ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 9 ביוני 2024

הדאגה לילדים בגטו ורשה

 



בגטו ורשה שררו תנאים קשים להישרדות ומטבע הדברים הראשונים שנפגעו מתנאים אלו היו הילדים בגטו. דאגה רבה לשלומם הובעה בגטו
.
פרץ אופוצ'ינסקי נולד  בעיירה  לוטומיירסק (Lutomiersk) הסמוכה לעיר לודז',  בשנת 1892. סופר, משורר ומתרגם יידי, פעיל במפלגת פועלי ציון. בתקופת השואה נכלא בגטו ורשה ופעל בארכיון רינגלבלום. נספה בגטו ורשה בתאריך לא ידוע

"[סבלו של הילד היהודי] היה צריך לטלטל את נפשנו, לעקור אותנו הפסיביות המשתקת ומהעיוורון שאחז בנו, ולדחוף את כולנו להגן על ילדינו. אבל עד עתה זה לא קרה. כאשר אני כותב את השורות  האלה [נובמבר 1941], אנו מתנסים בזמנים הגורליים ביותר בגטו: גירושים חדשים, רחובות נוספים נלקחים מאתנו, המקום נעשה צר יותר, והלולאה מתהדקת עוד יותר על צווארינו. חומות, חומות חדשות. אין מקום לזוז. חורף, רטיבות, קור, עוני ומוות – האם יעלה בידינו להציל את הילד היהודי?"

·        מאת פרץ אופוצ'ינסקי, בתוך: מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו, מבט חדש על עונג שבת – הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה. מאת שמואל ד' קאסוב, הוצאת יד ושם ודביר, 2014. ע' 205.


מאיר הורן היה בן 6 כשהגרמנים פלשו ומשפחתו גורשה מזרחה לחבל טרנסניסטריה

 

"המשפט 'לעולם לא עוד' מקבל משמעות אחרת"

מאת:
איריס ליפשיץ-קליגר

מאיר הורן היה בן 6 כשהגרמנים פלשו. משפחתו גורשה ועברה מסע ארוך וקשה בין כפרים נידחים עד לשחרור על ידי הצבא האדום. 7 באוקטובר החזיר את הזיכרונות מהשואה: "מה שהיטלר לא הצליח לעשות, אסור שאף אחד ינסה". שישה מנכדיו משתתפים במלחמה: "יש את הצבא הכי חזק בעולם וננצח, אין אופציה אחרת"

 מאיר הורן נולד ברומניה ב-1934. ב-1941, כשהיה בן שש, פלשו הגרמנים לעיר שבה גרו ומשפחתו גורשה מזרחה לחבל טרנסניסטריה, במסע ארוך וקשה בין כפרים נידחים שבהם חיו בתנאי רעב ובאימת מוות. ב-1944, לאחר הכיבוש הרוסי, חזרו לעיירת הולדתם. משפחתו הגרעינית שרדה כולה, אך דודו נרצח עם אשתו ובתם התינוקת.

ב-1950 עלה מאיר לישראל, שירת בצבא, השתתף במלחמות סיני וששת הימים, נישא לשרה, ניצולת שואה גם היא, היה יהלומן שנים רבות, והיום הם גרים בחולון ויש להם שלושה ילדים, 13 נכדים ו-22 נינים. שישה מנכדיהם משרתים או שירתו בחודשים האחרונים בצה"ל ולוחמים בחרבות ברזל. כמה מהם, וכן אשת אחד מהנכדים ונכד נוסף שעומד להתגייס בשנה הבאה, נוכחים ומשתתפים בשיחה שלנו עם מאיר בביתו שבחולון.

מלחמת העולם השנייה: "נולדתי בצ'רנוביץ, רומניה. לאבי, מנחם-מנדל, ולשני אחיו, שמואל ואריה (לייבו), היה מפעל מצליח למוצרי נייר עם עשרה פועלים. כשהמלחמה הגיעה אלינו, ב-1940, אבא ואחיו הציעו את המפעל לרוסים על מנת להציל בכך את המשפחה מפני אפשרות גירוש, כפי שקרה לשכנים, שביום אחד נעלמו ולא היה ידוע גורלם. הרוסים הסכימו ואיפשרו למשפחה להמשיך לעבוד במפעל, שכעת היה בבעלותם.

"ב-1941 הגרמנים פלשו לעיר והרוסים יצאו ללא מלחמה. הגרמנים ריכזו את היהודים בגטו, כמה משפחות בדירה, והיהודים המשיכו לנהל את חייהם בגטו. לדוד שלי שמואל נולדה באותה עת ילדה. יום אחד הוא ירד לרחוב להשיג חלב, והגרמנים ירו בו למוות. מאוחר יותר גם אשתו והתינוקת נרצחו על ידי הגרמנים.

"באוקטובר 1943 גורשנו לטרנסניסטריה, למחנה מעבר. הלכנו דרך שדות מלאים בבוץ שהקשה מאוד על ההליכה. התחנה הראשונה הייתה אטאקי על הנהר הדניסטר, ומשם העבירו אותנו למוגילב דרך הנהר על גבי רפסודה. את הפליטים היהודים הושיבו בקצה הרפסודה, ומדי פעם בעטו באחד מהם והוא נפל לנהר. אחר כך שיכנו אותנו בדיר חזירים, שם כבר ראינו מראות קשים שאני לא מסוגל לפרט, וגם הרבה אנשים שהתאבדו.

עם אחי אריה נותק הקשר, ורק לקראת סוף המלחמה הסתבר לנו שהוא חי, לאחר שעבר עינויים קשים, הסתיר את יהדותו, שינה את שמו ושרד בבית יתומים. המפגש עימו היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. ממוגילב הרומנים הובילו אותנו בין כפרים נידחים דרך שדות בוץ טובעני, כשאנחנו עדיין עם התרמילים, המעילים והשמיכות שהבאנו מהבית. אוכל השגנו מחיפוש בשדות ובסביבה, אכלנו כל מה שמצאנו".

הכל כדי לשרוד: "בשלב מסוים אמי, טובה, התמוטטה ולא יכלה להמשיך ללכת. חייל שראה זאת כיוון את הרובה שלו כלפיה. באינסטינקט של רגע, קפצתי עליו והסטתי את הרובה הצידה. זה כנראה הפתיע אותו והותיר עליו רושם, והוא לא ירה. התחלתי לתת לו דברים מהתיק של אמי והוא הניח לנו. נשארנו בלילה לבד עד שהגיעה קבוצה אחרת של יהודים על עגלות. ראיתי עגלה רתומה לשני סוסים ועליה משפחה. הייתי חייב לעצור אותה. עמדתי מול הסוסים ולא נתתי להם לעבור. אב המשפחה ירד אליי ושאל מה אני רוצה. הסברתי לו את הסיפור עם אמא. 'אני חייב להעלות אותה. אם לא, היא תמות', אני זוכר שזה מה שאמרתי לו. הוא ריחם עליי וחיכה שאעלה את אמא ואני הלכתי לצד העגלה. חברנו ליתר המשפחה וכך נסענו בין כמה כפרים באוקראינה, כשבכל מקום נתנו למקומיים בגדים ותמורתם קיבלנו אוכל, עד שהגענו לכפר חרינובקה, שבו נשארנו יותר זמן.

"גרנו במבנה מחוץ לכפר ששימש כמחלבה, ובו כמה חדרים. בחדר אחד השתכנו כחמש-שש משפחות. הגברים יצאו לעבוד עבור האיכרים תמורת אוכל, אבל לא תמיד עבדו ולא תמיד היה לחם. לפעמים היו מוצאים מתחת לקרח סלק סוכר ומביאים הביתה קפוא, ומזה אמא הכינה אוכל. אני זוכר שבכל יום המון אנשים חלו ומתו. המחלה הכי שכיחה הייתה טיפוס, וגם כינמת. בכל בוקר עברה עגלה לאסוף את המתים. היה זוג עם ילדה ששיחקתי איתה, ויום אחד ראיתי שכל המשפחה מתה.

קשה להבין מה אנחנו, הילדים, עשינו כדי לשרוד. בין היתר הלכנו בשדות לחפש עצים וזרדים להסקה. יום אחד הגיע חייל ואמר שעל כל הגברים להתרכז למחרת כדי לנסוע לבצע עבודות לבניית גשר על הנהר. אבא שלי ואחיו נשלחו לכרות עצים לבניית מסילות רכבות. לא היה מי שידאג לפרנסת המשפחה כי אמא עדיין לא חזרה לקו הבריאות, ולכן אני ואחותי חנה יצאנו לעבוד. היינו רועי אווזים, חזירים ופרות. העבודה הייתה קשה בשדות בוץ טובעני, וכשאחד האווזים החליט להתעופף, או כשהפרות והחזירים התחילו לרוץ, היינו צריכים לרוץ אחריהם והעור שבכפות הרגליים היה מתבקע. אלה היו כאבים נוראים".

עוני ורעב: "יום אחד אבא שלי הופיע לאחר ששבר את יד ושלחו אותו הביתה. לאחר ימים שמענו הפצצות ולא ידענו של מי הן. לאחר עוד זמן מה ראינו שהגרמנים והרומנים עזבו והרוסים נכנסו לכפר. זה היה מחזה בלתי רגיל ושמחה לכולם. הרוסים גייסו את אבא שלי לצבא. המשפחה הגרעינית של אבא שרדה, אבל לא המשפחה של הדוד שמואל.

"ב-1944 חזרנו הביתה לצ'רנוביץ, שוב במסע רגלי. הרוסים חיפשו כוח עבודה למכרות פחם בדונבאס. היות שהגברים היו בחזית, הם אספו נשים שנשלחו ברכבות למכרות. כל אישה שיצאה לרחוב נתפסה ונשלחה. בנוסף הרוסים חיפשו נשים לבתי הבושת שלהם. חיפשנו את אחותי חנה לאשה זקנה, ואת אמא שלי ואחותי כלאתי במחסן עצים ליד הצריף שבו גרנו. הן התחבאו תקופה ארוכה ואני הייתי מביא להן אוכל. העוני בעיר היה רב, אפשר היה להגיד שלא אכלנו יותר ממה שאכלנו בעת המלחמה. הייתי הולך לתחנות הרכבת, קונה נפט שפועלי נפט הבריחו וסיגריות מהרוסים, ומוכר אותם בעיר בכמה גרושים יותר. בבניינים שנפגעו מההפצצות פירקתי מרזבים וברזלים ומכרתי בשוק. כך בגיל 11 נהפכתי לסוחר הנלחם על קיום משפחתו. ב-1946 אבא חזר מהצבא, קטוע רגל, אחרי שנלחם נגד הגרמנים. ב-1950 עלינו לארץ".

מלחמות ישראל: "בארץ השתתפתי במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים כחייל הנדסה. הזכות להיות חלק מהצבא של מדינת היהודים ולדעת שלעולם לא יהיו עוד אסונות וטבח ליהודים כמו במלחמת העולם השנייה חיזקה אותי ועזרה לי להתגבר על העבר הקשה שחווינו".

 לכתבה המלאה באתר  YNET

 


"לשמוע את המילים 'תתחבאי מתחת למיטה' היה בשבילי טריגר קשה מנשוא"



מאת:
איריס ליפשיץ-קליגר

במהלך השואה רני פרידמן עברה בין דירות מסתור עד שנשלחה למנזר. כשגדלה עברה לקנדה והקימה את משפחתה. כשהגיעו הדיווחים על 7 באוקטובר הרגישה שחוזרת אחורה בזמן: "חייבים ללמד את זה בבית ספר, כמו שמלמדים על השואה". עכשיו היא מתמודדת עם האנטישמיות במדינה: "תמיד יהיו מי שירדפו אחרינו"

 

רני פרידמן, בת 87, ילידת הולנד, ברחה עם משפחתה לבלגיה במהלך המלחמה. הסתתרה מהנאצים בדירות מסתור בעזרת סיוע מהמחתרות המקומיות. בהמשך נשלחה למנזר. אמה נתפסה על ידי הגרמנים, נשלחה לאושוויץ, ושרדה. לאחר המלחמה עברה להתגורר בקנדה. היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים. למרות גל האנטישמיות בצפון אמריקה היא מספרת כי לעולם לא תסתיר עוד את זהותה היהודית.

מלחמת העולם השנייה: "אני ואחי התאום נולדנו ב-4 באפריל, 1937, בהולנד. במלחמה המשפחה שלי הצליחה להסתתר באזורים הכפריים של המדינה וגם בבריסל. פעמיים גילו את מקומות המחבוא שלנו ונאלצנו לברוח. אמא שלי גורשה למחנה ההשמדה הנורא מכל, אושוויץ, בעוד שאבא שלי הצליח להכניס אותי ואת אחי למנזר. הסתירו אותנו שם עד סוף המלחמה. בלית ברירה, למדנו את התפילות הקתוליות במנזר. לא הייתה לנו ברירה אחרת. כשהמלחמה הסתיימה אבא חזר לאסוף אותנו ולאט-לאט חזרנו לשורשים היהודים שלנו".

"בסופו של דבר ההורים החליטו לחזור לבריסל. אמא שלי נתפסה על ידי הגרמנים ואבא שלי החליט להעביר אותי למנזר בצרפת. אני לא מספרת את כל הפרטים שקשורים לעזיבה שלי מהמשפחה במעבר חד למסתור במנזר. זה שומר עליי. הזיכרונות סביב זה טראומטיים מדי עבורי. במנזר הקפדתי להתנהג כמו שאר הילדים כדי שלא יחשדו בי. בטקס אכילת לחם הקודש אם המנזר והכומר מנעו ממני להשתתף כי הם ידעו כמובן שאני יהודייה. אבל למעט זה, השתתפתי בכל הטקסים של הכנסייה הקתולית. מדי פעם הגיעו גרמנים לבדוק את הכנסייה וכל הילדים היהודים הוחבאו".

אחרי המלחמה: "הולנד שוחררה בשנת 1945 וחזרנו לבית שלנו בהולנד. גרמנים עדיין התגוררו בבית, אבא שלי ניגש אל ראש העירייה וביקש את ביתנו בחזרה והוא אכן פעל לסילוק הגרמנים. ב-1953 נסעתי לבריסל לעבוד שם כאומנת, ובשנת 1955 המשכתי לבני משפחה שלי שחיו קנדה, הגעתי לטורונטו בלי לדעת מילה באנגלית. עבדתי שם כאומנת, זבנית בחנות לחומרי בניין וכעוזרת בחברת הפקות סרטים. שם, גם הכרתי את הנרי, נישאנו ב-1959, נולדו לנו שלושה ילדים, מייקל, רונדה וריצ'רד, ויש לנו שלושה נכדים".

האנטישמיות בעולם: "תמיד ראיתי את עצמי כמחנכת, יש לי רצון לספר את מה שעבר עלינו בשואה לכמה שיותר אנשים בעולם. באמצעות ארגון מצעד החיים מצאתי קהלים, גם בבתי ספר, כדי להשמיע להם את הסיפור שלי למען יידעו ולא ישכחו לעולם את שאירע בשואה. לשמוע את הסיפור מעד שחווה את זה על בשרו זה שונה מלקרוא בספרי היסטוריה. אני מאוד מודאגת שהשואה תישכח, בעיקר כשאנחנו העדים כבר לא נהיה כאן יותר.

המשפט 'לעולם לא עוד' הוא לא משפט שאני אישית מאמינה בו — תמיד יהיו מי שירדפו אותנו. לנצח. כיהודייה שחיה בקנדה, אני לא חוששת לביטחוני האישי לאור גל האנטישמיות באמריקה ובאירופה. יש אזורים בארצות-הברית שיהודים מסירים את הכיפה בדרך לבית הכנסת כדי שלא יתנכלו להם. אני אישית ממשיכה לענוד בגאווה גדולה את שרשרת מגן הדוד שלי. המזוזה שלנו בפתח הבית נותרה במקומה ולא תוסר לעולם. אסור להסתיר את היהדות שלנו".

7 באוקטובר: "ביומיים שאחרי ישבתי בבית ולא הפסקתי לבכות. זה הציף בי את כל הזיכרונות שאני מנסה להדחיק במשך כל השנים. לשמוע שוב את המילים 'תתחבאי מתחת למיטה' היה עבורי טריגר קשה מנשוא.

"מאז 7 באוקטובר אני מודאגת לגבי דור העתיד במשפחתי ובכלל. אצלנו במשפחה, למשל, קיבלנו החלטה בכל הסוגיה של העלייה באנטישמיות בקנדה ובטורונטו, לצפות פחות בשידורי החדשות בטלוויזיה שמלחיצים את כולנו. אני חושבת שאת מה שאירע לעם היהודי ב-7 באוקטובר חייבים ללמד בבתי הספר בדיוק כמו שמלמדים את השואה. השנה אצעד שוב במצעד החיים, הפעם גם לצד שורדי שואה מהעוטף, ששרדו בפעם השנייה את התופת".

 לכתבה המלאה באדיבות אתר YNET

יום ראשון, 2 ביוני 2024

"אני ילדה שנעקרה שלוש פעמים מביתה, לא האמנתי שאיאלץ שוב להיעקר מביתי"

               


מאת: איריס ליפשיץ-קליגר

 

בגיל שלוש וחצי נעקרה איקו מביתה בפעם הראשונה. בהמשך הועברה למשפחה נוצרית, שאיתה נדדה ברחבי פולין. אחרי השואה עלתה ארצה, אומצה על ידי משפחה בתל אביב, ורק אחרי שהוריה המאמצים נפטרו גילתה את שמה האמיתי. בתחילת המלחמה נעקרה שוב מביתה שבצפון: "מודאגת לגבי דור ההמשך"

 איקו שמחאי, בת 85, שורדת שואה, אמא לשלושה, סבתא לארבעה נכדים, מפונה מאז תחילת המלחמה מביתה שבקיבוץ הגושרים שבצפון. נולדה בלבוב, אז בפולין, בגיל שלוש וחצי מסרו אותה הוריה הביולוגיים למשפחה נוצרית כדי להציל את חייה. עם קום המדינה עלתה ארצה ואומצה על ידי הורים שגידלו אותה כבתם. רק בגיל 60 גילתה את זהותה האמיתית.

מלחמת העולם השנייה: "נולדתי בלבוב, כיום באוקראינה, באפריל 1939, זמן קצר לפני שהנאצים פלשו לפולין. בגיל שלוש וחצי נעקרתי בפעם הראשונה מביתי וממשפחתי. ההורים הביולוגים שלי, אחרי שלא יכלו להחביא אותי עוד במסתור, מסרו אותי למשפחה פולנית שאימצה אותי. גדלתי תחת זהות של ילדה פולנייה נוצרייה לכל דבר. נדדתי איתם את כל מלחמת העולם השנייה. הוטבלתי לנצרות, הם טיפלו בי כאחת מילדיהם וכך הצילו אותי תוך כדי שהם מסתכנים בעצמם".

 החיים בישראל: "בגיל עשר, אחרי שהגעתי ארצה, אומצתי על ידי הורים ממוצא יקי, מצפון תל-אביב, שנתנו לי את השם — לאה פרוידנטל . בכיתה ה' היה תלמיד בכיתה שלי שקרא לי 'לאה-צפרדע', וזה הוביל לכינוי שלי 'צפרדעיקו' ומאוחר יותר לשם קצר יותר — 'איקו'. מאז אני נושאת באהבה את השם הזה. לאורך השנים הטמעתי היטב את ההנחיה לשכוח הכל. וכך למעשה חייתי חיים שלמים עד גיל 60, בסוד גדול שהסתרתי מילדיי ומכל מכריי. הוריי המאמצים לא רצו שאחטט בעבר העצוב שלי ולא עסקתי בזה בכלל. חייתי כילדה שמחה במשפחה נהדרת שעטפה אותי בחום".

שם האמיתי שלי: "רק אחרי שהם הלכו לעולמם, יצאנו, אני ובעלי מיקי, למסע להשלמת הפאזל של חיי ומצאנו פרטים שחשפו את זהותי האמיתית. מצאנו את תעודת הלידה שלי תחת שמי המקורי, רות רחל ווליש, בעוד שאיקו זה שמי שבעצם מלווה אותי לתמיד. לקראת גיל 60 קיבלנו לפתע שיחת טלפון מנורווגיה מבחור פולני בשם מיכאל שביקש את הסיוע שלי לעזור לו לאתר את לוטקה, אחותה היהודייה האבודה של אימו אווה. הגורל הפגיש בינינו. אווה אימו היא אחותי. לא זכרתי דבר, כאילו סיפרו לי על חיים של מישהי אחרת לגמרי. כשלבתי הבכורה דלית מלאו 12 והיא קיבלה עבודת שורשים בבית הספר, לא נותרה לנו ברירה ושיתפנו אותה ואת שני הילדים הנוספים שלנו — אורי וענת — בסיפור חיי האמיתי".

הפינוי מהבית: "אנחנו ממש לא רואים את האופק, כמו כל המדינה אף אחד לא יודע לומר מתי הסיפור הזה ייגמר. זאת מלחמה בלי דד-ליין. כמובן שכמי שנעקרו מביתם בצפון, אנחנו מרגישים את השלכות המלחמה על בשרנו. אני למעשה ילדה שנעקרה שלוש פעמים מביתה, לא הייתי מאמינה שיקרו כאן הזוועות של 7 באוקטובר ושאיאלץ שוב להיעקר מביתי בקיבוץ הגושרים".

  לכתבה המלאה באדיבות אתר YNET


אירית רומנו קופר ז"ל ( 1929-2021) , הילדה היהודה אשר שרדה כרועת צאן בכפר פולני

 

בצילום למעלה : 

פולין, 1943. מימין: איטה קופרהנד (אירית רומנו קופר) בעת עבודתה במטבח המנזר בו חיה בזהות נוצרית תחת השם בולסלבה אירקה קובלצ'יק.

אירית ר. קופר נולדה בעיירה מינסק-מזובייצקי שבפולין בשם אירקה לוין וכונתה גם איטה או איטל'ה. בתעודת לידה שהשיגה מכומר פולני נקראה בולסלבה קובלצ'יק. בין השנים 1935–1938 למדה בבית ספר עממי כיתות א'-ג'. היו לה שלוש אחיות, משפחתה נספתה בתקופת השואה, והיא היחידה ששרדה. ב-13 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לעירה. בשנת 1940 קיבלו היהודים הוראה להיכנס לגטו. בתחילה היה הגטו פתוח ללא גדר וחומה. אמה זיסל הייתה נושאת סחורה על הגב, ומוכרת בכפרים בסביבה או בשוק. האחות הגדולה ולפעמים גם אירקה, היו יוצאות עם האם לכפרים.

באביב 1942 אמה של אירקה העבירה אותה מהגטו לאיכר פולני בהבטיחה לבוא בסתיו ולקחתה הביתה. האם לא חזרה. אירקה לא ידעה על חיסול הגטו באוגוסט 1942; היא נשארה בכפר והפולנים לא סיפרו לה. היא הייתה רועת צאן בכפר. בכפר נודע שהיא יהודייה, והמשפחה גירשה אותה. אירקה נדדה בין הכפרים, לימדה את עצמה להתפלל כמו הנוצרים, עד שהגיעה למנזר איגנצוב (7.5 ק"מ מהעיר מינסק-מזובייצקי). במנזר היא נשארה עד תום המלחמה בזהות הבדויה שהשיגה בתקופת נדודיה.

בתום המלחמה נקלטה אירקה בבית היתומים הלנובק שבלודז' שם התארגנה קבוצה לקיבוץ מעפילים, משם עברה עם הקבוצה למחנה העקורים פלדפינג שבגרמניה ליד מינכן. במחנה העקורים אורגנה קבוצה גדולה של בני-נוער לעלייה לארץ שהפליגה מנמל מרסיי באוניית המעפילים יגור כשעל סיפונה 754 עקורים מאירופה, רבים מהם בני-נוער. האונייה נתפסה על ידי הבריטים והמעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין - שם שהו שלושה חודשים. לאחר מכן קיבלו הנערים והנערות אישור כניסה לארץ-ישראל ובהגיעם לנמל חיפה בשנת 1946 נשלחו לשבועיים למחנה המעצר בעתלית.

קבוצת עליית הנוער ואירית קופר בתוכה יצאה לקיבוץ דן. שם חזרה לרעות את הצאן. בשנת 1948 התגייסה לצה"ל. היא חזרה לקיבוץ אך מאחר שלא אישרו לה יציאה ללימודים עזבה את הקיבוץ בחוסר כול (קורותיה וקשייה בתקופה זו מסופרים בספרה "תרמיל וזוג נעליים"). בין השנים 1952–1953 למדה הוראה בסמינר למורים בכפר הנוער בן שמן בתקופת ניהולו של אריה סימון. לאחר מכן הקימה משפחה עם בעלה מארק רומנו והם קבעו את ביתם בהרצליה. בשנים 1971 - 1975 למדה וסיימה תואר ראשון בספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. במשך שלושים שנה עבדה כמורה ברמת השרון ובהרצליה. בשנת 1980 פרשה מן ההוראה.

משנת 1977 הוציאה לאור 25 ספרים. רובם לבני נוער וכמה מהם רומנים למבוגרים. אירית ראתה ייעוד בכתיבה והעברת הסיפור לדורות הבאים. זו גם הסיבה שבאותן שנים החלה למסור עדות בבתי-ספר ובמכונים העוסקים בתקופת השואה. רוב שעותיה הוקדשו לכתיבה ומסירת עדות.

 מקור

 


יעקב צוראון היה בן ארבעה חודשים בלבד כאשר מלחמת העולם השנייה פרצה

 

מאת: גל גנות

יעקב צוראון היה בן ארבעה חודשים בלבד כשהמלחמה פרצה. כשהגרמנים סיימו להקים את גטו ורשה, הוא עבר לחיות שם עם חלק ממשפחתו. כילד בן שנתיים וחצי, הסתתר במחבוא יחד עם סבתו לאה ואימו אסתר, ובזכות כך ניצלו חייו. לאחר מכן נמסר לאישה נוצרייה ושהה אצלה עד גיל שש. במהלך המלחמה, כאמור, נרצחו תשעה מבני משפחתו, בהם סבו שהיה רב בחסידות גור. אביו נשמע להמלצה שקיבל במטרה להינצל והתגייס לצבא הפולני בתחילת המלחמה. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, אימו עבדה בבית חולים צבאי כאחות, תחת זהות נוצרית.

ב-1945, כעבור שלוש שנים שבהן לא התראו בני המשפחה הגרעינית, איתרה אימו את אביו והשלושה התאחדו. ב-1948, אחרי שהות ארוכה במחנה עקורים בגרמניה, יעקב עלה עם הוריו ארצה באוניית המעפילים "קיבוץ גלויות". החוויה הזו זכורה לו במיוחד, שכן לראשונה פגש חייל לבוש מדי חאקי שבירך אותם על הגעתם לארץ ישראל. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה שמע את התקווה. "זאת הייתה שירה עוצמתית", נזכר.

כיום יעקב חי בחיפה, בסמיכות לבסיס שבו משרת נכדו סגן טלאל הררי, בן 21, חובל בשייטת 3. טלאל היה כאמור על ספינה שהגיעה לזירה הדרומית ב-7 באוקטובר. "עוד לא הבנו מה קורה, זינקנו מהר מאוד לגזרה", הוא מספר. רק בחודש ספטמבר טלאל סיים את קורס הקצינים. "היה טקס מרגש במיוחד, צילמתי המון", יעקב אומר. מיד אחרי טס הנכד עם חברים לחו"ל, חזר לבסיס וכעבור יומיים פרצה המלחמה. "הדברים הראשונים שעשיתי כקצין על הספינה היו בזמן המלחמה", הוא מספר.

מקור


יום ראשון, 26 במאי 2024

ציפי גנדלמן, בת 4 בבית היתומים היהודי בבודפשט

 



מאת: גל גנות

ציפי גנדלמן נולדה בבודפשט וגדלה עם אמה אחרי שאביה נפטר כשהיא בת שנתיים בלבד. בגיל ארבע הופרדה מהאם, שנשלחה למחנה עבודה. "הגרמנים הגיעו באחד הלילות, קראו לכולם לצאת מהבניין והפרידו בין הילדים לאמהות", היא מספרת, "לפני שנפרדנו, אמי אמרה לי ללכת לבית היתומים היהודים בעיר, שם אחותי אורה הייתה. הייתי קטנה, אני זוכרת בעיקר את הרחובות הריקים ואת הגרמנים שעמדו בצידי הדרך עם רובים". באותו היום, נשמעו סירנות ולפתע הגרמנים פרצו לבית היתומים ולקחו את הילדים לגטו.

אחרי שחרור בודפשט עברה ציפי לרומניה ומשם לבית הבראה בפרנקפורט. ב-1947 הגיעה לנמל חיפה ועברה לחיות בקיבוץ עין שמר. "במלחמת העצמאות שירתי בצה"ל כפקידה פלוגתית בחטיבת הצנחנים", ציפי נזכרת, "אחרי השחרור התחתנתי והקמתי את המשפחה הנהדרת שלי, כל מה שיש לי. אני סבתא לשבעה נכדים ונכדות, ויש לי שלושה נינים ואחד נוסף בדרך".

אחד מנכדיה הוא עמרי, חובש קרבי בגדוד 50 של הנח"ל, שגר במרחק שלוש דקות ממנה בנסיעה בקלנועית. "אהבת חיי", ציפי משתפת בהתרגשות, "מאז שנולד אני מאוד מחוברת אליו".

מקור


הדאגה לילדים בגטו ורשה

  בגטו ורשה שררו תנאים קשים להישרדות ומטבע הדברים הראשונים שנפגעו מתנאים אלו היו הילדים בגטו. דאגה רבה לשלומם הובעה בגטו . פרץ אופוצ'ינ...