, ונכנס לעבודה באחד המוסכים בסרפנד (צריפין) כנהג. אולם תקופה זו לא ארכה, כי בינתיים פרצה המלחמה וכמו רבים התייצב אף הוא.

אמנון התגייס בראשית ינואר 1948 לחיל השריון ולחטיבת "גבעתי" - חטיבה מספר 5 ב"הגנה". נמנה עם לוחמי גדוד 52 - גדוד שהתארגן בראשית המלחמה מקרב פלוגות החי"ש (חיל שדה) של ה"הגנה" במושבות הדרום, ראשון לציון ורחובות. כבר בחודשי המלחמה הראשונים עסק הגדוד בלחימה, בפעולות תגמול ובהגנת דרום הארץ. בהמשך השתתפו לוחמיו בכל שדות המערכה של "גבעתי".

אמנון השתתף בפעולות רבות, ובכללן ההתקפה על תחבורת האויב בכביש רמלה. את שעות הפנאי הקדיש לקריאה וללימוד העברית. גילה שקדנות ורצון להתקדם. באחד ממכתביו הוא מציין "התועלת העיקרית שאפיק מהקורס היא לימוד השפה וזהו מה שחשוב לי יותר מכול."

בהמשך הוא הועבר לדרום, והשתתף בקרב על חוליקאת בעת מבצע "יואב". במסגרת המבצע כבשו לוחמי גדוד 52 את משלטי חממה, מערבית לג'וליס, ובכך חסמו את דרך הנסיגה של המצרים שבא?סדוד (אשדוד). לאחר מכן כבשו את מוצבי חוליקאת, והדרך לנגב נפרצה.

ב-23 באוקטובר כתב: "... כשמסתכלים מהגבעות הכבושות ורואים את הדרך לנגב פתוחה, מרחוק דורות, רוחמה, באמת הרי זו הרגשה כל כך טובה!" יום לאחר מכן כתב: "עתה הפוגה ולא שומעים דבר, אך אנו נמצאים עדיין במצב הכן ועורכים סיורים במשוריינים היות ודביזיה מצרית מנותקת מתכוונת לפרוץ את הקווים על מנת להתחבר עם העורף שלה. עלינו מוטל להשגיח ולגרום להם צרות, אך אין זה בגדר סכנה ומקווים לסיים זאת במהרה. אנו מקווים שההפוגה הזאת תהיה, אם גם לא סופית, הפוגה שתביא למדינה תוצאות טובות היות והמפתח לנגב בידינו! העיקר סבלנות..."

אמנון ויחידתו נשלחו לבית גוברין.

במהלך מלחמת העצמאות נתפסו בית גוברין ותחנת המשטרה המקומית על ידי צבא הפלישה המצרי. בשל החשש כי האזור ישמש למצרים חיבור בין כוחותיהם בהר חברון לבין אלפי החיילים המצרים שנלכדו ב"כיס פלוג'ה" הוחלט, לקראת סיום "מבצע יואב", לכבוש את תחנת המשטרה, בה ישבו חיילים ירדנים.

המשימה הוטלה על לוחמי גדוד 52 של "גבעתי", אשר בליל כ"ב בתשרי תש"ט (25.10.1948) הסתערו על התחנה בעזרת זחל"מים, ובסדרת פיצוצים הצליחו לשתק את החיילים הירדנים ולכבוש את המקום.

אמנון נפל בשעת הפעולה. כשהוא מחפה במכונת ירייה על חבריו המתפרצים אל בניין המשטרה נפגע מכדור בצווארו, ומת. .

 

בני וירצברג, בן 14 , עוזרו בכפייה של מלאך המוות מאושוויץ, ד"ר יוזף מנגלה

 

מאת: דליה וירצברג-רופא

בספרו כתב אבי על רגשות האשמה שקיננו בו כבר במחנה בשל גורלו המשופר יחסית לזה של אביו (אימו נשלחה להשמדה מיד בהגיעם למחנה אושוויץ ). חנו הרב של אבי כנער בן 14 ודיבורו הרהוט בגרמנית הפכו אותו לבעל זכות יתר (פרומיננט, בלשון המחנה). הוא התמנה לרץ, נער שליח, לבש חליפת סגל לבנה, מכובסת ומגוהצת היטב. עליה ענד סרט שחור שנשא באותיות גדולות לבנות את המילים: "רץ בית החולים, בלוק 21". אחת לשבועיים לערך הגיע ד"ר מנגלה לבצע את ניתוחיו

הניסויים. על אבי הוטל לדאוג לאופנועו ולצחצח את מגפיו. מדי פעם קיבל ממנו שוקולד ומיני דברי מתיקה. במקביל הועבד אביו בפרך, בשלג ובקור, בעבודות הכפייה של האסירים הרגילים. הוא היה עד להתנוונותו של אביו שהיה בן 49 בהגיעו למחנה. בעוד הוא עצמו חי כבעל זכויות-יתר, ראה את אביו מורעב ומושפל, לבוש סחבות פסים, קירח ומצומק, עיניו מפוחדות ומבוהלות, גופו כפוף ורזה, והייאוש מכרסם בו. תחילה היה אבי נזכר בגעגוע בדמותו ההדורה והאלגנטית של אביו משכבר הימים, אך בהמשך כתב:

"שוב לא יכולתי לתאר לעצמי דמות אבי כפי שהיה פעם, אדם מכובד וזקוף, ניטל ממנו צלם האדם והיה גל עצמות".

למרות האיום בעונשים קשים הגניב אבי בבגדיו דברי מאכל לאביו, ואף הצילו שלוש פעמים מסלקציות. פרק "החיים הטובים" (יחסית) הסתיים גם עבור אבי עד מהרה, והתלאות והעינויים היו למנת חלקו. בינואר 1945, בצעדת המוות, כשלו רגליו של סבי כבר בתחילת המסע; הוא נורה למוות בידי זקיף אס.אס לעיניו של אבי, והופקר מאחור. אבי הגיע למחנה מאוטהאוזן שם היה עד למעשה קניבליזם, ומשם לאחר כמה שבועות למחנה מֶלְק, ולבסוף למחנה גוּנסקירכן.

במשך שנים ארוכות ניסיתי להבין מה דחף את אבי לכתוב את סיפורו ולחזור מרצונו לתופת ההיא. מה גרם לו להסב את מבטו לאחור? וזאת מלבד הרצון המוצהר לתקן את התייחסות בני הארץ לאלה ש'הלכו כצאן לטבח'. עברו היה עבורו מעמסה גדולה, ומדי כמה שנים פקד אותו גל דיכאוני, שאמנם לא שיבש את אורחות חייו לחלוטין אך העכיר את האווירה בבית. הוא התחיל בכתיבה זמן קצר לאחר משפט אייכמן וכתב רק בשבתות, מאחר שעבודתו בקק"ל (בסוף ימיו היה ממונה על חקר הייעור באזור הדרום) תבעה את רוב זמנו. גם בכך דמה לפרימו לוי, שעבודתו ככימאי וכמנהל מפעל לייצור צבעי לכה לא הותירה לו זמן לכתיבה אלא בימי ראשון בשבוע. הכתיבה הייתה קשה לאבי מההיבט הרגשי. ולפני תוכן העניינים בספרו מובאת הבעת תודה:

"… ובעיקר ניתנת תודתי לרעייתי, שהייתה המאזינה והמבקרת הראשונה של כל המסופר כאן ועודדה אותי בעתות משבר, מתח וזעזועים אשר תקפוני בשנייה בעת הכתיבה".

דבריו של פרימו לוי על הכורח והחובה לכתוב סייעו לי להבין את אבי. לוי התראיין לכתב העת פיאמונטה ויוו (Piemonte vivo) בינואר 1987, כשלושה חודשים לפני שהשליך עצמו אל פיר המעלית בביתו שבטורינו. המראיין אמר: "אולם יש צורך בכוח כדי לספר על התנסויות אלה", ולוי – שהעיד על עצמו שורה אחת קודם: "אינני אדם חזק; כלל וכלל לא" – ענה לו: "להפך! לספר זה צורך. נחוץ כוח כדי לא לכתוב, כדי לא לספר. בספריי, בעיקר הראשונים, אבל גם בספר האחרון, 'השוקעים והניצולים', הרגשתי צורך עז להשיב את הסדר על כנו, לשוב ולהשליט סדר בעולם הכאוטי, להסביר לעצמי ולאחרים."

מקור וקרדיט : דליה וירצברג-רופא , כתב העת אלכסון , מאי 2024

ראו גם: 

מאת:  דליה  קרפל , פברואר 2009

בני וירצברג נולד בגרמניה בעיר אלטונה, כיום חלק מהמבורג, והיה בן יחיד להוריו. האב גבריאל גוסטב, סוחר אמיד, היה נתין פולני שהתערה בגרמניה. האם רחל היתה בוגרת אוניברסיטה שטיפלה בתינוק. בתצלום מ-1929 נראית האם מהודרת ומחייכת בגאווה ליד העגלה ובה בנימין בן השנה. אירועי ליל הבדולח בנובמבר 1938 קטעו ילדות מאושרת של בני, אז כמעט בן עשר, שלמד בבית הספר של הקהילה היהודית בהמבורג והיה, לפי הגדרתו בספר, "ילד מפונק של אמא".

הוריו נאסרו על ידי הגסטאפו, אך בזכות קשריהם שוחררו. הניסיון לשלוח את בני בטרנספורט ילדים שיצא לאנגליה לא הצליח וכעבור זמן קצר גורש אביו לפולין. ביולי 1939 נסעו בני ואמו בעקבות האב, והתגוררו בבית הדודה ברובע היהודי בעיר סוסנוביץ, בדרום פולין. בספטמבר כבש הצבא הגרמני את העיר.

מגטו סוסנוביץ נשלחו בני והוריו באוגוסט 42' לאושוויץ. האם נשלחה מיד לתאי הגזים ובני בן ה-14 הופרד מאביו ההמום, שהועלה על משאית. בני הבין שלא יזכה לראות שוב את אביו ובתעוזה בלתי רגילה ניגש אל אחד הקצינים וביקש בגרמנית רחמים על האב. קצין האס-אס שאליו פנה היה ד"ר יוזף מנגלה, אך הילד כמובן עוד לא ידע זאת. מנגלה נעתר משום מה לבקשת הילד היהודי, והורה לצרף את האב לחבורה של 17 נערים שנשלחו לעבוד.

בספר מגולל וירצברג את חייו באושוויץ, שם שימש מעין נער שליח בבית החולים ולמשך כמה שבועות אף היה משרתו האישי של מנגלה. בכל בוקר היה עליו לחכות לבואו של מנגלה, כדי להעמיד את האופנוע שלו בחניה. הוא היה מסייע לקצין האס-אס לחלוץ את מגפיו, מצחצח אותם, ובמשך היום היה עליו לעמוד לפקודתו. כך ראה וירצברג יום-יום את האסירים שקיבלו "טיפולים" מידיו של מנגלה.

"נכנסתי לאולם החולים וניסיתי לדובב מישהו מבין אלה שנותח, אך לשווא", כתב בספרו. "לא היה בכוחם להוציא הגה מפיהם. כעבור זמן רב, כשהחלו להתאושש, התברר שלכולם תחבושת מתחת לבטן ומעל לאיבר המין. עתה היה ברור מה שאירע: לכל אחד הוצא אשך אחד או שניהם".

יום אחד נקרא הנער להיכנס לחדר הניתוחים. "אחרון הצעירים שכב על השולחן בעיניים פקוחות", כתב. "הניתוח נערך בו בהרדמה מקומית. עכשיו הבנתי פשר הזעקות, והשתיקות המוזרות שלאחר מכן: זקיפי אס-אס סבבו במעגל את שולחן-הניתוח כשלועי אקדחיהם מכוונים אל המנותח. הם נראו כנהנים ממחזה מרתק. הצצתי בפניו של ד"ר מנגלה: היתה בו שלווה; נראה היה כמבצע ניתוח הומני להצלת חיי אדם…"

בסוף היום, כתב, "נצטוויתי לאסוף את הצנצנות וראיתי שבתוכן איברים מעוגלים, אחד או שניים. על גבי הצנצנות היו רשומים שני שמות, של היהודי שממנו נלקח האיבר, ושל איזה טייס גרמני, שלו הוא מיועד להשתלה. ד"ר מנגלה גמר, הודה לעוזריו ויצא מן החדר. אני נשאתי אחריו את הנרתיק עם הצנצנות. הוא החליף את לבושו, נכנס שוב לתוך מדיו. נתבקשתי לעזור לו בנעילת מגפיו. אחר יצאתי והתנעתי את אופנועו. הוא נפרד מן הסגל, דחף לידי שוב חתיכת שוקולד והסתלק".

וירצברג מספר בספרו גם על ביקורו של אייכמן במחנה (כעבור שנים, כשהתנהל משפטו של אייכמן בירושלים, נסע וירצברג לצפות בדיוני המשפט בכל פעם שהתפנה לכך. באותו זמן גם החליט לכתוב ספר עדות). בזכות "מעמדו" המיוחד הצליח וירצברג לשחרר את אביו משלוש סלקציות ולא פעם אף העביר לו מזון. הנער שרד איכשהו עד סוף 44' והמשיך לסייע לאביו, שנחלש והלך.

בינואר 45', בשיא החורף, כשהצבא הסובייטי התקרב, הוציאו הנאצים את האסירים למסע רגלי שכונה אחר כך "צעדת המוות". אביו היה כה חולה, עד שהתיישב כבר בתחילת המסע על האדמה הקפואה. בני סחב אותו ככל שהצליח, עד הרגע שבו אזלו כוחותיו של האב והוא התמוטט. קצין נאצי כיוון אליו את נשקו. "ראיתי להבה פורצת מלוע רובהו ואבא צנח ומת, מתבוסס בדמו", כתב וירצברג. "אבא, שהצלחתי שלוש פעמים להצילו מהמוות. נשמתו ריחפה מעלי, תוך כדי הליכתי וצעידתי. ויש שדימיתי כי אבי ואמי צועדים זה לצד זה יחד עמי ומחזיקים בי לבל תמוטט יד מרצחת גם אותי".

העבר העיק עליו

בנובמבר 45', לאחר כמה חודשים באיטליה, הגיע וירצברג ארצה במסגרת עליית הנוער. "נכנסנו לנמל חיפה בשבע בבוקר", כתב. "הרציפים המו אדם. מאות ואלפי אלפים. האמנם הטריחו כל אלה את עצמם בשעת בוקר המוקדמת כדי לראות אותנו, ראשוני הילדים הניצולים מהתופת הנאצית? ים של ידיים מניפות לעברנו מטפחות. האמנם כולם יהודים?"

35 ילדים בעלי סרטיפיקטים (רישיונות הגירה) מהבריטים באו על סיפונה של האונייה "פרינסס קתלין", ובהם גם השופט בדימוס נתן קליינברגר, חברו של וירצברג ואחד מגיבורי הספר. קליינברגר, יליד פולין, 1929, שהשתחרר ממחנה הריכוז מאוטהאוזן, זוכר איך כשהגיעו לחיפה קילף סבל בנמל אשכולית ונתן לו פלח.

"בני ואני נשארנו שנים בקשר", הוא אומר. "אי-אפשר היה לדעת שהוא ישלח יד בנפשו. הוא היה כמו כל הבחורים. דבר אחד הבדיל אותו, הוא הסתיר את העובדה שהוא יליד גרמניה והשים עצמו כאילו הוא אחד מאיתנו, כלומר מפולין. הוא לא דיבר פולנית, אבל ידע יידיש. במלחמת תש"ח נפגשנו הרבה במהלך הקרבות. יצא לנו לשמור בבתי המשאבות בדרך לירושלים וכשחברתי נפצעה בתאונה רציתי לבקר אותה ולא היה רכב. בני הלך איתי ברגל את כל הדרך וחזרה, זו היתה מחווה שהרשימה אותי. אני נפצעתי קשה במלחמה, איבדתי שתי ידיים ועין, ואחר כך למדתי משפטים והייתי שופט במחוזי, והקשר איכשהו נשמר. אני לא זוכר אותו כאדם מדוכדך, וההתאבדות שלו היכתה גלים בין החברים".

למראית עין היה וירצברג דוגמה לניצול שואה שהצליח לאחות את קרעי חייו ולהיות ישראלי. "בני היה מוכשר", אומר עמנואל מיטנברג, בן 79, פקיד בכיר בבנק שפרש לגמלאות ואחד מגיבורי הספר. "הוא צייר נהדר וניגן על מפוחית בצורה בלתי רגילה. היו לו פה ושם תקופות של דכדוך, אבל הוא היה יוצא מהן. למרות שהיה מצומצם בכסף הוא אהב דברים יפים ואסתטיים. שבוע לפני שהתאבד הוא כתב לנו מכתב שהפעם הדיכאון תפס אותו קשה ושהוא מקווה להתאושש".

מקור וקרדיט : דליה קרפל , פברואר 2009

 

חייו של חיים הרצל ניצלו בשואה מספר פעמים ממש ברגע האחרון

 

מאת: איריס ליפשיץ-קליגר

בצילום למעלה : חיים הרצל (שורה ראשונה משמאל) ומשפחתו (רפרודוקציה: אביגיל עוזי)

חיים הרצל נולד בהונגריה ב-1937. הוא היה בן יחיד ובמלחמה התייתם משני הוריו, שרד בעזרת דודתו ובעלה ועלה לישראל. הוא גדל בתל-אביב, שירת בצנחנים והגיע עם גרעין בני עקיבא לקיבוץ סעד, שם התחתן ונולדו לו שישה ילדים. היום יש לו ולאשתו 18 נכדים ו-15 נינים. ארבעה מנכדיו משרתים בצבא, שניים מהם כלוחמים ביחידות מובחרות. ב-8 באוקטובר הם פונו לים המלח, וכעבור חמישה חודשים חזרו.

יתמות בגטו: "נולדתי בבודפשט וב-1943, כשהייתי בן שש, אבא שלי גויס. הוא הוצב במחנה קרוב לעיר והייתי מתנגב לשם ובידי הזעירות מכניס לו אוכל דרך הגדר. על פי מה שאנחנו יודעים — לקחו אותו לחזית הרוסית. בגמר המלחמה זיהו אותו צועד באוסטריה, אבל מאז נעלמו עקבותיו — כנראה נהרג בצפון אוסטריה.

הגרמנים פלשו ב-1944 ואמא ואני הועברנו לגטו. כיוון שהגטו היה קטן, לקחו בתים קרובים לגטו והוציאו משם את האוכלוסייה הנוצרית ואיכלסו אותם ביהודים. אותנו שיכנו באחד מהבתים האלה, וכדי לסמן לכוחות שיש שם יהודים — תלו כוכב בכניסה לבית. באותו זמן בעיירה כ-30 ק"מ מבודפשט נשלחה כל משפחתי המורחבת לאושוויץ. דודה שלי הצליחה לברוח וחזרה ברגל לבודפשט. קצת לפני כן הגיעו לבית שלנו בגטו אנשי צלב החץ (התנועה ההונגרית הפרו-נאצית – אנ"ל), עקרו באישון לילה את הדלת ותפסו את אמא שהתחבאה מתחת למיטה. אני זוכר את זה. לקחו אותה ביחד עם המבוגרים האחרים בדירה ומאז לא ראיתי אותה עוד.

"דודה שלי, שהגיעה לחפש את אמא, מצאה אותי והצילה אותי. היא שילמה לחייל הונגרי כדי שיסכים להוציא אותי מהבית. הם נכנסו לבית וחיסלו את מי שנשאר. היה לי מזל גדול. דודתי הביאה אותי לבית אמו של ארוסה, לימים בעלה, גברת גרובר, בשולי הגטו. הייתי אצלם כמה ימים, ואז הדודה הסבירה לי שהשיגה עבורי בשגרירות השווייצרית פתק שבזכותו אוכל להיכנס לשגרירות עם ילדים נוספים, וכך אשרוד — 'השווייצרים ישמרו עליך'. הם לקחו אותי לשגרירות, אבל אני סירבתי להיכנס, ואני זוכר שהיא סטרה לי בכעס. לבסוף הם לקחו אותי בחזרה הביתה. אחרי שבועיים הגרמנים נכנסו לשגרירות והרגו את כל הילדים. שוב ניצלתי".

להמשך סיפור החיים  במאגר המידע הראשי על ילדים בשואה 

הסיפור של הפיזיקאי פרופ' אברהם רינת ממכון ויצמן למדע, חבר הילדות של אנה פרנק

 

אברהם הצעיר בכינויו "אַפִּי" למד בבית הספר מונטסורי השישי לצד בן דודו סול קימל ("סאלי"), חנה גוסלר ואנה פרנק, שהיגרה עם משפחתה מגרמניה. אנה אהבה בסתר את סול, אך גם ידעה שבן דודו מקובל ממנו חברתית.

ביומנה היא כותבת: "... לסאלי היה בן-דוד ושמו אַפִּי. ילד יפה, תמיר, שנעשה לימים דומה לשחקן קולנוע ושעורר תמיד יותר הערצה מאותו נער שמן ומבדח, סאלי......

סול קימל שהיה פרופ' לכימיה בטכניון, נפטר ב-2021. חנה גוסלר-פיק, חברת הנפש של אנה, נפטרה שנה אח"כ. רק אברהם נשאר.

לסיפור החיים המלא

 

ילדותה העשוקה של מרים דודסון בתקופת השואה

 

"השלכתי את ילדותי מעל פניי, לא חפצתי בה יותר, לא היה בה כל טוב, אך היא שבה אליי. מסרתי את ילדותי למישהו שאולי זקוק לה, אבל אף אחד לא רצה בה, והיה לי לקחתה בחזרה. העבר עומד מול עיניי, השואה היא בנפשי ובזיכרונותיי. נכון, עשרות שנים מאז חלפו, אך כל עברי רץ בלי רחמים, כל ימיי, כל חיי".

 

כך, תחת הכותרת "ילדותי העשוקה", כותבת מרים דודסון, בת 77 מחדרה, שנולדה בצ'רנוביץ' ברומניה, וכשהייתה בת שנתיים נאלצה להיכנס עם שני הוריה ואחיה הבוגר לגטו שהוקם בעיר הולדתה. "ילדות ללא צעצועים ומשחקים. ילדות ללא חברים. לא להריח פרח, לא לשחק עם בובות, לא לדקלם שירים ולא לחגוג ימי הולדת. ילדותי נגזלה. פרק מחיי נגנב ונמחק. החבאתי בלב את סודותיי, הגידו אתם, איזו ילדות זאת היתה?".

דודסון משחזרת את רגעי האימה בגטו כאילו הם היו אתמול. דברים קשים. היא מדברת צלול, רהוט, כל פסיק במקום, כל נקודה. כיום היא יו"ר עמותת יש (ילדים ויתומים ניצולי שואה), חברה בוועדה הפרלמנטרית של הכנסת בנושא ניצולי השואה, ומתנדבת בנשמתה.

את הרגע שבו נכנסו החיילים לביתם היא לא שוכחת. "אומרים שילד בן שנתיים לא זוכר כלום. זה לא נכון. אני זוכרת מצוין. אבא לא היה בבית, הוא עבד כסגן מנהל תחנת הרכבת בעיר. היה עובד ציבור, ויכול היה להימנע מהגטו. אבל כשהוא חזר הביתה ולא מצא אותנו, הוא הבין. והוא הגיע מיוזמתו יום למחרת. "אני לא אשכח לעולם את הרגע שבו הגרמנים שפכו נפט על המעקה מעץ שהיה לנו בבית, והבעירו אותו. ואנחנו היינו חייבים לרוץ בין הלהבות לרדת למטה. אני הייתי עם שמלה דקיקה, לא נתנו לאמא שלי אפילו להלביש אותי. והיה חורף קשה בחוץ. זה היה אוקטובר 1941. שלג כבד היה ברחוב".

אחרי חודש בגטו נלקחה דודסון עם משפחתה (גם הסבתות ואחד הסבים היו במחנה) למחנה העבודה בטרנסניסטריה. "אמא שלי החלה לעבוד בעבודות חקלאיות שונות. אבא נשלח לעבודה בחציבת סלעים והנחת פסי רכבת. אני חליתי שם בטיפוס, מחלה שפגעה בי קשות ועד היום אני סובלת מראייה לקויה בגללה".

דודסון ומשפחתה שוחררו במרץ 1944, "אבל מסע החזרה לצ'רנוביץ לקח לנו חודש ימים. הגענו הביתה, הכי היה הרוס. שרוף. מראות קשים".

היא מאוד גאה באביה, שברח יחד עם עוד שני יהודים מהמחנה והצטרף לפרטיזנים. מאוחר יותר הוא הפך לחייל בצבא האדום, והיה בין הבודדים שהגיעו לבונקר של היטלר ב~8 במאי 1945, יום לפני הסיום הרשמי של המלחמה

מקור

 

דניאל לוז : הישרדות פעמיים : פעם כילד בשואה ופעם בקיבוץ בארי

  

 מאת:  רבקי גולדפינגר, ערוץ 7

התחלה// נולד בפריז בשנת 1933. הבכור מבין שני אחים. "כנער אבא עלה מפולין לפלשתינה, אבל בעקבות המשבר הכלכלי העולמי הוא החליט להגר לאמריקה. בדרך עבר בצרפת ושם הכיר את אמא. הם התחתנו ואני נולדתי".

אבאמא// "אבא, מאיר לוצקי, נולד בכפר קטן בפולין. עלה לארץ בשנת 1917 מטעמי ציונות, והשאיר מאחור את המשפחה שלו. כולם נרצחו בשואה. את אמא רז'ין־רבקה הוא הכיר בצרפת. אמא ילידת פולין, והיו לה 11 אחים ואחיות. כמעט כולם נספו בשואה".

טראומה// מלחמת העולם השנייה פרצה כשדניאל היה ילד קטן בצרפת. "באחד הימים היינו בכיתה. בדיוק שיננו את לוח הכפל כשלכיתה נכנסו חייל גרמני עם רובה ואיש גרמני בלבוש אזרחי שחור. הם התלחששו עם המורה והצביעו עליי. הייתי ילד יהודי יחידי בכיתה, וכל המבטים הופנו אליי. ואז המורה ניגשה אליי והודיעה לי שאני צריך להתלוות אליהם. הייתי בהלם, אני זוכר שנורא פחדתי. אני רואה חייל עם רובה, ולא יודע מה הם רוצים ממני, ואם הם יירו בי עוד רגע או לא. זו טראומה שמלווה אותי עד היום".

הדרכון// החיילים הגרמנים הובילו אותו לבית הוריו, ומשם הוא הובל למחנה הסגר. "למזלנו לאבא היה דרכון של המנדט הבריטי, וזה שמר עלינו לאורך המלחמה. בזכות הדרכון הבריטי אותי לא לקחו כמו את שאר בני הדודים שלי למחנות ריכוז. הגרמנים העבירו אותנו ברכבת למחנה הסגר בתוך צרפת ולא למחנות השמדה. אבל החופש נלקח מאיתנו, הועברנו ממחנה למחנה, והיו ימים לא קלים".

טראומה 2// "היינו במחנה פואטיה במרכז צרפת, ומפקד הגסטפו של המחנה בא אלינו. כולנו נעמדנו והוא הסתובב בינינו, ופתאום הסתכל על אמא ואמר: תראי, את אומנם מוגנת דרך הדרכון של בעלך, אבל הילדים שלך הם כבר בעלי אזרחות צרפתית, ואם אנחנו מאוד רוצים - אנחנו יכולים לקחת אותם. הרגשתי איך אמא באותן שניות החסירה פעימת לב. אני לא יכול לשכוח את זה עד היום...

השחרור// "בשנת 44' היינו במחנה ההסגר ויטל. זו הייתה עיר תיירות, שהגרמנים שמו סביבה גדר תיל והפכו אותה למחנה הסגר לכמה אלפי בני אדם. באותו יום היו הפצצות של בעלות הברית. הגרמנים שמו אותנו במרתף עד שבסוף הגיע רגע השחרור. אחד החיילים האמריקנים נתן לי את הרובה שלו, והציע שאלך לידו ואעזור לו להוביל את השבויים הגרמנים. כילד באותם רגעים הייתה לי הרגשה של היי ואפילו של ניצחון".

לבד בארץ// אחרי המלחמה המשפחה הייתה צריכה לבנות את עצמה מחדש. את דניאל בן ה־16 שלחו ארצה במסגרת עליית הנוער. "הגעתי לארץ בספטמבר 1949 והתחלתי פרק חדש בחיי. באותן שנים בן גוריון שכנע את האנשים לשנות את שם המשפחה לשם עברי. כך שיניתי את שמי מלוצקי ללוז".

לשחק// במשך השנים שימש מורה ומחנך בקיבוץ נירים לכיתות היסודי. בהמשך עבר ללמד גם בחטיבת הביניים. "נדבקתי בחיידק התיאטרון בגיל צעיר. בכיתה א', כששאלו מי רוצה להשתתף במופע, אני מיד התנדבתי לשחק. לא ידעתי עדיין מה המשחק עושה לי ועד כמה זה בתוכי. כשבגרתי והתאמנו לתיאטרון עם במאי ועשינו תרגילי משחק, הבנתי כמה התיאטרון משמעותי לי".

עולה לבמה// אחרי שנים ארוכות כאיש חינוך, לאחר יציאתו גמלאות, גילה ופיתח תחום חדש בחייו - התיאטרון. "לעלות על במה ולשחק זה הפסיכולוג הכי טוב שלי". בשנים האחרונות, למרות גילו המתקדם, כבר הספיק לקחת חלק בכמה הצגות תיאטרון.

החצי השני// רעייתו רותי ז"ל, ילידת הארץ, שימשה גננת ומורה לגיל הצעיר. "נישאנו בשנת 1965, כשאני הייתי בן 33 ורותי בת 27. היינו יחד כמעט חמישים שנה. גרנו בקיבוץ נירים. רותי נפטרה בפתאומיות לפני 11 שנים במהלך טיול בספרד. היא הייתה אישה חכמה והצליחה מאוד בעשייה שלה. היא הייתה לי חברה לחיים".

נחמה// "יש לי ארבעה ילדים ומשפחה טובה ואוהבת. אני אוהב מאוד תינוקות, וליוויתי את כל הנכדים שלי מגיל אפס. זכיתי ל־12 נכדים. אני חש שאני מחזיר בכך חוב לסבתא שוש ז"ל, אמא של אמא שלי מפולין, שהיו לה 12 ילדים, שאותם גידלה לבד כי היא התאלמנה בגיל צעיר, וכמעט כולם נרצחו בשואה".

בעוטף// "כשהיינו זוג צעיר, רותי ואני קבענו את ביתנו בקיבוץ נירים. באיזשהו שלב עברנו לגור ליד אחת הבנות שלנו במושב יבול שבעוטף, שם בנינו בית קטן ויפה. כמה שנים לאחר שהתאלמנתי עברתי לקיבוץ בארי. שם גרתי עד לשבעה באוקטובר".

שישה באוקטובר// "קיבוץ בארי היה אחת מ־11 הנקודות שהוקמו בנגב במוצאי יום כיפור שנת 1946. השנה, ביום שישי, שישה באוקטובר, הייתה בבארי מסיבת יום הולדת נהדרת לקיבוץ. היו הופעות ואווירה טובה. הגענו הביתה מהחגיגות אחרי חצות והלכנו לישון. לא שיערנו לעצמנו מה עומד לקרות בעוד שעות בודדות".

שבת בבוקר// בשש וחצי בבוקר התעורר לשמע אזעקות צבע אדום ומתקפת טילים שלא ידע כמותה. "בת הזוג שלי עדנה ואני נכנסנו מיד לממ"ד. ראינו הודעות בווטסאפ שיש מחבלים בקיבוץ ושצריך להסתגר בממ"דים. עוד לא ממש הבנו במה מדובר ועד כמה המצב חמור".

מחבלים בקיבוץ// "הבית שלנו ממוקם יחסית במרכז הקיבוץ, בשכונת הוותיקים. היינו בממ"ד. די מהר שמענו צעקות חזקות בערבית ויריות ממש לידנו. הרגשתי פחד מוות. חשבתי שהחיים שלי כנראה נגמרים היום. פחד כזה לא הרגשתי גם כילד קטן בצרפת. כל הזמן חשבתי איך נצליח לשרוד את התופת".

דפיקות בדלת// אחרי שעות קשות ומורטות עצבים בממ"ד, נשמעו לפתע דפיקות וקריאות מהכניסה לבית. "עדנה אמרה לי לא לענות כי אלו בטח מחבלים. החיילים פרצו פנימה דרך החלון ודפקו לנו על דלת הממ"ד. הם אמרו שהם חיילי צה"ל ושהם באו לחלץ אותנו. התרגשנו מאוד. הם זירזו אותנו: תיקחו מה שצריך במהירות. חייבים לצאת".

מפונים// לאחר חצות, כשעל גבו תיק קטן עם מסמכיו האישיים ושקית שלתוכה שפך את כל חבילות התרופות - חולץ בשלום מביתו. "ככה יצאנו. עם הבגדים שעל גופנו. אחד החיילים תפס אותי ביד והוביל אותי בחושך מוחלט. מסביב עוד נשמעו קרבות ירי והכוחות שלנו עדיין נלחמו במחבלים. הכניסו אותנו לקומנדקר. היינו צפופים, מבוגרים, ילדים ותינוקות. הוציאו אותנו ככה משטח הקיבוץ". אחרי המתנה ממושכת הגיעה לבסוף ההסעה שהובילה אותם למקום מבטחים.

למלון// "הגענו למלון דיוויד בים המלח ביום ראשון בבוקר, בשעה חמש וחצי, אחרי שלא עצמנו עין ברציפות משבת בבוקר. מהרגע הראשון שהגענו למלון אנשים טובים דאגו לנו ולכל מה שנזקקנו לו. היו אנשים מכל המגזרים, דתיים וחילונים. פה ראיתי את ישראל היפה. משמונה באוקטובר, במשך חודשיים היינו במלון, עד שהחלטנו לשכור בית בנאות אחווה ליד קריית מלאכי. רצינו כבר להרגיש הרגשה של בית".

שורד// "עברתי שואה פעמיים בחיי, בילדותי בצרפת ובטבח בבארי. לעבור את מלחמת העולם באירופה ואז לעבור תופת כזאת פה בבית שלי, במדינת ישראל, זה לא נתפס. אני עוד לא התאוששתי ממה שעברנו בשבעה באוקטובר. זו טראומה לא פשוטה בשבילי".

השגחה פרטית// "היינו בממ"ד משש וחצי בבוקר בשמחת תורה ועד חצות. השכונה החדשה שהייתה ליד הגדר עברה טבח נורא. המחבלים עברו עם טנדרים את הגדר, שרפו בתים, רצחו ובזזו. אנחנו היינו יותר במרכז. ירו על הבית לידינו, במרחק שלושה מטרים מאיתנו, ואלינו הם לא הגיעו. למה? אני לא יודע להסביר. אני אדם לא דתי ומאוד רציונלי, אבל הגעתי לתובנה שהנפש שלנו לא הולכת לאיבוד אחרי מותנו. כנראה הנשמה או האנרגיות, כל אחד יקרא לזה איך שיבחר, קיימות. ייתכן שהנשמות של היקרים לי נתנו לי הגנה באותה שבת".

מקור וקרדיט : רבקי גולדפינגר, ערוץ 7

קישור לראיון המלא