פליקס שַׁבְּרִיֶה ובית הילדים היהודיים בשאבאן

פליקס שַׁבְּרִיֶה, קשר את גורלו לזה של יהודי צרפת. על אף היותו נוצרי, הוא הצטרף לארגון אוז"ה ואף שימש כמזכ"ל הארגון. שמו חתום על הצלתם של 284 נערים וילדים יהודיים.

פליקס שַׁבְּרִיֶה נולד בכפר אפינל, ושם עבד בעבודות כפיים. הוא עבר לפאריז והמשיך לעבוד בעבודות כפיים, אך במקביל רכש השכלה באופן עצמאי. כאוטודידקט, ייסד עם מכר ירחון פריזאי והיה מנהלו ועורכו. הוא היה גם כותב, זמר ומלחין. כמו כן היה חבר בבונים החופשיים. אחד משיריו אומץ על ידי מפלגת החזית העממית הסוציאליסטית בתור המנונה.

בשנת 1939 החל שַׁבְּרִיֶה לעבוד במשרד הבריאות הצרפתי בתקופת כהונתו של השר מרק רוקר. הוא עסק בסיוע לפליטים יהודים ממוצא גרמני ואוסטרי שנמלטו לצרפת בשל עליית הנאציזם בגרמניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נכלאו פליטים יהודים אלה במחנות מעצר צרפתיים, שכן היו אזרחי מדינת אויב שַׁבְּרִיֶה המשיך לסייע להם. בסוף 1939 הצטרף לארגון אוז"ה ולימים נעשה מזכ"ל הארגון.

שַׁבְּרִיֶה פתח, מטעם הארגון, בית ילדים של ארגון אוז"ה בטירת שאבאן שבסן-פייר-דה-פורסאק, במרכז צרפת, עבור ילדי הפליטים העצורים. לאחר כיבוש צרפת במאי וביוני 1940, הצטרף לוועדת ההתנגדות הלאומית בראשות שרל דה גול. 

בין נובמבר 1939 לינואר 1944 היה בית הילדים בשאבאן שבמרכז צרפת מקום מקלט ל-284 ילדים. רבים מאנשי הצוות היו יהודים, בעיקר יהודים זרים. כשנפתח בית הילדים בשאבאן הוא היה חוקי וידוע לשלטונות הצרפתים. אנשי הצוות היו רשומים בעירייה ולחלקם היו תעודות זהות מוכרות, אישורי שהייה או התרי עבודה. 

ילדים מגיל חמש עד 18 שהו בשאבאן שבועות, חודשים או שנים. החלוקה ללינה באולמות השינה היתה על פי הגיל. שַׁבְּרִיֶה ואנשי הצוות שטיפלו בילדים דאגו לשמור על זהותם היהודית. הם ציינו את השבת וחגגו את החגים היהודיים. גאוות הבית היתה תזמורת הילדים של שאבאן, שניגנה אחרי צאת השבת וכולם רקדו לצליליה. 

עד קיץ 1942 למדו הילדים בבית הספר היסודי המקומי – סן-פייר-דה-פורסאק (Saint-Pierre-de-Fursac). מנהלת בית הספר הייתה רנה פאיאסו (Renée Paillassou) ואחותה אירן (Irène) הייתה אחת המורות. האחיות פאיאסו, לימים חסידות אומות העולם, היו מסורות מאוד לתלמידים היהודים. הילדים הגיעו ממדינות שונות באירופה ורובם לא ידעו צרפתית. האחיות פאיאסו דאגו להם לכיתה מיוחדת בה למדו צרפתית. הילדים הגדולים עבדו בסדנת העור של המורה יוסף קניג, שגם בנו, דוד, הסתתר בטירת שאבאן. 

עקב הסיכון שהיה כרוך בהסתרתם, הוצאו מספר ילדים משאבאן מעת לעת, נמסרו למשפחה או עברו לבית ילדים אחר ולאחר פרק זמן הוחזרו למקום. ב-26 באוגוסט 1942, בשעות הערב המאוחרות, פשטו ז'נדרמים צרפתים על בית הילדים בשאבאן. הם ביקשו לעצור כמה מהנערים הבוגרים. לבסוף עצרו חמישה צעירים ואת אחת המטפלות ושלחו אותם למחנה הריכוז נקסון (Nexon), ליד לימוז'. אחד המורים, ארנסט יבלונסקי  (Jablonski),  נעצר, אך בעזרת כמה נערים שהקיפוהו והסיחו את דעתם של הז'נדרמים הצליח להימלט ליער הסמוך ולשרוד. מבין השישה שנעצרו שרדו רק שניים.

ב-1 בספטמבר 1942 נערכה פשיטה נוספת על הבית. הפעם נודע לשַׁבְּרִיֶה מפי אירן פאיאסו על הפשיטה המתוכננת והוא דאג שהצעירים יסתתרו. הז'נדרמים מסרו לו רשימה של עשרה שמות. שברייה ניצל אי דיוקים שהיו ברשימה והודיע לז'נדרמים שארבעה מהשמות אינם מוכרים לו וששת האחרים, כך אמר, ברחו מהמקום. 

בנובמבר 1942 השתלטה גרמניה הנאצית על האזורים שתחת "משטר וישי" ותחושת הבטחון של מסתירי הילדים באזורים אלה התערערה אף יותר.

בסוף 1943 נסגר בית הילדים בשאבאן והילדים הועברו לחסות הרשת של ז'ורז' גארל. חלק מהילדים הוסתר אצל משפחות נוצריות וחלק הוברח לשווייץ. 

שַׁבְּרִיֶה היה האיש שדאג ותאם את ההסתרה של הילדים ושל אנשי הצוות. ב-1944, אחרי שהילדים עזבו, שימשה טירת שאבאן את חברי המחתרת הצרפתית.

שַׁבְּרִיֶה, שהיה עיתונאי במקצועו, חזר לעסוק בכך אחרי המלחמה. לימים נבחר להיות נשיא אגודת הסופרים והעיתונאים בצרפת, חבר באגודת העיתונאים הרפובליקאיים ונשיא כבוד של הוועדה ללימודי המזרח הרחוק. הוא עוטר באות לגיון הכבוד ובמספר אותות כבוד נוספים, של גופים בצרפת ומחוצה לה. הוא הלך לעולמו ב-1962. לאחר מותו נשרפה גופתו ואפרו פוזר בבית הקברות פר לשז בפאריז.

ב-1999 הכירה "יד ושם" בפליקס שַׁבְּרִיֶה כחסיד אומות העולם.

מקור וקרדיט

ראה גם :בית הילדים בשאבאן | בתי ילדים בצרפת בתקופת השואה | יד ושם - Yad Vashem

מריאן כהן ז"ל והצלת ילדים יהודיים בצרפת

מריאן כהן (בצרפתית: Marianne Cohn;‏ 17 בספטמבר 1922 – 8 ביולי 1944) הייתה פעילה במחתרת היהודית בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא נתפסה על ידי הנאצים כאשר ניסתה להבריח ילדים יהודים אל מעבר לגבול, עונתה ונרצחה. כינויה המחתרתי היה קולן (Colin).

חייה ופועלה

כהן נולדה ב-17 בספטמבר 1922 בעיר מנהיים שבגרמניה. הייתה חברה ב"תנועת הצופים היהודים בצרפת", וב-1942 הצטרפה גם ל"תנועת הנוער הציוני המאוחדת". בתקופה זו התגייסה לארגון מחתרתי שפעל בחסות שתי התנועות. לאחר שחבריה, מנהיגי הארגון, עמנואל רסין, מילה רסין ורולאנד אפשטיין נעצרו, תפסה כהן יחד עם חסידת אומות העולם רולאנדה בירז'י הנוצרייה, את מקומם. במסגרת פעולתה במחתרת, הצליחה להבריח כ-200 ילדים מצרפת דרך הגבול.

תפיסתה בידי הנאצים

ב-31 במאי 1944 הובילה כהן קבוצה של 28 ילדים וילדות יהודים בני ארבע עד שש-עשרה בניסיון לעבור את הגבול לשווייץ ליד העיר אנמאס (Annemasse) בצרפת. הקבוצה נלכדה בידי הגרמנים, והובלה לכלא פאקס באנמאס. ראש העיר של אנמאס, חסיד אומות העולם ז'אן דפו (Jean Deffaugt), הצליח לשכנע את מפקד הגסטפו בעיר להעביר לידיו 17 ילדים מהקבוצה, אותם הוא העביר למקום מבטחים.

לאחר מכן יצרו חברי המחתרת קשר עם ז'אן דפו, והוא העביר לכהן את תוכניתם להציל את חייה. על פי התוכנית, היה עליה להיכנס לתוך מכונית שתחכה בפינת אחד הרחובות שבהם צעדה מדי יום יחד עם אחד-עשר הילדים הנותרים שהובלו כל בוקר לעבודות כפייה. כהן סירבה, ולא הסכימה להציל את חייה, פן יבולע לילדים אחר כך. בתוך כך, היא הובלה מדי יום לחקירה ולעינויים בידי הגסטפו, אך סירבה בעקשנות למסור להם מידע.

בליל 8 ביולי נחטפה כהן על ידי אנשי מיליציה שפעלה תחת חסותם של הנאצים, ונרצחה על ידיהם בבעיטות ובמהלומות גרזן. רק לאחר שחרור אנמאס, נתגלתה גופתה והובאה לקבורה. גופתה של כהן זוהתה על ידי מילה ראסין, ב-21 באוגוסט, בזכות הנעליים לרגליה, שאותן קנתה לה ראסין. הילדים ניצלו הודות למאמציו של דפו.

מקור המידע

ההישרדות של יורם מור – יזי מיצ'יק , ילד בן 14 , בתקופת השואה בפולין

יורם יליד 1930 . ד"ר לחקלאות .

לפני המלחמה הייתה לאבא חנות , הוא היה נציג חברת פיליפס. המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב. בחברה עבדו בעיקר פולנים ואחד העובדים סידר למשפחה מקום מחבוא, אך כעבור חודשיים היה עלינו לעזוב את המקום.  עברנו גלגולים שונים והגענו אל משפחה פולנית ליד ורשה, בסוף שנת 1943. כעבור תקופה מסויימת אזל הכסף ואני הייתי זה שהרווחתי קצת. הברחתי קמח ומכרתי אותו. יום אחד שלח אותי אבא לגבות כסף שהגיע לו. לא הצלחתי. ובשובי שכנעתי את אבא שכדאי לו לנסות, אולי יצליח יותר ממני. אבא נסע , נבהל מחיילים גרמנים , התחיל לברוח, נתפס ונורה למוות.  כל חיי אני מרגיש אשמה מסויימת ביחס למותו של אבי, כי אני זה ששכנעתי אותו לנסוע ולנסות להשיג את הכסף שלא הצלחתי להשיג, למרות שאבא אחראי לכך שהתחיל לברוח כאשר ראה חיילים גרמנים.  היו לו תעודות מזוייפות והוא לא נראה יהודי. אלמלא ברח ועורר בכך את חשדם, ייתכן שהיה נשאר בחיים. זה אינו מרפה ממני.

נאלצנו לנדוד שוב. נדדנו שלושתנו ( אמי , אני ואחותי) והגענו אל אשה פולנייה שבעלה עבד כנהג אצל אבא והיה בשבי באותו זמן. היה לה חדר אחד, אבל היא לא הסכימה להחביא אותנו. היא יעצה לנו להיפרד וללכת כל אחד לדרכו. בנוסף,  היא הציעה שאחותה, שהבריחה בשר ומזון מעבר לגבול, תעביר אותי אל איכר בתור נער פולני יתום שמחפש עבודה.

התקרבתי כבר לגיל ארבע-עשרה ואחותי הייתה בת שבע. ענדו לה צלב על הצוואר ונתנו לה תעודת זהות מזויפת. על פי החלטת אמא הייתי אמור להשאיר אותה ברחוב מתוך תקווה שמישהו ימצא ויאסוף אותה בתור ילדה פולנייה יתומה ועזובה. עבור אחותי זה היה טראומטי, כמובן. עד היום היא מעלה זאת מדי פעם.

הגעתי אל משפחת האיכר והייתי עסוק בהישרדות שלי. בחורף עזרתי בתהליכים של ייצור וודקה ביתית, לא חוקית.

באביב יצאתי למרעה עם העיזים והפרות. הצגתי את עצמי כבן שש-עשרה והייתי חבר של הילדים-הנערים בני גילי. אך על קריאת ספרים לא ויתרתי ונטלתי סיכון בזה. הייתי הולך אל המורה בכפר ומקבל ממנו ספרים לקריאה.  זו הייתה הסתכנות, כי פולני , רועה צאן ובקר לא קורא ספרות איכותית. אני לא ויתרתי ולמזלי לא עלו על זה. וכמובן שהייתה גם הסכנה של רחצה בנהר בקיץ. זו הייתה בעיה משמעותית לנערים שזהותם היהודית עלולה הייתה להתגלות בדרך זו. בזמן המלחמה עלול הייתי להיחשף בכל רגע על ידי איזשהו בריון שיפשוט בכוח את מכנסי.. פעמים רבות הייתי במצבים שממש נלחמתי לא לאפשר זאת, למרות שזה כשלעצמו עורר חשד. במקביל התנהגתי כמו קתולי אמיתי. הייתי הולך לכנסייה , לווידויים ותפילות.

חייתי כמו אחד הנערים הפולנים. היו לי בית , אוכל ובגדים. בתמורה עבדתי, אך לא קיבלתי כסף. יום אחד היכה אותי האיכר בגלל משהו שלא נראה לו כשורה. הרגשתי שעלי לעזוב. הייתי בכפר סמוך לגבול, והרוסים כבר הגיעו באותו זמן.  בחור פולני שהכרתי, מבוגר ממני, הציע שנתגייס לצבא הפולני. הגעתי ללשכת הגיוס ונשאלתי מדוע אני רוצה להתגייס . עניתי , " אני רוצה להרוג גרמנים, לנקום" . היה שם מפקד יהודי , שראה אותי קטן ורזה ולמרות התעודה המזוייפת , הבין כנראה... הוא הציע לי ללמוד בבוקר בגימנסיה ואחרי הלימודים אעשה כל מה שיידרש ממני במסגרת הצבא. לטוב מזה לא יכולתי לצפות . במשך כל שנות הגטו למדתי הרי בבית ספר מחתרתי, למרות האיסורים. התחלתי ללמוד בכיתה ט' וגם כאשר הועברתי למקום אחר עם הצבא , לא ויתרתי והמשכתי בלימודים.

 מאוחר יותר מצאתי את אחותה של אמא. התחלתי לנסוע לחופשות לוורשה. באמצעות הדוד שפגשתי נודע לי כי אמא כבר איננה בחיים. לדעתו , היא התאבדה.. עבורי זו נקודה כואבת שנותרה סתומה עד היום. מצאו אותה בנהר עם התעודות.

לאמי הייתה ידידה טובה, יום אחד באחת הנסיעות, פגשתי אותה בוורשה. היא זיהתה אותי ואמרה לי שהיא מחפשת את בתה המבוגרת מעט מאחותי. היא נתנה לי רעיונות היכן לחפש את אחותי. כך נודע לי שאחותי אלינה נמצאת במנזר במזרח פולין. הגעתי למנזר במדי הצבא  הפולני עם נשק בידי, והצגתי את עצמי כחייל. מכחיש עדיין את יהדותי..

בתשובה לשאלה עניתי שההורים נהרגו בהפצצות ובאתי לקחת את אחותי. המפגש בינינו היה מלווה התרגשות ודמעות. עזבנו את המנזר והיא ביקשה מייד להסיר את הצלב מעל צווארה. התברר שצריך לאשפז אותה מפני שחלתה בשחפת. הייתי מגיע לבקר אותה בסנטוריום, ויום אחד היא אמרה לי שברצונה לנסוע לארץ ישראל .  זו הייתה שנת 1946, הייתי פטריוט פולני ושמחתי לעזור בשיקום וורשה, אבל הפוגרום בקלצה גרם לאחותי לרצות לעלות ארצה ומחק את ההרגשה שלי ש"הכל יהיה טוב". הבנתי שאחותי צודקת, שאין לנו מה לעשות בפולין. אבל הייתה לי פנטזיה להגיע לארה"ב, אם לא אשאר בפולין.  ניסיתי לשכנע אותה, אבל היא התעקשה ואני ויתרתי. ניסיתי להשיג לנו סרטיפיקטים ובאותו זמן הגיע לפולין הרב הרצוג , שהיה אז הרב הראשי של ארץ ישראל. שלחו אותי לדבר איתו..

בישראל הגעתי לקיבוץ גינוסר. פניתי ליגאל אלון , חבר גינוסר וצורפתי לגדוד השלישי של הפלמ"ח. ירדנו לנגב, אך גם בפלמ"ח , כאדם בודד , זה לא היה פשוט עבורי. היו שם הכשרות סגורות , ואני חדש , לא שייך. רק בקורס סיירים היה גיבוש של החבר'ה וסוף סוף הרגשתי טוב , הייתי שייך.  מערכת היחסים בקבוצה הייתה טובה מאד. אני הייתי ניצול השואה היחידי. לא דיברתי ולא סיפרתי. רציתי לשכוח. רוב ניצולי השואה התנהגו כך, רצו לשכוח ולהפוך מהר מאד לצברים, כמן דן בן אמוץ.

מקור וקרדיט :

חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה.  הוצאת גוונים , 2006 .

תמי לביא (מרגלית בלאס), ילדה בת 4 ,מהמנזר לאימוץ

מקור וקרדיט:

חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה.  הוצאת גוונים , 2006 .

 ... כנראה שאבא נהרג מיד בוורשה. אמא ילדה אותי בוורשה. אחי היה איתה. סיפרו לי שזוכרים את אחי הולך איתי מאוחר יותר יד ביד אל גברת מריה. גם אמא הייתה מגיעה איתנו אל מריה. הן היו מיודדות וכנראה שכאשר החמיר המצב, אמא ביקשה אותה לשמור עלי ומריה הבטיחה לה זאת.

אינני יודעת כמה זמן שהיתי אצלה. אינני יודעת היכן היה אחי. התברר לי שבשלב מסוים הלשין אחד השכנים שמסתובבת שם ילדה שלא הייתה במקום קודם לכן.. הגיעו אנשי גסטאפו ומריה אמרה להם שאני האחיינית שלה, ואכן הייתה לה אחיינית . כאשר נשאלתי מי היא עבורי , עניתי שזו "דודה". זה עבד באותו רגע, אבל מריה הרגישה שהסכנה גדולה עבורי ועבורה. היא נתקפה בפחד והחליטה להעביר אותי למנזר, כאשר אני נושאת את השם ונדה מריה.

הלבישה אותי בכל הבגדים ובשמלת קטיפה עליונה. בחלק הפנימי של השמלה תפרה שקית בד קטנה ובתוכה פתק בכתב-ידה ובו היה כתוב שהוטבלתי וכי היא מבקשת שיטפלו בי. מריה ענדה לצווארי סרט עם צלב קטן . לקחה אותי בשעה שקטה ודחפה אותי לתוך חצר המנזר. שם מצאו אותי הנזירות... אך כנראה שמצפונה של מריה לא היה נקי, ולכן הייתה מגיעה למנזר מדי פעם כמתנדבת וכך יכלה לשמור על קשר איתי.

אני זוכרת את הכנסייה, את טקס ההטבלה . את החלונות הגבוהים במנזר.. מסדרון ארוך.. כל חיי, כאשר אני נכנסת לכנסייה , זה עושה לי משהו...

זכרתי את הנזירות , את החיבוקים . זכרתי שקיבלתי מהם יחס חם . אוכל. חיבוקים  של אהבה ראשונה אני זוכרת רק מהנזירות.

הייתי ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות. אם המנזר ידעה שאני יהודייה. היא לא אמרה זאת לשאר הנזירות , כי היו בדיקות פתע של הס.ס. והיא לא רצתה שהנזירות תצטרכנה לעמוד בחקירה ולשקר.  "אני עם השקר" אסתדר ואעמוד בזה, " היא אמרה לי שנים רבות אחר כך.

בשנת 1988 שמעתי שהגיעה לארץ היסטריונית פולנייה בשם אווה לשק-קורק, העוסקת במחקר הקשור לילדים ששהו במנזרים בזמן המלחמה. למרות שהחלטתי לא לעסוק בזה יותר, הייתה לי פתאום הרגשה שהגורל מתדפק על דלתי... היסטוריונית , מחקר , ילדי מנזרים.. איך לא להיענות לזה?

התברר שהסיפור של הילדה ונדה היה ידוע ומוכר לחוקרת, היא כמעט זכרה אותו בעל-פה. אווה קראה את המכתב וזיהתה את הפרטים. הייתי המומה. התברר לי שהמנזר בו שהיתי פנה בבקשה אל איכרים פולנים לאמץ ילדים. משפחה פולנית , משפחת שימנסקי, לקחה אותי מהמנזר. אני זוכרת שהייתי יוצאת לשדה לרעות אווזים יחד עם בנה של אם המשפחה. היא הייתה זו שטיפלה בי בתקופה שבין היותי במנזר לבין הזמן בבית הילדים היתומים , שממנו לקחה אותי נינה לארץ ישראל. גם גברת שימנסקי הפולנייה הייתה עבורי "אמא" בשרשרת האמהות שלי.

אני זוכרת גם מכות שקיבלתי מבעלה. אבל אני זוכרת אותה כאשה שהייתה טובה אלי. חשוב לי לומר זאת.  היא הייתה טובה אלי אבל לא הכרתי מצב שבו חיבקה אותי. היא לא ידעה לחבק, ולא היה דבר שערגתי אליו יותר במשך כל השנים כמו חיבוק. תודה לאל שה"קאורדינציה" אספה אותי, שלא נשארתי שם אצלה... שאני בישראל עם בעלי ומשפחתי.

אני זוכרת סיטואציה אחרי המלחמה בה הגיעו אנשים במעילים שחורים ארוכים , כנראה יהודים שרצו לקחת אותי ממנה. היא התנגדה ואמרה " ילדה זו לא כפפה.. "  ולא נתנה להם לקחת אותי. רק מאוחר יותר הועברתי לבית הילדים.

 לאחר המלחמה החליטה נינה , ניצולת שואה , לקחת אותה מבית הילדים בפולין ולגדל אותה כאם בישראל . היא לא סיפרה לה מעולם שהיא לא אימה הביולוגית האמיתית.

רק בבגרותה הצליחה תמי לביא לגלות זאת בדרך לא דרך.

 מקור וקרדיט :

חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה.  הוצאת גוונים , 2006 .

דב קולקה , ילד בן 11 , "נופים ממטרופולין המוות"

ספרו של פרופסור דב קולקה, שנולד בצ'כיה ב-1933 ועלה לישראל ב-1949, פורסם בתחילה באנגלית, והוא מורכב מקטעים שמקורם בראיונות מוקלטים מלפני למעלה משני עשורים, וקטעי יומנים אותם כתב המחבר בבגרותו, שכוללים בעיקר חלומות ורשמים בעקבותיהם. בנוסף, מצורף לספר מאמר פרי עטו על "מחנה המשפחות" של יהודי טרזינשטט באושוויץ .

"אני רואה תמונה אחת. אלה הן שניות בעצם, רק שניות, שניות של פרידה חטופה שאחריה אמי הסתובבה והתחילה להתרחק לעבר הבתים האפורים האלה של המחנה. היא לבשה שמלה דקה שהתעופפה בדוח הקלה ואני ראיתי אותה הולכת ומתרחקת". 

"ציפיתי שתסובב את ראשה, ציפיתי לסימן כלשהו. אמא לא סובבה את הראש, והלכה, הלכה עד שהפכה לנקודה בקצה האחר, נקודה שידעתי שהיא אותה שמלה דקה של קיץ, ונעלמה. אינני יודע כמה זמן נשארתי עומד באותו מקום. לא יכולתי להבין, תהיתי כל הזמן על פשר החידה הזאת, על קשיחות הלב הזאת שבה התרחש האקט הזה, שאחריו באה אותה היעלמות איטית שהפכה רק לנקודת צבע. מאז אני תוהה, ותוהה עד עצם היום הזה: מדוע לא הסבה את ראשה, לפחות פעם אחת...״ (אוטו דב קולקה, ״נופים ממטרופולין המוות״).

הילד בן ה11 דב קולקה גורש עם אמו ועם עוד כ־5,000 יהודים אל מחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו ממחנה טרזיינשטט, שהיה ״מחנה לדוגמה״, מהתלה נאצית מרושעת וערמומית שהוקמה לטובת ביקורי הצלב האדום ומראית העין.

תעודות שנתגלו לאחרונה בגרמניה ב"משרד הראשי של הרייך לבטחון " ( RSHA ) מעידות  כי מחנה המשפחות באושוויץ נועד לשמש הוכחה חיה, כביכול להכחשת  הידיעות על השמדת היהודים המגורשים למזרח. השיטה הייתה להטעות את הצלב האדום.

 
מחנה המשפחות הוקם בספטמבר 1943, כ־200 מטרים מרציף הסלקציות וכ־400 מטרים מן המשרפות, ואת קורותיו עתיד לתאר קולקה ההיסטוריון. במרץ 1944 חוסלו בתאי הגזים כמעט כל דרי מחנה המשפחות , להוציא חולים ורופאים בודדים שהיו בבית החולים במקרה והושארו בחיים לצורך הטעיית האחרים. בין החולים בבית החולים היו גם קולקה הילד ואמו.

אחרי חיסולו הסופי של המחנה ביולי 1944 נמצאו כמה עשרות ילדים ובהם קולקה כשירים לעבודה. הגרמנים בחרו כמה עשרות נערים לצורכי עבודה במחנה, כמו סחיבת עגלות, שהרי כוח האדם היה זול בהרבה מן הסוסים שהיו יקרי המציאות. זאת הייתה העבודה שהילד קולקה בן 11 וחצי וחבריו עסקו בה.  כך הם ניצלו מן החיסול הסופי של מחנה ההשמדה.

אמו, לעומת זאת, נשלחה למחנה הריכוז שטוטהוף וכאשר נמלטה משם חלתה בטיפוס ונפטרה.

מקור המידע:

אוטו דב קולקה, נופים ממטרופולין המוות , הוצאת ידיעות ספרים, ספרי חמד, 2013.

מקור מידע 2

ראה גם :

חוצה ישראל - פרופ' אוטו דב קולקה -

ראה גם :

דב קולקא , ילד בן 11 באושוויץ , החילוץ מגדר התיל המחושמלת | ילדים בשואה

עליזה ויטיס שומרון , בת 15, במסתור בחלק הנוצרי של ורשה.

מקור וקרדיט:

עליזה ויטיס –שומרון , "התפכחות" , בתוך בתוך האנתולוגיה חמש ילדות מספרות , הוצאת משרד הבטחון , 2009 ( אנתולוגיה בעריכת ד"ר דורית זילברמן).

"יד תפסה אותי ודחפה אותי מאחורי הדלת הפתוחה. מה קרה ? דניאל משך אותי , סימן לשתוק.  עכשיו גם אני שמעתי . הדלת החיצונית נפתחה. זאת היא ! שוערת הבית."

אני שומעת קולות רמים. אני מכירה אותה , היא בעלת הנעליים השחורות הרכוסות בכפתור קטן.

אני מוסתרת בין השמלות והחלוקים התלויים מאחורי הדלת. רק

אם תיכנס לחדר השני היא עלולה לראות את הרגליים שלי מבצבצות מבין הבגדים.

קולה רם והחלטי, מתערב בקול חלש ומתרפס של ינקה. שמעתי קטעי משפטים . אני מנסה להתגבר על הרעדה העוברת כמו גל בגופי.

קולה מאיים. אני קולטת את הגלים. יהודים, משטרה , מיד. היא כבר צווחת וינקה מסבירה משהו.

סוף סוף טריקת דלת . הלכה.

אמא מוציאה אותי מהמחבוא שלי . גם היא רועדת. היא מחבקת אותי ואני בכל כוחותי רוצה לשאוב ממנה ביטחון , כמו פעם.

"אמא, מה היא רוצה? " אבל היא פונה לדניאל. "

"צא , דניאל. המחבוא שלנו נשרף, היא יודעת שאנחנו מסתירים מישהו, לא עושה רושם שהיא יודעת את מי , אותך או את פאניה. צריך לתת לה כסף , לשמן אותה. ביקשנו שתחכה עד מחר" . אמא הייתה חיוורת אבל מעשית. היא שלטה במצב , זה הרגיע אותי.

הייתה לי תוכנית למקרה שאתגלה. לפני שיצאתי מן הגטו קיבלתי כתובת מהמדריכה שלי בתנועה, רות.

היא זו שבישרה לי על החלטת המפקדה לשלוח את הנערות הצעירות מהתנועה לצד הארי, למנזר אחד , בהסכמתה של אם המנזר.

בעוד אנו מדברים עדיין המומים, פתאום שוב נקישה על הדלת, הפעם חזקה מאד.

דניאל גלש במהירות למסתור ואני מאחורי הדלת הפתוחה , שומעת הכול.

שוב היא , אבל הפעם נשמע גם קולו של גבר , קול גס וחד.

"שהיהודי יצא מיד ! אני לוקח אותו אתי".

 באותו רגע ידעתי מה עלי לעשות . יצאתי מהמחבוא. נעמדתי באמצע החדר, מול איש במעיל עור. ראיתי את ינקה קורסת על כיסא ואמא עומדת כמאובנת.

קלטתי את מבטה השואל , מדוע ?

 אין ברירה , רציתי להגיד לה, אני ילדה , אולי ירחמו עלי, אולי אצליח לברוח אבל את דניאל יובילו מיד לגסטפו ויענו אותו. מחר אני אלך אל המנזר הזה , אני מבטיחה.

אבל אמי רק הסתכלה עלי באימה כאילמת.

איש לא אמר כלום כאשר פניתי אל אמי ואל ינקה ואמרתי להן , "תודה שריחמתם עלי והסתרתן אותי, לא אשכח זאת." גם אז היא לא זעה.

יצאתי אחריו אל החושך . עכשיו ראיתי היטב את אודם השמיים מהצד של הגטו הבוער.

הלכתי זרה בעיר שבה נולדתי. אנשים אדישים חלפו על פנינו, איש מהם לא ניחש למה הנערה הזו נשרכת אחרי האיש במעיל עור שחור.

ראיתי אותו עכשיו. איש קצר קומה, מרובע . כרס קטנה בצבצה, המעיל לא היה סגור. לא ראיתי את פניו . הלכנו מהר. לפתע נעצרתי. גם הוא. הסתכלתי מסביב, פנס הרחוב היה די מרוחק ואורו היה קלוש ביותר.

"לאן אתה מוביל אותי? " התרסתי בפניו באומץ שהפתיע גם אותי.

"לתחנת המשטרה הקרובה, או לגרמנים, מה את מעדיפה ? "

ידעתי שאין לי זמן להיסוסים. עכשיו , מייד, באומץ , להמשיך :

"מה יצא לך מזה שתמסור אותי ויהרגו אותי? אני ילדה , רק בת חמש-עשרה, עוד לא חייתי. מותי יעיק על מצפונך לכל חייך. אתה תישרף בגיהנום. ישו אמר שצריך לרחם ולא למסור אותי.  הוא היה יהודי , כמוני! , הוא לא יסלח לך".  המילים התפרצו בלי כל שליטה , כאילו תמיד היו מוכנות.

"נו דופה ( תחת) , חצופה את , יש לך כסף? "

הוצאתי את האוצר שאמא הכינה לי לשעת צרה, תפור בתור מכפלת שמלתי.

נתתי לו הכול, אלף זלוטי, בשני שטרות. הוא לקח ו.. החזיר לי שטר אחד.

 "קחי , אולי עוד פעם יתפסו אותך." לקחתי ביד רועדת.

"נו , לאן את רוצה ללכת? "

אני רוצה לנסוע להנריקוב , להורי היו שם ידידים".

הוא לקח אותי אל דירת אחותו. האישה קיבלה אותנו באדישות, כאילו הייתה רגילה לביקורים כאלה.  נתנה לי פרוסת לחם וצלחת מרק תפוחי-אדמה.

"מחר בבוקר אבוא לקחת אותך לתחנת הרכבת, זה מקום מסוכן לשכמותך, איפה החפצים שלך ? "

לא האמנתי למשמע אוזני. הוא גם רוצה להביא לי את חפצי? הסחטן בעל המצפון? הוא פשוט מתפרנס מלכידת היהודים? כמו שינקה אמרה לי : זמנים קשים. זה עיסוק. המקצוע שלו.

 "אצל הפולנים הטובים שהסתירו אותי", עניתי.

"טוב כתבי להם פתק שיתנו לי אותם".

העברתי את הלילה נים לא נים על יצועי שפרשו על השולחן.

בבוקר התעוררתי ואמרתי לעצמי שאם עד כה הצלחתי לשרוד , אצליח הלאה, אפילו שאני לגמרי לבד. גם אבא נסע בקרון מצחין לגמרי לבד . גם אמא נשארה לבד. היא תצטרך לברוח מהדירה ההיא.

המוות הוא אישי , עסק פרטי לגמרי- אין להתחלק בו עם איש. הרגשתי בחזי כוח חיים עצום . יש עוד זמן לחשוב על המוות . הוא לא יברח. אני רוצה לצאת אל העולם, אני לא אוותר.

האיש במעיל  העור בא. תחנת הרכבת שרצה מלשינים, שוטרים וגרמנים . האיש קנה לי כרטיס והכניס אותי לקרון. לא ידעתי איך מודים ללוכד היהודים .

"יהיה אלוהים אתך" , אמרתי ונסוגותי פנימה. אכן , הייתה זו רכבת נוסעים רגילה ואנשים רגילים ישבו בה ואכלו לחם בנקניק.

מקור וקרדיט:

עליזה ויטיס –שומרון , "התפכחות" , בתוך בתוך האנתולוגיה  חמש ילדות מספרות , הוצאת משרד הבטחון , 2009 ( אנתולוגיה בעריכת ד"ר דורית זילברמן).

אודות עליזה ויטיס –שומרון

ניצלה עם אמה ואחותה הצעירה מהמחנה הנורא ברגן-בלזן . אחרי השחרור יצאה בדרך לא דרך ארצה, ובעקבותיה הגיעו גם אמה ואחותה.

 היא הייתה בת אחת-עשרה כאשר פרצה המלחמה ונעקרה מילדותה. היא נולדה בוורשה, עברה את כל תלאות הגטו , את הגירוש הגדול, הסלקציה המפורסמת ואת הרעב הנורא. בגטו הצטרפה אל תנועת "השומר הצעיר" , אשר הטביעה את חותמה על כל חייה.

בין הגירושים היא מילאה שליחויות במחתרת מטעם "הארגון היהודי הלוחם" , אך לפני המרד נשלחה להסתתר ב"צד הארי" , נושאת בליבה את שליחותם של הלוחמים כדי לספר את סיפור גבורתם. היא מספרת את תולדותיה בספר אשר יצא מטעם "בית לוחמי הגטאות" בשם "נעורים באש" . היא בנתה את חייה בקיבוץ , שם גדלו שלושת ילדיה, הייתה כל חייה מורה ויועצת חינוכית, אך מעולם לא שכחה את חובה לחבריה שנותרו בגטו.