"שלפחות אחד מאיתנו ישרוד."

סיפורה של יהודית קיטנר שחוותה את השואה עם משפחתה

יהודית קיטנר (שפיגל) בת 88.

הורים: אמא – לאה אלבר; אבא – ברוך שפיגל (ברנרד)

נולדה בתאריך 20.6.29

יהודית מספרת:

"זמן קצר לפני שנלקחנו לגטו בעיירה נדבורנה שבאוקרינה, אז פולין, אמא רצתה להרגיע אותנו ואמרה שכלב שנובח לא נושך, היא התכוונה – אם קורה משהו אל תמהרו לרוץ אחד לשני. אנחנו משפחה מלוכדת והפתיע אותי שכך אמא אמרה, אבל אמא ידעה שילדים וזקנים הולכים קודם והיא אמרה: "אני רוצה שלפחות אחד מאיתנו ישרוד".

בגטו הניסיוני בנדבורנה הייתי ילדה בת 13. 

עשו עלינו ניסוי כמה זמן נוכל לשרוד בלי מים ואוכל. היו אנשים ששכבו על המדרכות ומתו. כדי להוציא מים היה צריך לשאוב מים ומי שלא יכל לשאוב לא היו לו מים.

אמי נפטרה מרעב או טיפוס.

היו לי עוד שתי אחיות ואח. כאשר הגיעה קרובת משפחה היא אמרה לנו "אתם אל תבכו! כך אמא לא תצטרך לדאוג על מה שקרה לה".

אחי גם שרד את השואה ואחרי 8 שנים נפגשנו כאן בארץ.

למרות כל זאת אני זכיתי: יש לי כיום 4 בנות ונכדים כשבטי ישראל. שתי הנכדות שלי קצינות ויש לי אפילו נינים.

החודש ימלאו לי 88 שנים.

הרבה פעמים חשבתי לקחת חיי, אבל נזכרתי בדברי אמי שאמרה שהיא רוצה שלפחות אחד מאיתנו ישרוד."

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

סיפור בריחתו של סבא שלי (בן 8 ) ואחיו (בן 9 ) מהגטו בבודפשט

שמי לין גרונר, השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי ותעדתי את סיפורו של סבא שלי. סבי יואל גרונר, נולד בעיר בודפשט בשנת 1935 ועלה לארץ בשנת 1947.

רקע – גטו בודפשט

"גטו בודפשט היה הגטו שבו אולצו לחיות יהודי בודפשט, הונגריה וסביבותיה לאחר הכיבוש הנאצי של הונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה ועד לשחרור הונגריה בידי הסובייטים. גטו בודפשט כלל מספר גושי בניינים ברובע היהודי הישן, מסביב לבית הכנסת הגדול, שהוקף גדר כדי למנוע הברחת סחורה פנימה, או אנשים החוצה. הנאצים כבשו את בודפשט במרץ 1944, והגטו עמד במשך שלושה חודשים בלבד – מנובמבר 1944 עד לשחרור העיר בינואר 1945".

בשנת 1944 באישון ליל, פרצו לביתו של סבי אנשי המפלגה הפשיסטית ההונגרית ודרשו מכל דיירי הבית להתפנות מהבית וכך הם עברו מביתם לגטו. לאחר תקופה של כמה חודשים, הגיעו הגרמנים והפרידו בין ההורים לילדים ההורים נלקחו והילדים נשארו בגטו. אביהם היה מגויס באותה עת לצבא ההונגרי ואמם נלקחה למחנות. סבי, אחיו ואחותו הקטנה התינוקת נותרו לבדם בגטו וניסו לשרוד. בשלב מסוים אבא שלהם הגיע במפתיע, עם התר יציאה לשווייץ.

אבא של סבא שלי גילה אותם לבד בגטו והבין שאימם נלקחה למחנות ע"י הגרמנים, החליט לא להציל את הילדים. הוא נתן להם כתובת של בית מוגן של הצלב האדום וחזר למחנה.

ביוזמת אחיו הגדול (שהיה בין 9 שנים בלבד ) ברחו מהגטו ועברו לבית מוגן של הצלב האדום ומשם הגיעו למקום מסתור ושבו שהו עד סוף המלחמה. המסתור היה מתחת לאדמה ובו חיו ושרדו 10 חודשים.

עם סיומה של המלחמה הגיעו לבונקר חיילים של הצבא האדום ושיחררו אותם. אחרי מספר ימים ארגון הג'וינט אירגן בית ילדים בפאתי בודפשט והילדים הועברו לבית הילדים. שם הפרידו לראשונה בין הילדים הגדולים (סבא שלי ואחיו) לבין הילדים הקטנים (אחותו הקטנה שהייתה בת 3). לאחר זמן לא ארוך הודיעו לסבא שלי ואחיו שאחותם מתה, דבר שמאוד הפתיע אותם, לא נמצאה שום הוכחה לפטירתה וזה נכון עד היום.

אחרי מספר שבועות הם הועברו לסגד ושם נמסרו לאיכרים על מנת לעבוד ולקבל מזון. במפתיע אמו של סבי הצליחה לשרוד, חזרה מהמחנות ובאה לחפש אותם בבית ילדים של ה"ג'וינט". כשהם פגשו את אימם חזרו יחדיו לבודפשט.

 לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

סיפורם של הילדים רחל, נח, ויעקב גריצמן במחסן מעל הרפת

 

תחילתו של סיפור

בשלהי שנות השלושים, כאשר משפחת גריצמן גרה בשפישצ'סה בין העיר חלם ללובלין בפולין (גבול אוקריאינה), היה בבעלותם מרכז כל-בו ששימש  בנוסף כפונדק דרכים לעוברי אורח. שתי משפחות ניהלו את המרכז. משפחת גריצמן מנשה ופרל, ומשפחת ביטמן פרץ. משפ' גריצמן היתה משפחה מכובדת עם הרבה חברים ומכרים, אך לפתע  הגיעו  השמועות על הנאצים ומעלליהם והמלחמה עמדה להתחיל.

תכניתו של מנשה

מנשה גריצמן פנה לשכנתו הדוכסית, וביקש ממנה לעזור לו להציל את ילדיו הרווקים (הוא הבין שאת הנשואים בעלי משפחות כבר יהיה קשה להציל) – את רחל, נוח ויעקב. לדוכסית הייתה טירה גדולה ותואר אצולה, היא הייתה עשירה מאוד. הוא נתן לה את כל דברי הערך שלו כולל תכשיטים, כסף, ציוד, פרות וגם סוסים וביקש ממנה לשלם בשמו למי שיסכים לשמור על ילדיו בזמן המלחמה.

הוא חיפש ומצא אלמנה עם שלושה ילדים, אחד נכה שהייתה זקוקה מאוד לעזרה כספית. הוא הבטיח לה שמדי חודש בחודשו היא תקבל תשלום אם תשמור על שלושת ילדיו הצעירים. (היו לה כמה פרות והיא מכרה חלב וגבינה ממה שהניבו הפרות שלה).

בעת המלחמה

בזמן המלחמה התקבצו הילדים אצל האלמנה ששיכנה אותם במחסן מעל הרפת שהיה נמוך מאוד. היא העבירה להם את האוכל במגש מיוחד המחובר לקרש ארוך כדי שלא יהיו עקבות. בלילות הם היו יוצאים לחלץ עצמות ולבדוק מה שלום בת דודתם . לעתים היו מתחבאים גם אצל הדוכסית כדי לבלבל את המלשינים.

גורלם של הגריצמנים

גורל משפחת גריצמן וביטמן היה רע ומר הם נלקחו למחנות ריכוז, ולא ידוע עליהם דבר. לפני כן לקחה אמא ביטמן את ביתה צילה בת השנתיים והשאירה אותה בפתחו של בית בקצה הכפר, ביתה של אישה שלא היו לה ילדים.

הבריחה ליערות

אחרי תקופה הרגישו הצעירים שיש חשש לחייהם, הם ברחו ליערות והתחברו לפרטיזנים. שם הם למדו איך לשרוד, איך לשמור על חום גופם וגם גנבו אוכל מהכפרים.

תום המלחמה

בתום המלחמה חזרו הניצולים וחיפשו בני משפחה וקרובים, רצו לדעת מי חי, מי שרד  ושאלו שאלות. הם נפגשו בבית שבו הוקם וועד קהילתי לעזור זה לזה למצוא את קרוביהם. שם נרקמו קשרים כמו: שידוכים, פרנסה ועסקים. אך לפני כל זה הגיעו הצעירים לבית הילדה – צילה (בתם של משפ' ביטמן) וביקשו לקבלה, רק אחרי הפצרות רבות וכסף ששילמו הסכימה האשה ששמרה על צילה וטיפלה בכל שנות המלחמה, למוסרה.

 לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

ילד יהודי מוסתר בבלגיה

מאת: אביבה דקל 

מלחמת העולם השנייה, פגשה את ג'קי פומס שהיה אז ילד כמעט בן חמש כשפלשו הנאצים לבלגיה. ג'קי, בן יחיד, חזר אז עם הוריו מחופשה בצרפת ולרגע שקלו ההורים שאולי כדאי לחזור לצרפת, אבל לאמא של ג'קי היתה מכבסה גדולה במרכז בריסל ואביו היה סוכן של חברת הדלק 'בריטיש פטרוליום' וחבל היה להם לוותר על בית יפה ופרנסה טובה. בסופו של דבר החליטו ההורים לחזור.

בתחילה לא סבלו היהודים יותר מדי. הגרמנים הנהיגו משטר צבאי שבראשו עמד גנרל גרמני והחיים לא השתנו בהרבה. רק אחרי שנה החלו היהודים בבלגיה להרגיש את כובד ידו של המשטר הנאצי.

לפתע נתלו שלטים על העסקים, המזהירים את התושבים שלא לסחור עם היהודים, לקחו מהיהודים את תעודות הזהות הבלגיות, ועד מהרה נאלצו יהודי בלגיה לשאת טלאי צהוב על בגדיהם בכל פעם שיצאו לרחוב.

על ילדי היהודים נאסר ללמוד בבתי ספר מעורבים והם הורשו ללמוד אך ורק בבתי ספר יהודים, אוכל קיבלו רק על פי מה שהוקצב להם על ידי השלטון הנאצי וגזרות חדשות לבקרים הוטלו עליהם.

"כילד", מספר ג'קי, "לא הבנתי מדוע אני לא יכול לשחק עם כל הילדים ומדוע ראול, חבר שלי, פתאום התחיל לעבור לצד השני של הכביש כשראה אותי וסרב לדבר אתי. כשהגיע זמני ללכת לבית ספר, לא הבנתי מדוע אני חייב ללכת לבית ספר יהודי ולא לבית הספר עם החברים שלי מהשכונה. לא כל כך הבנתי מה זה 'יהודי'. הדבר היחידי שידעתי על יהדות היה שבכל יום שישי הכינה סבתא שלי מרק עם קניידלעך", הוא מספר.

לכתבה המלאה של אביבה דקל , 2014

מסע ההישרדות של הפעוטה דינה חן-ביכלר בשואה

"נולדתי בזגרב ב-1940 להורי בלנקה ודרגוטין ביכלר. אבא היה ד"ר למשפטים ועורך דין עצמאי, אמא עקרת בית, בת למשפחת סוחרים אמידה. (ז"א הייתה אפשרות כלכלית לעזוב בזמן, אך איש לא חשב על כך ברצינות).

מיד עם פרוץ המלחמה ביוגוסלביה ב-1941 אסרו את אבי עם שאר האינטלקטואלים והוא נשלח למחנה הריכוז הידוע יסנובץ. לשם נשלחו אח"כ גם כל שאר הגברים (סבא ושני בניו הסטודנטים). איש מהם לא שב.

הנשים – אמא  ואני התינוקת וסבתא – נשלחנו בקיץ 1941 דרך המחנות ב-Pag ו-Hrusica לבסוף ל-Lobograd . משם גם כן איש לא שב.

אחרי כשישה חודשים, בחורף 1941-2הצליחו ע"י מאמצים רבים (כולל כסף ופרוטקציות) להוציא אותי מן המחנה בתור התינוקת הקטנה ביותר שם, למרכז הקהילה בעיר זגרב. הפתק שהיה קשור לצווארי שמור עמי עד היום. הביא אותי, כמו חבילה קטנה, עטופה בכרית, אחד השומרים על המחנה, גרמני- יוגוסלבי מקומי, מה שנקרא פולקס-דויטשר.

נמסרתי לבת דודה של אמא, בלנקה פירסט, שעדיין הייתה בעיר, היא הייתה רשומה כאחת משתי קרובות המשפחה אליהן הופנתי ע"י אמא - על הפתק שעל צווארי. הגב' פירסט טיפלה בי והחזירה אותי לחיים ובריאות תקינה, אך אחרי שהחביאה את הוריה בשנת 1942 הצטרפה לפרטיזנים. היא ניסתה להחביא אותי במנזר, אולם הייתי קטנה מדי והנזירות ראו בכך סיכון גדול מדי. הן המליצו על נוצרייה אדוקה ידועה להן, שהייתה אמורה לשמור עליי (עבור שכר הולם), אולם זה לא היה מוצלח, ומצבי הלך והדרדר".

לתיעוד המלא באתר יד ושם

חנה, ילדה יהודייה בת שבע , במנזר פולני בימי האימים של השואה

"תנאי החיים במנזר לא היו קלים. שררו בו תנאי רעב קשים. הילדים סבלו מכינים, מגרדת וממחלות מדבקות נוספות. היה מחסור חמור בתרופות ובציוד בסיסי ומדי פעם התקיימו במנזר ביקורי פתע אלימים של אנשי הגסטאפו בחיפושם אחר יהודים.

כיצד נהגת באותם חיפושים?

"זה היה נורא. ממש פחד מוות. הם צעקו והסתובבו בכל מקום. לעיתים הנזירות העלו אותי לעליית הגג שם ישבתי מפוחדת ביניהן, עד שהגרמנים עזבו את המקום. לעיתים שלחו אותי הרחק לשדות בסביבות המנזר עד שהסכנה חלפה".

באחד הימים קראה הנזירה לחנה ובישרה לה בהתרגשות שנבחרה יחד עם חמש בנות נוספות לעבור את טקס 'הקומוניה-קונפורמציה' (טקס שעל פי האמונה הנוצרית הופך את האדם לחלק בלתי נפרד מהקהילה הנוצרית, מסבירה חנה בידענות).

לקראת הטקס היה על חנה והבנות האחרות שנבחרו, לשקוד בלימוד הברית החדשה ובעיקרי הדת הנוצרית. הן שמעו מהכומר ומהנזירות כיצד יש לנהוג כנוצרים מאמינים.

"הייתי גאה שבחרו דווקא בי והשקעתי בלימודי הדת את כולי", מספרת חנה.  

"יום יום נפגשנו עם הכומר והוא סיפר לנו סיפורים בעלי מוסר השכל. ישבנו שעות והקשבנו.למדנו גם תפילות ושיעורי דת. באחת הפעמים סיפר לנו הכומר על מייסד הנצרות. הכומר תיאר בפירוט על מסעותיו של אותו האיש בגליל וביהודה ועל דרכו האחרונה לצליבה בירושלים. היה שקט ולפתע אמרתי 'כמה הייתי רוצה לבקר במקומות האלו'. למרות שנחשבתי לחביבת הכומר הוא הגיב בחומרה רבה. הוא דפק על השולחן בכל הכוח וקרא בכעס 'איך את מעיזה לומר זאת כשאפילו האפיפיור הקדוש לא היה עדיין במקומות האלו?!'. הוא קרא לי אליו לצד והפטיר לעברי בלחש 'רק יהודים יכולים לחשוב כך...'. מאז אותו מקרה שתקתי ולא העזתי לדבר. כל כך רציתי שהוא יראה בי נוצרייה טובה ולא ילדה יהודיה", היא נאנחת.

על פי האמונה הנוצרית נערך הטקס לאחר 'היטהרות' הכוללת וידוי בפני כומר. וגם חנה, כפי הנדרש, ניגשה לתא הוידוי כדי להתוודות על חטאיה.

כרעי על ברכייך, בתי, אמר הכומר בארשת פנים רצינית, ספרי מה הם חטאייך. חנה הודתה בפניו על תפוח אדמה שגנבה בזמן עבודת הקילוף במטבח והוסיפה  לשאול בהיסוס האם היותה יהודייה הוא חטא נורא. הכומר ענה לה בשלווה שהיא איננה יהודיה יותר. "הרי מחר בטקס את מצטרפת אלינו - הנוצרים האמיתיים ומקבלת את גופו של הצלוב, אל תחשבי יותר שאת יהודיה". חנה קיבלה את הבשורה בהקלה גדולה.

"הייתי מאושרת", היא מסבירה מחויכת, "הרגשתי כיצד החטא עזב אותי ואני הופכת לטהורה. אמרתי לעצמי שאני הופכת להיות נוצרייה אמיתית ושמחתי מאוד שאני כבר לא יהודיה. ממש נגולה אבן מעל ליבי".

בסוף שנת 1942 הודיעה אם-המנזר לחנה שהיא מועברת למנזר אחר.

הוסבר לה שבעקבות התפרצויות אלימות של בריונים אוקראינים הוחלט על ידי הממונים להעביר את כל דיירי המנזר למקום בטוח יותר, אך מכיוון שהיא לא תוכל להצטרף אליהם היא תשלח למנזר בסאמבור.

במנזר החדש היה על חנה להישאר בתוך הבניין ונאסר עליה בכל תוקף לצאת ולשחק בחצר, שמא אחד מהעוברים ושבים ברחוב יזהה שמדובר בילדה יהודייה.

"זה היה מנזר אפור וחשוך. חשתי עצובה ובודדה. הילדות הציקו לי והזכירו לי בכל הזדמנות שאני יהודייה. למרות שהשתדלתי להיות נוצרייה טובה, הן מעולם לא נתנו לי לשכוח את מוצאי. השתוקקתי לא להיות אני. לא רציתי להיות יהודייה. ניסיתי בכל כוחי למחוק את עברי. היה לי קשה וגם הרעב הציק לי מאוד".

בעקבות הרעב הכבד ממנו סבלה חנה  צצו בפניה ובכל חלקי גופה פצעי עור מוגלתיים וכואבים  אשר לא נתנו לה מנוח. בנוסף חלתה גם במחלת הגרדת. "הייתי מלאה בכל גופי בפצעים מוגלתיים שהתפוצצו מדי פעם והכאיבו לי מאוד. סבלתי גם מגרדת. היו לי פצעים אדומים קטנים ומגרדים על הבטן ובין האצבעות. וכאילו כל זה לא מספיק הייתי גם מלאה בכינים. למרות הסבל, לא זכיתי לשום טיפול רפואי", היא מדגישה. "אני זוכרת איך פוצצתי לבד את הפצעים כדי שהמוגלה תצא והפצע יתרפא מהר יותר".    

ימי המלחמה הלכו והתארכו והמחסור באוכל גדל. הצבא הגרמני הקים מפקדה בחצר המנזר. החיילים הגרמנים הסתובבו הלוך ושוב בחוסר סבלנות. מתח ועצבים ניכרו  על פניהם. היה מחסור חמור באוכל ובמים והדי הפצצות כבדות מהאוויר נשמעו לאורך כל היום והלילה. כדי לנסות ולהגן על ילדות המנזר הסתירו אותן הנזירות המודאגות בצפיפות גדולה בתוך מרתף חשוך ומחניק.

"אני זוכרת איך ישבנו במרתף צמודות זו לזו ושותקות. מדי פעם שמענו שריקות של מטוסים והתפוצצויות שהרעידו את הבניין כולו. אכלנו סלק לבן, אוכל של בעלי חיים, כי הרעב הציק לנו. לא היה לנו מושג מה קורה בחוץ. בוקר אחד נכנסה אחת הנזירות למרתף וסיפרה  בהתרגשות שחצר המנזר ריקה מאדם וחיילי הצבא הגרמני נעלמו". ואכן, לאחר מספר שעות הוכרז באופן רשמי שהגרמנים הובסו על ידי בעלות הברית והמלחמה הסתיימה.

 כשאגדל אהיה נזירה

במשך חודשים ארוכים עסקו הנזירות יחד עם הילדות בשיקום המנזר. חנה הורשתה לשחק בחצר יחד עם כולן ולא חששה יותר מהלשנות והסגרות. מדי פעם יצאו הנזירות עם הבנות לטיול בעיר ובאחד מאותם טיולים זיהתה את חנה אישה יהודייה. היא התבוננה בה בפליאה וקראה לעברה  בקול רם שעליה לצאת מיד מהמנזר כיוון שהיא ילדה יהודייה.

איך הגבת לקריאותיה?

"די באדישות. הבנתי שמדובר באישה יהודייה והתרחקתי ממנה. המשכתי ללכת בלי להתייחס אליה. אולי היא הכירה את ההורים שלי.  עד היום אין לי מושג מי היא היתה".

ככל הנראה, פנתה אותה אישה לוועד היהודי שעסק באותם ימים באיתור ילדים יהודים. ואכן לאחר מספר ימים הגיעו שני יהודים ודרשו בתקיפות להוציא את חנה מהמנזר.

"הנזירות סירבו למסור אותי לאנשים האלו וטענו שרק אם אחד ההורים שלי יגיע הן תחזרנה אותי אליהם. גם אני התנגדתי ללכת איתם כי באותו הזמן פחדתי מיהודים. השתוללתי וצעקתי 'אני לא אלך בשום פנים ואופן  עם היהודים המלוכלכים האלו'. אם-המנזר ניסתה להרגיע אותי".

ומה עשו אותם יהודים?

"הם לא התווכחו איתנו רק הושיטו לי שוקולד ואמרו לי בעדינות 'אנחנו עוד נחזור'. אני גיחכתי לעצמי, כי היה לי ברור שאני לעולם לא אעזוב את המנזר. הייתי בטוחה שכאשר אגדל אהיה נזירה".

חצי שנה מאוחר יותר שבה דודתה של חנה מרוסיה וחיפשה שרידים ממשפחתה. היא הסתובבה ברחובות העיר וניסתה לברר מה עלה בגורל משפחתה. ימים רבים עברו עד אשר נודע לה שחנה, האחיינית שלה, ניצלה ושוהה במנזר בעיר. היא פנתה במהירות לאם-המנזר בדרישה לקחת את חנה אליה.

"אם המנזר קראה לי לחדרה וכשנעמדתי בפתח החדר החלה הדודה שלי לבכות ולזעוק 'אוי ואבוי! מה קרה לה? מילדה שמנמנה היא הפכה לעור ועצמות. היא מלאה בפצעים.מה עשיתם לה?'. היא בכתה בקול".

חנה שזיהתה את דודתה קפאה במקומה ולא התקרבה אליה.

"אני זוכרת שראיתי אותה ונדהמתי עד כמה היא דומה לאמא שלי. התלבטתי אם לגשת לחבק אותה כי לימדו אותי שאסור להתקרב ליהודים. הודעתי לה חד משמעית שאני לא מתכוונת ללכת עם יהודים. הדודה שלי ניגבה את הדמעות ואמרה לי שתגיע מחר לבקר אותי".

הרשו לך להיפגש איתה?

"אם-המנזר הרשתה לי להיפגש עם הדודה, אבל הדגישה שעליי לזכור כל הזמן מי צלב את אותו האיש ואת סבלו הנורא. פחדתי והייתי מבולבלת. בתוכי התחילה מלחמה פנימית כיצד להתייחס ל'יהודים האלה'. דודה שלי הזכירה לי את אמא והתחלתי להתגעגע אליה".

כפי שהבטיחה הגיעה הדודה למחרת לביקור נוסף. הן ישבו בפרוזדור והחלו לשוחח על אמא של חנה ולנסות לפענח מה עלה בגורלה.

"לאט לאט נבנה קשר רגשי ביני לבין הדודה. בניגוד למה שלימדו אותי עד אז על היהודים החוטאים ראיתי לפניי אישה אוהבת ועדינה. באחד הביקורים יצאנו, באישורה של אם-המנזר, לטייל מחוץ למנזר והדודה פשוט 'חטפה' אותי ולא החזירה אותי לשם יותר".

ואת קיבלת את זה בהבנה?

"ממש לא. עברתי משבר מאוד קשה. בכיתי בלי הפסקה ורציתי רק לחזור למנזר. אמרתי שוב ושוב לדודה שלי ולבעלה 'אני לא רוצה לחיות בין יהודים. אני רוצה להיות נוצרייה'. הם התייחסו אליי בסבלנות ובאהבה רבה. אפילו דרשתי שייקחו אותי לכנסייה מדי יום ראשון והדוד שלי כיבד את רצוני ובאמת לקח אותי לשם. הם השקיעו עבודה רבה גם בריפוי פצעי הגרדת שסבלתי מהם ובניקיון ראשי. התגעגעתי למנזר וכתבתי לנזירות מכתבים בלי סוף".

המשכת לראות את עצמך כנוצרייה לכל דבר?

"כן. ערב ערב לפני השינה כרעתי ברך והתפללתי", היא עונה לאט. "הסבירו לי שהמלחמה הסתיימה ואין צורך לחשוש יותר, אבל אני סירבתי לקבל זאת. המשפחה תמכה בי וניסתה לדבר איתי בסבלנות  ובדרכי נועם והאמת, הם פינקו אותי והרגשתי טוב איתם".

  

לכתבה המלאה

משה קמרת , ילד בן 13 , מסתתר אצל איכרים בכפרים

משה קמרת, יליד קרקוב, בשנת 1928.

מבית מסורתי, ציוני. למד ב'תחכמוני'. עם פרוץ המלחמה למד באופן פרטי עם קבוצה אצל מורים מבית הספר. בפברואר 1941, נשלחה המשפחה בלעדיו ללובלין (לאחר שהאב נאסר ושוחרר בעת שעסק במסחר). .עם חיסול הגטו, עבר עם משפחחתו לסקלה ועבד במקום אביו במחצבה מדי פעם. בקיץ 1942, העד נתפס עם אמו בעת אקציה בעיר, והמשפחה כולה ברחה. הם שהו כשבועיים ביער. בנובמבר 1942, כשנודע על אקציה קרובה, הסתתרו אצל איכר בתשלום, וכעבור שלושה ימים הודיע האיכר, על בא הגרמנים. המשפחה ברחה והחלה לנדוד בכפרים. לאחר שנורו אמו ואחותו, נתפס אביו כשהלך לחפש עבורם מקום אחר. העד מצא איכר שהסכים להחזיקו ככל שירצה ואף הסתיר יהודים נוספים בתקופות שונות. לאחר השחרור על ידי הרוסים בינואר 1945, חזר לקרקוב ולקטוביץ' שם חי עם דודתו. עלה לארץ ב-1946 עם הנוער הציוני. העד שמר על קשר עם מצילו הפולני (שקיבל אות חסיד אומות העולם).

נכנסתי לאיכר אחד שהיה גר בצד השני של היער. היה לי מעיל של אבא. כל הלבוש שלי היה רק לבוש אחד. היה לי סוודר אחד כל הזמן, עד סוף המלחמה, סוודר מצמר עבה עם צווארון. הוא היה מלא כינים. היו לי מכנסיים שלושת-רבעי עד הברכיים. הגעתי לאיכר הזה והם היו מוכנים להסתיר אותי אם אתן להם את המעיל. רציתי לעמוד איתם על המקח אולי שישאירו אותי שבועיים או שלושה שבועות. אבל הם אמרו שיסתירו אותי כמה שירצו. הסתירו אותי עד ינואר 1945.

ש. למה? בטח לא עבור המעיל החזיקו אותך כמעט שנתיים.

ת. הם היו אנשים טובים. אצלם הסתתרו לעתים קרובות יהודים. כשבאתי אליהם התברר אחרי שבוע ימים שהיתה עוד איזו בחורה יהודיה שגם הסתתרה בעליית הגג. היו תקופות שהסתתרו שם 5 יהודים. היתה שם משפחת שקלאר, שהיו אבא ואמא ושני בנים ובת ובת אחת נשואה עם בעלה, שזה 7 נפשות. היה בן דוד משה עם אשתו ועם ילדה בת 8, היה יהודי בשם ברגר עם הבן שלו. היתה אישה בשם גיזה עם ההורים שלה. שמו של האיכר היה סטפן. בבית הזה היו סטפן ואשתו. סטפן היה בן 27 ואשתו, אנטוש'ה, היתה בת 19. אמא של אשתו, מזורקה, היתה בת 50. היא באופן מעשי נתנה לי את המחסה והיא קבעה את הכל בבית. וסבא בן 90 או 92. סטפן בדרך כלל היה בשדה ואשתו לא היתה כל כך שפויה – קצת חולה ואימה קבעה. אני זוכר דבר אחד שהוא אמר דבר אחד: אתם מסתירים פה ז'ידה, עוד יהרגו אותי בגללכם. אני זוכר כשהוא נפטר, חצי שנה אחרי שבאתי לשם. היו תקופות שברחנו ליער. פעם הייתי עם גיזה ועזבנו ל-3 ימים כי שמענו שהגרמנים מחפשים יהודים. הסתובבנו ביער ואמרנו שזה יום ראשון בבוקר, אז נבוא לסטפן. באתי אתה לסטפן. אז היא אמרה שהיא תלך להורים שלה שנמצאים באיזה שהיא תעלה, מקום מסתור. אני אמרתי: אני אשאר פה, תלכי את, ואני אבוא אחר כך. היא יצאה ב-5 בבוקר וב-7 בבוקר באה מזורקה, אמו של סטפן ואמרה: הרגו את גיזה עם ההורים שלה. הלשינו על ההורים שלה ולקחו אותם והיא הלכה לקראתם והרגו גם אותה. אני נשארתי. אחרי שגיזה נהרגה, נשאר ממנה זוג נעליים. זאת היתה עונת הקיץ ובשדות בפולין החיטה די גבוהה, השדות של הפריץ היו בגודל של אלפי הקטרים, אז הסתתרנו שם. אני קיבלתי מעיל קצר מסטפן, בתמורה למעיל שלי. המשפחה שהזכרתי, הבנים שהסתתרו שם בכלל לא היו דומים ליהודים, הם היו בכלל ילידי כפר. בפעם הראשונה פגשתי יהודים שהיו כפריים. דיברו כמו כפריים, היו נראים כמו כפריים. הם יצאו בבוקר מוקדם וסיפרו סיפור שהם פולנים שנשלחו לגרמניה וחזרו. אני תמיד ישבתי עם ההורים שלה ועם בן-דוד ואשתו וילדה בת 8. פתאום הם עזבו והם הורידו ממני את המעיל ואת הנעליים. כי אמרו שזה של גיזה. פתאום גשם שוטף, כמו בפולין שיורד בבת אחת. ברחתי ותוך חצי שעה נכנסתי לאיכר ונכנסתי לגורן. תליתי את הבגדים שלי. לקח שלושת רבעי שעה וראיתי את ההורים שלה עם משה והילדה בת 8 והפולנים תפשו אותם ומסרו אותם לגרמנים והרגו אותם.

ש. למה אתה ברחת?
ת. כי היה גשם ולא היה לי מעיל.

ש. לא בגלל שפחדת.
ת. פשוט היה גשם שוטף. אז השארתי אותם, את האבא והאמא, בעל והאישה, וילדה בת 8, חמישה איש. בשבילי זו לא היתה בעיה לרוץ מרחק כזה. הייתי רטוב לגמרי כשבאתי לאיכר. הבית של סטפן היה לאורך הכביש. ראיתי אותם על הכביש פצועים, קשורים בידיים וברגליים ולקחו אותם הגרמנים...

ש. למה את מרגיש צורך להסתתר אם יש לך מקום אצל סטפן?
ת. כי לא רציתי לסכן אותו. הגרמנים חיפשו בתקופות מסוימות יהודים ולא רציתי לסכן אותו. היה לי תמיד קרש כזה עם מסמר והתגנבתי אתו.

ש. האיכרים בסביבה הכירו אותך?
ת. אני לא חושב. אני באתי למשפחה הזאת ינצ'רסקי, אז עזרו לי במובן פסיכולוגי, והאישה הזאת נתנה לי כרית בשביל להתכסות. היו שם 3 בתים בכפר הזה. בקצה היער היה באמצע סטפן ושני שכנים. הוא היה כל כך מקובל עליהם שלא השלינו. בלילה הלכתי לבוסתן, הורדתי קצת תפוחי עץ ואגסים, הבאתי ושמתי על התבואה בגורן וכשהבשיל הבאתי לו.

פעם היה משהו מעניין. כשהייתי בגורן אצל סטפן, פתאום שמעתי גרמני. עשיתי בגורן חור עמוק. נהיה 3-2 אחה"צ, 4 אחה"צ, אני שומע איזה צעדים, רציתי להתרומם ופתאום משהו עצר אותי. בא גרמני. אצל שכן הוציאו את כל התבואה כדי לחפש.

ש. כלומר, אצל השכן כן חיפשו ואצל סטפן לא?
ת. אצל סטפן לא חיפשו...

ש. זה מתוך טוב לב שהוא הסתיר אותך?
ת. כן. הוא לא הכיר אותי ולא את אבא שלי. כסף לא היה לי.

ש. הוא משתמש בך קצת ככוח עבודה.
ת. לא. לא יכולתי לצאת ביום אף פעם, רק בלילה.

מקור וקרדיט : אתר מט"ח בשיתוף יד ושם

 מעדותו של משה קמרת על שהייתו אצל חסיד אומות העולם סטפן