דלג לתוכן הראשי

רשומות

מריון ארסטר (ויזל ), בת 11 , נמלטת מהנאצים בצרפת

אלמנתו של אלי ויזל נולדה בוינה בשם מריון ארסטר. ב1940 המשפחה הצליחה ברגע האחרון לברוח לבלגיה באמצעות מעבר בלתי חוקי באזור מיוער . לרוע מזלם, הנאצים כבשו גם את בלגיה והילדה מריון ומשפחתה נלקחו למחנה מעצר ואיסוף יהודים בצרפת . באחד הלילות הם הצליחו לברוח מהמחנה .

לאחר מכן , אמא של מריון גילתה תושיה מכרה את תכשיטיה כדי לשלם למורה דרך שיוביל אותה בדרך נסתרת לשוויץ . לאחר תלאות רבות הצליחו לחצות בלילה את הגבול לשווייץ שם שהו עד שנת 1947 .
בשנת 1959 התחתנה מריון בניו יורק עם בעלה הראשון פיטר רוז , ממנו נולדה לה בת.
כאשר היתה גרושה הכירה בשנת 1968 את אלי ויזל בניו יורק . הם נישאו בירושלים בשנת 1969 ונולד להם ילד אחד.
בשנת 1980 הקימה יחד עם אלי ויזל בעלה את הקרן הבינלאומית ע"ש אלי ויזל למען אנושיות וסובלנות .
מקור
פוסטים אחרונים

אלי ויזל , בן 16 , במחנה הילדים והנערים ניצולי השואה בצרפת לאחר השחרור

עם שחרורו  ממחנה בוכנוואלד נשלח אלי ויזל לבית יתומים  בצרפתולמד צרפתית.
בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי, זיהתה אותו אחת מאחיותיו וכך חודש הקשר אתה

כותב אל ויזל בספר זיכרונותיו : "בוקר אחד הודיעו לנו הקצינים האמריקאייםכי הגנרל דה-גול ששמע על מצוקתנו בבוכנוואלד , הזמין אותנו לצרפת.
מאות ילדים ונערים , ניצולי בוכנוואלד , עלינו לרכבת לצרפת ומחאנו כפיים כאשר הרכבת הגיעה לצרפת. אנשים חיכו לנו בכל תחנה ונתנו לנו ארוחות חמות.
נציגי אז"ע , האגודה הצרפתית להצלת ילדים , קיבלו את פנינו בשאטו נהדר באקואי , במחוז אר.הם אמרו לנו " כאן תבריאו . אנו מבקשים מכם רק שתתנו לנו לטפל בכם".
עברנו בדיקות רפואיות וטיפול רפואי מסור.
בבית היתומים באקואי התחלנו , אמנם להסתגל לחיים "נורמליים" אבל לא היה קל להיפטר מהרגלים מסויימים שרכשנו במחנות ומפחדים מסוימים . עדיין לא שכחנו את חוקי המחנה . לא סיימנו כל מה שהיה בצלחתנו, אלא שמרנו משהו לאחר כך. החבאנו קרום לחם, או פרוסת עוגה, על כל צרה שלא תבוא. המדריכים הבינו והם סמכו עלינו . הם צדקו . כעב…

אלי ויזל , בן 16 , הישרדות בלתי צפויה במחנה אושוויץ

אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץIII. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. 

כותב אלי ויזל בספר זיכרונותיו : "מבחינה הגיונית, לא הייתי צריך לשרוד . הייתי חולני , ביישן , פחדן וחסר תושייה, ולא עשיתי בר כדי להישאר בחיים. מעולם לא התנדבתי במחנה לשום דבר, מעולם לא דחפתי מישהו כדי לקבל פחית מרק. בהיותי פחדן , העדפתי לאכול פחות ולגווע ברעב במקום להיחשף למהלומות. הסבל הגופני הפחיד אותי יותר מהמוות.
חייתי בשוליים , שקעתי באלמוניות , ולא התענייתי בחיים היומיומיים או החשאיים של המחנה, וגם לא בתהפוכותיו. הנחיתה בנורמנדי , שחרור פריז , מכל המאורעות האלה קלטתי רק הדים המומים . מה הטעם ? בין כה וכה לא לא קיוותי לצאת חי מהסיוט . חשבתי כי לא אצא מכאן בחיים . לא שרציתי למות, ובכל זאת.
לא שרציתי למות , פשוט ידעתי כי לא אשרוד, קודם כל משום שהייתי משוכנע שהגרמנים יקיימו את הבטחתם ויהרגו את כולנו, עד היהודי האחרון, אם צריך – בשעה האחרונה לפני תבוסתם, וגם משום שידעתי כי מעבר לשלב מסוים לא אוכל עוד לשאת את הרעב והכאב.
אם משהו המריץ אותי , הייתה זו נוכחותו של שלמה ויזל…

אלי ויזל , בן 15 , ברכבת המוות לאושוויץ

תורנו הגיע ביום שלישי , 16 למאי 1944. " כל היהודים החוצה !,"צעקו הגרמנים ואנו היינו ברחוב.

היה גל חום נוסף. הרגשתי בחילה , סבלתי , אך לא ידעתי ממה. הייתי עצוב לאין שיעור, כמו בנוכחות של מוות. אני רואה את אחותי הקטנה , אני רואה אותה עם תרמיל הגב הכבד כל-כך. אני רואה אותה ואהבה אדירה מציפה אותי. חיוכה התמים לא יימחה מנפשי לעולם. היא הייתה צמאה, אחותי הקטנה , שנספתה בסוף באושוויץ , הייתה צמאה מאד. שפתיה היו יבשות. נתתי לה מעט מים. מראות אחרונים של אחותי הקטנה ציפורה.
הגענו לתחנת הרכבת , למקום שחיכו בו קרונות הבקר. מאז שכתבתי את ספרי הלילה אני נרדף ע"י הרכבות הליליות האלו שחצו את היבשת ההרוסה. צילן רודף את כתיבתי. הן מסמלות בדידות ,מצוקה , ומצעד בלתי-פוסק של המוני יהודים אל הייסורים והמוות. אני קופא בכל פעם שאני שומע שריקת רכבת.
למה הניחו לרכבות האלו להתגלגל באין-מפריע לתוך פולין? למה לא הפציצו את המסילות לבירקנאו? הצגתי את השאלות האלה לנשיאים ולמצביעים אמריקניים ולקצינים סובייטים רמי-דרג. הרי במוסקבה ובוושינגטון ידעו מה עושים הרוצחים במחנות המוות , מדוע לא נעשה דבר על מנת ל…

הנער אלי ויזל, בן 15 , בגטו סיגט

בצילום הפתיחה : משפחתו של אלי ויזל בעיירה סיגט , הונגריה , 1933
הגרמנים נכנסים בחודש אפריל 1944 לגטו סיגט בהונגריה. תוך כמה שבועות נדרשו היהודים לעבור לגטו בעיר סיגט.
כותב אלי ויזל בספר זיכרונותיו : " אני רואה תמונות של גירוש ועקירה, פנים שבורות, המומים , מבולבלים. הכול השתנה בן לילה. כמה מילים שיצאו מפיו של איש במדים, וסדר הבריאה קרס. הכול התפורר: קשרים נותקו, בתים השתנו לבלי היכר. ביתי לא היה עוד שלי. כל מה שהמשפחה צברה במשך שנים ננטש, כלים, בגדים, סירים ומחבתות, ספרים ורהיטים. הכולהיה כבד מדי לנשיאה אל החדר הקטן או המרתף שהוקצה למשפחה בגטו. היו מראות שוברי לב. חסיד זקן , רבי פייביש , דוחף עגלת ילדים לפניו. הוא יחידי , בוכה. הרב הראשי ומשפחתו נאלצו לעבור לגטו. זו הייתה גלות בתוך גלות.
בגטו היו נדיבות ועזרה הדדית , לא היו גניבות , גם לא קטטות והאשמות הדדיות ולא קנאה קטנונית. כאן הייתה סולידריות יהודית פעילה.
הגרמנים דרשו מהגטו לספק להם מדי יום קבוצת פועלים יהודים . נערכו רשימות, ורק מעטים השתמטו מהגיוס הזה – לא מתוך פחד , אלא מתוך התחשבות : אם אני לא אלך , מישהו אחר יצטרך ללכת, וז…

ריני ,פעוטה בת 3 , במחבוא בסל הכביסה

מקור :

אירית דרור-רייטן, מחר תזרח השמש: השואה מנקודת מבטה של ילדה קטנה, כנרת , זמורה, ביתן,2018
אירית דרור-רייטן מתארת בספרה המרתק סצנות מילדותה בצל תקופת השואה בפולין מגיל שלוש עד שש.
ריני , נולדה ב22 בספטמבר 1939 , בתקופה שהצבא הגרמניפלש לפולין. הוריה של הפעוטה ריני הצליחו להצילה מכיתת הירי הגרמנית אשר השמידה את רוב משפחתה.
בגיל שלוש הוסתרה אצל משפחת איכרים בשם פרנק וסטפניה מצ'יולק.כל פעם בבוקר , כאשר האיכר יצא לשדות ריני הוסתרה במקום הכביסה בתחתית סל הנצרים. מעט מעליה הונח חלק נוסף של הכביסה, ועליו ערימת כלי מיטה שהתגבהה עד לקצהו העליון של הסל. הרגילו אותה לרבוץ בסל הנצרים במשך שעות רבות בשקט ובדומייה.
במסתור סל הנצרים היו לריני כמה בובות , מחברת ציורים וכמה עפרונות צבעוניים.
רק כאשר האיכר פראנק חזר מהשדות הרשו לה להסתובב בבית ולשחק בצעצועים.
גם בלילות השכיבו את הפעוטה ריני לישון בסל הנצרים, אך הפעם ללא סל הכביסה העליון . רק בלילות הייתה בוכה בכי חרישי מתוך געגועים להוריה עד שנרדמה.
כל פעם כאשר נשמעו דפיקות בדלת, סטפה הייתה חוטפת את הפעוטה ריני ורצה אתה לחדר השני למסתור סל הכביסה. היי…

משה רוט , ילד בן 10 , במבצע בריחה באי הפירנאיים

אנשי המחתרת הצרפתית מבריחים אותי ואת אחי מהמנזר .

הם מצרפים את שני הילדים היהודים העצובים שהיו במנזר לשיירה של יהודים העושה דרכה בהרי הפירנאים לעבר מקלט בספרד.
הדרך המתפתלת בהרים סלעית ותלולה וקשה מאד. אנו מתנשפים , נשימותינו הולכות ונעשות מהירות וכבדות.המדריכים של המחתרת הצרפתית רצים כל הזמן לאחור , מאיצים באנשים הנשרכים מאחור. גם לי קשה מאד ואני נשרך מאחור. אני רץ כדי להדביק את הפיגור.
הרעב מתחיל להציק לי. אנו מטפסים בדרך התלולה מאד בהרים . המנוחות קצרות מדי.מאיצים בי לאזור כוחות ולהגיע למעלה.
ההר ענקי. מכסה בצילו את כל שיירת הבורחים. העלייה תלולה מאד.
ההליכה איטיתוקשה ביותר. ככל שאני מטפס בהר , כך אני מרגיש שאני נוטה לאחור ואיני מצליח להתיישר. אחי איב , תמיד מאחורי , דוחף אותי. צעדי מתקצרים והולכים ועלי ללכת מהר יותר כדי להשיג את צעדיהם של המבוגרים. המדריכים מאיצים בנו .
מגיעים בחשיכה לאחד המסתורים בהרי הפירינאים.מנוחת לילה מתחת לכיפת-שמים מכוסה אלפי כוכבים. אני נרדם . דממהיורדת על ההר.
עדיין חושךוניתנת פקודת יציאה . השעה היא שעת בוקר מוקדמת מאד. השינה לא הועילה במאומה למיחושים שלי ב…