ילדים בשואה

יום ראשון, 18 ביוני 2017

יתומה מפולין: "לא יודעת בכלל איך ההורים נראו"



מאת : יוסי וקנין

שרה הר־ורדי מקיבוץ עין חרוד מאוחד הייתה ילדה קטנה כשהוריה מתו בעת שברחו מפולין מאימת הנאצים. הזיכרון היחיד שלה מהוריה הוא תמונת גופתה של אמה בין ערימת גופות על עגלה. בגיל שלוש היא שוטטה לבדה ברחובות עד שנאספה לבית יתומים ורק לאחר המלחמה נודע לה שהיא יהודייה.

היום היא חוזרת אחורה בזמן ומספרת על ילדות בלי זהות ובלי משפחה. "אני לא יודעת בכלל איך ההורים שלי נראו. הלוואי שלפחות היו לי תמונות שלהם".



בתום מלחמת העולם השנייה הייתה אירופה מוצפת באלפי ילדים יהודים יתומים שאיבדו את הוריהם במחנות ההשמדה, בבורות הירי, במחנות העבודה וכתוצאה ממחלות.
אני לא זוכרת את ההורים שלי. אני לא יכולה לדמיין את תווי הפנים של אימא ואבא כי אני לא יודעת איך הם נראו. אין לי פנים בזיכרון. אני לא יודעת אם היה להם צבע עיניים בהיר או כהה. זה צל שמלווה אותי. הלוואי שהיו לי תמונות שלהם", סיפרה השבוע הר־ורדי בריאיון ראשון, "שנים לא ידעתי למי אני שייכת. זאת הייתה המציאות שלי ולכן היה לי חשוב להקים משפחה מהר ככל האפשר כדי שיהיה לי בית, וזה אכן מה שעשיתי".

ילדה קטנה לבד

סיפורם של ילדי הקואורדינציה כמעט שלא מוזכר בימי הזיכרון לשואה ולגבורה. ההתמקדות לרוב היא בניצולי מחנות ההשמדה או בצעדות המוות, באירועי טבח אכזריים ובחיים הבלתי נסבלים שעברו על היהודים בגטאות. סיפורה של הר־ורדי הוא זווית אחרת על ניצולי השואה.

היא נולדה בחורף 1938 בעיר ביילסקו שבפולין בשם סוניה זילברברג, בתם הבכורה של יעקב, סוחר עורות, ואירמה, עקרת בית. הר־ורדי הגיעה לעולם בזמן שאירופה כבר הייתה עמוק באווירה של מלחמה. באחד בספטמבר 1939 כבשה גרמניה הנאצית את פולין וסיפחה אותה. יעקב ואירמה, כמו יהודים רבים, החליטו להימלט מזרחה לברית המועצות, שפתחה אז את שעריה ליהודים, על מנת להציל את עצמם ואת בתם הבכורה.

"כשהגרמנים נכנסו לעיר וקראו לכל היהודים להגיע לכיכר ההורים שלי ואני הצלחנו לברוח מהעיר", היא מספרת, "איך? אני לא יודעת בדיוק. שנים אחרי המלחמה סיפרו לי שהסתתרנו במשך תקופה ולאחר מכן הגענו לכפר באוזבקיסטן במסלול בריחה שאני לא יודעת אותו בדיוק".

הזיכרון הראשון והיחיד שיש לה מהוריה הוא מגיל שלוש. "אני זוכרת את עצמי מחזיקה בגדר ומתוך שער ברזל יוצאת עגלה עם גופות. על ידי עמדו גברים ואחד מהם הצביע על גופה ואמר לי שזו אימא שלי. רציתי ללכת אחרי העגלה, אבל תפסו אותי. זה הזיכרון שיש לי מאימא".

ומה עלה בגורל אביך?
"אבא מת באיזה מקום. אני לא יודעת איך. בטח מכולרה או טיפוס או רעב. אני לא זוכרת ממנו כלום. לא יודעת מי הייתה המשפחה שלו ומה עלה בגורלה".

בגיל שלוש, בכפר נידח באוזבקיסטן, היא מצאה את עצמה לבד בעולם. ילדה קטנה משוטטת ברחובות. בלי מקום לישון, בלי אוכל ומים, בלי מישהו שידאג לה. הר־ורדי נאספה מהרחוב לבית יתומים של ילדים פולנים שהוקם בכפר. "אני לא יודעת איך בדיוק הגעתי לבית היתומים", היא מספרת, "יש לי חור שחור בזיכרון. כנראה הג'וינט או גוף אחר דאג שיאספו ילדים עזובים מהרחוב".

רכבת לפלשתינה

פליטים יהודים רבים מפולין הצליחו להימלט לאוזבקיסטן, ולכן בכל פעם נוספו עוד ועוד יתומים שנאספו מהרחובות לאחר שהוריהם מתו. זו הייתה קבוצה של עשרות ילדים בני 3 עד 15.

"היו לנו מטפלות ומדריך אחד שהיו אחראים עלינו. עברנו במסע רגלי לאחד הכפרים ומשם הגענו לעיר בוכרה. התגוררנו במבנה בעל שתי קומות ולמדנו בבית ספר מקומי. קיבלנו אוכל פשוט - לחם ומים. אמנם לא שבענו, אך גם לא רעבנו. לפעמים היינו עושים השלמות ואוכלים תרד בר או קוטפים דובדבנים. אני זוכרת שפעמיים בכל התקופה שם קיבלנו תפוח ופעם אחת חלבה".

כשהייתה בת שש וחצי המלחמה הסתיימה ואז אספו את הילדים והודיעו להם שהם נוסעים לפלשתינה. "לא ידעתי מה זה פלשתינה", היא מספרת, "בזמן המלחמה לא ידעתי שאני יהודייה, חשבתי שאני ילדה פולנייה. רק בסוף המלחמה גילו לי שאני יהודייה".

בחשכה הגיעה משאית והסיעה אותם לתחנת רכבת. "העלו אותנו על רכבת רוסית והכניסו אותי לתא עם עוד שני ילדים וארבעה מבוגרים", היא נזכרת, "כל היום ישבנו בתא. אסור היה לזוז ולא הרשו לנו להסתובב בקרון. עבורי זה היה מפחיד. כל כמה ימים הורידו אותנו מהרכבת כדי להתקלח. חצי שנה נסענו ברכבת הזו עד שהגענו לוורשה. עד היום אני פוחדת מרכבות פחד מוות".

המסע של הר־ורדי לפלשתינה כלל נדודים ארוכים בין מחנות ברחבי אירופה. "לוורשה הגיעו אלפי יתומים כמוני וגם כאלה שהוסתרו במנזרים ובכנסיות. היה שם תוהו ובוהו
גדול. תנועות הנוער הציוניות רצו לספח אליהן כמה שיותר ילדים. עד שבסופו של דבר החליטו לעשות סדר והקימו את הקואורדינציה לגאולת הילדים. מוורשה עברנו לגוסטינין ומשם למחנה בלודג'. שם התחלנו ללמוד עברית".

משם עברה הר־ורדי יחד עם אלפי הילדים היתומים למחנה בריטי בווינה. הם שהו בו תקופה קצרה עד שהגיעו למחנה אמריקאי בדרמשטדט. "הייתי שם כמעט שנה ובמקום הזה ראיתי בפעם הראשונה מה זו משפחה".

אחרי כשנתיים של נדודים בין מחנות ברחבי אירופה, הגיעה הר־ורדי בתחילת 1948 לנמל מרסיי שבצרפת, עלתה על אונייה צרפתית עם מבוגר שהוצמד אליה וכונה 'אבא', ואחרי שבעה ימים של הפלגה בים הגיעה לנמל חיפה.



מריש רעיה (רצי), בת 16 , מגטו מונקאץ לאושוויץ



בת זיגמונד ורחל-לאה מרמלשטיין
ילידת סבלווה, צ'כוסלובקיה
נולדתי בשנת 1928 בסבלווה, צ'כוסלובקיה. הייתי הצעירה מבין 9 ילדים. הבית היה מהמעמד הבינוני אך מכובד ומאושר. אבי עבד בניהול חשבונות ופתח חנות מכולת בסיטונאות, אך לא הצליח בעסקיו. שני אחיי הגדולים נכנסו לעבוד בעסק. אחיי ואחיותיי הגדולים יותר נישאו ועזבו את הבית ונשארנו רק ארבעת הילדים הצעירים, שני בנים ושתי בנות. למדתי בבית ספר כללי שש כיתות ובשנים אלו כבשו את האזור: רוסים, אוקראינים והונגרים ו-ב1943 נכנסו הגרמנים. עם כל כובש למדנו שפה חדשה.
הכיבוש הביא אתו רעב וסבל. בשנת 1942 כבשו ההונגרים את האזור. הם החלו להוציא אותנו מהבתים, לא נתנו ליהודים לסחור ולעבוד וגרשו את התלמידים מבית הספר. באפריל 1944 גורשנו לגטו. סבלנו מרעב. אחת מאחיותיי הייתה נשואה ליהודי עשיר וגרה בכפר אולניון, נסעתי אליה לעזור במשק הבית ולטפל בילדיה, ובחוזרי הבאתי מצרכים להוריי. עברנו לבית הכנסת שבעיירה סבלווה יחד עם כל היהודים שחיו באזור, משם לתחנת הרכבת ומשם לעיר מונקאץ'.
במונקאץ' הכניסו אותנו לגטו בבית חרושת ללבנים. בהיותי בת 16, השארתי את אחותי ומשפחת בעלה ויצאתי לתור את הסביבה. פגשתי בגבר כבן-30, מצאנו אמבטיה גדולה, ביקשנו מסוחריה העשירים של מונקאץ' שיביאו לנו ירקות, לחם וכַּדי חלב לתינוקות. חיממנו במים באמבטיה ובישלנו אוכל חילקנו בין המשפחות. כל ערב השרינו שעועית ובישלנו למחרת שיהיה מה לאכול. לאחר כחודש ימים גזלו מאתנו ההונגרים את כל החפצים בעלי הערך. העבירו אותנו לרכבות ושם פגשתי באחות אחרת שלי ואחד מאחיי שהיה בן 18 והיה אתה בכפר אחר.
ההורים שלי היו בגטו אחר. דחסו אותנו לקרונות. במאי 1944, לאחר יום נסיעה, הגענו לאושוויץ. אני החזקתי את בנה בן ה-3 של אחותי. פולני אחד עבר ואמר לי להוריד את הילד של אחותי ונעלם. את סבא לקחו. הגעתי למנגלה לאחר שהופרדתי מכל בני משפחתי, יותר לא ראיתי אותם. הייתי באושוויץ שישה שבועות בלי תנאי היגיינה כלל וחליתי בדלקת פרקים. הייתה סלקציה. בקושי הלכתי, חברות עזרו לי, ומנגלה הגיע עם רופאה ממונקאץ' והיא תפסה בידיי בחוזקה והוציאה אותי לחיים. הועברנו ברכבת לבית החרושת לפצצות בשטטהוף, משם הועברתי לבלומברג, שם היה יותר טוב. גם בצעדת המוות הייתי. השתדלתי ללכת עם הפולנים ולהיטמע ביניהם, ומצאנו מקום מסתור במשק, נשארנו שם כ-3 שבועות. שוחררתי בבלומברג בפברואר 1945.
במלחמה איבדתי את הוריי, ארבע אחיות גדולות וילדיהם ושלושה אחים ובני משפחתם.
חזרתי לפראג ושהיתי באמק"א. באחת מהעיירות בסלובקיה פגשתי את בעלי לעתיד שהיה אח של אחד מהגיסים שלי. בשנת 1945 נישאתי לנפתלי מריש בפראג.
בינואר 1948 הגענו ארצה באנייה מולדת.
לאחר זמן לא רב בעלי קיבל עבודה בגבעת ח"ן ועברנו להתגורר במושב. התנדבתי "במעון נכים צעירים."
לנפתלי ולי שני ילדים: אלכסנדר ורחל, 4 נכדים ו-6 נינים.

מריש רעיה (רצי) | תיעוד סיפורם של ניצולי השואה, תושבי דרום השרון



שרה ליבוביץ , בת 16 באושוויץ , המאבק על הנעליים



על המפעל של בית החרושת הצבאי לטווייה היו חלונות שלא נסגרו , ואנחנו עבדנו מתחתם. נוסף על הקור העז שחדר מבעד לחלונות הפתוחים, נכנסו פנימה פתיתי שלג ונערמו על כתפינו בזמן שישבנו ועבדנו. לא יכולנו לקום ולנער את השלג וגם לא היה היכן לנער אותו , כי אם היינו מנערות אותו על הרצפה היינו מקבלות מכות מהקאפו. כך ישבנו ימים שלמים, מהבוקר עד הערב , כששלג על כתפינו ועבדנו. כמה כוחות יש לנערה שרוצה לשרוד. ..

באותה תקופה לא היו לי נעליים , משום בכל פעם גנבו לי אותן. הלפרין הביא לי זו נעליים , אבל כשהתעוררתי למחרת בבוקר גיליתי שגנבו אותן בזמן שישנתי.
בבוקר קיבלתי קבקבי עץ , שההליכה בהן בחורף ובשלג היתה קשה, ובלית ברירה נאלצתי לנעול אותם. שלג החל לרדת , וכל מי שניסה ללכת בקבקבים על השלג החליק ומעד.

באותו יום זירזו אותנו לצאת החוצה למסדר ,ואני מיהרתי כשלרגלי קבקבי עץ . לפתע נדבק הקבקב לשלג. מאחר ומהרתי נשברה זרת רגלי. הלכתי ובכיתי מכאבים, אבל איש לא עצר לשאול אותי מה קרה ואם אני זקוקה לעזרה. היו רגעים באושוויץ שבהם כל אחד לחם על הישרדותו. לכולם היה קשה, כולם סבלו ממחלות שונות  ומכאבים שונים, ולא תמיד היה ניתן לעזור או להביע הזדהות עם כאבו של האחר.

כשהגענו לוועבערי סיפרתי להלפרין שגנבו לי את הנעליים בלילה. כעבור כמה ימים הוא הביא לי זוג נעליים אחר,  וגם אותן גנבו לי באותו הלילה. הוא הביא לי זוג נעליים בפעם השלישית, ואותן נעלתי כל הזמן והצלחתי לשמור עליהן זמן רב. בפעם אחרת  הגניב לי זוג גרבי צמר שהגיעו עד הברכיים וחיממו אותי מעט.
מדי פעם הביא לי הלפרין בסתר חפצים כמו אולר קטן או חוט , שאמר שאבי שלח לי.

מאחר שלא היה לאסירים רכוש פרטי נוצר סחר חליפין, והיו אסירים באושוויץ שמכרו זה לזה חפצים שהתגלגלו לידיהם, כשהתשלום היה פרוסת לחם. אי-אפשר לצפות מנערה בת שש-עשרה שתהייה סוחרת גדולה , ובכל זאת , פעם או פעמיים הצלחתי למכור חפצים תמורת פרוסות לחם.

מקור וקרדיט : שרה ליבוביץ , אתי אלבוים, נערה באושוויץ , ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2016


שרה ליבוביץ , בת 15, בגטו מונקאץ'



בתוך העיר מונקאץ' ( צ'כוסלבקיה) הקימו הגרמנים גטו שיועד ל15 אלף יהודי הסביבה והעיר מונקאץ' עצמה. בפתח הגטו עמדו אנשי אס.אס. גרמנים , הכו ודחפו אותנו והכריזו כי מותר להכניס לתוך הגטו רק מה שאדם יכול לשאת על גופו.

במשך אותו אביב ירד גשם ללא הפסקה , כאילו גם איתני הטבע יצאו מדעתם. בכל יום העמדנו בחוץ סיר כדי שיתמלא במי גשם לשתייה. מישהו מאיתנו עמד ליד הסיר ושמר עליו , פן יגנבו אותו. תמיד היו אנשים שבאו והתחננו , "א-ביסלה ואסר" ( קצת מים) .. " משום שלא היה להם אפילו סיר לשים בגשם.

הרעב בגטו היה קשה מנשוא . קרה לפעמים שגויים התנפלו מחוץ לגטו על העגלה שהובילה אלינו לחם, ובאותו יום לא חולק לנו לחם. כאשר הצלחנו להניח את ידנו על לחם , בתוך דקה לא נותר ממנו פירור. היתה אישה עם שני ילדים קטנים ודאגנו לתת לה, או לקשישה שאיש לא דאג לה, כמה פרוסות מהלחם שלנו.

אמי יצאה פעם לחלוקת המזון והצליחה לחזור עם שתי כיכרות לחם, אולם בתוך חמש דקות לא נותר מהן מאומה. הילדים זחלו על הרצפה וליקטו את הפירורים.  הילדים היו בוכים כל הזמן מרעב.


מקור וקרדיט : שרה ליבוביץ , אתי אלבוים, נערה באושוויץ , ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2016 

יום שני, 12 ביוני 2017

שלומית , ילדה בת 12 , ניצלה באושוויץ בזכות יופיה



"סיפור הישרדותה של שלומית כילדה בשואה רצוף טראומות. גם כיום בגיל 78 היא מטפחת עצמה בקפידה , מקפידה להתלבש בהתאם לצו האופנה ומתגוררת בבית יפה שסביבו גן מטופח, מוקפת בחפצים נאים ובסידורי פרחים מרהיבים. יופייה מודגש בנרטיב ההישרדות שלה בעת השואה . יופיה , למעשה , הוא שהציל את חייה ברגע האחרון ממש:

" לקחו אותנו לקרמטוריום ואני עמדתי על ידם , בשורה, ושני גרמנים שהם הסתכלו על השורה הזו שלא יצעקו, אז אחד אמר לשני . "תסכל על היהודייה המלוכלכת איזה עיניים יפות יש לה. והשני אומר " היא באמת יפה מאד , היא לא צריכה עוד להיכנס לקרמטוריום, בוא נוציא אותה" , ולקח אותי , ואמר "ראוס , תצאי" , וברחתי וראיתי שאחותי אמרה שאני לא יחזור אליה. ואף פעם לא ראיתי אותה יותר. היא נכנסה לקרמטורים."

הציטוט מתאר אירוע מכונן בחייה של שלומית , היא ניצלה ממוות בזכות יופיה , אך בה בעת איבדה את אחותה , היחידה שנותרה לה אחרי מות אמה במחנה , ונותרה בודדה במאבקה לשרוד – ללא תמיכה , ללא נפש קרובה , ללא אדם לדבר עמו.


מקור וקרדיט : אסתר דרור , רות לין . איך קרה ששרדת , הוצאת הקיבוץ המאוחד ,2016 . 

רחל קליין , ילדה בת 14 , שלוש פעמים ניצלתי ממות





"אני הייתי האחות החמישית. תחתיי היו עוד בן אחד וארבע אחיות קטנות שהלכו לתאי הגזים. מעליי היה אח שפגשתי במקרה באושוויץ, כשפתאום שמעתי שמישהו קורא: "רוחי", וכך קורא לי רק מישהו מהבית. אני מסתכלת לצד השני של הכביש, שם היה מחנה נוסף, ואני רואה שם ילדים קטנים בלבוש פסים ואני מזהה את האח שלי משה – בלונד! והוא שואל: "איפה אמא, איפה אמא שלנו?" אז מה אני יכולתי להגיד לו: "אני לא יודעת איפה אמא שלי". אני באמת לא ידעתי עוד אז מה גורלם, אז עוד לא ידעתי ששרפו אותם, כשדיברתי איתו. הוא היה בן 12, גם אותו שרפו. את הילדים האלה שהיו במחנה הזה, כל הילדים האלה היו מיועדים למשרפות.

איך שאני ניצלתי זה נס. שלוש פעמים ניצלתי ממוות.

בפעם הראשונה ניצלתי ממוות איך שהגעתי לאושוויץ. הגענו לאושוויץ ממונקאץ'. היינו ברכבת בקרון של חיות, פרות… חלון סגור עם חלון קטן מסורג, והקרון היה מלא. שלחו את כל המשפחה ביחד. מהבית הלכנו לבית חרושת של לבנים, ומשם שלחו את הטרנספורט. היום אני יודעת ששלחו אותנו לאושוויץ, אז לא ידענו לאן אנחנו הולכים. אנחנו ברכבת, נוסעים כולם, האווירה הייתה מאוד קשה. פתאום הרכבת עוצרת ופותחים את הדלת. ומי פותח את הדלת? אס אס.
עד שלא הגעתי לכאן, לא ראיתי אס אס. לכל אורך הדרך (הונגריה), לא ראיתי אף אס אס. שם ראיתי פעם ראשונה, אס. אס. פותח את הדלת ומתחיל לצעוק: "RAUSRAUS, החוצה, החוצה". אנחנו יורדים ותכף ראינו יהודים פליטים מפולין שהיו שם כבר מ-1942, והם אמרו תתחלקו לנשים וגברים בנפרד, וכך ירדנו מהרכבת. שתי אחיות הלכו קדימה, שהיו אחריי בסדר הלידה, ולפניי יורדת אמי עם 4 האחיות הקטנות. אני לא חושבת הרבה, ניגשת לאמא שלי ואומרת: "אמא, תני לי שתי אחיות, את תלכי עם 2 ואני אלך עם 2". וכך הלכנו על המסלול. ופתאום, חוזרת אחותי והיא אומרת – רחל, תתני לאמא את שתי האחיות, אנחנו נלך שלושתנו, ואמא תלך עם הארבע. אני אומרת – "אני לא מוסרת כי זה יהיה מאוד קשה לאמא", אבל בכל זאת השתכנעתי.

שם ניצלתי פעם ראשונה ממוות. לו הייתי לוקחת את שתי האחיות הקטנות, הייתי הולכת למשרפות. הייתי גבוהה, 1.68 מ', בלונדינית, כבר הייתי נראית כאילו אחיותיי הם הילדים שלי, וישר מנגלה היה מוביל אותי שמאלה. מי שהלך שמאלה, ימינה, זו הייתה הדרכה שלו – "אתה ימינה, את שמאלה" וזו פעם ראשונה.

בפעם השנייה היינו בציילאגר.

הגענו לאושוויץ, ונשלחו למקלחות. הייתי בת 14 ושם גילחו אותנו. פתאום אני רואה את עצמי מגולחת, עירומה. הרגשתי חוסר אונים! לא ידעתי אם להתבייש, לבכות. עשינו מקלחת, אנחנו יוצאות עירומות, מגולחות, ואני לא מוצאת אף אחת, אני לא זיהיתי אף אחת. אבל אף אחת לא זיהתה אף אחת אחרת, כי היינו קודם שונות ופתאום כולן דומות, ונשארתי לבד. אני נכנסתי לחרדה: "מה אני אעשה לבד?" לא ידעתי מה לעשות. אבל היום כשאני משחזרת את זה, אני לא יודעת איך זה שלא התחלתי לצרוח ולבכות. לא בכיתי. מה שכן עשיתי, צעקתי: "מאיה, פירחה, מאיה, פירחה" (אחיותיה). הן שמעו את צעקותיי ונפגשנו. היינו יחד, וכשהלכנו קיבלנו שמלה וזוג נעלי עץ מידה 41. אנחנו יוצאות החוצה, יש קור כלבים. מהר חתכתי חתיכה מהשמלה, קודם כל כיסיתי את הראש. בדרך דיברתי עם מאיה, שאיך שנגיע למחנה (לא ידענו עדיין לאן), וכשנגיע לבלוק, נבקש מהבלוקר טסטר (שהייתה יהודיה מסלובקיה), והם היו הממונים עלינו, עבודה.

הגענו לבלוק 14, לציירלאגר. איך שהגענו קיבלנו כבר מקום. 3 קומות, מיטות מעץ, ובכל דרגש היו 3 נשים. אנחנו היינו שלושתנו בקומה השלישית. כשהגענו אמרנו לבלוקר טסטר שאנו רוצות לעבוד, והיא נתנה לנו. אנחנו עבדנו ב"הוף קומנדר" – אנחנו היינו 12 נשים שניקו את כל המחנה. לא יצאנו מהמחנה, לי אין מספר על היד. לא יצאנו מהמחנה, בתוך המחנה אנחנו ניקינו וניקינו גם מאחורי המטבח, בכל מקום. לעבודה הזו היו יתרונות רבים – אנחנו יצאנו לעבוד, ולא היינו צריכות להיות נוכחות כשהיה סגר.

כאשר היה סגר, זה אומר שיש סלקציה שבוחרת מי הולך למות ומי ממשיך לחיות. לנו הייתה זכות להיות בחוץ ואנחנו התחבאנו באמבטיה. בכל פעם שהייתה סלקציה, התחבאנו באמבטיה. יום אחד, הייתה סלקציה והיינו באמבטיה כל היום. אמרנו: אוי, כבר בין ערביים, בטח עוד מעט גומרים את הסלקציה. עוד לא סיימתי את המשפט ומישהו פותח את הדלת – איש אס.אס. איך שהוא פותח את הדלת, רצנו לדלת האחורית, כי לחדר האמבטיה היו 2 דלתות. איך שהתחלנו לרוץ הוא ירה. הוא ירה, עצרנו. עצרנו והוא אסף אותנו, עשה סלקציה ולקח אותי שמאלה. את שתי אחיותיי ימינה, ואני ראיתי שלוקחים אותן לבלוק 13, ואותי לקחו לשער למשרפה. הגעתי לשער, שם שומרת עלינו אס. אסית, אישה. חיכינו עד ששאר אנשי האס. אס. יבואו מהמחנה. ופתאום, אנחנו שומעים שאחד מהם אומר בגרמנית, לאישה: "בואי תעזרי לנו, מצאנו עוד פליטים". והיא הלכה. נשארנו בלי שמירה! אני קיפלתי את רגליי, מאחורי הבלוקים, רצתי עד בלוק 13. רצתי לבד, אף אחד לא ברח, אני לבד ברחתי. בבלוק 13 החזקתי את הידית והתחלתי לצרוח – "מאיה, פירחה, מאיה, פירחה". הן שמעו את צעקותיי, באו לדלת והכניסו אותי פנימה.

באושוויץ היה לנו מזל שעבדנו בחוץ, כי מאחורי המטבח, החלון היה פתוח והם זרקו קליפות של פירות וירקות, ואנחנו אכלנו אותן, זה הציל אותנו. שם גם כן עבדו פליטים, ולפעמים זרקו לנו תפוח אדמה שלם, זה גם הציל אותנו. באושוויץ הציל אותי עוד משהו. אמרתי לך שהיינו בחוץ כשהיה סגר. בצהריים כשהלכו לקחת את האוכל, הוא היה בכד גדול אותו החזיקו 4 נשים. אני יצאתי מהאמבטיה, ראיתי שהן מתקרבות עם הכד. הורדתי את נעלי העץ, פתחתי את המכסה ושתיתי מרק. כל יום. אחר כך בבלוק קיבלתי גם את המנה שלי, אז זה הציל אותי. אחר כך, בהוכוויילר, כבר היה לי אוכל בשפע. לשלושתנו היה שם טוב. זה הציל אותנו.

הפעם השלישית שניצלתי – אחרי אושוויץ, שהם היינו שבעה חודשים, הגענו למחנה עבודה. כאן המזל שיחק לי. הגענו למחנה, ירדנו מהרכבת, זו הייתה שעת ערב והיינו הולכים ביער. זה עבר כל כך לאט, שאני מרגישה שאולי גם עכשיו אנחנו עוד הולכים. היינו בטוחים שעל יד כל עץ, יורים בנו. היינו אלף נשים. בסופו של דבר הגענו למחנה. הם עשו מסדר. זה לא היה אס אס, אלא ורמאכט. איש יותר מבוגר.

ההבדל בין אס-אס לוורמאכט היה שהאס אס היו הרבה יותר "רציונאליים", יותר קיצוניים ואגרסיביים. הוורמאכט היה פחות, יותר גמיש ויותר אנושי. שם היה לנו ורמאכט – בעל ואישה. והוא (הבעל) סופר את הנשים, ושואל את אחותי הגדולה, שהיא חיה היום ברעננה, מה שמך? היא אומרת "מאיה". הוא אומר "מאיה, מחר בבוקר תביאי לי בחורה אליי למשרד", ואת זה הוא אמר לעוד שתי נשים. שתיהן הביאו עוד ילדות צעירות ממני. הגענו 3 בנות, והוא בחר בי, ואני קיבלתי תפקיד בתור שליחה. אני עבדתי אצל האס. אסים בחדר, עם עשרה אנשי אס. אס. צעירים, זוג הוורמאכט, ועוד אישה אס. אסית.

במחנה עבדו עבודות פרך – חפרו בחורף, בקור כלבים, שלג, חפרו לגרמנים את המקלט. על כל מאה איש היה איש אס. אס. אחד. לי הוא נתן את תפקיד השליחה. אחותי מאיה הייתה אחות בבית חולים שדה. ביקשנו שייתנו תפקיד במחנה העבודה לאחות השלישית, והיא עבדה במטבח. אני הגעתי למצב בו מאוד אהבו אותי. כל כך אהבו אותי שם, שקיבלתי כזה פינוק שאין לך מושג. כמה שאני אספר, זה יהיה אפס לעומת איך שאני שם קיבלתי את הטיפול. שם אני "יצאתי לחופשי". שם הכרתי את היער הגדול הזה, כמה מחנות יש שם. כשהלכתי אליהם (לשאר המחנות), הבאתי להם את המכתבים, את המסרים מהמשרד שלנו ושם נודע לי שהממונה על כל המחנות כאן, קוראים לה מאיה.
מאחר והוורמאכט הכיר את השם מאיה, זה היה לו בראש והוא בחר בה, זה סתם מזל. שם היינו שלושה חודשים. יום אחד, אני חוזרת הביתה מהשליחות ועל השולחן – מפה לבנה, ערוך כל כך יפה, כיסאות מסודרים, לא ידעתי מה יש פה. לא היה לי מושג. ראיתי שהאס. אס. חוזרים הביתה מהעבודה ומתיישבים, מניחים משהו על השולחן. האישה אומרת לי – "רחל, לך יש היום יום הולדת, את היום בת 15, כולם הביאו לך מתנות" (אנשי האס. אס.). אני פרצתי בבכי ואמרתי – "אני לא רוצה שום דבר, אין לי הורים, אין לי משפחה, אני לא רוצה כלום". בכיתי ונכנסתי לחדר השינה של הזקנים. היא בכל זאת הגיעה אליי והצליחה להוציא אותי מהחדר ולהושיב אותי לשולחן, והם כולם נתנו לי את המתנות ושרו לי יום הולדת.

צעדת המוות 

יום אחד אומרים לנו – מחר אנחנו עוזבים את המחנה. כבר ידענו שאם אנחנו עוזבים את המחנה זה יהיה לצעדת המוות. השחרור מתקרב. כשהשחרור התקרב הם הרחיקו את הפליטים, כדי שלא יישאר זכר. כדי שמי שמשחרר לא יידע מה היה לפני. אנחנו יצאנו, זה היה ב-16 לינואר, 1945, יצאנו אלף איש ברגל, ארבעה ימים, שלושה לילות, ללא אוכל וללא שתייה. ביום השלישי הביאו לנו משהו, אבל לא כל אחד היה יכול לאכול. מי שלא יכול היה להמשיך, ירו בו והשאירו אותו בשולי הכביש. אני הלכתי כל הזמן עם שתי אחיותיי. באיזשהו שלב, התעלפתי. פתאום אני מרגישה שמישהו מחזיק אותי, וזה היה האופרשפירר הזקן (הוורמכט). הוא ראה שנפלתי. עוד לפני שהאס. אס. הצליח להפעיל את הרובה ולהרוג אותי, הוא הרים אותי ולקח אותי על העגלה שלהם, שיש בה את כל הציוד, ונתנו לי לאכול וטיפלו בי, ואז המשכתי – בפעם השלישית ניצלתי במזל.
אנחנו הגענו לגרוסהוסן, פולין אחרי 4 ימים, 400 איש. 600 איש נורו והושארו בשולי הדרך. זוהי למעשה הפעם הרביעית בה ניצלתי ממוות. שם היינו רק כמה ימים, זה היה מחנה מעבר, וכשאנחנו יוצאים, היה קצת גשום, אבל אני שומעת מאיזשהו מקום שמישהו קורא "רוזו", "רוזו", אני יודעת שהקצין הזה קרא לי כך. אז חיפשתי איפה הוא וראיתי אותו שם על הגבעה, עומד עם מטפחת, מנפנף וצועק לי: "רוזו, תשמרו על עצמכם, אתם עומדים בפני שחרור, אנא שמרו, אתם לפני שחרור", ומנגב את הדמעות, וכך נפרדנו מהקצין שכל כך הרבה נתן לי שם אצלו במשרד. שם בעצם התאוששתי מאושוויץ, כשהייתי שם 6 חודשים, או שבעה.

בטרנספורט שלנו היו הרבה ילדים יותר צעירים ממני. אני הייתי בת 15, אבל היו שם גם בני 10. הזקנים, איפה שיכלו עזרו לצעירים. הם תמיד ביקשו ממני לקחת את האוכל שנשאר ולחלק לצעירות. שם כולנו התאוששנו, אנחנו במיוחד כי לא יצאנו לעבוד. האס. אסית הייתה כלבה, אך אליי כולם היו נחמדים. הייתי ילדה יפה והייתי נראית כמו גרמניה, היית אומר מאה אחוז שאני גרמניה, בלונדינית עם עיניים כחולות, ורזה וגבוהה. מזל. המזל שיחק לי שם.

איפה שהיה מאוד לא טוב, זה היה ברגן בלזן. שם אנשים מתו כמו זבובים מרעב. אני אספר לך עוד סצנה אחת, וזה מאוד עצוב, כי אתה לא תאמין לזה. אנחנו היינו בבלוק, ישנו על הרצפה והייתה לנו שמיכה. עכשיו, אנחנו היינו מאוד רעבים, מאוד, כי לא נתנו לנו לא לחיות ולא למות. לא היה מספיק אוכל. אחותי קיבלה טיפוס בטן, ופחדתי, כל הזמן פחדתי שהיא תמות לנו כאן. הלכתי לחפש עבודה. מצאתי עבודה בניקוי בית שימוש אצל אישה שזו הייתה עבודתה. קיבלתי כשכר צלחת מרק, אז תפסתי את העבודה הזו. הבאתי כל פעם את המרק לאחותי, וכך הצלתי אותה ממוות. היא הצליחה להישאר בחיים. בשלב מאוחר יותר, יותר ויותר אנשים מתו. לנו כבר לא היה רגש לאנשים מתים, כי כל יום כשקמנו, הסתכלנו מי מת על ידינו, ומי שמת לקחנו החוצה וזרקנו. אחר כך, כשכבר הייתה גבעה של גופות, היינו צריכים לחפור בור, זרקנו את הגופות אל תוך הבור וכיסינו בחול. וזה לא חשוב, אלה היו אחות, אמא, בת, יום יום מישהו נפטר. אנחנו, 3 האחיות היינו כל הדרך ביחד, וזה מזל. אדם שחי 150 שנה, לא היה ליד גופות כמו שאני ופירחה היינו. זה היה ברגן בלזן.

השחרור

יום אחד אני יוצאת כשהיה גשום בלילה לשירותים מאחורי הבלוק ואני שומעת רעש. אני שומעת ירי, אני לא יודעת האם זה הגרמנים או שאנחנו מתקרבים לשחרור. אמרתי זאת לאחיותיי, והלכנו לישון. לאחר כמה ימים, שמענו שהרעש מתקרב. אני בינתיים איזה שבוע או שבועיים עבדתי בשירותים ואחותי כבר הבריאה. יום אחד, אנחנו מתעוררים ושומעים רעש על הגג. שלושתנו יושבות על הרצפה וחושבות שזה הסוף שלנו, אין מה לעשות, אבל אני יצאתי להסתכל מה הרעש הזה, ואני רואה המולה, אנשים שמחים, בוכים, קשה לתאר מה אני ראיתי שם. אני ראיתי שפורצים גדר, הייתה גדר תיל בין מחנה ומחנה. פורצים אותה, באים, נכנסים ונפגשים. תשמע, קשה לדבר על זה עכשיו. את התמונה הזו לראות, אף פעם לא יבינו את זה ולא יאמינו לכמה שזה היה מרגש. אי אפשר להבין, ואי אפשר להאמין שזה היה. 

בגיל 15, כמה גופות אני ראיתי בחיי, שם. כבר לא היה נוגע לי בכלל, כבר היינו בלי רגש. וקשה להאמין, מפני שבן אדם, כל אדם בחיים נורמליים, יש לו רגש. אנחנו היינו בלי רגשות, לא היה לנו כבר רגש. באופן טבעי היינו צריכים להתרחק כדי לא להישבר, כל אחד צריך לשמור על עצמו שלא יישבר, שיזכה לשחרור, אבל הצלחנו. זכינו לשחרור ואחר כך ראינו גברים יהודים, פליטים, שבאים להציע לנו אוכל, כי הם פרצו למחסני הגרמנים. האנשים אכלו, היו רעבים. אתה יודע איך זה שזבובים מתים על הדבר הזה? ככה אנשים מתו! כי הגוף לא היה מסוגל לעכל, וגם, הם הביאו אוכל שהאס אסים השתמשו בו כדי לסמם כלבים, והם הביאו את זה ואנשים אכלו כי היו רעבים. למזלנו, החלטנו שאנחנו לא מקבלים שום דבר, כי הכריזו ברמקולים בכמה שפות- ביקשו מאיתנו שלא לאכול שום דבר חוץ ממה שהם יחלקו, והם חילקו באופן הדרגתי לפי המצב שלנו. קיבלנו דייסות, אוכל קל ולא בכמויות גדולות. אנחנו עם העיניים הכל אכלנו, אך הקיבה לא הייתה מסוגלת לעכל את זה. כך זה היה במשך 3 שבועות, אולי יותר. לאחר מכן בחרו את מי לשלוח לאן, מי זקוק למה, את מי לשלוח להבראה. פעם חמישית שנשארנו בחיים, כי כבר לא היינו בני אדם. אני, עם הגובה שלי, 28 קילוגרם.



טובה אלטהויז (מרגולין) , בת 10 , ואחותה בת ה12 נותרו לבד לגדל את האח התינוק





מלחמת העולם השנייה פרצה כשהייתי בת שמונה, כאשר הגיעו אלינו הידיעות שגרמניה פלשה לרוסיה. על  פי הידיעות שהגיעו לאזנינו, הצבא הגרמני ממשיך להילחם ולכבוש את ערי רוסיה, כשהוא מתקדם לכיוון בוברויסק.

הוריי החליטו לקום ולברוח. עלינו לרכבת על מנת להתרחק מאזור הקרבות, וזכור לי שבמהלך הנסיעה שמענו פתאום צעקות: "רדו, הגרמנים מפציצים אותנו". הרכבת נעצרה במקום ואנחנו ירדנו. החזקתי חזק בידה של אמי והתחלנו לברוח לשדות הפתוחים וכך המשכנו בבריחה מכפר לכפר.

באחת מתחנות מסע הבריחה שלנו, אבי גוייס למלחמה, למרות תחנוני הוריי לדחות את הגזירה, שכן אמי כרעה ללדת. מאז שאבי גוייס ובמהלך כל שנות המלחמה, הוא לא קיבל אף חופשה לבקר את המשפחה.

כך נשארנו אמא, אחותי מינה ואני והמשכנו במסע הנדודים.

בכל מקום שהגענו, מהר מאוד נודע לנו שהגרמנים מתקרבים וכך המשכנו לברוח, עד שהגענו לאוקראינה. אך גם לשם הגיעו הגרמנים, ושוב נאלצנו לברוח.

אני זוכרת שהגענו לכפר קטן ומרוחק, שם פגשנו אשה אוקראינית וביקשנו ממנה שתאפשר לנו ללון בביתה. היא הסכימה ובלילה ישנו ליד תנור חימום, שלראשונה זה הרבה זמן חימם אותנו מעט בקור הרוסי העז. בצריף הקטן הזה, אצל הגויה האוקראינית, ילדה אמי בן, את אחי התינוק שמריהו. בנוסף לנו התגוררו יחד איתנו עוד שלוש משפחות, שביקשו מקלט כמונו.

לאחר "מנוחה" קצרה בביתה של הגויה, עלינו על רכבת המשא האחרונה שיצאה מאותו מקום, והגענו לטשקנט שבבוכרה, שם התגוררנו בצריף קטן עם שלוש המשפחות שברחו יחד איתנו. אמי ואחותי נאלצו  לצאת לעבודה, כדי להביא קצת פרנסה.

בכל יום, מוקדם בבוקר, הן היו יוצאות לשדה לקטוף כותנה ואני נשארתי לבד בבית, כדי לשמור על אחי התינוק, לטפל בו ולהאכיל אותו. אמי עבדה קשה והלכה ונחלשה ולסוף חלתה מאוד ונפטרה.

נשארנו אני, בת שמונה ואחותי בת שתיים-עשרה לבד, ללא אבא וללא אמא. שתינו, אני ואחותי, טיפלנו והאכלנו את  שמריהו התינוק, שהיה קורא לאחותי "אמא". הרעב היה קשה מנשוא ושמריהו ביקש כל הזמן שניתן לו 'חלֶבּ'-לחם, אך לא היה לנו מה לתת לו כדי להשקיט את רעבונו.

לצערנו, לאחר שלושה חודשים בתנאים של קור עז ורעב נורא, אחי שמריהו נפטר. אני ואחותי כרינו בור עמוק בבית הקברות וקברנו את אחי הקטן והחמוד.
בגלל שאני ואחותי נשארנו לבד בבית ללא הורים, הוחלט להכניס אותנו לבית היתומים הממשלתי. באחד הימים קראה לנו מנהלת המוסד ושאלה אותנו: "אולי יש לכם ידידים או חברים שאתם מכירים"? "כן! יש לנו דודה ודוד בלנינגרד", ענתה מינה. היא גם ידעה לומר למנהלת את הכתובת המדויקת של הדודים, כי היא זכרה את הכתובת ששיננה אז, כששמרה על חבילת הבשר ליד בית הדואר שבבוברויסק.

שלחנו מכתב לדודים והם החזירו לנו מכתבים, בהם הם התעניינו במצבנו. אך כשמלאו לאחותי ארבע-עשרה שנים, הפרידו אותי ממנה, ועכשיו נשארתי גם ללא אחותי, בודדה בבית היתומים.

כפי שסיפרתי, אבי גוייס למלחמה. באחד הימים נודע לנו שכל הפלוגה שאבי שירת בה הושמדה. בחסדי שמיים, אבי רק נפצע ואנחנו שמחנו שהוא נותר בחיים. לאחר שאבי הבריא, היה עליו לחזור לחזית מיד וכך הוא עשה. הוא עלה לרכבת ונסע בה מספר ימים. במהלך הנסיעה, אחד הנוסעים סיפר לאבי שהוא מלנינגרד. "אולי אתה מכיר את גיסי, ר' יוסף רסקין"? שאל אבי, "כן, הוא כעת במוסקבה", ענה לו האיש. אבי המשיך בדרכו למוסקבה, שם פגש את גיסו, ר' יוסף שאמר לו: "פשוט את מדי הצבא שלך ולך לבית היתומים להוציא את ילדיך מבית היתומים".

אבי הוציא קודם את אחותי מבית היתומים בו היא שהתה, ולאחר מכן הם הגיעו והוציאו גם אותי. הפגישה הייתה מאוד מאוד מרגשת. נפלתי על צווארו של אבי, לאחר שלא ראיתיו ולא ידעתי מה קורה אתו והתרגשתי במיוחד לפגוש את אחותי ולהתאחד יחד
.
משם נסענו למוסקבה, למשפחת דודי, משפחת רסקין. אבי השאיר אותנו בידי דודי ודודתי וחזר לחזית להילחם. אני זוכרת שכשאחותי מינה ראתה את המשפחה היא פרצה בבכי ולא יכלה להירגע. דודיי ניסו להרגיעה בדרכים שונות, אך היא המשיכה לבכות ללא הפוגה. כשלבסוף נרגעה, שאלתי אותה בצד: "מינה, מה קרה? למה בכית?" ומינה ענתה לי: "התרגשתי לפגוש משפחה יושבת סביב שולחן עם אבא, אימא וילדים ואוכל מונח על השולחן…"

באחד הימים, לאחר נישואיי בארץ ישראל, הוזמנתי למתן עדות ב'יד ושם'. 
בין הדברים, סיפרתי על הפגישה שלי ושל אחותי בביתם של דודי במוסקבה. האנשים שראיינו אותי פנו אלי ושאלו: "ואיך את לא בכית?!" עניתי: "הסבל שחוויתי בתור ילדה קטנה ושברירית לימד אותי לפתח את הרצון לחיות ולשרוד! כל השאר לא ריגש אותי…"

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי