ילדים בשואה

יום ראשון, 13 באוגוסט 2017

רבקה ובגדי השבת של ילדתה בדרך לתעלות הירי




רבקה יוסלבסקה. מפוהוסק זאגורסקי , בחבל פינסק, לאחר מכן ברמת גן. דברי עדות שנשמעו במשפט אייכמן ב8 למאי 1961 .

"אני זוכרת היטב : זה היה באוגוסט- ספטמבר 1942. נאמר לנו , שעלינו לנטוש את ביתנו ולקחת איתנו רק את הילדים. כבר היינו מורגלים לפקודת כגון אלה. מדי פעם פקדו עלינו לצאת, אספו אותנו וספרו אותנו, כדי שאיש לא יחסר, חס וחלילה! אבל הפעם התרחש הכול בצורה שונה! רוב האנשים נדחקו לתוך המשאית. אלו שבשבילם לא נותר מקום, נאלצו לרוץ ברגל אחרי המשאיות.

אחזתי ביד בתי הקטנה. כשהיינו בגיטו שאלה אותי : "אמא למה הלבשת אותי בגדי שבת?  הרי ביער לא יעשו בנו דבר אחר, אלא ישלחו אותנו למוות? !"

 לא הייתי האם היחידה, שרצה אחרי המשאית. היו איתי עוד נשים ושניים או שלושה ילדים. מי שנפל או נשאר על הקרקע נורה בו במקום. כאשר הגענו למקום המיון, כבר נאספה שם כל משפחתי. נמצאנו במרחק שלושה ק"מ בערך מן העיירה שלנו. 

העמידו אותנו בשורה על תל קטן. פנינו אל מול תעלה חפורה מן העבר השני של התל. כאשר הגענו למעלה, ראינו אנשים עירומים לחלוטין. עדיין קיוויתי שמדובר רק בעינויים. אבל אז ראיתי ארבעה אנשי ס.ס. חמושים.

קרבתי לתעלה, כי רציתי לראות מה קורה. לאחר שניות אחדת כבר ידעתי ...  הבנתי מייד: עכשיו יירו בנו.

שעה שהמתנו, אמרה לי ילדתי : "אבל מה אנו נשארות פה? בואי נברח!" . ואומנם – נערים אחדים ניסו לברוח, אבל הם לא הגיעו רחוק, אנשי הס.ס. ירו בגבם, והם נהרגו במקום.

הגיע תורי . הפניתי את ראשי לעבר אנשי הס.ס, ואחד מהם שאל אותי במי עליו לירות קודם – בי או בבתי. לא יכולתי לענות. לפתע חשתי , שחוטפים את ילדתי מידיי , ואז שמעתי קול ירי ואת זעקתה האחרונה.

גם אני נפלתי לתוך התעלה. אותה שעה לא חשתי מאומה. הייתי משוכנעת, שאני מתה. אבל כל זאת הרגשתי משהו. אנשים נפלו עלי. התחלתי לנוע, נוכחתי לדעת שאני חיה. פחדתי, שאיחנק תחת משקל הגופות, ונאבקתי בכל כוחותיי להיחלץ מערימת המוות שמעלי. נותרתי כמעט ללא כוחות, אבל לבסוף עלה בידיי לזחול ולטפס אל מחוץ לחפירה.

 כשהגעתי למעלה,  ראיתי מסביב רק גוויות. בין הגוויות הללו התרוצצו עשרות ילדים עירומים וצעקו.  הם קראו לאבותיהם ולאמהותיהן. בכוחות אחרונים קראתי גם לילדתי  "מרתה'לה, מרתה'לה"!.

לפתע חזרו הגרמנים. הם פקדו על האיכרים לתפוס את הילדים, אולם הללו רצו כאחוזי דיבוק אל השדות. גם אני רצתי לעבר אחד השדות, התחבאתי ולא זזתי. שוב ושוב דרשו הגרמנים מהאיכרים הנוצרים לאסוף את הילדים. אני עצמי נותרתי שוכבת במקום. את הילדים המיתו ביריות.  ילדה אחת התחננה על חייה, אבל גם זה לא הועיל.

מאוחר יותר התיישבתי על קבר האחים ורציתי למות. שלושה ימים ושלושה לילות נשארתי כך, יושבת על הקבר , עד שלבסוף ריחם עלי איכר אחד ולקח אותי.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.

תפוחי האדמה , ההלקאות והנערים באושוויץ



 אברהם תמיר, מלודז', לאחר מכן עובד סוציאלי בירושלים. הגיע לגיטו לודז' במרץ 1940, ביולי  1944, בן 15 , הגיע לאושוויץ. דברי עדות, שנשמעו במשפט אושוויץ ב20 לאוגוסט 1964 :

ביום א' אחד פקדו עלינו -עלי ועל פינס-ללכת להביא מזון. אני זוכר בבירור, שהיה זה יום ראשון, כי ביום ראשון היינו מקבלים תמיד מרק ותפוחי אדמה בלתי מקולפים. היינו רעבים מאד. סחבנו תפוחי אדמה אחדים, הסתרנו אותם במכנסינו. אבל תוך כדי הליכה נשרו ממכנסיו של פינס תפוחי אדמה אחדים. 
כאשר ראה את זה בדנארק, קרב אליו ואמר :

"כמספר תפוחי האדמה שיימצאו אצלכם, כן מספר המלקות שתקבלו".

אני הוכיתי ראשון. היה עלי להכניס את ראשי בפתח התנור, על מנת שגופי יהיה ישר ומתוח. הילקו אותי באלה. אבל כאשר הפסיק בדנארק לרגע, הצלחתי  להוציא את ראשי מהתנור וברחתי. 

כאשר שב אלי עוז-רוחי, וחזרתי למקום, שכב פינס ללא ניע על יד הצריף, זמן קצר לאחר מכן מת במבנה החולים. סיבת המוות – הלקאה.

מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.


סופם של בתי היתומים ומעונות היום בגטו ורשה




ד"ר אדולף אברהם ברמן. לפני המלחמה היה מנהל המכוני הפסיכולוגיים והפסיכוטניים של יהודי פולין- ה"צנטוס של וארשה. לאחר מכן בתל אביב. דברי עדות, שנשמעו במשפט אייכמן ב3 למאי 1961.

בתוך האוכלוסייה היהודית של וארשה, שמנתה לכל היותר חצי מיליון נפש, היו יותר ממאה אלף ילדים מתחת לגיל ארבע-עשרה.שלושת -רבעים מהם לכל הפחות היו זקוקים לעזרה. ואנו הקמנו יותר ממאה מכוני סיוע לילדים. כך יכולנו להושיט עזרה ל25,000 ילדים בערך. למשל : הוקמו שלושים בתי-יתומים, וביניהם- זה שנעשה מפורסם בזכות מנהלו יאנוש קורצ'אק, שהיה מכובד מאד בפולין הזכות שיטותיו.

נוסף על כך נוסדו שלושים מעונות יום, עשרים מטבחים לילדים, שלושים מעונות לילדים ולבני נוער. ניצלנו כל חלקת ירק- אף הזעירה ביותר- בשביל הילדים. כמה מהם טרם ראו ירק, ולא ידעו פרח מהם..

"האקציה" הגדולה הראשונה התחילה ב22 ביולי, שנת 1942. הקורבנות הראשונים שלה היו הילדים היהודיים. לעולם לא אשכח כיצד התנפלו אנשי הס.ס ומשרתיהם ( פאשיסטים, אוקראינים) על הילדים, ואילצו אותם לעלות  על המשאיות. הם  נהגו בברבריות איומה, והילדים ניסו לשווא להתגונן. עד היום מהדהדות באוזניי בכיותיהם וקריאותיהם לעזרה: "אמא, אמא הצילי אותי" .

לאחר שבוע התחילו אנשי הס.ס ומשרתיהם האכזריים לפגוע גם במוסדותנו. באותם ימים נראו צועדים ברחובות וארשה טורים ארוכים של ילדים, שיצאו ממעונותינו בחברת מחניכהם. הם הלכו עד "אומשלגפלאץ" ושם הועמסו על קרונות המוות, שיצאו למחנה טרבלינקה.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.

אקציית הילדים בקובנה, הבחירה של "סופי"




 פרופסור אהרון פרץ, רופא מקובנה. לאחר מכן בתל אביב וחיפה, דברי עדות שנשמעו במשפט אייכמן ב4 למאי 1961.

 זה היה בסוף מרץ 1944. השכם בבוקר עברה מכונית עם רמקול ברחובות הגיטו והודיעה:  " כל מי שיימצא ברחובות יירה!"

הנשים חשו , כפי הנראה, באופן אינסטינקטיבי כי סכנה גדולה נשקפת לילדיהן. נוסף על כך היה ידוע, שבגיטו אחר התרחש אותו דבר עצמו. הן צעקו: "הילדים שלי ! הילדים שלי ! מהמשאיות נשמעה מוסיקה, שהבליעה את צעקותיהם של הילדים ושל האימהות. אחר-כך ירדו מכל משאית אוקראיני אחד וגרמני אחד. הם תפסו את הילדים והעלו אותם על המשאיות. לפעמים הועלו הילדים עם סבתותיהם.

 "אקציה" זו נגד הילדים נמשכה יומיים. ביום הראשון התחבאתי במרתף אחד עם ילדים אחדים, הזרקתי להם כל מיני זריקות כדי להרגיעם.

 ביום הראשון נפלו אלף ילדים קורבנות ל"אקצייה" . למחרת קיוונו, שהזוועה תסתיים.  האנשים לא יצאו לעבודה, כי כמעט מכל בית נחטף ילד. פה ושם עמדו ברחובות אנשים , ודיברו על מה שקרה. ואז נשמעו קולות ירי. טור המשאיות הופיע מחדש. כל אחד רץ לביתו, והתחבא במרתף או במקלט.
נאלצתי להיות נוכח במחזות האימים. על יד בית החולים חנתה משאית. הובאו אליה נשים עם ילדיהן וילדים בודדים. מאחוריהם צעדו שני חיילים גרמנים באקדחים שלופים. הם השליכו את הילדים לתוך המשאית. האימהות צעקו וזעקו נואשות. אחת מהן צעקה בפניו של גרמני אחד : "החזר לי את ילדי!" .

"כמה? " שאל איש הס.ס.

"שלושה", השיבה האשה.

"טוב, נחזיר לך אחד".

האם קרבה למכונית. שלושת ילדיה הקטנים הרימו את ראשיהם. כל אחד מהם רצה, כמובן , לחזור אל אימו. אבל היא לא היתה מסוגלת להחליט איזה מהם תיקח עימה. לאחר רגעים ארוכים חזרה בידיים ריקות.

בסוף היום נעלמו מן המקום 300 ילדים.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.

ד"ר מנגלה והשוקולד לילדים



 אנטון פראנס פון-פלסן, בן 46 מהולנד. נעצר בשנת 1941 בחשד שניסה להימלט לאנגליה. מספטמבר 1944 באושוויץ. דברי עדות במשפט אושוויץ ב23 למרץ 1964.

אני זוכר היטב את מנגלה: הילדים קראו לו "דוד מנגלה". כשהיה מנגלה מגיע למחנה הצוענים, היו הילדים רצים לקראתו, כי לעתים קרובות הביא להם שוקולד. 

יום אחד בא מנגלה בעצמו כדי לקחת 16 זוגות תאומים לכבשנים. הילדים נראו, כמי שהבינו מה צפוי להם. הם התחננו לפניו , שישאיר אותם בחיים.  מנגלה הרגיע אותם, העלה אתם למכוניתו ונהג בעצמו בדרך לכבשנים.

ושוב התייפחו הילדים, והתחננו על חייהם. מנגלה ירה בהם במו ידיו...

מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.




ירי מקלעים ושירי ערש לילדים




 ד"ר משה בייסקי. מקראקוב. לאחר מכן שופט בישראל. דו"ח על מחנה פלאשוב ליד קראקוב. דברי עדות, שנשמעו במשפט אייכמן ב1 למאי 1961.

במאי 1944 היתה בפלאשוב סלקציה נוספת. כל הכלואים אולצו לצעוד בסך בעירום לפני האופשטורמפיהרר בלאנקה. תוך שנייה אחת החליט בלאנקה מי יפנה ימינה ומי יפנה שמאלה. בשעות הראשונות של אחרי הצהריים נסתיימה סלקציה של 20,000 איש. אלה שנשארו הורשו להתלבש.

לאחר שבוע היה עלינו להתאסף שוב בכיכר. אנשי ס.ס רבים חמושים במקלעים הגיעו למקום שלושה ימים קודם לכן. הם הוציאו החוצה את מאתיים ושמונים הילדים, שנותרו עדיין במחנה. 

במקום קמה זעקה איומה. כל האימהות בכו וזעקו בייאושן. כל מי שהיה לו ילד, הבין בסתר-הלב מה יקרה תוך דקות ספורות. כן , זה היה הסוף. באותו רגע כוונו המקלעים לעבר הילדים. רמקול גרמני השמיע שירי ערש.

מקור וקרדיט :
אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.


חי שש עשרה שנים




יוסף גליק. מחיפה . הגיע לאושוויץ במאי 1944. דברי עדות שנשמעו במשפט אושוויץ ב20 לאוגוסט 1964:

בראשית השנה היהודית בשנת 1944 ראיתי מתוך הבלוק שלי את הדוקטור מנגלה. מגיע למחנה שלנו, מלווה בשלושה קציני ס.ס. הם דחפו לעבר בלוק מס' 11 מאות נערים יהודיים, שהגיעו מהונגריה. זמן מן לאחר מכן הודיעו לי שהיו אלה 200 נערים חזקים, בני ארבע-עשרה עד שש-עשרה שנים. 

אחדים מהם נראו, כמי שיודעים מה צפוי להם. הם ניסו להסתתר. אבל אנשי הס.ס שיסו בהם את כלבי הרועים הגרמניים, והללו עלו על עקבותיהם. אף נער אחד לא נמלט. אחר כך נעלו אנשי הס.ס. את הבלוק, הנערים נשארו שם יומיים. ביום השני ראיתי כיצד פתחו את הבלוק, ודחפו את הנערים למשאיות.

לפתע ראיתי על המכונית הראשונה את אחייני אנדריאס רפפורט. גם הוא זיהה אותי וקרא אחי : "דודי , אני יודע , שאני הולך למות. הגד לאמא, שחשבתי עליה עד הדקה האחרונה."

מאוחר יותר גיליתי את שמו של אחייני כתוב בדם על הקיר בבלוק מס' 11. תחת השם נכתבו המילים : "חי שש-עשרה שנים". לא יכולתי להעביר לאימו את המסר הזה . גם היא אבדה בתאי-הגאזים בבירקנאו.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון. בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות-ריכוז, ספריית מעריב, 1979.