"אני הייתי האחות החמישית.
תחתיי היו עוד בן אחד וארבע אחיות קטנות שהלכו לתאי הגזים. מעליי היה אח שפגשתי
במקרה באושוויץ, כשפתאום שמעתי שמישהו קורא: "רוחי", וכך קורא לי רק
מישהו מהבית. אני מסתכלת לצד השני של הכביש, שם היה מחנה נוסף, ואני רואה שם ילדים
קטנים בלבוש פסים ואני מזהה את האח שלי משה – בלונד! והוא שואל: "איפה אמא,
איפה אמא שלנו?" אז מה אני יכולתי להגיד לו: "אני לא יודעת איפה אמא
שלי". אני באמת לא ידעתי עוד אז מה גורלם, אז עוד לא ידעתי ששרפו אותם,
כשדיברתי איתו. הוא היה בן 12, גם אותו שרפו. את הילדים האלה שהיו במחנה הזה, כל
הילדים האלה היו מיועדים למשרפות.
איך שאני ניצלתי זה נס. שלוש
פעמים ניצלתי ממוות.
בפעם הראשונה ניצלתי ממוות איך
שהגעתי לאושוויץ. הגענו לאושוויץ ממונקאץ'. היינו ברכבת בקרון של חיות, פרות… חלון
סגור עם חלון קטן מסורג, והקרון היה מלא. שלחו את כל המשפחה ביחד. מהבית הלכנו
לבית חרושת של לבנים, ומשם שלחו את הטרנספורט. היום אני יודעת ששלחו אותנו
לאושוויץ, אז לא ידענו לאן אנחנו הולכים. אנחנו ברכבת, נוסעים כולם, האווירה הייתה
מאוד קשה. פתאום הרכבת עוצרת ופותחים את הדלת. ומי פותח את הדלת? אס אס.
עד שלא הגעתי לכאן, לא ראיתי אס
אס. לכל אורך הדרך (הונגריה), לא ראיתי אף אס אס. שם ראיתי פעם ראשונה, אס. אס. פותח את הדלת ומתחיל לצעוק:
"RAUS, RAUS, החוצה, החוצה".
אנחנו יורדים ותכף ראינו יהודים פליטים מפולין שהיו שם כבר מ-1942, והם אמרו
תתחלקו לנשים וגברים בנפרד, וכך ירדנו מהרכבת. שתי אחיות הלכו קדימה, שהיו אחריי
בסדר הלידה, ולפניי יורדת אמי עם 4 האחיות הקטנות. אני לא חושבת הרבה, ניגשת לאמא
שלי ואומרת: "אמא, תני לי שתי אחיות, את תלכי עם 2 ואני אלך עם 2". וכך
הלכנו על המסלול. ופתאום, חוזרת אחותי והיא אומרת – רחל, תתני לאמא את שתי האחיות,
אנחנו נלך שלושתנו, ואמא תלך עם הארבע. אני אומרת – "אני לא מוסרת כי זה יהיה
מאוד קשה לאמא", אבל בכל זאת השתכנעתי.
שם ניצלתי פעם ראשונה ממוות. לו
הייתי לוקחת את שתי האחיות הקטנות, הייתי הולכת למשרפות. הייתי גבוהה, 1.68 מ',
בלונדינית, כבר הייתי נראית כאילו אחיותיי הם הילדים שלי, וישר מנגלה היה מוביל
אותי שמאלה. מי שהלך שמאלה, ימינה, זו הייתה הדרכה שלו – "אתה ימינה, את
שמאלה" וזו פעם ראשונה.
בפעם השנייה היינו בציילאגר.
הגענו לאושוויץ, ונשלחו למקלחות.
הייתי בת 14 ושם גילחו אותנו. פתאום אני רואה את עצמי מגולחת, עירומה. הרגשתי חוסר
אונים! לא ידעתי אם להתבייש, לבכות. עשינו מקלחת, אנחנו יוצאות עירומות, מגולחות,
ואני לא מוצאת אף אחת, אני לא זיהיתי אף אחת. אבל אף אחת לא זיהתה אף אחת אחרת, כי
היינו קודם שונות ופתאום כולן דומות, ונשארתי לבד. אני נכנסתי לחרדה: "מה אני
אעשה לבד?" לא ידעתי מה לעשות. אבל היום כשאני משחזרת את זה, אני לא יודעת
איך זה שלא התחלתי לצרוח ולבכות. לא בכיתי. מה שכן עשיתי, צעקתי: "מאיה,
פירחה, מאיה, פירחה" (אחיותיה). הן שמעו את צעקותיי ונפגשנו. היינו יחד,
וכשהלכנו קיבלנו שמלה וזוג נעלי עץ מידה 41. אנחנו יוצאות החוצה, יש קור כלבים.
מהר חתכתי חתיכה מהשמלה, קודם כל כיסיתי את הראש. בדרך דיברתי עם מאיה, שאיך שנגיע
למחנה (לא ידענו עדיין לאן), וכשנגיע לבלוק, נבקש מהבלוקר טסטר (שהייתה יהודיה
מסלובקיה), והם היו הממונים עלינו, עבודה.
הגענו לבלוק 14, לציירלאגר. איך
שהגענו קיבלנו כבר מקום. 3 קומות, מיטות מעץ, ובכל דרגש היו 3 נשים. אנחנו היינו
שלושתנו בקומה השלישית. כשהגענו אמרנו לבלוקר טסטר שאנו רוצות לעבוד, והיא נתנה
לנו. אנחנו עבדנו ב"הוף קומנדר" – אנחנו היינו 12 נשים שניקו את כל
המחנה. לא יצאנו מהמחנה, לי אין מספר על היד. לא יצאנו מהמחנה, בתוך המחנה אנחנו
ניקינו וניקינו גם מאחורי המטבח, בכל מקום. לעבודה הזו היו יתרונות רבים – אנחנו
יצאנו לעבוד, ולא היינו צריכות להיות נוכחות כשהיה סגר.
כאשר היה סגר, זה אומר שיש
סלקציה שבוחרת מי הולך למות ומי ממשיך לחיות. לנו הייתה זכות להיות בחוץ ואנחנו
התחבאנו באמבטיה. בכל פעם שהייתה סלקציה, התחבאנו באמבטיה. יום אחד, הייתה סלקציה
והיינו באמבטיה כל היום. אמרנו: אוי, כבר בין ערביים, בטח עוד מעט גומרים את
הסלקציה. עוד לא סיימתי את המשפט ומישהו פותח את הדלת – איש אס.אס. איך שהוא פותח
את הדלת, רצנו לדלת האחורית, כי לחדר האמבטיה היו 2 דלתות. איך שהתחלנו לרוץ הוא
ירה. הוא ירה, עצרנו. עצרנו והוא אסף אותנו, עשה סלקציה ולקח אותי שמאלה. את שתי
אחיותיי ימינה, ואני ראיתי שלוקחים אותן לבלוק 13, ואותי לקחו לשער למשרפה. הגעתי
לשער, שם שומרת עלינו אס. אסית, אישה. חיכינו עד ששאר אנשי האס. אס. יבואו מהמחנה.
ופתאום, אנחנו שומעים שאחד מהם אומר בגרמנית, לאישה: "בואי תעזרי לנו, מצאנו
עוד פליטים". והיא הלכה. נשארנו בלי שמירה! אני קיפלתי את רגליי, מאחורי
הבלוקים, רצתי עד בלוק 13. רצתי לבד, אף אחד לא ברח, אני לבד ברחתי. בבלוק 13
החזקתי את הידית והתחלתי לצרוח – "מאיה, פירחה, מאיה, פירחה". הן שמעו
את צעקותיי, באו לדלת והכניסו אותי פנימה.
באושוויץ היה לנו מזל שעבדנו
בחוץ, כי מאחורי המטבח, החלון היה פתוח והם זרקו קליפות של פירות וירקות, ואנחנו
אכלנו אותן, זה הציל אותנו. שם גם כן עבדו פליטים, ולפעמים זרקו לנו תפוח אדמה
שלם, זה גם הציל אותנו. באושוויץ הציל אותי עוד משהו. אמרתי לך שהיינו בחוץ כשהיה
סגר. בצהריים כשהלכו לקחת את האוכל, הוא היה בכד גדול אותו החזיקו 4 נשים. אני
יצאתי מהאמבטיה, ראיתי שהן מתקרבות עם הכד. הורדתי את נעלי העץ, פתחתי את המכסה
ושתיתי מרק. כל יום. אחר כך בבלוק קיבלתי גם את המנה שלי, אז זה הציל אותי. אחר
כך, בהוכוויילר, כבר היה לי אוכל בשפע. לשלושתנו היה שם טוב. זה הציל אותנו.
הפעם השלישית שניצלתי – אחרי
אושוויץ, שהם היינו שבעה חודשים, הגענו למחנה עבודה. כאן המזל שיחק לי. הגענו
למחנה, ירדנו מהרכבת, זו הייתה שעת ערב והיינו הולכים ביער. זה עבר כל כך לאט,
שאני מרגישה שאולי גם עכשיו אנחנו עוד הולכים. היינו בטוחים שעל יד כל עץ, יורים
בנו. היינו אלף נשים. בסופו של דבר הגענו למחנה. הם עשו מסדר. זה לא היה אס אס,
אלא ורמאכט. איש יותר מבוגר.
ההבדל בין אס-אס לוורמאכט היה
שהאס אס היו הרבה יותר "רציונאליים", יותר קיצוניים ואגרסיביים.
הוורמאכט היה פחות, יותר גמיש ויותר אנושי. שם היה לנו ורמאכט – בעל ואישה. והוא
(הבעל) סופר את הנשים, ושואל את אחותי הגדולה, שהיא חיה היום ברעננה, מה שמך? היא
אומרת "מאיה". הוא אומר "מאיה, מחר בבוקר תביאי לי בחורה אליי
למשרד", ואת זה הוא אמר לעוד שתי נשים. שתיהן הביאו עוד ילדות צעירות ממני.
הגענו 3 בנות, והוא בחר בי, ואני קיבלתי תפקיד בתור שליחה. אני עבדתי אצל האס.
אסים בחדר, עם עשרה אנשי אס. אס. צעירים, זוג הוורמאכט, ועוד אישה אס. אסית.
במחנה עבדו עבודות פרך – חפרו
בחורף, בקור כלבים, שלג, חפרו לגרמנים את המקלט. על כל מאה איש היה איש אס. אס.
אחד. לי הוא נתן את תפקיד השליחה. אחותי מאיה הייתה אחות בבית חולים שדה. ביקשנו
שייתנו תפקיד במחנה העבודה לאחות השלישית, והיא עבדה במטבח. אני הגעתי למצב בו
מאוד אהבו אותי. כל כך אהבו אותי שם, שקיבלתי כזה פינוק שאין לך מושג. כמה שאני
אספר, זה יהיה אפס לעומת איך שאני שם קיבלתי את הטיפול. שם אני "יצאתי לחופשי".
שם הכרתי את היער הגדול הזה, כמה מחנות יש שם. כשהלכתי אליהם (לשאר המחנות), הבאתי
להם את המכתבים, את המסרים מהמשרד שלנו ושם נודע לי שהממונה על כל המחנות כאן,
קוראים לה מאיה.
מאחר והוורמאכט הכיר את השם
מאיה, זה היה לו בראש והוא בחר בה, זה סתם מזל. שם היינו שלושה חודשים. יום אחד,
אני חוזרת הביתה מהשליחות ועל השולחן – מפה לבנה, ערוך כל כך יפה, כיסאות מסודרים,
לא ידעתי מה יש פה. לא היה לי מושג. ראיתי שהאס. אס. חוזרים הביתה מהעבודה
ומתיישבים, מניחים משהו על השולחן. האישה אומרת לי – "רחל, לך יש היום יום
הולדת, את היום בת 15, כולם הביאו לך מתנות" (אנשי האס. אס.). אני פרצתי בבכי
ואמרתי – "אני לא רוצה שום דבר, אין לי הורים, אין לי משפחה, אני לא רוצה
כלום". בכיתי ונכנסתי לחדר השינה של הזקנים. היא בכל זאת הגיעה אליי והצליחה
להוציא אותי מהחדר ולהושיב אותי לשולחן, והם כולם נתנו לי את המתנות ושרו לי יום
הולדת.
צעדת המוות
יום אחד אומרים לנו – מחר אנחנו
עוזבים את המחנה. כבר ידענו שאם אנחנו עוזבים את המחנה זה יהיה לצעדת המוות.
השחרור מתקרב. כשהשחרור התקרב הם הרחיקו את הפליטים, כדי שלא יישאר זכר. כדי שמי
שמשחרר לא יידע מה היה לפני. אנחנו יצאנו, זה היה ב-16 לינואר, 1945, יצאנו אלף
איש ברגל, ארבעה ימים, שלושה לילות, ללא אוכל וללא שתייה. ביום השלישי הביאו לנו
משהו, אבל לא כל אחד היה יכול לאכול. מי שלא יכול היה להמשיך, ירו בו והשאירו אותו
בשולי הכביש. אני הלכתי כל הזמן עם שתי אחיותיי. באיזשהו שלב, התעלפתי. פתאום אני
מרגישה שמישהו מחזיק אותי, וזה היה האופרשפירר הזקן (הוורמכט). הוא ראה שנפלתי.
עוד לפני שהאס. אס. הצליח להפעיל את הרובה ולהרוג אותי, הוא הרים אותי ולקח אותי
על העגלה שלהם, שיש בה את כל הציוד, ונתנו לי לאכול וטיפלו בי, ואז המשכתי – בפעם
השלישית ניצלתי במזל.
אנחנו הגענו לגרוסהוסן, פולין
אחרי 4 ימים, 400 איש. 600 איש נורו והושארו בשולי הדרך. זוהי למעשה הפעם הרביעית
בה ניצלתי ממוות. שם היינו רק כמה ימים, זה היה מחנה מעבר, וכשאנחנו יוצאים, היה
קצת גשום, אבל אני שומעת מאיזשהו מקום שמישהו קורא "רוזו",
"רוזו", אני יודעת שהקצין הזה קרא לי כך. אז חיפשתי איפה הוא וראיתי
אותו שם על הגבעה, עומד עם מטפחת, מנפנף וצועק לי: "רוזו, תשמרו על עצמכם,
אתם עומדים בפני שחרור, אנא שמרו, אתם לפני שחרור", ומנגב את הדמעות, וכך
נפרדנו מהקצין שכל כך הרבה נתן לי שם אצלו במשרד. שם בעצם התאוששתי מאושוויץ,
כשהייתי שם 6 חודשים, או שבעה.
בטרנספורט שלנו היו הרבה ילדים
יותר צעירים ממני. אני הייתי בת 15, אבל היו שם גם בני 10. הזקנים, איפה שיכלו
עזרו לצעירים. הם תמיד ביקשו ממני לקחת את האוכל שנשאר ולחלק לצעירות. שם כולנו
התאוששנו, אנחנו במיוחד כי לא יצאנו לעבוד. האס. אסית הייתה כלבה, אך אליי כולם
היו נחמדים. הייתי ילדה יפה והייתי נראית כמו גרמניה, היית אומר מאה אחוז שאני
גרמניה, בלונדינית עם עיניים כחולות, ורזה וגבוהה. מזל. המזל שיחק לי שם.
איפה שהיה מאוד לא טוב, זה היה
ברגן בלזן. שם אנשים מתו כמו זבובים מרעב. אני אספר לך עוד סצנה אחת, וזה מאוד
עצוב, כי אתה לא תאמין לזה. אנחנו היינו בבלוק, ישנו על הרצפה והייתה לנו שמיכה.
עכשיו, אנחנו היינו מאוד רעבים, מאוד, כי לא נתנו לנו לא לחיות ולא למות. לא היה
מספיק אוכל. אחותי קיבלה טיפוס בטן, ופחדתי, כל הזמן פחדתי שהיא תמות לנו כאן.
הלכתי לחפש עבודה. מצאתי עבודה בניקוי בית שימוש אצל אישה שזו הייתה עבודתה.
קיבלתי כשכר צלחת מרק, אז תפסתי את העבודה הזו. הבאתי כל פעם את המרק לאחותי, וכך
הצלתי אותה ממוות. היא הצליחה להישאר בחיים. בשלב מאוחר יותר, יותר ויותר אנשים
מתו. לנו כבר לא היה רגש לאנשים מתים, כי כל יום כשקמנו, הסתכלנו מי מת על ידינו,
ומי שמת לקחנו החוצה וזרקנו. אחר כך, כשכבר הייתה גבעה של גופות, היינו צריכים
לחפור בור, זרקנו את הגופות אל תוך הבור וכיסינו בחול. וזה לא חשוב, אלה היו אחות,
אמא, בת, יום יום מישהו נפטר. אנחנו, 3 האחיות היינו כל הדרך ביחד, וזה מזל. אדם
שחי 150 שנה, לא היה ליד גופות כמו שאני ופירחה היינו. זה היה ברגן בלזן.
השחרור
יום אחד אני יוצאת כשהיה גשום
בלילה לשירותים מאחורי הבלוק ואני שומעת רעש. אני שומעת ירי, אני לא יודעת האם זה
הגרמנים או שאנחנו מתקרבים לשחרור. אמרתי זאת לאחיותיי, והלכנו לישון. לאחר כמה
ימים, שמענו שהרעש מתקרב. אני בינתיים איזה שבוע או שבועיים עבדתי בשירותים ואחותי
כבר הבריאה. יום אחד, אנחנו מתעוררים ושומעים רעש על הגג. שלושתנו יושבות על הרצפה
וחושבות שזה הסוף שלנו, אין מה לעשות, אבל אני יצאתי להסתכל מה הרעש הזה, ואני
רואה המולה, אנשים שמחים, בוכים, קשה לתאר מה אני ראיתי שם. אני ראיתי שפורצים
גדר, הייתה גדר תיל בין מחנה ומחנה. פורצים אותה, באים, נכנסים ונפגשים. תשמע, קשה
לדבר על זה עכשיו. את התמונה הזו לראות, אף פעם לא יבינו את זה ולא יאמינו לכמה
שזה היה מרגש. אי אפשר להבין, ואי אפשר להאמין שזה היה.
בגיל 15, כמה גופות אני
ראיתי בחיי, שם. כבר לא היה נוגע לי בכלל, כבר היינו בלי רגש. וקשה להאמין, מפני
שבן אדם, כל אדם בחיים נורמליים, יש לו רגש. אנחנו היינו בלי רגשות, לא היה לנו
כבר רגש. באופן טבעי היינו צריכים להתרחק כדי לא להישבר, כל אחד צריך לשמור על
עצמו שלא יישבר, שיזכה לשחרור, אבל הצלחנו. זכינו לשחרור ואחר כך ראינו גברים
יהודים, פליטים, שבאים להציע לנו אוכל, כי הם פרצו למחסני הגרמנים. האנשים אכלו, היו
רעבים. אתה יודע איך זה שזבובים מתים על הדבר הזה? ככה אנשים מתו! כי הגוף לא היה
מסוגל לעכל, וגם, הם הביאו אוכל שהאס אסים השתמשו בו כדי לסמם כלבים, והם הביאו את
זה ואנשים אכלו כי היו רעבים. למזלנו, החלטנו שאנחנו לא מקבלים שום דבר, כי הכריזו
ברמקולים בכמה שפות- ביקשו מאיתנו שלא לאכול שום דבר חוץ ממה שהם יחלקו, והם חילקו
באופן הדרגתי לפי המצב שלנו. קיבלנו דייסות, אוכל קל ולא בכמויות גדולות. אנחנו עם
העיניים הכל אכלנו, אך הקיבה לא הייתה מסוגלת לעכל את זה. כך זה היה במשך 3
שבועות, אולי יותר. לאחר מכן בחרו את מי לשלוח לאן, מי זקוק למה, את מי לשלוח
להבראה. פעם חמישית שנשארנו בחיים, כי כבר לא היינו בני אדם. אני, עם הגובה שלי,
28 קילוגרם.
רשומות
