ילדים בשואה

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

בני קלינה – הילד מהיער



בן ציון בלושטיין , אשר שירת כלוחם בסיירת של הפרטיזנים הסובייטים  , מספר בספרו  האוטוביוגראפי כיצד במהלך סיורו מצא ילד יהודי ששוכב מחוסר הכרה בין הכפרים האוקראינים בהם סייר .
"ירדתי מסוסתי והתבוננתי בו. ראיתי ילד רזה שבגדיו קרועים ומלוכלכים מאבק ומדם. מיששתי את הדופק בידו וחשתי בפעימות קלות, משמע שעודנו בחיים. ראיתי  שהוא פצוע בחזהו , מיהרתי לקרוע רצועות מבד עבה שהיה בתיקי וחבשתי בהן את הילד, כדי להפסיק את זרימת הדם.
העברתי את הילד לרופא של יחידת הפרטיזנים הרוסים אשר ניתח אותו. למזלו לא נפגע שום איבר חיוני והיה לו סיכוי להחלים. אמצעים רפואיים מרובים לא עמדו אז לרשות הפרטיזנים והסיוע היחידי שיכול היה הרופא להגיש לו היתה זריקת  אנטי-טטנוס שהזריק לו. ישבתי על הדרגש ליד הילד לילה ויום וטיפלתי בו . כאשר התעורר הילד ופקח את עיניו היה מבוהל ומפוחד מאד ועיניו התרוצצו באימה מצד לצד . ניסיתי להרגיעו והתחלתי לדבר אליו , ביידיש. אמרתי לו שלא יפחד , שהוא נמצא במקום בטוח ביחידה של פרטיזנים סובייטים ולא נשקפת סכנה לחייו.
לאחר שנתן בי אמון סיפר הילד על עצמו :
שמו בני קלינה , הוא נולד בשנת 1933 בעיר מזריץ שליד ביאלה פודלאסקה. זו עיר השוכנת  בצומת דרכים , האחת  מהן מובילה לשדליץ , דרך שנייה מובילה לביאלה פודלאסקה ודרך שלישית מובילה ללובלין ונמצאת על אם הדרך בין ברסט ( בריסק) ובין ורשה.
מראשית הפלישה לפולין , בספטמבר 1939 , היתה מזריץ נתונה תחת הכיבוש הגרמני ויהודיה נדונו למצוקות וסבל. אביו של בני ניסה להגן על בנו הקטן וכבר ב1939 הוציא אותו , מבעוד מועד,  ממזריץ ומצא לו מחסה אצל מכריו , משפחה נוצרת—פראבוסלבית, בכפר סטרזובסקה.
המשפחה שאספה את בני קלינה גידלה אותו למעלה משנתיים כאחד מבנייה, וכל אותו הזמן לא היה לבני קשר עם מישהו ממשפחתו האמיתית. יהודי מזריץ הוכנסו ונכלאו בתקופה זו לגטו ונותקו אפשרויות הקשר בינם ובין סביבתם.
הגעגועים העזים למשפחתו העיקו על בני מאד ובאביב שנת 1943 , למרות הסכנה, יצא בחשאי מהכפר, הגיע למזריץ והצליח להיכנס לתוך הגטו. לרוע מזלו, נקלע לאקציה שביצעו הגרמנים באותו יום ברחובות הגטו. הוא נתפש ברחוב בידי חיילים גרמנים לפני שהצליח לפגוש מישהו מבני משפחתו.
יחד עם יהודים אחרים שנתפשו באקציה , כמותו , הובילו  אותם חיילים גרמנים תוך כדי הכאות בקשתות הרובים לכיוון תחנת הרכבת. משהגיעו לשם הבחינו בכמה קרונות בקר פתוחים ובהמון יהודים- נשים , גברים וטף- שנדחפו באכזריות לתוך הקרונות . הקרונות  נדחסו עד אפס מקום באנשים צווחים ומייד נסגרו עליהם הדלתות מבחוץ והם החלו במסע לעבר מחנה ההשמדה טרבלינקה.
בקרון הדחוס , מצא הילד בני המזועזע , אחד מקרובי משפחתו וזה לקח אותו תחת חסותו. בלילה בזמן נסיעתם ברכבת , פרצו כמה בחורים את רשת התיל שחסמה את חלון הקרון וקפצו החוצה בחסות החשיכה. הרכבת החלה להתקרב לאחת התחנות והאטה את נסיעתה. בני חש שקרובו מרים אותו למעלה לעבר החלון ודוחף אותו החוצה : "קפוץ בני , אני קופץ אחריך" .
 הוא נפל ללא פגע בצידי המסילה והצטרף לשלושת הבחורים שקפצו לפניו.
הגרמנים שהבחינו בבריחה שלחו שוטרים פולנים עם כלבי גישוש לחפש אחר הבורחים. בני והבורחים נתפסו והועברו לכלא פולני . פרטיזנים פולנים שהיו גם הם אסורים באותו כלא מצליחים לברוח ומצרפים אליהם את הילד בני.  בשלב מסויים חש בני כי הפרטיזנים הפולנים אינם מעוניינים עוד "להיסחב עם ילד בן 10 "  והחליט שמוטב לו לחזור לאותה משפחה נוצרית שנתנה לו מחסה, בכפר סטרוזובסקה.
למרבה המזל , הצליח בני להגיע אליהם בלא פגע ואבי המשפחה הסכים לקבלו בחזרה. ואולם בני לא יכול היה לשאת יותר את החיים בהיחבא ואת בדידותו בין הגויים והחליט לנסות ולחפש דרך כדי להגיע אל הפרטיזנים הסובייטים.
 אנשי הכפר סטרזובסקה היו נוצרים-פראבוסלבים והעניקו ברצון מקלט וסיוע לחיילים רוסיים שברחו מן השבי למרות הסכנה שבדבר.
משגמלה בלב בני ההחלטה לברוח , פנה באחד הימים לשלושה שבויים רוסיים יהודים שהגיעו באותו שבוע אל הכפר. בהיותו בן המקום, הציע שישמש להם מורה-דרך ויובילם בבטחה לעבר הבוג  וכך יגיע אתם לאזור הפרטיזנים.
השבויים הרוסים לשעבר קיבלו את הצעותיו ויצאו יחד איתו לכיוון דרום-מזרח ליערות פרצ'ב. היה עליהם לעבור מרחק של כ80 ק"מ עד לנהר הבוג. בשעות האור הסתתרו בשדות מפני הגרמנים וניסו להחליף כוח, ובלילות צעדו למחוז חפצם. לאחר שלושה לילות של הליכה מאומצת הגיעו לנהר הבוג בקשיים מרובים הצליחו לחצותו.
לאחר שהגיעו לגדה המזרחית רווח להם . הם חשו שעיקר הסכנה מאחוריהם , ולפיכך העזו לבקש עזרה ונתדפקו על הדלת של אחד הבתים שנקרה לפניהם.
גויה מבוגרת פתחה לפניהם את הדלת והזמינה אותם להיכנס. היא קיבלה אותם בסבר פנים יפות , איפשרה להם לפשוט את בגדיהם ולתלותם לייבוש מול התנור ונתנה לשלושתם לאכול תבשיל חם.
בשעה שאורחיה ישבו וגמעו בשקיקה מן התבשיל , יצאה הגויה מן הבית לחצר להביא חלב ובשקט ניגשה אל השכן ושלחה אותו להזעיק את שני בניה ששירתו במשטרה האוקראינית , האחד כמפקד המשטרה והשני כשוטר.
דקות ספורות לאחר מכן הבחין הילד בני ברעשים מבחוץ ושמע מסביב לבית צעקות ורעש של דוושות אופניים. הוא הבין שאנשים מתקרבים אל הבית, קפץ ממקומו ורץ לכיוון הדלת. באותו רגע נפתחה הדלת בבעיטה והאנשים שהתפרצו פנימה סגרו את הדלת עליו ודחקו אותו מאחוריה אל הקיר.
המתפרצים היו שוטרים אוקראינים שרצו לתפוש את שלושת הבחורים שהיו במרכז החדר.
הילד ניצל את האנדרלמוסיה שנוצרה , יצא ממחבואו מאחורי הדלת ופרץ החוצה. אנשי המשטרה שחיכו בחוץ הבחינו בילד הבורח , אך בהיותו קטן וצנום לא קישרו אותו לבחורים היהודים שבאו לתפוש. הם צעקו לו לעצור , אך הילד המשיך במנוסתו, וכשראו שהוא ממשיך במרוצתו פתחו עליו באש ופגעו בו.
למרות הכאב הצליח להמשיך ולרוץ ובחסות החשיכה הצליח להימלט מרודפיו . הפציעה גרמה לו לאובדן דם רב, אבל לא היתה לו כל ברירה , הוא ידע שאסור לו לעצור במרוצתו, ואפילו לרגע קט. וכך רץ כל אותו לילה כ-18 ק"מ , עד שאזלו כוחותיו , נפל ואיבד את הכרתו לדי הכפר דובו'צה ושם , למזלו מצאתיו למחרת בבוקר.
לאחר הניתוח אצל הפרטיזנים הסובייטים הילד בני החלים מפציעותו. בינתיים התברר לנו שהוא מבוגר יותר מכפי ששיערנו. הוא היה בן 11 שנה ובגלל מצוקת הרעב שסבל ממנה בגטו ובכפר , היה רזה מאוד ונראה צעיר בכמה שנים מגילו האמיתי .
ניתן לו רובה שהותאם למידותיו ( כדי להקטינו קיצצו את קנהו) . ביחידת הפרטיזנים היו באותו עת שני נערים בני גילו , עיקר תפקידם היה להחזיר לכפרים את העגלות והסוסים שנטלנו מהם כדי להביא לבסיס את המזון שהעלו לנו כמס. הכפרים שאליהם נסעו היו בשליטתנו והיו בטוחים מפני התקפות פתע של גרמנים. העדפנו לשלוח בחזרה את העגלות עם הנערים. באזור כפרי איש לא היה חושד בנער הנוהג בעגלה.
 בני יצא לעיתים עם נערים אחרים של יחידת הפרטיזנים , לבוש כרועה צאן , להסתובב בקרבת הכבישים או פסי-הרכבת ולעקוב אחר תנועת הגרמנים. תפקיד הנערים היה להתבונן היטב בסמלי היחידות שעל הטנקים , המשאיות וקרונות הרכבת ולדווח מה ראו והיכן. המידע שאספו היה מועבר למפקדה העורפית של הפרטיזנים במזרח, מאחורי הקווים, ושם ידעו לנתח ולהעריך את המידע שנאסף. כפי ששמענו , במפקדת הצבא הסובייטי ידעו לפענח לפי סימני היחידות באלו יחידות גרמניות מדובר , ועל פי תנועותיהן יכלו לתכנן את המתקפות על הצבא הגרמני.
באחד הימים , לאחר שכל האזור כבר היה משוחרר מהכיבוש הגרמני , נתקל הנער בני בלכתו בעיירה באישה האוקראינית שהלשינה עליו ועל שלושת בני לוויתו למשטרה האוקראינית בשעה שחיפשו מחסה בביתה. הוא הלך בזהירות בעקבותיה מבלי שתרגיש , עד שהגיע לביתה וידע היכן היא מתגוררת. בו במקום החליט שהוא חייב לנקום בה על הלשנתה , שגרמה לרצח חבריו ולפציעתו הקשה.
ערב אחד , הלך בחשאי לביתה עם אקדח . לאחר וידא שאין איש עימה בבית , הציג את עצמו , הזכיר לה מה שעשתה , ירה בה והרגה. מכיוון שחשש שייענש על ידי הנ.ק.ו.ד על שנטל את החוק לידיו , מיהר לעזוב את המקום, צלח את הבוג ועבר לפולין. ב1946 הצליח לעלות ארצה .
במלחמת השחרור, למרות שהיה בן 17 , התגייס ליחידה לוחמת , השתתף בקרבות ונפצע והמשיך בשירות צבאי בצה"ל.
מקור וקרדיט :
מרגלית שלאין .  אחד מן ה"צאן " : בן ציון בלושטיין , פרטיזן ולוחם , הוצאה עצמית, 2004


ז'קי ברקן , ילד בן 5 , שהוסתר ע"י משפחות נוצריות



ז'קי ברקן (בורז'יקובסקי) נולד בבריסל, בלגיה. בהיותו בן חמש נספו הוריו במחנה ההשמדה אושוויץ. במשך שלוש שנים הוסתר מפני הכובש הנאצי על-ידי שתי משפחות נוצריות.

ז'קי ברקן, במאי, מוותיקי הטלוויזיה החינוכית, נולד בבריסל ב-1938. כשהיה בן חמש, בימי השלטון הנאצי בבלגיה, נתפס אביו בנימין ברחוב והועבר למחנה הגסטפו בעיר מאלין. יהודי משתף פעולה, שכינויו היה "ז'אק" ולכנופיה שלו קראו "הז'אקים", זיהה את האב כיהודי והלשין עליו לגסטפו, תמורת כסף.
משנודע לאמו של ז'קי, חנה, כי בעלה עצור, החליטה להצטרף אליו. לפני כן מסרה את הילד לפעוטון נוצרי בבריסל. מאז לא ראה ז'קי ברקן את הוריו - הם הובלו לאושוויץ. לימים בירר את הפרטים על כך, ולמד כי הדבר היה ב-19 באפריל 1943, טרנספורט מספר 20.
בסרט התיעודי "1943, השנה האבודה", חוזר  ז'קי ברקן, לאחר כ-60 שנה, אל השנים שבהן בילה במסתור בבלגיה. הבמאי ז'ורז' קאמאנאיו עיצב את הסרט בנימה מאופקת, אמינה, ללא דרמטיזציה; הסרט מבחין בקפדנות בין הזיכרון האותנטי לבין עובדות שנודעו לברקן רק אחר כך, בהיותו מבוגר. זה תיעוד של החיפוש, של הניסיון הנואש לחזור ולהיזכר לאחר עשרות שנים, אך לא תיעוד של מה שהיה בשנים האפלות. הרי הגיבור היה אז ילד, עם זווית ראייה מצומצמת.
נושאו העיקרי של הסרט הוא מה שאירע לברקן ב-1943, השנה שבה שהה זמן קצר בפעוטון בבריסל, ולאחר מכן בבית משפחה נוצרית בברוז'. בסרט מבקר ברקן, מלווה באשתו, באותו פעוטון בבריסל, הפועל עד היום. מתברר לו שכל מה שהוא זוכר משם הוא הריח וצורתם של החלונות, המחולקים לריבועים. משם נוסעים לברוז', אל הבית שבו שהה שנה אחת, מוסתר בחדר קטן. באותו בית, בחדר אחר, התגורר קצין גרמני. גם שם, ברקן זוכר בעיקר את החלון.
לאחר שנה בברוז', הארגון הנוצרי שהציל את ז'קי (וכמוהו עוד מאות ילדים יהודים), העביר אותו לכפר ביגנהוט, לא רחוק מבריסל. זוג איכרים, מארי ופראנס וןגרבן, הורים לשתי ילדות, נהפכו שם להוריו החדשים. בסרט פוגש ז'קי את אחת הילדות האלה, כיום נזירה מבוגרת, ואת אחותה. מתברר שאנשי הכפר כולו ידעו על ההסתרה ושמרו על הסוד.
ב-1946, לאחר שהמלחמה כבר נגמרה ואיש ממשפחתו של ז'קי לא בא לחפש אותו, החליטה משפחת וןגרבן להטבילו, כי גידלו אותו כבנם. ברגע האחרון הגיע מברק: "התגלתה דודה, לא להטביל". ברקן סיפר כי כאשר הביאה אותו דודתו מביגנהוט אל ביתה בבריסל, הוא החזיק בידו פסלון של מריה, שמשפחת וןגרבן מסרה לו. בן דודתו לקח ממנו את הפסלון בכוח, הוא התנגד והפסלון נפל ונשבר. ז'קי בכה מרה.

ב-1949 הועלה  ז'קי ארצה במסגרת עלית-הנוער ועד גיל בר-מצוה התחנך במסגרת דתית.
ב-1951 הצטרף לקיבוץ של השומר הצעיר ואת שירותו הצבאי עשה בנח"ל. למד קולנוע וטלויזיה בלונדון ותולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב. ברקן הוא מוסמך אוניברסיטת לידס בחינוך לאומנויות. שימש כבמאי ומפיק בטלויזיה החינוכית במשך שלושה עשורים.
o        ז'קי וז'נו - מסע בשחור לבן (תל-אביב : עקד, תשס"ח 2007) <סיפור אוטוביוגרפי>
o        קראו לי ואבוא : שירים (ירושלים : כרמל, תשע"א 2011) <עריכה - דבורה חיץ>
o        מגהץ מחשבות : שירים (תל אביב : צבעונים, 2013)



יום שבת, 17 בפברואר 2018

קורותיו של הילד מיכאל אדם , בן 4 , בשואה



מיכאל אדם נולד בפריז, בירת צרפת, בחודש דצמבר 1939 להורים יוצאי מזרח אירופה, בעלי אזרחות צרפתית. זמן קצר לאחר לידתו, פרצה מלחמת העולם השנייה, ואיתה רדיפת היהודים בארצות אירופה והשמדתם. אביו גויס לצבא הצרפתי הרחק מביתו ונודע לו על הולדת בנו רק דרך מכתבים.



מיכאל כותב שתלמידים שאלו אותו, מה ההרגשה להיות ילד בן ארבע בשואה: "אתה ילד בן ארבע", משיב מיכאל, "יש לך אחות קטנה, ולה שער בהיר ויפה בצבע החיטה. אתה חי בבית חם בכפר, עם ארנבות בחצר, עם חתולים ותרנגולות, עם חברים טובים וכמו לכם, גם עם מורה נחמדה. כולם אוהבים אותך. וביום לא בהיר אחד הכל הופך לסיוט: אסור לך להסתובב חופשי בחוץ ולשחק עם החברים שלך, ואתה בכלל לא מבין למה. לאחר מכן, בבוקר ארור וקודר אחד, באים חיילים גרמנים ועוזריהם המקומיים במדים ולוקחים אותך מהבית לבתי-סוהר, לפחות שלושה, ולאחר מכן למחנה, למין מקום צפוף, מלוכלך, אפל וקר, בלי אימא ובלי עצים, מקום אשר בו אתה רעב ואתה נורא מתגעגע לבית ולחברה הקטנה שלך, שלא תראה אותה עוד לעולם. גם לארנבות אתה מתגעגע.
יום אחד, מעלימים לך את האחות : אין עוד חברים, אין עוד חתולים וגם לא שכנים – מי יודע לאן לקחו אותם! בסוף, שהוא רק התחלה, אתה חוזר לעולם ריק ואתה חולה, שבור, נפחד, בודד, אבוד, זרוק לתוך החיים שהם בשבילך יער אפל, עוין וקר".


הנער הרזה מהמחנות שהפך לחבלן בפלמ"ח ולשופט מחוזי בישראל



  נתניאל סנדק קליינברגר. יליד פולין הוא התגלגל ממחנה ריכוז למחנה ריכוז , ילד בן 13, מפלאשוב לבוכנוואלד ועד מאוטהאוזן שבאוסטריה; מכל משפחתו היה איתו רק אחיו זיגמונד, אך גם אותו איבד: קצין נאצי רצח אותו במכות, לנגד עיניו.
אסירי מחנות הריכוז חיו על זמן שאול: גורלם היה תלוי בהתקדמות כוחות הברית, כל יום קבע. את קליינברגר ושאר האסירים האחרונים במאוטהאוזן שיחררו האמריקאים.

חודשים אחדים אחרי תום המלחמה הגיע קליינברגר לארץ ישראל ויצא לקיבוץ גבעת השלושה, ללימודים ועבודה. הוא הצטרף להכשרה המגויסת במסגרת הפלמ"ח ובמלחמת העצמאות ליווה שיירות לירושלים ואחר כך עבר לירושלים עם הגדוד החמישי של חטיבת הראל, שמפקדה הראשון היה יצחק רבין. יום אחד עסק גם קליינברגר בהטמנת מוקשים, ליד מנזר מר אליאס. גם המוקש שלו, ממש כמו זה של ויגוליק, התפוצץ וקליינברגר איבד את עינו השמאלית ואת שתי ידיו.
בעודו בקיבוץ התאהב קליינברגר בנערה שגם היא שרדה בשואה, הלה וולף שמה. ילידת העיירה אושוויץ גם היא התגלגלה ממחנה למחנה; קודם שהגיעה לארץ ישראל עשתה זמן מה בשוודיה, במסגרת פרויקט להצלת ילדי המחנות שיזם הרוזן פולקה ברנדוט, אחר כך מתווך השלום מטעם האו"ם. גם וולף השתתפה במלחמה על ירושלים ונפצעה בתאונה

יחד עם שני פצועים נוספים -  אמנון ויגוליק וריימונד לייזר הוא נסע להמשך הטיפול בארה"ב במימון של נשות הדסה. הם עברו שורת ניתוחים קשים ומייסרים. המנתח הנרי קסלר התקין לקליינברגר ידיים תותבות ועין מזכוכית."המלחמה הסתיימה, אבל שלי רק התחילה", סיפר לימים. לאורך שלוש שנות הטיפולים הרפואיים ליוותה אותו הלה.
חרף נכותו הפיזית הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית, שם סיים בהצטיינות ב-1958. תחילה כיהן בפרקליטות המחוזית בחיפה. ב-1976 הוא מונה לשופט בבית המשפט המחוזי בנצרת וב-1980 עבר לכהן בבית המשפט המחוזי בחיפה. 17 שנים לאחר מכן מונה לנשיאו.

ראובן כהן , ילד בן 14 , רץ של הפרטיזנים ביוגוסלביה


נולד ב- 10.6.1930, היה בן 11-15 בזמן המלחמה.
" החיים שלי לפני השואה היו חיים רגילים של ילד. למדתי בבית ספר יהודי בעיר זאגרב, שבקרואטיה, (יוגוסלביה לשעבר). הייתי חבר בשומר הצעיר, בנבחרת הכדוריד של מכבי זאגרב שהייתה אז הקבוצה הכי טובה במדינה. כל הפעילויות וכל מה שסבב אותנו באותן שנים היה סביב היהדות והציונות.

בתחילת המלחמה הייתי בן 11 ,כשהלכנו בפעם הראשונה לתחנת האיסוף בסבור. לאותה תחנה אספו את היהודים מזאגרב לפני שליחתם למחנה הריכוז יאסנובאץ (מחנה ריכוז בקרואטיה).
אבא ויקטור, אמא רוזה, אחי רומן ואני נלקחנו לשם לתחנת האיסוף. אבא שלי ניהל מסעדה בזאגרב באותם הימים והעובדים שלו מהמסעדה חתמו על בקשת שיחרור כדי שהעסק יוכל להמשיך לעבוד. כך אחרי כ-13 ימים שוחררנו ממחנה האיסוף וחזרנו לגור בביתנו בזאגרב.

אחרי שבועיים שלושה שוב באו לעצור אותנו ושוב הכניסו אותנו לסבור-מחנה האיסוף וגם הפעם הצליחו לשחרר אותנו אחרי שבוע ימים, אבל הפעם לעומת הפעם הקודמת עברנו לגור אצל הוריה של אימי (סבתא סידה וסבא הוגו), שם גרנו כחודש חודשיים , נאמר לנו שאם יעצרו אותנו שוב לא ניתן יהיה לשחרר אותנו שוב. בעזרת שני חברים קרואטים טובים (שאחד מהם קיבל תואר חסיד עולם על הצלת 44 יהודים) הועברנו לעיירה שנקראת קארלובץ,שהיתה תחת שלטון איטלקי ולא קרואטי.

בקארלובץ היינו כשלושה-ארבעה חודשים ומשם עברנו לעיירה שנקראת צרקבניצה, שם אבא שלי פתח מסעדה והיינו שם מעל חצי שנה.
מצרקבניצה עברנו למחנה ריכוז קרליביצ'ה, שם "חגגתי" בר מצווה והמתנה היחידה שקיבלתי הייתה עט כסף שחרוט עליה הקדשה.

משם נלקחנו למחנה ריכוז ראב, שם היינו כשמונה חודשים.

בספטמבר 1943 נפלה איטליה בידי הגרמנים. הפרטיזנים שיחררו את המחנה שלנו, קצין פרטיזאני הגיע למחנה וחיפש את אבא שלי. הוא קיבל הוראה להביא את המשפחה שלנו אל דר' וולאדו באקאריץ'. באוקטובר 1943 הפכתי לרץ בפרטיזנים (העברת מידע ממקום למקום בריצה דרך היערות, שלעיתים אף לקחה מספר ימים), במחלקת ההסברה של המינהל האנטי פשיסטי של קרואטיה המשוחררת. שטח הפעולה שלנו היה לייקה, קורדון ובנייה. משם הועברתי לגלינה למטה הראשי של קרואטיה, מחלקת הרצים, היינו 16 רצים, אני הייתי בן 13.5 אך היו צעירים ממני. חרשנו ברגל את כל האזורים המשוחררים, דאזבדלמציה. הייתה זו התקופה הקשה בחיי.


המודעות לכך שאתה מעביר מיידע חשוב ביותר שחייב להגיע ליד המיועדת, כרוך בסכנות רבות, דאגות יום יומיות ועליך לשמור על החומר אותו אתה נושא. בנוסף עליך לדאוג גם לביטחונך האישי שאתה נמצא לבד בשטח.
בתקופה זו חווינו גם חוויות רבות אשר אירעו בדרכים הקשות בהן היו יחידות הפרטיזנים, אחד התפקידים הקשים ביותר היה לעבור לסלובניה, למקומות מסביב למטליקה, צ'רנומליה וקוצ'ביה בכדי לאסוף את הטייסים האנגליים והאמריקאים שהופלו בקרבות אויר עם הגרמנים ולהביאם למטה הראשי. הלכנו בדרכים עקלקלות דרך יערות ושדות וכך הצלחנו להעביר את הטייסים דרך החוף הדלמטי לאיטליה.

החיים שלנו היו מורכבים מאלפי רגעים של סכנה,פחד, חברות יפה וגאווה. ישנן אפיזודות אותן אי אפשר לשכוח והן נשארות חקוקות לנצח בלב ובנשמה. לא אשכח את הלילה שהבריחו אותנו מזאגרב לקרלובץ' וכמובן לא אשכח שהגעתי עם היחידה הפרטיזנית שלי לקוסטושיה.

יחידה אחרי יחידה נכנסנו לעיר וביניהם אנחנו ממחלקת הרצים. אני צעדתי במדים של חיל פרטיזני עם נשק, כתף אל כתף עם פרטיזנים מהמטה הראשי, ברחובותיה הראשיים של זאגרב. נער, כבר לא ילד, למרות שהייתי רק בן 15, צעדתי בגאווה ברחובות עירי זאגרב ורציתי שכולם יראו אותי.

חזרתי בעל ניסיון חיים רב.למדתי כיצד שורדים מיום ליום. מעגל חיים אחד נסגר.
מלבד משפחתי הקרובה בת 6 נפשות (סבא הוגו, סבתא סידה, הורי, אחי ואני) כל שאר בני משפחתי נכחדו במחנות המוות של האוסטאשה. חיי 44 איש כבו, מתינוקות ועד בוגרים, 44 איש נעלמו לתמיד. אחדים מהם ידוע לנו היכן וכיצד נספו, אחרים נעלמו בלי שנדע אי פעם מה עלה בגורלם. ידוע לנו מקום הימצאו של קבר אחד בלבד, קברה של סבתא שלי, זכר יחיד לכל המשפחה הענפה.
ב-20 לדצמבר 1948 עלינו ארצה באוניית מעפילים "ראדניק".




הנער היהודי שלמה פרל בבית ספר של נוער היטלר בבראונשווייג,



שלמה פרל (נולד ב-21 באפריל 1925) הוא יהודי ניצול השואה, פועל למען הנצחת תודעת השואה, בין היתר הוא כתב את קורותיו בספר אשר בהמשך עוּבַּד לסרט נושא פרסים בשם "אירופה אירופה".
ביוגרפיה
פרל נולד בעיר פיינה בסקסוניה התחתונה שבצפון גרמניה, למשפחה יהודית שהיגרה מרוסיה. לאחר עליית הנאצים לשלטון ופרסום חוקי הגזע, ובעקבות ביזה של חנות הנעלים של משפחתו ולאחר שסולק מבית הספר בו למד, עבר ב-1935 עם משפחתו ללודז' שבפולין.
לאחר פלישת הנאצים לפולין ברח שלמה פרל עם אחיו יצחק לחלק הסובייטי של פולין, והצטרף לבית ילדים סובייטי ולארגון הנוער הקומסומול; אחיו המשיך ליעד אחר. עם פלישת גרמניה לברית המועצות בשנת 1941 נמלט, ומאוחר יותר נפל בשבי יחידה של הצבא הגרמני. בזכות שליטתו המוחלטת בשפה הגרמנית הצליח פרל לשכנע את לוכדיו כי שמו למעשה יוזף פרייל (Josef Perjell) וכי הוא אזרח גרמני החי מחוץ לגרמניה. פרל התקבל ליחידה ושימש בה כמתורגמן רוסית-גרמנית. במסגרת תפקידו נטל חלק כמתורגמן בחקירת בנו של סטלין, שהיה קצין בצבא האדום. פרל היה בסכנה מתמדת עקב היותו יהודי נימול, והוא ניסה להימלט במספר הזדמנויות מהצבא הגרמני חזרה לסובייטים, אך ללא הצלחה.
בגלל שהיה עדיין קטין, נשלח לבית ספר של נוער היטלר בבראונשווייג, שם המשיך להסתיר את זהותו היהודית תחת השם יוזף פרייל. באותה תקופה הייתה לו חברה בשם לני לטש, נאצית נלהבת שלמרות אהבתו הגדולה אליה, נמנע מלספר לה על היותו יהודי. פעם אחת גילתה אמה של לני שפרל הוא יהודי, אך היא נמנעה מלגלות את סודו.
קרוב לסיום המלחמה נתפס פרל עם חבריו ליחידה הגרמנית על ידי יחידה של צבא ארצות הברית, אך בגלל שהיה מגויס זוטר לא נעצר כאסיר מלחמה אלא שוחרר. הוא מצא את אחיו יצחק ונודע לו על מותם של הוריו. עקבות אחותו, שברחה לכיוון הרוסים, אבדו.
בתום המלחמה חזר פרל לזהותו היהודית ושימש תקופה קצרה כמתורגמן בצבא הסובייטי. עלה לארץ ישראל ביולי 1948, התגייס לצה"ל והשתתף במאבק על שחרור ירושלים הנצורה במלחמת העצמאות.
שנים רבות לאחר מכן, כתב את סיפור חייו בספר אוטוביוגרפי בגרמנית, שתורגם לאחר מכן לעברית ויצא ב-1991 בשם "קוראים לי שלמה פרל!". בשנת 1990 יצא לאקרנים הסרט "אירופה אירופה" המבוסס על סיפורו, בו הוא גם השתתף. הסרט זכה ב-1991 בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, והיה מועמד לפרס האוסקר. ב-1994 יצאה לאור מהדורה חדשה של הספר בעברית בשם "אירופה אירופה".
כיום מספר שלמה פרל את סיפורו האישי במקומות רבים, ופועל למען העמקת תודעת השואה.

מסע ההישרדות של ניותק נתן אלדר , בן 14 וחצי בשואה , נווט קרב בחיל האוויר הישראלי



אל"ם אלדר ניותק נתן (ז''ל)
בשואה
ניותק היה הצעיר לבית אדלר. כל משפחתו הושמדה בטרבלינקה. רק הוא ואחיו הבכור – פנחס נותרו כנצר יחיד למשפחתם. ויחד שרדו את נדודיהם ברוסיה, הכשרתם כנווטים, ולימים גם בחיל האוויר הישראלי היו מוכרים כ'אחים הנווטים אדלר'.
עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 סיים ניותק כיתה  ו' בגימנסיה העברית בביאליסטוק. עם כניסת הצבא האדום עבר לגימנסיה של דרוסקין . ביוני 1941 עם תחילת מבצע "ברברוסה" היה עם אחיו הבכור פנחס במחנה נופש בדרוסקין, כ - 40 ק"מ מביאליסטוק, והם לא יכלו לחזור לחיק המשפחה.
הוא ואחיו נדדו ברחבי ברית-המועצות והוא רק בן 14.5. תקופת הנדודים היתה בתנאים קשים ,תקופות של הפצצות ורעב . ורק לימים כשהגיעו לקווקאז הצליח ניותק למרות הכל,להמשיך בלימודיו וקיבל שם תעודת בגרות ב 1943.
לאחר מכן,זייף את גילו והתנדב יחד עם אחיו לחיל האוויר הפולני, ולמד נווטות ב'בית הספר לנווטים' של הצבא האדום, בצ'קאלוב כיום אורננבורג, בהרי אורל, והוסמך ב1944 , בהצטיינות כנווט וקצין. ניותק בן ה-17 היה הנווט הצעיר ביותר . והשתתף בהפצצות על גרמניה. פרטים נוספים ,ניתן למצוא אצל אחיו רס'ן אדלר פנחס.
תקומה
לאחר המלחמה הוחזר לוורשה וסופח לטייסת הממשלה הפולנית, טס כנווט לבירות אירופה השונות. הוא ואחיו חיפשו כל דרך לעלות לפלסטינה ולכן ערקו למערב אירופה בנובמבר 1945. בנובמבר 1946 הצטרף לשורות האצ"ל באיטליה כדי לעלות ארצה בדרך בלתי לגאלית ולתרום מניסיונו הצבאי כנווט ללוחמי עצמאות ישראל. עם עליה ב' הגיע לחופי פלסטינה, באוניה 'ולגווד', נתפס על-ידי הבריטים והועבר למחנה מעצר בעתלית, משם ברח והגיע לחיפה. בסוף 1946 התקבל לטכניון. הצטרף ללח"י שבראשו עמד יצחק שמיר. כינויו ב'לח"י'-לוחמי חירות ישראל, היה "שלום". עם הקמת המדינה הצטרף לצה"ל כקצין בחיל השריון ולחם תחת פיקודו של יצחק שדה, השתתף בכיבוש יהודיה.
מרגע הגעתו ארצה היה פעיל בכוחות הביטחון החל ב'לח"י', ואח'כ למרות שאיפתו להמשיך  כנווט קרבי, הוא נאלץ להתחיל בחיל השריון בפיקודו של יצחק שדה. ורק לימים צורף לצוות אוויר.
בשחקים
 עם הקמת חיל האוויר, לאחר שהשקיע מאמצים רבים שתוכר הכשרתו ונסיונו כנווט קרבי.
הוא הועבר אליו בשנת 1948 כנווט. טס במספר טייסות והשתתף במבצעי הפצצה ביום ובלילה. כינויו הידוע והפופולארי בקרב אנשי צוות האוויר, היה "ניותק". משום מה הוא הוגדר כשייך לאנשי 'גח'ל' (שייחוסם היה נחות מזה של 'מח'ל'). נסיונו ושליטתו ב-7 שפות (בניהן: אנגלית, צרפתית ואיטלקית) איפשר לו לטוס עם טייסים שהגיעו מארצות שונות ולא שלטו בעברית. טיסותיו המפורסמות ביותר כנווט היו טיסות צילום במטוס מוסקיטו עם הטייס אל"מ שלמה להט ז"ל, הצילום ארך יומיים (מספר גיחות) ובו צולמו כל בסיסי הצבא המצרי, שדות התעופה וקהיר.  היוזמה וביצוע הטיסות היו של ניותק ושלמה, מבלי שקיבלו  רשות מהממונים עליהם, ועל כך נשפטו, ואח'כ קבלו חנינה מבן- גוריון, ששבחם על הביצוע. הצילומים שימשו לתכנון מערכת סיני – מבצע קדש ב 1956.

ניותק שירת כנווט ראשי בחיל האוויר, יועץ אווירי למפקדת חיל הים וראש ענף אוויר 3. השתתף כנווט בהטסת יוצאי תימן ועליות נוספות ממזרח אסיה. במלחמת קדש קישור ותאם המערכה האווירית עם הטייסות הצרפתיות, ופיתח מערכת יחסים הדוקה עם פיקוד חיל האוויר הצרפתי, שהיה התומך העיקרי של חיל האוויר הישראלי באותה תקופה. ניותק קיבל אות הצטיינות מחיל האוויר הצרפתי ונסע לצרפת למספר פעילויות חסויות של תאום בין שני החילות. האלוף עזר ויצמן כתב עליו "קצין בעל אינטליגנציה בלתי רגילה ויצירתיות בלתי מוגבלת". וכפי הנראה התקדמותו בחיל- האויר, הושפעה  גם מעמדותיו ומעברו ב'לח'י ', שלא היו ב'תקינות הפוליטית' של אותם ימים.
ניותק שירת בחיל האוויר בכל המלחמות עד מלחמת לבנון הראשונה בה שירת כקת"א (קצין תיאום אווירי) קצין קישור בין חיל האוויר לכוחות היבשה. בשנים 1962-5 בהיותו בשליחות מטעם משרד הבטחון וצה'ל בארה"ב חלקן סודיות ,סיים גם לימודי תואר M.Sc   בהצטיינות, בהנדסה תעשייתית באוניברסיטת קולומביה.
ב-1985 סיים את שירותו כסגן אלוף .ודרגת אלוף משנה  שהוענקה לו במילואים.