סיפור ההישרדות הלא יאומן של הילדה בת ה11 שולמית כרמי בשואה

בצילום למעלה :

בני משפחת זורגר. אוברטין, פולין, שנות השלושים
מימין: דוניה, אלי, סוניה, גולדה ואסתר זורגר. סוניה שרדה. יתר המצולמים נרצחו בשואה
יד ושם, ארכיון התצלומים 10178/15

 בני משפחת זורגר חיו בעיירה אוברטין שבפולין (כיום באוקראינה). ערב המלחמה חיו באוברטין כ-1,200 יהודים, כרבע מכלל תושביה. לבני הזוג זורגר נולדו ארבע בנות והמשפחה חיה ברווחה.

בספטמבר 1939 נכנסו הסובייטים לאוברטין ופירקו את מוסדות הקהילה וארגוניה. בני משפחת זורגר יועדו לגירוש לסיביר. לבסוף הושארו בשל עבודתו של האב כצלם, אך סולקו מביתם.

באוגוסט עבר השלטון לידי הגרמנים. שורה של צעדים אנטי יהודים הופעלו. על היהודים נגזרו הגבלות תנועה, סימון, החרמת רכוש ועבודות כפייה. באפריל 1942 גורשו יהודי אוברטין יחד עם יהודי הסביבה לגטו קולומיאה וביניהם בני משפחת זורגר.

התנאים בגטו היו קשים והרעב היה כבד. כשהתירו הגרמנים לכמה בעלי מקצוע לחזור לאוברטין, הצליחו בני המשפחה לחזור לאוברטין. הם עברו ממקום מסתור אחד לשני, אך לבסוף מלבד סוניה, נתפסו ונרצחו.

סוניה הוברחה למקום מסתור על ידי רומניצה, שוטר אוקראיני שהכיר את משפחתה.

 

כשהיא בת ה-11 בלבד, נשארה לבדה.

 היא נדדה בדרכים ומדי פעם מצאה מסתור ברפת או אסם. כמה חודשים שהתה אצל משפחת איכרים בכפר ז'וקוב . זהותה היהודית נחשפה והיא חזרה לאוברטין והסגירה את עצמה לידי המיליציה האוקראינית המקומית. היא שולחה להורודנקה. גם הפעם בא לעזרתה רומניצה והחזיר אותה לאוברטין. שוב נדדה סוניה ממקום מסתור אחד לשני.

ב-1944 הגיעה לקולומיאה, שם שהתה בזהות בדויה עד שחרורה במאי 1944 על ידי הצבא האדום.

לאחר השחרור אומצה סוניה על יד גב' גצ'ינסקי, פולניה מקולומיאה, ושמה הפך לקריסטינה. ב-1945 עזבו בני משפחת גצ'ינסקי יחד עם סוניה למערב פולין. ב-1959 עלתה סוניה-קריסטינה (לימים שולמית כרמי) לישראל והתיישבה בקיבוץ גבעת השלושה.

 מקור וקרדיט : אוספי יד ושם

 

 

היום , יום הולדתו של הילד היהודי אברהם מוזס דוידסון ז"ל

21 באפריל 1942 | ילד יהודי הולנדי, אברהם מוזס דוידסון, נולד ברוטרדם.

בינואר 1943 גורש לאושוויץ עם אמו קורנליה (בתמונה), אביו יעקב ואחותו הגדולה רייקה. אף אחד מהם לא שרד.

21 April 1942 | A Dutch Jewish boy, Abraham Mozes Davidson, was born in Rotterdam.

In January 1943 he was deported to Auschwitz with his mother Kornelia (pictured), father Jacob and older sister Rieca. None of them survived.

מקור וקרדיט

 

הארגונים שפעלו להצלת ילדים יהודים בתקופת השואה בצרפת

 

הארגונים הקומוניסטים באזור הצפוני, בתחום הכיבוש, הצליחו להסתיר כ-1,200 ילדים אצל משפחות לא-יהודיות. באזור הבלתי-כבוש, הצליחו הקומוניסטים לייסד בתקופה הראשונה "תנועה לאומית נגד הגזענות" Le Mouvement National contre le Racisme (MNCR) הצטרפו לחוג זה צרפתים שלא היו קומוניסטים כלל, כמו פרופסור רובר דבריי (Robert Debré), אביו של השר הצרפתי בעתיד, והסופרת בעלת שם קולט   (Colette)

תנועה אחרת שהוקמה "Les Amitiés  Chrétiennes"  פעלה בעיקר באיזור ליון. בראשה עמדו שני אנשים: אוליביה דה פיירבור (Olivier de Pierrebourg) וכן מחבר רומנים בלשים ידוע בצרפת דומיניק פונשארדייה (Dominique Ponchardier), המוכר יותר, על כל פנים בצרפת, בכינוי Le Gorille ("הגורילה"). מטרתו העיקרית של חוג זה היתה להבטיח מקום מחבוא לילדים יהודים. בארגון זה, בתקופה מאוחרת יותר, היו ר.פ. שאייה (R.P. Chaillet) והאב גלסברג (Glasberg), כומר שמוצאו היהודי ידוע לכל.

ידוע גם תפקידו החשוב של "אוזע", בנוגע לנוער ולילדים. ארגון זה הקים בזמנו מעונות ילדים אשר הוסוו לרוב כלא-יהודיים. הסוואה זאת היתה יעילה רק במידה והאוכלוסיה המקומית – כולל ראש העיר והמשטרה – הסכימו להעלים עין וכן היה הדבר.

למרות זאת, ארעו כמה מפלות. המפורסמת והידועה שביניהן היא הטרגדיה באיזיו (Izieux Ain) שעלתה בחייהם של כחמישים ילדים ומדריכים. נשאלת השאלה מדוע מעונות אלה נשארו ומדוע לא פוזרו הילדים בזמן. חובה היא להודות כי אין לכך תשובה משכנעת. ג'ורג' גרל, כפי שצוטט ע"י אני לטור, מיחס זאת לרוטינה הפסיכולוגית.

 מקור וקרדיט :

לוסיין שטיינברג, הספרייה הוירטואלית של מט"ח (קישור)

 

 

"בלי לבכות, בלי דמעות": בגיל 4 אמו של נתן דיאמנט העלתה אותו על רכבת, והצילה את חייו

 

נתן דיאמנט, שנפטר בחודש שעבר, שרד את השואה אצל משפחה בלגית. כשהתחתן עם בתו של יצחק שמיר הוזמנו מציליו לטקס ובהמשך קיבלו אות חסידי אומות עולם

במחצית השניה של שנת 1942, כשהורע מצבם של יהודי בלגיה והחלו הגירושים מזרחה, חיפשו הוריו של נתן דיאמנט מקומות מסתור למשפחה. נתן, שנולד בבריסל, היה אז בן ארבע, בנם של ז'וזף (יוסף) וז'יטלה (לאה) דיאמנט, שהיגרו מפולין. הוריו פנו אל המחתרת הבלגית בבקשה לסיוע. לכל אחד מבני המשפחה — שלושת הילדים וההורים — נמצא מקום אחר.

"קחי את הבן שלך לתחנת הרכבת ותשאירי אותו ברכבת", נאמר לאמו. "מעכשיו קוראים לך אלברט דומון ואתה תהיה אצל אישה נחמדה", היא אמרה לנתן והושיבה אותו לבדו בקרון. "היא לא בכתה כלל. בלי לבכות, בלי דמעות", אמר נתן על הפרידה מאמו. מי שחיכתה לו שם היתה אנדרה גלן־הרשקוביצ'י, מורה בת 20, שהפכה לפעילה בהצלת יהודים לאחר שהזדעזעה מכך שאחד מתלמידיה הופיע בבית הספר עם טלאי צהוב. "היא היתה שותפה במציאת מקומות מסתור לאלף יהודים", סיפר נתן. לימים הוכרה כחסידת אומות עולם.

נתן מצא מסתור בחיקה של משפחת ברונין — משפחה אריסטוקרטית שהתגוררה בעיר גנט, אשר טיפלה בו במסירות במשך שנתיים. המשפחה הציבה תמונות של הוריו ואחיו ליד מיטתו של נתן וביקשה ממנו לספר להם מדי יום איך עבר היום שלו. כך, לדברי נתן, "לא הרגשתי שהורי נטשו אותי". אם המשפחה אף רחצה אותו בעצמה, למרות שהיו בבית משרתים, על מנת שלא יתגלה שהוא יהודי.

ב–1944 זכה להיפגש עם אמו בסתר. זה קרה לאחר שהיא חששה שתגורש אל מותה ולא תזכה לראותו שוב. המשפחה שהסתירה אותו הבטיחה לה שאם יקרה הגרוע מכל, הם יאמצו אותו וידאגו לו. בהמשך, הגרמנים ברחו מהעיר. "במהלך הלילה המחתרת קשרה סירים לרכבים של הגרמנים, וכשהם עזבו באמצע הלילה היה קונצרט בלתי רגיל וכל התושבים שמחו", סיפר נתן לימים. בין משחררי העיר היו חיילים פולנים. המשפחה שאצלה הסתתר נתנה לו דגל פולני והוא נופף בו לקראתם.

ב–1945 אמו באה לקחת אותו והמשפחה התאחדה מחדש. "אבא שר שירים חסידיים, אכלנו גפילטע פיש וגילינו מחדש את המטבח היהודי", סיפר. לאחר קום המדינה עלו לישראל. "הגענו לחיפה. ראינו את הכרמל שטוף השמש. אחרי בלגיה, ששם יורד גשם כל הזמן ואפור, היתה לנו התרוממות נפש", אמר. המשפחה גרה בתל אביב. נתן שירת בצבא ואחר כך למד מינהל עסקים בלונדון, ושיווק וניהול בבית הספר הגבוה למסחר בפאריס. בחוף הים בתל אביב הכיר את אשתו לעתיד, גלעדה. יום אחד הם צפו בטלוויזיה והיא אמרה לו: "הנה אבא שלי". רק אז הבין כי בת הזוג שלו היא בתו של יצחק שמיר.

מקור וקרדיט : עופר אדרת , " אחרי מות"

פיות בלב התופת

  

מאת: סיגל ארביטמן

אפרת הדני לא ידעה פרטים רבים על פרק השואה בחייה של אמה צופיה. אבל כאשר עשתה סדר במסמכים הרבים לאחר מותה, נדהמה לגלות מגירה מלאה ברישומים יפהפיים שנעשו על ידיה כנערה בעת שהסתתרה מפני הנאצים.

 …אמא שלי הייתה ציירת כל חייה", מספרת הדני, "כל המשפחה שלה היתה מאוד עשירה מבחינה רוחנית. אמא שלה, סבתא שלי, קלרה, היתה רבנית ומספרת סיפורים מדהימה. כל האחים של סבתא היו אנשים מלומדים. בעלה היה הרב הראשי של העיירה כרוניגן בהולנד. הם היו משפחה מאוד מוכשרת ומאוד גדולה, שבט של ממש, שממנו נשארו מתי מעט.

 צופיה (פיקה) לנגר־אשר, שבזמן מלחמת העולם השנייה הייתה נערה בת 16 בעלת כישרון ציור נדיר. חרי המלחמה". 

היא דיברה על התקופה שבה היא הסתתרה מפני הנאצים, אבל לא בפרטי פרטים. היו הרבה דברים שלא ידענו שגילינו רק לאחר מותה, לצערי", מספרת אפרת. "אמא שלי הסתתרה אצל שמונה משפחות הולנדיות נוצריות שונות בין 1943 ל־1945, עד סוף המלחמה. בעזרת המחתרת שפעלה בהולנד נגד הנאצים, שהורכבה מאנשים שנשבעו להציל יהודים ולהסתיר אותם, היא ניצלה". 

צופיה נולדה בעיר כרוניגן, בצפון הולנד, בת זקונים לקלרה ולאברהם אשר, אחות לחמישה אחים. אביה נפטר ממחלת השחפת כאשר היתה בת ארבעה חודשים בלבד ואמה נשארה לבד עם שישה ילדים קטנים. כאשר הדי המלחמה החלו להתגבר, נפלטו הילדים ממערכת החינוך אשר אסרה על לימודי יהודים, והמשפחה התפזרה. צופיה ואמה עברו לאמסטרדם, שם קלרה לימדה נערות יהודיות וצופיה למדה אמנות אצל מורים יהודים. העולם אט־אט נסגר עליהן והצר את צעדיהן, אבל השתיים הצליחו לפרסם סיפורי ילדים בהמשכים בעיתון היהודי בעיר. קלרה היתה המספרת וצופיה המאיירת. היא היתה רק בת 15.

"ב־1943 פירסמה קלרה סיפור בעל ביקורת סמויה על המשטר הנאצי והעיתון נאלץ לבקש ממנה להפסיק", מספרת הדני, "את מקומה תפסה אמא שלי, צופיה, שהמשיכה לספר ולאייר באותו זמן, עד לסגירתו הסופית של העיתון. בערך באותו הזמן הגיעה ידיעה לאוזני המחתרת כי שמה של קלרה עלה ברשימות הנאצים, ושכנה ותיקה מכרוניגן הגיעה עד סף דלתן באמסטרדם להזהירן. 

"היה מדובר בסיכון עצום. בהולנד היתה מפלגה נאצית ענקית והם מסרו שמות של יהודים לגרמנים, אבל בצפון הולנד היתה מחתרת הולנדית שפעלה נגד הגרמנים, שחבריה עשו הכל להציל יהודים. קלרה סירבה לברוח ולהתחבא. היא החליטה להישאר עם תלמידותיה היהודיות באמסטרדם, תלמידות שבכל שבוע רואות עוד ועוד משפחות שנעלמות, חברות לספסל הלימודים שפשוט לא מגיעות יותר. היא השאירה בידי צופיה את ההחלטה, ואמא שלי החליטה לנסוע עם השכנה ולהתחבא. באותו רגע היא קיבלה זהות חדשה, תעודת זהות גנובה של בחורה נוצרייה ששמה אלס. היא שיננה את השם החדש שלה ואת ההיסטוריה הבדויה ובמשך שנתיים הסתתרה אצל שמונה משפחות שונות".

הסכנה ריחפה מעל היהודים כל העת. "פעם אחת באו מהמחתרת להודיע כי מגיע חיפוש לבית שבו הסתתרה אמא", מספרת אפרת. "היה עליה לצאת באותו רגע ולברוח ליער, שם בילתה לילה לבד, עד שהסכנה חלפה. היא ישנה בארונות שאפשר לסגור ובמקומות מסתור. במקרה אחר, היא שמעה את בעלת הבית בוכה כי היה לה ממש קשה לבקש ממנה ללכת, אך היא נאלצה לעזוב וללכת לכתובת אחרת, אבל גם שם היא לא יכלה להישאר מפאת הסכנה, אז היא חזרה לבית שאותו הורו לה לעזוב. היא דפקה על הדלת ובעלת הבית אמרה בפשטות: 'תיכנסי פיקה, אנחנו נסתדר'".

בשלב מסוים שמעה צופיה שאחיה מסתתר גם הוא אצל משפחה בעיירה סמוכה. רגע לפני שנתפס בידי הנאצים, המחתרת עוד הספיקה להפגיש ביניהם. הוא נשלח לכלא, עונה עינויים קשים ונשלח אל מותו. גם הבן של המשפחה שהסתירה אותו נתפס, אבל אותו הצליחה המחתרת לשחרר. 

זיכרונותיה של צופיה מתועדים ביד ושם, במסגרת הפרויקט של סטיבן שפילברג. "בתיעוד שם היא אומרת: 'הרגשתי שאני כמו מחלה מידבקת. אני פותחת את הדלת ומכניסה סכנה לבתים של אנשים'. היה לה מאוד קשה לשאת את הרעיון שהיא כמו חומר נפץ בתוך הבית. היה לה חשוב לעזור בכל דרך למשפחות, לא להיות לנטל", משחזרת הדני, "אמא כל הזמן התעסקה עם השואה, גם אחרי המלחמה. תמיד היתה בקשר עם ניצולים אחרים, תמכה באנשים ששרדו את השואה. היא הרגישה אשמה בצורה נוראה שהיא נשארה בחיים וכל השאר נספו".

לאחר המלחמה נשלחה צופיה על ידי אב המשפחה האחרונה שאצלה הסתתרה לאמסטרדם, להמשיך את לימודי האמנות שלה, אולם שם נתקלה באנטישמיות קשה והחליטה לעלות ארצה. בישראל היא התאחדה עם אמה קלרה, אחותה ואח נוסף שניצל. "קלרה נתפסה בסופו של דבר על ידי הנאצים ונשלחה לברגן־בלזן, אבל במזל גדול הצליחה לצאת משם במסגרת חילופי שבויים שביצעו הנאצים עם הבריטים ששהו בארץ באותה התקופה: הבריטים החזירו שבויים טמפלרים לגרמניה והנאצים שלחו כ־280 יהודים - שלדים ממש - מברגן־בלזן לארץ. קלרה היתה ביניהם". צופיה איבדה שני אחים ואת מרבית בני המשפחה המורחבת במלחמה.

 ברחה לאגדות ולסיפורים

למרות הקשיים והבריחה האינסופית, צופיה לא הפסיקה לצייר לרגע, אף על פי שלא ניתנה לה האפשרות לפתח את האמנות שלה בצורה אבסולוטית. "היא נדרשה לכלכל את המשפחה שלה ואמנות לא ממש היתה באה בחשבון", מסבירה הדני, "אבל היא ציירה את הפורטרטים של האנשים שהצילו אותה ותמיד אהבה אגדות וסיפורים. היא היתה מספרת סיפורים נפלאה, זכרה הכל בעל פה, היו לה סיפורים שהיו ייחודיים לה, מלאים בהומור. היתה לה מחשבה מאוד מקורית ומאוד אנליטית. הציור היה עיסוק צדדי, אבל אין ספק שאם חייה היו מוקדשים לאמנות היא היתה מגיעה רחוק". 

הציורים שמצאו ארבע בנותיה של צופיה לאחר מותה התאפיינו בדמיון עז וחשפו עולם פנימי עשיר של נערה צעירה שמאוד מודעת לכל מה שקורה סביבה, שמוצאת נחמה ומזור מהבדידות ומהסכנה בציורים של פיות ויצורי אגדות שעליהן גדלה, כמו סיפורי נילס הולגרסון ואווזי הבר, לצד רישומים מפורטים מלאי כישרון של האנשים שסבבו אותה, שלהם חבה את חייה. "אחרי שנפטרה, אחיותיי ואני החלטנו לקחת את הציורים האלה ולהציג אותם בתערוכה בבית האבות שבו חיה את שנותיה האחרונות", מספרת הדני, "זה היה מאוד אינטימי ויפה והכישרון שלה נורא בלט. אנשים היו בשוק. הם לא היו מודעים לזה בכלל. היא היתה כל השנים מורה לאנגלית וזו היתה הפתעה, גם בשבילנו, שהכרנו אותה, לגלות איזו משמעות היתה ליצירה בשבילה, שנתנה לה כוחות ואיפשרה לה להחזיק את הראש מעל המים. הציורים העדינים האלה של פיות ויצורי אגדה שנוצרו בשנים אפלות כשאירופה בערה - והיא היתה מודעת לזה לגמרי. אני משערת שהיא נאחזה באגדות האלה וניסתה לשאוב מהן כוח ותקווה לחיים שפויים יותר".

מקור וקרדיט :
סיגל ארביטמן , 2015  ( קישור) .

 

צופיה לנגר 1926 – 2002

יהי זכרה ברוך

סיפורו של בני הראל (בכור דדוש ) ילד ניצול השואה מלוב

 

 בכור דדוש (לימים בני הראל) נולד בשנת 1936 בעיר טריפולי בצפון לוב ליוסף ורחל דדוש. היו לו אח ואחות צעירים ממנו, משה וואסינה. אביו עסק במסחר ואמו הייתה עקרת בית.

בפברואר 1941, בעקבות הקרב על צפון אפריקה, הגיע לטריפולי כוח גרמני לחזק את הכוחות האיטלקיים ולהביל את הלחימה. כאשר הפציצו הבריטים את טריפולי, נהגו תושביה למצוא מחסה לרגלי חומת העיר. אביו של בני פקד על אשתו שלא לברוח לשם, פן תירדף בידי השכנים הערבים. הגברים היהודים נשלחו למחנות עבודה במדבר, בהם מחנה ג'אדו. גברים שהתחבאו ונתפסו, הושלכו מגגות הבתים. גם אביו של בני נתפס, אך הצליח לברוח.

באחד מימי שישי באפריל 1941, בעת הדלקת נרות השבת, הופצץ בית המשפחה. אחיו ואחותו של בני נהרגו, ואילו בני ואמו נפצעו. הם פונו בעגלה רתומה לחמור לכפר עמרוס, והוסתרו שם מהגרמנים בדיר עזים. משה ומסועדה, סבו וסבתו של בני, ניסו לסייע לשניים. הם שלחו את אחות האם, לאורה (לאה), לעזור להם, וזו דאגה להעבירם לכפר זאוויה. השניים שוכנו באורווה, אלא שכעבור זמן נפגעה האורווה בהפצצה. רחל נשרפה למוות לעיני בני ולאה נפגעה בצווארה. הסב משה ביקש להעניק לבתו קבורה יהודית, אך השומרים בכניסה לעיר לא אפשרו הכנסת גופות. הסב שכר כרכרה מהודרת ונסע לזאוויה, ושם הלביש את בתו המתה בתכריכים ועליהם שמלת כלה. לאחר מכן הם נסעו לטריפולי כשהסבתא אוחזת את גופת בתה מצד אחד ובני בן החמש אוחז בגופתה מהצד השני וממרר בבכי. כך הבריחו את גופתה לטריפולי וקברוה קבורה יהודית.

בני נשאר בביתם של סבו וסבתו בטריפולי. הגרמנים המשיכו לחפש את אביו. הם הגיעו לביתם של הסב והסבתא, הצמידו אקדח לראשה של הסבתא ואיימו שיהרגו אותה אם לא תסגיר את אביו של בני. הם איימו גם על בני. בפעמים הבאות שבאו לחפש את האב הסתירה הסבתא את בני בתוך מחצלת מגולגלת. "היא אמרה לי לא לבכות, לא לנשום, לא להשתעל", סיפר בני לימים. בכל פעם שהגיעו הגרמנים לחפש את האב, הוחבא בני בתוך מחצלת.

להמשך סיפור החיים באתר יד ושם

אימא, נמות יחד" היה לוחש מיכאל בן ה-7 לאמו גניה ומחבקה

 

גניה, בעלה ברונק ובנם מיכאל שרדו בגטו סוסנוביץ שבפולין את הסלקציות, הרדיפות והגירושים. 

באוגוסט 1943 חוסל הגטו, והבעל נתפס ונרצח. גניה ובנה הצליחו להימלט לצד הארי. גניה סידרה להם תעודות זהות, ואף רישיון עבודה כיוון שידעה על בוריין גרמנית וצרפתית (היא הייתה בוגרת הסורבון).

הבן נמסר לאישה פולנייה בשם ברוניה, לה כתבה מכתב תודה וביקשה לדאוג לבנה. גניה מצאה עבודה בניהול משק הבית של רופא גרמני. הרופא שהועבר בתוקף תפקידו לווינה הציע לגניה לקחת אתו אותה ואת בנה. הדרך הייתה מסוכנת, אך האם והבן לא זוהו והגיעו בשלום. 

לאחר זמן נחשפה גניה ונלקחה לבית הסוהר, והבן הועבר לבית יתומים. אנשי הגסטפו הודיעו לגניה כי הם מגרשים אותה, והיא החליטה לקחת אתה את בנה, כי פחדה שבית היתומים יושמד. הם גורשו ב-1944 לאושוויץ ונרצחו. ילדי בית היתומים שרדו.

 מתוך התערוכה המקוונת: "כתמים של אור: להיות אישה בשואה

 

קרדיט: יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

 

שרה קינדלר (נוימן) , בת 5 , הישרדות בלתי אפשרית בשואה

 

 

מקור וקרדיט (קישור)

"הייתי בת 4 כשהגרמנים נכנסו לבלגיה."

 זוכרת את עצמי מתפנקת בכל עת על ברכיים של מבוגר אחר בבית: על הברכיים של אמא, אבא ושלושת אחיי הגדולים: הירש, יוסף ומנדל.

נהגתי להקשיב לשיחות הגדולים, של הוריי ושל אחיי אשר המתינו בדריכות רבה לנורא מכל.

אבא אמר: "אל תדאגו... אתם תברחו לדרום צרפת ואני כבר אדאג לקטנה....", אבל הוא לא הספיק.

בוקר אחד לקח אותי מנדל, אחי בן ה-16 לגן. כשחזרנו משם בשעות הצהריים לא הייתה נפש חיה בבית. מנדל מיד הבין... הגרמנים היו כאן!

מנדל ברח. ואותי? הותיר בבית לבדי... ילדה יהודייה בת 4 לבדה בעולם! יושבת בבית ריק בוכה ומפוחדת.

הייתה זאת מארי, הידידה של אחי, צעירה נוצרייה, שהגיעה לבדוק מדוע הוא לא הגיע באותו היום לאוניברסיטה. כשראתה אותי לבדי בבית, הבינה מיד שהגרמנים לקחו את משפחתי.

מארי החביאה אותי בביתה מספר חודשים, עד אשר הלשינו עליה הגויים. באישון לילה דפקו גרמנים על הדלת.

 מארי ניסתה להגן עליי, למנוע מהם לקחת אותי, אך חטפה מהלומות קשות. נלקחתי על ידי הגרמנים למחנה 'מלין', שם חייתי בצריף עם עשרות ילדים. ככה כולנו, ילדים בני 4-5, התגוררנו בתוך צריף, בלילה לבדנו, וביום היינו חלק מאותם אסירים בוגרים במחנה.

הנאצים ראו בנו אסירים לכל דבר: הרעיבו אותנו, העבידו אותנו, בקור העז בחורף נהגו להפשיט אותנו ולתת לנו מטלות קשות.

חמישה ילדים קטנים חלקו מיטה אחת בלילה. היו לילות שמצאנו את עצמנו גם ישנים על הרצפה.

חבריי לצריף נרצחו באכזריות לנגד עיניי.

לא אשכח את היום בו נתנו הוראה לכולנו, ילדים בני 5 ו-6 לחפור בור. חפרנו, ללא כוחות, עייפים, רעבים. אחד הילדים מעד ונפל לבור. ילד אחר ניסה לעזור לו להיחלץ מהבור. איש הגסטפו שפיקח על העבודה, דחף חזרה פנימה את הילד שלא הספיק להיחלץ ונתן הוראה לכולנו לכסות אותו בעפר, חי! ככה קברנו אותו! בכינו בלב.

הרעב היה כבד ובכדי להמשיך ולשרוד במחנה התגנבנו לאיזור המטבח כדי להוציא מפחי האשפה שאריות של אוכל ואפילו קליפות של ירקות. בכל פעם קבוצה אחרת יצאה וחזרה עם שלל. את השאריות שהשגנו בלענו מהר מהר, כדי לא להיתפס "אוכלים". יום אחד נתפסה אחת הקבוצות ליד פחי האשפה וכל הילדים שהיו שותפים למעשה נרצחו כעונש על מעשיהם.

קאפו רחמנייה שהעבירה אלינו מזון לצריף גם נתפסה ונעלמה מחיינו.

הייתה זאת מלכת בלגיה שהצילה אותנו. היא נכנסה למחנה מחופשת לאחות. באמצעות הפעלת קשרים הוציאה בהיחבא את כל הילדים הקטנים והעבירה אותנו למנזר.

לאחר מספר חודשים הגיעו הגרמנים לחפש אותנו שם. אנשי המנזר מיהרו להחביא אותנו ברפת הסמוכה, על הרצפה, מוסתרים מתחת לקש.

כשהגרמנים לא מצאו אותנו במנזר הם הגיעו לחפש אותנו ברפת שבידיהם קלשונים. החלו דוקרים את הקש שעל הרצפה. אני שומעת באוזניי את צעדיהם ואת מכות הקלשון. מכה ועוד מכה, צעד ועוד צעד של נעליים כבדות ומאיימות. אני מבינה שאם אחד מאיתנו נתפס כולנו בסכנה גדולה. ואכן אחד הילדים נפגע קשות מדקירת קלשון, אבל אז הלא ייאמן קרה... משום מה הגרמנים נבהלו ועזבו את המקום.

אח"כ שמעתי שהילד הפצוע שהועבר לבית החולים לא שרד את הפציעה...

אחרי המקרה אנשי המנזר חששו להחזיק בנו ומסרו אותנו לבית יתומים. שם נשארנו עד תום המלחמה.

הייתי בת 9 כשהסתיימה המלחמה. הבריטים סגרו בפנינו את שערי הארץ. רק לאחר 3 שנים בהיותי בת 12 עליתי לארץ ישראל.

לימים נודע לי כי הוריי ו-2 אחיי, הירש ויוסף, נרצחו באושוויץ, אך התברר לי לשמחתי שאחי מנדל שרד את השואה וניצל. רק כעבור כ-60 שנה מהמלחמה, בשנת 2006, הצלחנו לאתר אחד את השנייה ונפגשנו בארץ בהתרגשות גדולה.

בארץ הכרתי את בעלי. כיום יש לי 4 ילדים, 10 נכדים ו 6 נינים.

אני שרה, ילדה יהודייה בת 4, ניצחתי את ציר הרשע הנאצי!

מקור וקרדיט (קישור)

 

איבון נוז'ן והצלת הילדים היהודיים בבלגיה בתקופת השואה

 

 מקור וקרדיט : אתר מורשת , 2020 

 איבון נוז'ן עמדה בראש "הסוכנות הלאומית למען הילד" של בלגיה. סוכנות זו, שהיתה ממומנת על ידי הממשל הבלגי, היתה אחראית על כל בתי הילדים ברחבי בלגיה. בשנת 1942, עם תחילת גירוש יהדות בלגיה למחנות, פנו ראשי "ועד ההגנה של יהודי בלגיה" (שהיה ארגון המחתרת היהודי הגדול ביותר באותו הזמן) אל נוז'ן בבקשה כי תעזור להם להציל ילדים יהודים שהוריהם נשלחו למחנות או שהו במסתור.

נוז'ן רתמה את כל הסוכנות למבצע ההצלה שבזכותו נצלו כ- 4,000 ילדים יהודים. אנשי "ועד ההגנה ליהודי בלגיה" העבירו את הילדים לנוז'ן, ועובדים סוציאלים ואחיות של ה"סוכנות" דאגו לילדים לתעודות זהות מזויפות.

תחילה שהו הילדים בבתי ילדים שונים של ה"סוכנות", אך לאחר זמן מה הועברו ילדים אלו, שנשארו ללא הוריהם, למקומות מסתור שונים – מוסדות חילוניים או דתיים ובתים פרטיים.

מימון המבצע הגיע תחילה מ"ועד ההגנה ליהודי בלגיה", אך לאחר שתקציבים אלו לא הספיקו עוד, יצאה נוז'ן במבצע לגיוס כספים. תחילה הצליחה להשיג חלק מהסכום הנדרש מבנקים, אך משום שהסכום לא הספיק פנתה נוז'ן לממשל הבלגי הגולה בלונדון, ואלו העבירו לה את שאר הסכום הנדרש.

אמנם היו לאורך המבצע הלשנות ספורות של אנשים שונים ונוז'ן נאלצה ללוות פקיד גרמני חשדן לביקור באחד בבתי הילדים (שם הסיטה את תשומת לבו מן הילדים היהודים ובכך הצילה אותם) אך רוב המבצע עבר בלי הפרעות של הגסטפו.

במקרה אחר פרצו אנשי הגסטפו לאחד מבתי הילדים והעבירו את עובדיו ואת הילדים היהודים למחנה מכלן. נוז'ן פנתה למלכה אליזבת' האם וביקשה את התערבותה בהצלת הילדים ועובדי בית הילדים וזו נענתה, הפעילה את קשריה והילדים והעובדים אכן שוחררו.

בשנת 1965 העניק יד ושם לנוז'ן את התואר "חסידת אומות העולם".

בתמונה: איבון נוז'ן

זכויות יוצרים לתמונה    Merijn Van de Pol

יעקב גוטרמן , ילד בן שש , סיפור הישרדות בשואה

 

יעקב גוטרמן , איש מלא חיים , טבול בזעם ובכאב , עבר את השואה כילד , אביו נפל במרד ורשה, שנועד  למנוע מפולין את נפילתה  בידי הרוסים בסוף המלחמה. יעקב עוסק בציור .כשפרצה המלחמה התגורר עם  משפחתו בעיירה פלוצק עד שגורשו על ידי הגרמנים.

" גרנו אצל פולני בעיר אוסטרוביץ והתיידדנו  מאד. אבא גולל בפניו מה לדעתו  עומד לקרות ,  והפולני הסכים אתו ואמר , את כל היהודים אינני יכול להציל , לכם אני חייב לעשות משהו . הוא נסע אל כפר נידח , השיג תעודת  לידה אמיתית של בת דודה שלו , ולדיסלאבה דורה ונתן אותה לאמא. אמא , בדפיקות לב נוראות , הלכה לעירייה , הביאה חמישה זלוטי וצילום, וביקשה על פי תעודת  הלידה תעודת זהות חדשה. היום בדור המחשבים , זה אולי לא היה עובר . אז בתוך הביורוקרטיה  המסורבלת , זה עבד יפה . אחר כך קיבל אבא תעודת זהות מזוייפת, ואני קיבלתי תעודה על שם אחר. אבא היה בעל מראה שמי קלאסי, עם אף נשרי בהיר, ולא רצה שנהיה יחד וניפול יחד במלכודת. אני הייתי שייך לאמא , וקראו לי סטניסלב.  אני הופעתי כנוצרי , תלו על  צווארי מדליון של סנטה מריה . למדתי לומר כמה תפילות בסיסיות ולהסתדר בזהות שאולה.

עברנו ממקום למקום, העיקרון היה , שברגע בו אתה מגלה צל של חשד, מישהו מסתכל עליך בעין עקומה, פולט איזו מילה שיש לה רק ריח של יהודי ובאותו ערב כבר לא היינו שם. הרבה מחודשי  המלחמה ביליתי ברכבות , משפחה ללא בית .

אחד הזיכרונות  הדומיננטיים שלי מימי הילדות הוא שקשוק הגלגלים ברכבות בלילה . הפרטיזנים באותה תקופה נעשו מאד פעילים ופוצצו רכבות , ואיחור של  ארבע -חמש שעות לרכבת היה עניין מקובל אז.

בוורשה פגש אבא נזירות , שהיה לו קשר איתן בבית המלאכה  שלו לסריגים לפני המלחמה. אם המנזר הכירה אותו  והציעה לו לעבוד אצלה. הוא טיפח לעצמו שפם גדול , כדי להסתיר את מראהו היהודי, היה משכים קום כשהעיר וורשה הייתה עדיין ריקה, עובד כל היום ובערב חומק לדירה. גרנו בדירות נפרדות, אמא ואני התגוררנו בדירה מעופשת ואפורה. היינו דיירי משנה אצל טבח שיכור במסעדה של הגסטפו, שהיה מכה את אשתו, והתפאר כל פעם שבבוקר  תפס יהודייה במסעדה ומסר אותה לגסטפו.

הייתי ילד רזה וחיוור, והימים היו קשים מאד. פעם אחת ניצלנו ברגע האחרון מ"תופסת" .

ב1944 הייתה  ה"תופסת" חיזיון נפוץ. כמעט מדי יום ביומו  היו באות שתי משאיות, מלוות באופנועים עם סירה, הגרמנים היו חוסמים את הרחוב משני צדדיו , יריות , שריקות , נביחות כלבים, כהרף עין היו תופסים מאה איש ומעלים אותם על משאית . למחרת היית רואה פלקט גדול ואדום ועליו נכתב , בגלל התנקשות בחייו של חייל ורמאכט גרמני  הוצאו 120 בנדיטים פולנים להורג. פעם אחת נקלענו לתופסת כזאת . שנינו חשנו הלמות-לב נוראה , פרפור וחיוורון . אמא נתנה לחייל הגרמני את תעודת הזהות שלה. הוא הסתכל עלי, ופתאום דוחף אותנו לשער של חצר בוורשה, ואנחנו חומקים לשם, עוברים מחצר לחצר דרך מעבר צר.

חיינו היו עד לפני שנייה תלויים על חוט השערה, ופתאום אנחנו שוב חופשיים. .

העיר וורשה שרצה אז , בשנים שאחרי נפילת גטו וורשה , פולנים צעירים שהתמחו בתפיסת  יהודים. לא שמעתי  על מקרה שגרמני זיהה יהודי ברחוב או ברכבת ותפס אותו , אבל לפולנים היה חוש שישי לתפוס  יהודים. היו פולנים שעסקו בזה מהבוקר עד הערב.  רצו לעשות את היומית. פולני כזה מסתכל בעוברי-אורח. אם ראה עיניים יהודיות  מפוחדות , שבהן זיק של עצב עמוק, היה ניגש תחילה לאיש, סוחט ממנו כופר נפש עד המטבע האחרון  שהיה תפור בפינת הבגד, ואחר כך מוסר אותו לגסטפו כדי לקבל עוד ליטר וודקה או קילו סוכר.

פעם בוורשה ניגש לוכד -יהודים כזה לאמא, תפס אותה ברחוב, אמא הקימה קול צעקה, " אתה בעצמך יהודי מטונף!" , תפסה אותו והלכה אתו לשוטר. ידעה שאין לה מה להפסיד. הלכנו כולנו למשטרה, ושניהם נחקרו. למזלה היה התופס שיכור, וכששחררו אותה התעלפה כמעט בבת-אחת על מדרגות המשטרה. אחרי מאתיים מטר שמעה קול נעליים  מסומרות רצות אחריה ושוטר קרא לה, גברת דורה, בואי עוד פעם. היא חשבה שהפעם כבר לא תחזור הביתה, אבל רק רצה לבדוק עוד חותמת אחת, ושילח אותה לחופשי.

בכל התקופה בה שהינו בוורשה  ניסה אבא להתחבר אל אחת המחתרות הפולניות. אמא התחננה בפניו של יעשה את זה. היא אמרה לו, יש לך בן יחיד, המלחמה עומדת להסתיים. הוא אמר שהוא מוכרח להילחם נגד הנאצים, רצחו לו את  אבא והמשפחה, והוא לא יוכל להסתכל בראי אחרי הניצחון אם לא יתרום את חלקו הצנוע. הוא היה איש מיוחד במינו, אמיץ מאוד, ניחן בכישרונות ספרותיים, כתב מחזות.

 בקיץ 1944 נסעתי עם אחת הנזירות לגור זמן-מה אצל משפחתה בלודז' . אבא רצה לשלוח אותי מוורשה, בגלל הסכנות היומיומיות  וכדי שאשמין קצת ואוכל ביצה ואשתה כוס חלב ביום. היה לי טוב שם. נתנו לי לרעות פרות,  ובפעם הראשונה בחיי רכבתי על סוס. בזמן שהייתי שם פרץ מרד וורשה הפולני. אבא קיבל דגל פולני , רובה מאוזר והשתתף  בקרבות נגד הגרמנים . הוא לא חזר. . את כל הדברים האלו לא ידעתי , הייתי בכפר הפולני .

ערב פסטורלי אחד, אני גולש עם הפרות לנחל בדרך הביתה . מעבר לנחל אני רואה אישה  יושבת בחליפה אפורה, כעשגבה אלי. זה היה מוזר, לראות אישה בחליפה. הלב שלי התחיל לפעום וככל שהתקרבתי ראיתי שגבה של האישה  רוטט. ככה נפגשתי עם אמא. התברר לי , שבמשך כל תשעת השבעות של המרד הפולני ישבה עם יתר דיירי הבית במרתף בוורשה. הבית הופצץ וקרס ויושבי המרתף ניצלו. היא סיפרה לי שאבא נפל, כנראה, ושנינו נשארנו בכפר עוד כמה שבועות.

חזרנו יחד לפלוצק , זאת הייתה חזרה טראגית. אוכלוסיית פלוצק, שלפני המלחמה מנתה 10,000 איש , מתוכם 9000 יהודים , עיר תוססת עם תרבות וספורט, הפכה לעיר רפאים.

הייתי ילד קטן ורזה ומאוד חלש, היה חשש שריאותיי נפגעו, ואז באה אישה מופלאה, בעלת יוזמה ומרץ ואהבה גדולה לילדים , ואספה ילדים יהודים לעיירה בהרי הקרפטים . זו הייתה לנה קיכלר, ואני הייתי אחד ממאה הילדים שלה.  זו הייתה השנה היפה  ביותר בחיי. פתאום מתוך הזוועה של המלחמה, אחרי כל כך הרבה שנים, מצאתי את עצמי על פלנטה אחרת, בבית נפלא, בנוף מקסים, כל בוקר מגישים לך קקאו חם עם עוגות. הייתי אחד הילדים המאושרים הבודדים שם שהייתה לה אמא.

יעקב גוטרמן , אב שכול , בנו רז  ז"ל,   חייל בסיירת גולני נהרג בקרב על הבופור .

מקור וקרדיט:

רוביק רוזנטל, משפחת הבופור, הוצאת הקיבוץ הארצי, 1989

 אודות יעקב גוטרמן

כשהיה בן 15, עלה לישראל עם אמו ואביו החורג והגיע לנמל חיפה, משם הועברו למחנה העולים שער העלייה בחיפה, משם הגיעו למעברה בעכו, ומשם הגיע לקיבוץ עין חרוד. הוא נישא לרותי והתגורר בעיר מגוריה חדרה. לזוג נולדו שני בנים. כשבניו עוד היו ילדים, חלתה רותי בסרטן ונפטרה. גוטרמן החל ללמד ספרות בקיבוץ העוגן, וכעבור שנה הוצע לו להיות חבר קיבוץ – הצעה נדירה באותם ימים למשפחה חד-הורית. שם הוא מתגורר עד היום. כעבור כמה שנים הכיר את אניי, דיילת אוויר ילידת דנמרק. הוא נישא לה ולזוג נולדו שתי בנות. בנו רז שירת בסיירת גולני ונהרג ב-1982 בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה. לאחר מות בנו היה לאחד ממובילי המחאה נגד המלחמה. הוא הפגין, פרסם מאמרים בעיתונות, כתב שירים וערך ספר שירי מחאה של משוררים ישראלים נגד המלחמה. כיום הוא חבר בפורום המשפחות השכולות.

 גוטרמן החל לצייר בגיל עשר, לאחר המלחמה. הוא עוסק ברישום וציור באקוורל ושמן. הציג שלוש תערוכות יחיד, ואייר כ-170 ספרים בישראל ומחוצה לה, בהם ספרי ילדים ונוער רבים וספרים הקשורים לעולם ולהוויה הקיבוצית. שימש במשך שמונה שנים כמאייר "השבוע בקיבוץ הארצי". גוטרמן מאייר את אוסף הסיפורים הקצרים באתר התנועה הקיבוצית, אשר כוללים יותר מ-200 סיפורים.

 ב-2004 יצא לאור בהוצאת יד ושם הספר "עלים מן האש" מאת אביו, שמחה גוטרמן. כתב היד לספר התגלה באקראי ב-1960 במהלך שיפוצים בפולין. הספר מגולל ברומן את חייהם של היהודים בעיר הולדתו של שמחה, פלוצק, מימי הכיבוש הגרמני ועד לגירוש היהודים למחנות השמדה. יעקב אייר את הספר, ערך אותו, והוסיף לו מבוא ואחרית דבר.

 ב-2008 יצא הספר "שירים לדן" בהוצאת כרמל. הספר נכתב לזכרו של רב-סרן תמיר מסד, שנהרג ב-2002 מפגיעת מחבל. הספר נכתב לבנו של תמיר, דן, שהיה בן ארבע במותו של אביו. הספר כולל שירים שליקט וכתב גוטרמן ואיורים פרי מכחולו.

 גוטרמן עוסק בחינוך והסברה לנוער, מעניק עדויות לתלמידים על זכרונותיו מהמלחמה ומשתתף בסיורים בפולין עם בני נוער ואחרים. משנת 2006 הוא משמש יושב ראש ההנהלה הציבורית של "מורשת", המרכז לחקר השואה ולהוראתה ע"ש מרדכי אנילביץ'.

מקור