לידיה אברמסון , בת 12 לבד בעולם, עם הפרטיזנים ביערות

 

 לידיה אברמסון לא חולמת חלומות. לאורך 85 שנות חייה רק שני חלומות נצרבו בזיכרונה. "את אחד החלומות חלמתי כשהשתחררתי מהשירות בצה"ל וגרתי ביפו, במעון לחיילות משוחררות", היא זוכרת. "חלמתי על האגם שהיה ליד הבית שלנו. אני עומדת מצדו האחד של האגם ואבי בצד השני, רכוב על דרושקה (כרכרה), כשהוא חבוש מגבעת שחורה. אני רואה אותו והוא אומר לי: 'איטל'ה, בואי', ואני עונה לו: 'לא'". היא אומרת שעד היום לא פענחה את החלום, ודמעות עולות בעיניה של האישה מלאת שמחת החיים, שאינה יודעת עצב, לדבריה.

תמונות האב, דוד, שנרצח לנגד עיניה, ושל אמה, צירקה ואחיה חנן, יוסף ואסתר, שנורו גם הם למוות בידי חייל נאצי, קבורות עמוק בנשמתה. היא שריד בודד ממשפחתה הרחבה. הצליחה למלט את נפשה מיד הצורר הנאצי, לעבור תופת, סבל ותלאות, להגיע לישראל ולהקים בה משפחה מפוארת.

 

היא נולדה בשנת 1931 בשם איטקה, בעיירה גלובוקיה, אז חלק מפולין והיום בשטח בלרוס. היא מספרת כי הוריה, דוד וצירקה בראון, היו ליברלים ולא שמרו על יהדותם. למשפחה היה איטליז ומפעל משגשג לעיבוד עורות והם חיו בבית מידות, מחוץ לשכונת היהודים. בעיירה התגוררה גם משפחתה הרחבה - סבא ועשרות דודים ובני דודים. אלפי יהודים חיו בעיירה ומהם נותרו בחיים עשרות בתום המלחמה.

להמשך סיפור החיים של לידיה אברמסון

חוה פרידמן , בת 13 בגטו ובאושויץ: מכל המשפחה הגרעינית שלי נשארתי לבד

 

חוה פרידמן, שורדת שואה, ילידת 1931, נולדה בטרנסילבניה, בשטח שהיום מחולק בין רומניה להונגריה, היום גרה במושב שדה משה, בדרום. היא אחת משורדי שואה רבים שהתגברו על קשייה הרבים של שנת הקורונה, ועתה שבים לספר את סיפורם בעזרת עמותות כמו "עמך" ומיזמים דוגמת "זיכרון בסלון". המפגש המחודש, השמעת העדויות פנים אל פנים, מקבל השנה משמעות מיוחדת מבחינת שורדי השואה.

תלאותיה בשואה והמשפחה החמה של חוה פרידמן במושב שדה משה שבדרום, סייעו לה לצלוח את שנת הקורונה. היא מצפה לחדש את עדויותיה מתקופת ילדותה - חייה בגטו ובאושוויץ. "היינו הורים וארבע אחיות. במלחמה לקחו אותנו לגטו 'אורדיה' ומהגטו לקחו אותנו, נסענו ברכבת שלושה ימים לאושוויץ. הייתה לי אחות גדולה שהיה לה כבר ילד בן שלוש שגם נסע אתנו לאושוויץ. אמרו לה לתת את הילד הקטן שלה והיא לא הסכימה, זאת הייתה פעם אחרונה שראיתי אותם, כאשר ירדנו מהרכבת".

"הייתי עם שתי האחיות האחרות שלי ועוד שתי בנות דודות שלנו. תמיד ביחד. היה מקום לינה של שלוש קומות היינו 12 בנות בקומה אחת זה היה גודל של מיטה זוגית. אי אפשר היה לשבת - רק לשכב, אם רצינו להסתובב היינו אומרות 'סכין' או 'מזלג' וכולן היו צריכות להסתובב. הגרמנים היו באים לספור אותנו כל הזמן לבדוק אם כולנו שם, באחת הספירות אני הייתי כבר חלשה ואז נפלתי לרצפה, האחות שלי נתנה לי סטירות כדי שאני אהיה חזקה לספירה וערנית

"בזמן שד"ר מנגלה בדק אותן, אותי פילחו פנימה"

"איך יצאנו מאושוויץ? שמענו שלוקחים אנשים לעבודה. ד"ר מנגלה בדק אותנו כשהיינו ערומים, בדקו אותנו ומי שלקחו לעבודה הכניסו אותו לצריף, הסיכום ביני לבין בנות הדודות שלי היה שלא משנה לאן, לכל מקום נלך ביחד. בזמן שד"ר מנגלה בדק אותן, אותי פילחו פנימה, ידענו שהוא לא ייקח אותי כי הייתי קטנה. אז לקחו אותנו לעבוד בגרמניה, עבדנו שלושתנו במפעל, עד סוף המלחמה. לא ידעתי שהאמריקאים גם במלחמה. כשהם שחררו אותנו ואמרו 'אתם יכולים לקחת מה שאתם רוצים' זה היה כמו גזל. מצאנו קופסת מרמלדה ושק של גזרים והתחלנו לאכול".

 

"אחרי המלחמה, אי אפשר היה לנסוע הביתה. מישהו בא מהעיר שלי לחפש את הקרובים שלו, הוא נתן לי מידע שאחותי בבית והדודים שלי בבית. הצלחתי להגיע לעיירה ואיש לא הכיר אותי. הייתי קירחת. לבשתי שמלה שעשינו משמיכה, חשבו שאני צוענייה. הגעתי ולא יכולתי להיכנס הביתה שלי, אישה אחת גירשה אותי אבל אז הגיעה אחותי ושמחנו כל כך. היא לקחה אותי לרופא. האחות היחידה שלי ששרדה את השואה, נפטרה כאשר התחילה ללדת. מכל המשפחה הגרעינית שלי נשארתי לבד. הייתי בת 15".

"עליתי לארץ בגיל 18. הייתי בחורה נאה מאוד. התחתנתי פה. פתאום הרגשתי שאני בבית. אחרי זה פגשתי את הבעל שלי, הוא היה ותיק בארץ. עכשיו אני אלמנה יותר מ-20 שנה. גרה במושב. יש לי שישה נינים. כל בני המשפחה שלי נספו בשואה, אבל היום יש לי משפחה חדשה שהקמתי".

מקור

'בשארית כוחותיה' : הילדה שושנה סיגלר בת 10 , הישרדות בשואה

 

שושנה סיגלר גרה באשקלון. היא ילידת 1933. לפני שנה וחצי הוציאה ספר שכתבה על אמה ולו קראה "בשארית כוחותיה". "היינו שבעה במשפחה - ההורים שלי וחמישה אחים", היא מספרת, "דיברו על הגרמנים שאמורים להיכנס לפולין, נסענו לביאליסטוק, בפולין, שם הקימו גטו. אפילו לא ידעתי מה זה גטו, אבל ידעתי שיש ריכוז גדול של יהודים. שמו אותנו כמה משפחות בבית אחד ופתאום לא היה לנו כלום. לא בגדים, לא כלום. אמא שלי שלחה אותי לקנות דברים, כי היה לי מראה 'סלבי' הייתי בלונדינית ועם עיניים בהירות. קניתי לחם אצל נוצרים כי החנויות של היהודים פשוט נהרסו. אני זוכרת פעם אחת שהגברת מהחנות אמרה 'למה את יוצאת ככה בלי בגדים? האף שלך קפוא, הנה קחי את הלחם ותגידי לאמא שתמרח לך משהו על האף כי הוא קפוא'. אמא באמת מרחה לי על האף שומן אווז, אני לא יודעת איך היא הצליחה להשיג את זה אבל זה עזר לי".

לפני שנה היא לא סיפרה את עדותה בגלל הסגר. "היה לי מאוד קשה. הייתי לבד כל היום ובערב באה הבת שלי לילי לבקר אותי", היא אומרת. "הייתי גם 12 יום בבידוד. תודה לאל שעברנו את זה. התחסנתי פעמיים, השגרה קצת חוזרת. בעמותת 'עמך' ביקשו שאשיר שיר השנה ביום השואה, רוב הדברים יהיו מוקלטים כי לא היה זמן להתכונן. אשיר שיר ביידיש. אנחנו נתארח בבסיס חצור, שם ביקשו ממני לתת עדות מול החיילים, זה מאוד מרגש אותי ויש קצת יותר חששות מאשר ביד לבנים כמו שאנחנו עושים כל שנה. אני מקווה שאני אוכל לעבור את זה".

בשואה אביה הצליח להבריח את המשפחה לקזחסטן ברכבת משא. לאחר שסירב לחתום על אזרחות רוסית הם הוגלו לאזור מרוחק בקזחסטן. "אבא היה צריך ללכת הרבה קילומטרים כדי להשיג כמה גרעינים, שאמא כנראה בישלה ומזה יכולנו להמשיך לחיות. אבא לא נותר בחיים, הוא נפטר במקום ההוא. אמא לקחה אותנו בשארית כוחותיה ונדדנו ימים ולילות ללא מזון". בהמשך אמה חלתה ונפטרה.

"הפרידו את אחי התינוק לבית יתומים אחר. רעבנו כל הזמן. תמיד הסתכלנו על הרצפה לחפש משהו לאכול. הלכתי לבקר את אחי התינוק בבית יתומים השני, הוא היה בערך בן שנתיים-שלוש וכבר ידע קצת לדבר, הוא כל כך שמח והתרפק עליי ורצה שאני אקח אותו ולא יכולתי, כי הייתי בבית יתומים שלי. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו. נשארנו ארבעה ממשפחה של שבעה".

בהמשך הפכה לאחת מ"ילדי סלבינו", כ-800 ילדים יהודים, ניצולי השואה, שרוכזו בבית עליית הנוער "בית שיזופולי", בעיירה האיטלקית סלבינו, בין השנים 1945 ל-1948 ונוהל על ידי משה זעירי, מורה לעברית ושחקן בתיאטרון הבימה.

"כל הזמן פחדנו שלא יהיה לנו אוכל. עליתי לארץ בגיל 15 רק עם אחותי. אחי עלה יותר מאוחר", היא מספרת. היא הכירה את בעלה בגיל 17 ובגיל 19 כבר הפכה לאמא. "אני סבתא לשמונה נכדים ונינים", היא אומרת. "התראתי עם הנכדים והנינים בחג פסח אחרי שלא נפגשנו במשך שנה. היה מרגש".

 מקור

 

התינוקת היהודיה מרים פרגר שנמסרה ע"י תושבי הכפר הפולני לכומר

 

מרים פרגר, בת 78  מכפר סבא

פרגר הייתה ספרנית ומידענית במשך 30 שנה בספריית בית ברל. היא אלמנה ויש לה שני ילדים וחמישה נכדים. בזמן המלחמה הייתה תינוקת, ואת קורות חייה כילדה היא מכירה מעט מזיכרונות והרבה מסיפורים שסיפרו לה. "נולדתי ב-16 בדצמבר 1942 בפולין, על יד קרקוב, באמצע המלחמה. כשרצחו את אבא שלי הייתי בת שמונה חודשים. אמא ואבא היו חניכים בשומר הצעיר. אבא ירחמיאל (מילק) ריינר היה בהנהגה ואמא מילה רובינשטיין הייתה חניכה. לאבא, בגלל שהיה בהנהגה ולא חניך, לא נתנו להצטרף להכשרות שעלו ארצה לפני המלחמה. אמא גילתה שהיא בהריון ואז לא עלתה ארצה ונשארה איתו. לקראת הלידה הם עזבו את קרקוב ושכרו בית בכפר חצי שעה משם. נולדתי פגה ואף אחד בכפר לא ידע שהם יהודים כי הם קנו בכסף רב ניירות אריים, תעודות אמיתיות ששם קראו לה אניאלה ולו ולדיסלב. הכפריות שכנעו את אמא להטביל אותי. הכומר הוציא לה תעודת הטבלה".

בוקר אחד, כשההורים נסעו לעיר להביא תוצרת חקלאית, הנאצים עצרו את הרכבת. "את אמא העבירו לקרון אחר ואת אבא הורידו. שם ירו בו. היא הגיעה לעיר בלי לדעת מה קרה לו. אחרי כמה שבועות בא איזה גסטפו צעיר, נפנף בתעודות ואמר: 'יש לך תינוקת בבית?'. היא אמרה כן, הוא אמר 'גם לי יש תינוקת, לכי לתינוקת שלך'. עם התעודות של השחרור מהגסטפו היא עברה את שאר המלחמה בזהות בדויה".

כשהאם חזרה לכפר היא גילתה שהבת איננה. "הנוצריה ששמרה עלי אמרה שהיא נתנה אותי לכומר משום שלקח כמה ימים עד שאמא שלי חזרה. אמא רצה לכומר והוא אמר שאחת החברות שלה, סופיה, אמרה שהיא תיקח את התינוקת. אני גדלתי אצל סופיה וקראתי לה מאמא זושה. היא הייתה ממש אמא שלי. אמא לא ידעה איפה אנחנו והיא חזרה לעיר ואז עבדה עם המחתרת.

אחרי המלחמה היו לה קשרים ואחד המכרים נתן לה רכב עם נהג לחפש אותי ואת אבא מכפר לכפר. הכפריים שראו את התמונה של אבא שלחו אותה לאישה אחת שהבית שלה היה על פסי הרכבת ומסתבר שהוא היה קבור בקבר מאולתר עם צלב עם כיתוב תחת השם הנוצרי שלו. אז אמא ידעה שהיא מצאה אותו. אבל אותי היא לא מצאה. יום אחד, באחד הכפרים, הם עצרו לצהריים והיא ראתה ילדה קטנה. היא אמרה תראו 'זו צריכה להיות בגיל של הבת שלי', והיא קוראת לה – והילדה באה אליה והיא פתאום נבהלה ורצה לאישה אחת וקראה 'מאמא זושה מאמא זושה' – ואז היא ידעה שהיא מצאה אותי. במשך תקופה חשבתי שהיא הדודה שלי, וגרנו בדירות סמוכות, עד שסיפרו לי את האמת".

 מקור

מיזם התיעוד המקוון ילדים בשואה : סיכום שנת העבודה 2020 -2021

 

הערב,  כל עם ישראל , יתייחד לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה , רבע מכלל קורבנות השואה היו ילדים ( מיליון וחצי ילדים נרצחו בשואה) אשר  ילדותם בשואה נגדעה באיבה, והם עברו תלאות וחבלי הישרדות בגטאות ,  במחנות ריכוז , בכפרים , באסמים וביערות.  כל הילדים הניצולים  בשואה גילו תושיה ונחישות ושרדו  .

 

קבוצת ילדים בשואה - מיזם תיעוד, קבוצת העניין "Children in the Holocaust"  פועלת בשיטתיות לאורך כל השנה,  מבקשת להנציח את הילדים הנספים וגם אלו ששרדו  ולהציג את עולמם של ילדים, ילדות ונערים, דרך ציורים, יומנים ושירים שכתבו, ובאמצעות תיעוד העדויות של אותם ילדים ששרדו, שהם הותירו עבורנו, הדורות הבאים.

קבוצת ילדים בשואה – מיזם תיעוד , קבוצת העניין Children in the Holocaust"" מפעילה לצורך כך ,פלטפורמה מקוונת  ייחודית מסוגה בעולם לאיסוף העדויות , ותיעוד סיפורי החיים של הילדים בשואה .

קבוצת הפייסבוק ילדים בשואה היא חלק אינטגרטיבי של מאגר המידע ילדים בשואה שפועל מאז שנת 2014.

§        המטרה של מיזם התיעוד היא ליצור מיפוי מקיף של מקורות מידע על ילדים בשואה .

§        מאז שנת 2014 פועל צוות המיזם לאיתורם של אוטוביוגרפיות , זיכרונות , עדויות , ויומנים של ילדים ניצולי שואה.

  

בשנת העבודה  2020-2021 , למרות סגרי הקורונה , התרחבה הפעילות של מאגר המידע ילדים בשואה , נאספו  וקוטלגו מעל 250 עדויות וסיפורי חיים אודות ילדים בשואה . פריטי תיעוד אלו נוספו לאלפי העדויות וסיפורי החיים שקיטלגנו ותעדנו מאז שנת 2014 .

§        התנופה העיקרית לפעולות התיעוד התבטאה בכניסתה של שרון אטיאס ארבל כאחראית על  האיסוף, הכתיבה וההפצה בקבוצת הפייסבוק שלנו : ילדים בשואה , קבוצת העניין 

§        לצידה של שרון החלה לפעול גם הגב' Mira Bronza  

 

חידוש נוסף הוא מערכת ההפצה המתוקשבת של המיזם , המאפשרת למנויי המאגר לקבל עדכונים שוטפים כבר בשלב הייצור עפ"י פרופיל התעניינות . ערוצי העדכון הם בדוא"ל או ברשתות חברתיות כגון פייסבוק שם יש למיזם מעל 5000 מנויים .

 

הרישום  לקבלת  סיפורי חיים חדשים בבלוג של המיזם (קישור)

 

מקור וקרדיט לתמונת הפתיחה :

שביל הילדים בהוד השרון לזכר מליון וחצי הילדים שנספו בשואה

הילדה תמר פרידמן , פרקי הישרדות : "דרכי המתמשכת לארץ ישראל"

 

מאת: תמר יעקבי (פרידמן)

שמי תמר יעקבי, שם משפחתי לפני נישואי היה פרידמן. עיר הולדתי קז'מייז' שבפולין

ימים בטרם פרוץ המלחמה בפולין אמי ואבי, ציפורה ושאול פרידמן,  היו יפים והצעירים וכך נשארו לעד. מלחמת העולם השנייה. המלחמה הייתה שואה ליהודים, גם אימי ואבי נרצחו שם, הם נספו צעירים ויפים וכך נשארו לנצח.

אני ניצלתי , חיי ניצלו, על ידי שינוי שמי וזהותי. חייתי שנים במסתור אצל משפחות פולניות, שהצילו אותי מגורל דומה.

 סוף המלחמה

 עם סיום המלחמה, העבירו אותנו לבית הילדים בעיר לודז' שבפולין. אריה שריד-ליבל'ה שילם עבורי 30,000 זהובים. זה הסכום הנדרש להעברתי. הוא הביאני לבית הילדים הראשון בעיר לודז'. אריה שריד,  היה מייסד ומנהל ארגון  "קואורדינציה ציונית להצלת ילדים יהודים" שהופעל ע"י תנועות הנוער החלוציות.  

להמשך סיפור החיים ולאלבום הצילומים ..

מקור

הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת

 

כך שרדתי: הילד ניצול השואה שנלקח בשבי הירדני

 

בגיל 88 מספר לגרמנים פסח אנדרמן על זוועות השואה: להתחבא באסם בקור של מינוס 35 מעלות, להוציא לבד רסיס מהמצח. אחרי שעלה לארץ השתתף בקרב גוש עציון: "נלחמתי עד הסוף". ראיון עם הניצול שהפך לתעשיין מוביל

אסף קמר 

מקור

 הוא שרד כמעט לבדו כילד את השואה. הוא שהה כמעט שנה בשבי הירדני. ואחרי כל זאת הוא הפך לתעשיין מוביל. היום, בגיל 88, פסח אנדרמן מספר על חייו ועל מוראות השואה, גם בפני הגרמנים וגם בפני חיילי צה"ל

אנדרמן היה ילד בן 9 בעיר בוצ'אץ' שבגליציה, כיום אוקראינה, כשהתחילה מלחמת העולם השנייה. אביו נפטר לפני המלחמה ואמו מתה ממגפת הטיפוס. כל קרוביו מצד הוריו נרצחו על ידי האוקראינים, ששיתפו פעולה עם כובשיהם הנאצים. לדבריו, במהלך המלחמה הוא התחבא ביערות ובאסמים, נע בחיפוש מתמיד אחר מזון בשעות הלילה בלבד .

"זה היה חורף של 35 מעלות מתחת לאפס", נזכר אנדרמן. "איש מהאיכרים האוקראינים לא ידע שאני מתחבא לו בתוך האסם מתחת לקש. חשבתי רק על איך לשרוד וכיצד לברוח מהסכנה. נתפסתי חמש פעמים על ידי האוקראינים ותמיד בשנייה האחרונה הצלחתי לברוח". 

 

 להמשך הכתבה באתר YNET