ילדים בשואה

יום ראשון, 10 בדצמבר 2017

המחבוא ובר המצווה של יונה אנסבכר




בשנת 1940 הגרמנים פלשו לבלגיה ובשנת 1941 אב המשפחה, מקס, נלקח ע"י הגרמנים למחנה עבודה בדרום צרפת. הקשר עימו נותק מרגע זה ועד לאחר סיום המלחמה.
בר"ח טבת (חנוכה) 1942, הגרמנים הגיעו לביתם של משפחת אנסבכר בבריסל (בלגיה). הסב מצד האב (יוסף), הודיע לגרמנים שהוא בעל תפקיד בקהילה בניסיון להציל את המשפחה. הסב הצליח לעכבם והגרמנים העניקו לו חצי שעה בלבד על מנת להוכיח ולהגיש להם את התעודה המתאימה. בחלון ההזדמנויות הקצר שהשיג סבא יוסף (חצי שעה), התארגנו בני המשפחה, כאשר הם אורזים מעט חפצים ואוכל, וברחו למחבוא שהסב מצד האם (שמעון) אירגן מבעוד מועד למקרה הצורך.
המחבוא שאליו ברחה משפחת אנסבכר היה ממוקם באזור תעשייה בבריסל. המחבוא היה עליית גג צרה וחשוכה, כאשר בקומה התחתונה התגורר גוי שקיבל תשלום מהסב שמעון עבור המסתור. הדירה היתה ממוקמת על יד פסי מסילת רכבת בה הגרמנים הרבו לנסוע. הגרמנים לא חשדו שחיים שם יהודים כי היה מדובר באזור של מפעלים בלבד. עם זאת, כל עצירה של הרכבת ליד הדירה גרמה לשיתוק ופחד אצל המשפחה שחיכתה בשקט עד שהרכבת תמשיך את מסעה.
בני המשפחה הגיעו בשלום אל המחבוא והסתתרו בו במשך שנתיים עד סיום המלחמה (1942-1944). הם התגוררו בעליית גג צפופה: האם דינה, הוריה (סבא יוסף וסבתא רוחה) וששת הילדים. הסב שמעון הירש (מצד האם) היה איש עסקים ואחראי על כתיבת עיתון, דבר שאפשר לו לנוע ביתר חופשיות. הסב שמעון חי בדירה אחרת ודאג לכלכלת המשפחה המסתתרת ככל הניתן. אשתו של סבא שמעון, פרידה, נלקחה מבריסל לאושוויץ ושם היא נספתה.

פגישה לא מציאותית : לידיה גרנות , ילדת טהרן



 

דליה גוטמן כותבת על לידיה גרנות , ילדת טהרן

" לידיה גרנות   Lydia Granoth , 'ילדת טהרן' החכמה, המתוקה, הארכיטקטית המחוננת, איננה.
כמה נגעה לליבנו בסיפור מלא היסורים על הפרידה בגיל 10 מאבא ואמא שעלו לארץ ישראל, קיוו שיוכלו למצוא תנאי מחיה מספקים, ולהביא אליהם את לידיה.
שבועות ספורים אחרי, פורצת המלחמה.
לידיה 'נלכדת' עם הדודה והדוד, ושלוש וחצי שנים נודדת איתם ברחבי ברית המועצות המדממת, עד שהתאפשר לשלוח אותה, יחד עם עוד כאלף יתומים יהודים, לטהרן, עם צבא אנדרס.
שלוש וחצי שנים בלי שום ידיעה או קשר עם אמא ואבא.
בלי תמונה שאפשר להתבונן בה ולזכור.
מגיל 10.
ליבת ילדותה.
סיוט של ילדה פליטה.
הנה היא מספרת בסרט המסע של ילדי טהרן - The Children of Tehran על הפגישה עם אמא שלה, כש׳ילדי טהרן׳ הגיעו לעתלית, ב 18 בפברואר 1943, בעיצומה של המלחמה.
אנחנו בוכים עלייך, לידיה שלנו.

 


לפוסט  המקורי של דליה גוטמן ולקטע בסרט

דוד לאור, אבי "ילדי טהרן", 2002-1915



מפולין לארץ ישראל - דרך טהרן, קראצ'י וסואץ

דוד לאור, אבי "ילדי טהרן", 2002-1915
הוא נולד בקרמינצ'וק שבאוקראינה, ובגיל רך חווה פוגרום שעשו קוזקים בכפרו. הוא גדל בווילנה אך בהיותו בר מצווה החליט לא להיות דתי כסבו, הרב מרדכי ורניק. הוא למד בגימנסיה "תושיה", היה פעיל בשומר הצעיר וערב מלחמת העולם השנייה גויס לצבא הפולני. כשפלשו הנאצים לפולין הוא כמעט נורה למוות על ידי חייל גרמני, אך הצליח לברוח מזרחה אל בית סבתו בפינסק. בקיץ 1941 הוא נעצר על ידי הנ-ק-וו-ד בגין פעילות ציונית ונשלח לעבודות כפייה.
עם פלישת הנאצים לבריה"מ, ביוני 1941, התירו הרוסים לפליטים הפולנים שגורשו לסיביר ולמקומות אחרים (בהם היהודים) לחזור לאזורים החמים יותר של בריה"מ, ולמספר יתומים - להצטרף לצבא אנדרס הפולני, שיצא לאיראן, לקראת הצטרפותו למערכה נגד גרמניה. דוד נתן לקצין צי רוסי את מגפיו בתמורה למדים, ועמם הצליח להתגלגל מקארליה עד איראן. בקיץ 1942 הוקם בית יתומים בטהרן עבור ילדים יהודים והוא התמנה כמנהלו. הוא החל במלאכה הקשה של איסוף ילדים יהודים מפולין, שנמסרו למוסדות נוצריים והגיעו עם צבא אנדרס לאיראן.

כשהלך עם אחד הילדים לחלץ את אחותו, שנחשבה כבר לנוצרייה, היא דחתה את אחיה בבוז: "אינני סובלת יהודונים מסריחים שצלבו את ישו!" הוא נתן לילדים בגד, מזון ותקווה, וכדברי האלוף חיים ארז, אחד הילדים, החזיר להם את הברק לעיניים. כל בוקר התייצבו הילדים למסדר, שרו את ההימנון "אנו עולים ושרים, על חורבות ופגרים!" וגמעו בצמא את סיפורי המדריכים על ארץ ישראל עם השמש החמה ותפוחי הזהב. הוא גייס כמדריכה נערה בשם רחל דרקסלר, שאף היא עברה מסע ייסורים דומה בבריה"מ. לימים תהיה לאשתו. את סיפורם הביאה דבורה עומר ב"התחנה - טהרן".

בערב יום הכיפורים הוא הוליך את הילדים לבית הכנסת בטהרן לתפילת כל נדרי, והצטרף לבכיים. בנובמבר 1942 הוא דיווח: "בין הקטנים מורגשת 'התבגרות שלא בעתה' וצחוק ילדים אינו מופיע על פניהם". ניסיון להגיע לארץ ישראל דרך עיראק נכשל ולכן הפליגה הקבוצה באנייה לקראצ'י. אחרי שבועיים בחום המתיש הפליגו הילדים באונייה אחרת למצרים, מתחמקים ממוקשים ימיים. מנמל סואץ הם הוסעו ברכבת דרך סיני לארץ ישראל וב-18 בפברואר 1943 הגיעו 719 הילדים לארץ, והתקבלו בהתרגשות רבה. לצד האושר נתקף דוד, ששינה כבר שמו ללאור, בתחושת ריקנות משום שתפקידו תם. הוא נפגש עם אחיו צבי, שעלה לפני שנים וזה הציע לו להצטרף לקיבוצו יקום. דוד העדיף ללכת עם כמה מחניכיו למשמר העמק, אולם אחרי ששמע מיעקב חזן שבחים על בריה"מ ועל סטלין "שמש העמים", החליט לעזוב. אחרי המלחמה נודע לו כי איש ממשפחתו לא שרד.

דוד התגייס לצה"ל, היה ממקימי מח"ל (מתנדבי חו"ל) ומראשוני חיל הסעד. הוא הושאל לאגודה למען החייל, שם פעל רבות להקמתם של מתקנים בכל רחבי הארץ, וכן היה פעיל ב"בני ברית". אולם לבו נותר עם "ילדיו", שעליהם כתב נתן אלתרמן כי "גם אחרי שירבו הם שנים ויזקינו... ייקראו הם עדיין ילדי טהרן". הוא הצטער על הפולמוס שעורר מפעלו (עיתונים חרדיים ממשיכים להעלות עד היום את הטענות, שהושמעו כבר אז, על "הוצאתם של ילדי טהרן לשמד" כביכול, משום שבארץ לא נשלחו לחינוך חרדי).

הוא עקב אחרי השתלבותם הלא קלה של הילדים בחברה הצברית (השתלבות שבן ציון תומר, מילדי טהרן, תיאר במחזהו "ילדי הצל"), ודאב את נפילתם של 45 מהם במלחמות ישראל, בהם אורי בר, שהסתער עם רובה מיושן על הטנק הסורי בדגניה; הדסה (הלינקה) למפל שכאלחוטאית בפלמ"ח נפלה בקרב לטרון; ועמנואל לנדאו, שהיה אחד מתריסר מקבלי אות הגבורה בתש"ח (את שמם הנציח בספר אחד המדריכים, מאיר אהד). הוא אירגן כנסים מרגשים בימי השנה לעלייה והתגאה בהצלחת ילדי טהרן, כמו אלימלך (מיילך) כנר, לשעבר סגן ראש העיר פתח תקוה, הרב יוסף גליקסברג, רבה הראשי של גבעתיים, האלופים יאנוש בן-גל וחיים ארז, איש הכלכלה אריה מינטקביץ' ואחרים.

לכתבה המלאה בעיתון "הארץ"


 

הניק רוזנברג ( לימים האלוף חיים ארז) בן 7 , במחנה ילדי טהרן




לראשונה בחייו מצא עצמו הניק במסגרת לימודית מסודרת ונחשף לשפה חדשה- עברית , וארץ חדשה – ארץ ישראל שעליה לא שמע מעולם . שליחי הסוכנות , שאליהם הצטרפו נערים בוגרים מהקבוצה הפולנית שהוכשרו כמדריכים , היו אחראים לילדים שעשו את דרכם מהרפובליקות האסיאתיות של ברית המועצות למחנה עליית הנוער בטהרן . הם לימדו אותם שירי מולדת בעברית, והם שרו בהתלהבות מבלי שהבינו את משמעות המילים. בפני השליחים מארץ ישראל והמדריכים ניצבה משימה לא קלה : לשנות הרגלי חיים של ילדים ונערים נרדפים , שמאז ספטמבר 1939 , תחילה בכיבוש הנאצי ולאחר מכן באחריות המשטר הסובייטי, סבלו חרפת רעב, תחלואה ופרדה מהורים , מאחים ומאחיות שלא שרדו את התקופה.
כמעט שלא היו בקבוצה ילד, צעיר או צעירה של איבדו בני משפחה באותן שנים קשות . כולם היו שורדים אמיתיים , כאלה שהחיים לימדו אותם כיצד להתמודד במצבים הקשים ביותר שאליהם נקלעו.
הילדים הבוגרים שביניהם , אלה שלמדו לגנוב ולסחור באוכל מחוץ לבתי היתומים בטשקנט ובסמרקנד, המשיכו בכך גם בטהרן . הסוכנות סיפקה להם שמיכות חמות , אבל בחורף הקר של טהרן התנהל מסחר ער בין הנערים למקומיים , שהעבירו כסף וחיכו שהשמיכות ייזרקו אליהם מעל גדרות המחנה. הניק למד שעליו לשמור מכל משמר על השמיכות ועל שאר הרכוש המועט שלו . לצד קבוצות נערים , שגנבו שמיכות וחפצים אישים של הנערים , קמו קבוצות הגנה על הרכוש וזאת לנוכח כישלונם של השליחים מארץ ישראל למגר את התופעה. " הפסקנו להיות זאב בודד , הפכנו לחבורת זאבים," תיאר לימים האלוף חיים ארז את האווירה במחנה.
לחיי היום יום במחנה היתומים היו חוקים מיוחדים. הילדים התארגנו בקבוצות , חבורות זאבים. ילדים שלמדו לשרוד בתנאים הקשים  ביותר שניתן לדמיין , ועכשיו ניצלו היטב את " הכישורים" שרכשו בשנות המלחמה והנדודים. כולם גנבו. כל קבוצת זאבים התארגנה וחילקה תפקידים. בקבוצה של הניק הילד ברי ( ברה'לה ) היה האחראי לאספקה , לרכש ולמסחר. הוא לא סיפר להניק מהיכן השיג את הציוד – אוכל , בגדים ושמיכות, שנמכרו ללקוחות שהמתינו מעבר לגדר. הניק היה אחראי לאיסוף המודיעין : מתי מחלקים בגדים ושמיכות , ואיפה הקבוצות  האחרות שומרות את הציוד שלהן . לצד ברי פעל הנער אי'צה שהיה איתו ביער בסיביר. איצ'ה היה גבוה וחזק מרוב הנערים בני גילו במחנה ילדי טהרן , ובלחיו הימנית נמתחה צלקת ארוכה, זכר קטטה שהשתתף בה. איצ'ה הצטרף לברי ולהניק, והתפקיד שקיבל היה להכין מקומות מסתור לציוד שלהם ולשמור עליו. חבורות אחרות , שניסו לגנוב מהם , התחרטו לאחר שטעמו את טעם אגרופיו של איצ'ה.
לאחר חמישה חודשים במחנה בטהרן נסעו הילדים להודו ומשם לארץ ישראל בהפלגה מסוכנת ובים סוער .
מקור וקרדיט :
אילן כפיר , דני דור
מסע חיים :אלוף חיים ארז : מ"ילדי טהרן " לפיקוד על צליחת הטנקים במלחמת יום הכיפורים
 כנרת , זמורה –ביתן , 2017


הניק רוזנברג ( לימים האלוף חיים ארז), ילד בן שש במנזר פולני




פרידה , אמו של הניק נתפסה ע"י הרוסים מבריחה שלושה ליטרים ספירט ונדונה ל10 שנות מאסר ליד בוכרה.
ידיד של האם ארז כמה בגדים בתיק קטן ולקח את הילד לבית יתומים , שפעל במנזר נוצרי בעיר סמרקנד, עם נזירות לבושות  שחור שענדו צלבים גדולים. היו שם עוד ילדים , כולם דוברי פולנית , יהודים ונוצרים.
רק בן שש , מצא עצמו הניק מתפלל לצלב שעל קיר המנזר , כאשר הנזירות מלוות את התפילה במזמורים לישו המושיע.
מהר מאד למד את חוקי החיים במקום הסגור , שהיה עולם בפני עצמו עם מנהגים משלו.  בתור לאוכל השתדל תמיד להיות בין הזריזים, ידע מניסיון שמי שעומד בראש התור ייהנה מארוחה טובה ואילו המאחרים יישארו עם פחות אוכל. הוא לא הבין מדוע ילדים מבוגרים ממנו , שעמדו לפניו בתור , מחביאים בכיסים חלק מהאוכל, בעיקר לחם. כעבור זמן גילה שהאוכל הזה מגיע לאנשים שמחוץ למנזר ונמכר לאנשים ברחוב או למשפחות הרעבות של הילדים . הניק לא היה שותף להברחות המזון . לא היה לו למי למי להעביר אוכל בחוץ.
בבית היתומים היתה משמעת ברזל . הנזירות קבעו לוח זמנים להשכמה , לרחצה , לארוחות בוקר ולשיעורי הברית החדשה וההיסטוריה של פולין. בין לבין היו תורנויות במטבח. הילדים נדרשו לקלף תפוחי אדמה. חלק מהילדים הסתירו תפוחי אדמה מתחת לבגדים והעבירו אותם אחר כך לקרובי משפחה מחוץ למנזר.
באחד הימים הופיעו במקום קציני צבא בצבא אנדרס הפולני שבאו לדבר עם הנזירות על הילדים הפולנים , שאמורים , על פי הסכם מוקדם , להצטרף אליהם במסע הארוך למזרח התיכון . הילדים המבוגרים יותר בבית היתומים ידעו לספר שבקרוב כל הילדים הפולנים ייסעו מכאן עם החיילים. כך החל המסע של "ילדי טהרן".
 צבא אנדרס, בפיקודו של הגנרל הפולני ולדיסלב אנדרס, הוקם  בתחילת 1942 בעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות . אנדרס , מפקד חטיבת פרשים בצבא הפולני , נשבה בידי הרוסים לאחר שאלה השתלטו על חלקה המזרחי של פולין , נכלא ועונה קשות , אבל שוחרר  בסוף 1941 ונבחר להקים כוח פולני , שיילחם לצד הצבא האדום בגרמנים .
בסופו של דבר , החליט סטאלין שהוא לא רוצה את הלוחמים הפולנים לצדו, ובעלות הברית סיכמו שהצבא הפולני , שכלל 30 אלף חיילים , ושאליהם הצטרפו עשרות אלפי פליטים אזרחים פולנים , יגיע למזרח התיכון ויילחם לצד הצבא הבריטי. ההסכם בין הממשלה הפולנית הגולה שישבה  בלונדון לשלטונות הסובייטים קבע שאנדרס יוכל לקחת איתו כמה אלפי ילדים, יהודים ולא יהודים , כולם יוצאי פולין, שהיו באותה העת ברפובליקות הדרומיות של ברית המועצות.
הכוח הפולני עבר לאיראן , שבה עבר אימונים והתגבש כיחידה צבאית לוחמת. בתחילת 1943 הגיע הכוח הפולני לישראל , ובהמשך השתתף בקרבות הקשים נגד הצבא הגרמני במונטה קסינו שבדרום איטליה.
הילדים היהודים שנלוו לכוח , רובם יתומים , נקלטו בידי אנשי הסוכנות היהודית שהגיעו לטהרן, והתקבלה החלטה בסוכנות היהודית לשלוח נציגים מארץ ישראל כדי לדאוג לילדים ולפעול להעלותם ארצה.  עבור הסוכנות היהודית היתה זו משימה לאומית להציל את הילדים , אולי הניצולים הראשונים שמגיעים מפולין הכבושה , עדים ראשונים לזוועות הנאצים.
מקור וקרדיט :
אילן כפיר , דני דור
מסע חיים : אלוף חיים ארז : מ"ילדי טהרן " לפיקוד על צליחת הטנקים במלחמת יום הכיפורים
 כנרת , זמורה –ביתן , 2017 

ריצת חייו הארוכה בשלג בין זאבים: הניק רוזנברג ( ילד בן 4) ,לימים האלוף חיים ארז



מקור וקרדיט :
אילן כפיר , דני דור
מסע חיים : אלוף חיים ארז : מ"ילדי טהרן " לפיקוד על צליחת הטנקים במלחמת יום הכיפורים
 כנרת , זמורה –ביתן , 2017
סיפור חייו המרתק של חיים ארז , הילד שברח מווארשה הכבושה בידי הגרמנים , שרד את החורף הנוראי במחנה בסיביר , הגיע לנהלל ללא משפחתו במסגרת קבוצה מילדי טהרן, גדל במושב נהלל , בצבא היה מפקד חטיבת שיריון במלחמת יום הכיפורים ולאחר מכן אלוף פיקוד דרום .
הניק רוזנברג ( ילד בן 4), חיים ארז ,  בורח עם אמו מוורשאה הכבושה בידי הגרמנים  לעיר ביאלסטוק.
הוורמאכט כבש את ביאלסטוק במהלך המלחמה , אבל לאחר שהצבא האדום נכנס לפולין , נסוגו הגרמנים והעבירו את העיר לידי הרוסים.
בנובמבר 1939 כדי להגיע אל העיר ביאלסטוק היה צריך לעבור את השטח המפורז שבין האזור הגרמני לרוסי, את גדרות התיל שנמתחו משני צדיו, ואת שומרי הגבול החמושים, גרמנים ורוסים , שניצבו לידם. לאותו אזור נהרו עתה אלפי פליטים , מרביתם יהודים, שביקשו לעבור לשטח הרוסי. האנס פרנק , המושל הכלל הגרמני של פולין , עודד יציאת יהודים מזרחה , בעיקר מווארשה , במטרה מוצהרת לצמצם ככל האפשר את מספר היהודים בעיר. השערים בצד הגרמני נפתחו, היהודים נכנסו לשטח המפורז ונעצרו שם. חיילי הצבא האדום ושומרי הגבול חסמו את המשך הנסיעה מזרחה..
פרידה ,אמו של הניק (חיים ארז) , בזמן שתכננה את הבריחה מווארשה שמעה מהדודים ומבני הדודים , שהחיילים הגרמנים בכניסה לאזור המפורז מחפשים על גופם של היהודים, מתעללים בהם ומשפילים אותם. היא לא היתה מוכנה לקחת סיכונים .עם חזות פולנית נוצרית היא התלבשה כמו הנוצרים עם צלב גדול שעל החזה. הילד הניק ,גם  בעל חזות פולנית אחז חזק בידה.
 התור היה ארוך . הגרמנים עצרו את אחד היהודים שעמד לפניה , גבר כבן 40 , הוציאו אותו ללא כל סיבה אל מחוץ לתור והחלו להכות אותו באכזריות. הכול לעיני שאר הממתינים בתור. היא עצמה " הנוצרייה" עם הצלב הגדול שעל החזה חצתה  יחד עם הילד את מעבר הגבול ללא כל בעיה ומבלי שחיילי המחסום הגרמני ידרשו ממנה לפתוח את החבילות שברשותה.
 נובמבר 1939 , קור עז , ועשרות אלפי הפליטים שמחכים לנס באזור המפורז מתקשים להתמודד עם מזג האוויר הקשה. השלג לא מפסיק לרדת, והטמפרטורה בלילה מגיעה למינוס 20 מעלות .
המקום שבין שתי גדרות התיל היה חשוף לגמרי , לא היו אפילו עצים שאפשר להבעירם ולנסות להתחמם מעט. בלילה השני נפטרו כמה ילדים יהודים.  לא שרדו את הקור העז. את גופות הילדים הניחו על הקרקע, סמוך לגדר ולשומרים הרוסים. קיוו שמראה גופות הילדים הקטנים ירכך את לבם, והם ייאותו לפתוח את המעבר ולאפשר לפליטים לעבור לצד הרוסי. תקוות שווא . גם מראה גוויות הילדים הקטנים לא ריכך את ליבם של שומרי הגדר.
לא ניתן היה לעבור לביאלסטוק.
בלילה השני נשמעו מדי פעם יריות . הירי לווה בזעקות חזקות ובבכי של ילדים. ירי נוסף לכיוון הגדר השתיק את הזעקות והבכי.
פרידה כיסתה בפרווה את ראשו של הניק כדי שלא ישמע את הקולות , ושרה לו בשקט שיר עד שנרדם . בבוקר התגלו על הגדרות  כמה גופות של יהודים , שניסו להימלט בחסות החשיכה ולחצות את הגדר לכיוון ביאלסטוק.
פרידה לא היתה מוכנה לחכות יותר מדי. יומיים בקור העז הספיקו לה , ובבוקר היום השלישי שלהם בין הגדרות , מחשש לחייו של בנה, החליטה לעשות מעשה. מוקדם בבוקר היא העירה אותו, בישרה לו שהיום זה יום הולדתו, הוא בן ארבע, ואמרה לו  שגם אביו רוצה לברך אותו ולקנות לו מתנה. היא תלתה על צווארו פתק, ובו הבטחה לתמורה נאה למי שיביא את הילד הקטן לאביו בביאליסטוק, והסבירה לו כמו לילד גדול : " אחרי שתעבור את הגדר, תרוץ כמה שיותר מהר עד שתתרחק מכאן. אם תראה מכונית בדרך תסתתר. כשתגיע לבתים, דפוק על אחת הדלתות ותן את הפתק למי שיפתח את הדלת" .
 אחר כך הכניסה לו לכיס כמה סוכריות וקוביות שוקולד קטנות. "שוקלד אחד תיתן לאבא כשתפגוש אותו" , חיבקה אותו בחוזקה.
אחר כך הם הלכו יחד לגדר , רחוק ככל האפשר מהשומר הרוסי שצפה על השטח מהעמדה הסגורה. היא הרימה את החלק התחתון של הגדר ודחפה אותו. הניק התחיל לרוץ.
"יופטפויומט," הניק שמע מאחריו את הקללה של הקצין הרוסי שהרים את את הרובה.
"הניק , רוץ , אל תעצור" , צעקה לו אמו פרידה, שעמדה מעבר לגדר.
והילד הניק בן הארבע רץ לשלג , ליער האפל שהיה במרחק כמה מאות מטרים ממנו . רץ ולא עצר , כמו שאמו הורתה לו .
השומר הרוסי החליט הפעם לא לירות .
אחרי כשמונה שעות הגיע הילד הניק לכפר פולני התיישב על מדרגה לפני אחד הבתים והחל לבכות. כלב שהיה שייך לבעלי הבית ניגש אליו והחל לרחרח אותו. הניק הרגיש סוף-סוף שהוא לא לבד . כמה דקות לאחר מכן בעלת הבית , עטופה בשמיכה, פתחה את הדלת והכניסה אותו פנימה. בבית , ליד התנור , היא הורידה מעליו את המעיל הרטוב , והסתכלה בפתק שהיה תלוי על צווארו , נתנה לו כוס חלב וסידרה לו מקום לישון ליד התנור. הניק התקשה להירדם. המסע הארוך בשלג חזר אליו שוב ושוב. לא רק באותו הלילה. במשך תקופה ארוכה חזרו אליו בלילות החלומות והסיוטים, מלווים ביללות הזאבים , בקול רעמים עזים ובתחושה שעוד רגע הוא נופל לתוך בור עמוק בשלג.
למחרת בבוקר נסעו הפולנייה הכפרית עם הניק לביאלסטוק לחפש אחר האבא דוד רוזנברג. בסוף מצאו את האב דוד רוזנברג והפולניה קיבלה את הפרס הכספי.
מקור וקרדיט :
אילן כפיר , דני דור
מסע חיים : אלוף חיים ארז : מ"ילדי טהרן " לפיקוד על צליחת הטנקים במלחמת יום הכיפורים
 כנרת , זמורה –ביתן , 2017

יום שני, 4 בדצמבר 2017

המסע אחר הילד שלא ידע שהמלחמה נגמרה



ג'ודי מלץ

 מאז עזב את גטו סוקאל במאי 1943 - זמן קצר לפני טיהורו הסופי - התחבא הנער ביערות וזז ממקום למקום. כשידע כי לא יוכל להסתמך על השמש עוד זמן רב כדי לחמם את גופו או את מזונו, חדר אל הציוויליזציה בחיפוש אחר מענה לצרכיו. בעיירה הראשונה אליה נכנס, מצא בית של אשה נדיבה שמשפחתו הכירה לפני המלחמה. הוא דפק על דלתה ושאל אם תוכל לתת לו קופסת גפרורים. תשובתה היממה אותו. "מה אתה עדיין עושה ביערות?", תהתה, "כל החברים שלך חזרו לסוקאל. לא שמעת שהמלחמה נגמרה?".

הסיפור על הנער שלא ידע שהמלחמה נגמרה עד שהלך לחפש גפרורים, ריתק את ג'ודי מלץ מאז שמעתי אותו לראשונה לפני הרבה שנים מסבה.


קישור לכתבה המרתקת של ג'ודי מלץ