ילדים בחצי המחיר אל אושוויץ: איך שילמו היהודים על הגירושים להשמדה

 

ילדים בחצי המחיר אל אושוויץ: איך שילמו היהודים על הגירושים להשמדה

אהוד אמיר

18 יוני 2025

השואה הייתה עניין יקר עבור הנאצים. הם נדרשו לשלם על כאלפיים רכבות שהסיעו כשלושה מיליוני יהודים ברכבות על פני כל אירופה, אל מחנות ההשמדה שהקימו בפולין הכבושה. הגסטפו, אחת המשטרות של האס-אס, שהיה ממונה על השילוחים מטעם המשטר הנאצי, נדרש לשלם לחברות הרכבות עבור ההסעות. בין החברות האלה היו דויטשה רייכסבאן הגרמנית, SNCF הצרפתית, שהסיעה להשמדה את יהודי צרפת, NS ההולנדית, שהסיעה להשמדה את יהודי הולנד, ועוד. חברות אלה דרשו תשלום על הציוד, הדלק ושכר העבודה של כוח האדם, עובדי הרכבות.

עוד נדרש הגסטפו לממן את שכרם של שומרי האס-אס ששמרו על הקרונות, את הוצאות המחיה שלהם במהלך המסעות הארוכים למזרח – וגם את כרטיסי הנסיעה שלהם בחזרה, בניגוד לכרטיסים של קורבנותיהם היהודים, שעבורם היה צורך רק בכרטיס נסיעה לכיוון אחד.

אם לפחות ארבע מאות יהודים גורשו, חל תעריף קבוצתי וניתנה לגסטפו הנחת קבוצה. בדרך כלל זה היה המצב, כי ברבים מהשילוחים, אם לא ברובם, היו אלף עד אלפיים יהודים. כשהמשלוח היה קטן יחסית וכלל פחות מארבע מאות יהודים, לפעמים דיווח הגסטפו לחברת הרכבות על מספר גבוה יותר של יהודים מכפי שגורשו בפועל, כדי לקבל "הנחת כמות".

לעתים חייבה חברת הרכבות את הגסטפו בתשלום נוסף. כך קרה כשהקרונות חזרו מהשילוח במצב גרוע. היו לכך סיבות רבות: בקרונות הבקר שבהם שולחו היהודים חסרו תנאי היגיינה בסיסיים והצואה נערמה בקרון. לפעמים שברו היהודים קרשים בדפנות הקרון במאמץ להימלט. סיפר שורד השואה יעקב קשפיצקי:

מעל למאה אנשים נדחסו ... בקרון סגור, חסר אוויר. כל אחד מנסה להידחף לאשנב הקטן. כולם מוטלים על הרצפה. גם אני נשכבתי. בקרשי הרצפה מצאתי סדק ודחפתי לתוכו את אפי כדי לנשום מעט אוויר. הסירחון בקרון היה בלתי נסבל. בארבע פינות הקרון עושים אנשים את צרכיהם... כעבור זמן מה עצרה הרכבת פתאום. לקרון נכנס אחד השומרים. התברר שנכנס כדי לשדוד. היינו צריכים לגשת אליו אחד-אחד ולהראות לו כל מה שברשותנו. הוא לקח כל מה שלא הוסתר היטב: כסף, שעונים, דברי ערך...

איך מימן המשטר הנאצי את שילוחם של מיליוני יהודים?

בגרמניה הורה הגסטפו לארגון הרשמי של הקהילה היהודית, ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, לאסוף "תרומות" במזומן מהמגורשים בנקודת האיסוף לפני שילוחם. הגסטפו תירץ זאת בכך שהתרומות יסייעו לכסות את עלויות המחיה של היהודים ביישובים במזרח. כך ניסה הגסטפו להשיג מטרה כפולה: גם להמשיך בשוד כספם של היהודים וגם לטשטש את יעדו האמיתי של השילוח. ה"תרומות" שאסף הגסטפו הופקדו בחשבונות שהיו בשליטתו. משרד האוצר הגרמני, שגילה את האסטרטגיה, ראה בכך התחמקות מהעיקרון הבסיסי שרק הוא יכול לגבות כספים עבור הרייך ולהקצות אותם לסוכנויות לפי הצורך, אך בפועל הוא הסכים לסידור הזה.

לגסטפו לא היה תקציב ספציפי לתחבורה ואנשיו לא חפצו לבקש הצעת חוק לפיה משרד האוצר יממן את השילוחים: זה היה משאיר עקבות רבים מדי לרצח, ואולי חששו אנשי הגסטפו שכך יופקעו מהם סמכויות. לכן הם הנהיגו מדיניות של מימון עצמי: באזורים הכבושים ובמדינות ששיתפו פעולה עם הנאצים, כל רשות מקומית שבה הופקע רכוש יהודי נדרשה לשלם על השילוח.

מדינת הלוויין סלובקיה, למשל, נדרשה לשלם עבור השילוח ל"יישוב מחדש". בתמורה הובטח לה שהיהודים לא יוחזרו. בנוסף, החרים הגסטפו מהקהילה היהודית רכוש וכסף, כדי לכסות את עלויות ההסעה. דבר דומה קרה גם בשילוחים מצרפת: האס-אס השיג את הסכמתו של המפקד הצבאי הגרמני בצרפת הכבושה לכך שעלויות ההובלה על אדמת צרפת עד גבול גרמניה יכוסו על ידי תקציב הכיבוש הצבאי של צרפת – כסף שהוחרם בצרפת.

בעוד הנאצים מסיעים יהודים למותם, את מרבית מרצם השקיעו בשאלות טכניות קרות: מי ישלם על ההסעה ובאיזה מטבע. עבור הנאצים, השמדת יהודי אירופה גררה איתה שורה ארוכה של שאלות - לא שאלות מוסריות או פילוסופיות, אלא כלכליות. הסוגיה המוסרית של השילוח להשמדה נפתרה זה מכבר: יהודים לא היו בני אדם. הם היו גרועים מחיות עקב הסכנה שהיוו לגרמניה ולאנושות כולה, ולכן היו בני מוות.

אך היו מספר בעיות בתשלום: רכבות יצאו לאושוויץ מיעדים שונים ברחבי אירופה, למשל הולנד, צרפת, איטליה ויוון. רכבות אלו עברו לא רק במדינות שונות, אלא גם בכמה אזורי מטבע, והיה צריך להתחשב בכך כל פעם שרכבת חצתה גבול. בעידן שלפני גוש האירו והמטבע האחיד, היה על הגסטפו לגבות את התשלום במטבעות המקומיים – דרכמה יוונית, פרנק צרפתי, זלוטי פולני ועוד. איזה שימוש יכול היה האס-אס לעשות בדרכמות יווניות עבור כוחותיו בפולין או בגרמניה?

האס-אס קיבל מהרשויות הצבאיות ומרשויות הכיבוש במדינות השונות אשראי עבור חלק מהשילוחים, אך גם אשראי זה לא היה בלתי מוגבל. עם כל עוצמתו של האס-אס, לעתים קרה שהוא לא עמד בתשלומים על ההסעות. למשל, לאחר שילוח יהודים מאמסטרדם והאג ב-1944, התמהמה האס-אס בתשלום החשבון על ההסעה. הממונה על חברת הרכבות ההולנדית מטעם המשטר הנאצי פנה אל האס-אס ותבע את תשלום החשבון.

להמשך המאמר של אהוד אמיר באתר "יד ושם"

 

 

 

לגדול כדור שני בשואה : השופטת ורדה וירט-ליבנה

 

נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת ורדה וירט-ליבנה, בראיון פרישה 

היא בת לאם ניצולת אושוויץ שאיבדה את כל משפחתה. "מה שהיה לי קשה זה שאמי לא דיברה על זה. אסור היה לדבר על זה. אבא שלי שלא עבר את השואה, היה אומר לי 'אל תדאיגי אותה, אל תרגיזי אותה, היא עברה את השואה'. זה היה באמת איזה חור גדול מאוד. אסור היה לשאול אותה. עד שהבת שלי שנסעה בזמנו למסע בפולין בתיכון, שאלה אותה אם היא יכולה לספר לה על אושוויץ, אז אמי השיבה לה מתוך רצון שלא לצער את נכדתה, משפט שהותיר אותנו בהלם: 'היה נהדר, היה דשא, עשינו התעמלות'. זה הביא אותי למצב שהתחלתי להתעניין ממקורות חיצוניים על יהדות הונגריה שממנה הגיעה אמי  בתור נערה ...ואז ביוני 2023 נסענו שופטים ועובדים כשאני הייתי ראשת המשלחת למסע בפולין. המחנה האחרון אליו הגענו היה אושוויץ בירקנאו שם גם הייתה אמי. דשא ממש לא היה שם. המדריכה הסבירה שההתעמלות זה היה העונש הכי קשה. היו מעמידים אותן ימים שלמים ואסור היה להן לזוז, מי שזז חטף או שוט או כדור ותראי איך היא לקחה את זה. אמא שלי לימדה אותי דווקא תקווה. היא הייתה ציירת. חלק מהציורים היו מאוד עצובים, 

 מקור המידע

https://www.ynet.co.il/economy/article/yokra14435415

גד פרטוק, הישרדות בתור ילד בתקופת הכיבוש הגרמני של תוניסיה

 

גד פרטוק הדליק אחת משש המשואות בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה  (

גד פרטוק נולד בשנת 1931 בנאבל תוניסיה למשפחה דתית בת 11 נפשות. אביו יוסף היה סוחר בדים, חבר בוועד הקהילה, ונדבן לבית כנסת. רבים מלקוחותיו היו לא-יהודים. המשפחות היהודיות והערביות בעיר נהגו לחגוג את החגים יחד.

בנובמבר 1942 כבשה גרמניה הנאצית את תוניסיה. בערב שישי נשמעה דפיקה בדלת והאב נדרש להגיע לתחנת המשטרה. מכיוון שהשבת כבר נכנסה, האב סירב לנסוע והלך ברגל. הוא נעצר למספר שעות, ולמחרת עברו בני המשפחה לעיר חמאם ליף, וחיו תחת זהות בדויה.

האֵם אוכאיה חלתה ונפטרה. אביו של גד התחתן בשנית עם מארי, שהייתה כמו אם לילדיו. כשגברה נוכחות הגרמנים בעיר האב ברח למסתור ומארי שלחה את שני אחיו של גד להסתתר ביער. שאר בני המשפחה עברו אל דודם שהתגורר בעיר גאבס והיה פועל מוגן לאור עבודתו בשירות הצי הצרפתי.

עם הזמן אזלו הכסף והתכשיטים, שניתנו כשוחד לגרמנים שערכו חיפושים בבתים. בשלב זה בני המשפחה היו רזים ורעבים מאוד ורק חיפשו מזון. גד נשלח לשוק לבוש כילד ערבי מקומי על מנת להשיג אוכל גם בפחים.

במאי 1943 נסוגו הגרמנים מתוניסיה. באחד הימים הגיע לבית אדם בעל זקן ולבוש לא יהודי. גד ואחיו לא זיהו תחילה את האיש שהיה אביהם.

המשפחה התאחדה, חזרה לעיר נאבל וחגגה לגד בר מצווה. לאחר מכן עברו לעיר תוניס, שם היה גד חבר פעיל בתנועת השומר הצעיר.

במרס 1948 עלה גד לארץ-ישראל בסירת דייגים איטלקית. הוא נקלט בקיבוץ בית זרע והתגייס לפלמ"ח. 

לאחר מכן היה חבר בגרעין שהקים את קיבוץ כרמיה, ובסופו של דבר השתקע באשקלון. גד היה צלם חובב, ולימים הפך את התחביב למקצוע.

לגד ולמונה ז"ל ארבעה ילדים ו-13 נכדים.

מקור המידע

מיתומה בכפר ברומניה לחיים מלאים בתל אביב

 

מאת:  מלכה גרוסמן (פרל)

ארץ לידה: רומניה - Romania

מנחה: אלון גרוסמן

סיפורה בתמצות של מלכה גרוסמן שגברה על כל הקשיים בשואה ואחריה

שמי אלון גרוסמן, בשנה שעברה במסגרת המעורבות  החברתית בבית ספרי, בחרתי בתוכנית הקשר הרב דורי, בה בחרתי לתעד את סיפור משפחתי. החלטתי לראיין את סבי מצד אימי ולעשות מעין עבודת שורשים קטנה. נהניתי מאד לראיין ולחקור את ההיסטוריה של משפחת סבי, ולמדתי המון דברים מעניינים שלא תיארתי לעצמי שקשורים למשפחתי ונוגעים בהיסטוריה של ארץ ישראל ותל אביב בעיקר.

השנה החלטתי להכין עבודה דומה על סבתי מצד אבי, מלכה גרוסמן לבית פרל.

לשם התיעוד וכתיבת הסיפור, שוחחתי עם סבתי, מלכה וקרובים רבים. ביקרתי אצל בני משפחה וחברים רבים ברחבי הארץ (תל אביב, רמת גן, בני ברק, פתח תקוה, חיפה), יד ושם בירושלים וערכתי שיחות זום  עם חברים בחו"ל שנותרו בחיים או הקרובים שלהם (ארגנטינה, ארה"ב).

סבתא מלכה נולדה בשנת 1930 בגבול הונגריה רומניה, הילדה השלישית מבין חמישה: אח בכור חיים, אחותה הגדולה אלקה, מלכה ולאחריה האחיות הקטנות הדסה וחיה'לה. הם גרו בכפר שיף, בחבל מרמורש. כשהייתה מלכה כבת חמש נפטרה אמה (והתינוקת) בלידה – הלידה הסתבכה ורופא הכפר סירב לבוא לסייע לה. כעבור שנה וחצי הלך לעולמו גם אביה, שבור לב. הילדים נותרו יתומים. הם הופרדו ונמסרו לקרובי משפחה.

סבתא מלכה נמסרה לגידול אצל הדוד שלה, עזריאל, אחיו של אביה ומשפחתו. היא גדלה אצלו עד גיל 13 וחיה חיים שקטים בכפר. דוד עזריאל היה כמו אחיו, חקלאי וחרדי. בשנת  1940 עבר חבל הארץ מרמורש לידי הונגריה, שהייתה בת ברית של גרמניה הנאצית. עם כיבוש האזור על ידי הגרמנים בסביבות מאי 1944 הועברו דוד עזריאל ומשפחתו, כולל סבתא מלכה, לגטו בטרגו-מורש (עיר הבירה של מרמורש). יחד איתם היה זוכה פרס נובל, הסופר אלי ויזל. הם התגוררו בסמוך וקשרו קשרי ידידות. בת דודה שנייה של אלי ויזל הייתה חברת ילדות של סבתא מלכה. החיים בגטו היו קשים מאד. היו רדיפות, אוכל בצימצום, הגברים החרדיים היצטוו לגזוז את זקנם וסבתא זוכרת את אחיה הצעיר, חיים, גוזז את זקנו של דוד עזריאל, כמצוות הנאצים.

 אחר מספר שבועות בגטו, גורשו כל היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו. אחותה הצעירה, חיהלה, גורשה למחנה ההשמדה מספר ימים קודם לכן ונרצחה בתאי הגזים. סבתא מלכה גורשה למחנה ההשמדה ביחד עם אחיה חיים והם הופרדו שם על רציף הרכבת באושוויץ, כשחיים אומר לה "נתראה בבית". לא הטביעו לסבתא מלכה מספר על הזרוע שלה מכיון שהנאצים תיכננו לרצוח אותה בימים הקרובים. בדרך לא ברורה הצליחה להסתנן לקבוצת פועלות יהודיות שעבדו במפעל תחמושת. סבתא מספרת איך לא נתנו להם לישון והכריחו אותן לעבוד שעות רבות. לאחר כחודש, בעת שנשלחה למטבח להביא מרק לצריף שבו שהתה, ראתה קבוצת נשים שקובצה לצורך הוצאה מאושוויץ לעבודה בגרמניה, והצליחה להסתנן לקבוצה זו. יחד איתה הסתננה חברתה הטובה, בינה אייזנברג, שהיא בת הדודה של אלי ויזל. הן הוסעו ברכבת לאזור באוסטריה ליד הגבול של סלובקיה ושם הועבדה בפרך במפעל טקסטיל. במהלך העבודה במפעל, המפעל הופצץ מספר פעמים על ידי בנות הברית, אולם השומרים הנאצים כלאו את העובדים במפעל ולא נתנו להם למצוא מחסה. סבתא סיפרה שככל שהתגברו ההפצצות והגרמנים הבינו שהם הולכים להפסיד במלחמה, התגברה אכזריותם כלפי פועלות הכפייה היהודיות. לקראת התקרבות כוחות בעלות הברית לאזור המפעל, הוכרחו הפועלות לצעוד לכיוון גרמניה במסגרת מצעדי המוות. לאחר כשבוע של צעידה רצופה, (סבתא מלכה זוכרת איך הלכו ללא הפסקה וכבר לא הרגישה את כפות הרגליים), הגיעו הרוסים ואז השומרים הגרמניים חלקם ברחו וחלקם נתפסו על ידי הרוסים. הרוסים נתנו להן לחם ואמרו להן שהן יכולות ללכת לאן שהן רוצות. הם גם הציעו להן להתנקם בשומרות הגרמניות, אבל הן בחרו ללכת משם ולא חיפשו נקמה. הן התחילו ללכת על פסי הרכבת שבועות שלמים, עד שהגיעו לכפר הולדתן. סבתא מספרת שאת כיכר הלחם שקיבלה היא שמרה שלושה חודשים בתיק הגב שלה. עד היום סבתא מלכה לא זורקת שאריות של אוכל  ובמשך שנים רבות שמרה במקרר ובמקפיא ככר לחם למקרה שלא יהיה.

סיפור מעניין הוא שלפני כמה שנים הסתבר שסבתא מלכה והמחותנת שלה, האימא של הבעל של דודה רחלי, אחותו של אבי, היו ביחד בבירקנאו ובמפעל כפועלות. הן לא הכירו, מכיון שאימו של עודד, בעלה של דודה רחלי, היתה מהעיר "הגדולה" ברומניה, והפועלות מהעיר לא התערו עם הפועלות היהודיות מהכפר….

כשהגיעה סבתא מלכה לכפר, היא חיפשה קרובים, ולא מצאה אף אחד. מישהו אמר לה שאחותה אלקה נראתה בסביבה ובסוף הן הצליחו להתאחד. הן הוכרחו למכור את הבית בנזיד עדשים, ובמעט הכסף שקיבלו קנו מעילים לקראת החורף. באותה תקופה התארגנו גרעיני עולים של קבוצת הפועל המזרחי לעליה לארץ ישראל, שהכינו את הניצולים לעלות לארץ ולהיות חקלאים ("הכשרה חקלאית").  סבתא מלכה ודודה אלקה היו בערך שנה בהכשרה הזו, והמתינו לתורן לעליה הבלתי לגלית לארץ ישראל.

הן הועברו ברכבות מרומניה לבולגריה לקראת סוף 1947 ומשם עלו על ספינת המעפילים "פאן יורק", שהפכה בדרכה לחופי ישראל להיקרא "קיבוץ גלויות". הם שטו יחד עם ספינה נוספת, "עצמאות", שיצאה איתה מחופי בולגריה, אבל לפני שעגנו בחיפה, הורו להם שלטונות המנדט הבריטי להסתובב לאחור והם גורשו למחנות מעצר בקפריסין.

 בקפריסין היו מלכה ואלקה כשנה (דודה אלקה התחתנה בקפריסין), חגגו את החלטת החלוקה של האו"ם ועלו לארץ מיד לאחר הכרזת העצמאות. סבתא מלכה הגיעה לתל אביב ושם התחילה לעבוד בתור מלצרית בקפה חרמון. היא קיבלה חדר בבית עולות ברמת גן ולימדה עצמה עברית. שם גם נודע לה כי אחיה חיים ניצל ונמצא בישראל. לאחר תקופה היא קיבלה חדר ביפו יחד עם משפחות עולים נוספות, ויום אחד בדרכה מהעבודה חזרה לבית  ביפו, התברר לה כי הבניין התמוטט על יושביו והמשפחה שאיתה היא גרה נהרגה כולם. היא התבקשה לזהות את גופות המתים.

לאחר מכן היא קיבלה חלקת אדמה ומבנה חדר ברמת החייל. היא החלה ללמוד פקידות וקצרנות בבית הספר פיטמן למסחר (ראו עבודה קודמת – אביו של סבא שלי מצד אימא הקים את בית הספר וניהל אותו – הקשר בין השורשים שלי להקמת המדינה). לאחר שסיימה לימודיה בפיטמן, התקבלה לעבודה במשרד עורכי הדין אדרת ושות', ושם הכירה שותף צעיר ששמו חיים גרוסמן. הם התאהבו והתחתנו בשנת 1952. נולדו להם שלושה ילדים – שמואל (דוד שמוליק), רחל (דודה רוחלה) שנקראו שניהם על שם ההורים של סבתא, ואבא שלי בנימין ( בני) שנקרא על שם אביו של סבא חיים.

 מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי ( קישור)

היום בהיסטוריה 1942: אוטו ואדית פרנק יחד עם שני ילדיהם עוברים למחבוא ומי הייתה המלשינה ?

 

ב-6 ביולי 1942, אוטו ואדית פרנק עברו יחד עם שתי בנותיהם, מרגוט ואנה, למחבוא שהוכן מראש בחלק האחורי של בניין משרדים ברחוב פרינססחראכט 263 באמסטרדם. הם הסתתרו שם יחד עם עוד ארבעה יהודים נוספים: הרמן, אוגוסטה ופטר ואן-פלס, ופרידריך פפר. המחבוא היה חלק מחברה בבעלות אוטו פרנק, ושימש להם מקלט מהרדיפות הנאציות. 

 ספר שיצא  לאור בהולנד, גילה לאחרונה  את זהותה של האישה שהסגירה את אנה פרנק ומשפחתה לידי הנאצים. הספר, שנכתב על ידי ג'ופ ואן ויק, בנה של גיבורת המחתרת ההולנדית אליזבת' ווסקויל, מספר כי דודתו של המחבר, נלי ווסקוויל, הייתה ככל הנראה המלשינה שהסגירה את משפחת פרנק לגסטפו.

ואן ויק מספר בספרו כי אימו אליזבת' הייתה כתבנית במקצועה, ועבדה עבור אוטו פרנק, אביה של אנה. היא ובעלה ג'והן בנו את ארון הספרים המפורסמים שהסתיר את הכניסה למקום המחבוא של המשפחה, מעל בית חרושת באמסטרדם, והיו בין הבודדים שידעו על מקום המסתור של המשפחה היהודית.

ההשערה  כי המלשינה היא נלי ווסקיל, אחותה של אליזבת, העובדת הנאמנה שסייעה למשפחת פרנק להסתתר, מבוססת על העובדה הידועה כי נלי ווסקויל הייתה מודיעה נאצית מגיל 19 עד 23, ועל כך שהייתה ידועה גם בהתבטאויות אנטישמיות. קרובי משפחה נוספים של ווסקוויל אישרו את ההשערה כשפנה אליהם ג'ופ ואן ויק בזמן כתיב הספר, כדי לבקש את עדותם.

כאמור, מכל משפחת פרנק שנשלחה למחנות ההשמדה, שרד רק אוטו פרנק. אדית פרנק מתה באושוויץ בגיל 44, בעוד מרגוט בת ה-19 ואנה בת ה-15 מתו בברגן בלזן באותה שנה.

מקור המידע

 

הנער איסיק דנון נלחם עם הפרטיזנים ביוגוסלביה

 

איסק דנון לא ראה את עצמו כאמיץ במיוחד.

"פשוט נסחפנו על ידי אירועים... תוך כדי התרחשותם",

הוא נזכר. "אתה עושה מה שצריך לעשות כדי לשרוד".

חייו המוקדמים של איסק עוצבו באופן דרמטי על ידי מלחמת העולם השנייה.

כאשר הגרמנים ובני בריתם החלו להתקרב לעיר הולדתו של איסק ביוגוסלביה הכבושה,

איסק הצעיר ואביו לא בזבזו זמן בהכנות לברוח.

הם חששו שגברים יהודים ייעצרו ראשונים.

איסק ואביו הצטרפו לקבוצת התנגדות חמושה בהרים.

כאחד החברים הצעירים ביותר ביחידתו,

איסק העביר תחמושת ולמד כיצד להשליך רימונים.

בסופו של דבר, איסק ואביו התאחדו עם אמו של איסק ושתיים משלוש אחיותיו,

והמשפחה עשתה את דרכה לארצות הברית.

איסק הרגיש חובה לספר לדורות הבאים מה הוא ואחרים חוו.

"אני יודע מהן האחריות שלי, ואני מנסה לעמוד בהן", הוא הרהר.

 יהיה זכרו ברוך !!

Isak Danon 

Born: June 24, 1929, Split, Yugoslavia

Died: June 11, 2025, Baltimore, MD

מקור וקרדיט : מוזיאון השואה , וושינגטון 

הנער דב לוין בורח לפרטיזנים ביערות

 

משפחתו של דב התגוררה בליטא הכבושה על ידי הסובייטים במהלך הפלישה של הצבא הנאצי . רבים משכניהם קיבלו בברכה את סיום הכיבוש הסובייטי, ואף קיבלו את פני הגרמנים בפרחים.

"סגרנו את התריסים, הורדנו את הווילונות ונעלנו את עצמנו בבתים שלנו", נזכר דב. כיהודים, משפחתו חששה ממה שעלול לקרות להם תחת שליטת גרמניה הנאצית. ההתקפה הנאצית על ברית המועצות סימנה נקודת מפנה משמעותית בשואה. עד מהרה, יחידות נאציות, בעלי בריתם ומשתפי הפעולה  המקומיים שלהם החלו לירות בקהילות יהודיות שלמות.

באוגוסט 1941, דב ומשפחתו נאלצו להיכנס לגטו קובנה. הוא התחמק ממעצרים, אך הוריו ואחותו התאומה, בסיה, גורשו באוקטובר 1943. הם לא שרדו. זמן קצר לפני שהנער דב עזב את הגטו כדי להצטרף ללוחמי המחתרת ביער, הוא נתן את התצלום הזה לחברתו, ריבקלה. היא החביאה אותו בסוליית נעלה ושמרה אותו אצלה בזמן שנכלאה במחנה ריכוז. היא החזירה את התמונה לדב כשהתאחדו  שוב ב-1984.

צילום: USHMM, באדיבות דב לוין

מקור וקרדיט : מוזיאון השואה בוושינגטון