הנדה דרורי , השתתפה בגיל עשר וחצי באופרת הילדים ברונדיבר בגטו טרזין

 

 

 הנדה דרורי , השתתפה בגיל עשר וחצי באופרת הילדים ברונדיבר בגטו טרזין

"ברונדיבר", שנכתבה בידי המלחין הנס קראסה ומחבר הלברית אדולף הופמייסטר, הוזמנה כאופרה לילדים במכרז שפורסם בפראג ב-1938 ונתקלה אף היא במציאות החיים הקשה כשהגרמנים השתלטו על צ`כוסלובקיה. האופרה הועלתה על ידי ילדי הגטו תחת הכיבוש הנאצי, במשך 55 פעמים כשהצוותים המקוריים שנשלחו למחנות ההשמדה הוחלפו על ידי צוותים חדשים. גם מלחין האופרה, קראסה, נורה למוות בשנת 1944 בידי קצין גרמני באושוויץ.

עם אלמנטים טעונים כל כך מתמודדת כעת הנדה דרורי, שהגיעה לגטו טרזין בגיל עשר וחצי והשתתפה בהצגה המקורית. דרורי, בחברת שורדות נוספות של אותו מחנה הוזמנה לצפות בהפקה החדשה של "ברונדיבר".

"הפרמיירה של האופרה הזאת הוצגה עוד לפני טרזין", מספרת דרורי, "בבית יתומים יהודי בפראג, ושם לא הייתי, אבל בטרזין השתתפתי מההרכב הראשון של האופרה. שרתי במקהלה, אבל לא רק במקהלה, מכיוון שהבעיה בטרזין, בכל הרמות ובכל התפקידים, הייתה שאף פעם לא ידעת אם האדם שקיבל תפקיד מסוים יישאר בו, מסיבות מובנות -  או מחלה, או טרנספורט, ולכן הרבה ילדים למדו כל תפקיד.

"התפקידים היו מאוישים בפוטנציה על ידי הרבה אנשים, ואני לא מדברת רק על יצירות התרבות הרבות שבוצעו אלא גם על תפקידים בניהול. תמיד היה צריך להיות מישהו שיגבה במידה שהנבחר נעלם".

כל כך הרבה פעילות תרבותית הייתה שם?

"הפעילות התרבותית המאוד ענפה שהתפתחה בטרזין הייתה בהתחלה אסורה בתכלית האיסור על ידי הגרמנים, ורק כשהם הבינו שזה יכול להיות לטובת הפרופגנדה שלהם, הם אפשרו פעילות תרבותית. היו שם אופרות של מבוגרים שלא הוצגו אלא רק שרו אותם בצורה קונצרטנטית, היו שחקנים שעשו ערבי קריאה ושירה, היו כמה קברטים, היו כל מיני אנסמבלים מוזיקליים, רביעיית מיתרים, ועוד כל מיני שניגנו, הרבה פעילות מוזיקלית".

היה לך רקע מוזיקלי או שהיו ילדים שהצטרפו לאופרה בלי שום רקע קודם?

"היה לי רקע מכיוון שבן הדוד של אמא שלי היה מנצח מפורסם, גם אחרי המלחמה, קארל אנצ`רל. הוא היה מנצח בפראג לפני המלחמה, ואחריה, בשנת 68, ב`אביב של פראג`, הוא ברח לקנדה וגם שם התפרסם. אפשר למצוא באינטרנט הרבה יצירות שהוא ניצח עליהן".

"כל אפשרות לברוח מהמציאות לעולם של יופי הייתה ברכה"
 
נדמה שהסיפור שלכם הוא התשובה החזקה ביותר לשאלה האם למוזיקה ולאמנות יש כוח לשנות את המציאות
"לאמנות, ולמוזיקה אולי במיוחד, וגם להומור. החיים בגטו בטרזין היו חיים קשים של רעב ומחלות ובעיקר פחד מתמיד להישלח לטרנספורט. אמנם לא ידענו לאן הם הולכים, אבל ידענו שזה בטח יותר גרוע מטרזין, שהיה מספיק גרוע גם הוא, ולכן כל אפשרות לברוח מהמציאות הזאת לעולם של יופי, עולם שזכרנו אותו אולי מהבית, הייתה ברכה מאוד גדולה, ונתן תקווה שאולי בכל זאת נשרוד, מה שלא היה בטוח בכלל.

"גם הומור, גם לצחוק קצת על המצב ועל הגרמנים וגם על עצמנו, זו הייתה עזרה מאוד גדולה. מבחינה אמנותית זה לידי ביטוי בעיקר בקברטים בצ`כית ובגרמנית שהיו בטרזין. אגב, קטעים מהקברט הגרמני יציגו גם כאן. יגיע לכאן צוות שיציג קטעים מהקברט הגרמני וייתן דוגמאות של מה שזה היה".

את עצמך השתתפת בעוד גופים אמנותיים בגטו?

"בתוך בית הילדים שרנו הרבה במקהלה והיינו הולכים לשיר בבתי הזקנים שהם היו הכי מסכנים מכולם. היינו הולכים לשיר להם ולעודד אותם, עם המקהלה של החדר שלנו, חדר 28".

יש לי  שאלה קצת לא נעימה. האם גם במצב המסויט הזה של חיים בגטו מגיעים למצבים של לריב למשל על סולואים ועל תפקידים, או שהכל נרתם לטובת החיזוק ההדדי?

"אנחנו היינו בני אדם, וילדים, וזה בהחלט היה חשוב. היו שם כל מיני גילויים כאלה שאנשים, ילדים, מאוד רצו לשמור על התפקיד לעצמם. זה לא הגיע למריבות ושנאה או משהו, אבל כן, היה, בוודאי, ניסיון של הילד שקיבל איזה תפקיד לעמוד על כך שהוא יהיה הראשון ולא השני, השלישי או הרביעי. אני למשל למדתי את תפקיד הכלב שיש באופרה, והייתי הכלב החמישי, אז זה לא היה איזשהו כבוד גדול... חשוב היה להיות הראשון, או לפחות השני..."

כמה מהילדים שרדו? אתם שומרים על קשר קבוע ביניכם?

"אני לא יכולה להגיד במספרים אבל מעטים. אני בקשר עם אלה שהיו איתי בחדר 28, מאוד בקשר. אלה שהיו באירופה במשך כל הזמן הזה היו בקשר, ואלה שבישראל, יצרנו איתם קשר אחרי מהפכת הקטיפה של צ`כיה, שרק אז אפשר היה לתקשר, ואנחנו נפגשים כמעט כל שנה, בכל הזדמנות ובכל מקום שאפשר. אנחנו בעצם כמו אחיות. עברנו שנים קשות מאוד ביחד והקשר שלנו הוא קשר מאוד קרוב".

המשכת לעסוק מאז במוזיקה?

"שרתי כל חיי במקהלה, כל זמן שהייתה לי נשימה, עד התקף הלב שעברתי".

"איש לא אשם באיפה שהוא נולד"
 
חזרת אחרי המלחמה לצ`כיה?

"אני חזרתי מהמחנות לפראג, יתומה גמורה, עם אמי החורגת שאבי התחתן איתה בטרזין, ומאוד אהבתי אותה. הייתי בפראג ארבע שנים, ועליתי לארץ עם קבוצת נוער בשנת 49. אני גרה מאז בקיבוץ `החותרים`".

איך את מתמודדת עם החיבור הכל כך טעון בין גופים מוזיקליים ישראלים וגרמנים בהפקה החדשה של האופרה?

"טוב מאוד. השאלה הזאת נשאלת תמיד והיא שאלה שאין לה תשובה אחת. לי קשה מאוד לנסוע לגרמניה, יחד עם זה יש לי ידידים מאוד קרובים וטובים בגרמניה, אלא שהם מדורות אחרים, והם מאלה שמנסים לתקן את מה שהדורות הקודמים קלקלו.

"כשאני נמצאת בגרמניה ופוגשת מישהו שהוא זקן ממני – כי הייתי אז ילדה קטנה וגם הגרמנים בגילי היו אז ילדים קטנים ולא אשמים בכלום – אבל כשאני פוגשת זקנים בגרמניה, בלי לחשוב הרבה זה עולה בי, השאלה מה הם עשו בזמן המלחמה, האם הם היו נאצים. אבל אין בי שום שנאה לגבי גרמני מדור אחר רק כי הוא גרמני. איש לא אשם באיפה שהוא נולד".

אין בך את החשש שאולי מדובר במשהו שמאוד מושרש בעם מסוים, ולא רק עניין של דור ספציפי?

"הניסיון שלי אומר שהידידים הגרמנים שלי עכשיו מנסים לעשות כמיטב יכולתם. יש בגרמניה ניאו נאצים ויש מכחישי שואה, אבל גם אצלנו יש גזענות ושנאה לכאלה ואחרים. אני חושבת שזו איזו תכונה אנושית מכוערת שמופיעה בכל מקום. בעמים מסוימים אולי יותר, ובאחרים פחות".

 מקור

גטו טרזין : הציירת פרידל דיקר -ברנדייס לימדה את יסודות הציור לילדים

פרידל דיקר – ברנדייס לימדה את יסודות הציור בגטו טרזין , עודדה את פיתוח הדימיון של הילדים, וניסתה להביא אותם לידי ביטוי אישי למצוקותיהם ותקוותיהם גם יחד. 

מה ילדים אלו ציירו? 

לוויות, ילדים צועדים למעון שלהם בליווי שוטרי הגטו היהודיים, אחו ירוק, קערות מלאות באוכל משובח, פרחים, ילדים משחקים, חופש ובית. בדרך כלל הילדים חתמו על הציורים את שמם וגילם, כך שהציורים הפכו למצבה אילמת לזכרם, היות וחלק ניכר מהציורים שרד בניגוד לרוב הילדים שציירו אותם.

בספר "אין פרפרים פה"  קובצו  היצירות הללו של ילדי הגטו שמאפשרות לנו לחוש כיום את רגעי האימה והחרדה, את ההתמודדות עם המוות, הרעב המציק, הפירוד מההורים וגם רגעי נחמה זמניים.

מקור

אין פרפרים פה: ציורים ושירים של ילדי גיטו טרזינשטדט 1942–1944 (במקורו הצ'כי: Dětské kresby na zastávce k smrti, Terezín 1942–1944,  ) ילדים בתחנה שלפני המוות, טרזין 1942–1944) הוא קובץ ציורים ושירים של ילדי גטו טרזיינשטט מן השנים 1942–1944 בעריכת חנה וולאווקובה (וולקוב) (Volavková) שראה אור בשנת 1959 בהוצאת המוזיאון היהודי הממלכתי של צ'כוסלובקיה בפראג. במקביל למהדורה המקורית בצ'כית ראו אור גם תרגומים לאנגלית, גרמנית וצרפתית, ובשנת 1963 ראתה אור גם מהדורה עברית, שאת שיריה תרגמה לאה גולדברג.

למידע נוסף

ילדים בגטו טרזין, 23 ביוני 1944

מאת: יד ושם 

ילדים יהודים בגטו טרזין בעת ביקור הצלב האדום ביוני 1944. הגרמנים נתנו לילדים רשות חריגה לשהות ברחוב זה למשך ביקורם של אנשי הצלב האדום, במסגרת יצירת מצג שקרי לפיו יהודי גטו טרזין נהנים מתנאי חיים טובים. בעקבות הביקור כתב נציג הצלב האדום שטרזין היא "עיר ככל הערים" ותושביה נהנים מתנאים חיים משופרים. המשלחת לא ידעה על רבבות היהודים שהוצאו מהגטו מזרחה להשמדה. מעל 150,000 יהודים גורשו לגטו טרזין. כ-90,000 מהם גורשו למחנות ההשמדה. מעל 30,000 יהודים נוספים נספו בגטו עצמו מקור, מרעב וממחלות.

ילדים יהודים ברחוב ראטהאוז (ראטהאוזשטראסה, Rathausstrasse) בגטו טרזין בעת ביקור הצלב האדום בגטו ב-23 ביוני 1944. רחוב זה היה סגור בפני תושבי גטו טרזין על ידי שומרים ומחסומים. היחידים שהורשו לעבור ברחוב זה היו צ'כים, גרמנים ויהודים בעלי מקצועות כגון חשמלאים, נגרים ושרברבים. גם אנשי המשטרה היהודית לא הורשו לעבור את המחסומים. הגרמנים נתנו לילדים רשות חריגה לשהות ברחוב זה למשך ביקורם של אנשי הצלב האדום, במסגרת יצירת מצג שקרי לפיו יהודי גטו טרזין נהנים מתנאי חיים טובים.

טרזין היה גטו לדוגמה שהקימו הגרמנים בנובמבר 1941 בטרזין שבצ'כיה הכבושה, כ-60 ק"מ מצפון לפראג. באוקטובר 1943 הובאו לגטו טרזין כ-450 מיהודי דנמרק שלא הצליחו להימלט לשוודיה, והצלב האדום הדני ביקש לבקרם. לכן ערכו הגרמנים בסתיו 1943 מבצע לשיפור פני הגטו. רחובות הגטו, שעד אז סומנו רק באותיות ובמספרים, קיבלו שמות פיוטיים. הוקמו חנויות דֶמֶה עם מעט סחורה. נפתח "בית קפה" וניגנה בו להקת ג'ז מקומית. טרזין לא כונתה עוד גטו אלא "אזור התיישבות יהודית".

לקראת הביקור הוקם גן ילדים ליום אחד. פונו אסירים שנדחסו בחדרים צפופים בקומות הקרקע של הבתים לאורך המסלול המתוכנן. שלושת חברי המשלחת, ובהם שני נציגי הצלב האדום הדני, ביקרו ב"חדרי משפחה" מזויפים. הם הורשו לדבר רק עם אסירים מיוחסים – יהודים דנים ונציגי ההנהגה היהודית – ורק בנוכחות שומרי אס-אס.

בעקבות הביקור כתב נציג הצלב האדום שטרזין היא "עיר ככל הערים" ותושביה מקבלים מנות מזון גדולות מכפי שמקבלת כלל האוכלוסייה. המשלחת ראתה בטרזין "יעד סופי" ולא שאלה איפה רבבות היהודים שהוצאו מהגטו מזרחה.

לפני שהוסרה התפאורה ששימשה לתרמית צולם בגטו סרט תעמולה שכותרתו "טרזין – אזור המושב היהודי", ובפי אסיריו כונה באירוניה "הפירר מעניק ליהודים עיר". סרט זה לא הוקרן מעולם לפני הקהל הרחב, שכן גרמניה הובסה במלחמה לפני השלמתו. רוב השחקנים והצוות גורשו לאושוויץ ונרצחו.

מעל 150,000 יהודים גורשו לגטו טרזין מכל רחבי אירופה, בעיקר ממערב אירופה. כ-90,000 מהם גורשו להשמדה במחנות ההשמדה, בעיקר באושוויץ. מעל 30,000 יהודים נוספים נספו בגטו עצמו מקור, מרעב וממחלות. מבין כ-13,000 ילדים שגורשו לגטו טרזין שרדו מאות ספורות. רובם המכריע גורש למחנות ההשמדה.

ארכיון התצלומים של יד ושם 4613/522

 מקור וקרדיט , יד ושם

 

 

חוה - יומנה של נערה מגטו טרזין

 

חוה - יומנה של נערה מגטו טרזין

 מתוך: בשבילי הזיכרון - תכנית חינוכית בנושא השואה ( "יד ושם)

סביבת הלימוד שלפניכם עוסקת ביומנה של חוה פרסבורגר, נערה מגטו טרזין. מטרתה להעניק לתלמידים הבנה על תפקיד היומן ככלי תיעוד אישי והיסטורי, באמצעות חשיפה וקריאת קטעים מתוך היומן שנכתב בגטו טרזין . קטעי היומן מלווים בשאלות והנחיות כדי לסייע לתלמידים ללמוד על עולמה הפנימי של חוה ולזהות מידע על גטו טרזין.

הסביבה כוללת:

• סרטון קצר על הקהילה היהודית בפראג ועל חוה ומשפחתה.

• כרטיסיות לעבודה בקבוצות. כל כרטיסיה כוללת:
  קטע מתוך היומן
  מידע היסטורי קצר על גטו טרזין 
  שאלות

• דיון מסכם על ערך היומן.
   

לסביבת הלמידה ביד ושם ( קישור)

 

אווה ארבן, , ניצחה את המוות כמה פעמים: כילדה בגטו, וכנערה בצעדת המוות באושוויץ

אוה ארבן,  ילידת 1930

"קיבלנו פקודה לעזוב את הבית. התירו לנו לקחת רק מזודה אחת קטנה לכל איש ואשה. עמדתי בפתח והבטתי, בפעם האחרונה, בחפצים שהשארנו.

המיטה שלי – מי יישן בה? מי יהנה משמיכת הפוך הרכה?
מי ישחק בצעצועים שלי?
על מי יסתכל הליצן הצוחק בתמונה שעל הקיר?
הוי, מה עצוב לעזוב הכל וללכת.
יצאנו לרחוב. אנשים הביטו בנו. התביישתי. הרגשתי בלבי כאב וכעס נורא.
הפכנו להיות אנשים חסרי בית".

מקור 

אווה ארבן נולדה בכפר דצ'ין בצ'כוסלובקיה והיתה בתם היחידה של מרתה ויינדז'יך לויט.

האב היה כימאי ותעשיין

 בשנת 1935 עברה משפחתה של אווה לפראג, שם גדלה. עם כיבושה של צ'כיה בידי גרמניה הנאצית וכינונו של "הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה" יושמה מדיניות אנטי יהודית שכללה מעצרים, עבודות כפייה, גזרות והגבלות בכל תחומי החיים. בדצמבר 1941, נשלחו אווה והוריה לגטו טרזינשטט (טרזין), שם חיו עד גירושם לאושוויץ-בירקנאו באוקטובר 1944.

בתקופת מחנה טרזין הם גרו בתנאים קשים , עם הקצבות מזון  זעירות ולכן הילדה אווה ארבן  עם ילדים יהודים אחרים היו גונבים ירקות מהשדות במחנה בהם גידלו ירקות עבור הצבא הגרמני .

אווה אורבן ואמה הצליחו לעבור את הסלקציה של מנדלה כי אווה התחזתה לנערה בת 18 למרות שהייתה רק בת 14 .

מאושוויץ-בירקנאו, הועברו אווה ואמה למחנה עבודה ומשם הוצאו בצעדות המוות. בתחילת צעדת המוות בחורף הקשה של 1944 לא היה לאווה נעליים , עד שגרמני אחד השיג לה נעליים .  בצעדת המוות אווה ואמא שלה צעדו כל יום בין 25 ל30 ק"מ ביערות  מושלגים ובדרכים לא דרכים . ברגע שימשהו היה מתיישב לנוח אנשי הס"ס שליוו את  צעדת המוות היו מייד יורים בו למוות.

אחרי צעידה של 750 ק"מ  הגיעו למקום שנקרא צוואדו שם שוכנו באורווה מסריחה. מכל האלף  איש שיצאו לצעדת המוות נותרו רק 250 איש , וגם האמא שלה מתה .

אווה שנרדמה חזק מאד  באורווה  כל הלילה התעוררה בבוקר וגילתה שהיא לבדה , כל השאר המשיכו בצעדת המוות והיא  נותרה לבד . אנשי הס"ס וגם הכלבים חשבו שהיא מתה וכך היא ניצלה .

בעזרת פליטים צ'כים באזור היא הגיעה , אחרי 3 ימי הליכה  לכפר צ'כי.

אווה שרדה את צעדת המוות והגיעה לכפר הצ'כי פוסטז'קוב, שם מצאה מקלט אצל קריסטוף ולודמילה יאהן שהצילו את חייה.  הם הסתירו אותה בפינה נסתרת במרתף של הבית שלהם בכפר הצ'כי עד ל8 למאי 1945..

לאחר השחרור, שבה אווה לפראג, השלימה את לימודיה ושם פגשה את פטר ארבן, בעלה לעתיד. הזוג עלה לישראל ב-1948. לאווה ולפטר ילדים, נכדים ונינים. אווה היא אשת עדות המספרת את סיפורה בפני קהלים מגוונים בארץ ובעולם.

ההישרדות של הנערה בת-שבע דגן בשואה

 

הציור בפתיחה הוא של שמואל בק , בעצמו ילד ניצול שואה 

בת-שבע דגן נולדה בלודז' שבפולין ב-1925. אביה שלמה-פישל היה בעל בית מלאכה לאריגה, ואמה פייגה הייתה תופרת. לבת-שבע היו חמישה אחים ושלוש אחיות .עם פרוץ המלחמה, בת-שבע ואביה הצליחו להגיע לראדום. אביה שיחד חייל גרמני שהבריח את אמה ושתי אחיותיה לעיר. המשפחה הועברה לגטו הגדול בראדום

באוגוסט 1942, בת-שבע ואחותה הצעירה סבינה הופרדו מהוריהם ומאחותם הגדולה גניה, שנשלחו לטרבלינקה. בת-שבע וסבינה הועברו לגטו הקטן והחליטו לברוח לגרמניה. במהלך הבריחה, סבינה נהרגה...

"רק 20 שנה אחרי המלחמה פגשתי ניצולים שספרו לי שסבינה אכן ניסתה להימלט מהגטו אך נורתה על ידי חיילים. היא הייתה ילדה יפהפייה, קטנה ממני רק בשנתיים, האובדן שלה היה קשה מאוד".

דווקא בגרמניה, מעוז הנאצים, הצליחה דגן למצוא עבודה בקלות בגלל הצורך הנואש בידיים עובדות, אך תוך זמן קצר הלשינו עליה תושבים מקומיים והיא מצאה את עצמה בכלא. דגן עברה בשישה בתי כלא שונים עד שנשלחה למחנה הריכוז וההשמדה בדרום פולין, אושוויץ, בו על פי ההערכות נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות. היא צעדה שם בצעדת מוות ושוכנה בעוד שני גטאות שונים עד לשחרור האסירים בתום המלחמה.

"במהלך כל המלחמה נאבקתי כדי לשרוד, אבל זה לא היה רק מאבק גופני אלא גם נפשי. ניסיתי לשמר את הנשמה והמוח שלי, למדתי צרפתית, למדתי שירים שאני יודעת לדקלם עד היום וכמו כל אסיר הכרתי קללות בכל השפות. במחנה הפליטים בבריסל פגשתי חייל בריטי יהודי, פרץ דגן, ובזכות הצרפתית שלי יכולנו לתקשר והתאהבנו. עליתי לארץ עם חברה טובה מהגטו כי לא יכולתי לסבול עוד פרידה, כאן התאחדתי עם שני אחיי ששרדו וגרתי עם חברתי אצל אחד מהם עד שפרץ קיבל חופשה מהצבא ובא לארץ.

אחרי שהתחתנו עברנו לבת ים ולאחר מכן לחולון. הגשמתי חלום ילדות ולמדתי באוניברסיטה חינוך, עבדתי כגננת בשירות הפסיכולוגי ואפילו עשיתי שליחויות עם המשפחה. גרנו באנגליה ובמקסיקו, לכן אני דוברת גם ספרדית, בנוסף לאנגלית, יידיש, פולנית, צרפתית וכמובן עברית. הקמנו משפחה נהדרת, יש לנו שני בנים, עשרה נכדים ו־25 נינים, בעלי נפטר לפני שנים רבות, אך עבורי המשפחה הזאת היא הנקמה הטובה ביותר בנאצים".

 בת-שבע הגיעה לשוורין בגרמניה תחת זהות בדויה של מכרה פולנייה. היא עבדה במשק בית של שופט מחוזי נאצי עד שנתפסה. לאחר מכן, היא נכלאה בשישה בתי סוהר ובמאי 1943 נשלחה לאושוויץ-בירקנאו, שם עבדה בעבודות כפייה.

בינואר 1945, בת-שבע הוצאה בצעדת המוות והגיעה לרוונסבריק ולמלכוב. היא שוחררה על ידי בעלות הברית במאי 1945

לאחר המלחמה, בת-שבע עלתה לישראל בשנת 1945. היא נישאה לפרץ ונולדו להם שני בנים, נכדים ונינים רבים. כאשת חינוך, היא פיתחה תוכניות לימודים להוראת השואה לגילאים צעירים וכתבה ספרי ילדים על השואה, וכן ספר שירה לנוער ולמבוגרים על חוויותיה

אוטו נתן קומוי האיש שהקים את בתי הילדים היהודים בבודפשט והציל אלפי ילדים בשואה

 

מקור וקרדיט :

יצחק קשתי , הצלה כמחאה ומרי : בתי ילדים יהודיים בבודפשט 1944-1945

הוצאת רסלינג , 2014

אוטו נתן קומוי נמנה עם הדור השלישי של מנהיגים ציוניים בהונגריה . גם מנהיגי הדור הראשון כמו הרצל, נורדאו ואחרים נולדו והתחנכו בבודפשט . אלה היו "ילידי" המונרכיה ונחשפו משחר נעוריהם לתופעות של מאבק לאומי, להצעת פתרונות של רב-לאומיות והגדרה עצמית ולתרבות פוליטית נושאת קונפליקטים .
הדור השני של מנהיגים ציוניים בהונגריה צמח משורות המכביאה, אגודת הסטודנטים ההרצליאנית באוניברסיטאות בודפשט, שפעיליה הקימו, משנות ה- 20 ואילך, את תנועות הנוער הציוניות והחלוציות . את קומוי, שנולד בבודפשט ב- ,1892 ואת חבריו יש לראות, על כן, כדור שלישי של מנהיגי התנועה  הציונית

בגיל 15 החל קומוי לתרגם את אלטנוילנד של הרצל מגרמנית להונגרית, אך התרגום ראה אור בהוצאת הספרים שלזינגר רק בשנת 1916 . באותה שנה עצמה נפצע אוטו כהן, הרי הוא קומוי, ששירת כסגן במלחמה . בשנת 1935 הועלה לדרגת סרן ( מיל' ) בזכות הצטיינותו כקצין קרבי במלחמת העולם הראשונה . לימים אותות ההצטיינות שהוענקו לו הביאו לשחרורו משירות בפלוגת עבודה .
קומוי סיים לימודי הנדסה . הוא התמחה בתכנון יציקות של בטון מזוין ושמו הלך לפניו כמומחה בתחומו . על אף הצלחתו ועומס עבודתו במקצועו, הוא השתתף באופן פעיל בעבודת התנועה הציונית, כאשר הוא מודרך על ידי רעיונותיו של הרצל ומפתחם . מדי פעם פרסם מאמרים ב- Zsidó Szemle , כתב העת של התנועה הציונית בהונגריה, ובנוסף שקד על חיבורים שראו אור שראו אור כחוברות לעצמן . עוד ב- 1919 פרסם מסה מקיפה על "עתיד העם היהודי" . העתיד אכן נראה לו מובטח אך ורק במסגרת לאומית-מדינית עצמאית . הוא נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות הציונית הארצית מטעם הציונים הכלליים, וב- 1940 נקרא למלא את תפקיד נשיא התנועה . בשנת 1942 פרסם חיבור חדש בשם "השקפת עולם בשנת 1942 פרסם חיבור חדש בשם "השקפת עולם ציונית" . החוברת רבת העמודים זכתה לתפוצה רחבה ביותר גם מחוץ לחוגי התנועה, לרבות בקרב הפוליטיקאים בהונגריה .

כנשיא ההסתדרות הציונית הוא נטל על עצמו משימות כבדות משקל, עיקר משנת 1943 ( יושב ראש הוועד לעזרה והצלה ) , וביתר שאת בשנה הגורלית 1944 .
יוצאת דופן מבין פעולות ההצלה בתקופה זו הייתה המשימה של הקמתם, ארגונם, ניהולם והבטחת קיומם של בתי ילדים יהודיים ברבעים שונים בבודה ובפשט . רוב בתי הילדים נפתחו בסוף אוקטובר וראשית נובמבר ,1944 בחסות הצלב האדום הבינלאומי .

הם הוקמו על ידי מדור A של הארגון, שהופעל בשלמות על ידי אוטו נתן קומוי שעמד בראשו, בעוד פעיליו התגייסו ברובם משורות תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן . בבתי ילדים אלה ניצלו למעלה מ- 5,000 ילדים ובני נוער וכ- 2,000 מבוגרים, בעוד צעדות המוות של עשרות אלפים יהודים יוצאות לדרכן . כינון בתי הילדים לא רק מצביע על מאמץ ייחודי לאסוף ולהציל ילדים יהודים מדירות בחסות הצלב האדום הבינלאומי .

מבין רשתות בתי הילדים מדור A , בראשות אוטו נתן קומוי ובתמיכתו של שליח הצלב האדום הבינלאומי בהונגריה פרידריך בוֹרן, היה בעל ההיקף הרחב ביותר מבחינת מספר החוסים . מדור זה היה גם בעל המבנה הארגוני המורכב ביותר מבחינת יחידות העזר שלו, שדאגו לציוד, למזון, לשמירה ולכוח אדם לטיפול באוכלוסייה החוסה . היערכות דומה נמצאה בבתי הילדים של אגודת "יוֹ פַּסטוֹר" בראשות כוהן הדת גאבּוֹר סטֶהלוֹ .
מעונות אלה היוו, כזכור, את מדור B בצלב האדום הבינלאומי . בתי ילדים של הצלב האדום השוודי העניקו חסות בהיקף דומה למעונות ה"יו פסטור", אולם חלק מהם נמצאו מלכתחילה במסגרות אחרות, כמו הצלב האדום הבינלאומי . המעונות האופייניים לצלב האדום

בלימת ההתנכלויות של אנשי  צלב החץ בבתי הילדים  בבודפשט  ע"י  אוטו נתן קומוי , ובעיקר הניסיון שנכשללרכז את כולם בגטו על פי החלטת סלשי, עוררו את חמתם של אנשי צלב החץ שנותרו בעיר . קומוי ידע שסכנה אורבת לו כאשר הוא נע ללא ליווי ברחובות בודפשט . ידעו זאת גם חבריו ועוזריו .

 בינואר 1945  פנו אל קומוי שני אנשי צלב החץ במיטב הנימוס וביקשו ממנו לבוא אתם לשיחת הבהרה של מה בכך . קומוי נרצח, ולא שב מן השיחה עד היום .

מקור וקרדיט :

יצחק קשתי , הצלה כמחאה ומרי : בתי ילדים יהודיים בבודפשט 1944-1945

הוצאת רסלינג , 2014