כיצד אותר ספר הזכרונות של אריקה הופמן?

 

ב-7 במאי 1943 נרצחה אריקה הופמן במחנה ההשמדה סוביבור, חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-12.

אריקה נולדה בווינה שבאוסטריה והגיעה ב-1939 עם משפחתה להולנד.

בספר הזכרונות שלה כתבה קורי סטולקר ב-1941 כך:

"ואם החיים לפעמים

בעיות ועצב מביאים

בטחי באל

בכל לבך"

כיצד אותר ספר הזכרונות של אריקה הופמן?

ב-2007 ביקרו מריה סופיה מרטינה ספרויט ובני משפחתה ביד ושם.

מרטינה היא בתם של שנדור ומריה סטולקר, חסידי אומות העולם.

כשביקרו ביד לילד, מקום הנצחתם של מיליון וחצי ילדים יהודים שנרצחו בשואה, נשמע ברקע שם הילדה אריקה הופמן.

מרטינה הנרגשת סיפרה למשפחתה שהיא הכירה את אריקה, הילדה היהודייה שהסתתרה אצל דודתה קורי סטולקר, וסיפרה על ספרי הזכרונות של אריקה שנשארו אצל קורי, נמסרו להוריה והגיעו אליה.

כששבו להולנד חיפשו אותם בבית, אך לשווא.

לאחר שמרטינה הלכה לעולמה, מצא בנה יאפ ספרויט את הספרים בין חפציה ומסר אותם ליד ושם "בתקווה שביד ושם יאתרו קרובי משפחה של אריקה", כתב בפנייתו.

לקריאה בספר הזכרונות של אריקה הופמן: https://bit.ly/3u37uoB

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

 

 

 

 

 

הילד ארתור-אברהם ולטר , הישרדות ברעב בין בית יתומים למסתור בכפר ליד מוגילב

 

 " גדלתי בבית חילוני לגמר בצ'רנוביץ . סבא שלי היה מפקד נמל התעופה של צ'רנוביץ וגם אבא שלי עבד שם. גרנו די קרוב לנמל התעופה. בבית דברו גרמנית . למדתי בבית ספר עם נוצרים וכלל לא ידעתי  שאני יהודי. היו לי 2 אחיות  קטנות . החיים היו רגילים ולא הרגשתי  שחסר לי משהו.

החיים בגטו צרנוביץ והרעב

 ב22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בברית המועצות ( צ'רנוביץ הייתה במהלך אותה  שנה שייכת  לברית המועצות) . מייד זרקו את  סבא ואבא מהעבודה. סביב נמל התעופה היו הפצצות  ולכן ברחנו לדירה של סבא.  לאחר שבועיים הגרמנים הקימו גטו סביב רחובות היהודים בעיק קטוביץ והדירה של סבא נכללה  בתוכו . בגטו היה רעב כבד.  כל יום הגרמנים שלחו יהודים במשאיות למחנות . לרחוב שלנו הגיעו באמצע נובמבר 1941 . היה מותר לקחת רק מה שאפשר לסחוב ביד . כך הלכנו ברגל מרחק רב בקור. הכניסו אותנו לקרונות של רכבת משא. קרון מלא אנשים ללא אוכל ומים בשלג במשך כמה ימים. כשירדנו מהרכבת שוב הלכנו ברגל עד גדת נהר ניסטר . עברנו את הנהר על גשר קרשים רעוע. רבים החליקו למים הקרים ולא שרדו.  המשכנו לעיר מוגילב ( עיר באוקראינה במחוז ויניצה.) . רק חלק מאתנו הגיע.

הבריחה

הושיבו אותנו באולם . אבא בחר לשבת ליד החלון. הוא הבין שמוציאים אנשים למחנות בלילה. ברחנו כל המשפחה דרך החלון. הלכנו בקור ובחוץ העיר הייתה מוצפת מים. בעיר גרו יהודים  ואנחנו עברנו מבית לבית עד שמצאנו בית של קרובים של אמא . הם סידרו לנו אישור לגור כפר במרחק 20 ק"מ מהעיר. כפר הנקרא סלידי . אחרי שהצלחנו להסתיר את מוצאנו מצ'רנוביץ בעזרת האישור הסתדרנו בכפר הנוצרי . מצאו לנו מקום לגור בין משפחות בכפר תמורת שוחד. גרנו בבתים קטנים . כולנו על מיטת ברזל או על קש שאספנו בשדות. כדי לאכול הסתובבנו בשדות  וחיפשנו שורשים שנשארו באדמה- גזר , סלק וכדומה. כך עבר החורף עד מאי 1942.

 

בית היתומים , שוב רעב

 כשנגמרו לנו האמצעים הכספיים לשחד את הכפריים אבא השאיר את אמא בכפר ולקח אותי לעיר מוגילב שם הוא עבד בעבודות מזדמנות ואותי שם בבית יתומים של ילדים שנאספו מהרחוב. היה שם רעב נוראי. כולם שכבו במיטות ברזל ללא מזרונים. חלק מהילדים חלו ומתו. הלילות האלו חוזרים ועולים אצלי בחלומות ובסיוטים שיש לי עד היום !

 אבא חזר לכפר ומצא דרך להסתדר ע"י תיקון סירים של בני הכפר. אז החזירו אותי  לכפר  עד 1944 כאשר הרוסים הגיעו לכפר ואז עזבנו והתחלנו ללכת ברגל בחזרה לצ'רנוביץ ובדרך היו הפצצות אבל אנחנו המשכנו ובאמצע שנת 1944 הגענו.

 חזרנו לבית של סבא בצ'רנוביץ . אבא מצא כל מיני עבודות ואני הלכתי לביה"ס.  אחר כך עבדתי  במשך היום ובערבים למדתי ורכשתי מקצוע של רואה חשבון .

14 פעמים סרבו לבקשתי לעלות ארצה כי טענו שאני יודע סודות מדינה כיוון שעבדתי במשרד מבקר המדינה הסובייטי.

רק ב1974 אשרו לי לעזוב מאחר שמישהו חשק בדירה שלי וקנה אותה ממני .

בישראל עבדתי  במס ההכנסה.

 

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות .

 

אסתר קאופמן, ילדה בת 12 מסתתרת במרתף בבודפשט

 

נולדתי בקוטאי, כפר קטן ויפיפה בהונגריה. אבי היה תלמיד חכם והיה לי אח הגדול ממני בשנתיים . משפחתי היתה בעלת מכולת ושטח אדמה קטן. המשפחה של אמי גרה באותו הכפר . בגיל תשעה חודשים התייתמתי מאב. אמי לא יכלה להתמודד עם המצב לבד לכן עברנו לבית סבי. למדתי בבית ספר הונגרי, בכיתה היו 25 תלמידים מתוכם 5  יהודים .

הילדות שלי בבית סבי הייתה מאוד מאושרת. הדודים פינקו אותי מאוד . סבי היה מושיב אותי על ברכיו ומספר לי סיפורים מהתורה שאותם לא למדתי בבית הספר. בבית הספר חלק מהמורים היו טובים וחלקם הפגינו כלפינו אנטישמיות . הרגשתי גם אנטישמיות מצד הילדים, אך עדיין הרגשנו מאושרים כמשפחה.

בשנת 1939 משפחתי היתה אמורה לעזוב את הונגריה ולנסוע לארה"ב לדודי . כל האושר וכל התוכניות נגדעו בגלל המלחמה . ההונגרים שללו את רשיון העבודה של סבי. הקציבו לו רשימת מצרכים לשמותר מכור בחנות . את המצרכים החשובים אסרו עליו למכור . כמו כן הרגשנו אנטישמיות מהתושבים המקומיים. בהיותי בת 12 עברנו לבודפשט. בבודפשט נדדנו מדירה לדירה, בגלל היותינו יהודים לא רצו להשכיר לנו דירה .

בגיל 13 נאלצתי ללכת לעבוד בבית חרושת לייצור קופסאות לתרופות . חל עלינו איסור מוחלט להסתובב חופשי בעיר, נקבעו שעות קצובות לצאת החוצה להצטייד במזון וחויבנו לענוד טלאי צהוב . גם בתי היהודים סומנו בטלאי צהוב . לי היה אישור עבודה, באמצעותו יכולתי לצאת לעבודה ולחזור וכשהיה לנו כסף עשיתי קניות . למשפחתי ההליכה ברחובות הפכה למסוכנת עבור יהודים . ההונגרים עצרו כל מי שחשדו בו כיהודי ודרשו לראות תעודות. מי שלא הציג תעודה, נורה במקום.

בשנת 1944 הוקם גטו באזור בו התגוררו יהודים . הגרמנים אספו את יהודי העיר בחרו את הצעירים מביניהם והעבירו אותם למחנות עבודה ולמחנות ריכוז. יהודים רבים נורו על שפת נהר הדנובה .

בגיל 14 אני ועוד בחור יהודי הוצאנו יהודים מהגטו כדי להצילם והעברנו אותם לקונסוליה של שוויץ. לא תמיד הצלחנו מאחר והגרמנים הקדימו אותנו.

הייתי עדה להרג רב של יהודים. הגרמנים ירו ללא הבחנה ולמזלי אני ניצלתי בנס בשבריר שניה כשהזזתי את ראשי וכדור כמעט פגע בי. הנס התרחש במרתף ששימש מקום מחבוא והתגלה על ידי הגרמנים. הצטופפנו במרתף ללא מים וללא חשמל , כדי להתרחץ שיפשפנו את עצמנו בשלג. התמלאנו בכינים בראש וגם בבגדים, ישנו על הקרשים ולבשנו את אותם הבגדים ביום וגם בלילה. פעם ביום אכלנו קערת אפונה דלילה. חיינו וברעב בפחד תמידי .

בנובמבר 1944 החליטו הגרמנים להעמיס קבוצה של כמה מאות יהודים על המשאית כדי להעבירם למחנה השמדה. ואז התערב אחראי מקום המסתור שלנו והגרמנים לקחו במקומם עשרה אנשים חשובים שהם בחרו. לקחו אותם לבית סוהר והרגו אותם . המטוסים הפציצו אותנו ביום ובלילה וב-19 לינואר 1945 נכנס השומר וצעק שהגיעו חיילים רוסים. הבנו שנגמרה המלחמה. הפחד מפני הגרמנים התחלף בפחד מפני הרוסים שבזזו ופגעו בנשים . אנחנו התחפשנו לנשים זקנות כדי שלא יגעו בנו.

בתום המלחמה חזרתי עם אמי ואחי לכפר הולדתי, לבית שלנו מלפני המלחמה ופתחתי מחדש את החנות שהייתה בבעלותינו . בערב למדתי באופן פרטי כדי לסיים את הלימודים. בסוף 1945 סיימתי את לימודי והצטרפתי להכשרה שנערכה לצעירים יהודים ששרדו את המלחמה והכינה אותנו לעליה לארץ. נשלחתי לסמינר למורות . הלימודים היו מאוד אינטנסיביים במשך שלושה חודשים, אותם סיימתי בהצטיינות . בגיל 16 עבדתי במוסד לימודי בבודפשט כאחראית על קבוצה של שישים ילדים יתומים שנאספו אחרי השואה. בערבים המשכתי ללמוד בסמינר למורות . דאגתי לפתיחת מוסדות לניצולי שואה ברחבי הונגריה .

בשנת 1948 ,לאחר נישואיי, קיבלנו הודעה שהגרעין שלנו עולה לארץ . התגוררנו עם הגרעין בניר גלים כמה שנים.

בעלי נלחם במלחמת השיחרור אחר כך ניהל את החנות "אתא" בקרית אתא. אני ניהלתי גן פרטי במשך 30 שנה נולדו לנו שני ילדים מוצלחים מאוד אך לצערי הרב איבדתי את בתי בטרם עת לפני כחמש שנים ממחלה . הקמנו משפחה למופת, כיום יש לנו 9 נכדים והרבה נינים . אני מתנדבת בקהילה ויש לי סיפוק רב ממה שאני עושה.

מקור וקרדיט :פרוייקט לדורות

לב של כלב

 

גרנו בעיירה בלארוסית קטנה. כשהמלחמה החלה, הגרמנים נכנסו מהר מאוד. הכפר שלנו נשרף והתושבים הועמסו בקרונות והועברו למחנות עבודה.

מישהו נשלח לגרמניה, אך אותנו לקחו ללטביה, הגענו למחנה ריכוז. למרות שהייתי אז ילדה, אני זוכרת הכל היטב. במיוחד רעב ופחד מתמיד. בסוף המלחמה הגרמנים החמירו את הכללים שלהם עוד יותר. לא היה שום אוכל במחנה, בכלל! אני זוכרת שכל מחשבות הילדות שלי באותה תקופה נועדו למצוא לפחות איזו משהו לאכילה. שמחתי לאשפה, לזבל, כל מה שאפשר לקרוא לו אוכל.

כשהרגישו את הסוף ואת רגע הדין הבלתי נמנע, החלו הנאצים לכסות ולהשמיד את עקבות הזוועה באינטנסיביות. מדי יום התאסף טור של אסירים במחנה, שהובל לכיוון שממנו איש לא שב.

ברגע שגורל זה פקד את משפחתנו. אחיי הגדולים ואני סיימנו בטור כזה. לא היה לנו כוח להתנגד, לא היה לנו כוח ללכת אפילו לקראת מותנו. בדרך ראיתי מלונה שלידו ישב כלב רועים. אבל הוא לא משך את תשומת ליבי. דמיינתי שאני רואה לידו קערת אוכל לכלבים.

הבטתי במראה הזה והבנתי שהקערה באמת נמצאת שם. לא יכולתי להתאפק ומיהרתי אליה. אני יכולה לדמיין איך אחיי הגדולים קפאו מפחד, והבנתי שעוד רגע אני אקרע לחתיכות על ידי הכלב הזה. לא היה אכפת לי, אבל הרועה אפילו לא זז, המשיך לשבת ולראות בשלווה איך מנת האוכל היומית שלו נעלמת.

בשלב זה השיירה, במקום בו היו אהובי, כבר עברה, והשומרים פשוט החזירו אותי לצריף, ובגיל שבע נשארתי לגמרי לבד.

למחרת הגרמנים כנראה החליטו, מצד אחד, לערוך ניסוי על התנהגות של כלב שירות, מצד שני, שוב ללעוג למחזה יוצא דופן. מצאתי את עצמי שוב בטור, וכאשר התקרבנו למלונה, איש האס אס נתן לי עצם לכלב. ניגשתי אליו, שמתי את העצם לידו והוא התנפל על האוכל שלו. היה צליל מחץ מאחוריה, הכלב כרסם את עֶצֶם.

היום, כשאני נזכרת ברגע הזה, אני מבינה: המחזה לו ציפו השומרים לא הצליח. הוחזרתי לצריף ולא נגעו בי במשך שלושה ימים. בבוקר היום הרביעי, כשכבר עמדתי בטור, איזה בחור מהשמירה הצביע לכיווני ואמר ברוסית שבגללי "הכלב לא אוכל בכלל." נשלפתי מהשיירה והובלתי למלונה. הייתה קערת אוכל כבר מוכרת לי בסמוך, בלי לחשוב פעמיים התנפלתי עליו.

הכלב לאט לאט יצא מהמלונה וצפה במעשי. כשהקערה התרוקנה ולוקקה כמעט עד להברקה, הרועה תפס אותי, יצור אומלל בגיל שבע, שבאותה תקופה הייתי יותר שלד מאשר ילדה רגילה, ודחף אותי פנימה ואז ראיתי אותו זוחל בעצמו דרך אותו חור.

אני לא יודעת למה, אבל נצמדתי למושיע שלי לגמרי ללא פחד. היה לו ריח חזק של כלב, אבל מה היה אכפת לי אז מריחות! אחרי שהתחממתי, נרדמתי. כמה זמן ישנתי אז, לא יכולתי לקבוע, אני יודעת במשך זמן רב. מה קרה בתקופה זו מחוץ לבית הכלב, כמובן שלא יכולתי לראות. כשפקחתי את עיניי - לא רציתי לישון יותר, הכלב לא היה שם במקומו היה כיכר של לחם.

מיד הסתרתי את המתנה בחיקי, וכשיצאתי על ארבע מהמלונה התחלתי להסתכל מסביב.

השומר הגרמני לא נראה לעין ופתאום שמעתי מישהו צועק: "תראה, עוד ילד!" אספו אותי הצבא האדום ששחרר את מחנה הריכוז שלנו בזמן שישנתי.

אז הבנתי ששוחררתי. היום, ממרומי שנותיי, אני מבינה שפרק המתואר כאן אולי לא יוסיף שום דבר חדש לכרוניקה ההרואית של המלחמה, אך הוא בלתי נשכח עבורי, ששרדתי רק בזכות כלב בניגוד לבעליו, התברר שהוא זה בעל לב אנושי ...

אלנה פוזנובה שרדה באורח פלא במחנה מוות פאשיסטי בעיר אליטוס הליטאית - היא ניצלה על ידי רועה גרמני שחלק איתה אוכל ומקום במלונתו.

אלנה הקטנה שוחררה על ידי חיילים סובייטים ביולי 1944.

לוגה, אזור לנינגרד.

מקור

https://online47.ru/.../elena-puzanova-nado-tolko-umet...

בתמונה ילנה פוזנובה

 

מקור

יוסי רוזנבאום סגר מעגל

 

 

בנובמבר 2008 התארח יוסי רוזנבאום בלשכתה של הקנצלרית של גרמניה אנגלה מרקל.

יוסי הרגיש שסגר מעגל.

היה זה אירוע, במסגרת סידרה של אירועים בגרמניה, לציון 70 שנה לאירועי פוגרום נובמבר (ליל הבדולח).

הקנצלרית מרקל אירחה עשרה שורדי שואה ובהם חמישה מילדי טהרן שהגיעו להקרנת בכורה של סרט טלוויזיה המספר את סיפורם והוקרן ברשת  ZDF

Die Odyssee der Kinder

סיפורו של יוסי מובא בסרט זה וגם בספר באותו השם שכתבה, אשת מפיק הסרט, הסופרת יוטה פוגל.

יוסי, היה בין הבודדים בין כ-850 ילדי טהרן שהיה יליד גרמניה.

יוסי (בן 7 וחצי) גורש מגרמניה לפולין עם אימו ואחותו הקטנה נלי (בת שנתיים וחצי) בגירוש זבונשין שהחל באוקטובר 1938.

עם פרוץ המלחמה גורשו לסיביר שם נפטרה האם מרעב בסתיו של 1941.

יוסי הפך להיות אב ואם לאחותו נלי.

זמן קצר אחרי מות האם שוחררו מסיביר וביחד עם נהר האדם ששטף דרומה הגיעו גם יוסי ונלי לטשקנט שבאוזבקיסטן.

לא היה להם ממה לחיות ולא היה אוכל.

נלי נפטרה מרעב באפריל 1942.

יוסי, בן 12, הגיע לבית יתומים ועלה לארץ בקבוצת ילדי טהרן שנקלטה בכפר הרא"ה.

לאחר שנישא לרינה נסע לארה"ב ומאז הוא חי בקליפורניה עם אשתו, שני בניו ושלושה נכדיו.

ב-2019 יצא לאור בארה"ב ספר המספר את סיפורו של יוסי.

כתב העיתונאי והסופר Randy Grigsby

A Train to Palestine: The Tehran Children, Anders' Army and their Escape from Stalin's Siberia, 1939–1943

https://www.shreveporttimes.com/.../little.../40795313/...

מקור

 

 

 

 

הפעוט אהרון ידוואב : מוסתר בתוך קופסת קרטון

 

אהרון ידוואב נולד ב- 20 בספטמבר 1943 לזוג לני ולרב יצחק ידוואב, זוג יהודים שחיו באותה העת במסתור בחווה בהולנד.

 

כאשר אהרון היה בן 12 שעות בלבד, אימו הלבישה אותו בבגדים שהיא תפרה עבורו, הוא הונח בתוך קופסת קרטון ונמסר למחתרת ההולנדית כדי להציבו במסתור. ללני לא נאמר לאן לקחו אותו, אך הבטיחו לה שהוא במקום בטוח.

ההתנגדות ההולנדית הותירה את אהרון בפתח ביתו של יאן וויקרינק, מנהיג ההתנגדות. ליאן ולאשתו, דלא, כבר נולדו שמונה ילדים משלהם, אך הם הסכימו לאמץ אליהם גם את התינוק. הם סיפרו לאנשים כי הוא ננטש וקראו לו יאן וילם הרפסטינק.

 

במרץ 1945 שוחררו לני ויצחק ועד מהרה הם התאחדו עם בנם בן השנה וחצי. מכיוון שזו הייתה הסתגלות קשה עבור אהרון, אחת מאחיות האומנה שלו התגוררה עימם כמעט שנה כדי לעזור.

 

לני ולרב יצחק ידוואב נשארו בקשר עם משפחת וויקרינק ובשנת 1978 כיבד יד ושם את המשפחה כחסידי אומות העולם.

מקור: מוזיאון השואה של ארה"ב.

מקור 2

הילדה עליזה רוזנווסר והבובה ללה

 

עליזה רוזנווסר נולדה ב1936 בעיר בוצ'אץ שבגליציה . היא שרדה בשואה הודות לאנשים כפריים טובים , שהחביאו אותה ואת משפחתה. בני הזוג קפרוצקה , שהסתירו אותה , נכללו בין חסידי אומות העולם.

"כל לילה אני מלבישה את בובתי ללה בבגדי הקראקקוביאנקה שלה. מחבקת אותה ודוחפת אותה לישון במרווח שבין הקיר והאח הגבוהה בחדר השינה של הורי. מאז האקציה הראשונה אנחנו לובשים בגדים של יום כשאנחנו הולכים לישון בלילה. אם יודיעו על אקציה, נצטרך רק לנעול נעליים ונרוץ להתחבא במחבוא שלנו. את הבובה ללה לא מרשים לי לקחת אתי. כל כל לילה אני מלבישה את ללה בבגדי הקראקוביאנקה שלה. אם הגרמנים יגלו את ללה , מיד יראו שזאת בובה פולנייה , ולא יהרגו אותה.

 

לבובתי ללה מאד לא נוח לישון בשתי תחתוניות מעומלנות, חצאית אדומה מעוטרת בסרטים, חולצה לבנה בעלת שרוולים תפוחים ועליה אפודה רקומה , ועל ראשה כתר עם סרטים צבעוניים.

"ללה" אני אומרת לה "תהיי בובה טובה , גם לי לא נוח לישון בשני זוגות תחתונים ובשמלה ובסוודר , אבל מוכרחים, אולי תהיה שוב אקציה".

ללה פוחדת להיות במקום החשוך מאחורי האח , וגם אני פוחדת לזחול לתוך המחבוא.

"ללה את כבר גדולה, ניצלת באקציה הראשונה ובאקציה השנייה. את לא צריכה לפחד, האלוהים של סבתא שלי שומר עלי, ועלייך שומרת האם הקדושה שבכנסייה, זאת שמחזיקה תינוק בזרועותיה" , אבל ללה פוחדת .

האקציה השלישית אורכת לילה-יום-ולילה . המשפחה שלי נשארה הפעם בחיים . הגרמנים לא גילו את המחבוא שלנו. סבתא אמרה: "אלוהים השאיר אותנו הפעם , שנוכל להתאבל על המתים. אבל מי יתאבל עלינו?"

באותה אקציה הם הרגו את דודה ברוניה , את דודה לוסיה ואת בתה דונציה הקטנה, את אמא של סבינקה , את דודה אסנה ואת בתה יטקה היפה, ואת בנה איציק שכולם אמרו שהוא ילד גאון. אבא אמר ששמונים ושישה מבני המשפחה שלנו נרצחו באותה אקציה , ואני הוספתי בלחש " "שמונים ושבעה , הם לקחו גם את ללה..."

מקור וקרדיט :

עליזה רוזנווסר , בתוך האנתולוגיה : חמש ילדות מדברות , הוצאת משרד הבטחון , 2009 ( אנתולוגיה בעריכת ד"ר דורית זילברמן ) .

מקור