קורות חייה של שרה דוד ז"ל ניצולת השואה, אחת מ"מאה ילדים שלי"

בצילום הפתיחה : לנה קיכלר עם הילדה היתומה שרה( באדיבות קובי לידרמן) 

שרה דוד ז"ל ניצולת השואה, אחת מ"מאה ילדים שלי" של לנה קיכלר. מילדות בצל השואה, להתערות מוצלחת בישראל ומהלך חיים המתחיל בקבוצת שילר ונמשך בהצלחה בהקמת משפחה ומגורים בחיפה, נשר וכרמיאל.

 

שרה נולדה בעת מלחמת העולם השניה ברוסיה, לשם נמלטה משפחתה מפולין, היה זה, כנראה, ב1943, אמה רוזה הוניגסמן, כמו עשרות אלפי פליטים יהודים אחרים, מילטה נפשה מפחד הגרמנים שכבשו בספטמבר 1939 חלק גדול מפולין, בזה לא תמו הנדודים, ביוני 1941, התקיפו הגרמנים את רוסיה, כבשו חלקים גדולים מרוסיה האירופית וגרמו לפליטים לברוח מזרחה לחלקה האסייתי של בריה"מ, שם באחת מאותן ארצות נולדה שרה, על אביה וגורלו איני יודע מאומה.

עם תום המלחמה עת נכבשה ברלין, בראשית מאי 1945, נקבע יום הנצחון ל8 במאי, הוכרזה על ידי הרוסים רפטריאציה, כלומר כל פליט הורשה לחזור לארץ מוצאו והיו מיליונים כאלה ברוסיה. אמה של שרה עם התינוקת חזרו לפולין ששוחררה על ידי הרוסים בינואר 1945. בפולין חיו, לפני המלחמה 3 מיליון יהודים, רובם הושמדו על ידי הגרמנים, שארית הפליטה, החלה להתארגן ובין שאר המוסדות הוקמו בתי יתומים לאלפי הילדים היתומים היהודיים, שהוריהם נספו והם נותרו לבדם לגורלם. אחד מאותם מוסדות, הוקם על ידי המחנכת לנה קיכלר, את תולדות אותו מוסד אפשר לקרוא בספר "מאה ילדים שלי" שכתבה לנה קיכלר בשנות ה50.

החיים בפולין ההרוסה היו, כנראה, קשים אמה של שרה חלתה ונפטרה, את היתומה הקטנה, בת שנתיים או שלש העבירו הארגונים היהודיים למוסד של לנה קיכלר שעבר לדרום פולין, לאיזור זקופנה בהרי הקרפטים הפולנים. ב1946 החלו אנטישמים פולניים להתנכל לפליטים היהודיים ששבו לבתיהם בפולין מכל רחבי אירופה התחוללו פוגרמים של פולנים כנגד שרידי השואה היהודיים, הפוגרומ המזעזע ביותר התרחש בקיילצה במרכז פולין, נרצחו בו כ70 יהודים, פליטי שואה. לנה קיכלר הבינה כי מסוכן להשאר בפולין וכל בית היתומים הוברח דרך צ'כיה והגיע לפריז בצרפת. בפריז התמקם בית היתומים בפרבר בלוויל, לשם אחזקתו הוקם בארצות הברית ארגון שתמך במוסד בצרפת ואח"כ בקבוצת שילר בישראל.

לאחר הקמת המדינה ב1948 התכוננה לנה קיכלר להעלות את כל המוסד לישראל, זה קרה ב1949, לאחר שהות קצרה במוסד אונים בכפר- סבא, הגיעו הילדים לקבוצת שילר, יש לציין כי רק הילדים עד גיל 14 הגיעו לקבוצה, הבוגרים יותר נשלחו למקומות אחרים.

הקליטה בקבוצת שילר

זכור לי היטב בואם של "ילדי לנה" כך כונו הילדים על ידינו ילדי הקיבוץ, הם ירדו בחשש מן האוטובוסים, כמה מהבוגרים יותר, פרטו על מנדולינות, כנראה כדי להסוות את המבוכה, כמה מהקטנים יותר בני 5 נישאו על הידיים, אנחנו הקיבוצניקים הסתכלנו עליהם בסקרנות. האמת, הכינו אותנו וביקשו שנקרב אותם אלינו וכל אחד יתידד עם אחד מהעולים החדשים ויזמין אותו לביתו, אני שהייתי בן 11 התחלתי להתידד עם כמה מהבנים בני גילי, כדי לבחור לי חבר, הם כולם הגיעו עם שמות פולניים, יאצק, יורק, שימק, אלקס אבל היו להם גם שמות יהודיים בהם התחלנו להשתמש לאט לאט.

כך חלפו שבוע שבועיים ואז יום אחד אומרת לי אמי צילה, תפסיק לחפש לך חבר להביאו אלינו, אני כבר מצאתי, ראיתי ילדה קטנה ישנה, יש לה שיער ג'ינג'י היא מצאה חן בעיני ואני רוצה לקחת אותה אלינו, חשוב לזכור שאנו היינו 3 בנים משה יליד 1934, יוסי יליד 1938 וישי יליד 1945, אמא שלי צילה תמיד דמיינה שתהיה לה בת, ולכן ניצלה את ההזדמנות ומצאה לה בת מן המוכן. כך הצטרפה שרה למשפחתנו, בקיבוץ דיברו על אימוץ, אך למעשה לא היה זה אימוץ חוקי, אל צירוף היתומים הקטנים למשפחות. 

שרה נקלטה במשפחה ובקבוצה והחלה ללמוד בבית הספר, כבר בשנים הראשונות, היא התקשתה בלימודים והסוכנות היהודית, עלית הנוער, שהילדים העולים, היו באחריותם, החליטו להעביר אותה למוסד חינוכי אחר, אני לא זוכר באיזו כיתה היא היתה , אבל היא הועברה למוסד של עלית הנוער בקריית עמל ליד טבעון, בחופשות היא היתה חוזרת אלינו לקבוצת שילר וגם אנחנו ביקרנו אותה שם בקרית עמל. היא למדה שם 6 או 7 שנים, עם התבגרותה חזרה לקבוצת שילר, שרה התגייסה לצה"ל ובמסגרת הנח"ל שרתה בקיבוץ חקוק ליד הכנרת כשנה או שנה וחצי, זה היה בתחילת שנות ה60 ,אני הייתי אז משוחרר טרי מצה"ל, עדיין בקבוצת שילר ודאגתי שאמי או אני בעצמי נשלח לה חבילות, כפי שהיה נהוג אז, לשלוח לחיילים בצבא.

 כאשר השתחררה שרה מצה"ל שבה לקבוצת שילר ועבדה בעבודות שונות, טיפול בילדים, מטבח וחדר אוכל וכו'. היא לא הרגישה טוב בקבוצה, כי הניתוק בן 6 או 7 שנים הרחיק אותה מבנות גילה.

להמשך הכתבה בבלוג של קובי לידרמן ...

 

 

לנה קיכלר כאם חלופית

מתוך המאמר של ד"ר שרון גבע "ניצולה , מורה , אמא : גיבורת השואה לנה קיכלר –זילברמן, " החינוך וסביבו , תש"ג , 2013 .

הפעולות שנקטה והתכונות שגילתה לנה קיכלר בתקופת השואה ולאחריה תאמו את תפקידי האישה על פי חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים : היא דאגה לצרכים פיזיים בסיסיים של ילדים וילדות , מצאה קורת גג , השיגה מזון ופריטי לבוש . חזותה החיצונית תואה כהתגלמות הנשיות : עדינה וחיננית , מבטה רך, קולה מלטף, עיניה חמות וטהורות, פניה כפני אחות רחמנייה ולבה לב יהודי חם. כשנדרשה להגן על הילדים הביעה תקיפות וקשיחות כ"לביאה ממש" , כאילו עומדת מאחוריה קבוצה מאורגנת , כך האישה העדינה , שאין מאחוריה ארגון ומפלגה , נעשית בעת הצורך בעלת מרפקים.

משחר נעוריה אהבה ילדים , אהבה זו הניעה אותה לבחור במקצוע שבאופן מסורתי הוא מקצוע נשי כמו טיפול , הוראה וחינוך. הכשרתה הפדגוגית סייעה לה כשביקשה לשקם את הילדים והילדות.

הרצון והצורך להציל ילדים הועמד בניגוד לדה-הומניזציה שכפתה מדיניות הכיבוש הגרמני בשנות השואה.

כינויה "אמא" בפי הילדים התאפשר גם בגלל היעדרן הפיזי של האימהות הביולוגיות שלהם ובשל גילם של הילדים, שלעתים הופרדו מאימהותיהם בגיל צעיר מאד ולא תמיד זכרו אותן.

"הייתי אולי קשורה אליה ביותר מכל הילדים. הייתי קטנה וחלשה והיא הייתה לוקחת  אותי תמיד לחדר שלה. כשהיינו מגיעים למקום עם לינה הייתי ישנה איתה. קראתי לה אימא" , העידה ניצולה צעירה ( דרור, 1962).

כל השנים בארץ , שכבר בגרו  היו הילדים שהצילה מגיעים אליה הביתה להתייעצות עם בעיות של המשך לימודים, סידור בעבודה ואף בחירת בן-זוג. היא השושבינית הראשית בחתונותיהם , והיא גם העדה הראשית בעניין הפיצויים המגיעים להם מגרמניה. עדיין הם קוראים לה "אמא" והיא מכנה אותם "ילדיי",  " אני מאושרת שאני רואה אותם כך" , אמרה לנה קיכלר ב1962. "אני זוכרת איך נראו ב1945 וב1946 " . "אני משולבת בתוך חייהם והם משולבים בתוך חיי" . "אני שמחה מאד שהם הגיעו לביתי ושמחה מאד להכיר את הנכדים שלי " ( דרור, 1962) .

אושר זה לא היה בכדי : בתקופת השואה איבדה לנה קיכלר את בתה הביולוגית ובעלה עזב אותה. האובדן והבדידות הוערכו ככוח שהניע אותה לטפל באחרים, פעילות תובענית שהעסיקה אותה ונתנה משמעות לקיומה.

מקור וקרדיט :

ד"ר שרון גבע "ניצולה , מורה , אמא : גיבורת השואה לנה קיכלר –זילברמן, " החינוך וסביבו , תש"ג , 2013 .

ראו גם : 100 ילדים שלי

 

לנה תכניס אותי לחופה

בביתה בגבעתיים זימנה בשנת 1962 לנה קיכלר את "מאה ילדים שלי " שהצילה מחיי יתמות במנזרים בפולין וסייעה להעלותם ארצה ועד היום היא להם כמו "אמא" .

מתוך הכתבה של אורה דרור במעריב , 26 לאפריל 1962 :

מלכה שטרסברג , ילדה בת 8 , רועת פרות בכפר פולני בעת השואה.

בראיון כאן בכתבה במעריב , בת 25 , חודשיים לפני החתונה.

 "הייתי רועת פרות אצל אכר פולני ואחרי המלחמה באו אנשים לכפר , מאחר שידעו שאני יהודיה. הכניסו אותי לבית היתומים של לנה בקראקוב. בהתחלה נורא סבלתי , הייתה לי קרחת וכולם צחקו ממני. הייתי בוכה ובורחת מהמוסד. הייתי קשה ופראית . לנה הסבירה לי " שזה הבית שלי וכאן יהיה לי טוב וניסתה לחנך אותי "

 מקור :

מעריב,  1962 ( 26 לאפריל 1962 ) 

"מי מן הילדות הקשישות תוכל לרחוץ ילד פעוט, קטע מהספר "מאה ילדים שלי" - לנה קיכלר

"הלכתי הביתה בעיניים דומעות. הלכתי מכיכר-השוק דרך רחוב דלוגה, הרחוב הארוך והאפל. עד עתה הייתי נמנעת תמיד מלעבור שם, וידעתי היטב מפני מה... ידעתי כי במפנה של הרחוב הזה, ממול תחנת החשמלית, עומד בית נורא, הוא בית "הוועד היהו די" בקראקוב, ובו סובבת ונוהמת כל היום טחנה של רוח... והיא טוחנת את צערם וצרותיהם של שרידי המלחמה היהודיים. נמנעתי מלעבור לפני הבית הזה, משום שלא היה בכוחי לשוב ולחיות בתוך מהומה סיוטית של הסבל היהודי המרוכז בין הקירות האלה."

אבל עכשיו נשתנה משהו בקרבי, והלכתי בדרך ההיא...

פתאום נתעוררה תנועה לפני פתח השער. מישהו פרץ במרוצה מבפנים, וצעק משהו בקול. בהמון באה חיות, הכול התחילו צועקים ומודיעים זה לזה וממהרים להיכנס בשער. הבחנתי רק במילה אחת: "רשימות,."

מישהו הופיע בחלון של קומה ב', והתחיל מכריז ומודיע בקול רם:

- רשימות

הגיעו! באו! רשימות של ניצולים חדשים מבוכנוואלד וממאוטהאוזן! עכשיו קמה אנדרלמוסיה גמורה. כולם יחד התחילו נדחקים אל השער.

כבר עמדתי סמוך לשם גם אני, להתבונן מקרוב אל המתרחש כאן. פתאום הגיע אליי, מבעד לצעקות ולמהומה, קול בכיו של ילד. תחילה חלוש, ואחר מתחזק. ומיד נתברר, שלא קול אחד הוא הבוכה אלא כמה קולות, וצוויחה דקה ילדותית השמיעה מילה אחת: הרגל!

מיד נדחקתי ונכנסתי פנימה, ומצאתי ילדים בוכים במעבר. הם היו ארבעה, כולם בנים. שלושה מהם באותו גובה בערך, כבני שלוש, ואילו אחד צעיר יותר בהרבה, והוא שכב על רצפת האבן בתון שלולית שתן. ראשיהם היו מגולחים עד לעור, הם החזיקו זה את זה בכותנותיהם המרוטבות, וכולם בכו יחד. אחד מהם, שחור ומלוכלך ביותר, החזיק ברגלו וצעק בבכיו:

- הו, כואב ! מאוד כואב !

מראיהם היה נורא. היו להם מורסות מוגלתיות על הראש, ידיהם ורגליהם היו ככפיסים יבשים, ורק כרסם הייתה נפוחה. את פניהם אי-אפשר היה לראות היטב, כי הדמעות ומיץ-האף הירוק כיסו אותם.

ניגשתי אל אישה אחת במטפחת ושאלתי : מי הם הילדים האלה ?

- אינני יודעת - השיבה לי - הם עומדים פה ואינם מניחים להזיזם ממקומם. רציתי להכניס אותם אל הוועד, אבל התחילו לצרוח, כאילו רציתי לדחוף אותם לתוך התנור...

- מישהו השליך אותם פה - נענה ואמר יהודי אחר בעברו - זה היה מישהו ממנזר.

***

נשארתי לבדי עם כל הילדים. הם היו כחמישים, ואולי יותר מזה. וכי אפשר היה לספור אותם ? הם התרוצצו על-פני החדר כמטורפים. נתקלו זה בזה, הרביצו זה בזה, וסחבו בשערות, ולאחר שפגעו, ברחו אל הפינות להתחבא - אף-על-פי שלא היה בפינות האלה שום דבר שאפשר היה להסתתר מאחוריו. בחדר לא היו שום רהיטים מלבד שולחן ארוך, כמה ספסלים שאינם עומדים ביציבות וכמה כיסאות פיסחים. בפינה אחת מוטלות היו על הרצפה כמה שמיכות מלוכלכות, ובשמיכות האלה התחפרו הילדים והתחבאו, כמו בערמות הסמרטוטים לפני הסלקציה במחנה...

עכשיו הקיפו אותי הילדים בידיים שלוחות ובעיניים רעבות וצעקו: "לאכול! תני מרק !" ילדה קטנה סרטה אותי מתחת לשמלה, בברכי, סרטה ומשכה את שמלתי וצעקה: "לי תני מרק !" נער קשיש ממנה דחף אותה מעליי והתחיל בודק את כיסיי, כשהוא מושך את מעילי בכל כוחו למטה. רציתי להוציא מידיי את הילד המוטל על זרועי בלא תנועה ולהניחו באיזה מקום, אבל לא יכולתי לצעוד צעד אחד קדימה, כל סבוני הילדים. הם נפנפו לפני עיניי בסיריהם הריקים, וצעקו בכל כוחם: "מרק! מרק!"

... לאט ובלי חיפזון, בלטפי את ראשי הילדים המכוסים פצעים ומורסות, נדחקתי ועברתי עם פלוש שלי את קרן-הזווית, ושם הנחתי אותו על שמיכה. אחר כך פניתי אל הילדים ואמרתי: "בואו אליי, ילדים! נעשה מעגל, נשחק"? אבל שום ילד לא שלח אליי יד... הילדים לא ידעו מה אני רוצה מהם. לא ידעו מה זה לשחק... "ובכן" אמרתי להם, "נשב יחד עם השמיכות, ואני אספר לכם מעשייה. פעם אחת היה מלך גדול..." אבל הילדים לא הקשיבו.

- לאכול! לאכול! – הפסיקו את דבריי – לחם תני לנו! מרק! מרק!

פילסתי לי דרך בין כל הנדחקים בחצר והתחלתי רצה בכל כוחי הביתה. מאז שגרתי בקראקוב לא רצתי הביתה מהר כל כך. תמיד הייתי גוררת רגליי כזקנה, ועתה הייתי קלת-רגליים וזריזה. בחנות קטנה, לא הרחק מן הבית, קניתי כמה כיכרות-לחם ב"שחור".

..אך נכנסתי, נתגלו לעיניי שנית אותה ערבוביה ואותו לכלוך, ואותם הקולות והצווחות החרישו את האוזניים. לא האמנתי שאצליח להתגבר על המהומה הזאת. אבל מיד העליתי על דעתי את כוח-הקסם הצפון עמי בילקוטי.

- ילדים! - צעקתי בקול רם. - הבאתי לכם לחם!

הילדים הביטו בי תחילה באי-אמון, אך מיד ניגשו כמה מהם אל ילקוטי, והתחילו ממשמשים בו. שמתי את הילקוט על השולחן, פתחתיו והראיתי מה שיש בתוכו. אותו רגע התחילו הילדים נדחקים ונדחפים אליי בכוח.

- מי שיתיישב על השמיכה בשקט, הוא יקבל ראשון - הכרזתי.

כל הילדים מיהרו להתיישב על השמיכות. פקדתי שיהיה שקט. בחרתי שתי ילדות קשישות לעזור לי, והתחלנו מחלקים לילדים את הלחם. אוי לעיניים שראו באיזו רעבתנות בלעו המסכנים את פרוסותיהם. בהרף-עין אחד נעלמו הכריכים. אחדים החביאו חלק מפרוסתם האכולה מתחת לכותונת וצעקו: אני עוד לא קיבלתי!

- בבקשה, גברתי, היא חטפה לי את חצי הפרוסה מן הפה! - קבלה נערה אחת.

- בשביל כל הילדים יש עוד פרוסה שנייה! - הרגעתי אותם - אכלו לעט, כל אחד יקבל עוד! ואחר-כך דברים מתוקים! במקום לאכול מהר כל-כך, מוטב שתביטו ותראו מה יש על הלחם. לא כל אחד יש לו אותה מריחה , רק עכשיו התחילו הילדים פותחים את כריכיהם ומציצים פנימה:

- הו, לי יש ריבה מתוקה!

- ולי יש חמאה לבנה !

- ולי יש חמאה צהובה עם פירורים (שומן עם שוויסקים).

- תן לי פירור אחד, ואתן לך ללקק פעם אחת את הריבה שלי - התחיל מקח-ומחלף ביניהם.

- כל ילד יאכל את לחמו שלו, ואל ייגע בלחמו של אחר! - הכרזתי - ומי שיהיה ילד טוב, יוכל בעצמו לבחור לו את הפרוסה הנוספת באיזו מריחה שירצה. הילדים התאמצו להיות "טובים". 

הרשות לבחור הייתה עניין חשוב; כדאי היה להתאמץ למענו. לבסוף נגמרה האכילה והתחילה חלוקת הממתקים. הילדים נרגעו מעט. הם החזיקו עתה את סוכריותיהם בפיהם ומצצו לאט ובנחת, שתספקנה לשעה ארוכה.

אותה שעה, הושבתי על ברכיי בזה אחר זה את הילדים הרכים ביותר והאכלתי אותם. וכן עשו הילדות העוזרות על-ידי. אף את פלוש המסכן שלי האכלתי. עכשיו מן הראוי לרחוץ את הילדים, הרהרתי בלבי, ולנקות מעט את החדר. בפינת החדר היו הברז והשוקת. הזזתי לשם ספסל. הוצאתי את מגבותיי ואת הסבון.

מי מן הילדות הקשישות תוכל לרחוץ ילד פעוט , כמו שאימא רוחצת את ילדה ?

- שאלתי.

- אני - התנדבה נערה נקייה לא-גדולה.

- אבל עדיין את קטנה, לא תוכלי. בת כמה את?

- בת שמונה - השיבה הנערה - אך תראי, הגברת, שאני יכולה. אני גם לגברת בלה תמיד עוזרת.

- גם אני יכולה לעזור - נענתה בענווה נערה קשישה, בעלת ידיים אדומות ותפוחות. הצצתי בידיה אלה ורציתי לדחות אותה. אבל היא הקדימתני ואמרה:

- אני בידיים האלה עשיתי כביסה גדולה אצל הגברת שלי, ואת כל הרצפה שטפתי. זה לא כלום שהן אדומות. הן רק נקפאו פעם. זה כבר לא כואב.

- איך קוראים לכן, ילדות?

- אני שמי האנקה פדר - ענתה הנערה הצעירה יותר.

- ואני שמי מאריה קובאלסקה - אמרה הילדה הקשישה.

- האם זהו שמך האמיתי?

כן, אני קיבלתי אפילו תעודת-לידה מן הכומר.

- אבל פה כבר לא דרושה לך תעודת-לידה זו של הכומר. פה לא צפויה לך שום סכנה, אם תאמרי מה שמך באמת.

- אבל אני אינני יכולה.

- מפני מה?

- אינני יודעת...

- ובכן, טוב, עכשיו ננסה לעבוד יחד. ניקח תחילה את הילדים הצעירים ביותר.

- פה מחביאה הגברת בלה את המסרק - אמרה האנקה.

- יש לכם בשביל כל הילדים מסרק אחד?

- כן.

האנקה הקטנה עבדה במהירות ובזריזות להפליא. ו"מאריה" גילתה מיד כוח השפעה על הילדים.

- שירתתי אצל ילד גרמני - הסבירה לי.

- אלי, אלי! - התפללתי בלבי - עזור לי שאוכל לעזור לילדים הללו! שאוכל להחזיר אותם אל החיים ואל הבריאות, שאוכל להמציא להם את כל הדרוש: את התרופות, את המזונות, את ההלבשה ואת ביתם שאבד להם. שיהיו שוב ילדים ככל הילדים! 

עזור לי שאוכל להיות להם לאם ולאב! שבמקום ילדתי האחת שאבדה לי אהיה אם למאה ילדים! אלי, אלי, תן לי את הזכות הזאת, את האושר הזה.

(לנה קיכלר, מאה ילדים שלי)

מקור וקרדיט :

ילדות ונעורים בתקופת השואה: קטע מהספר "מאה ילדים שלי" - לנה קיכלר

 רקע על לנה קיכלר

בשנת 1945, כחודשיים לאחר תום המלחמה, לנה קיכלר  ניסתה למצוא את קרוביה, ותוך כך גילתה כי אחותה הוסגרה כפרטיזנית ונהרגה. היא הגיעה לבית הוועד היהודי שברח' דלוגה 38 בקרקוב, כדי לברר על גורל יקיריה; שם גילתה, בקומה השנייה, עשרות ילדים יתומים ניצולים, בגילאי 15-3, כשהם במצב גופני ונפשי ירוד. מהילדים היו ששרדו אתמחנות הריכוז, היו שלחמו לצד הפרטיזנים או הוחבאו במנזרים ואצל משפחות נוצריות, שהפכו את זהותם לנוצרית ואף עשו אותם לאנטישמים.

המפגש עם הילדים הוביל להקמת בית עבורם בעיירת הנופש בזאקופנה. שם, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'אק, עסקה קיכלר במלאכת השיקום של כ-100 ילדים. אולם התקפות אנטישמיות אילצו אותה לקחת את הילדים ולברוח מהאיום דרךצ'כוסלובקיה ועד צרפת, בה התגוררו במשך שלוש שנים. משם בשנת 1949 עלו הילדים למדינת ישראל הצעירה במסגרת העלייה ההמונית, ונקלטו בקבוצת שילר שבסמוך לרחובות.

לנה קיכלר – זילברמן (Lena Kuechler – Silberman) נולדה בווייליצ'קה  (Wieliczka), ליד קרקוב (Krakow), בינואר 1910. היא למדה בגימנסיה עברית וסיימה לימודי פילוסופיה באוניברסיטה בקרקוב. התמחותה הייתה בפסיכולוגיה ובחינוך. לפני מלחמת העולם הייתה מורה בבית ספר יהודי בביילסקו (Bielsko) ולימדה גם בסמינר למורים.

בימי המלחמה, בזהות "ארית" שאולה, הצילה יתומים מגטו ורשה (Warszawa) והפקידה אותם במוסד קתולי. לאחר המלחמה אספה ילדים יהודים יתומים וחולים, מגיל 3 עד גיל 15, בתחילה – תוך שיתוף פעולה עם "הוועד היהודי המרכזי" בקרקוב, והקימה עבורם בית ילדים, בית ספר וסנטוריום בזקופנה (Zakopane) וברבקה (Zakopane & Rabka). מוסדות אלו נוהלו ברוח מורשתו של ינוש קורצ'ק (Janusz Korczak). 

במארס 1946 הצליחה להעביר את חניכיה ואת הצוות אל מחוץ לפולין שטופת האנטישמיות. הם הגיעו בסופו של דבר לצרפת, דרך צ'כוסלובקיה, ומשם עלו לישראל בתחילת 1949. הילדים הגיעו לקבוצת שילר ואומצו שם. לנה קיכלר – זילברמן עקרה לתל אביב, לימדה פסיכולוגיה בסמינר למורים וגננות, עסקה בפיקוח חינוכי ומאוחר יותר הקימה בגבעתיים שירות פסיכולוגי – חינוכי לילדי גנים ובתי ספר. היא יצאה לגמלאות ב – 1972.
נפטרה ביוני 1987, בגיל 77.

ילדי לנה קיכלר הולכים ומתמעטים

סקירה זו נכתבה  לפני שלוש שנים בעקבות פטירתה של אדית צירר ז"ל , חניכתה של לנה קיכלר-זילברמן. (אחרי מות || הנערה היהודיה שהאפיפיור הציל את חייה .) 

אדית זכתה להיות אחת ממאה הילדים אותם אספה לנה קיכלר עם סיום המלחמה, בהם טיפלה ועמם עלתה ארצה.

כמו כן , ריכזנו עוד מקורות מידע על ילדי לנה קיכלר בישראל מאז הגעתם ארצה .

"הילדים שהגיעו איתי הם יתומים מאב ומאם. והקטנים – אלה שנולדו בזמן המלחמה – חסרים גם שם משפחה ואפילו גילם המדויק אינו ידוע. אין הם יודעים שום דבר על הוריהם. המילה הורים היא בשבילם מושג מופשט. הם לא ידעו מה זאת משפחה אמיתית. הם הכירו רק צורה משפחתית אחת – משפחה של מאה ילדים ואם אחת", כתבה  לנה קיכלר  בעיתון "דבר" ב1964 .

לאחר שהילדים התאקלמו בישראל כתבה: "ילדיי ראו אור. הם נהנים מחופש מלא… הוחזרו להם שבתותינו ומועדינו, חגי האדם והאדמה. הוחזרו להם אוצר לשוננו ואגדות מסורתנו הנפלאה. שבה אליהם הילדות התמימה, היפה, השאננה, שלא ידעוה בימי צרתם. הם זכו לאושר, שלא ידעו דורות של ילדי ישראל במשך אלפי שנות גולה. הם זכו לחיות במולדת שלנו".

לסקירה המלאה באתר "רגעים היסטוריים"

יהודה בקון , ילד בן 14 , ביחידת "העגלה הנוסעת" באושוויץ

 יהודה בקון , מאוסטראבה בחבל מוראביה ( צ'כוסלבקיה) , לאחר מכן צייר נודע בירושלים, הגיע לאושוויץ  בהיותו בו 14 , בדצמבר 1943. דברי עדות , שנשמעו במשפט אושוויץ ב30 לאוקטובר 1964.

כשהגענו לאושוויץ , שיכנו אותנו בצריף . למחרת נאמר לנו : "מכאן לא תוכלו לצאת עוד, אלא דרך הארובה. אם תתנהגו יפה, יהיה לכם סיכוי להישאר בחיים עוד זמן-מה. אם לא תלכו לכיוון " והצביעו לעבר הגדר המחושמלת . כעבור יומיים נשלחנו למרחץ-אדים, היה עלינו להתפשט שם לגמרי, להכניס את כל חפצינו לשק, למלא שאלונים ולהישאר כך בעמידה , בקור , כל הלילה.

אחר כך התקלחנו , וניתנו לנו סמרטוטים שונים כדי התלבש בהם. לנו , הילדים נראה הדבר מצחיק, כי אחדים מאתנו נראו כמחופשים, שאינם דומים כלל לעצמנו. כל העניין נראה לנו אז כמו חגיגת פורים.

 הוכנסנו באושוויץ לאגף המכונה "מחנה המשפחות " למען האמת , כולנו היינו צריכים להישלח לתאי הגזים ב6 ביוני , שנת 1944, כי כבר חלפו ששת החודשים שניתנו לנו. אבל רק כעבור חודש נערכו הסלקציות .

הגברים והנשים, שהיו מסוגלים לעבוד , נשלחו למקום אחר. במקום נותרו רק הזקנים והילדים. ברגע האחרון נעשתה סלקציה נוספת : קבוצות של 70-80 ילדים בני 12 עד 16 . אני הייתי באחת הקבוצות הללו , הוכנסנו למחנה הגברים.

הגעתי ליחידה שכונתה "עגלה נוסעת" . היתה זו עגלה , שנמשכה בידי עשרים נערים . כך עלה בידי לראות את כל פינות מחנה אושוויץ . כך ידעתי בדיוק מה קורה באושוויץ . נכנסנו גם למחנה הנשים ולעתים קרובות – גם לכבשנים . עבודתנו היתה חלוקת שמיכות ולבנים. אבל ראשית כל היה עלינו להעביר לשימוש שוטף של המחנה חלק מן העצים , אשר שמשו בדרך כלל להסקת הכבשנים- בשביל שריפת הגופות. 

אני זוכר שיום אחד אמר לנו "קאפו" וינטר : "בנים , כבר גמרתם להעמיס , עכשיו אתם יכולים ללכת להתחמם קצת בכבשנים, כרגע אין שם אף איש אחד" .

כך אירע , שיכלונו לבקר בתאי-הגאזים , בכל מתקני במשרפה התת-קרקעית מספר 2 . היינו צעירים וכל דבר עורר בנו עניין . פעם אחת אמרתי לאחד מאנשי "הזונדר-קומנאדו" " ספר לי הכול , אולי , בכל זאת אצליח לצאת מפה חי , ואז אכתוב עליכם" .

הוא צחק מולי והסביר , שמכאן אף איש אינו יוצא חי,  ובכל זאת הסביר לי הרבה דברים מחרידים.

מכל קבוצת הנערים הקטנה , שניצלה בהתחלה , נותרו בחיים לאחר המלחמה 15 ילדים. כל השאר הומתו בתאי הגזים.

סולידריות בין הנערים

אני רוצה לספר עוד דבר אחד על אותם הימים: הפרידו אותנו מהורינו . ידענו בדיוק באיזה יום הם יובלו לכבשנים. אני חושב , שיכולנו גם לראותם בדרך שהוליכה לשם. אבל אף ילד אחד לא היה מסוגל לבכות. דבר מה נשבר בקרבנו. לא היינו עוד אנחנו עצמנו.

הילדים  ביחידת "העגלה הנוסעת" התקשרו מאד זה לזה. אני עצמי הייתי מוכן לתת את חתיכת הלחם האחרונה שלי לחבר שלי וידעתי כל הזמן , כי הוא היה נוהג עימי בדיוק כך. כשקדחתי או שלשלתי, המיר חברי את מנת המזון שלו באספירין או בגלולות אחרות\ ובכך הציל את חיי.

מקור וקרדיט :

אינגה דויטשקרון , בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז, ספרית מעריב, 1979