ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 17 בנובמבר 2019

מרים לפיד-אנדריסה, בת 10, ניצלה עם משפחתה ברכבת האבודה שהגיעה לכפר טרוביץ'

סיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג, עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון  ילדים בשואה


מרים לפיד-אנדריסה הייתה בת 10 כשנלקחה באפריל 1943 עם משפחתה מביתם בעיר אוטרכט שבהולנד לגטו באמסטרדם. יותר ממאה אלף יהודים מערים ומעיירות ברחבי הולנד גורשו במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיקר למחנות המוות באושוויץ ובסוביבור. רק 5,000 איש שרדו.

בצילום  
 מרים לפיד -אנדריסה, ספטמבר 1939 


הילדות שנגזלה

מרים הייתה הצעירה מבין ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. היא זוכרת כיצד הובלו מהגטו ברכבת למחנה המעבר וסטרבורק ביוני 1943.

עוד היא זוכרת כיצד נמנע מהם ללכת לבריכת השחייה או לקולנוע. גם האופניים שלהם נלקחו מהם. והקשה מכל – נאסר עליהם ללכת לבתי ספר ציבוריים. "הפסדתי שלוש שנות לימוד" היא אומרת.

למרות זאת, היא רואה במשפחתה ברת מזל בהשוואה לאחרים. מתוך ששת בני המשפחה, חמישה שרדו. אביה של מרים, הרמן, נפטר מתת-תזונה קשה ותשישות ב-24 בפברואר 1945, שישה שבועות בלבד לפני השחרור.

הרכבת האבודה

בימים שלפני סיום המלחמה החלו הנאצים להשמיד עדויות למחנות הריכוז והעבירו אסירים למקומות אחרים בגרמניה.

מרים ומשפחתה נשלחו באחת משלוש הרכבות שיצאו מברגן בלזן לטרזינשטט (היום בצ'כיה). "הרכבת שלנו כונתה הרכבת האבודה", היא מספרת. הרכבת נאלצה לשנות כיוון בעקבות ההפצצות הכבדות ובסופו של דבר נעצרה בכפר הגרמני הקטן טרוביץ'. הם נשארו בכפר חודשיים, במהלכם רבים מהאנשים שהיו על הרכבת מתו מתת תזונה וממחלות.

"חגגתי את יום הולדתי ה-12 ברכבת, ב-17 באפריל 1945...מאז אני חוגגת את יום הולדתי השני ב- 23 באפריל - היום בו שוחררנו על ידי הצבא הרוסי בטרוביץ'".

מה היה תפקיד חברת הרכבות ההולנדית בגירושים?

חברת הרכבות ההולנדית הואשמה על ידי רבים כי נענתה ללא התנגדות לדרישת הנאצים להעמיד לרשותם רכבות.

חברת הרכבות, שהתנצלה רשמית בשנת 2005 ותיארה את הגירושים והשימוש ברכבות כ"כתם שחור בתולדות החברה", הבטיחה שכל ניצול יקבל פיצוי של 15 אלף יורו, ו-7,500 יורו יינתנו לילדים ולבני זוג של הקורבנות. 

האם הפיצוי המוצע מספיק?

מעורבותה של חברת הרכבות ההולנדית בסיוע לנאצים בשנות הארבעים השפיעה באופן ישיר על מרים ומשפחתה, אך היא לא מאשימה אותם במה שקרה: "צריך לזכור שאלה היו הנאצים ולחברה לא הייתה ברירה... אני לא חושבת שהם יכלו להגיד לא - אני לא יכולה להאשים אותם בזה."
עוד היא אומרת כי מעולם לא ציפתה לפיצוי, אך כאשר תקבל את הכסף היא מתכננת להשתמש בו למשהו מיוחד: "בשנה הבאה (2020) ימלאו 75 שנה לשחרורי. אני מתכננת לקחת את כל משפחתי - הילדים והנכדים – לטרוביץ' כדי לחגוג את הניצחון האישי שלי."

מרים הגיעה לישראל בשנת 1953 וגרה עם בעלה בקיבוץ צרעה. היא גידלה חמישה ילדים ויש לה 14 נכדים.  למרבה הצער, אחד מבניה, שהיה טייס בצבא נהרג בתאונת מסוק.

מקור :




האם התחננה לפני מותה: תדאגי שילדי יישאר יהודי - והוא גם על השואה לא ידע




האם התחננה לפני מותה: תדאגי שילדי יישאר יהודי - והוא גם על השואה לא ידע


מאתנח זבולוני


יהודית אילן – אונדרוייזר , בת 12 , ברכבת הגרמנית האבודה מברגן בלזן




הגרמנים בראותם את התקדמות האמריקנים והבריטים , החליטו לסגת ולהפקיר את מחנה ברגן בלזן . אבל הגרמנים ברוב אכזריותם הפרידו בין אלו שהיו בכושר הליכה ובין אלו שהם העריכו שאין להם יכולת הליכה. כך קרה , שהלכו אבות או אמהות עם חלק מילדיהם , והיו מוכרחים להשאיר מישהו מן הילדים , או להיפך – ילדים , שהיו צריכים להשאיר מאחוריהם הורים , ובני זוג שהשאירו האחד את השני . יהודית , בת 11 ואחותה , בעצמן יתומות ממחנה ברגן בלזן לקחו איתן  ילד בן 8 שאמו נשארה חולה במחנה ברגן בלזן.

 ב7 לאפריל  1945 הם הועלו לרכבת גרמנית יחד עם עוד קבוצת ילדים יהודים, ללא מזון הם נסעו ברכבת במשך שבועיים ימים.

כותבת יהודית בספר זיכרונותיה :

הגרמנים הסיעו את הרכבת יותר ויותר לתוך החזית. כל הזמן מזרחה , מזרחה , עד שהגענו בסופו של דבר גם לברלין עצמה, ועוד המשכנו גם משם מזרחה עד שלבסוף שוחררנו על ידי הרוסים.
את אותם שבועיים ברכבת עברנו מהפצצה אחת לשנייה , ובילינו את רוב זמננו באזעקות ובהסתתרות מהפצצות....

בזמן האזעקה ניתנה לנו הברירה להחליט בעצמנו אם להישאר ברכבת ולשכב על הרצפה , או  לצאת החוצה ולשכב על האדמה. כל אחד עשה כפי כוחותיו , וכפי שחשב ליותר בטוח. הרוב בחר לצאת החוצה. לנו לא היה הרבה מה להתלבט, כי אני הייתי תשושה  מרעב ולא יכותי לרוץ או אף ללכת מהר- ועלולה הייתי להיפגע לפני שהיה סיפק בידי להגיע למקור מסתור. כך ביליתי את רוב זמני ברכבת בשכיבה על רצפת הקרון, מתחת לספסל שלי, בזמן האזעקות. רק במקום אחד אמרו לכולם לצאת מן הרכבת , כי ההפצצה הייתה במיוחד כבדה ומסוכנת. שם גם אנחנו יצאנו החוצה. זה היה מקום בעל חשיבות אסטרטגית – לונבורג שמו . ואני זוכרת  שיצאנו החוצה, ומצאנו את עצמנו בתוך יער מקסים ביופיו, ומפורסם על כך. עצים גבוהים ויפים ניצבים בצפיפות על אדמה מכוסה כולה בצמח אדום-סגול. אזור יפה טבע זה משתרע למרחקים  ולמעשה גם שטח מחנה ברגן-בלזן כלול בו .

שכבתי לי שם על האדמה , כאשר למעלה משמים נפלו פצצות כמו נקודות כסף, מראה דמוני ממש, אשר נראה לנגד עיני גם ברגע זה.

פתאום קראו לנו הגרמנים לחזור מהר ולהיכנס לרכבת , וזו התחילה מיד לזוז, ואכן באותו רגע שעזבה הרכבת , פגעה פצצה בפגיעה ישירה בתחנה וזו כולה התפוצצה ועלתה השמימה. ואנחנו, כפסע היה בינינו ובין התפוצצות זו.
עד כדי כך קרובים היינו , שהקרון האחרון של הרכבת עוד נפגע בקצהו , אבל לרוב מזלנו לא התפוצץ .

בוודאי תשאלו , במיוחד בקשר לסיפור זה , כיצד לא פגעו בנו כוחות בעלות הברית בהפצצותיהם – במכוון , בראותם למעלה רכבת גרמנית לכל דבר ?  התשובה על שאלה מתבקשת זו היא שהגרמנים ש"ניהלו" את הרכבת שלנו – ארבעה אנשים בסך-הכול, וכבר לא מסוכנים בשלב זה של המלחמה , באשר הם כבר ידעו היטב שמשחקם נגמר- "דאגו" לנו , וכמובן בראש ובראשונה לעצמם. הם שמו מעין דגל לבן, אות הכניעה הבינלאומי, על כל אחד מקרונות הרכבת. הם , כאמור , דאגו להצלתם,  והדגלים הלבנים היו מספיק בולטים כדי להיראות מלמעלה . אחרת אי-אפשר להסביר את העובדה שהרכבת לא הופצצה, כאשר היא עברה במקומות האסטרטגיים ביותר בגרמניה בתקופה של הפצצות מסיביות בלתי פוסקות.

אבל לא כל הילדים החזיקו מעמד ברכבת . לא היה מזון ולא תנאים סניטריים , לא בתי שימוש ואפילו לא מים.  התוצאה היתה שלאורך מסעה של הרכבת הלכו לעולמם ילדים וגם מבוגרים. ביניהם אני זוכרת את  מנת הסבל האחרונה של הילד היהודי שהיה איתנו בקרון – רפאל דסברג ז"ל , בנם הקטן של איזה והרב שמעון דסברג הי"ד , ילד עדין נפש היה ורך בשנים – טרם מלאו לו תשע שנים.  כולנו  ראינו את סבלו , יום אחר יום, ממחלת הדיזנטריה, עד אשר לבסוף לנגד עיני שתי אחיותיו ואחיו הגדולים ממנו , ולנגד עיני כל הילדים והמבוגרים שהיו שם בקרון הצפוף , עצם את עיניו לתמיד...

ביום ה22 באפריל 1945 הגיעה הרכבת ליער עבות אחד – ושם נעצרה. ביום זה הודיעו לנו הגרמנים הממונים על הרכבת , שכאן הרכבת תישאר ולא תמשיך לנסוע! עוד מעט, כך אמרו , יפוצצו את כל הגשרים בסביבה כדי למנוע את התקדמות האויב , ועל כולנו לצאת עם מיטלטלינו ולהמשיך הלאה ברגל ! הרוסים הגיעו באותו הלילה  לכפר הקטן בשם טרייבץ שעל ידו עמדנו , כבשו את הכפר , תפסו את הרכבת ואת הגרמנים שהיו בתוכה – ואותנו שחררו!
ואנחנו – אחרי חמש שנות מלחמה , ואחרי כל מה שעבר עלינו במחנות הריכוז – היינו חופשיים !!!!

מקור וקרדיט : יהודית אילן -אונדרוייזר, זכרונות מימים אפלים: קורות ילדה אחת מגולת הולנד בימי השואה , הוצאת עקד, 1992

ראו גם :

הרכבת האבודה מברגן בלזן לטרביץ – ויקיפדיה




יום שלישי, 12 בנובמבר 2019

קריסטין קרן, בת 7, גטו לבוב בפולין – הסוודר הירוק שסרגה לה סבתה עזר לה לשרוד במסתור



סיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג, עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון "ילדים בשואה"

כאשר שואלים את סוזי סניידר, האוצרת של מוזיאון השואה בוושינגטון, מהו הפריט המשמעותי בעיניה באוסף המוזיאון, היא מצביעה על סוודר ירוק עדין שדהה עם הזמן. את הסוודר הזה לבשה ילדה בשם קריסטין קרן, כאשר התחבאה מפני הנאצים במערכת הביוב של העיר לבוב בפולין. עבור האוצרת מהווה הסוודר דוגמה נוגעת ללב למחיר האנושי שגבתה השואה.

ב-1943, הייתה קריסטין צ'ייגר (שינתה את שמה לקרן לאחר המלחמה) ילדה בת שבע שגרה בגטו בלבוב שבפולין. הסוודר הירוק, שסבתה מצד אמה סרגה לפני הפלישה הגרמנית לפולין, היה פריט יקר לה מאד. שנתיים לפני כן, ראתה קריסטין כיצד גורשה סבתה האהובה, כנראה למחנה ההשמדה בלז'ץ הסמוך.

בגטו בלבוב הרגישה קריסטין כמו חיה נרדפת. בשעות היום הוריה עבדו במחנה עבודה סמוך, וקריסטין ואחיה הקטן התחבאו בדירתם הצפופה כדי לא להיתפס. כשהנאצים ערכו ריכוזים לשילוח למחנות, החביאה קריסטין את אחיה במזוודה והיא עצמה התחבאה בפינה מאחורי חלוק הרחצה של אמה.

המצב החמיר כאשר הנאצים החליטו לחסל את הגטו. כדי להימנע מגירושם למחנה המוות, קריסטין ומשפחתה ירדו למחתרת - תרתי משמע. הוריה שיחדו עובד במערכת הביוב של העיר כדי שיעזור להם ולקבוצה קטנה של יהודים להסתתר במנהרה תת-קרקעית קטנה במערכת הביוב. בתוך המנהרה הנוראה שרר סירחון בלתי נסבל ובכל פעם שירד גשם היו המים עולים לגבהים מסוכנים. חולדות אכלו את האוכל של המסתתרים והם נאבקו בכינים, דיזנטריה וחצבת. גם בתנאים האלה, אביה של קריסטין לימד אותה לקרוא ואמה השתדלה לשמור על מצב רוחה. הידיעות היחידות על הנעשה בחוץ הגיעו מהעובד הפולני שמצא להם את מקום המסתור. קריסטין נאבקה בדיכאון וראתה כיצד אנשים אחרים שהיו איתם במסתור החלו לאבד אחיזה במציאות. חלקם ברחו מהביוב ונורו למוות. הניצולים שנותרו במנהרה הסתתרו שם במשך 14 חודשים, ויצאו ממנה רק כאשר לבוב שוחררה על ידי הרוסים ביולי 1944.

כשקריסטין יצאה מהביוב, היא סבלה מתת תזונה ועיניה התקשו להסתגל לאור. בכל תקופת המסתור שמרה קריסטין על הסוודר הירוק, שחימם אותה פיזית ורגשית. כשהחלימה וגדלה, שמרה על הסוודר שהיה עבורה פריט יקר ובעל ערך רגשי. "הסוודר ניצל ביחד איתי", היא סיפרה בזכרונותיה. "אני מוקירה את הסוודר הזה."

לאחר המלחמה הגיעה קריסטין לישראל, התחתנה ועבדה כרופאת שיניים. בהמשך עברה לארצות הברית, שם שינתה את שם משפחתה לקרן. כל השנים הללו שמרה על הסוודר שלה והביטה בו מדי יום, עד אשר בשנת 2004, החליטה לתרום אותו למוזיאון. הסוודר הוא חלק מהאוסף הקבוע של המוזיאון, אך בשל מצבו השברירי אינו מוצג במוזיאון עצמו. יחד עם זאת, בהיותו אובייקט פופולרי וידוע, ניתן לצפות בו לפי בקשה.

בצילום : קריסטין בשנת 1945


הסוודר הוא אחד הפריטים באוסף המוזיאון האהובים על סוזי סניידר (האוצרת), בין היתר מכיוון שהוא נוגע ללב של מבקרים רבים, שמחברים בין פריטי לבוש לאנשים אהובים ויקרים להם.  האוסף כולל היום מיליוני פריטים והוא נגיש לכל מי שמבקש.

בשנת 2014 ביקרה במוזיאון סורגת בשם לאה שטרן כדי לחקור את הסוודר. לאחר מכן סרגה העתקים שהיא מוכרת  ברשת חברתית לאנשים שעוסקים בסריגה. כל ההכנסות מהמכירות מועברות לטובת המוזיאון.
גם קריסטין קרן קיבלה סוודר כזה מלאה שטרן.

מקור:

יום שני, 11 בנובמבר 2019

הילד אריה דורסט כילד רוכל פולני ברחובות עיירה פולנית




ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של אריה דורסט מלבוב ומוורשה בימי מלחמת העולם השנייה


הוצאת כרמל , 2019
ספר זה מגולל זיכרונות ילדות מתקופת השואה של  פרופסור אריה דורסט. המחבר מספר את תלאותיו כילד שנלחם למען ההישרדות שלו ושל אִמו בתקופת מלחמת העולם השנייה בפולין, בעת הכיבוש הגרמני. ההישרדות הייתה כרוכה במלחמת קיום קשה ואכזרית בתקופה האפלה של יהדות פולין, שנמשכה חמש שנים.
אריה דורסט, שיחד עם אמו שרד את השואה תוך קשיים רבים, המתוארים בספר, הצליח לעלות לישראל עם תום המלחמה ולהתחיל חיים חדשים.
הספר יצא לאור בשיתוף עם הוצאת יד ושם.

רקע על הכותב

 פרופסור אריה לאופולד דורסט הוא כירורג ישראלי ופרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים.  היה יו"ר איגוד הכירורגים בישראל ונחשב עד היום לבכיר הכירורגים בישראל.

הקים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל, עמד בראש המערך הכירורגי ויחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם וניהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים ביקור חולים בירושלים.
דורסט היה מנתחם של ראשי הממשלה אריאל שרון ושל בנימין נתניהו .
בשנת 1952 החל לימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים במסגרת העתודה האקדמית וסיים אותם ב-1959. הוא שירת בצה"ל החל מ-1960 כרופא בגדוד 51 של חטיבת גולני, בפברואר 1961 ביצע ניתוח שדה בחייל שנפצע באורח אנוש בתאונת דרכים באזור הגבול עם סוריה, דורסט שנקלע למקום ולא היה עם ציוד מתאים, ביצע ניקוז אוויר מחזהו של החייל תוך שימוש באולר, פנס כיס וצינורית גומי ששימשה במקור לשאיבת בנזין והציל את חייו של הפצוע. במהלך הטיפול בפצועים החלו הסורים לטווח את אזור התאונה, דורסט המשיך את הטיפול עד פינוי הפצועים תחת אש לבית חולים. על פועלו קיבל את צל"ש אלוף ממפקד פיקוד הצפון. בהמשך שירת כרופא חטיבתי, ב-1969 היה ממקימי בית חולים שדה זירתי וגיבש עקרונות חדשים לרפואת השדה בקרב.

במלחמת יום הכיפורים היה רס"ן אריה דורסט הכירורוג הראשי של בית החולים  הזירתי -הצבאי ברפידים ומאות חיילים שנפצעו אז חייבים לו את חייהם.


הילד אריה דורסט כילד רוכל פולני ברחובות עיירה פולנית

הילד אריה דורסט , בן 11 , נקלע עם אימו לתוך המרד הפולני בוורשה והסתתרו במקלט של מחתרת הארמיה קריובה הפולנית שהיו בטוחים שמדובר בפולנים שאביהם נהרג כקצין פולני במלחמה.  הם נאלצו להסתתר יחד אנשי המחתרת הפולנית במשך ארבעה שבועות רצופים , כשבועיים בכל מקלט כאשר המזון היה דל והשינה כמעט בלתי אפשרית נוכח היריות והלחימה ברחובות וורשה. 
לאחר הניצחון של הגרמנים במרד ורשה הפולני , הם הועלו לרכבת משא ונשלחו לגרמניה , אך הצליחו לברוח בתחנה של העיירה הפולנית פרושקוב.  משם ברחו לעיירה הפולנית לשנא-גורא עשרים וחמישה קילומטר מוורשה.

כותב פרופסור אריה דורסט בספרו האוטוביוגרפי המרתק והחשוב :

" בעיירה הקטנה הזאת סרה מאיתנו , לראשונה מזה זמן רב, אימת המוות היומיומית. הגרמנים התמקדו כנראה בעיר הבירה וורשה , שכיבושה מחדש וההגנה עליה סיפקו להם משימות רבות .

למזלנו הטוב, נחשבנו לגיבורי המרד הפולני בוורשה, דבר שהוסיף ליוקרתנו ונימק את בואנו לעיירה. בסביבתנו הפולנית ידעו שברחנו  מוורשה בעקבות מרד הנפל הפולני . הילת המרד , מקור גאווה יחיד לפולנים שהובסו כה בקלות בספטמבר 1939 , נקשרה עתה מעל ראשינו. המרד השיב את הצבע ללחייהם של הפולנים הלאומנים, אשר התבוסה המבישה של ארצם המשיכה לצרוב את נפשם.

איש, כמובן , לא חשד כי אנו יהודים . לו ידעו על כך הפולנים הלאומנים הגאים , אין לדעת איך היו נוהגים בנו.

הייתי בן אחת עשרה , ילד שהתפתח בתנאי לחץ מהר מכפי גילו. היה ברור לי שעליי להירתם למאמץ ולהביא לחם הביתה, כמו שעשו ילדים אחרים , מבוגרים וגם צעירים ממני.

 עבודת ילדים הייתה מקובלת באותם ימים קשים . שלטונות הכיבוש הגרמנים דאגו רק להמשך השליטה ולא לטובת הנשלטים. אנו הילדים לקחנו על עצמנו את תפקיד המפרנסים. נטלתי את תפקיד "הגבר" בטבעיות המעוררת בי היום השתאות. כשאני נזכר באותם ימים , אני שואל את עצמי אם אני הוא שיזם עסקאות , שקנה ומכר ושהרוויח כסף? נסיבות החיים והסביבה לימדו אותי את חוקי השוק והרחוב והדריכו אותי באותם זמנים מעורערים.

כאמור לא הייתי הילד היחיד שפעל כך, מכורח הנסיבות . עבודת ילדים מרימה ראש בעת מלחמה. העובדה שבתי הספר נסגרו ושלרשותנו עמד כל הזמן שבעולם מסבירה זאת באופן חלקי בלבד.



לא היינו אומללים ולא חשנו עצמנו מדוכאים או משועבדים. אדרבה , זאת הייתה הזדמנות שלנו לתת פורקן למרצנו, למצות את כישורנו ולבטא את הזריזות , הפיקחות , והערמומיות שסיגלנו לעצמנו.

וכך בגיל אחת-עשרה , הייתי לסוחר-רוכל, לאחד מקבוצת ילדים רוכלים כמוני. נער פולני מבוגר ממני הכניס אותי לעסק. הוא סיפק לי את הסחורה- שרוכים , גפרורים, נרות , סוכריות וכדומה- ואני שילמתי לו אחרי שמכרתי אותה. התמקמתי בתחנת  הרכבת של העיירה הפולנית ובבתי הקפה שהתארחו בהם חיילים וקצינים גרמנים.

לעיסוקי במסחר זעיר הוספתי מקצוע מבוקש במיוחד - צחצוח נעליים. כבשתי פינה בירכתי בית קפה הומה, ושם צחצחתי את נעלי הקצינים הגרמנים עד ברק. כשירות נוסף , עזרתי להם ללבוש את מעיליהם הכבדים , והם גמלו לי בתשרים נדיבים.

חזרתי הביתה מרוצה וגאה בתרומתי למשפחתנו הקטנה. מטבעות ושטרות הצטברו בארנקי מדי יום. אימא ידעה להעריך את מאמציי.

עכשיו , הרחק מוורשה ומהדי המלחמה , לא נתנו את דעתנו להתפתחויות היומיומיות בחזית. אולם בוקר אחד דומה היה שהחדשות הטריות מתדפקות על דלתנו. המראה היה מטלטל ומרגש: שיירות-שיירות של משאיות גרמניות חלפו על פני העיירה ופניהן מערבה. האם הגרמנים נסוגים? האם הם חוזרים לגרמניה מובסים ומושפלים? לא העזנו האמין .

מקור וקרדיט :

ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של פרופסור אריה דורסט מלבוב ומוורשה בימי מלחמת העולם השנייה

הוצאת כרמל , 2019

ראה גם דיווח קודם שלנו מלפני 3 שנים : נרדפים בזהות בדויה : הילד אריה דורסט ותלאותיו בשואה




אריה דורסט : התושיה של ילד יהודי בהיתקלות עם בלשים פולנים




ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של אריה דורסט מלבוב ומוורשה בימי מלחמת העולם השנייה


הוצאת כרמל , 2019
ספר זה מגולל זיכרונות ילדות מתקופת השואה של  פרופסור אריה דורסט. המחבר מספר את תלאותיו כילד שנלחם למען ההישרדות שלו ושל אִמו בתקופת מלחמת העולם השנייה בפולין, בעת הכיבוש הגרמני. ההישרדות הייתה כרוכה במלחמת קיום קשה ואכזרית בתקופה האפלה של יהדות פולין, שנמשכה חמש שנים.
אריה דורסט, שיחד עם אמו שרד את השואה תוך קשיים רבים, המתוארים בספר, הצליח לעלות לישראל עם תום המלחמה ולהתחיל חיים חדשים.
הספר יצא לאור בשיתוף עם הוצאת יד ושם.

רקע על הכותב
 פרופסור אריה לאופולד דורסט הוא כירורג ישראלי ופרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים.  היה יו"ר איגוד הכירורגים בישראל ונחשב עד היום לבכיר הכירורגים בישראל.


הקים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל, עמד בראש המערך הכירורגי ויחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם וניהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים ביקור חולים בירושלים.

דורסט היה מנתחם של ראשי הממשלה אריאל שרון ושל בנימין נתניהו .
בשנת 1952 החל לימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים במסגרת העתודה האקדמית וסיים אותם ב-1959. הוא שירת בצה"ל החל מ-1960 כרופא בגדוד 51 של חטיבת גולני, בפברואר 1961 ביצע ניתוח שדה בחייל שנפצע באורח אנוש בתאונת דרכים באזור הגבול עם סוריה, דורסט שנקלע למקום ולא היה עם ציוד מתאים, ביצע ניקוז אוויר מחזהו של החייל תוך שימוש באולר, פנס כיס וצינורית גומי ששימשה במקור לשאיבת בנזין והציל את חייו של הפצוע. במהלך הטיפול בפצועים החלו הסורים לטווח את אזור התאונה, דורסט המשיך את הטיפול עד פינוי הפצועים תחת אש לבית חולים. על פועלו קיבל את צל"ש אלוף ממפקד פיקוד הצפון. בהמשך שירת כרופא חטיבתי, ב-1969 היה ממקימי בית חולים שדה זירתי וגיבש עקרונות חדשים לרפואת השדה בקרב.

במלחמת יום הכיפורים היה רס"ן אריה דורסט הכירורוג הראשי של בית החולים  הזירתי -הצבאי ברפידים ומאות חיילים שנפצעו אז חייבים לו את חייהם.

אריה דורסט : התושיה של ילד יהודי בהיתקלות עם בלשים פולנים

הכסף של אימא הלך ואזל  ויצאנו לגברת קומורובסקה, שגרה במרכז ורשה בזהות נוצרית.. הכוונה של אימא היה להשאיר אצל הגברת קומרובסקה את אחד מתכשיטיה כדי שתמצא לו קונה .

מדי פעם  כיתתנו את רגלינו לביתה , חרף הסכנות , כשנזקקנו למזומנים , היא הייתנה הכתובת. אבל כל יציאה לעיר וורשה היתה מסוכנת.

 כילד, לא התפלאתי כלל על האנשים שהתפרנסו , עשו עסקים ואולי אף התעשרו באותה עת מאסונם של אחרים. כל אותן שנים , כשאני ואימי עשינו מאמצים אדירים כדי לשרוד, התקיימה במקביל תת-מערכת ענפה ומשגשגת של בעלי מקצועות טפיליים שניזונה מהקורבנות – מבריחים , אנשי השוק השחור, מתווכחים , מצילים כביכול, והנתעבים מכול – "ציידי היהודים" . הם הסתובבו  ברחבי העיר, בדרך כלל שניים-שניים , וכאשר נראה להם מישהו חשוד , עצרו אותו , דרשו תעודות , ולרוב דרשו כסף, דמי לא יחרץ. הם ארבו בכל פינה , וכל היתקלות בהם הייתה הזמנה למחול. מחול המוות.

 בצילום : ורשה 1942

מה שהניע אותם הייתה תאווה פשוטה וגסה לכסף. בבחינת "אוהב כסף , לא ישבע כסף" . המושג "מצפון " לא היה קיים במילון הפנימי שלהם. ההיתכנות של אנשים כאלה , עצם יציאתם מאפלת יצריהם אל אור המציאות ברחובות וורשה היא מן התוצאות הקשות , המכוערות והמזיקות ביותר של המלחמה.
 צעדנו איפוא אני ואימי בדרך לגברת קומרובסקה. לא היינו נינוחים ושלווים , להפך.  זמן רב  עבר מאז יציאתנו האחרונה מהבית, ואפילו מעט הביטחון שטיפחנו בימי השלווה היחסית אצל בעלת ביתנו התפוגג. כל פולני שנתקל בנו או עבר על פנינו היה עלול לחשוד בנו ולמסור אותנו לשלטונות.

 נוכחותם המאיימת של הגרמנים הייתה מורגשת בכל מקום. הבטנו בחשש , דיברנו חרש , ואולי דווקא הזהירות המופלגת שלנו היא שמשכה תשומת לב.

"גברתי , נא לגשת אלינו מיד, עם התעודות" , הקפיץ אותנו קול סמכותי...

 "כן בבקשה"? , שאלה אימא , ניסיון להיראות שלווה, כאילו לא שמעה את נעימת האיום. כאילו לא נשקפה לה ברגע זה סכנה איומה.

"אנחנו בלשים של המשטרה הפולנית" , אמר אחד משני האדונים הפולנים הלבושים בבגדים אזרחיים שעמדו בקרן הרחוב. השני פתח במטח של שאלות . "את בטוחה שאת פולנייה ? מאיפה את ולאן את הולכת ? "

אימא פתחה את תיקה לאט , בכוונה להרוויח זמן , וגלגלי המחשבות שלי התחילו להסתחרר בהילוך מהיר : אם אימא תיחלץ מהצרה , וזה כלל לא בטוח , יכול אני להסב לשנינו נזק בלתי הפיך. הרי כשיתפנו אליי שני הצוררים, תוכח יהודתי מעל כל ספק, די במשיכת מכנסיי למטה.  

מה עושים? : יחסי הכוחות היו ברורים. אם אברח, הם ירדפו אחריי, יירו בגבי ויהרגו את אימא. אם אישאר , אז ניחשף. לא במודע שקלתי את כל הסכנות, אבל הודות לניסיון ממושך בהישרדות עמדתי על השאלות הנכונות והתמקדתי בהחלטות מיידיות , וכל זה בתוך שניות ספורות , כחיה לכודה.

"נזכרתי שאני צריך לקנות משהו" , זרקתי לאימי בנימוס של ילד טוב , וכאילו אין בי כל חשש הודעתי , "אני כבר חוזר" .

 לא רצתי. ריצה היתה מעוררת חשד. הלכתי בקצב מהיר אך לא מהיר מדי. כשהתרחקתי, עברתי לריצה ונעלמתי בסבך הסמטאות המוכרות. אולם אחרי שהבהלה הראשונית חלפה, וכשהתברר לי מעל כל ספק שהשניים לא קראו לי לחזור ולא דלקו בעקבותיי, עמדתי בפני בעיה : מה עליי לעשות עכשיו? הביתה – לא רציתי לחזור, מחשש שהבלשים הפולנים ידרשו מאימא להוביל אותם לדירתה כדי לאמת את המידע שסיפקה להם. גם השהייה ברחוב לא הייתה בטוחה, אבל לא הייתה לי ברירה. הסתובבתי ברחובות הקטנים והקרים של וורשה , עד שעצרתי בגן ציבורי קרוב לביתנו והתיישבתי על ספסל , עייף וחסר מנוחה.

כשחזרתי סוף סוף הביתה , אימא הייתה שם לשמחתי , אך דאגה לי מאוד. היא סיפרה שנתנה לשני הפולנים קצת כסף , והם הניחו לה להמשיך בדרכה. אבל לגברת קומרובסקה כבר לא היה לה כוח ללכת. הלכנו אליה בפעם אחרת, בחשש כפול ומכופל.

 התקרית ההיא הסתיימה בדרך נס בלא כלום. ניסים היו לחם חוקנו, אך ידענו גם שאין לסמוך על ניסים. כל יום  טמן בחובו סכנות מסכנות שונות . המתח הלך וגבר , ולרגע לא היה אפשר להרפות. אימת המוות הייתה מוחשית , תמידית וכבדה מאוד.

מקור וקרדיט :

ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של פרופסור אריה דורסט מלבוב ומוורשה בימי מלחמת העולם השנייה

הוצאת כרמל , 2019

ראה גם דיווח קודם שלנו מלפני 3 שנים : נרדפים בזהות בדויה : הילד אריה דורסט ותלאותיו בשואה




אריה דורסט , בן 8, שוב במסתור עם אמו בלבוב





ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של אריה דורסט מלבוב ומוורשה בימי מלחמת העולם השנייה


הוצאת כרמל , 2019
ספר זה מגולל זיכרונות ילדות מתקופת השואה של  פרופסור אריה דורסט. המחבר מספר את תלאותיו כילד שנלחם למען ההישרדות שלו ושל אִמו בתקופת מלחמת העולם השנייה בפולין, בעת הכיבוש הגרמני. ההישרדות הייתה כרוכה במלחמת קיום קשה ואכזרית בתקופה האפלה של יהדות פולין, שנמשכה חמש שנים.
אריה דורסט, שיחד עם אמו שרד את השואה תוך קשיים רבים, המתוארים בספר, הצליח לעלות לישראל עם תום המלחמה ולהתחיל חיים חדשים.
הספר יצא לאור בשיתוף עם הוצאת יד ושם.

רקע על הכותב
 פרופסור אריה לאופולד דורסט הוא כירורג ישראלי ופרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים.  היה יו"ר איגוד הכירורגים בישראל ונחשב עד היום לבכיר הכירורגים בישראל.

הקים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל, עמד בראש המערך הכירורגי ויחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם וניהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים ביקור חולים בירושלים.

דורסט היה מנתחם של ראשי הממשלה אריאל שרון ושל בנימין נתניהו .
בשנת 1952 החל לימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים במסגרת העתודה האקדמית וסיים אותם ב-1959. 
הוא שירת בצה"ל החל מ-1960 כרופא בגדוד 51 של חטיבת גולני, בפברואר 1961 ביצע ניתוח שדה בחייל שנפצע באורח אנוש בתאונת דרכים באזור הגבול עם סוריה, דורסט שנקלע למקום ולא היה עם ציוד מתאים, ביצע ניקוז אוויר מחזהו של החייל תוך שימוש באולר, פנס כיס וצינורית גומי ששימשה במקור לשאיבת בנזין והציל את חייו של הפצוע. במהלך הטיפול בפצועים החלו הסורים לטווח את אזור התאונה, דורסט המשיך את הטיפול עד פינוי הפצועים תחת אש לבית חולים. על פועלו קיבל את צל"ש אלוף ממפקד פיקוד הצפון. בהמשך שירת כרופא חטיבתי, ב-1969 היה ממקימי בית חולים שדה זירתי וגיבש עקרונות חדשים לרפואת השדה בקרב.

במלחמת יום הכיפורים היה רס"ן אריה דורסט הכירורוג הראשי של בית החולים  הזירתי -הצבאי ברפידים ומאות חיילים שנפצעו אז חייבים לו את חייהם.

אריה דורסט , בן 8, שוב במסתור עם אמו בלבוב

שוב אקציות בגטו לבוב והפעם הסתתרנו בדירה של דודה יוזפה ודוד איגניץ. חדר אחד בירכתי הדירה הגדולה הוסב למקום מסתור . לא רק אנו מצאנו בו מקלט, אלא גם חמישה-שישה שכנים יהודים, שדודתי ודודי טובי הלב הסתירו. כל אימת שהוכרז על אקציה, הזיז דודי ארון כבד וחסם בו את פתח החדר.
האקציות בלבוב נמשכו, ואנו נכנסנו שוב ושוב לחדר המחבוא. הארון נגרר אל הדלת להסתיר את הפתח . דוד איגנץ , בעל התעודות הגרמניות ודודה יוזפה נכנסו מדי פעם פנימה עם אוכל והוציאו את סירי הצרכים.

בצילום : גטו לבוב , 1941

באקציה  הראשונה שלנו בביתם , שנמשכה עשרה ימים, שמענו לא אחת גרמנים נכנסים לדירה, מחפשים בה יהודים וחוקרים בגרמנית את דודי ודודתי. עצרתי את נשימתנו כששמענו את צעדיהם בכניסתם, את קולותיהם מלאי האדנות ואת צעדיהם הכבדים בהסתלקם.

למזלנו, ההסברים שסופקו להם הניחו את דעתם ולא עוררו בהם חדש. המשכנו אפוא להסתתר בחדר הצפוף . כמעט לא נשמנו כשהגרמנים הסתובבו בדירה כבתוך שלהם. עד אז לא ידעתי שיש טכניקה לעצירת הנשימה .

אבל היה ברור לנו שהשהייה בחדר המסתור היא כמו רטייה דקה על פצע עמוק. נחוץ היה פתרון רדיקלי יותר. כמה זמן נוכל לעצור את הנשימה כששוטרים גרמנים מסתובבים בדירה? כמה זמן יעבור עד שהגרמנים הבלתי נלאים יגלו את נוכחותנו: דודה יוזפה אמרה שהגילוי יקרה רק בעקבות הלשנה . זה לא הרגיע לא אותי ולא את אימא , שביקשה למנוע את האסון המתדפק על דלתנו .
האנשים הכי חשובים באותה עת היו "המתווכים". לא לשם שמים כמובן הם עסקו בזיוף מסמכים , בהברחה ובקניית רכוש יהודי . בעזרת קשריה עם מתווכחים כאלה , שגבו כסף רב בעד שירותיהם , השיגה דודתי שתי תעודות זהות מזויפות עבורי ועבור אימי. שמה הבדוי של אימי היה קזימירה יז'רסקי ושמי פיוטר יז'רסקי. שמות פולנים למהדרין .

 התעודות החדשות ותכשיטי הזהב והיהלומים של אימא נסכו בנו תקווה . החלטנו לשים פעמינו לוורשה. דוד נורברט , אחיה של אימא , שעקר לעיר לפנינו , המליץ על ידידתו , גברת קומורובסקה, שגם היא כאמור אימצה לעצמה שם נוצרי ועברה לגור בוורשה.

מקור וקרדיט :

ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של פרופסור אריה דורסט מלבוב ומוורשה בימי מלחמת העולם השנייה


הוצאת כרמל , 2019

ראה גם דיווח קודם שלנו מלפני 3 שנים : נרדפים בזהות בדויה : הילד אריה דורסט ותלאותיו בשואה





מרים לפיד-אנדריסה, בת 10, ניצלה עם משפחתה ברכבת האבודה שהגיעה לכפר טרוביץ'

סיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג, עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון   ילדים בשואה מרים לפיד-אנדריסה הייתה בת 10 כשנלקחה באפריל 1943 עם מ...