ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 29 בנובמבר 2020

בגיל 16 היא הסתובבה ביערות, נמלטה ממקום למקום כשהיא נושאת על גבה את אחותה־למחצה בת החמש

 


ידיה של ד"ר מאיה גז טעמו את העיסוק הנעים והרך בכתיבת ספרי ילדים, כפי שעשה גם המחבר של "פו הדוב". בה בעת היא חיברה מחקרי שואה במסגרת עבודתה ב"יד ושם", וכך נחשפה שוב ושוב למעלליו המזוויעים של מחבר "מיין קמפף". את מחקרה יוצא דופן על האם היהודייה, וגם את ספר הילדים החדש שלה, היא כתבה בעקבות כף יד אחרת, חמה ואנושית. הייתה זו ידה של תמר לנסקי, ניצולת שואה מצ'כיה, סבתה מצד אמה.

"סבתי לא חייתה בגטו", מספרת גז. "בגיל 16 היא הסתובבה ביערות, נמלטה ממקום למקום כשהיא נושאת על גבה את אחותה־למחצה בת החמש, עליזה. הוריהן נרצחו על ידי צוענים, ושתי הבנות ברחו והתחבאו. לימים עלו שתיהן לארץ ישראל. אמי נוהגת לספר שבחדר הלידה, סבתא תמר ביקשה להחזיק אותי לרגע, ובפועל 'החזירה' אותי רק חמש שנים וחצי אחר כך, עת נפטרה מסרטן.

"לסבתי הייתה יד רכה ונעימה, אך כף היד הזו אחזה בי בחוזקה כדי שלא יקרה לי דבר רע – כפי שסבתא החזיקה את אחותה ביערות. תמיד פחדה מאוד מכלבים, ודאי עוד שמעה באוזני רוחה את הכלבים של הנאצים. כיום אני יודעת שהיא חיה בפחדים וחרדות נוראיים, שנמהלו גם לתוך אחיזתה בי, אך מבחינתי זו הייתה אחיזה מגוננת ומנחמת. תחושת כף ידה של סבתי שבה אליי בפעמים הראשונות שבהן הלכתי ברחוב עם בני הבכור איתמר, שקרוי על שמה. נוכחתי לדעת שאני מחזיקה את ידו באותה עוצמה. זה גרם לי לשאול האם החרדות של סבתא שלי עברו בתורשה אליי, דרך מחווה גופנית כמו אחיזת יד. כנראה השואה לעולם לא תעזוב אותנו, האמהות. היא אירוע שזורם לנו בדם היהודי, גם אצל מי שלא חוו את השואה על בשרן".

השאלות והתחושות הללו שלחו אותה לחקור כיצד מושפעת האמהוּת העכשווית מהאמהוּת היהודית בתקופת השואה. היא קראה יומנים, מכתבים ועדויות של נשים וילדים מהגטאות של ורשה ולודז', ובחנה את תפקידיה של האם היהודייה בין שתי מלחמות העולם, וכיצד הם השתנו בשנות ההשמדה של יהדות אירופה. במחקרה, שקיבל את הכותרת "אמהוֹת במשבר – שינוי דפוסי אמהוּת בשואה", היא מראה כיצד אופי של אמהות עשוי לעבור תמורות כדי לארגן מחדש את חיי המשפחה במציאות של אי־ודאות, סכנת מוות ואובדן השליטה על הגורל.

"כשעברתי על העדויות המטלטלות מאותן שנים, הייתי מיד אחרי הלידה של בתי השנייה, אלמה", מספרת גז. "קראתי ולא הייתי מסוגלת לעצור את הדמעות. חשבתי על התינוקת שלי שנמצאת בתל־אביב, זכרתי את ניחוח החלב והחיים החדשים סביבה, בעוד אני יושבת ב'יד ושם' בירושלים, מוקפת בתיאורי מוות וריח של שרפה שעולה לי באף. כאם, את לא יכולה להימנע מלדמיין מה היה קורה לו היית בשואה. לי ברור שהייתי מוותרת על עצמי בו ברגע, למען הילדים".

כיום נמצא המחקר שלה בשלבי עריכה לקראת פרסומו בכתב־עת אקדמי

לכתבה המלאה

 

הנערה שרה קליבץ וסיפור בריחתה מהגרמנים

 


מאת : אלי אשכנזי , אתר וואלה 

במשך עשרות שנים אספה שרה קליבץ עדויות מניצולי שואה בעבודתה ביד ושם, אך היא עצמה מיעטה לדבר: "בשבילי זה היה שואה של אחרים". רק בערוב ימיה שיתפה את בנה במה שקרה לה בגטו וילנה, ביום בו איבדה את משפחתה ובמלחמתה לצד הפרטיזנים. השנה היא הלכה לעולמה.

 שרה נולדה ב-1928 בווילנה וחוותה ילדות מאושרת לצד אחותה שולה. אביה, אהרון וולושין, היה מנהל אדמיניסטרטיבי של עיתון ביידיש בשם "וילנער טאג"; האם, זלדה, הייתה עקרת בית. שרה זכרה בית חם ואוהב, עיר עם תרבות יהודית ערה ותוססת, ובית ספר יהודי ברמה גבוהה.


לצבי היה חשוב לשמוע מאמו על כל חייה, ולא רק על פרק המלחמה. "לא רציתי לאבד משהו בחוויה שלה. רציתי לשמוע ממנה איך נראה הבית, מה למדו, איפה למדו, שם של מורה, כתובות. גם בחיים בגטו - רציתי לשמוע על דברים לא הרואיים לכאורה - אילו שירים שרו, איך התחפשו בפורים, מה עשו בחנוכה".

"
בהתחלה שמענו יריות וזה כל כך מהר ופתאומי, הגרמנים היו בווילנה. והחיים היו קשים. פחד, עצוב. הכל השתנה. בלי לחכות הרבה זמן, כבר דרשו שהגברים יתייצבו לעבודות כפייה. גם את אבא הגרמנים שלחו לעבודות כפייה מחוץ לווילנה וזה היה עוד יותר עצוב שאנחנו רק נשארנו לבד, אני, אמי ואחותי".

ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לווילנה, אחרי שכבשו אותה מברית המועצות, שכבשה אותה מידי פולין בספטמבר 1939. חיי היהודים הפכו לסיוט. ילדותה של שרה הסתיימה בגיל 13. אביה נלקח למחנה עבודה. שרה, אחותה ואמן הועברו לגטו שהוקם בעיר. האב חזר למשפחתו, אבל החיים כבר לא שבו להיות כמו שהיו. אמא ואבא באותו זמן יכלו להרגיע אותך, לעודד אותך? האם אמא ואבא יכלו בתקופה כל כך קשה להיות אלה שמעודדים אותך, שמרגיעים אותך בתוך כל הפחד הזה?

"
כן, אבל גם הם היו בפחד, והיה כל אחד מאיתנו. הייתי רק בת 13, אבל כבר עברתי כל כך הרבה ש... גם את כניסת הגרמנים, אחר כך ההליכה לגטו, אחר כך כבר הספקתי לברוח ממש ממוות בזמן של האקציה שהובילו אותנו... אז כבר היינו כמו מבוגרים, הבנו הרבה מאוד, כבר לא היינו ילדים. כבר הבנתי הרבה וידעתי שזה החיים מתחיל להיות מאוד קשים".

בהמשך הראיון אמרה לבנה"את השנתיים שהייתי בגטו מאוד עצוב היה והזמן הכי טוב, הגיל הכי טוב עבר בפחד וזמן קשה. כפי שאמרתי שהיה גם קצת שמחה. השמחה הייתה בבית הספר שלמדתי, במועדון הנוער שנפגשנו ושרנו שמה, ושמענו הרצאות ושכחנו קצת מהצרות ומה שמצפה לנו".

"
חיים קשים בגטו", על פי הפרטים שמסרה שרה לצבי, הם בריחה מאקציה שכללה מרדף "כמו בסרטים" על גגות בתים, ויריות של חיילים גרמנים לעברם. אבל יש בהם גם הרבה פרטים קטנים, לכאורה פחות הרואיים, של ניסיון לשמור על שגרה; שגרה של חיים בגטו. אותה שגרה כללה בית ספר שהקימו היהודים, ומורים אהובים שהקדישו עצמם לילדים. אחת מהם הייתה מירה ברנשטיין, שלימדה את שרה גם לפני המלחמה. "הסוף שלה היה עצוב, היא מתה מרעב", סיפרה שרה. לדבריה, היו גם מקרים שמורים חדלו מלהגיע ללמד, "אבל לא ידענו הכל, וזה אחר כך נודע לנו. רק ידענו שזה מי שחסר, מי שאיננו" .
מערכת החינוך בגטו כללה גם חוגי אחר הצהריים, ובהם חוגי היסטוריה, ספרות, תיאטרון וחגי ישראל. הבן המראיין התעניין לשמוע מאמו אילו שירים שרו בחגים, מה אכלו ואיך הצליחו להכין תחפושות בתוך הזוועה שבה חיו. "אפשר היה גם לצבוע קצת את הפנים... ללבוש ככה משהו מצחיק. זה לא היה צריך לקנות כמו עכשיו, איזשהו תלבושת משהו מעניין", ענתה בפשטות.

 הן הובלו במכונית למבנה כלשהו, מבינות כי סופן קרוב. אבל שרה סיפרה שלאמה עוד היתה תקווה"היא ראתה שאחותי אין לה חשק לחיות, אחרי שהחבר שלה לקחו ממנה, היא היתה מוכנה למות. היא נכנסה לדיכאון ממש. אז אמי התחילה איתי, היא דיברה איתי וביקשה פשוט ממני: 'תנסי להימלט, את קטנה, רזה, אף אחד לא יראה אותך, זה כמעט כבר חושך, תנסי לצאת מהבניין הזה. אם את תצליחי תחכי שעה שעתיים, אולי אני גם אנסה'. אני בהתחלה לא רציתי, אבל אחר כך כל כך עמדה עם הבקשה הזו שאני כשהדלת היתה קצת פתוחה, אני יצאתי דרך הדלת והנה אני רואה מדרגות. התבלבלתי ולא ידעתי לאן ללכת ויצאתי דרך המדרגות שמובילות לחצר, לא לכניסה הראשית. ושם לא היה אף אחד. ראיתי מכונית של אנשי גסטפו שנוסעת ויוצאת דרך השער. אני רצתי והשער היה פתוח. גם אני ברחתי ויצאתי לצד השני של הבניין של גסטפו. זה היה משהו נס, זה היה אי אפשר לחשוב איך הצלחתי לעשות את זה. ונכנסתי לבניין אחר, עמדתי בכניסה שעה שעתיים בלי בגדים חמים והיה גשום בחוץ, זה ספטמבר בווילנה קר היה, ולא ידעתי מה לעשות".

אחרי שעתיים לבד בקור ובחושך, שרה הבינה כי אמה ואחותה כבר לא יגיעו. היא ידעה כי סמוך לגטו יש מחנה עבודה בשם קייליס שבו יהודים עובדים בעיבוד עורות. אחרי הליכה של שעה, הגיעה לשער המחנה והשוטרים היהודים הכניסו אותה. במשך כשבועיים אומצה על ידי זוג שילדיו ברחו מהמחנה. עד שיום אחד הגיע למחנה אדם שברח מהגטו, וסיפר לה כי אמה ואחותה נורו למוות. ברגע זה החליטה כי תברח ליערות, שם נמצאים הפרטיזנים.

צבי הצטמרר מהתיאור של אמו. "היא קיבלה את ההחלטה להצטרף לפרטיזנים כשקיבלה הודעה מעין רשמית שכל משפחתה איננה. היא הבינה שעכשיו היא נשארה לבד בעולם. ההחלטה להצטרף לפרטיזנים הייתה מתוך מקום עצוב".

"מצאתי את היומן של איציק. קראתי ובכיתי, ונזכרתי בכל מה שהיה בגטו". 

 בתום שבועיים במחנה העבודה, הצטרפה לקבוצה של 50 איש שצעדה לכיוון יערות רודניקי. הם צעדו בלילות והתחבאו בימים, עד שחברו לפרטיזנים שפעלו בארבע מסגרות, להן קראו "גדודים". שרה, בת 14, צורפה לגדוד "הניצחון" והייתה החברה הצעירה ביותר בו. היא עזרה בעבודות מטבח ובשמירות, וזכרה את הפרטיזנים יוצאים לפעולות פיצוץ רכבות תחמושת ופגיעה בעורף האויב. לפעמים הצליחו לחזור עם רובים. פעולות רבות נועדו להשיג מזון עבור האנשים.


במשך עשרה חודשים הייתה עם הפרטיזנים, בגשם ובקור, עם מים שנוטפים לתוך האוהלים, מחלות וכאב שיניים שהביא לעקירה ושדוכא באמצעות וודקה. תנאים בלתי נסבלים. היא זכרה מראות קשים של אנשים חולים ופצועים, בהם פרטיזן שנפל מהרוח והקור ושתי ידיו וצלעותיו נשברו, ולא היה איך לרפא אותו.

"לא היה איך להתרחץ, התרחצנו בחוץ. אז עד שהספקנו להתרחץ, היינו עם קרח מסביב, עם שלג. זה הראש. אם חפפתי את הראש, אז עם המסרק יצא שלג. ככה שלא יודעת ובכל זאת היינו די חזקים. עד שבסוף כן קיבלנו, בנו לנו בתוך האדמה בתים כאלה, ביתנים כאלה שלא יראו מבחוץ ושם כבר לא הרגשנו לא את הגשם, לא את השלג וזה כבר היה יותר טוב".

כשהצבא האדום התקרב לווילנה הצטרפו אליו הפרטיזנים. שרה, כבר בת 15, שבה לעיר הולדתה ששוחררה, אבל נותרה ללא משפחה. אחד הדברים הראשונים שעשתה היה לשוב למסתור בגטו, למצוא את התמונות שהסתירה.

"זה היה מאוד חשוב בשבילי. ובאמת מצאתי את התמונות וגם כן את הספר, את היומן של איציק רודשבסקי. עליתי למעלה לעליית הגג. החברה החזיקה את הסולם, ואני התחלתי לחפש וידעתי שזה לא כל כך פשוט היה, כי לא ראיתי תכף, אבל התחלתי ככה בתוך האדמה קצת לחפש ומצאתי את האלבום של המשפחה של התמונות. ואחר כך אני רואה גם כן, פתאום אני רואה ספר קטן ותכף הבנתי. זה היומן של איציק רודשבסקי".

ציפית למצוא את זה שם? ידעת שהוא השאיר שם את היומן?

"כן, זהו. אז ככה בהתרגשות באתי עם זה בחזרה, עם התמונות שלי, עם היומן, קראתי ובכיתי, ושוב פעם אני נזכרתי הכל הכל שהיה בגטו. הוא כל יום הוא כתב מה שקרה, אם לא כל יום אז אחר כך, אם לא היה משהו מיוחד. וכתב מאוד בשפה יפה, הוא היה מוכשר, ממש זה יומן ספרותי, ועברתי עוד פעם את כל הדברים הקשים שהיה בגטו, עד שגמרתי לקרוא את היומן".

את היומן נתנה למשורר היידי הנודע אברהם סוצקובר, שדאג כי הספר יתורגם לעברית ולאנגלית, בשם "יומנו של נער מווילנה". הספר המקורי הגיע למכון איבו לחקר היהדות בניו יורק. לפני כ-20 שנים ניהלה שרה מאבק כדי שהספר, שלמעשה שייך לה, ישוב לידיה, כדי להעבירו ליד ושם. מאבקה נכשל, ולדברי בנה, הדבר גרם לה לצער.

בווילנה החלה לבנות את חייה מחדש, השלימה לימודים והחלה ללמוד משפטים. היא הכירה את מרדכי (מריק) קליבץ, וכשהיתה בת 22 התחתנו. היא עבדה בפרקליטות, ומרדכי בעיריית וילנה, אבל ב-1957 החליטו לעלות לישראל. הדרך הצריכה המתנה "על מזוודות" של קרוב לשנתיים בפולין, עד שהגיעו ארצה.

בזכות השכלתה המשפטית וידיעת השפות פולנית, רוסית, יידיש וגרמנית, התקבלה לעבודה ביד ושם זמן קצר אחרי לכידת אדולף אייכמן. גם אחרי משפטו המשיכה לעבוד במדור פושעי מלחמה, ותפקידה היה לחפש חומר ארכיוני על פושעי מלחמה בזיכרונות, ביומנים, ובעדויות.

מקור וקרדיט : אלי אשכנזי , אתר וואלה


ילדה ברחובות גטו ורשה, פברואר 1941

 


 כחמישית מבין 450,000 היהודים שהיו כלואים בגטו ורשה היו פליטים שהגיעו מחוץ לוורשה. הם הגיעו כמעט ללא רכוש, בגדים ומזון, וחסרו עבודה ודיור. רבים מהם נאלצו לפשוט יד ברחובות. הקהילה היהודית בגטו ניסתה לעזור להם, בין היתר על ידי מטבחי רחוב, אך רובם המכריע נספו בקור, ברעב ובמחלות.

 

בנובמבר 1940 נסגר גטו ורשה ובין חומותיו נכלאו כ-380,000 יהודים. הם היוו כ-30 אחוזים מאוכלוסיית העיר ורשה אך עם כליאתם בגטו נאלצו להידחס לשטח של פחות מ-3.5 קילומטרים רבועים – 2.4 אחוזים משטחה של ורשה. בכל חדר בגטו הצטופפו בין שש לשבע נפשות בממוצע.

לאחר סגירת הגטו ומניעת יציאתם של יהודי ורשה מתחומיו, גורשו אל הגטו כמאה אלף יהודים נוספים מיישובים סמוכים. מצבם של פליטים אלה היה חמור ממצב יהודי ורשה שכבר היו כלואים בגטו: הם נאלצו לעבור לעתים עשרות קילומטרים עד הגעתם לגטו ורשה, ובלית ברירה הותירו מאחור את רוב רכושם. בהגיעם לוורשה כבר היו הדירות בגטו מצופפות עד אפס מקום, ולכן רבים מהם היו חסרי בית. הם חסרו מזון, ביגוד בסיסי לחורף, אמצעי מחיה ומקום עבודה.

היהודים ברחובות הגטו ניסו לגלות תושיה ולהמציא דרכים חדשות להישרד. בינואר 1941 כתב ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום ביומנו על תופעה חדשה בגטו: תנורי נסורת, שההסקה בהם זולה בשיעור ניכר מההסקה בפחם. עם זאת, יוקר המחיה ודלות האמצעים הכריעו עשרות אלפים מדיירי הגטו. "פחם עולה כאן 800-700 זלוטי, ואילו שם [בצד הארי] – 400 זלוטי", כתב רינגלבלום.

רואים כיום המוני ילדים בלואי סחבות פושטים יד לנדבות. אומרים ש-80% מהילדים עטופי סמרטוטים בבתי מחסה לפליטים מקבצים נדבות ברחובות. ברחוב לשנו רואים על כל צעד ושעל אנשים קפואי קור מתגוללים בקרנות ופושטים ידם. ...

אחד מנה ... ברחוב ארבעה מקרים של חטיפת לחם מן הידיים. הרעב גובר והולך. כמעט ליד כל בית וליד כל מבוא-שער מתגוללים בני אדם על הקרקע, אנשים, נשים וטף המבקשים עזרה. ...

ראיתי ברחוב פנסקה ילדה מבקשת נדבות ושרה הפזמון העממי הידוע: "החורף הגיע, החורף כבר בא." ... בבית האסופים (מקודם וולסקה) קפא ילד למוות. (יומן ורשימות מתקופת המלחמה)

במרס 1941 כתב רינגלבלום:

מספר הנפטרים בוורשה הולך וגדל מיום ליום. לפני שבועיים מתו כ-200 יהודים בשבוע. בשבוע האחרון (ראשית מרס) – למעלה מ-400. קוברים אותם בקברי אחים. ... הקמת בית הילדים עבור 100 ילדים פושטי יד לא הועילה מאומה. קיבוץ נדבות על ידי ילדים נמשך ולא פחת. לאחרונה משמיעים הקבצנים פזמון חדש: "חסרים לו 10 גרושי [כך] ללינת לילה, הרי ברחוב אי אפשר לישון". ...

כמעט מדי יום ביומו אני רואה שניים שלושה בני אדם מתמוטטים ברחוב מרעב. ...

המראה החיצוני של האוכלוסיה היהודית עגום מאד. על כל צעד ושעל רואים אנשים חסרי לבוש, במעילים קרועים או רכוסים בסיכות בטחון, כדי לכסות על הכותונת החסרה. שאלת הביגוד נעשית טרגית ממש. היהודים מתהלכים ממש עירומים.

לאחרונה שותפויות בין קבצנים: אחד מתגולל על הקרקע, מתעלף או קרוע ובלוי וחברו פונה למענו לרחמי העוברים והשבים.

למרות מאמצי הקהילה היהודית בוורשה לסייע לפליטים, היו אלה הראשונים למות בגטו ורשה. בשנה וחצי הראשונות לקיומו של הגטו נספו בו כמאה אלף מתושביו בקור, ברעב ובמחלות. רובם המוחלט היו פליטים שהגיעו מחוץ לוורשה.

את התצלום צילם ג'ו היידקר. היידקר היה צלם וסופר גרמני אנטי-נאצי. אחיו מנישואיה הקודמים של אמו היה יהודי למחצה, עקב מוצאו של האב. לפני המלחמה טייל היידקר בפולין וזכר לטובה את הכנסת האורחים שקיבל מיהודים, למרות שאלה ידעו על מוצאו הגרמני. את השבועות שבהם בילה בוורשה הגדיר "מהשבועות המאושרים בחיי". זכרונותיו מוורשה סייעו לו למצוא את דרכו בגטו ורשה, כששב אל העיר בתחילת 1941 ונכנס לגטו באופן לא חוקי כדי לצלם את מראות הגטו.

לכתבה המלאה באתר יד ושם

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 

 


יום ראשון, 22 בנובמבר 2020

הילדה ניצולת השואה שהפכה ללוחמת פלמ"ח : סיפורה של בלה קופטש

 




 את יודעת מה נתן לנו הפלמ"ח? את כל החיים" - סיפורה של בלה קופטש

בהמשך למחקרו של שלומי קבלה על "מקומם של שורדי השואה בזיכרון הקולקטיבי של מלחמת העצמאות" נרצה להאיר בזרקור את סיפורה האישי של בלה קופטש.

את בלה פגשתי לפני חודשיים בביתה אשר בבית-אבות "משען" ברמת אפעל. פגשתי באישה מרשימה, חייכנית ואדיבה אשר בלי להכיר אותי באופן אישי הכניסה אותי לביתה, הגישה לי עוגת גבינה וקפה, שיתפה אותי בסיפורה האישי, דברים שכתבה בעצמה, כתבות שנכתבו עליה ועוד. הגעתי אליה במסגרת עבודת חקר בקורס של ד"ר שרון גבע העוסקת בנשים ניצולות שואה שלחמו בפלמ"ח. כמו רבים מהציבור בארץ גם אני הופתעתי לגלות תחילה את סדר הגודל של אותה קבוצת לוחמים ולוחמות משארית הפליטה, אשר לחמו שכם אל שכם עם הצברים על תקומת המדינה. ובתוך סיפור זה, מופלא לגלות את סיפורן של הנשים, נערות צעירות בזמנו, שלחמו הן עבור התקבלותן בחברה החדשה (הארץ-ישראלית) והן עבור התקבלותן כנשים במרחבי הפלמ"ח.

כאשר הקשבתי לראשונה לעדותה של בלה התחילה להתבהר התמונה. אין ספק שמדובר ב"גיבורה מלידה". ילדה צעירה, אשר בגיל 9 הצליחה להבריח מגטו ורשה חמישה ילדים נוספים ולהעביר אותם להוריהם. במשך מספר שנים צעדה יום יום מכפר לכפר בזהות בדויה, חיפשה מקום ללון, לאכול ולעיתים אף הצליחה למצוא עבודה לתקופה קצרה. לא תמיד מצאה מי שיפתח את הדלת, ולא פעם נשארה ללון בצידי הדרך. בלה למדה בעצמה שפות חדשות, מנהגים, דרך ארץ, התאימה את עצמה לסביבה שאירחה אותה, ותמיד תמיד דאגה לעשות מעל ומעבר למה שציפו ממנה. בזכות מסירותה, חיוכה ואדיבותה הצליחה להתחבב לאורך התקופה על מספר משפחות, שגם כאשר חשדו שהיא יהודייה, המשיכו להסתירה. הייתה זו בלה אשר חששה לגורלם ובחרה לעזוב ולחפש לעצמה מקום חדש שבו לא תעורר חשד. בתום המלחמה, כשהיא צועדת ברחובות העיר רדום, שמעה שתי נערות צועדות ומדברות יידיש. באותו הרגע היא נזכרה מאין באה, והחליטה שפניה לארץ ישראל. כשהיא רק בת 13 התחילה בלה לצעוד, תרתי משמע, לכיוון ארץ ישראל. בבית היתומים בחוז'וב (Chorzów) אליו נשלחה, פגשה בלה במדריכים מתנועת הנוער דרור, והצטרפה ל"קיבוץ הילדים דרור". יחד איתם הגיעה לעתלית על אוניית "שמפיליון", בדיוק לפני 74 שנה. ב- 1 במאי 1946 עברה הקבוצה לביתה החדש בקיבוץ יגור.

אני מצרפת קטע מתוך השיחה שקיימנו, בו מספרת בלה על ההחלטה להתגייס בגיל חמש עשרה וחצי לפלמ"ח, ומספרת מעט חוויות מהמלחמה.

תודה לנטע חכמוביץ' מארכיון קיבוץ יגור, לבית הפלמ"ח ולד"ר שרון גבע.

תודה לך בלה על אומץ ליבך וחוכמתך הרבה אשר הובילו אותך במסע החיים המהווה עבורנו השראה ומצפן.

מי ייתן ותזכי לחיים בריאים וארוכים.

אילה גדרון, צוות ההדרכה במורשת

בית הפלמ"ח

מקור וקרדיט

להקלטה בה היא מספרת על חוויות המלחמה בפלמ"ח 

עם תום המלחמה, בשנת 1946, עלתה לארץ דרך גרמניה במסגרת עלית הנוער וההתחנכה בקיבוץ יגור. בלה למדה וחייתה ביגור מהיותה בת שלש עשרה עד היותה בת שש עשרה וחצי. ביולי 1948 התגייסה לפלמ"ח יחד עם קבוצת "דרור", במסגרת הכשרת יגור בית-אורן של "הנוער העובד".

 היא שרתה במחלקה א' של הגדוד הרביעי בחטיבת הראל. היתה באל עריש, במשלטים של בית נובה ובמשלטים בדרך בורמה.

 עם פרוק הפלמח שוחררה עם חבריה בחודש מאי 1949 ויחד עלו לקיבוץ משאבי שדה. בקיבוץ עבדה וחייתה עד שנת 1952 ועבדה ברפת. 

משנת 1952 עברה להתגורר בגבעתיים, הקימה משפחה עם מיכאל קופטש. להם שלוש בנות. בלה קופטש מתגוררת בגבעתיים (מתוך אתר עמותת דור הפלמ"ח).


הילד שהתחבא שנתיים בבור בשואה - והפך למאמן הכושר המיתולוגי של צה"ל

 



 
הכירו את אברהם טאובר )תור (  - הילד שהתחבא מהנאצים שנתיים בבור - והפך למאמן הכושר שאין רמטכ״ל או אלוף שלא יכיר. 


מאת : דוד גרין 

השנה 1934 ,המקום - ברודי, עיירה יהודית בפולין, שחמש שנים מאוחר יותר סופחה לברה"מ כחלק מאוקראינה. 000,10 תושבים חיו בה, בהם גם לאה וחיים טאובר, שחבקו באותה שנה את בנם בכורם. הם קראו שמו בישראל אברהם, ובחיבה, בפיהם, מומי. האב חיים, מתאגרף מצטיין, שהיה לדברי אברהם מועמד לייצג את פולין במשחקים האולימפיים, עסק במסחר בעורות - כמו סבו מצד אמו, היינך היימיש, יהודי אדוק שהתגורר בקוזין הסמוכה. החיים בברודי התנהלו על מי מנוחות, המשפחה התגוררה בבית נאה, עם חצר גדולה, בה גידלו בעלי חיים. בבית דיברו יידיש ופולנית, נולדו עוד אחים לאברהם, והוא הבכור כבר הולך ללמוד בחיידר. איש לא יכול היה לתאר לעצמו שהעולם כבר לא ייראה כפי שהיה. המלחמה פרצה, הגרמנים שכובשים את פולין משתלטים על האזור. ב-1940 נכבשת העיירה. הגרמנים "מתחילים במלאכה" - סלקציות, מחנות ריכוז, מחנות השמדה. מעטים מנסים לברוח. "אבא, עם החושים המחודדים שלו, התעשת די מהר", נזכר אברהם, "הוא קרא לי וליוסי בן דוד שלי שהתארח אצלנו ופקד עלינו: 'מומי, יוסל'ה, אנטלוייפ, אנטלוייפ (תברחו) לסבא היינך". וככה, שני ילדים, מומי בן שש ויוסל'ה בן עשר, מתחילים לרוץ לכיוון לביתו של סבא היינך שמתגורר בקוזין, מרחק 60 ק"מ, שהייתה כבר יותר משנה בשליטת הצבא האדום. לבד, ביער, רעבים ומותשים, הם מנסים לפלס דרכם. באורווה קטנה באחד הכפרים הם גונבים סוס, ועל גבו רוכבים השניים לעבר בית סבא. המצב בקוזין, לא היה טוב יותר. כמה ימים לאחר פרוץ מבצע ברברוסה, נכבשה העיירה על-ידי הגרמנים. רכוש יהודי הוחרם ונשדד, בתי כנסת הועלו באש ומעשי רצח התרבו, בעיקר בידי אוקראינים. טאובר: "הזיכרונות מאותם מראות זוועה של אוקראינים עושים שמות ביהודים, מכים והורגים תינוקות וילדים, תולים אנשים בכיכרות העיר, אינם מרפים...".

"בריחה עם סבא, ושנתיים של אימה בתוך מסתור, בכוך קטן, עם לחם צר, עמוק בתוך הבור" סבא היינך שהיה בעל ממון וקשרים, מצליח לשחד את השומרים האוקראינים, עושי דברם של הנאצים, כדי להבריח את הילדים לכפר סמוך, בו התגורר גוי עמו עמד בקשרי מסחר. שוב יוצאים השניים לדרך ובשבילי הבריחה פוגשים קבוצות יהודים נוספות המנסות להימלט. הם מותקפים על-ידי איכרים מקומיים המחפשים בכליהם מטבעות זהב, ומומי, תיק קטן תלוי על צווארו, זוכר היטב את "ריצת חייו" שנועדה לחמוק מידיהם... "בדרך לא דרך הצלחנו להגיע, יחד עם כמה קרובי משפחה, לביתו של אותו גוי, שכבר חפר בור מתחת למתבן ולשם הוא הכניס אותנו. שני מטר רוחב, שלושה מטר אורך, מטר וחצי עומק. חיינו בחשיכה, בצפיפות, בדממה. לא ראינו בוקר, לא ידענו מתי ערב. רוב הזמן רעבים וצמאים, חרדים למשמע כל קול. מחכים ומחכים, כמה ימים, לדלי שיורד אלינו עם כמה תפוחי אדמה, ויועלה למעלה, בחזרה, עם הצרכים שלנו. בחורף הייתי מעז להוציא יד מהבור, לחפון מעט שלג, להמיס ולהרטיב את השפתיים... בקיץ אפילו שתיתי את השתן של עצמי. ככה עוברים עלינו יום ועוד יום, ועוד שבוע ועוד חודש. איבדנו את הספירה ורק כשיצאנו מהבור, הבנו שחלפו שנתיים". "ואחר כך ההצלה, ועוד תלאות שונות ומשונות, הורים ומשפחה אבדו באש המחנות" המלחמה הסתיימה, הרוסים מגיעים, כיסוי הבור מוסר.

"ואחר כך ההצלה, ועוד תלאות שונות ומשונות, הורים ומשפחה אבדו באש המחנות" המלחמה הסתיימה, הרוסים מגיעים, כיסוי הבור מוסר. מומי, רזה, חלש, תשוש, ילד בלי ילדות, יוצא מהבור. יחד עם קרוביו הוא מגיע לעיר דובנו במערב אוקראינה, ועדיין אינו יודע אם הוריו ואחיו בין החיים. התלאות לא תמו. הוא מועבר לבית יתומים יחד עם יוסל'ה בן דודו, ובמקום שאמור היה להגן עליו - הוא נחשף לאימה מסוג חדש: התנכלות והתעללות מצד נערים גויים בריונים, רעב, מכות, מעשי אונס, שלטון בכוח הזרוע של הבוגרים והחזקים, שהיו שולחים את הקטנים לגנוב עבורם בשוק... אולי בזכות הגנים של אביו המתאגרף, אולי בזכות ההחלטה שקיבל

 

"אם שרדתי את הבור אשרוד הכול" - מצליח מומי, כנגד כל הסיכויים להתאושש גופנית, להתחזק ולעמוד זקוף מול אויביו החדשים. "הרבצתי בחזרה חזק, אבל עם חיוך", הוא אומר. "בדרך לא דרך, ללא קרוב, ללא גואל, אתה סוף סוף מגיע לארץ ישראל" השנה, 1946 ,שליחי הסוכנות היהודית פועלים במרכז אירופה כדי לסייע ליהודים פליטי שואה. מומי ויוסל'ה מועלים על רכבת ומועברים לאחד ממחנות העקורים. שם, באחד המבנים, סנטה טילייה, הוא פוגש ילדים יהודיים כמותו, רובם ככולם יתומים כמותו, שארית הפליטה. שם, בפעם הראשונה מזה זמן רב, הוא מגלה יד דואגת ומחבקת, מזון ראוי ומסתבר מאוחר יותר גם דמות אב שתאמץ אותו לחיקה. שם נודע לו גם שמשפחתו אבדה. במחנה הם פוגשים את השליחים, לומדים עברית, מאזינים לסיפורים על ארץ ישראל, והעלייה ארצה בעיניו היא רק עניין של זמן. שם במחנה, זוכים הילדים לביקור יוצא דופן של יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון, העומד בראש משלחת מארץ ישראל. "זה היה ערב חג חנוכה", נזכר אברהם בהתרגשות. "ידעו שיש לי קול יפה ונתבקשתי לשיר בפני האורחים את 'מעוז צור'. השתררה דממה. הקול שלי נשמע צלול וברור, מפלח את הלב. לא חלמתי שהשיר הזה ישנה את חיי. כמה ימים מאוחר יותר חזר למחנה אחד מחברי המשלחת, מנחם גמורמן, פעיל תנועת "הבריחה" שפעלה להצלת ילדים יהודיים והעלאתם ארצה באופן בלתי לגאלי. מנחם אמר לי: 'אברהם, שמעתי אותך, התרגשתי כל כך. אני רוצה לאמץ אותך לבן'. חיבקתי אותו חזק. לא יכולתי להיפרד ממנו". "בקיבוץ אשדות יעקב אתה נקלט כילד חוץ, וכנער יתום אתה מאומץ על ידי משפחה בקיבוץ" מסנטה טילייה לארץ ישראל, לקיבוץ אשדות יעקב ולמשפחת גמורמן - הדרך כבר לא הייתה ארוכה. מנחם דאג שאברהם ועוד 25 ילדים יועלו ארצה. וכך, ב-1946 ,הוא מצא עצמו באנייה ששמה שמפליון, "שצברה ותק", בקו לארץ ישראל )על סיפונה הפליג שנה קודם לכן, הלוחם והמשורר אבא קובנר, וב-1930 המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק(. "כשראיתי את הכרמל מסיפון האנייה התקשיתי להאמין למראה עיניי. ארץ ישראל. חלום הפך מציאות. ירדתי לרציף ושם חיכה לי בחור שהציג את עצמו כבן קיבוץ אשדות יעקב שהתבקש לקחת אותי למשק. על הקיבוץ שמעתי רק בסיפורים במחנה. עכשיו הייתי חלק מחברת הנוער, בנו של מנחם גמורמן, עוד לא בן 12 אך מרגיש כמבוגר בחבורה.

התחזקתי מאוד מבחינה פיזית. די מהר הצטיינתי במקצועות ספורט שונים וזכיתי להערכה מצד חבריי. התייחסו אליי כשווה מול שווים. זה לא היה מובן מאליו, לזכות ביחס כזה מצברים, קיבוצניקים, כפליט שואה". פרידה כואבת חווה אברהם עם פטירתו של אביו המאמץ מנחם גמורמן, אך הוא לא נותר לבד. פולה מלמוד, המטפלת בבית הילדים, פורסת עליו את חסותה ומגדלת אותו יחד עם בעלה משה כבנה, אח לארבעת ילדיה. רצה הגורל ופולה, לא זו בלבד שנולדה לא הרחק ממחוזות ילדותו של מומי )עלתה לארץ כעשר שנים קודם לכן(, אף הייתה ספורטאית מצטיינת. אולי היו אלה השורשים המשותפים באירופה הרחוקה, אולי אהבת הכושר ועבודת הגוף שחיברו בין הלבבות והפכו את מומי לחלק בלתי נפרד ממשפחתה. אברהם כמו כל ילדי הקיבוץ לומד בתיכון החקלאי האזורי בית ירח, עובד במשק בחקלאות ובמדגה, עוסק בספורט באופן אינטנסיבי, משתתף בתחרויות אזוריות וארציות, זוכה בגביעים ומדליות וב-1951 מתגייס לצה"ל.

"ההיסטוריה הצבאית שלך עוברת בשייטת ובחילות הים והאוויר, ושם את תורתך אתה מצליח היטב להעביר" ספורט וצבא, שתי אהבותיו הגדולות, הופכות עם גיוסו לחלק בלתי נפרד מחייו הבוגרים. הוא מתנדב לקומנדו הימי, תוך זמן לא רב מתמנה לקצין אימון גופני בבסיס ההדרכה בת גלים, והופך ל״אורים ותומים" של החיל בנושא. הוא בונה מערכי שיעור, יוזם קורסים לאימוני כושר גופני ומדריך בעצמו את החיילים והקצינים. באותה עת מבקר ראש הממשלה, דוד בן גוריון בבסיס. הוא מבחין בחייל שנראה לו מוכר ושואל: "אתה לא מומי, הילד ששר בסנטה טילייה מעוז צור?". "כן, אני הילד", עונה לו אברהם. "ומה שמך היום?", שואל בן גוריון. "שמי הוא אברהם טאובר", הוא נענה. " אתה יודע שטאובר זו יונה?", שואל ראש הממשלה ומיד פוקד: "מעכשיו יקרא שמך אברהם תור". "גם לאחר שאימצתי את השם תור, המשיכו לקרוא לי טאובר. רק בעיתוני הספורט, בכתבות שנכתבו עליי, נרשם השם אברהם תור". שמעה של תוכנית הכושר הגופני של אברהם נפוץ בצה"ל כולו ויחידות רבות אימצו אותה. הוא נקרא לשרת כקצין כושר גופני בבית הספר לטיסה בתל נוף, שם החדיר את תורתו לטייסים הצעירים. שנתיים לאחר מכן, הוצב באותו תפקיד בבית הספר הטכני של חיל האוויר. במקביל, הוא מעשיר את השכלתו בתחום הספורט, יוצא שלוש פעמים ללימודים בארצות הברית, לומד הוראה במכללות אהלו ובווינגייט, וקונה את פרסומו באותה עת כאתלט רב-הישגים, שחקן כדורסל בליגה הראשונה ו... אפילו דוגמן לנעלי הספורט הגבוהות של חברת המגפר. חובבי ספורט בארץ הכירו היטב את שמו גם כאחד מבכירי מאמני הכדורסל בישראל. במשך מעל שני עשורים שימש אברהם כמאמנן של קבוצות מכבי חיפה )3-1962 ,4-1973 )והפועל קריית חיים )74-1965 .) במקביל שימש כמאמן כושר גופני במספר קבוצות כדורגל בכירות, ובהן הפועל כפר סבא, הפועל חיפה והפועל פתח תקווה. שנים ארוכות היה מורה במכון וינגייט ובסמינר אוהלו וההרצאות שלו מילאו אולמות. ברבות מהן פרש את משנתו: "פילוסופיית החיים שלי אומרת שאדם לא חי זמן רב בעולם, ומרבית הדברים המתרחשים בחייו הקצרים לא תלויים בו. היכולות והכישרונות שלו אינם באים תמיד לידי ביטוי, מבחינת הערכה לה הוא זוכה או כסף שהוא מרוויח. אבל, מה שכן תלוי בו, זו השפעה שלו על הסביבה - וכאן אני מגיע לנושא הכושר הגופני. זהו אלמנט חשוב שיכול להעניק לכל אדם דימוי אישי כמו זה שהוא רוצה להיות. החיזוק הספורטיבי נותן לאדם ביטחון, אומץ ואפשרות להתמודד פיזית ונפשית בצורה טובה וחזקה. האדם צריך להיות פעיל ולהתקרב לטבע, משום שאז יהיה יותר שמח, וינהג יותר בטבעיות. אז יהיה אדם שנעים לפגוש בו - ואני מרגיש אחד כזה". עם שחרורו משירות קבע ממושך ב-1975 ,התגייס אברהם שוב לצה"ל, הפעם כאזרח, לשורות המכללה הבין זרועית לפיקוד ומטה. שם, במשך 23 שנים, היה אמון על חוסנם וכושרם הגופני של מפקדי צה"ל. הוא היה עבורם דמות אהובה, נערצת, והפך, לדברי רבים שפגשו בו, לאגדה בחייו. וכך מסיים אטינגר את המקאמה שכתב לכבודו: "כאן, במשך שנים ללא סימני דרגות ותואר, פגשת, טאובר, את מיטב המפקדים ומיטב הנוער. ממך הם קיבלו את תורתם ביושר, אצלך קיבלו ריצות, שפשוף וכושר. יכולת לזהות באופן ברור וקל, מי ינשור בהמשך ומי יהיה אלוף או רמטכ"ל. את כל אלה עשית בלהט, בתחושת שליחות, לחיי פקודיך וחניכיך הענקת טעם ואיכות. הרי בשבילך אימון גופני אינו רק כושר, זוהי תורת חיים שסופה יביא אושר. כך, בשורות קצרות, מנסה אטינגר להביא את התורה כולה, לקבץ יחד תפיסת חיים ואמונה פנימית, לעטוף את הכול בחום אנושי ובחיוך שבא מהלב, להתבשם בחיוניות, בפשטות, בקשר הישיר המתקיים באדם בין הגוף לנפש. תקצר היריעה מלגולל בה הכול, אך מידה רבה של אמת פשוטה וצרופה, מחלק גם היום אברהם תור טאובר, עם כל הפוגש אותו, בבית או בחצר, בעיר או בשדה, תמיד נמרץ, חזק, פעיל ובעיקר אופטימי.

מקור וקרדיט

 ראו גם  

האיש והאגדה – סרט וידאו קצר אודותיו באתר צה"ל

יום ראשון, 15 בנובמבר 2020

הפעוטה חוה ראוכר פנחס , במחנה מגורשים של יהודי סופיה , 1944

 



 

חוה ראוכר (נולדה ב-5 ביוני 1944) היא אמנית רב תחומית העוסקת בציור, פיסול, ומיצבים במרחב הציבורי.

 

חוה ראוכר נולדה בבולגריה בשם חוה פנחס, הוריה מילכה ונפתלי פנחס גורשו יחד עם יתר יהודי סופיה למחנה מגורשים בעיירה פרדיננד שעל הגבול האוסטרי. האב נלקח למחנה מעצר עם עבודת פרך והאם שהייתה בהריון מתקדם נשארה במחנה המגורשים, בו נולדה האמנית. ב-1948- עלתה המשפחה ארצה.

המשפחה נשלחה יחד עם עולים ועקורים אחרים שהגיעו מאירופה, לגור ביפו בשכונת עג'מי. בית הגידול של האמנית, כילדה, בקרב ניצולי שואה, פליטים, עקורים ואנשים קשי יום, בחלקם הגדול שבורי גוף ונפש, יטביעו את חותמם על עבודות האמנות שלה. המשפחה נקלעה למצוקה כלכלית קשה עקב מחלת האב, וב-1956 בת 11, נשלחה לקיבוץ אלונים לחברת נוער של ילדים. כעבור שנתיים חזרה ליפו. שרתה בצבא בין השנים 1962–1964. ב-1964 החלה לימודיה באוניברסיטת תל אביב במקצועות מדע המדינה והיסטוריה. נישאה לדניאל ראוכר ב-1965 ב-1966 נולדה בתה אלונה, ב-1971 נולד בנה יוסי.

ב-1973 קיבלה תיאר B.A  מאוניברסיטת תל אביב. בין השנים 1972–1976 למדה במכון אבני לאמנות.

ראוכר החלה להציג את עבודותיה בשנים 1976 ו-1977  בשתי תערוכות קבוצתיות. בתערוכה 'אקלים' בחיפה, קבוצה שכללה אמנים כאליהו גת, אורי רייזמן ורחל שביט. ובתערוכה 'פנים חדשות' בתיאטרון ירושלים באוצרותו של יונה פישר .

מקור

לסיפור חייה המלא באתר הקשר הרב-דורי

   בצילום : חוה כחיילת נח"ל 



ההישרדות של הנער שאול שורץ בשואה

 



 

שורץ שאול ז”ל

בן גודל ופייגה

 

שאול נולד בשנת 1927 בעיירה וישנייביץ שבמחוז ווהלין, פולין. אביו היה סוחר עצים. בילדותו למד ב’חדר’, ובהמשך בבית ספר פולני.

 

ביולי 1941 ניכנסו הגרמנים לאזור. היהודים נאלצו לשאת טלאי צהוב. האוקראינים המקומיים שיתפו פעולה עם הגרמנים. משפחתו הוכנסה לבית בגטו עם עוד 4 משפחות. בגטו סבלו ממחסור באוכל ומרעב. הם התחבאו במסתור שבנו מתחת לרצפת עץ. באחת הפשיטות על הגטו חיפשו הגרמנים בעלי מלאכה. שאול ומוישה, אחיו הקטן, נמצאו מתאימים, אך שוטר אוקראיני החזיר את האח הצעיר. אמו ושני אחיו, ינקל ומוישה, נלקחו בסלקציה עם קבוצה גדולה מאוד של יהודים. למחרת בבוקר נשמעו הדי היריות מחוץ לעיירה.

 

אף יהודי לא שרד. אביו נפטר 3 ימים אחרי שאמו ושני אחיו נלקחו. שאול קבר אותו בחצר.

 

שאול המשיך להסתתר בגטו והצליח להתחמק מהאקציות. הוא החליט לברוח להונגריה אך נתפס, ברח ושוב נתפס והוכה.

 

הוא ניסה למצוא מקלט אצל איכרה פולניה אולם זו גירשה אותו. שאול חזר לגטו ועזב שוב עם נער שנילווה אליו. הם פנו דרומה לזבאראז’ שבגליציה, שם הייתה לשאול דודה. שאול המשיך לכיוון טרנופול. ליד סקולה שוב נתפס והוכה אך הצליח לברוח. שאול עבד אצל הכפריים, באחת הפעמים שנתפס הוחזק במחנה עבודה. תמורת אוכל דל עבד בשדה תפוחי אדמה. אחרי כחודשיים המשיך דרומה.

 

באחת מנסיעותיו ברכבת פקחים אוקראינים גררו אותו לשירותים ומשכו בכוח את מכנסיו כדי לזהות האם הוא יהודי, חבטו בו באלות והשליכו אותו מהרכבת. לבסוף הצליח להגיע להונגריה. כששוטרים הונגרים עצרו אותו טען שהוא נער אוקראיני מאחד הכפרים ליד מונקאץ’. בעיר זיהה בית יהודי, דפק על הדלת וביקש מחסה. לאחר כמה שבועות בקרב הקהילה המקומית אומץ בידי יעקב הלפרין.

 

בתחילת 1943 אורגנה יציאה של 72 ילדים ברכבת לארץ ישראל. הקבוצה קיבלה אישורי מעבר באירופה וכניסה לפלסטינה מהמנדט הבריטי. הרכבת עברה ברומניה, בולגריה, טורקיה וסוריה. הוא הגיע לראש הנקרה ב-1943.

 

במלחמה איבד שאול את הוריו ואחיו.

 

בתחילה היה בכפר חסידים בחינוך החרדי ועבר לקבוץ אשדות יעקב. התגייס להגנה ושירת ביחידות שדה הן כחבלן וכחובש. בשנת 1949 הקים עם קבוצה של חיילים משוחררים את מושב מגשימים. מאז ועד יומו האחרון חי במגשימים.

 

בשנת 1954 התחתן עם הדסה לבית כהן. שאול והדסה היו חקלאים. במשך קרוב ל 50 שנה גידלו דבורים לייצור דבש. בנוסף במשק היו מטע תפוחים, פרדס, חממה לגידול פרחים.

 

לשאול ולהדסה נולדו 4 ילדים: ציפי, אורלי, גדי ורקפת. שאול נפטר בשנת 2003. יהי זכרו ברוך!

 

 

מקור


בגיל 16 היא הסתובבה ביערות, נמלטה ממקום למקום כשהיא נושאת על גבה את אחותה־למחצה בת החמש

  ידיה של ד"ר מאיה גז טעמו את העיסוק הנעים והרך בכתיבת ספרי ילדים, כפי שעשה גם המחבר של "פו הדוב". בה בעת היא חיברה מחקרי ש...