הילדה חוה ניסימוב ומציליה הפולנים

חוה, אווה בעת ההיא, לא הספיקה ליהנות מחיי הבורגנות שייעדו לה הוריה. אחרי הלידה נסעה איתה אמה לעיירת הנופש זקופנה, והן שבו לעיר בדיוק כשהחלו ההפצצות של הגרמנים. האם ביקשה מהאומנת לרדת עם התינוקת למקלט, והתעכבה בדירה לכמה דקות. אולי רצתה להתאפר. כשירדה למטה, נטלה את התינוקת מידיה של האומנת, ובאותו רגע נפלה פצצה ברחוב. הבית רעד.

האומנת ספגה רסיס ביד, בדיוק במקום שבו נח שניות ספורות לפני כן ראשה של התינוקת. פניה של התינוקת כוסו בסיד לבן, ולא היה אפשר לדעת מה מצבה. "אמא שלי לא ידעה אם אני חיה או מתה", אומרת חוה. "היא עלתה איתי לדירה, מילאה את האמבטיה במים וטבלה את כולי במים הקרים. מייד התחלתי להניע ידיים ורגליים וחייכתי". 

את הסיפור הזה היא שמעה מאמא שלה, והיא שולפת אותו מארכיון הזיכרונות שלה, שמורכב מקטעי זיכרונות. "זה זיכרון קרוע של ילדה, הילדה שבתוך האישה. לפעמים אני אומרת, כמו בכרטיס ביקור, 'אני ילדת שואה', וזה אמור להסביר הכל. אנשים אפילו קצת מתפלאים. איך בכל זאת, ולמרות הכל, אני ככה. כאילו, ממש ממש בסדר".

 לסיפור החיים (קישור)

 

אוסף חסיה בייליצקה - בורנשטיין -מטפלת בבית הילדים של "הקואורדינציה הציונית"

מקור וקרדיט : אתר האינטרנט של ארכיון בית לוחמי הגטאות

  חסיה בורנשטיין נולדה בשנת 1921 בגרודנו (Grodno), פולין שבין שתי מלחמות העולם, כיום בלארוס, והייתה חברת תנועת "השומר הצעיר" מנעוריה. היא שימשה קשרית המחתרת בגטו גרודנו, ובתחילת 1943 עברה לגטו ביאליסטוק (Bialystok), שם חייתה בצד ה"ארי" בזהות שאולה של צעירה פולנייה בשם הלינה סטאשוק (Helina Staszok). ביאליסטוק הייתה מוקד חשוב של פעילות מחתרתית אנטי - נאצית. חסיה שימשה בה קשרית של המחתרת ואשת הקשר שלה אל המחתרות הפולניות. לאחר חיסול גטו ביאליסטוק פעלה בשירות גדוד הפרטיזנים ששכן ביערות באזור. חסיה וחברותיה הקשריות העבירו לפרטיזנים ציוד, מזון ותחמושת, כמו גם מידע על המתרחש בעיר ועל מתקני הצבא הגרמני ופעולותיו. על סמך מידע זה נכבשה העיר בידי "הצבא האדום" ללא אבדות. חסיה והקשריות האחרות קיבלו את אות ההצטיינות הגבוה ביותר שהעניק "הצבא האדום" לאזרחים על פועלם במהלך המלחמה.
בתום המלחמה הגיעה לוורשה (Warszawa) והייתה פעילה ב"אקטיבה", הוועד הפועל של אנשי תנועות הנוער ששרדו בפולין ואלה ששבו משטחי ברית המועצות. גוף זה איחד את תנועות הנוער להמשך פעילות ציונית והקים קיבוצים משותפים לאנשי "השומר הצעיר" ו"דרור" בפולין. באביב 1945 הגיעה חסיה לקיבוץ שהוקם בעיר לודז' (Lodz). בסוף 1945 נשלחה עם שני חברים מתנועת "השומר הצעיר" אל המועצה האירופית הראשונה של התנועה לאחר המלחמה, שם פגשה את חבר התנועה משווייץ הייני בורנשטיין (Heini Bornsztajn), שעמו התחתנה מאוחר יותר. בתחילת 1946 שבה ללודז' ופתחה את בית הילדים הראשון של "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים" בעיר. בבית הילדים טיפלה חסיה בילדים ובפעוטות משארית הפלטה בפולין ובילדים ששבו משטחי ברית המועצות. כעבור כמה חודשים עברו חסיה והילדים שהיו בגילאי 6 - 13 לגרמניה ברכבת, דרך שצ'צ'ין (Szczecin), בסיוע פעילי ארגון "הבריחה"

לתיעוד בארכיון בית לוחמי הגטאות

בעקבות הילדים האבודים

שני אלבומים בארכיון הציוני מגוללים את סיפוריהם של  מי שאיבדו את משפחותיהם בשואה וגדלו בין נכרים. ארגונים יהודיים עמלו להחזיר את הילדים לחיק העם היהודי ותיעדו את מעשיהם באלבומים.

  בארכיון הציוני שמורים שני אלבומים יוצאי דופן בעלי כריכה חומה ודפים שחורים אשר מהם ניבטים פניהם התמימים של יתומים קטנים שנותרו בפולין ללא משפחותיהם. תוך כדי הזנת מידע של פריטי ארכיון לקטלוג הממוחשב התגלו האלבומים הייחודיים המתעדים את מיזם איתורם של ילדים יהודים שנותרו בחיים לאחר השואה ואת הבאתם לארץ ישראל.

 במהלך המלחמה הוסתרו ילדים רבים במשפחות נוצריות, בבתי יתומים ובמנזרים. היו שעשו זאת תמורת תשלום, והיו שרק רצו לסייע לאחר בעת סכנה. חלקם כיוון שנכמרו רחמיהם על הילדים היהודים וחלקם כיוון שהאמינו שגידולם כנוצרים הוא מעשה טוב. עם סיום המלחמה נותרו הילדים במקום מסתורם ללא הורים או קרובי משפחה. הבית שבו שהו היה הדבר היחיד שהכירו, והם נקשרו למשפחה שהסתירה אותם ואף הרגישו שייכות לנצרות.

לסקירה המלאה בארכיון הציוני המרכזי

 

יומנה של רבקה, בת 14

"אני רק נקודה קטנטנה, אפילו במיקרוסקופ קשה מאוד לראות אותי – אבל אני יכולה לצחוק על כל העולם, כי אני יהודייה. אני ענייה וכלואה בגטו. אינני יודעת מה יהיה אתי מחר – ועדיין אני מסוגלת לצחוק על כל העולם כי שיש לי משהו חזק מאוד שתומך בי – האמונה שלי".

אלה מילותיה של רבקה ליפשיץ בת ה-14 הלקוחים מיומנה שכתבה בגטו לודז' מאוקטובר 1943 עד אפריל 1944. רבקה נולדה בספטמבר 1929 בעיר לודז', בתם של מרים וינקעל (יעקוב) ליפשיץ, צאצאי שושלת דגולה של רבנים פולניים. אחרי שאיבדה את הוריה ואת אחיה מחמת מחלות וגירושים, הייתה רבקה עם בנות דודתה מינה ואסתר ליפשיץ עד סוף המלחמה. אחרי שהתגברו על הרעב בגטו לודז' ושרדו מאימי מחנה אושוויץ וממצעד המוות המפרך, הגיעו שלוש בנות הדודות לברגן-בלזן, מותשות וחולות מאוד. אסתר ראתה את רבקה בפעם אחרונה בבית החולים כשהיא על ערש דוויי. אסתר ומינה התאוששו בשוודיה אך לא ראו אותה שוב מעולם או שמעו על אודותיה. רק בקיץ 2011 סופר להן על היומן, בזכות דף העד שהגישה מינה ליד ושם לזכרה של רבקה.

את יומנה של רבקה מצאה בתוך אפר המשרפה באושוויץ-בירקנאו בתחילת שנת 1945 זינאידה ברזובסקיה, רופאה שהגיעה למחנה עם הצבא האדום המשחרר. היומן בנכתב בפולנית, ביידיש ובעברית ותיעד את חייה של רבקה יום אחרי יום – את תקוותיה, את חלומותיה ואת רגשותיה העמוקים ביותר. ד"ר ברזובסקיה שמרה את היומן בתוך מעטפה, עם גזיר העיתון של הכתבה על שחרור אושוויץ. יותר מ-50 שנה שכן היומן בתוך המעטפה, עד שמצאה אותו נכדתה של ד"ר ברזובסקיה בין חפצי אביה ביוני 2008, והוא הובא למרכז זיכרון השואה במוקד השירות למשפחה היהודית (JFCS) בסן-פרנסיסקו.

לסיפור החיים המלא - (קישור)

ראו גם :  באתר יד ושם

סיפור חייו של פרופסור מאיר וילצ'ק כילד בשואה

 

ניצול השואה מאיר וילצ'ק נמלט כילד עם אמו ואחותו מאזור פולין שנכבש על ידי הנאצים. אביו נספה בשואה. פרופ' וילצ'ק היה ראש המחלקה לביופיזיקה ודיקן הפקולטה לביוכימיה וביופיזיקה במכון ויצמן. מחקריו בתחומים אלה הובילו ליצירת טכנולוגיות ביוכימיות מהפכניות שהאיצו פיתוח תרופות רבות. פרופ' וילצ'ק הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס וולף, פרס ישראל ופרס א.מ.ת.

מאיר וילצ'ק נולד בוורשה בשנת 1935, בחג הסוכות. אביו אליעזר היה רב קהילה בוורשה. בילדותו של מאיר עברה המשפחה לגור בעיירת הולדתה של האם רחל, אוסטרוב מזובייצקה (Ostrów Mazowiecka), כ-100 ק"מ צפונית-מזרחית לוורשה. מדי פעם התגוררה המשפחה לתקופות קצרות בבית הסבתא, אמו של האב, שהמשיכה לגור בוורשה. 

בספטמבר 1939, עם פלישת הגרמנים לפולין, הופצצה אוסטרוב מזובייצקה.

אמא, אחותי הגדולה שרה ואני ברחנו לשדה, אבל המטוסים הגרמנים ירו דווקא על האנשים בשדה. הסתתרנו מאחורי בית שימוש. 

אחרי הכיבוש הגרמני המשכתי ללכת ל"חדר". בת דודתי סוניה לקחה אותי יום אחד מן ה"חדר" וקצצה לי את הפאות. מאז אין לי פאות. סבא מאוד התרגז. סוניה אמרה לו: למה אתה מסתיר את הזקן?

יהודים רבים ברחו מאוסטרוב לזמברוב (Zambrów, כ-50 ק"מ צפון-מזרחית לאוסטרוב) שהיתה בצד הרוסי, אך מאיר, אמו רחל ואחותו שרה נשארו באוסטרוב בתקווה להגיע לוורשה ולהתאחד עם האב. 

לא הצלחנו להגיע לאבא. אמא החליטה לעבור לצד הסובייטי ומשם לנסות להגיע לוורשה. הגענו לעיר סלונים שבבלרוס ומשם ניסינו לנסוע לוורשה. המשטרה הסובייטית עצרה אותנו. הקומיסרית הרוסית התחננה בפני אמא שתיקח את הדרכון הרוסי, כי אם לא תיקח היא מסכנת את עצמה ואת הילדים. אמא סירבה. 

באחד מלילות יולי 1940 הועלו מאיר, אמו ואחותו על רכבות משא שהסיעו אותם מזרחה וצפונה, אל עומק שטחי ברית המועצות, וזאת למרות שהיו ללא דרכון סובייטי. הרכבות נסעו 11 יום, בלי שירותים וכמעט בלי אוכל ומים, עד ארכנגלסק (Arkhangelsk) שלחופי הים הלבן, סמוך לחוג הקוטב הצפוני. משם הפליגו מאיר, אמו ואחותו על רפסודה, מאות קילומטרים בים הצפוני, לכיוון מזרח, עד שהגיעו לקטנגה (Khatanga). בקטנגה התגוררו השלושה בצריף עץ, במחנה ששכן ביער. 

גרנו שבעה אנשים בחדר, היה קר מאוד והיו יתושים רבים. התושבים הבעירו אש מעצים כדי לגרש את היתושים. פליטים רבים, בהם אמי, נשלחו לעבוד בניסור עצים. אנשים מתו ללא הרף ממחלות ומרעב. 

אמו של מאיר נפצעה והועברה לעבודות פחות קשות מבחינה פיזית. בספטמבר 1940 החלו הלימודים. שרה הלכה לבית הספר ומאיר נשאר בחדר ועזר לאמו בעבודתה - ניקוי בתי שימוש, שלקראת החורף כבר היו קפואים. "כך הצלתי את אמא שלי", מספר מאיר.

לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 השתנה היחס לאזרחים הפולנים במחנה. רבים ביקשו לעזוב את המחנות ועזיבתם אושרה. מאיר, אמו ואחותו הגיעו באוניה ובכלי תחבורה נוספים לצ'ליאבינסק (Chelyabinsk) שבדרום רוסיה, לא רחוק מגבול קזחסטן. 

הבבושקות [הסבתות הרוסיות] היו מאוד ידידותיות כשראו אשה עם שני ילדים, והיו מזמינות אותנו הביתה, נותנות לנו לישון וחולקות אתנו אוכל. גרנו שם די הרבה זמן. 

בסוף 1942 אמא החליטה לנסוע לכיוון אירן, כדי לנסות להגיע לארץ ישראל, שם גרה אחותה. עלינו לרכבת שנסעה דרומה. כדי להתקיים, מכרה אמא דברים שאספה בתחנות. למשל, מלח היה נפוץ בתחנה אחת וחסר בתחנה אחרת. 

הגענו לטשקנט בלילה. היה גשום וקר מאוד. אמא החליטה לא לרדת מהרכבת ולהמשיך עם הרכבת. באחד הלילות ירדנו מהרכבת כי אמא רצתה להשיג קצת אוכל. היא השאירה אותנו בחוץ והתחיל לרדת שלג. אמא חזרה לתחנה ולא מצאה אותי ואת אחותי כי נרדמנו והתכסינו בשלג. אחד העובדים ראה גבעה קטנה. הוא פיזר את השלג ומצא אותנו. 

מאיר, אמו ואחותו הגיעו לקולחוז בקלינין (גוליסטאן) שבאוזבקיסטן, שם התגוררו בצריפים. האם החלה לעבוד בשדות כותנה. לאחר תקופה קצרה הועלו השלושה על רכבות שנסעו צפונה, לכיוון סיביר. עקב התנאים הקשים על הרכבות נספו רבים מנוסעיהן. לבסוף הגיעו השלושה לאוש (Osh) שבקירגיסטן ושם שוכנו בקולחוז, בתנאי מגורים קשים. 

האם החליטה לברוח והשלושה הגיעו לנוקט (Nookat), מרחק עשרות קילומטרים. לאחר חודש של לינה בחוצות השיגה האם דירת חדר למאיר, לשרה ולה. 

בנוקט התרכזו כמה יהודים והקימו בית ספר. כל הילדים מגיל 6 עד 17 היו בכיתה אחת. אמא קיבלה עבודה כתופרת בשביל הצבא האדום. 

ב-1943 היה רעב גדול. הרעב היה כל כך קשה שביקשו מאתנו לעשות את צרכינו בחוץ כדי שיהיה לכלבים מה לאכול. אספנו עשבים, בישלנו אותם ואכלנו. בשביל לחמם בחורף הייתי קם כל בוקר בשעה חמש ויוצא אחרי הפרות למרעה. כל פעם שראיתי פרה מרימה את הזנב הייתי רץ עם דלי כדי לתפוס את הצואה. הייתי צריך להילחם בנערים אחרים שביקשו גם הם להשיג את הצואה. הייתי חוזר הביתה, מערבב את הצואה בקש, מכין פיתה ומדביק לקיר לייבוש. זה שימש אותנו להסקה בחורף. בקיץ היה יותר קל כי היו פירות. 

אנשים חלו במחלות שונות: טיפוס, גרדת ועוד. אמא חלתה, בטנה התנפחה ואשפזו אותה בצריף שנחשב לבית חולים. הרופאים הודיעו לנו שאם לא נשיג לה אוכל יותר טוב, כמו חלב, היא תמות. הסתובבתי בין היהודים והקירגיזים וביקשתי קצת חלב ואוכל בשביל אמא. הילדים הקירגיזים היו מתנפלים עלי ומנסים לקחת את האוכל. נלחמתי בהם והייתי מגיע לבית החולים שרוט, אבל לא ויתרתי על האוכל. אחרי חודש אמא הבריאה. כך הצלתי את אמא בפעם השניה. 

בתחילת 1946 חזרו מאיר, אמו ואחותו לפולין ברכבת. מאיר ואחותו שוכנו בדירה של גרמנים בשצ'צ'ין. האם השאירה את מאיר ואחותו עם השכנים ונסעה ברכבת לאוסטרוב מזובייצקה ולוורשה, על מנת לחפש קרובי משפחה. ביולי 1946, בעת היעדרה של האם, התחולל פוגרום קיילצה. מחשש לחייהם של מאיר ואחותו החליטה הסוכנות היהודית להעביר אותם לברלין. הקשר עם האם נותק אך לאחר שלושה חודשים הופיעה האם בברלין. היא לא מצאה זכר לבני המשפחה באוסטרוב מזובייצקה ובוורשה. לפי המידע שאספה, כולם נספו בשואה או נרצחו בידי פולנים לאחר השחרור. אביו של מאיר, אליעזר, נרצח במחנה הריכוז פלוסנבירג ב-1945. מספרו היה 16629. נרצח גם דודו של מאיר, הרב שמשון שטוקהמר, שהיה בין תומכי מרד גטו ורשה.

מאיר, אמו ואחותו שוכנו במחנה של אונר"א בוואסראלפינגן (Wasseralfingen). שם החל מאיר ללמוד. ב-1949 עלו מאיר, אמו ואחותו לישראל באוניה גלילה ונשלחו למעברת "הרמה" (כיום אזור שכונת אושיות ברחובות). "גרנו שנה וחצי באוהל והתחלתי ללמוד באופן מסודר: בבית הספר העממי ובתיכון."

מאיר שירת בחיל האוויר ולאחר מכן למד כימיה ופיזיקה באוניברסיטת בר-אילן והצטרף לסגל המחלקה לביופיזיקה במכון ויצמן. לימים היה מאיר ראש המחלקה לביופיזיקה ודיקן הפקולטה לביוכימיה וביופיזיקה במכון ויצמן. מחקריו של פרופ' מאיר וילצ'ק עוסקים בין היתר בזיהוי ביולוגי ובזיקה ביולוגית. פרופ' וילצ'ק היה ממפתחיה של שיטה כימית להפרדת חלבונים המצויים בתערובת, זיהויים וקביעת כמותם (שיטת כרומטוגרפיית הזיקה). הוא חקר והרצה במוסדות מדעיים ברחבי העולם ופרסם מאות פרסומים מדעיים. פיתוחיו בתחומי טכנולוגיות בידוד החומרים והאבחון קידמו את מדע הרפואה והובילו להקמת חברות עתירות ידע ברחבי העולם. 

פרופ' מאיר וילצ'ק זכה לתארי דוקטור לשם כבוד ממספר אוניברסיטאות בארץ ובעולם ולפרסים רבים, בהם פרס וולף לרפואה, פרס ישראל לביוטכנולוגיה ופרס א.מ.ת. בכימיה. בין יתר תפקידיו הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, חבר כבוד באגודה של הכימאים הביולוגיים בארצות הברית וחבר באקדמיה לרפואה של האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית. 

מאיר ואחותו שרה מסרו דף עד לזכר אביו אליעזר שנרצח בשואה ודפי עד לזכר קרובי משפחה נוספים.

בשנת 2016 נפטר נכדם של מאיר ואסתר, עז אברהם שמעון ז"ל, ממחלת הסרטן, והוא בן 15.

למאיר ולאסתר לבית אדליס שלושה ילדים - אלי, יעל וחגית – שמונה נכדים ושבעה נינים. 

להמשך סיפור החיים באתר יד ושם

מאיר וילצ'ק  | www.yadvashem.org

 

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

בצילום : מאיר וילצ'ק בעת טקס קבלת תואר הדוקטור ממכון ויצמן, 1966. עם אשתו, אסתר אדליס וילצ'ק 

ילדים, זה מה שאוכלים היום, ילדים בגטו לודז'

מאת : גדי כפיר , מחבר הספר עבודה לא משחררת: עבודת ילדים בכפייה בגטאות

* למשטרת הסדר בגטו הגיע ילד בן שמונה כשתלונה בפיו על כך שהוריו לא מוסרים לו את הלחם המגיע לו. הוא תבע לחקור ולהעניש אותם...

* ב-23.2.41 התגלתה גוויית ילד בן שבע מוטלת בבית עזוב בגטו לודז'. התברר כי אביו רצה להשתמש בכרטיס המזון שלו לאחר מותו. האב נעצר.

בשנת 43' נשלח שלמה בן ה-10 לעבוד במחלקת המתכת. הוא המתין שתורו יגיע לחלוקת מרק מהסיר הענק, ובדמיונו דמה שתהיה עבורו מנה מיוחדת כשיקבל מרק עם כמה תפוחי אדמה. בצד עמד וספר כמה יש אצלו, את המספר שמר בסוד ולא סיפר לעובדים האחרים. באוגוסט 44' הגיע תורו לאושוויץ, בודד התקדם ושפתיו לחשו, "אימא, אימא."

הקיצוץ המתמיד שחל במנות המזון הוציא אנשים לחפש אוכל בכל מקום, גם בגינות המדולדלות. כל ירק אכיל, גידולי פרא או שאריות שתילים – הקיבות הריקות היו מוכנות לקבל כל דבר, ולו מספר עלים שיאריכו חיים לעוד כמה שעות. אנשים וילדים עמדו שעות רבות בקור מקפיא, לבושים בלויים, שלא לדבר על ניקיונם, ממתינים לחלוקת ירקות. קשרים עם אנשי משטרת הסדר אפשרו קיצור התור לאותם פרוטקציונרים. איסוף הקצבה לתקופת החורף של כ-20 ק"ג לפת או תפוחי אדמה, עשויה הייתה לארוך חצי יום. 

מי שקיבל את ההקצבה בדרך כלל לא היה מסוגל לשאת על גבו 20 ק"ג  או 40 ק"ג, ולכן גרר שק מרופט מלא חורים. מדי פעם נקרע השק והתוכן נשפך החוצה ולעיתים נפל לבור ביוב או לתעלת מים מרופשים. למאושרים בודדים הייתה עגלת ילדים הרוסה ומרופטת, וכשמו עליה שק היא קרטעה והתפרקה. מכל מה שקיבל הרעֵב כדי להביא לביתו מה נשאר אחרי מסלול כזה?

מקור : כרוניקה של גטו לודז'
מקור וקרדיט : גדי כפיר

תגלית בנעל של הילד שנרצח באושוויץ: שלושה מסמכים

במהלך עבודות שימור שנעשו במוזיאון שבמחנה ההשמדה אושוויץ, התגלו באקראי שלושה מסמכים היסטוריים שונים שהוחבאו בתוך נעל של ילד בן שש, שהייתה בתצוגה. כך התגלה שמו של הילד, תאריך הולדתו והיום שבו נרצח, לצד שני מסמכים של יהודים אחרים מהונגריה.

הילד ואמו נספו - האב שרד

 בהודעה שפרסם מוזיאון אושוויץ נכתב כי הילד עמוס חי בפראג. ב-10 באוגוסט 1942 הוא נכלא עם הוריו, לודוויג ואידה, בגטו טרזינשטט שליד פראג - ומשם גורשה המשפחה לאושוויץ. "מהמסמך ששרד עולה כי האמא והבן גורשו באותו טרנספורט, ב-4 באוקטובר 1944 - ושניהם ככל הנראה נרצחו בתאי הגזים אחרי הסלקציה", אומרת חנה קוביק ממוזיאון אושוויץ.

"אנו מניחים שהאמא הייתה זו שהחביאה את המסמכים בתוך הנעל. האב גורש בטרנספורט אחר. אנו יודעים שהוא הועבר מאושוויץ לדכאו ב-10 באוקטובר 1944, ושוחרר במחנה העבודה קאופרינג". בסך הכל שלחו הגרמנים 24 טרנספורטים של מעל 46 אלף יהודים מגטו טרזינשטט לאושוויץ. כ-18 אלף מהם נשלחו למחנה משפחות מיוחד בסקטור BIIb במחנה אושוויץ 2 בירקנאו.

להמשך הכתבה