ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 31 ביולי 2022

 



מאת : דב ליפשיץ

לזכרו של אבי המנוח אבינו שמואל ליפשיץ נולד בשנת 1928 בכפר אוז'וק שבגבול צ'כוסלובקיה ופולין להוריו יוסף והינדה, בהיותו בגיל חצי שנה עקרה משפחתו למונקץ', עיר ואם בישראל, שם גדל והתחנך בחדרים ובישיבות, בשנת 1937 נפטרה אמו ובשנת 1939 סופח אזור קרפטו רוס להונגריה ובשנת 1944 שולחו יהודי האזור למחנה ההשמדה אושוויץ. בהיותו בן 15-16 עבר שמואל את אימי השואה במשך קרוב לשנה: הוא, אחיו ואחותו גורשו לאושוויץ. מן המשפחה ניצלו אחיו ואביו: אביו גורש בשנת 1939 מהונגריה ועלה לארץ ישראל ואחיו שעבד בפלוגות העבודה ההונגריות.

מאושוויץ נשלח הנער שמואל כעובד כפייה אל מחנה ריכוז שהוקם על חורבות גטו וורשה, כשהוא וחבריו מפנים את ההריסות ומשם בצעדת מוות התגלגל אל המחנות דכאו וקאופרינג לנדסברג. הוא השתחרר בעיצומה של צעדת המוות, בהרים, בעיירה באד טולץ בשני למאי 1945.

 לאחר השחרור עבר לאיטליה ולאחר שבע שנים, עלה ארצה בשנת 1952 . לאחר שעבד וחי באזור תל אביב ירד שמואל, בשנת 1957, דרומה לבאר שבע. כאן עבד כמנהל חשבונות, תחילה, בברית פיקוח המושבים ואחר כך בטחנת הקמח, עד צאתו לפנסיה בסוף שנת 1993.

 

שמואל נישא לחנה לבית מדאר, ילידת טוניסיה ויחד הביאו לעולם 8 ילדים

בתחילה התגוררו בני המשפחה ברחוב עוזיהו המלך, בקרבתו, נוסד בשנת 1957 בית כנסת על ידי ניצולי שואה שנקרא על שם "קדושי אושוויץ": מייסדיו נמנו עם עולי הונגריה שהגיעו לארץ בעקבות המהפכה ב-1956, ותוגבר על ידי עולי טרנסילבניה שהגיעו בתחילת שנות השישים. בתחילה התפלל שם שמואל בשבתות, אחר כך יום יום. שמואל הכיר שם אנשים שעד מהרה הפכו לידידיו כמו למשל משה מאיר יוסוביץ', יליד נוג' דוברון שבקרפטים אשר עבר את השואה ועלה ארצה מעט לפני קום המדינה. בצלאל פריד יליד מרמורש שגם הוא עבר את השואה ועבד בחברת רסקו, אביגדור גנץ שעבד עמו בטחנת הקמח ור' חיים ליכטשטיין, תלמיד חכם, יליד ליטא, אחד מתלמידיו של הרב זקס, חתנו של ה'חפץ חיים' שעבד במשרדי הרבנות של באר שבע. ר' חיים העריך את שמואל כתלמיד חכם והתבטא כי "בבית הכנסת הזה יש רק שניים הראויים להיקרא תלמידי חכמים, אני ושמואל..." והנה אנקדוטה קטנה: שמואל היה אוטודידקט, בעל ידע בשפות, יהדות, תולדות עם ישראל ועוד. 

באמצע שנות השמונים החליט ללמוד באופן עצמאי קריאה בתורה למען ציבור המתפללים. הייתה לו ידיעת מה בקריאה, אך הוא קנה ספרי לימוד עצמי וקלטות שמע אותן והיה יושב ומשנן את הטעמים מתוך החומר עד ששלט בו היטב. מידי שבת היה יושב עם הספר "תיקון קוראים" ומטעים ומשנן את טעמי המקרא יחד עם המילים הקשות שבפרשה. קריאתו הייתה ברורה ומוטעמת. משלא עשה כן היה עומד ליד הקורא בתורה, מזמן את האנשים לעלות לתורה ומברך אותם בברכת 'מי שברך'. כך עשה במשך יותר מעשרים שנה. אך גם בסוף ימיו, כשחלה ולא יכול היה לבוא בכוחות עצמו, הובא, בעיקר בערבי שבת, בכסא גלגלים לבית הכנסת

והנה מספר דברים מפי הרב אבי צוריה גולדברגר שהכיר את שמואל בשנים בהם התפלל כנער בבית הכנסת: משלי בפרק כ"ז, פסוק י"ט אומר: "כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם" שמואל עדיין ראה את הדור הקודם, בכל ההתנהגות שלו ראית את הדור ההוא, הוא ביטא את הדור המתון, האדם שמאזן, שמפשר, שתמיד התרחק מכל מריבה. אני זוכר תנועת ביטול בידו, כשמישהו צעק או התעקש להיות חזן, תנועה שפירושה "אל תשים לב", תנועת הרגעה. שמואל היה אחרון השבט של האנשים ממרכז אירופה, אלו שכל ענייני אינטריגות וכבוד היו 'שלא לכבודם'.ובכלל, אחרון המוהיקנים של מתפללי בית הכנסת מהדור הישן. בהיותו בבית הכנסת לא ראו שהוא מתגאה בהשכלה או בידע שלו. הוא תמיד הצטנע ולא הבליט את עצמו. תמיד ישב בספסלים שבצד ימין, לא בכותל המזרח ולא ליד מקומו של הרב. אם מישהו היה אומר דבר שטות בציבור היה אומר לי בשקט "אתה יודע שזו שטות". אנשים לא ידעו עד כמה הוא יודע, אך כולם כיבדו אותו. קוראים לזה 'איידל', בשאלות ההלכתיות האמתיות, אנשים ידעו שיש כתובת ובאו אליו, אל האדם הצנוע, והוא השתדל לפתור להן אותן. הכבוד לא דיבר אליו והוא ידע להסתדר עם כל אחד: גם עם המלומד וגם עם פשוט העם.

 מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות


דוד הלבני , בן 16 , הישרדות בכמה מחנות ריכוז והשמדה

 


2008     חתן פרס ישראל בתלמוד

 

הרב דוד וייס הלבני (ד' בתשרי תרפ"ח, 27 בספטמבר 1927 – כ"ט בסיון תשפ"ב, 28 ביוני 2022)

 

דוד הלבני נולד ב-1927 (תרפ"ח) בקובילצקה פוליאנה (אנ'), ברוסיה הקרפאטית, אז חלק מצ'כוסלובקיה. בהיותו בן ארבע התגרשו הוריו, והוא עבר לחזקת סבו שהתגורר בעיר סיגט במרמורש ברומניה. למד אצל סבו גמרא כבר מגיל 5 והתגלה כעילוי. למד לאחר מכן בישיבת סיגט וקיבל את הסמכתו לרבנות בגיל 15. עם הכיבוש הנאצי נשלח לאושוויץ, ומשם למחנה העבודה וולפסברג (כיום ליד ולודש (גר'), בדרום פולין) ולמחנה ההשמדה מאוטהאוזן. הוא היה היחיד ממשפחתו ששרד את השואה.

שמו המקורי של הלבני היה "דוד וייס", אך לאחר מלחמת העולם השנייה הוא ביקש לשנות את שם משפחתו מפני ש"וייס" היה שמו של קאפו במחנה ריכוז שבו נכלא. בתחילה התכוון לקרוא לעצמו "דוד הלבני", משום שפירוש המילה וייס ביידיש הוא "לבן", אולם לא רצה לוותר על השם "וייס" לחלוטין מפאת כבודו של סבו ומורו, ישעיהו וייס, ולכן לבסוף בחר ב"דוד וייס-הלבני". בהקשרים ישראליים, ובפרט מאז עלייתו לישראל, הוא הקפיד לעשות שימוש רק בשם "הלבני".

בשנת 1947 היגר לארצות הברית ולמד בישיבת רבי חיים ברלין אצל הרב יצחק הוטנר. לאחר מכן למד לתואר ראשון בפילוסופיה כללית בברוקלין קולג' ותואר שני באוניברסיטת ניו יורק בשנת 1955. את עבודת הדוקטור שלו כתב בשנת 1957 בבית המדרש לרבנים באמריקה, בנושא "שרידים מפירוש הר"א על תענית".

בשנת 1953 החל ללמד בבית המדרש לרבנים באמריקה ובשנת 1969 הופקד על הקתדרה לספרות רבנית על שם מוריס אדלר. בשנת 1984 נתמנה לפרופסור מן המניין במחלקה לדתות באוניברסיטת קולומביה והופקד על הקתדרה על שם ליטאואר, לאחר שלימד בה מספר שנים כמורה מן החוץ. החל מסוף שנות השבעים שהה מדי קיץ בישראל והורה באוניברסיטת בר-אילן. כיהן כחבר המועצה של הקונגרס העולמי למדעי היהדות.

מקור :

דוד הלבני - ויקיפדיה


סיפור ההישרדות של הילדות היהודיות דוריס וגרדה בהולנד בתקופת השואה

 

 


עד שתצלום זה צולם באוגוסט 1940, משפחתה של דוריס בלוך (בתמונה מימין) נמלטה מגרמניה הנאצית, בתקווה למצוא מבטחים בהולנד. אבל הגרמנים פלשו להולנד במאי 1940, והעמידו את המשפחה שוב בסיכון.

"אני זוכר את הלילה שבו התחילה המלחמה. שמענו את הרעשים הגדולים האלה, כמו סופות רעמים. ... אחותי ואני הלכנו לחדר של ההורים שלי והצטופפנו קצת. כנראה הבנו שאחרי זמן מה זה היה פצצות... פחדנו. ... אני לא חושב שממש הבנתי את ההשלכות של בוא הגרמנים באותה תקופה".

שנתיים לאחר טיול החוף הזה עם בן דוד - לאחר שהגרמנים ומשתפי הפעולה ההולנדים שלהם החלו לאסוף יהודים - משפחתה של דוריס הסתתרה.

בהתחלה, דוריס זכתה לנחמה של אחותה, גרדה. שתי הבנות , עם תיקי ביה"ס, עלו על רכבת, כאילו שהיו בדרכן לבית הספר. במקום זאת, הם היו בדרכן לביתם של אנשי המחתרת ההולנדית בעיירה אפה, שלקחו אותם ועזרו להסתיר אותם.

הוריהן הסתתרו בכוחות עצמם.

הבנות הופרדו ועברו למשפחות הולנדיות נפרדות כדי לנסות לשמור עליהן. בסופו של דבר גרדה הלכה לגור עם משפחתו של כומר בכפר , ודוריס מצאה מקלט בחווה חקלאית . היא קיבלה את השם דורותיאה בלוקלנד והייתה מסוגלת לחיות בחופשיות יחסית רוב הזמן. אבל החקלאים שגוננו עליה היו ערוכים למקרה שמישהו יבוא לחפש. הם יצרו חלל זחילה מאחורי קיר בבית כמקום מסתור למקרה והגרמנים יבואו לחפש .

 הבנות דוריס וגרדה התאחדו לאחר המלחמה. הם למדו,  לצערן , שהוריהן נרצחו באושוויץ. מאוחר יותר היגרו דוריס וגרדה לאמריקה.

צילום: USHMM, באדיבות דוריס בלוך

מקור

 


יום שבת, 30 ביולי 2022

הסתרת ילדים יהודים בכפר באלבניה

 


שנת 1934, כתב הרמן ברנשטיין, מי שהיה שגריר ארצות הברית ב
אלבניה את הדברים הבאים:

"אין שום סימן להפליית יהודים באלבניה, מפני שאלבניה היא אחת מן הארצות הנדירות באירופה בת ימינו, שבה דעות קדומות, או שנאה על רקע דתי, פשוט אינן קיימות, למרות שהאלבנים עצמם נחלקים בין שלוש אמונות."

משפחת מנדיל באה מיוגוסלביה, שם הייתה למשה חנות צילום משגשגת. כאשר פלשו הגרמנים ליוגוסלביה באפריל 1941, ברחה המשפחה לקוסובו,  שהייתה תחת שלטון איטלקי, ובה היהודים היו מוגנים יחסית. לקראת סוף קיץ 1942 העבירו האיטלקים את הפליטים לעומק האזורים שבשליטתם – לאלבניה – שם הוו מוסלמים את רוב האוכלוסייה.  המשפחה – משה ואלה מנדיל וילדיהם גברא ואירנה – התיישבו בטיראנה. משה חיפש חנויות צילום ונתקל בחנות שהייתה שייכת לאחד ממתלמדיו בעבר, נשאד פריזריני. פריזריני הציע למשה, לא רק עבודה, אלא גם שכל משפחת מנדיל תגור בביתו.

בחנות הצילום פגש מנדיל את המתלמד של פריזריני, רפיק וסלי (Refik Veseli) בן ה-17 שנשלח על ידי הוריו מן הכפר קרוייה כדי ללמוד את מקצוע הצילום. לאחר פלישת הגרמנים לאלבניה, ריחפה על היהודים סכנה גדולה, ו-וסלי הציע שמשפחת מנדיל תעבור לבית הוריו בהרים. וסלי ומשפחת מנדיל יצאו למסע ארוך במסלול סלעי, על גבי פרידות. על מנת להתחמק מתצפיות של חיילים גרמנים הם בחרו בדרכים צדדיות, נעו בלילות ואילו בימים הסתתרו במערות. כשהגיעו לקרוייה, החביאו בני המשפחה את משה ואלה בחדר קטן מעל לאסם, ואילו שני הילדים נטמעו בין ילדי משפחת וסלי. זמן קצר לאחר בואם, הביא ג'מאל (Xhemal), אחיו של רפיק, משפחה יהודית נוספת מטיראנה – רוז'יקה ויוסף בן יוסף – ואחותו של יוסף – פיניצה. שתי המשפחות חיו בבית וסלי בכפר שבהרים עד לשחרור בנובמבר 1944.  לקראת סוף המלחמה, כשהגרמנים נלחמו בפרטיזנים, התעצמה הפעילות הצבאית בסביבה ––הכפר הופצץ ונערכו חיפושים  באזור.

לאחר המלחמה, חזרה משפחת מנדיל ליוגוסלביה, השתקעה בנובי סאד ומשה פתח מחדש חנות צילום משלו. הם הזמינו את רפיק לגור בביתם ולהמשיך בלימודי הצילום. רפיק חי בחיק משפחת מנדיל עד שזו עלתה לישראל. גם אז, למרות המרחק, נשמר קשר בין שתי המשפחות.

בשנת 1987, כתב גברא מנדיל ליד ושם את סיפורו. הוא כתב כי חש חובה, בשם כל מי שניצלו באלבניה, לחלוק כבוד לעם האלבני ובעיקר למשפחת מציליו. הוא הוסיף:

"ייתכן שהם לא חונכו על ברכי המורשת של גיתה ושילר אבל הם אימצו לעצמם את החשיבות העליונה של חיי אנוש, בדרך הטבעית ביותר והמובנת ביותר".

הסיוע הראוי לציון, שהוגש על ידי האלבנים ליהודים הנרדפים, בסיסו במושג בֶּסָה (BESA), קוד של כבוד. הפירוש המילולי הוא "לקיים הבטחה". מי שמתנהג על פי הבסה, הוא אדם שמקפיד על קיום דבריו, מישהו שאפשר לסמוך עליו ולהפקיד בידיו את חייך ואת חיי משפחתך. נראה שהקוד הזה צמח מתוך האמונה המוסלמית, כפי שפורשה על ידי האלבנים.

ב-23 בדצמבר 1987 החליט יד ושם להכיר בוסלי (Vesel) ופטימה (Fatima) וסלי ובילדיהם, רפיק, חמיד (Hamid) וג'מאל כחסידי אומות העולם. הם היו האלבנים הראשונים, שזכו להכרת יד ושם. אלבניה באותם הימים היתה מדינה קומוניסטית מנותקת, מבודדת ובלתי נגישה, אך גברא מנדיל שלח מכתב לנשיא אלבניה ובקש ממנו להתיר לרפיק, לאשתו ולילדיו, לנסוע לישראל ולהשתתף בטקס ביד ושם.

כך כתב לנשיא:

"בימים ההם, כאשר סכנה ומוות איימו עלינו מכל עבר, הוכיח העם האלבני, הקטן והאמיץ, את גדולתו. בשקט וללא בקשה לתמורה כלשהי, מילא העם האלבני את חובתו האנושית הבסיסית והציל את חייהם של פליטיו היהודים".

גברא צרף תמונות, שאביו צילם במצעד הניצחון בטיראנה, ב-28 בנובמבר 1944. בתמונות נראה גם נשיא אלבניה, הוג'ה.

רפיק וסלי ואשתו קיבלו היתר לנסוע והשתתפו בטקס, שנערך לכבודם ביד ושם.

 מקור וקרדיט : אתר האינטרנט של יד ושם

 



יום רביעי, 27 ביולי 2022

סיפור הצלתה של הילדה היהודיה ברוניה ברונר בשואה

 


דודתה של ברוניה ברונר הצילה את חייה - כמה פעמים. לברוניה, דודתה רוזה הייתה "הדודה שהייתה המושיעה שלי".

משפחת ברונר נקרעה על ידי הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939. בהאמינו שמשפחתו בטוחה, אביה של ברוניה ברח מקרקוב עם אחיו לפולין הסובייטית. הוא לא יכול היה לדמיין שהגרמנים יפגעו בנשים ובילדים חפים מפשע.

אבל הנאצים הכריחו לבסוף את ברוניה, אמה ואחיה להיכנס לגטו. כשהחלו הגירושים ב-1942, המשפחה התגוררה רוב הזמן בבונקר. אמה של ברוניה חששה שבתה - רק בת שש - עלולה לזעוק ולבגוד במקום המחבוא שלהם.

"אז אמא שלי החליטה כדי לשמור על האנשים שם, היא תשלח אותי. אז הם יוכלו לשרוד, ואני אוכל לשרוד. אבל כפי שההיסטוריה הראתה, שרדתי והם לא".

ברוניה (בתמונה שנייה משמאל) הופקדה בטיפולה של דודתה רוזה (בתמונה הקיצוני מימין) שהתאלמנה לאחרונה, והייתה בהריון ,  התגוררה רוזה ברגר בקרקוב בשם נוצרי בדוי. לא עבר זמן רב עד שבעלת הבית של רוזה חשדה בה שהיא מסתירה יהודי. השלטונות הגרמניים ערכו ביקורים מרובים בדירתה של רוזה, אבל בכל פעם, ברוניה נשארה מוסתרת בקפידה. ובכל זאת, רוזה ידעה שהדירה אינה בטוחה עבור אחייניתה.

רוזה שלחה ליתר ביטחון את ברוניה לבית יתומים יהודי בגטו קרקוב, אך החזירה אותה לאחר ששמעה שמועות על חיסול הגטו. ב-1943 סידרה רוזה לברוניה להצטרף לקבוצת ילדים שהוברחו מפולין שהייתה בשליטת הנאצים , ברגל.

כשרוזה ברחה לבסוף לבודפשט עם בתה התינוקת, לא היה לה מושג אם ברוניה שרדה. לבסוף היא מצאה את ברוניה בבית יתומים יהודי. שלושתם שרדו את יתר ימי המלחמה בבודפשט.

לאחר המלחמה התאחדה ברוניה עם אביה, והם היגרו לארצות הברית. אמה, סבתה ושני אחיה של ברוניה גורשו ונרצחו במחנה ההשמדה בלז'ץ.

צילום: USHMM, באדיבות בלאנש ובנציון פיקסל

מקור


בעיני ילדה בת שתים עשרה", לזכרה של ד"ר ינינה אלטמן ז"ל שנפטרה ב24 ביולי 2022

 




ינינה אלטמן לבית השלס
Hescheles (Janina Altman,‏ 2 בינואר 1931 - 24 ביולי 2022) הייתה סופרת וכימאית ישראלית, ניצולת שואה.

בעיני ילדה בת שתים עשרה שכתבה ינינה השלס, ילידת העיר לבוב בפולין, הוא יומן תיעודי, הכתוב מנקודת מבטה של מתבגרת יהודיה המתארת את הימים האיומים שעברה עם משפחתה והקהילה שלה. עם תום קריאתו עומד הקורא פעור פה

בעיני ילדה בת שתים-עשרה מאת ינינה השלס-אלטמן, הוא יומן שראה אור לראשונה ב-1946 בפולנית. היומן נכתב ב-1943, בזמן אמת, ע"י ינינה השלס (יאנקה, כפי שכונתה בילדותה), ילדה בת 12 שאיבדה את כל משפחתה. היא כתבה אותו, כשזיכרונותיה עדיין טריים, מיד אחרי שהוברחה ממחנה הריכוז, במסגרת מבצע הצלה מתוכנן ומאורגן של "המועצה לעזרה ליהודים". ינינה השתייכה לקבוצת אנשי הרוח במחנה יאנובסקי, שנדבקו בחיידק הספרותי – ילדה אחת קטנה בתוך חבורת מבוגרים. מידי ערב, לאור האש שבערה בבור המוות לא הרחק, נהגה לדקלם שירים שכתבה, בפני הנשים בצריף שישנה בו. כך הגיע שמעה למשורר והסופר, מיכאל בורביץ', שעמד בראש הפעילות התרבותית במחנה. לאחר שהצליח לברוח מהמחנה, בעזרת ידידיו, דאג להציל גם את ינינה. שלושה שבועות לאחר בריחתה מהמחנה, קיבלה ינינה מחברת אפורה ועיפרון, כדי לעודדה לכתוב את זיכרונותיה. יומנה המורכב משלוש מחברות (132 עמודים) כתוב בכתב יד גדול וברור, בכנות ילדותית, באופן בלתי אמצעי, עם זיכרון נאמן של המאורעות, ונתמך בתאריכים מדויקים ובשמות. מעבר לחשיבותו ההיסטורית, זהו גם סיפור אישי, שיש בו טעימה של האימה והייאוש של ילדה במחנה ריכוז.

ינינה שרדה. מציליה העבירו אותה ממקום מסתור אחד למשנהו, כשהם משנים כל פעם את זהותה, ואילו היומן יצא אל דרכו המחתרתית, השונה מזו של הכותבת שלו, ובמזל שרד את המלחמה. כתב היד נשמר בארכיונו הפרטי של מיכאל בורביץ', וב-1985 הוא מסר אותו לארכיון של "בית לוחמי הגטאות", בישראל. היומן מלווה בהקדמות של עורכי המהדורות בשפות השונות, בכרוניקה קצרה של האירועים המתוארים, באחרית דבר מאת המחברת, וכן בשירים שכתבה במחנה הריכוז- שירים שבמובן מסויים הביאו להצלתה.

הוצאת פרדס, 151 עמ'

 ראו גם :

"בעיני ילדה בת שתים עשרה" – מסמך אנושי מחייב – פרופסור אריה קיזל

 

קישור לכתבה של פרופסור אריה קיזל

 

ראו גם :

ינינה אלטמן ונערה נוספות מחולצות ומובלות ממחנה הריכוז  לדירת מסתור, מקבלות מזון, בגדים ותעודות ועולות על רכבת לקרקוב, שם היא משוכנת אצל וואנדה יאנובסקה (וויציקובה), קוסמטיקאית; בשעות הבוקר היא מטפלת בלקוחותיה ובלילות זייפו בביתה תעודות עבור יהודים. לאחר המלחמה הוענק לה אות חסידי אומות עולם. מארישיה הוכברג-מריאנסקה, לימים מרים פלג - פעילה במחתרת שטיפלה במקומות המסתור השונים של אלטמן בקרקוב - ביקרה אותה יום אחד במקום המסתור ונתנה לה מחברת ועיפרון. "היא אמרה לי 'תכתבי את כל מה שאת זוכרת'", נזכרת אלטמן. "היא ידעה על כושר הכתיבה שלי;

כתב היד המקורי נמצא כיום בארכיון מוזיאון קיבוץ לוחמי הגטאות. אלטמן מציגה בפני עותק מתפורר ואני מופתעת לגלות שהוא כתוב כמעט ללא מחיקות. "אני מוכרחה להגיד שאני עצמי מתפלאת כשאני רואה אותו", היא מעירה. "היום לא הייתי מסוגלת לנסח משפט בלי לשנות אותו פעמיים ושלוש בדרך".

מפתיעה לא פחות הדייקנות שמאפיינת את התיאורים – שמות, תאריכים, תהליכים לפרטי פרטיהם.

"זו היתה תקופה שבה הייתי לגמרי מבודדת. התגוררתי אצל וואנדה, לא יצאתי את הבית והייתי חיה עדיין את כל מה שעבר עלי. זה היה בתוך דמי. לא היו לי שום חוויות חדשות – זה היה הכל. כך שזה אלמנט מאוד חשוב מהתוצאה".

 מקור וקרדיט : נטע הלפרין

שלושה שבועות לאחר בריחתה מהמחנה, קיבלה ינינה מחברת אפורה ועפרון, כדי לעודדה לכתוב את זיכרונותיה. יומנה המורכב משלוש מחברות (132 עמודים) כתוב בכתב יד גדול וברור, בכנות ילדותית, באופן בלתי אמצעי, ובכישרון שאינו מוטל בספק, עם זכרון נאמן של המאורעות, ונתמך בתאריכים מדויקים ובשמות. מעבר לחשיבותו ההיסטורית, זהו גם סיפור אישי מכמיר לב, שיש בו טעימה של האימה והייאוש של ילדה במחנה ריכוז

ינינה שרדה. מציליה העבירו אותה ממקום מסתור אחד למשנהו, כשהם משנים כל פעם את זהותה, ואילו היומן יצא אל דרכו המחתרתית, השונה מזו של הכותבת שלו, ובמזל שרד את המלחמה. כתב היד נשמר בארכיונו הפרטי של מיכאל בורביץ', וב-1985 הוא מסר אותו לארכיון של "בית לוחמי הגטאות", בישראל

 מקור

להמשך הכתבה של ציפי לוין

מקור וקרדיט : הבלוג של ציפי לוין באתר חדשות מחלקה ראשונה

 

ראו גם :

ינינה אלטמן , ויקיפדיה בעברית , אוחזר ב27 ליולי 2022


יום ראשון, 24 ביולי 2022

שלושה ילדים יהודים במנזר הסטודיטי

 


אונייב (Uniow) הוא כפר קטן במחוז טרנופול, כיום באוקראינה. בזמן המלחמה הוסתרו יהודים בבית הספר של הכפר ובמנזר בכפר. קלרה ספרן, בנה הצעיר רונלד, אחיה שמואל רוזן ואשתו ג'וזפינה הוסתרו אצל משפחת דיוק (Dyuk) בבית הספר. בגלל הצורך לשמור על סודיות ועל מידור, הם כנראה לא היו ידעו שלא רחוק ממקום המסתור הקטן והאפל שלהם, במנזר הסמוך, הסתתרו שלושה יהודים נוספים.

בית היתומים שכן במנזר 'עלייתה השמימה של מריה הבתולה' באונייב, אשר השתייך למסדר הסטודיטי, בראשותו של הארכימנדריט קלמנט שפטיצקי(Arhcimandrite Klement Sheptytskyi) אשר לימים הוכר כחסיד אומות העולם. שלושת הילדים היהודים הובאו לאונייב והושארו תחת השגחתו של ראש בית היתומים הירומונק (כינוי בכנסיות המזרחיות לכומר שהוא גם נזיר) דניל טימצ'ינה (Daniil Tymchyna). טימצ'ינה ידע כי שלושת הילדים הם יהודים והסביר להם לפרטי פרטים כיצד עליהם להסתיר את זהותם היהודית. הם הוזהרו שלא להתקלח עם שאר הילדים האוקראינים וקיבלו שמות אוקראינים. הילדים גם הוטבלו לנצרות, אך היורומונק הסביר להם שמדובר בטקס רשמי בלבד שנועד להגן עליהם.

הצבא האדום שחרר את האזור ב-1944 והשטח עבר לריבונות סובייטית. כעבור זמן קצר, סטלין נתן הוראה לאסור את כל המנהיגות האוקראינית-קתולית במערב אוקראינה. ב-1947 ירומונק דניל נעצר ונידון לעשר שנות עבודות כפייה בסיביר. הוא נפטר בשנת 1972.

שלושת הילדים שניצלו על ידי ירומונק דניל במנזר שבכפר האוקראיני הקטן מייצגים שלושה סיפורי חיים, שונים מאוד זה מזה. הם נולדו במקומות מרוחקים זה מזה אך הגורל הפגיש ביניהם באונייב. אחרי המלחמה הם הלכו איש-איש לדרכו ובנו מחדש את חייהם בשלוש ארצות בשלוש יבשות שונות – ישראל, ארצות הברית ופולין.

עודד אמרנט נולד בתל אביב ב-1935. מספר שנים קודם לכן הוריו עלו לארץ ישראל מפולין. כשעודד היה בן 4, אמו נסעה לבקר את הוריה בפולין ולקחה איתה את עודד הקטן על מנת שיכיר את משפחתה. האם, שלא העלתה על דעתה שהמלחמה תפריד ביניהם בקרוב, חזרה לתל אביב לבדה והשאירה את בנה אצל הוריה שהיו אמורים להצטרף אליה תוך זמן קצר בארץ ישראל. כשהמלחמה החלה, הסב והסבתא לקחו איתם את עודד וברחו ללבוב. ניסיונותיהם לנסוע לארץ ישראל עלו בתוהו וב-1941 העיר נכבשה על ידי הגרמנים. כדי להצילו הביא אותו דודו של אמרנט אל המנזר באונייב וחייו אמנם ניצלו. יתר המשפחה נספתה בשואה. לאחר המלחמה עודד הושב למשפחתו בתל אביב.

אדם דניאל רוטפלד נולד בפשמישלאני (Przemyslany) בפולין בשנת 1938. אחד הנזירים הביא אותו לבית היתומים במנזר הסטודיטי באונייב. הוא קיבל את השם הבדוי דנילו צ'רווינסקי (Danylo Charevynsky) והוסתר במנזר במשך כל תקופת הכיבוש הגרמני. מכל משפחתו, רק אחותו אליסיה שרדה את השואה. לאחר המלחמה, רוטפלד נשאר בפולין ועסק במחקר. בין השנים 1991 ו–2002 הוא שימש כמנהל מכון שטוקהולם לשלום ובשנת 2005 מונה לתפקיד שר החוץ של פולין.

לאון חמיידס (Chameides) נולד בקטוביץ', פולין, בשנת 1935. כאשר הגרמנים פלשו לפולין, משפחתו נמלטה מזרחה לאזור לבוב. בשנת 1942, שנה לאחר כיבוש לבוב על ידי הגרמנים, השאיר אותו אביו בכנסיית יור הקדוש (Holy Jur Church) מתוך תקווה להציל כך את חייו. תחילה הנזירים לקחו אותו לבית יתומים בבזוצ'וביץ (Brzuchowice) ומשם לאונייב, שם הוסתר עד לנסיגת הגרמנים. עם שחרור האזור ב-1944 על ידי הצבא האדום, הוא נלקח על ידי ניצול שואה אחר חזרה לפולין.

ב-1945, סבו וסבתו מצד אמו ודודו שהצליחו לברוח לאנגליה טרם המלחמה, הצליחו לארגן ללאון ולאישה שטיפלה בו להצטרף אליהם באנגליה. ארבע שנים לאחר מכן הם קיבלו ויזה והיגרו לאמריקה ביוני 1949.

ב-31 בדצמבר 2008, הירומונק דניל טימצ'ינה הוכר בתור חסיד אומות העולם.

קישורים

§        הניסיון הכושל להשיב את אמרנט להוריו

 מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 


תמונות ממשפחות שנקרעו בשואה: הנער טיבור סזינטר ז"ל

 


 אלזה פולופ מספר: "הילד בתמונה זה טיבור סזינטר, הילד של אחותי מרגיט. הוא היה האחיין היחיד שהיה לאחיותיי ואחי. אתה יכול לדמיין כמה אהבה הוא קיבל מכולנו!

 "בבר המצווה של טיבור הוא הודה להוריו שגידלו אותו וכשהוא הגיע לאבי - גם עכשיו, כשאני נזכר בזה זה גורם לי לבכות - הילד המסכן היה המום מרגש: 'באשר לך, סבא, אני לא יודע להודות לך ... ' והילד לא הצליח להמשיך: הוא חיבק את סבו ושניהם בכו, וכל הקהילה בכתה.

 "הוא גר איתנו באג'ירסו באזור הכפרי. הוא היה עומד בחצר והתרנגולות, האווזים והברווזים היו יושבים על כתפו ועל ראשו. הוא ידע את שמותיהם של כל עגל או פרה שיש לשכנינו.

"אם הוא היה ברחוב וראה קשיש, הוא היה לוקח את ידו ועוזר לו להגיע לצד השני. הוא היה ילד יוצא דופן!

 "כשהוא התבגר, הוריו לקחו אותו לקלוז'. הוא היה בן 15 כאשר [הגרמנים] גירשו אותו. הם רצחו אותו באושוויץ."

 מקור ראשוני

מקור משני

 


ז'אן אנצ'ל הפעוט היהודי מהעיר יאסי הוסתר במרתף במהלך הפרעות ב1941

 


ז'אן אנצ'ל נולד ברומניה, בעיר יאסי, בשנת 1940 להורים שומרי מסורת וקשי יום. אביו עסק בחייטות שהבטיחה בקושי את קיומם היומיומי ואמו הייתה עקרת בית. בן שנה היה כשפרצו הפרעות ביהודי יאסי, ב־29 ביוני 1941 ,פרעות שבהן נרצחו, הומתו ונחנקו ברכבות המוות שנעו עם יהודים נעולים בקרונות בקר 14,000 מיהודי העיר. ז'אן התינוק הוסתר במרתף ביתם ואילו אביו נלקח בידי הקלגסים הרומנים לאחת מרכבות המוות, אבל הצליח לשרוד בדרך נס. הפרעות האלה, כפי שהוכיח ז'אן אנצ'ל  התחוללו בפקודתו המפורשת של הרודן יון אנטונסקו (Antonescu Ion)  שליטה של רומניה הפשיסטית בשנים 1940-1944 .

זו הייתה ההקדמה לטבח ההמוני שביצעו חיילי הצבא הרומני ביהודי בסרביה וצפון בוקובינה בשבוע הראשון לפלישת צבאות גרמניה הנאצית ורומניה הפשיסטית לשטחה של ברית־המועצות, ב־22 ביוני 1941  120,000יהודים נרצחו בטבח הזה ושרידי החרב גורשו ברגל, בעינויים ובסבל רב לגטאות ולמחנות המוות בטרנסניסטריה. הקהילה היהודית ביאסי הייתה עיר ואם בישראל עד פרוץ פרעות הדמים.  

ביאסי פעלו מפלגות ציוניות ועשרות מוסדות וארגונים יהודיים, ובכללם בתי ספר עממיים ותיכוניים, ישיבות, בתי חולים, בתי יתומים ותאטרון ביידיש שהוקם עוד בשנת 1876 בידי אברהם גולדפאדן והיה תאטרון היידיש הראשון בעולם – הוצאות ספרים, ביטאונים וכתבי עת ביידיש, בעברית וברומנית, כ־120 בתי כנסת ועוד. בקרב כ־000,45 התושבים היהודים ערב פרוץ מאורעות הדמים היו רבנים וסופרים דגולים, אנשי השכלה מדע ורפואה לצד סתם "עמך" רבים – חייטים, סוחרים זעירים, חנוונים ובעלי מלאכה. אנצ'ל הגדיר בצדק את היישוב היהודי ביאסי כ"סמל הקיום היהודי ברומניה", אבל בו בזמן נעשה המקום למרכז האנטישמי הגדול ביותר ברומניה. בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים נוסדו ביאסי תנועות אנטישמיות מן הארסיות ביותר והשפעתן ומורשתן ניכרו בכל שנות השלטון הפשיסטי ברומניה ובשטחים בשליטתו שנכבשו בזמן המלחמה נגד ברית־המועצות. ז'אן אנצ'ל למד בבית ספר עירוני ביאסי בימי המשטר הקומוניסטי ברומניה ואחר כך למד בפקולטה להיסטוריה באוניברסיטה המקומית עד שסולק ממנה בעקבות הבקשה שהגיש לעלות לישראל. זמן רב חלף עד שקיבל את ההיתר לעלות ארצה. לאחר עלייתו המשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ובו בזמן עבד בתור עיתונאי ב"קול ישראל לגולה". הוא סיים את התואר הראשון בהיסטוריה ואת התואר השני בתולדות העם היהודי, ובשנת 1977 קיבל את התואר דוקטור לפילוסופיה בתולדות עם ישראל בעת החדשה. כעבור זמן השתלב בצוות העובדים ביד ושם בתור חוקר ומאז המשיך בשקדנות רבה במחקריו ההיסטוריים על שואת יהודי רומניה כמעט עד ימיו האחרונים.

מקור וקרדיט : מאמר של יוסף גוברין לזכרו של ד"ר ז'אן אנצ'ל , יד ושם


משפחת חסון מרודוס גורשה בקרונות הבקר לאושוויץ -

 


ב-3 באוגוסט 1944 גורשו מאתונה כ-2,500 יהודים בקרונות המיועדים להובלת בקר, מרביתם יהודי האי רודוס. לאחר כשלושה עשר ימים רוויי יסורים הגיעו המשולחים לאושוויץ-בירקנאו. היה זה הגירוש האחרון של יהודים מיוון. בין המשולחים היו גם סילביה חסון (לימים ברו) ובני משפחתה
.

סילביה נולדה ב-1920 ברודוס שבאיטליה (כיום יוון), בתם הצעירה של ראובן-רובן ומזלטוב חסון. היו לה ששה אחים ואחיות: אלברט, קדן (Caden), סיניורו (Signoru), וידה, ויקטור-ויטוריו, ובלינה-בולי. שני ילדים נוספים של ראובן ומזלטוב מתו בינקותם. המשפחה שמרה על המסורת היהודית וחייתה ברווחה. ראובן חסון היה בעל חנות למוצרי מזון ומזלטוב הייתה עקרת בית. הם היו בני דודים מדרגה ראשונה. שורשיה של משפחת חסון הענפה היו נטועים ברודוס מזה דורות וסילביה, אחיה ואחיותיה גדלו מוקפים בעשרות בני משפחה. ב-1920 היגר אלברט יחד עם דודו, אחי אמו, ניסים חסון, לארצות הברית. ניסים חזר לרודוס ואלברט נשאר והתיישב בסיאטל. ב-1928 חלתה קדן ומתה תוך חמישה ימים. "מאותו יום", סיפרה סילביה, "לא ראיתי את אמא מחייכת. למרות שהיינו עוד ארבע בנות, הצער הכריע אותה". סיניורו נישאה לסלומון חסון. ב-1938 נולדה בתם רגינה וב-1943 נולד בנם ג'קו. באותה שנה נפטרה מזלטוב בביתה ברודוס.

ב-15 בספטמבר 1943 כבשו הגרמנים את האי רודוס מידי האיטלקים, וב-3 באוקטובר כבשו את האי הסמוך קוס מידי הבריטים. עד יולי 1944 לא ננקטו צעדים נגד יהודי רודוס וקוס. ב-20 ביולי 1944, בפקודת הגרמנים, התייצבו ברודוס הגברים היהודים מגיל שמונה עשרה ומעלה במפקדה של קציני חיל האוויר האיטלקי, מפקדה ששימשה כמטה הגסטפו. נאמר להם להביא תעודות זהות ורישיונות עבודה כיוון שיגויסו למאמץ המלחמתי הגרמני. כל מי שהתייצב לא שב עוד לביתו. למחרת הורו הגרמנים גם לנשים ולילדים להצטרף לגברים ולהביא אתם תעודות זהות, מצרכי מזון שיספיקו לעשרה ימים ואת דברי הערך שלהם. הקונסול הכללי הטורקי ברודוס, סלחאטין אולקומן (Selahattin Ülkümen, לימים חסיד אומות העולם), הציל עשרות יהודים מרודוס ומקוס שהיו בעלי נתינות טורקית. ב-21 ביולי כבר היו עצורים כל היהודים, למעט אלה מהם שהיו אזרחים טורקים, ורכושם היה מוחרם. סיפרה סילביה:

אספו אותנו... קודם כל את אבי ואחי ולמחרת גם את אחיותי ואותי... בין העצורים היתה גם אחותי הנשואה, סיניורו, בעלה סלומון ושני ילדיהם, ילדה בת חמש וילד בן שנה, דודי, דודותי ובני הדודים שלי, רבים מכדי שאוכל לציין את שמותיהם... לא היה לנו היכן להסתתר. ריכזו את כולנו בבניין האווירונאוטיקה... מישהו נשא בפנינו דברים בספרדית ואמר: "כל מי שיש בידו תכשיטים, עליו למסור אותם", והיה עלינו למסור אותם באותו יום. אני לא יודעת כמה שקים של תכשיטים ומטבעות נלקחו באותו יום.

 יהודי רודוס שהו במעצר בתנאים קשים. ביום ראשון, 23 ביולי, אחר הצהריים, הובלו כ-1,700 נשים, גברים וטף מבניין האווירונאוטיקה ברגל וצרורותיהם בידיהם אל נמל האי דרך רחובות מרכז העיר שהיו שוממים מאדם. עוצר הוטל על התושבים. בנמל הועלו על שלוש ספינות דיג ישנות ופתוחות. בדרך עצרו הספינות בנמל האי לרוס ואספו את היהודי היחיד שחי באי, דניאל רחמים. באותו יום אספו אנשי הגסטפו, תוך שלוש שעות, את יהודי האי קוס, כמאה במספר, ושיכנו אותם בשני חדרים בארמון המושל. רכושם ומחסני הסחורות שלהם הוחרמו. למחרת העלו אותם על ספינה קטנה וזו עצרה ליד האי קלימנוס כדי לקחת משם יהודי אחד שהתגורר במקום. גם הספינה מהאי קוס הגיעה ללרוס, שם הועמסו על הספינות שהגיעו מרודוס ושהו שם כארבעה ימים. הספינות התעכבו יום נוסף בסמוס וב-31 ביולי הגיעו לנמל פיראוס, נמלה של אתונה. מאז שיצאו מרודוס שהו המגורשים בספינה בתנאים קשים. החום היה בלתי נסבל, לא סופקו לנוסעים מזון או מים והספינות היו מלאות כל כך, עד שהכלואים לא יכלו לזוז. שבעה אנשים מתו במהלך ההפלגה, וגופותיהם הושלכו לים.

מנמל פיראוס הועברו היהודים במשאיות למחנה הריכוז חיידרי (Haidari) הסמוך לאתונה, ובו הושפלו וסבלו קשיים רבים. שם הפרידו בין הגברים, הנשים והילדים. כל חפצי הערך שעוד היו ברשותם הוחרמו. רק אחרי 36 שעות הורשו אנשי הצלב האדום לספק להם מעט מזון. לאחר יומיים או שלושה נדרשו היהודים לעלות שוב למשאיות, והועברו לתחנת הרכבת רוף (Rouf) באתונה. בתחנה הופרדו הנשים מהגברים באיומי נשק ונדחסו בקרונות להובלת בקר. הנסיעה נמשכה 13 יום, ובמהלכה סבלו המגורשים מרעב ומהשפלות קשות. בכל קרון היו 70-65 בני אדם ורק חלון קטן מסורג ושני דליים – אחד עם מים והאחר לעשיית צרכים. לא היו מקומות ישיבה, והקרונות היו מלאים כל כך עד שרוב האנשים נסעו ימים בכריעה על ברכיהם בלי לדעת לאן פניהם מועדות. אלה שמתו בדרך, גופותיהם נזרקו לשדות שלצד המסילה. הרכבת עצרה כמה פעמים. סיפרה סילביה:

נזרקתי לקרון ומצאתי את עצמי בלי אף אחד מהמשפחה... כל אחד מאתנו היה בקרון אחר. בגלל הצפיפות נאלצתי לשבת כל הדרך מכווצת על חבית קטנה כשברכיי משוכות אל הסנטר... המזון היחיד שבא אל פי היה שני לימונים, קרום לחם ומעט מים... יום אחד עצרה הרכבת ואחותי הנשואה סיניורו ירדה והצליחה לראות אותי ואפילו לבקש ממני טובה. אני עוד זוכרת ושומעת את מילותיה אלי: "יש לך לימון בשבילי כדי שאוכל להכין לימונדה לילדים?" רגינה הייתה בת 5 וג'קו חגג [ב-10 באוגוסט] שנה (Hasson-Berro Sylvia, The Story of a Survivor, 2000, p. 53).

 לתיעוד המלא וסיפור החיים באתר יד ושם (קישור)

משפחת חסון מרודוס גורשה בקרונות הבקר לאושוויץ - Yad Vashem

 


הסוודר של חיים אנדש וקרל בריכטה

 



סוודר של חיים אנדרש וקרול בריכטה, תאומים בני תשע, שולחו עם אמם מרגיט מבודפשט בירת הונגריה לאושוויץ- בירקנאו.

עם הגיעם למחנה הופרדו השניים מאמם והועברו לבלוק הניסויים של ד"ר יוזף מנגלה. ימים ספורים לפני השחרור נשלח אנדרש לעבוד במחסני המחנה. במקום שרר קור עז. אף שראה כיצד אחד האסירים נורה למוות משום שלקח מעיל, גנב אנדרש סוודר, על מנת ללבוש אותו מתחת לבגדיו הקרועים והבלויים..

ימים אחדים לאחר מכן מצאו התאומים את אמם בצריף שבו שהו נשים רבות על סף מוות. בעודם בצריף נשמעו רעשים בחוץ. בין הנשים עברה השמועה שצריפים בגטו לובלין הועלו באש על יושביהם, ועתה הן חששו שסופן יהיה דומה. אנדרש בריכטה (לימים מרדכי אלון) מספר בעדותו: "אחר כך נפתחה הדלת של הצריף ונכנס לשם חייל בלבוש שונה לחלוטין עם תת-מקלע כזה ]...[ הוא היה ילד בן שש-עשרה-שבע-עשרה. הוא נכנס ]...[ והיה שם כמו מין נחשול של נשים, ממש שלדים, ]...[ שאמרו: 'רּוסקי'. זה עבר ככה על כל הצריף. הלכו אליו. הוא עמד שם ולא ידע מה לומר ]...[ היה ברור, לפחות לי, ששוחררנו

מקור , אתר יד ושם


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....