היום בהיסטוריה 1942: אוטו ואדית פרנק יחד עם שני ילדיהם עוברים למחבוא ומי הייתה המלשינה ?

 

ב-6 ביולי 1942, אוטו ואדית פרנק עברו יחד עם שתי בנותיהם, מרגוט ואנה, למחבוא שהוכן מראש בחלק האחורי של בניין משרדים ברחוב פרינססחראכט 263 באמסטרדם. הם הסתתרו שם יחד עם עוד ארבעה יהודים נוספים: הרמן, אוגוסטה ופטר ואן-פלס, ופרידריך פפר. המחבוא היה חלק מחברה בבעלות אוטו פרנק, ושימש להם מקלט מהרדיפות הנאציות. 

 ספר שיצא  לאור בהולנד, גילה לאחרונה  את זהותה של האישה שהסגירה את אנה פרנק ומשפחתה לידי הנאצים. הספר, שנכתב על ידי ג'ופ ואן ויק, בנה של גיבורת המחתרת ההולנדית אליזבת' ווסקויל, מספר כי דודתו של המחבר, נלי ווסקוויל, הייתה ככל הנראה המלשינה שהסגירה את משפחת פרנק לגסטפו.

ואן ויק מספר בספרו כי אימו אליזבת' הייתה כתבנית במקצועה, ועבדה עבור אוטו פרנק, אביה של אנה. היא ובעלה ג'והן בנו את ארון הספרים המפורסמים שהסתיר את הכניסה למקום המחבוא של המשפחה, מעל בית חרושת באמסטרדם, והיו בין הבודדים שידעו על מקום המסתור של המשפחה היהודית.

ההשערה  כי המלשינה היא נלי ווסקיל, אחותה של אליזבת, העובדת הנאמנה שסייעה למשפחת פרנק להסתתר, מבוססת על העובדה הידועה כי נלי ווסקויל הייתה מודיעה נאצית מגיל 19 עד 23, ועל כך שהייתה ידועה גם בהתבטאויות אנטישמיות. קרובי משפחה נוספים של ווסקוויל אישרו את ההשערה כשפנה אליהם ג'ופ ואן ויק בזמן כתיב הספר, כדי לבקש את עדותם.

כאמור, מכל משפחת פרנק שנשלחה למחנות ההשמדה, שרד רק אוטו פרנק. אדית פרנק מתה באושוויץ בגיל 44, בעוד מרגוט בת ה-19 ואנה בת ה-15 מתו בברגן בלזן באותה שנה.

מקור המידע

 

הנער איסיק דנון נלחם עם הפרטיזנים ביוגוסלביה

 

איסק דנון לא ראה את עצמו כאמיץ במיוחד.

"פשוט נסחפנו על ידי אירועים... תוך כדי התרחשותם",

הוא נזכר. "אתה עושה מה שצריך לעשות כדי לשרוד".

חייו המוקדמים של איסק עוצבו באופן דרמטי על ידי מלחמת העולם השנייה.

כאשר הגרמנים ובני בריתם החלו להתקרב לעיר הולדתו של איסק ביוגוסלביה הכבושה,

איסק הצעיר ואביו לא בזבזו זמן בהכנות לברוח.

הם חששו שגברים יהודים ייעצרו ראשונים.

איסק ואביו הצטרפו לקבוצת התנגדות חמושה בהרים.

כאחד החברים הצעירים ביותר ביחידתו,

איסק העביר תחמושת ולמד כיצד להשליך רימונים.

בסופו של דבר, איסק ואביו התאחדו עם אמו של איסק ושתיים משלוש אחיותיו,

והמשפחה עשתה את דרכה לארצות הברית.

איסק הרגיש חובה לספר לדורות הבאים מה הוא ואחרים חוו.

"אני יודע מהן האחריות שלי, ואני מנסה לעמוד בהן", הוא הרהר.

 יהיה זכרו ברוך !!

Isak Danon 

Born: June 24, 1929, Split, Yugoslavia

Died: June 11, 2025, Baltimore, MD

מקור וקרדיט : מוזיאון השואה , וושינגטון 

הנער דב לוין בורח לפרטיזנים ביערות

 

משפחתו של דב התגוררה בליטא הכבושה על ידי הסובייטים במהלך הפלישה של הצבא הנאצי . רבים משכניהם קיבלו בברכה את סיום הכיבוש הסובייטי, ואף קיבלו את פני הגרמנים בפרחים.

"סגרנו את התריסים, הורדנו את הווילונות ונעלנו את עצמנו בבתים שלנו", נזכר דב. כיהודים, משפחתו חששה ממה שעלול לקרות להם תחת שליטת גרמניה הנאצית. ההתקפה הנאצית על ברית המועצות סימנה נקודת מפנה משמעותית בשואה. עד מהרה, יחידות נאציות, בעלי בריתם ומשתפי הפעולה  המקומיים שלהם החלו לירות בקהילות יהודיות שלמות.

באוגוסט 1941, דב ומשפחתו נאלצו להיכנס לגטו קובנה. הוא התחמק ממעצרים, אך הוריו ואחותו התאומה, בסיה, גורשו באוקטובר 1943. הם לא שרדו. זמן קצר לפני שהנער דב עזב את הגטו כדי להצטרף ללוחמי המחתרת ביער, הוא נתן את התצלום הזה לחברתו, ריבקלה. היא החביאה אותו בסוליית נעלה ושמרה אותו אצלה בזמן שנכלאה במחנה ריכוז. היא החזירה את התמונה לדב כשהתאחדו  שוב ב-1984.

צילום: USHMM, באדיבות דב לוין

מקור וקרדיט : מוזיאון השואה בוושינגטון

גטו טרזינשטט: ההטעיה הגדולה של הנאצים

ילדים אלה נראו מאושרים ובריאים, אך תצלום זה היה חלק מתעלול  רמייה שבוצע על ידי הנאצים.

בשנת 1944, הצלב האדום הבינלאומי בדק את גטו טרזינשטט ואת מחנה טרזינשטט לאחר שממשלת דנמרק דרשה מידע על יהודים דנים הכלואים שם.

כדי להתכונן לביקור, אסירים נאלצו לשתול פרחים ולהתקין ספסלים ומגרש משחקים. הנאצים שלחו אלפי אסירים לאושוויץ כדי להקל על הצפיפות.

המבקרים של הצלב האדום  ראו אסירים לבושים היטב, משחק כדורגל והופעות מוזיקליות. האסירים היו כלי משחק במופע הכוריאוגרפי של הנאצים.

"אם מישהו היה מגיע שבועיים לאחר מכן, לא נשאר כלום. הנדנדות נעלמו, הלולים נעלמו, סוסי הנדנדה נעלמו, והילדים נעלמו - כולם לתאי הגזים", אמרה מריאנקה מיי, ניצולת טרזינשטט.

לאחר הביקור של הצלב האדום , הנאצים חזרו לשלוח אסירים לאושוויץ. הרוב המכריע של 140,000 היהודים שנשלחו לטרזינשטט נרצחו ע"י הנאצים .

צילום: יד ושם

 מקור המידע וקרדיט : מוזיאון השואה בוושינגטון

תחיה הברמן -גלס, אמא, בת -ברית

 

תחיה הברמן -גלס

 אמא, בת -ברית

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024

אמא, בת - ברית הוא דו-שיח בין אם ובִתהּ. האם שרדה כילדה בשואה, כנגד כל הסיכויים, ודבריה מובאים בספר בצורת עדות מטלטלת, עדות שניתנה עם תום המלחמה. עם השנים הייתה לאם שורדת עם סוד גדול. בִּתהּ, שכמהה לדעת את סודותיה מתבוננת בבגרותה על האם, מתכתבת עם עדותה ומרגישה שיש לה ולאֵם ברית, ברית של סוד. העדות, הסוד, הטקסטים של האם והבת שזורים אלה באלה בספר, כמו גם בחיים. האם נוכחת אך גם חסרה בחיי בִּתהּ... מהשוֹאה במלחמת העולם השנייה ועד ה-7 באוקטובר 2023.

"אוקטובר 1942, ירדתי מהרכבת והלכתי לבית של ראש העיר הקודם, מלפני המלחמה, חבר של אבא שלי. סיפרתי לו מה שקרה להורים שלי ולכל האחרים שהיו אִתנו בבית, ואמרתי שאני לבד עכשיו ושלפני שאבא שלי מת הוא אמר לי שאני אציל את עצמי ושראש העיר יעזור לי. לאיש קראו סטניסלב וולסקי. הם אמרו לי לא לדבר עם אף אחד בגלל שמישהו יכול לגלות שאני ילדה יהודייה בת 9... ...לא הייתי מאושרת מזה שנשארתי בחיים. כל החיים שלי חייתי עם שקרים. מאז שהייתי ילדה נאלצתי להתרגל לשקר, גם כשהתחלתי ללכת לבית־הספר סיפרתי שם כל מיני שקרים."
"אני רצה והדמעות אינן נעצרות. במורד הרחוב הריצה מהירה יותר, אני רק רוצה להגיע כבר הביתה. אני נכנסת כמו רוח סערה, אימא פורשת את ידיה לצדדים לאסוף אותי אל חיקה, ואני הודפת אותה. בכיי גובר ואני מטיחה בה, ״תוכיחי לי שהיית ילדה, תראי לי צילום שלך, אני רוצה לראות אם הייתה לך אימא, אם היה לך אבא ואחים. אולי אף פעם לא היית ילדה? אני לא מאמינה לך.״ אני רק בת 9 אבל רוצה לדעת, להבין מי זאת אימא שלי.


תחיה הברמן-גלס היא הבת שניסתה כל ילדותה לגלות, להבין, לדעת. שאפה לתקשורת אחרת מעבר ל-"הכול בסדר". כחלק מדרכה המקצועית, הקימה לאורך השנים קבוצות רבות של אימהות ובנות-עשרה: "אימא-בת-ברית". במסגרתן ניסתה להדק את הקשר, את התקשורת, את השיח המקרב והמהותי בין הדורות.

העדות של ברוניה

 אפריל 1947

במוסד ליתומים יהודיים בעיר לודז'  בפולין יושבת ברונייה רובינוביץ , נערה צנומה , בת שלוש עשרה וחצי, ומוסרת עדות על הישרדותה במלחמה מגיל 7, כאשר היא השתמשה אז בשם הבדוי סטניסלבה פיוטרובסקה, עד הגעתו של הצבא האדום.

ברוניה רובינוביץ  , כיום ברוניה גלס היא האם של מחברת הספר תחיה הברמן-גלס

ברוניה רובינוביץ  ילידת העיר וישקוב בפולין עברה עם משפחתה את ההפצצות הכבדות של הגרמנים על וישקוב .

כבר בגיל 7 ( לא נראתה יהודייה) סייעה למשפחה . יצאה לאזורים הנוצרים על מנת למכור מצרכי מזון , בדים , גרביים  ועוד כל מיני דברים .

כל הקיום של המשפחה שלה היה תלוי בה ובאחותה רחל שאיתה יצאה למכור סחורות לגויים.

" הייתי עדיין מאד צעירה , אפילו לא בת שבע , אבל לא היה לי זמן לשחק עם ילדים אחרים.  הייתי רצינית , הבנתי שאני אחראית להביא אוכל למשפחה שלי. שום דבר אחר לא עניין אותי . לא משחקים ולא ילדים אחרים . הפליא אותי לראות ילדים אחרים משחקים ונהנים" ( עמוד 44) .

ברוניה  הייתה  רק בת שבע כשחמקה מהגטו למכור סחורה ולקנות אוכל. כל ההישרדות של בני המשפחה הוטלה על הכתפיים הדקות שלה ושל אחותה. היא הייתה קטנה בגיל , קטנה בגוף , אבל חזקה בנפש ( עמוד 50 ) ..

גם בגטו סוסנוביץ' בחורף הקשה היא מתגנבת מבעד לגדר של הגטו . " עשיתי חור בחוטי התיל , סימנתי בחול את המקום ועברתי  לצד השני". היא מעבירה מכתבים מהגטו לצד הארי ובחזרה . היא אומרת שהיא פולנייה. " היא גם מצליחה להביא מצרכי מזון למשפחתה בגטו.

" לפעמים הרווחתי עשרים וחמישה זלוטי, לפעמים שלושים. אף פעם לא הבאתי דברים לעצמי. אף פעם לא אכלתי  לבד. תמיד הבאתי הביתה תפוחי אדמה ולחם לכולם , או שהבאתי כסף לאימא" ( עמוד 68) .

עם פינוי הגטו  והגירוש של כל היהודים לטרבלינקה  היא מצליחה לברוח למכרים פולנים של ההורים , שם היא מסתתרת.

היא מסתתרת אצל משפחת הפולני סטניסלב וולסקי ( חסיד אומות העולם)  " הם נתנו לי להאכיל את הפרות , את האווזה ואת שלוש התרנגולות  שהיו להם . לא טיפלתי בילדים שלהם ולא הייתי איתם. הם אמרו לי לא לדבר עם אף אחד בגלל שמישהו יכול לגלות שאני יהודייה"  הייתי מאוד בודדה  וחשבתי רק על ההורים שלי ועל כל אלה של היו כבר בחיים" . לא היו לי חברים , אבל שמחתי על זה כי לא רציתי לדבר  עם אף אחד ולספר כל מיני דברים" . ( עמוד 96) .

נוכח הסכנה של גילוי בנובמבר 1942 מעבירים  אותה להסתתר אצל משפחה פולנית אחרת .שם היא גם נשלחת בזהות פולנית ללמוד בביה"ס יסודי פולני . אחרי  שבעה חודשים מעבירים  אותה  שוב  לעיירה ליד וורשה  לבית של פולניה בשם  גברת פאשקה. היא מסתתרת בבית שלה ולא הולכת לביה"ס. היא הולכת לכנסייה הנוצרית .

הצבא האדום משחרר את פולין והפולניה מעבירה אותה לחסות הוועדה היהודית בעיר לודז'.

אחר כך היא עוברת  לבית הילדים היתומים היהודים בלודז'. חיים חדשים מתחילים בשבילה. היא יוצאת למחנות קיץ וסוף סוף היו לה הרבה חברות וחברים. אחר כך היא  עוברת לקיבוץ  ילדים בפולין  בעיר לודז' . בשנת 1946. הייתה זו יוזמה  של ארגונים יהודים אשר איתרו ואספו ילדים יהודים  אשר שרדו את השואה כילדים פולנים.

 

 

 

 

זיכרונות מגטו ואסלוי: סיפורו של זיגו טריגר

 

 

מאת: זיגו טריגר

ארץ לידה: רומניה - Romania

מנחה: יאיר בוחניק

 

סיפורו של זיגו טריגר

הקשר הרב דורי של סבא זיגו טריגר ויאיר בוחניק

"חוסן אינו בא מניצחון, הוא נובע מהמאבק שלך, מהנחישות שלך להתגבר על מכשולים שהחיים מציבים בדרכך" (מקור לא ידוע)

סבא זיגו מספר

חייתי בגטו ואסלוי ברומניה בשנת 1938. שמי זיגו, וזה סיפור חיי.

הימים היו אפלים באירופה כשפקחתי את עיניי לעולם. היטלר כבר החל להטיל את צילו על יבשת שלמה, והיהודים ברומניה, כמו במקומות רבים אחרים, הפכו למטרה לרדיפות ואפליה.

ואסלוי, עירי, שוכנת במזרח רומניה, בחבל מולדובה היפהפה, על גדות נהר בירלאד. לפני המלחמה, הייתה בה קהילה יהודית משגשגת שמנתה כ-2,500 נפש. הוריי היו חלק מקהילה זו שהחלה להתיישב באזור עוד במאה ה-18. יהודי ואסלוי עסקו בעיקר במסחר, מלאכה ומקצועות חופשיים. היו לנו מוסדות קהילתיים מפוארים – בתי כנסת מרשימים, בתי ספר יהודיים, ארגוני צדקה ואגודות תרבות.

אך כל זה השתנה במהירות מסחררת. החל מסוף שנות ה-30, האנטישמיות ברומניה הלכה והתגברה, במיוחד עם עליית "משמר הברזל" – תנועה פשיסטית שכרתה ברית עם הנאצים. בדצמבר 1937 עלתה לשלטון ממשלת גוגה-קוזה, שהנהיגה חקיקה אנטישמית רשמית. בשנת 1940, המצב החמיר עוד יותר. רומניה איבדה שטחים לברית המועצות, ולשלטון עלה המרשל יון אנטונסקו, שכונן דיקטטורה צבאית בשיתוף עם "משמר הברזל". עבור יהודי ואסלוי, זו הייתה תחילת הסוף של החיים כפי שהכירו אותם.

אני נולדתי אל תוך הסערה הזו – אל עולם שכבר הפך עוין ומסוכן ליהודים. בתוך חודשים ספורים מעלייתו של אנטונסקו לשלטון, נשללו מאיתנו זכויות האזרח, הופקע רכושנו, יהודים פוטרו ממשרותיהם, נאסר עלינו ללמוד בבתי ספר רגילים, ואפילו נישואין בין יהודים לרומנים הפכו לבלתי חוקיים.

בינואר 1941, בעת המרד של "משמר הברזל" נגד אנטונסקו, התרחש פוגרום נוראי בואסלוי. משם, המצב רק הלך והחמיר. יהודי ואסלוי רוכזו בשכונות מסוימות – מה שהפך למעשה לגטו. ביתנו היה מסעדה לשעבר שפשטה את הרגל – ארבעה חדרים גדולים שהפכו למקלט עבור משפחתי בתוך התופת. תנועתנו הוגבלה, ועלינו הוטלו עוצר ושעות יציאה קבועות. נאסר עלינו להשתמש בתחבורה ציבורית או להיכנס למקומות ציבוריים מסוימים, וכמובן – הוטלו עלינו מיסים כבדים במיוחד.

אבי, פיליפ פישר, נולד בקישינב שברוסיה, ואמי, סופיה, הייתה ילידת רומניה. כגבר יהודי בגיל העבודה, אבא נשלח למחנה עבודה, כמו רבים מגברי הקהילה שלנו. במחנות הללו השתמשו ביהודים כעבדים לכל דבר – הם עבדו בתנאים קשים ביותר, ללא תשלום הולם, עם אספקת מזון מועטה ותנאי מחייה מחפירים. אבא חזר משם חולה. אינני יודע כיצד שרד, רבים מחבריו לא חזרו מעולם.

בבית דיברנו רומנית ויידיש – את היידיש שמרנו כשפה פרטית, כדי שהגויים לא יבינו את שיחותינו. זה היה אחד המעטים שעוד נותרו לנו,  היכולת לדבר בינינו בחופשיות, לפחות בין כותלי הבית.

בגטו למדתי בבית ספר יהודי. למרות הנסיבות, המורים שלנו עשו מאמצים עילאיים לספק לנו חינוך ראוי. כילד, לא תמיד הבנתי את חומרת המצב, אך הרגשתי את המתח והפחד שאפפו את המבוגרים סביבי.

הרעב היה חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו. האוכל היה כה מועט, עד שאמי נאלצה לפעמים לאסוף פירורים מהרצפה. דמותה של אמי, הגיבורה האמיתית של חיי, חרוטה בזיכרוני בחדות: עומדת שעות ארוכות מחוץ לטחנת הקמח, מחכה בסבלנות אינסופית שגרגירי חיטה בודדים יעופו החוצה. היא הייתה אוספת אותם מעורבבים עם חול, כאילו אספה חול רגיל כדי שלא יחשדו בה. בבית, הייתה ממיינת בקפידה גרגיר אחר גרגיר, אוגרת אותם במשך ימים רבים, עד שהיה לה מספיק קמח להכין פיתה קטנה. את הפיתה היינו חולקים – אמא, אבא, אחי ואני – כאילו הייתה סעודת מלכים.

למרות הקשיים, הקהילה שלנו שמרה על מסורת וזהות. אחד הזכרונות החמים שנותרו לי מתקופה חשוכה זו היו המאכלים המסורתיים, במיוחד הצ'ורבה, מרק חמוץ רומני שגם בימים הקשים ביותר הצליחה אמי להכין מעט ממנו, כמו קסם של נורמליות בתוך התופת.

באוגוסט 1944, לאחר הפלת משטר אנטונסקו ומעבר רומניה לצד בעלות הברית, הוחזרו ליהודים זכויותיהם האזרחיות. אבל הקהילה היהודית של ואסלוי כבר לא הייתה מה שהייתה. מספר היהודים פחת משמעותית. בתי הכנסת המפוארים עמדו חצי ריקים, החנויות והעסקים היהודיים לא חזרו לפעילותם הקודמת.

כשהסתיימה המלחמה, רומניה נפלה תחת השפעה סובייטית והפכה למדינה קומוניסטית. גדלתי והפכתי לסטודנט לכימיה תעשייתית, אך החלום הציוני בער בי ובאחי ישראל. חמש פעמים ניסינו לקבל אישור עלייה לישראל, וחמש פעמים נדחינו. השלטונות הקומוניסטיים לא ששו לאפשר ליהודים לעזוב, במיוחד לא לישראל, שנתפסה כבעלת ברית של המערב.

לבסוף, בשנת 1963, כשהייתי בן 27, התגשם החלום. קיבלנו אישור עלייה, ובערב ראש השנה, תחת גשם שוטף, נחתנו בישראל. זוכר אני את הרגע שבו עמדנו בשדה התעופה ולפנינו היו שני מטוסים – אחד לארצות הברית והשני לישראל. ללא היסוס, עלינו על המטוס לישראל, מגשימים את החלום הציוני לעזוב את אדמת הרדיפות ולהגיע למולדת.

הגענו לעיר שדרות, שהייתה אז יישוב צעיר בנגב. ההתחלה הייתה קשה, כפי שהייתה עבור רבים מהעולים. אבי היה חולה, ואמי מצאה עבודה במפעל ירקות "דקו". אחי ואני נשלחנו לקיבוץ בארי, שם למדנו עברית באולפן במשך כשישה חודשים. האוכל בקיבוץ היה טוב, זיכרון מתוק במיוחד אחרי שנות הרעב של הגטו.

אחרי תקופת ההסתגלות הראשונית, מצאתי עבודה כעוזר מנהל בשקם, שם עבדתי במשך 39 שנים מלאות. היו קשיים, כמובן, אך התגברנו עליהם בזה אחר זה. הרצון לבנות חיים חדשים במולדת החדשה העניק לנו כוח.

ואז, בירושלים, במסיבה רגילה לכאורה, פגשתי את אוטיליה. "היא הייתה יפיפייה," אני זוכר עד היום, "רקדנו ביחד וידעתי באותו רגע שזו תהיה אשתי." אוטיליה, שעבדה כמנהלת כוח אדם במפעל אלומיניום, הפכה לאשתי, לשותפתי לחיים, למי שבנתה איתי יחד את העתיד בארץ שעליה חלמנו.

היום, כשאני חושב על ואסלוי, אני יודע שכמעט ולא נותרו שם יהודים. קהילה שפעם מנתה אלפים, הצטמצמה לבודדים. הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה פועלת לשימור המורשת היהודית באזור ולתיעוד קורותיהם של יהודי ואסלוי בתקופת השואה, אך השרידים הפיזיים – בית הכנסת הישן, בית הקברות היהודי העתיק, והמבנים ששימשו בעבר כמוסדות קהילתיים – הם תזכורת עצובה למה שהיה ואיננו עוד.

כשאני מביט לאחור על חיי – מהגטו בואסלוי ועד לחיים מלאים בישראל – אני חש גאווה והכרת תודה. גאווה על הדרך שעברנו, על היכולת לשרוד בתקופות האפלות ביותר של ההיסטוריה האנושית, ועל בניית חיים חדשים בארץ ישראל. והכרת תודה על הזכות להיות חלק מהגשמת החלום הציוני, לחיות בארץ משלנו.

עלינו ארצה, אחי ואני, מתוך אמונה כי עלינו למלא את הארץ. והנה, אנחנו כאן, חיים, נושמים ומספרים את סיפורנו – זיכרון חי לעבר קשה ועדות לכוח הרוח האנושית.

מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי ( קישור)

 

סבתא גרצקיס ראיסה – מספרת על ילדותה במלחמת העולם השנייה

         

      

שלום רב, שמי ולדי ברנוב, תלמיד כיתה ז'1 בחטיבה הצומחת, חולון. השנה אנו משתתפים בתוכנית הקשר הרב דורי ואני רוצה לספר את סיפור ההיסטוריה של המשפחה שלי. ישבתי יחד עם סבתא שלי, גרצקיס ראיסה וממנה שמעתי את הסיפורים. סבתא שלי נולדה בעיר אומן שבאוקראינה בתאריך 23 במאי 1937.

סבתא ראיסה מספרת על ילדותה במלחמת העולם השנייה

"אני לא זוכרת הרבה מתקופה הילדות שלי, במיוחד לא את השנים הראשונות. אבל אני כן זוכרת טוב את הימים הקשים שעברנו בזמן המלחמה – מלחמת העולם השנייה ....

אנחנו, היהודים, היינו בפחד. הסתתרנו בבית כמו חברים, לא בכינו, לא ביקשנו אוכל. ביום אחד – בבת אחת אנו הילדים – הפכנו למבוגרים. זה היה בהתחלה, בתחילת המלחמה, אחר כך סגרו אותנו בגטו. מסביב לגטו הייתה גדר חשמלית עם זרם חשמלי. כל מי שהתקרב לגדר ונגע בה – מת.

כך חיינו עד שנת 1943.

אני לא מבינה איך נשארנו בחיים? בלי אוכל, עם מעט מים, בלי בגדים חמים בחורף. אנשים  רבים מתו בשנים אלו. לנו היה מזל – נשארנו בחיים. אנשים טובים הבריחו אותנו מהגטו. אבל עד 1945 חיינו כמו במחתרת – כאילו לא היינו קיימים. לא ראו אותנו, לא שמעו עלינו.

בשנת 1945 התחלתי ללמוד בכיתה א'. היה מאוד קשה – לא היו מחברות ולא עפרונות, גם לא לכולם היו ספרים, אבל הייתי חרוצה ולמדתי טוב. סיימתי 10 שנות לימוד עם ציונים טובים.

בשנת 1956 התקבלתי ללימודים גבוהים – הייתי מאושרת. הכרתי גם בחור נחמד והתחתנתי אתו. הייתי בחורה יפה, אינטליגנטית, והיו לי הרבה מחזרים. בעלי היה רופא. חיינו טוב, היו לנו יחסים טובים, חברותיים והוא גם היה אבא טוב. נולדו לנו שני ילדים. האושר שלנו לא נמשך הרבה זמן – בשנת 1968 בעלי נהרג בתאונת דרכים. עולמי חרב עליי. רק בזכות הילדים תפקדתי – הם הצילו אותי.

העלייה לישראל

עלינו לישראל בשנת 1998. כשהגענו לארץ – היה קשה. כולם סבלו, אבל המדינה עזרה. הלכנו ללמוד עברית באולפן, קיבלנו כסף לדירה וגרנו כולם יחד. עבדתי קצת, אבל לא במקצוע שלי – כי לא ידעתי עברית טוב. לאט לאט התרגלנו לתרבות, לאוכל ולאנשים.

היום, אני פנסיונרית, עוזרת לגדל נכדים. מרגישים בבית – מרגישים שזה המקום בשבילנו."

מקור וקרדיט: אתר הקשר הרב-דורי