ילדים יהודים בשואה – בין מצילים לרוצחים

סיכום מתוך ספרה באנגלית של פרופסור נחמה טק על אמהות וילדים בשואה (נחמה טק עצמה הייתה ילדה בשואה ושרדה במסתור)

סיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג , עורכת משותפת , מיזם התיעוד ילדים בשואה 

למרות שהנתונים המדויקים הם חמקמקים, נתונים ספציפיים יותר, מכמה מדינות שהיו תחת הכיבוש הגרמני, מראים כי שיעור ההישרדות של ילדים יהודים היה בעקביות נמוך משיעור ההישרדות של כלל היהודים. כך לדוגמה, על פי מפקד האוכלוסין שנערך ב -1931, מתוך 3.3 מיליון יהודי פולין בערך מיליון היו ילדים. 

בסוף המלחמה שרדו כ-5,000 ילדים מגיל ינקות ועד גיל ארבע עשרה, שהם כמחצית האחוז. בהולנד שרדו 35,000 מתוך 140,000 ורק 10 אחוזים מהניצולים היו ילדים. גם בבלגיה הילדים ששרדו היוו קצת יותר מ-10 אחוזים מכלל השורדים. בצרפת ההערכה היא שמתוך 350,000 יהודי צרפת שרדו 75 אחוזים. המספר המשוער של ילדים יהודים מתוך הניצולים בצרפת נע בין 5,000 ל-15,000, כלומר 2-4 אחוזים.

הנתונים הללו מצביעים על כך שהגרמנים רצחו יותר ילדים יהודים מאשר יהודים בכלל. למרות זאת, נראה כי הרצח בפועל של ילדים יהודים היה קשור להתפתחויות שונות שחלו במהלך המלחמה.

מאמצע שנת 1942 ואילך נראה כי הגרמנים היו נחושים יותר לחסל בגטאות יהודים שהיו חסרי תועלת מבחינתם, כלומר זקנים, חולים וילדים. גירושים וחיסול הגטאות נהיה תכוף יותר. כשהעריכו שהזמן אינו משחק לטובתם, נראה היה שהגרמנים להוטים לזרז את השמדת היהודים. התקדמות הסובייטים בחזית המזרחית, והתבוסה של הנאצים בסטלינגרד ב-1943 הביאה לנקודת מפנה במלחמה. הניצחון הגרמני נראה פחות בטוח. וככל שהסיכוי לניצחונות צבאיים פחת, הפנו הנאצים את מאמציהם לחזית המלחמה ביהודים.

רדיפת הנשים והאימהות

הצורך לנצח במלחמה הגביר את מודעותם של הנאצים לתפקידן של הנשים בשמירת ההמשכיות של"הגזע" היהודי באמצעות נישואין ואימהות. בשלבים המוקדמים של הרדיפות, הגרמנים ראו בילדים יהודים מיותרים בלבד. אך עם הזמן, הם החלו לרדוף נשים יהודיות באמצעות ילדיהן שנולדו ושעדיין לא נולדו. בין כלי הנשק שהופנו כלפי נשים יהודיות היו חוקים מפלים שנועדו לפגוע באימהות, בהריון, בלידה ובטיפול בילדים. אי ציות לחוקים הללו דינו היה עונש, בדרך כלל מוות. הגטאות במזרח אירופה היו קהילות סגורות בהן שלטו אכזריות ועונשים כגון רעב. תנאים קשים אלה הפחיתו את הסיכויים לסיים הריון וללדת. לעיתים רבות, כדי להימנע מגילוי וענישה, המוצא היה הפלה.

דובקה פרוינד וולדורן – הריון והפלה

דובקה פרוינד וולדורן הייתה אחת מאותן נשים שנקלעו לדילמה בין להישמע לאיסור על הריון ואימהות לבין התשוקה ללדת ילד. היא נישאה ב-1939 ויחד עם בעלה הושמה בגטו וילנה. כשגילתה שהיא בהריון ניסו בעלה  ורופא פולני לשכנע אותה לבצע הפלה, אך דובקה סרבה. בסופו של דבר נכנעה לבקשות ובחודש השביעי להריונה החליטה ללכת לבית החולים בגטו. בבית החולים קיבלה תרופות לזירוז הלידה, אך הלידה לא התקדמה ורק לאחר חודש הצליחו לגרום ללידה. זו הייתה תינוקת והיא נלקחה ממנה. הרופא ובעלה ניסו לנחם אותה ואמרו לה שהיא עוד צעירה ועוד יהיו לה ילדים, אבל בעלה יולק לא שרד ומת במחנה ריכוז. לאחר המלחמה היא עלתה לארץ, נישאה וילדה שני בנים.

רחל בילרמן ואניה רובינגר– איך שומרים על הילדים?

בנוסף להגבלת הריונות, הגרמנים הענישו את האימהות דרך הילדים שכבר היו להם. בגטאות, ילדים שהיו צעירים מכדי לעבוד היו צריכים להיות בלתי נראים. המבוגרים נאלצו לעבוד ועשו מאמצים יוצאי דופן כדי לשמור על ילדיהם בזמן שנעדרו. חלק מהילדים למדו לשמור על עצמם והעסיקו את עצמם בדרכים שונות. החרדה של ההורים והפחד שהילדים יתגלו היו נוכחים תמידית.

סיפורה של רחל בילרמן ממינסק מדגים את האימה וחוסר היכולת לשמור על ילדיה. כאשר הגרמנים כבשו את מינסק, רחל בילרמן הייתה נשואה ואם לשני בנים. באוגוסט 1941 היא איבדה את בעלה. רחל ואחת מאחיותיה, גם היא אלמנה עם שני ילדים, הצליחו למצוא תעסוקה מחוץ לגטו. ילדיהן נשארו נעולים בחדר שלהן בגטו. יום אחד, כאשר אחיות חזרו לגטו לא מצאו את ילדיהן. התברר שנלקחו במהלך האקציה. מאמציהן הנואשים ללמוד משהו על גורלם היה חסר תוחלת. משלא הייתה להן סיבה להישאר בגטו, ברחו האחיות עם עוד קבוצת נשים והגיעו ליער, שם מצאו מחסה אצל הפרטיזנים.

סיפור דומה אך שונה הוא סיפורה של אניה רובינגר. אביה של אניה נספה בדכאו. בשנת 1942 אניה, אמה ואחיה הצעיר תיאו, גורשו מגרמניה לגטו ריגה. תיאו, שעוד לא מלאו לו אחת עשרה, הצליח להסתתר בחדרם. יום אחד, כשאמו ואחותו היו בעבודה, תיאו נתפס והועבר לקבוצה שאמורה להיות מגורשת. האם הצליחה ברגע האחרון לשכנע שוטר שתיאו הוא בן ארבע עשרה וכשיר לעבודה. שניהם שוחררו. ולמרות זאת, בסופו של דבר תיאו לא שרד.

חווה גרינברג-בראון – רעב תמידי

לדאגה לביטחונם של ילדים נוסף גם הכאב לראותם סובלים מרעב. חווה גרינברג-בראון, אשר הועברה עם משפחתה לגטו ורשה, זוכרת רעב כרוני. בשיטוטיה ברחובות הגטו ראתה אנשים מתים מרעב - נשים, ילדים וגברים. היא עצמה הסתובבה עם בטן נפוחה מרעב והרגישה שגם גורלה יהיה מוות. אמה של חווה חיפשה כל העת עבודה וחווה זוכרת אותה עצובה ודואגת כל הזמן לילדיה. כשהשיגה קצת אוכל מיד נתנה להם. חווה בת השתים עשרה החליטה לברוח מהגטו. היא שרדה אך לא ראתה עוד את משפחתה לעולם.

חיים רומקובסקי – "תנו לי את ילדיכם"

כדי להשפיל את היהודים עוד יותר, הכריחו הגרמנים כמה מחברי היודנראט להיות שותפים להשמדה. ראש היודנראט בלודז', חיים רומקובסקי, היה ידוע בחיבתו המיוחדת לילדים, בהיותו בעברו מנהל בית יתומים יהודי. האיש הזה שהרגיש קרוב במיוחד לילדים נאלץ לבקש מחבריו היהודים להקריב את הצעירים והזקנים מאוד כדי שהרוב ימשיך לחיות. בנאום "תנו לי את ילדיכם", שנשא בתאריך 4 בספטמבר 1942 אמר:

"יהודי שבור עומד לפניכם. אל תקנאו בי. זו הפקודה הקשה ביותר שנצטוויתי לעשות מאז ומעולם.... אני פונה אליכם עם ידי השבורות והרועדות ואני מתחנן בפניכם: תנו לידי את הקורבנות, כדי שנוכל למנוע קורבנות נוספים .... אוכלוסייה של 100,000 יכולה להינצל.... מספר האנשים שאפשר להציל גדול בהרבה מאלה שנמסור."

ג'ודית רובינשטיין – לעבוד ולשרוד

גם בוורשה נמשכו השילוחים ב-1942 מיולי עד ספטמבר. כמו בלודז', המטרה הייתה לאסוף את היסודות הלא פרודוקטיביים": הזקנים, החולים והילדים. ההורים היהודים חיו בחרדה ואימה מתמדת מכיוון שהילדים היו אחת מקבוצות היעד בהן התמקדו הנאצים במיוחד. ההורים חיפשו ומצאו דרכים שונות ומשונות כדי לנסות ולהגן על ילדיהם. תיאורים של משלוחים מהגטאות בכל רחבי אירופה הכבושה מציירים תמונות עזות של התנגדות, אימהות ואבות שלא נשמעו לפקודות, והתחננו שישלחו להשמדה במקום ילדיהם, כי לא יכלו לעמוד באובדן הנורא. כאשר מאמציהם עלו בתוהו, רוב האימהות וחלק מהאבות נשארו עם ילדיהם וגורשו עימם למחנות ושם נשלחו למוות.

ביום שמשי בשנת 1944 הגיע משלוח של יהודים מהונגריה למחנה הריכוז באושוויץ. אביה של ג'ודית רובינשטיין קרא לה לצד ואמר לה: "ילדה שלי, לאן שייקחו אותך עכשיו תהיי זהירה מאד ותקשיבי לדברי. הם יפרידו בין הזקנים והילדים לבין הצעירים והבריאים. הם ישלחו אותך לעבוד. אני מבקש ממך שני דברים: ללכת לכל עבודה שישלחו אותך ולאכול את כל מה שנותנים לך. את תצטרכי אנרגיה כדי לשרוד". הוא ברך אותה וזו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו. מסביבה מיינו את האנשים לקבוצות; נשים עם ילדים, נשים ללא מהגברים, צעירים לחוד ומבוגרים לחוד. ג'ודית נשארה עם אימה ואחיה הקטן.

דבורה רוזנבאום-פוגל – להסתיר את ההריון

הזוהמה הקשה, המחסור במזון, הצפיפות והיעדר הפרטיות כמו גם האיסורים על טיפול בילדים במחנות, הקשו על הסתרה של תינוקות לזמן ממושך. חלק מהאסירים היו עדים להולדת תינוקות וחלקם עזרו ליילד אותם. רופאים מקרב האסירים עזרו לנשים בהריון לעשות הפלה, אך לא יכלו לסייע בטיפול בתינוקות בצריפים. רק לאימהות שוויתרו על תינוקותיהן היה סיכוי להינצל ממוות, שהיה העונש על לידות לא חוקיות. היו אימהות, שידעו מה ההשלכות של הריון ולידה אסורים, אך סרבו לבצע הפלה והאמינו שיוכלו להתגבר על הקשיים.

המזל והזמן היו לצידן של אסירות, רובן הונגריות, שהגיעו למחנות בשלהי קיץ 1944 והיו בשלבים הראשונים של ההיריון. ביניהן הייתה דבורה רוזנבאום-פוגל. כשהגיעה לאושוויץ, קיבלה שמלה גדולה ומכוערת, אך יתרונה היה בכך שהצליחה להסתיר את הריונה של דבורה. היא משוכנעת ששמלה סמרטוטית זו הגנה עליה והסתירה את הריונה בזמן שהייתה במחנה. לאחר המלחמה, במאי 1945, בעזרת רופאה סובייטית ילדה דבורה את בנה.

הורים מצילים

אימהות שהגיעו למחנות עם ילדים מתבגרים לא פעם נאבקו להצילם. לוסי, שנולדה בווינה אומרת "היה לי מזל שלא הייתי אמא עם ילדים .... לא הייתי מצליחה ... אפילו עם ילדים גדולים יותר כמו שהיינו. הייתי בת שמונה עשרה ואחותי הייתה בת ארבע עשרה, לאמא שלי היה קשה. היא כל הזמן דאגה. היא שכחה מעצמה .... כל כך דאגה לנו, בעיקר לאחותי הצעירה שהייתה חלשה וחולה." בשנת 1944הופרדה לוסי לבין מאמה ומאחותה הקטנה. גם האם וגם האחות נספו במקום לא ידוע.

לעיתים, באורח פלא הצליחו האימהות להציל את ילדיהן. קרלה, אחות שעבדה במתחם בית החולים בבירקנאו, מעולם לא דיברה על ילדיה. השמועה אמרה שבנה ובתה טופלו על ידי ידיד נוצרי. יום אחד, הגיעה אישה לבלוק וסיפרה שילדיה של קרלה, קריסיה וזבישק, נשלחו לאושוויץ. אימם התחננה בפני הרופא הגרמני ד"ר קניג שיעזור לה. הרופא התערב והבת בת השלוש עשרה נרשמה כבת שש עשרה וקיבלה עבודה כבלדרית. הבן בן החמש הובא לבית החולים והסתתר בעת סכנה מתחת למזרון. למרות שאסירים רבים ידעו על כך, הם לא הלשינו עליו לגרמנים.

מכיוון שברוב מחנות הריכוז הייתה הפרדה בין המינים, הבנות נשארו עם אמהותיהן והבנים עם אבותיהם. גם האבות התמסרו להצלת בניהם. כזה היה ד"ר אפטוביץ', שהגן על בנו שלוש שנים בגטו קרקוב. כשהילד היה בן תשע הם נשלחו מחנה הריכוז בוכנוולד בגרמניה. לעזרתם באה המחתרת בבוכנוולד שהקצתה מקום בשני בתים כדי להגן על הילדים. במקום אחד היו בני שש עשרה עד שמונה עשרה ובמקום השני נערים מגיל שתים עשרה עד שש עשרה וכן שני נערים בני שמונה ותשע. האחראי על מקום זה היה אמיל קרליבך, יהודי קומוניסט שהתמסר להצלת ילדים וקיבל גם את בנו של ד"ר אפטוביץ'.

בני הנוער – לשרוד בצד הארי

החיים בגטאות והשילוחים למחנות הריכוז הקשו על ההישרדות של הילדים היהודים. בין המעטים שהצליחו לשרוד היו בני נוער שיכלו להתחזות למבוגרים ולעבור לצד הארי. שם סיכויי ההישרדות היו גדולים יותר, למרות החוקים שאסרו על כניסת יהודים לא מורשים לאזור הארי ושהפרתם משמעה עונש מוות. אותו עונש חל על נוצרים שעזרו ליהודים להיכנס או לחיות בצד הארי. פרסים ותגמולים הוצעו לאלה שהיו מוכנים להלשין ולהסגיר את היהודים ומציליהם.

הילדים היהודים שהגיעו לצד הארי היו צריכים להיות בעלי מראה ומאפיינים מסוימים שלא יזהו אותם כיהודים. רצוי היה להיות בעלי שיער בלונדיני ועיניים כחולות ולדעת גרמנית בצורה מושלמת. הם נאלצו גם לוותר על זהותם, כלומר על הקשר לדת היהודית. חלק מהילדים מצאו מקלט במוסדות דתיים נוצריים ובמנזרים. חלקם אמצו את הדת החדשה ולאחר המלחמה התקשו לוותר עליה. אימהות יהודיות שרצו להציל את ילדיהן היו מוכנות למסור אותם למשפחה נוצרית אם ידעו שהדבר יבטיח את הישרדותו של הילד, גם במחיר של פרידה ממנו.

זוויה רכטמן שוורץ ופלה שטרן – מסתור אצל איכרים

זוויה רכטמן-שוורץ מספרת איך היא ואמה עברו מאיכר אחד לשני בחיפוש אחר מקלט ומסתור. לעיתים רחוקות הסכימו שיישארו במקום יותר ממספר ימים. באחד הערבים כשהאיכרה אצלה הסתתרו ביקשה מהן לעזוב, אימה של זוויה התחננה בפניה שתתיר לפחות לילדה להישאר. בסוף התרצתה האישה, ולזוויה לא ברור עד היום האם הסיבה הייתה רחמים או כסף שקיבלה או אולי שני הדברים יחד. את אמה לא ראתה עוד זוויה לעולם.

לפלה שטרן הייתה חוויה דומה אך שונה. פלה ואמה נמלטו במהלך חיסול הגטו. בדרך הם פגשו נער יהודי שהצטרף אליהן. יחד, הם חיפשו לשווא אחר מקלט. בסופו של דבר הגיעו לבקתה שהייתה קרובה למסילת רכבת, ומרוחקת מבתים אחרים. הפולנים שגרו שם נראו מעודנים יותר משאר האיכרים. שלושת הנמלטים התקבלו יפה. בעל הבית, נגר, היה, כפי שהתברר אחר כך, מעורב במחתרת. הצריף עם שני החדרים היה נקי ומרוהט היטב. בני הזוג, יוז'יה ואדולף, הסבירו כי מאז נחשף מקומם הגרמנים עצרו שם לעיתים קרובות, ולכן לא ניתן להשאיר אותם בבקתה יותר מלילה אחד. אמה של פלה התחננה בפניהם שיסתירו אותם, אך יוז'יה אמרה לה שהיא יכולה להשאיר רק את פלה מכיוון שהיא אינה נראית יהודייה. פלה סירבה, והתעקשה כי בשום פנים ואופן לא תיפרד מאמה. 

השלושה הלכו לישון על ערמת קש פרושה על הרצפה. פלה נרדמה קרוב לאמה. בבוקר כשהתעוררה המקום לידה היה ריק. ומאז לא ראתה עוד את אמה.

אדציה וילדר – פרידה ואובדן

ההשפעה של הפרידות הכואבות והאובדן התמידי על אלה ששרדו הייתה קשה מאד. באביב 1943, ברחו אדציה וילדר, אמה ונערה צעירה במהלך חיסול גטו ברודי. למרות שאיבדה את בעלה ובת נוספת, אמא של אדציה לקחה אחריות על שתי הבנות הצעירות. הן שהו ביער במהלך היום ובערב הסתובבו בכפרים וחיפשו אוכל. כאשר הגיע החורף מצאו מעין מקלט בחור באדמה שנתן להם הגנה מסוימת מפני הקור. יום אחד, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כאשר שלושתן הצטופפו במקלט הן שמעו רעשים חשודים, וקול שציווה עליהן לצאת. בחוץ המתינו להם שני שוטרים גרמנים ואוקראיני וביתו, שכנראה הלשינו עליהם. בשבריר שניה אדציה החליטה לברוח ופתחה בריצה לכיוון יער סמוך ושם התמוטטה. כשחזרה למקום ממנו ברחה לא מצאה עוד את אמה ואת הנערה. בהמשך נאמר לה שאמה נרצחה בכפר הסמוך. אדזיה המשיכה להסתתר ביער. בלילות מושלגים וסוערים הייתה נכנסת לבקתות של האנשים. חלקם ריחמו עליה ונתנו לה מחסה מספר ימים. כך הצליחה לשמור שלא תקפא למוות. ב-1944 עם כניסת הצבא האדום נדודיה פסקו. בהמשך עלתה והתיישבה בישראל.

סילה והתינוקת שלה - אור שמש ומזל

סיפור שונה הוא הסיפור של סילה. סילה נראתה כמו פולניה ודיברה פולנית שוטפת. היא ברחה במהלך אחד השילוחים עם תינוקה בזרועותיה. חברה פולנית עזרה לה באמצעות ניירות מזויפים, וחברים פולנים מצאו פולנייה צעירה שלא הייתה נשואה והייתה מוכנה לאמץ את התינוקת. ברגע הפרידה, התינוקת בת השישה חודשים נצמדה לאם ובכתה בקולי קולות. היה משהו כל כך עצוב ונוגע ללב בבכי של התינוקת, עד כי פולניה שבאה לאמץ לא יכלה לעשות זאת והתינוקת נשארה עם סילה. היא מצאה עבודה כטבחית באחוזה. היא התיידדה עם מורה לשעבר ועם אישה פולנייה שעזרה ליהודים שהסתתרו ביער סמוך. לרגע נדמה היה שהדברים הסתדרו עד שהגיעה חקיקה חדשה שחייבה את הפולנים לקבל ניירות עבודה מיוחדים. מנהל האחוזה גילה שתעודת הלידה של סילה הייתה מזויפת ודרש ממנה לעזוב מיד. זמן מה סילה והתינוקת שוטטו רעבות וחסרות בית, עד  שנמצאה לה עבודה אצל גרמני שהיה צריך טבחית. שם עבדה עד הגעת הצבא האדום בשנת 1944. בפסקה ביומנה כתבה סילה: "בתי הקטנה הייתה אור שמש בחיי. עד היום היא ממשיכה להביא לי מזל טוב. בשעות מסוכנות הילדה הזו הסיחה את תשומת ליבו של רוצח ממני לעצמה. גם החמלה שחשו אנשים כלפיה מדי פעם גרמו להם להזמין אותנו לביתם."

סיומים משמחים כאלה היו נדירים.

כותבת המאמר מציינת כי כי המאמצים להגן על ילידם ועל אלה שעדיין לא נולדו נבע מהמאבק בין אלה שרצו לרצוח לבין אלה שרצו להציל. זה היה מאבק לא שווה כוחות, מאבק שגרם להרבה קורבנות בקרב ילדים ולמעט ילדים שניצלו.

מקור:

Tec,  Nechama. Jewish Children: Between Protectors and Murderers, United States Holocaust Memorial Museum – Center for Advanced Holocaust Studies, Washington D.C., 2005

הנער זנק מאור (מושקוביץ) , בן 16 : הישרדות בין סלקציה ומחנות ריכוז מבוא

מבוא 

זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה , ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה לאחרים.

את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .

לאחר עלייתו ארצה התגייס זנק מאור ב1946 לפלמ"ח ,  עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס קצינים) היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.

זנק מושקוביץ באתר הפלמ"ח

מתוך יומנו על הישרדותו כנער בשואה

"ביום בהיר ויפה פתאום ירד גזר הדין כמהלומה מוחצת על ראשינו. כל דרי הגטו עמדו בפיק ברכיים, סדורים בשורות בכיכר , ותוהים מה יקרה. פה ושם יריות נשמעות , הכול  יודעים את פשרן – עוד יהודי נפח נשמתו.

סלקציה . כל המסוגלים לעבודה מוכוונים ליציאה מן הגטו ליעד בלתי ידוע , ואני נער בן 16 בתוכם . אנו עוברים בסך ברחוב העיר הפולנית , בטורים של חמישה אנשים, כולנו שלדי אדם, צלליות , בעלי עיניים כבויות ומפוחדות, מצומקים , גלי עצמות , פולנים מציצים מבעד לחלונות , עוברים ושבים נעצרים ומתבוננים בנו , מי בתמהון , מי וניצוץ של של רחמים בעיניו , ומי בחויורון פנים מפחד , שמא צפוי גורל דומה גם לו, ומי בלעג ובצחוק למראה התהלוכה שלנו. אנו צועדים , ומאחורינו עודן מהדהדות באוזניים קריאות הגנאי של הפולנים השמחים לאידנו.

הגענו  ברכבת לעיירה וז'אשניה לר רחוק מפוזנן , העיר הפולנית הסמוכה לגבול גרמניה שלפני המלחמה. דחסו אותנו בכמה צריפים מוקפים משמר. החל ממחר נבנה את מסילת הרכבת ברלין-מוסקבה. מקום  מגורינו באותו מחנה . נכונה לנו עבודה של עשר שעות ליום בשדה.

העבודה מפרכת . אנו הולמים במכושים באדמת טרשים, שוטחים חצץ , דופקים ודוחקים בו כדי ליירו, ועליו אנו מניחים את פסי הרכבת , וכך אנו עמלים מטר ועוד מטר, עוד פסים והמסילה מתמשכת והולכת. . כל סנטימטר ממנה ספוג דם וזיעה, זיעה ודם.

חוזרים מותשים לצריפים . מקבלים מעט מרק חם והמנות קטנות. רעב לפני האכילה , רעב אחרי האכילה , רעב בבוקר , בצהרים, בערב , בכל יום תמיד.

מדי פעם צעירים  יהודים מנסים לברוח , נתפסים ע"י הגרמנים וברוב המקרים ונתלים על עץ התלייה במרכז המחנה.

יום אחד הגרמנים מצווים עלינו להסתגר בצריפים ולהימנע מראות את הנעשה בחוץ. על אף הוראה , אי-אפשר היה להסתיר מאתנו  את המתרחש שם : אנשי הגסטאפו הביאו למחנה קצינים בכירים של הצבא הגרמני, סימני דרגה גבוהים על כתפותיהם, ושורות של עיטורים וצלבים על חזיהם, וידיהם אזוקות . בלי שהיות העלו את הקצינים  הגרמנים האזוקים על הגרדום והמיתום. אנשי הגסטאפו לא רצו , שאנו נראה אותם מוציאים להורג את הקצינים הבוגדים  בפיהרר שלהם. אבל ראינו כיצד הגסטאפו מחסלים גם גרמנים המתנגדים לנאצים.

עבודות הפרך והתעללות מנהל העבודה הגרמני

אנו מוסיפים לצאת לעבודות הפרך בחוץ. ממשיכים להקיש על מצבורי החצץ מתחת לפסי הברזל של המסילה. קרוניות הזו אחר זו, עמוסות חול , מוסעות למקום עמלנו. אנו הופכים את הקרוניות, החול נשפך והסלולה מתגבהת. ידינו עושות במלאכה , אך עינינו בולשות לצדדים, פו יתקרב "הכובען" אלינו . "כובען" בשם זה כינינו את מנהל העבודה הנאצי , כיוון שהיה מתהלך בינינו חבוש כובע מהודר ומכה בפרגול שבידו. מי מאתנו לא חש את נחת הפרגול של ה"כובען" על בשרו? מדי התקרבו , היה הלב דופק בחזקה.

אזכור את הקרונית שהיתה תקועה בביצה שבתוך מים עומדים ליד מחסן הכלים. לתוכה היה אותו "כובען" מכניס יהודים, בריאים וחולים, היה מתעולל בהם  ומטביעם בתוך המים, מוציאם וחוזר ומטביעם, עד שיצאה נשמתם. אחרי מעשה שכזה היה מסביר , כי לא העונש עיקר אלא "החינוך" שהוא בא לחנך אותנו לסדר ולמשמעת בעבודה.

היום אתם אוכלים עשב  

הצריפים היו ליד אחד מפרברי פוזנן. יום יום מובילים אותנו לעבודת פרך . אין חדש בעמלנו, אבח יש חדש בסדרי האוכל והניקיון במחנה. מפקד המחנה הגרמני , שמן ומסורבל, אפשר היה לעמוד על נקלה על טיבו כי אין לו בחייו דבר יקר יותר מזלילה וסביאה. לרוב ראינו אותו בגילופין. אין פלא שהדאגה לאוכל ולסידורי נקיון במחנה היתה  ממנו והלאה. לעתים תכופות היינו שבים מן העבודה המפרכת למחנה, ואין אוכל – פשוט אין. כאשר מישהו מאתנו היה נתפס בעבירה קלה ביותר , היה המפקד הגרמני הזה מעניש אותנו עונש קיבוצי, הוא עצמו היה עומד ליד שער הכניסה למחנה ומקבל את פנינו בשובנו מן עבודה בהודעה: " היום אין מבשלים. היום אתם יוצאים לשדה לאכול עשב. כולכם לשדה , מארש !"  והיינו רצים , דחופים ומבוהלים , וכי הייתה אפשרות אחרת? אנוסים היינו לאכול עשב-בר בפוזנן , במאה העשרים.

 גלגלי הזמן סובבים קדימה , אנו מוסיפים לעבוד בהתקנת המסילה לרכבת . אנו הולמים במקבות על אדני המסילה , מיישרים חצץ , דוחפים קרוניות חול, מעבירים פסים , וכל זה בהשגחה מדוקדקת של מנהלי העבודה הגרמנים המצליפים בנו בפרגולים ומנחיתים עלינו מכות רצח בתאווה סדיסטית. "

מקור וקרדיט :

זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, 1974

סיפור חייו של אורי טננבאום , פעוט בן 3, בצרפת בתקופת השואה

טננבאום אורי (אלברט)

בן ירחמיאל ודורה

יליד גמנה פנפאו, צרפת

"נולדתי בשנת 1939, מעט לאחר פרוץ המלחמה, בגמנה פנפאו, צרפת. אבי היה אופה ואמי הייתה תופרת. היינו חמישה ילדים, אני הצעיר ביותר. למרות שאמי הייתה בתו של רב, הבית לא היה דתי. הורי גורשו מפריז בתחילת מלחמת העולם השנייה, ועברו לגור בעיר גמנה במחוז ברגוני ואני נולדתי שם. גרנו בבית שהיה במתחם של בתים רבי קומות ובמרכזם חצר גדולה.

בשנת 1943 אחי הבכור מוריס וחבריו זרקו אבנים על שיירה של חיילים גרמנים שעברה ברחוב. החיילים הגרמנים ירו לעברם ואחי נהרג במקום. שוטר שהיה שכנינו, בא להודיע לנו שאוספים את היהודים למחנה, והמליץ שנתחבא כי מתכוננים לקחת גם אותנו. משפחתו של השוטר החביאה את אמי שעבדה בביתם, יחד אתי ואחיי במרתף של מסעדה באזור מגורינו. כומר של “בנות ציון” לקח אותנו, הילדים, למנזר של נזירות קתוליות “נוטר דאם ציון”.

הנזירות טיפלו בנו עד שנשלחנו למשפחות של איכרים בכפר איקוומוי. אחותי הגדולה, סימון, טיפלה בי, התינוק, בבית משפחת האיכרים. היא גוננה עליי ודאגה לי, למרות שבגלל זה היא קיבלה מכות. לימים נודע לנו שהאחזקה שלנו הייתה תמורת כסף שנתרם מיהודי אמריקה. אחותי בטי ואחי מרסל הוסתרו אצל משפחה אחרת.

במלחמה איבדתי את אחי מוריס.

לקראת סוף המלחמה נערים “מהצופים הצעירים” חיפשו ילדים יהודים שהוסתרו אצל משפחות איכרים נוצריות, והביאו אותנו לבית יתומים בעיר מויסק. בבית יתומים זה חיינו במשך שנתיים כדי להחזיר אותנו ליהדות. באותה תקופה חזרו הורינו לפריז כדי לשקם את חייהם ולהתכונן לקבל אותנו חזרה.

עליתי ארצה בשנת 1950 בעקבות אחותי סימון שעלתה ב-1948. בתחילה גרנו בבית עולים בבית ליד, משם הועברנו לבאר שבע. היינו בין הראשונים שהגיעו לעיר. במשך שנתיים גרנו בבית ערבי גדול ונטוש. חזרנו לצרפת כי הוריי לא הצליחו להשתלב בארץ. הייתי נער בן 13. השתלבתי בבית ספר בפרברי פריז, ולאחר שסיימתי עברתי ללמוד באורט. הצטרפתי עם עוד חברים יהודים לתנועת השומר הצעיר, הייתי חניך ומדריך. בהמשך הייתי שליח התנועה בעיר ננסי שבמזרח צרפת. במקביל למדתי פנטומימה אצל מרסל מרסו. עליתי בשנית עם חבריי מהגרעין לקיבוץ חורשים, כאן אני חי עד היום.

בשנת 1960 התגייסתי לצה”ל ושרתי בנח”ל מוצנח.

אני פנטומימאי. אני מעלה הופעות יחיד ומשחק בתיאטרון, ומופיע עם יורם בוקר ברחבי הארץ ובחוץ לארץ. כמובן שאני משתתף בהצגות העולות על בימת הקיבוץ.

הקמתי עם אושרה אלקיים את תיאטרון תנועה. במקביל לימדתי אומנות הבמה בבית ספר תלמה ילין, בבית צבי ובסמינר הקיבוצים. בין כל העיסוקים המשכתי לעבוד בקיבוץ.

מקור וקרדיט

ראו גם :

העדות המלאה בוידאו

קלמן פרק , בן ,14 קפץ מרכבת המוות

פרופ' קלמן פרק נולד ב-1930 בעיר קובנה שבליטא למשפחה ציונית אמידה. קלמן ואחותו למדו בגימנסיה העברית, ובביתם דובר הרבה על עלייה לארץ ישראל.

ב-1940 נכנסו הסובייטים לקובנה והחרימו את רכוש "הקפיטליסטים". אביו של קלמן ניצל ממאסר בעוון בורגנות בשל היותו חולה ומאושפז בבית חולים. ביוני-יולי 1941 רצחו הליטאים כעשרת אלפים יהודים. לאחר מכן נכנסו הגרמנים לקובנה, ובאוגוסט 1941 צוו שלושים אלף יהודי העיר לעבור לגטו בשכונת סלובודקה. הנער קלמן עבד, תחת שם אביו החולה, בעבודת כפייה בשדה התעופה של קובנה, עבודה פיזית קשה ששכרה חתיכת לחם. בחודשים שלאחר מכן נערכו בגטו אקציות, ואלפי אנשים נשלחו אל הפורט התשיעי ושם נרצחו.

ב-1944 יצאה אחותו של קלמן לחבור אל הפרטיזנים אך עקבותיה נעלמו. ביולי 1944, לשמע השמועה על חיסולו הקרב של הגטו, ניסתה משפחת פרק להתחבא במרתף הבית אך נאלצה כמו רבים אחרים לצאת מהמחבוא מחמת חומרי הנפץ שהשליכו הגרמנים ושגרמו להתפשטות שרפות. המשפחה הובלה לתחנת הרכבת ונדחסה לקרון בהמות, ובו צוהר קטן מסורג בתיל. אחד האנשים בקרון הצליח לקרוע את התיל, וארק'ה, בן דודו הצנום של קלמן, קפץ אל מותו. אמו של קלמן ביקשה שבנה יושלך: "הוא נראה כמו גוי, הוא ממזרון, הוא יישאר בחיים". אביו הניפו באוויר ובטרם השליכו אמר לו: "קלמן, דו זול זאיין א מענטש" (קלמן, היה בן אדם). הציווי הזה – לשרוד, להיות מישהו ולספר - ליווה את קלמן כל חייו.

קלמן החליט לצעוד מזרחה אל החזית הרוסית. הוא אימץ לעצמו שם וזהות ליטאיים וכך שוטט בכפרים אצל משפחות שלא חשדו ביהדותו, למעט פעם אחת שבה זיהתה איכרה את מוצאו אך הבטיחה לו שלא תסגירו ואף סייעה לו להסתתר. זו הייתה הפעם היחידה בכל שנות המלחמה שבה נשבר ופרץ בבכי מר. הוא הגיע לידיד נעורים של אביו, אך האיש סירב להסתכן ולעזור לו. קלמן נתקל בחיילים רוסים, והם התייחסו אליו כאל שבוי עד שהתבררה זהותו, והוא הועבר לטיפולו של קצין יהודי. הקצין דאג לו ושיכן אותו בפנימייה ליד מוסקווה. לבסוף חזר קלמן לקובנה והחליט לנסות לעלות לארץ ישראל. בדרכו עבר בווילנה, בביאליסטוק, בוורשה, בלובלין ובוונציה תוך שהוא מתכתב עם דודו שחי בירושלים. הדוד הצליח להשיג לקלמן אישור עלייה, והוא עלה ארצה ב-1945.

בישראל הצטרף קלמן ללח"י, נפצע במלחמת השחרור והתגייס לצה"ל. הוא למד וטרינריה בשווייץ והקים את המחלקה לאנטומיה ופיזיולוגיה ואת בית הספר לרפואה וטרינרית על שם קורט באוניברסיטה העברית. פרופסור קלמן פרק עסק במחקר וירוסים וסרטן.

פרופסור קלמן פרק נפטר ביוני 2019. הוא הותיר אחריו את בנו יונתן, רופא במקצועו, ונכדים. 

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

זנק מאור , בן 17 , לעבור את מנגלה באושוויץ

מבוא

 זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה , ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה לאחרים.

את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .

זנק מאור התגייס ב1946 לפלמ"ח ,  עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס קצינים) היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.

זנק מושקוביץ באתר הפלמ"ח

 מתוך יומנו של זנק  מאור ( מושקוביץ):

הגענו לאושוויץ ושוב צעקות, מכות פרגול, לערבוביה של הצעקות של אנשי הס"ס מצטרפים גם קולות עוזריהם לובשי לבוש הפסים. גם הם  דחקו בנו, ואף הרימו עלינו ידים להכותנו.

"כאן אולי יהיה לנו טוב יותר", אמרתי לאחי, בהיצמדי אליו, "אתה רואה , כאן ישנים בפיז'מות, בגדי פסים".

האסירים , לובשי הפיז'מות, שעלו אל תוך הקרונות והאיצו בנו בצעקות להיחפז ולהסתלק משטח הרכבת , היו מאנשי קבוצת הקומנדו המיוחד, שנודע בשם "קומנדו קנדה". קבוצה זו התעסקה באיסוף הבגדים ושאר החפצים של היהודים שהובאו לכאן.

הובלנו כברת דרך, המוני יהודים דחוקים זה לזה ורצוצים מקבלת הפנים שזכינו לה ברדתנו  מן הרכבת.   עד שהגענו למגרש הגדול, מקום שם עמדו לעשות בנו מיון, "סלקציה" בלשונם, איש איש ליעד המיועד לו.

באור זרקורים על משטח מוגבה אני רואה קציני ס"ס בכירים ובראשם מול , כפי שהוברר לי לאחר מכן, ולידם קבוצת רופאים ובראשם מנגלה, הידוע לשמצה. קצב הליכתנו הואט. אנו מתקדמים לאט לאט לעבר הצוררים. אנו קרבים והולכים, הצוררים שולחים בנו מבטים. אנו עוברים לפני מנגלה, קצין ס"ס , העומד לידו, מבין כל מצמוץ עיניו של זה, והוא מבצע את המלאכה. באצבעו הוא מורה לכיווננו ומחלק אותנו בו  במקום לשתי קבוצות עיקריות: א. הבריאים ב. החולים, הזקנים והילדים .

תור החמישיה שלי הגיע , באצבעו הוא מתווה עיגול באוויר, ומורה לי לפנות לקבוצת הילדים, 15 במניינם.

הייתי נמוך קומה , ובגלל חוסר תזונה מספקת  היו איברי גופי מצומקים ועשיתי רושם כאילו אני ילד. אף שלא ידעתי מה יהיה גורלם של הילדים, נחרדתי מעצם המחשבה שעומדים להפריד ביני ובין אחי הגדול ממני בשנים .

ידעתי לדבר גרמנית צחה וזה היה לטובתי. "אדוני המפקד"! קראתי לעומתו  בגרמנית ועמדתי דום לפניו , "אני כבר שנים אחדות במחנות ביחד עם אחי- אני מורה באצבע עליו- אני פועל טוב, אני יודע לעבוד, אני רוצה לעבוד , אל תפריד בינינו".

הגרמנים הופתעו מן ההעזה שלי.

"גש מהר לקבוצת הילדים! תנוח כמה חודשים עד שתגדל!" ענה לי הקצין הגרמני בקול מצווה.

"אין אני עייף", אמרתי בגרמנית.

בתוך כך תפסוני שני אנשי ס"ס והובילו אותי אל קבוצת הילדים. אותו רגע התערב מנגלה וצווח לעומתי:

"קפוץ אל אחיך, יהודון!"

בלי משים קפצתי  בשמחה אל אחי , והדבקתי אותו ואת החמישיה שלו בריצה, יחדיו עתידים היינו לבלות כאן באחד ממחנות המשנה של אושוויץ תקופה ארוכה.

רגעים ספורים לאחר מכן הובלו הזקנים , והילדים, שמויינו לקבוצה ב' , אל תוך הכבשנים.

עשן שחור היתמר מארובות הכבשנים שבמחנה לשמים בלי הרף , ונחרת בלבנו כסימן -היכר של התופת ששמה אושוויץ.

מקור וקרדיט :

זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, 1974

זנק מאור ( מושקוביץ), בן 16 משרתו של האוברלגר-פיהרר, מפקד מחנה עבודות הכפייה הגרמני

מבוא

 זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה , ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה לאחרים.

את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .

זנק מאור התגייס ב1946 לפלמ"ח ,  עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס קצינים) היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.

זנק מושקוביץ באתר הפלמ"ח

מתוך יומנו על הישרדותו כנער בשואה

"הועברנו למחנה עבודות כפייה חדש , המקום – דוטנברון , סמוך לפוזנן . המחנה מוקף גדר תיל בגובה של 3 מטרים. ליד השער הפתעה: משטרה יהודית , דבר שלא ראינו במחנות עד כה.

אנו מובלים לתוך השער הפנימי . אנשי ס"ס הקבילו את פנינו כדרכם בצווחות : "אוסטיודן מזוהמים , כאן תמותו!" אחרי כן כיבדנו במכות נאמנות . המגלבים התנפנפו ונחתו עלינו מימין ומשמאלו-קדימה לפנים המחנה.

שיכנו אותנו באורוות סוסים, שהיו מבנים מוארכים של עץ ולהם רצפת בטון. צרורות של קש היו מוטלים על הרצפה בצידי הצריף , והם שימשו לנו בתור מקום שינה. בבוקר השכם היו מוצאים אותנו לעבודה , היינו נוטלים בחפזון את האת , שמים על הכתף וקדימה צעד , מרש! ושוב , ההיסטוריה חוזרת על עצמה. שוב פסי ברזל , שוב אדנים, קרוניות חול וחצץ , שופכים סוללות , בונים מסילה לרכבת.

בבוקרו של יום אפור התייצבנו למסדר של שגרה ליציאה לעבודה , מפקד המחנה , קצין נאצי אובלגר-פיהרר הוציאני לפתע מן השורה ואמר לי לבוא אחריו אל משרדו . הוא חיפש משרת לבית ואני התאמתי לו , ידעתי גרמנית על בוריה והייתי תמיד עם בגדים נקיים.

מפקד המחנה זה , קצין פרוסי לשעבר ששרת עוד במלחמת העולם הראשונה , הסביר לי את תפקידי. נדרשתי לקום בחמש בבוקר להכין לו ולנשים  המתארחות אצלו ארוחת בוקר , כאשר היה במשרדו הייתי צריך להכין קפה ולצחצח את נעליו.

העבודה החביבה ביותר על מפקד המחנה הנאצי האוברלגר-פירהר הרבורן , ועלי כפליים , היתה הנפקת מצרכים בשביל המחנה . לחם היו הגרמנים מספקים בשבילנו בקיצוב. מנה זעומה של לחם לגולגלת , וכך לגבי שאר מצרכי המזון. הרבורן כקצין פרוסי היה סופר את המנות בקפידה, ומסרן במו ידיו לידי "קבוצת המזון" בת חמישה אנשים. כל אחד היה ממלא את שקו במצרכים והיה נושאו על הגב אל המחנה , שהיה בריחוק 300 מטר מן המשרד.

באחד  הימים מסר מפקד המחנה הרבורן לידי את העיסוק בחלוקת המצרכים, כיוון שהיה טרוד במשרד בעניינים אחרים. בקורת רוח קיבלתי לידי את התפקיד הזה, שהשתוקקתי אליו זה מכבר. מאז הייתי סופר ומונה את ככרות הלחם בקול רם , למען ישמע האוברלגר-פיהרר, כבד השמיעה, ובתוך כך הייתי זורק לתוך השק כמות כפולה של ככרות לחם. המחנה שלנו היה מקבל מאז כמות מצרכים גדולה מן הכמות שהקציבו לו הגרמנים. וראה זה פלא מפקד המחנה הרבורן יצא תמיד בשלום עם הנהלת החשבונות שלו.

מיום ליום גדל אמונו של הרבורן בי , ואילו אני הייתי תופס מראש כל רמז וכל ניד שפתיים שלו, ולא היה לו צורך להוסיף לי הסברים. מדי פעם בפעם היה מטיל עלי גם עבודה משרדית , כגון העתקת רשימות של אזרחים פולניים וגרמניים. הייתי יושב אל השולחן במשרדו וכותב כמו אחד הפקידים .

האמון שלו בי גבר והוא רמז לי לסייע לו באופן חשאי לשלוח חבילות מזון למשפחתו בפרנפורט-אם-מיין.  מאז נוסף לי תפקיד : אחת לארבעה או חמישה ימים הייתי אורז חבילות מזון מן המחסן ושולח לגרמניה לבני ביתו של הקצין הרבורן. הייתי שש לתפקיד זה , כיוון שבזכותו  זכיתי בהזדמנות לצאת העירה ולגשת למשרד הדואר , ואיש לא הבחין בי שאני יהודי , וכך הייתי טועם את הטעם הנפלא של אוויר חופשי במנות קצובות אחת לכמה ימים , ובגושפנקא רשמית של האוברלגר-פיהרר.

הייתי פותח את החבילה ומדלל את המזון אותו הייתי מעביר לשאר האסירים היהודיים במחנה גוטנברון . הפכתי להיות הגיבור של מחנה גוטנברון  והאסירים היהודים היו נושאים אותי על כפיים. הצלתי מחנה כפייה שלם מרעב. "

 מקור וקרדיט :

זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, 1974

זנק מאור בן 17 , עבודת פרך במכרה הפחם של הגרמנים

 מכרה הפחם הסמוך למחנה יאנינה היה טמון בעומק 300 מטר מתחת לפני האדמה. העבודה היתה טורדנית ומפרכת, ללא שהות לנשום לרגע של מנוחה. מדי יום ביומו יציאה למשמרת. ירידה במעלית, שורות שורות , ביום או בלילה , לפי סדר המשמרת. בקיץ ובחורף היינו זוחלים במחילות המכרה, מזי רעב , שלדי אדם לבושי בגדים רטובים של בד דק ועמלים לחצוב פחם הרבה מכפי יכולתנו, כדרישת הנוגשים הגרמנים. תכופות בחורף היינו יוצאים מן המכרה ובגדינו הרטובים קופאים כגליד בכפור, ואפשר היה להציבם על הארץ.

הקירות השחורים של הפחם החצוב שבמעמקי המכרה, היו מתנוצצים בזהרורי האור הקלוש של מנורת הקרביד הקטנה .

הם נצנצו כתשבוצת של יהלומים שחורים. דומה שכל יהלום שולח קרנים לזוויות שונות במשחק של אורות וצללים. צלליות מרקדות על הקירות, חלופות ובאות, עם חלוף הקרוניות הטעונות פחם, בדרכן מן החפירה אל המעלית. אנו מעמיסים פחם או גושי אבנים על הקרוניות. אנו קודחים בורות בסלע, כדי לשים בהם חומר נפץ לפיצוץ שכבת הפחם. מוטל עלינו לנסר את הגושים ולהפריד בהם את הפחם מן הסלע. הקרוניות מגיעות כשהן ריקות. אנו מחזירים אותן כשהן מלאות, וכך יום יום- לילה נצחי במכרה של יאנינה.

בלילה הזה מנורת הקרביד הקטנה היא ידידת  נפש היחידה והנאמנה. שעות שעות היא עומדת ודולקת על ידי, ואני תפילה שתוסיף להאיר לי במחשכי שאול אלה. שלהבתה לא רק מגיהה אורה על יגיע כפי, היא מזריחה אל קרבי אור של תקוה. אף על פי שאור עמום הוא והתוחלת רחוקה. אם חס וחלילה היא כבה בעת הפיצוץ, אנוסים אנו שעות רבות לעבוד  במכרה בעלטה. אסור כאן לאסירים להחזיק גפרורים או מצת, ובכבות האור תכופות מחמת שינוי לחץ האוויר בעת הפיצוץ ובסמוך אין גרמני או אזרח מנהל-עבודה שהוא זכאי להעלות אור.

בתנאי המכרה עלולה הקרונית החולפת במהירות לדרוס מי שהוא מאתנו בחשכה.

יום אחד הבריק רעיון במוחי , אנצל את פעמון האיתות להדלקת מנורת הקרביד, אני אומר ועושה. קירבתי את פיית המנורה אל חיבור חוטי החשמל שבפעמון, והניצוץ הדליק את הגז. 

ההמצאה הזאת היתה לקבוצתנו לישועה גדולה. לא נהיה  עוד נתונים לשרירות לבם של צוררינו , שיעשו חסד עמנו ויאירו לנו, כאשר אנחנו תקועים באפלה שעות ארוכות. אולם הישועה לא האריכה ימים.

אחד ממנהלי העבודה הגרמנים תפס אותי בשעת מעשה ההדלקה של המנורה בפעמון האיתות.  

צורר יהודים היה ונאצי קנאי. תחביבו המיוחד היה להתגנב אלינו דוקא בשעת האפילה ולבדוק אם אנו עובדים במרץ. הוא האשים אותי בחבלה. במשפט שהובאתי לפניו במטה של המחנה, ביקשו לדון אותי למוות, אבל ההמצאה והתושיה שלי מצאה חן בעיניו של מפקד המחנה הגרמני באומגרטנר, והוא פסק להשאיר אותי בחיים, בתנאי שלא אשתמש עוד בהמצאתי.

העבודה המפרכת התישה רבים מאתנו. מדי חודש בחדשו היו מוציאים מתוכנו עשרות אנשים שהוגדרו בתור "מוזלמנים" ומעבירים אותם אל תאי הגזים.

בבוקר יום אחד הבחנו בהתרוצצות בלתי רגילה במחנה הס"ס . משהו קרה. אין יוצאים לעבודה במכרה. אנשי גסטאפו רבים מגיעים מן החוץ . תכונה כזו מבשרץ לנו שצשהו עומד להתרחש אצלם. למחרת נתברר , שפרטיזינים פולניים התנפלו על המכרה והוציאו משם את כל הכמות של חומרי נפץ. "הלוואי ותרבינה שמחות כאלה", אמרנו בלבנו בקורת רוח.

מקור וקרדיט :

זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, 1974