שברי זכוכית, שברי חיים: משפחה יהודית בברלין, 1945-1933

 

 ריטה ג' קוּן

יד ושם , 2020

אדום ונטפו כדם נועדו גם לי [...] כבר איני סתם צופה מן הצד בחורבן שלפני, אלא אחד מקורבנותיו. [...] בבוקר נובמבר האפור והצונן הזה הסתיימה ילדותי והושלכתי אל עולם המבוגרים, עולם של כאב ואימה.

 ב־ 10 בנובמבר 1938 יצאה ריטה קוּן בדרכה ללימודיה בבית הספר ונחשפה לחורבן שהותירו הפורעים בליל הבדולח. ריטה, ילידת נובמבר 1927 , הייתה בת לאב יהודי ולאם גיורת  וגדלה בזהות יהודית מובהקת. על־פי החקיקה הנאצית היו ריטה ואחיה הקטן בני תערובת, מישלינגֶה, ואולם בשל בחירת ההורים בדת היהודית נחשבו הילדים ל"יהודים על־פי חוק".

 ריטה גדלה בצל הפחד מהנאצים, ועם בני משפחתה וכלל יהודי גרמניה סבלה מהגזרות שהוטלו על היהודים בימי המשטר הנאצי. ריטה ואביה נאלצו לעבוד בעבודת כפייה קשה, אבל בזכות מוצאה הארי של אם המשפחה ניצלו בני המשפחה מהנורא מכל — הגירושים למזרח, והם שרדו בברלין עד סוף המלחמה. ר

 ריטה חוותה אפוא על בשרה אירועים מרכזיים בתולדות העיר ברלין ובתולדות יהודי ברלין שהתיאורים שלהם נדירים ביותר בזיכרונות שכתבו יהודים שכן התרחשו לאחר שמרבית היהודים כבר לא היו בעיר ובהם אקציית בתי החרושת ומחאתן של נשים אריות למען שחרור בני זוגן היהודים מבית המעצר ברוֹזנֶשטרָסֶה. בזיכרונותיה שזורים איִמי השואה וסיפור התבגרות של חברה נאמנה ובת למשפחה אוהבת — חורבן ליל הבדולח, הטלאי הצהוב, עבודת כפייה, אקציה ומאסר, ימי הדמדומים של המשטר הנאצי, סיפורים מימי בית ספר, יחסיה עם בני משפחתה היהודים והאַרים ועם חברותיה ואף רגעי חסד משפחתיים. לאחר המלחמה היגרה ריטה לארצות־הברית, והקימה שם את ביתה. ריטה היא דוקטור בספרות השוואתית, אם לארבעה וסבתא לחמישה.

 

 להוצאה לאור ביד בשם

מִישְׁלִינְג הוא מונח מחוקי נירנברג בגרמניה הנאצית, שהתייחס לצאצאים של גרמנים ארים ויהודים; בשנות ה-20, שיעור ההתבוללות בנישואים בקרב יהודי גרמניה הגיע ל-45%. המישלינג סווגו בחוקי הגזע לשני מעמדות, בני-תערובת מדרגה ראשונה, כלומר ילדים של הורה יהודי מלא והורה ארי, ובני-תערובת מדרגה שנייה, מי שהיה להם סב יהודי מלא אחד. ויקיפדיה

 

טובי לוי: להסתתר בתוך לול במשך שנתיים

 

טובי לוי היא ניצולת שואה בת 87, תושבת ניו יורק, דתייה. היא נולדה וגדלה בעיר חודורוב, אז בפולין והיום באוקראינה. את שנותיה האחרונות היא מנצלת להדרכה במוזיאון המורשת היהודית הממוקם במנהטן, ולהעלאת המודעות לשואה ולניצוליה.

בהיותה בת פחות מ-10 כבשו הנאצים את חודורוב. "יום אחד בתחילת 1942, בא אל אבי אחד החבר'ה ואמר, 'משה, הולך להיות הרג גדול. כדאי למצוא מקום מסתור", משחזרת לוי. "אבי בנה מסתור במרתף. סבי לא רצה ללכת להסתתר. הוא נורה במטבח; שמענו את זה". מאוחר יותר הצטופפה עם משפחתה בתוך לול למשך שנתיים.

"אני עדיין מרגישה לפעמים שאני מפסידה. שנה שלמה חלפה", משתפת לוי. לדבריה, "איבדתי את ילדותי, מעולם לא היו לי שנות הנערות שלי. ועכשיו, בזקנותי, הקורונה קיצרה את חיי בשנה. לא נשארו לי כל כך הרבה שנים.

לכתבה המלאה

ברגע האחרון הנערה אסתר בירנד ז"ל מצליחה להגיע לאנגליה

 

אסתר נולדה ב- 1924 בפולדה שבגרמניה. היא התחנכה במוסד ילדים, והשתתפה ככל החניכות בעבודה היומיומית, בתקופה זו עלו הנאצים לשלטון והיא נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל 14 והחלה לעבוד עם חברותיה בהחזקת בית היתומים.

ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה יצאה אסתר מגרמניה בדרכה לאנגליה בגיל 15 הצליחה בכוחות עצמה להגיע לאנגליה, שם הגיעה למעון לפליטים, ומשם לאחר מיון ילדים ונוער לטירה שהועמדה לרשות הפליטים, מקום ללא חשמל ומים מסודרים, תנאי דיור וכלכה קשים ביותר. הנערים והנערות מגיל 13 עד 19 עבדו וניהלו את המקום כמו מחנה קיץ, ועבדו לפרנסתם אצל איכרים בסביבה. 

במשך הזמן התקבצה חבורה של צעירים שרצו לעבוד בחקלאות כדי להכשיר עצמם לעלות לארץ ישראל, בינהם אסתר ונתן, הם הצטרפו לבח"ד והיו הזוג הראשון שנישא בקבוצה ב- 1942, ונולדו להם 2 הבנות הגדולות,  מאוחר יותר כשכבר היו בטירת צבי נולדו הבנים: ידידיה ומישאל.

בשנת 1946 עלתה לארץ והגיעו היישר לטירת צבי. אסתר סבלה לא מעט מהתנאים הקשים, מהחום הכבד, מהשיתוף, מהעבודה המפרכת, תליית כביסה על חוטי תיל דוקרניים. לבסוף נתרצתה לרצון בעלה ועם כל הקושי קשרה את גורלה למקום.

אסתר השתלבה במערכת החיים ומילאה תפקידים כסדרנית עבודה, טיפול ילדים, מחסנאית במחסן הבגדים, עד אשר יצאה ללמוד תפירה והיתה לתופרת בעלת כשרון רב.

בגיל 45 חלתה בטרשת נפוצה והחרפת המחלה הגבילה אותה יותר ויותר, אסתר התאמצה מאוד לזרום עם הקצב והסביבה, ועבדה כל עוד יכלה, עד שמחלתה הכריעה אותה ב-ט"ז בכסלו תשנ"ה, 19.11.1994, והיא בת 70 במותה.

מקור

היומן אודות קיטי

 

קיטי וייחרץ נולדה להורים יהודים בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה, בשנת 1929. מרגע שנולדה, אביה בלה ניהל יומן המתאר את כל הפרטים הקטנים של ילדותה. החל מכמה מיליליטר חלב היא שתתה ומתי. שינויי המשקל שלה, ההתפתחות החושית שלה, ואפילו את טון בכיה מתועדים כולם באהבה בכתב ידו של אביה.

אך ככל שקיטי גדלה, השפעתה של גרמניה הנאצית באירופה התרחבה. ביוני 1938 כתב בלה כי בגלל "הנסיבות הפוליטיות הסוערות בימינו, בת השמונה הבינה זאת לבדה שכיום אין זה דבר טוב בלהיות יהודי." אביה של קיטי תיאר את קשיי המשפחה עקב רדיפה: כיצד איבדו את ביתם, איבדו את מקומות העבודה, כיצד לקיטי כבר אסור היה ללמוד בבית הספר - ואז הוא אף כתב על שילוחים של יהודים מצ'כוסלובקיה.

המילים האחרונות שכתב ביומנה של קיטי היו, "יש לי רק משאלה אחת: "רק רוצה שנלך ביחד. אסתי [אשתו] מרגישה חלשה ופוחדת והיא לא תוכל לפרנס את עצמה."

ב- 6 ביוני 1942, קיטי והוריה גורשו, ככל הנראה לסוביבור. קיטי וכל משפחתה הקרובה נרצחו. שני היומנים של בלה הוסתרו והתגלו על ידי אלמוני לאחר המלחמה.

קיטי הייתה רק בת 12.
מקור 2

מקור ראשי

הארכיטקט ברי גולדסמיד שהיה ילד בשואה נפטר השבוע בגיל 82 מסיבוכי הקורונה

 

דב  גולדשמידט, שהפך לברי גולדסמית לאחר שהגיע לארצות הברית בשנת 1950, נפטר ב- 6 בדצמבר באלבוקרקי. הוא היה בן 82. הסיבה הייתה סיבוכים של קוביד -19, אמרה בתו גוון גולדסמית.

הוא נולד ב -1 במאי 1938 באיב'ה, עיירה במזרח פולין שהייתה אז ומערב בלארוס. אביו, שלימים שינה את שמו להארי גולדסמית, היה לבנאי; אמו גולדה (וולפיאנסקי) גולדשמידט הייתה עקרת בית.

גרמניה פלשה לאזור בשנת 1941, ואילצה את כ -3,000 יהודי איווג'ה לגטו. החל בתחילת 1942, חיילים גרמנים ריכזו אלפים ורצחו אותם. החיסול הסופי של איווג'ה היה אמור להתחיל בשנה החדשה.

אחותו ואחיו נרצחו ע"י הנאצים אך הילד דב ואביו הצליחו להימלט ליערות.

הגולדשמידטים נעזרו בבריחתם מהגטו ליער על ידי פרטיזנים, ובחודשים הראשונים הילד דב ואביו שהו ביערות לבדם.

בסופו של דבר הם הצטרפו למחנה של  פרטיזני בילסקי, קבוצה מהוללת של לוחמי התנגדות יהודים בראשות שלושת האחים בילסקי הכריזמטיים. אביו בנה מקלטים ובונקרים לפרטיזנים, שחילצו מאות יהודים לפני שכוחות סובייטים עברו על האזור בשנת 1944.

לאחר המלחמה הצטרפו גהילד דב גולדשמיד ואביו לעשרות אלפי ניצולי שואה אחרים בדרכם לאיטליה, שם הקימו כוחות מערביים מחנות עקורים. הצמד בילה מספר שנים מחוץ לקסטל גנדולפו, מעון הקיץ של האפיפיור ליד רומא, שם למד גולדסמית איטלקית מהנזירות שניהלו את המחנה. רבים במחנה קיוו לעבור לארץ ישראל ולהכשירם, נציגי הסוכנות היהודית לישראל הפעילו "הכשרות", סוג של תחנת הכשרה, בה למדו הפליטים מיומנויות חקלאיות אחרות.

בשנת 1950 הם הפליגו לניו יורק, שם התיישבו באזור ברונסוויל בברוקלין.

דב שהפך לברי גולדסמית הפך ל"נער יהודי אמריקאי לחלוטין". הוא בילה סופי שבוע בחוף הים. הוא שיחק כדורגל בתיכון תומאס ג'פרסון, שחינך דורות של מהגרים יהודים וילדיהם, בהם השחקן דני קיי, הבמאי פול מזורסקי ועוד.

ב1960 הוא התחיל ללמוד אדריכלות באוניברסיטה בניו יורק וסיים בהצטיינות . התחיל לעבוד כארכיטקט במנהטן, אך כעבור שנתיים נסחף לכיוון תנועת ההיפים וילדי הפרחים, הפך להיות היפי ונעלם למשפחתו , רק לאחר כמה שנים הצליחו לשכנעו לחזור לחיים רגילים ונורמלים, הוא התגרש , נישא מחדש, והמשיך לעבוד כארכיטקט וזכה להצלחה רבה באזורי ניו יורק ומנהטן .

מקור , עיתון הניו יורק טיימס

 

אודות יהודי  העיירה איוויה

טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באיוויה כ-3,000 יהודים, שהיוו רוב תושבי העיירה.

באיוויה פעלו מפלגות ותנועות נוער יהודיות, בהן השומר הצעיר, המזרחי ובית"ר, ומוסדות דת וחינוך יהודיים, ובהם בית ספר מרשת תרבות ובית ספר יידי. שכנא אפשטיין, עורך ה"דער עמעס", היה יליד העיירה.

ב-15 במאי 1929 עלו באש מרבית בתי היהודים ומוסדות הציבור בעיירה בשרפה שפרצה בה, וועד עזרה מקומי פעל לשיקומם.

 

בעקבות כניסת הסובייטים לאיוויה ב-18 בספטמבר 1939, נסגרו רוב המוסדות היהודיים בעיירה.

 בשואה

במבצע ברברוסה, בקיץ 1941, כבשו הגרמנים את העיירה. כעבור מספר ימים גויסו הגברים היהודים בני 15 עד 60 לעבודת כפייה, וב-2 באוגוסט 1941 הובילו הגרמנים 224 יהודים ממשכילי העיירה, ובהם רבנים ומורים, ליער ליד הכפר סטנייוויצ'ה (Staniewicze), שם ירו בהם למוות בסיוע ליטאים.

בעיירה הוקם גטו מוקף גדר תיל, ובראש היודנרט שמונה במקום הועמד משה קופלר, פליט מקרקוב. לגטו הובאו מגורשים יהודים מיישובי הסביבה, ומספר תושביו הגיע ל-3,500 עד 4,000 נפש, תוך צפיפות רבה.

 ב-12 במאי 1942 רוכזו יהודי הגטו בכיכר השוק בעיירה, ולאחר סלקציה, הובלו כ 2,300 איש, רובם נשים וילדים, לסטנייוויצ'ה, ושם נרצחו. עשרות יהודים שניסו להימלט נתפסו ונרצחו.

 בסוף דצמבר 1942 נרצחו עוד כ-150 מיושבי הגטו במחנה העבודה בוריסוב שליד מינסק, וב-16 בינואר 1943 גורשו למעלה מ-1,000 יהודים מהגטו לאזור ביצות ביאלה-בלוטה (Biale Blota) בסמוך לבוריסוב, ושם נרצחו. באותו יום נמלטו ליערות כ-200 יהודים, ורובם הצטרפו במרוצת הזמן לפרטיזנים.

 במרץ 1943 הועברה קבוצה קטנה של יהודים מהגטו לגטו לידא, ובאוגוסט אותה השנה הועברו כ-70 צעירים מהגטו למחנה עבודה ליד סמולנסק, ונרצחו שם. אחרוני היהודים מגטו איוויה גורשו בספטמבר 1943 למחנות ההשמדה סוביבור ומיידנק.

הבריגדה המעופפת: הצלת ילדים ממחנה ג'קובו, קרואטיה

 

יום בהיר אחד היתה שמועה שרוצים להוציא את הילדים... עד גיל 14 או 12 לווינקובצי... ומשפחות כבר התארגנו לאמץ את הילדים, ואז אמא מתערבת ואומרת שאני ילידת 1928 ומתחננת לפניהם שיקחו אותי. כמובן שהפרידה היתה מאוד קשה, לא רציתי [ללכת] בשום אופן.

כך סיפרה שולמית-סרינה מונצ'יק לבית ברודסקי, ילידת סרייבו, על הצלתה ממחנה ג'קובו (Đakovo). בינואר 1942, כשהיתה שולמית בת 16, זייפה את גילה קבוצת נערים מאוסייק (Osijek) שנקראה "הבריגדה המעופפת" (Leteća Ekipa) והוציאה אותה מהמחנה עם עוד עשרות ילדים.

להמשך סיפור החיים באתר "יד ושם"

דבורה קוך – הצלה מבית יתומים יהודי בצ'רנוביץ

 

דודה שלי, האחות הכי מבוגרת של אבא שלי, תמיד עזרה בבתי יתומים, ויום אחד היא הגיעה הביתה עם ילד... לבוש בחליפת קטיפה ירוקה עם צווארון לבן. בלונדיני עם עיניים אפורות גדולות. [הוא] לא דיבר... מפולין הגיע לרומניה, אני לא יודעת איך. הוא היה בבית יתומים... הדודה אמרה: "הוא היה כל כך יפה. לא יכולתי להשאיר אותו שם"... היא לקחה אותו הביתה והחזיקה אותו אצלה.

כך סיפרה בעדותה רחל גינצבורג-קוך על דודתה דבורה קוך שאספה את שמואל גרוי-גראו (Grau) בן ה-12 מבית יתומים יהודי בצ'רנוביץ והחזיקה אותו בביתה. ילדי בית היתומים נשלחו למחרת לטרנסניסטריה. לא ידוע מה עלה בגורלם. מרביתם ככל הנראה נרצחו.

 להמשך סיפור החיים באתר "יד ושם"