ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 24 בפברואר 2019

פרקי ההישרדות של הנערה פרומה שילוני , בת 14 בשואה

פרומה שילוני נולדה בפולין, בעיירה וולין, בשנת 1929.


ב-1946, בהיותה בת 17, עלתה ארצה יחד עם בעלה אברהם שילוני- איתו התחתנה לאחר היכרות של שבועיים וחצי על מנת לעלות לארץ (לאברהם הייתה אשרת עלייה לארץ). השניים הגיעו לקבוצת כנרת, שם חיו במשך 3 שנים והקימו שם משפחה. לפרומה יש שני בנים, שישה נכדים וחמישה נינים. היא מרגישה שזהו הניצחון האישי שלה.

ילדותה של פרומה
פרומה התגוררה, לפני תחילת המלחמה, בעיירה רוקיטנו בפולין. בשנת 1939 נכבשה העיירה ע"י הרוסים ובשנת 1941 כבשו הגרמנים את האזור והחלו בחיסול היהודים. פרומה מתארת כי בתחילה היהודים לא האמינו לחיסולים בערים הגדולות בפולין ולכן היא ומשפחתה לא עזבו את רוקיטנו, למשמע השמועות. הגויים בעיירה אמרו שיישמרו על פרומה ועל משפחתה מציפורני הכובש הנאצי

בחודש ספטמבר 1942 אספו את כל היהודים מהאזור שבו חיה פרומה וריכזו אותם בבתי העיירה- מספר משפחות נדחקו לתוך בית אחד- היה זה מעין גטו אך לא מגודר. משפחתה של פרומה גרה אצל משפחה אחרת קרוב לשוק העירוני אשר עמד על ארבע כיווני רחובות. עוד באותו החודש, הוציאו את כל היהודים, 1600 במספר, ילדים לחוד, גברים לחוד ונשים לחוד. היהודים נספרו ע"י הגרמנים והוחזרו לבתיהם- כך נעשה פעמיים בפרק זמן של מספר חודשים.
באחת הפעמים שספרו את היהודים הגיעו הגרמנים לעיירה והיהודים ברחו לעבר יערות האזור. פרומה ברחה עם אביה, אחיה ואחותה (לפרומה היו אחות ושני אחים), ללא אימה. כאשר הגיעו ליער פרומה חיפשה את אימה והגיעה לדמות שלבשה אותה השמלה שלבשה אימה- אך לא הייתה זו אימה- הבריחה ליערות הייתה למעשה הפעם האחרונה שפרומה ראתה את אימה, בהיותה בת 13. פרומה מתארת בסיפורה את אחיה בן ה-10, ארהל'ה, שברח והתחבא על אחד מגגות הבתים (עליית גג). בסיום המלחמה סיפרו למשפחתה של פרומה שהשכן, שהיה חבר המשפחה, שאצלו התחבא האח, הרג אותו ונערה נוספת ששהתה עימו. כתגובה הרגו היהודים, בסוף המלחמה, את אותו השכן שרצח את אחיה.

ההישרדות ביער
מאז הבריחה מהגרמנים נשארו פרומה, אביה, אחותה ואחיה ביער. אביה מצא מקום לה ולאחותה אצל גויים- להם שילם בכסף כדי שיישמרו עליהן. הגויים חיו בכפר ליד העיירה שבה חיה פרומה. האחיות היו יושבות ביום ברפת ובלילה היו יושבות בבית. בימי החורף הן היו מתחבאות בתנור הפשתן. אחותה של פרומה התחבאה מאחורי ארון שהוצב באלכסון (האחות הייתה אז בת 17 ופרומה בת 12). אחיה של פרומה פגש יהודים ביער וחי איתם שם. באחד מן הערבים הגוי שאצלו התחבאה פרומה יצא לבלות וסגר את כל תריסי הבית, פרט לחלון אחד שנשאר פתוח. פרומה נותרה בבית הגוי עם שתי בנותיו. גוי אחר שעבר ליד הבית הבחין בפרומה מבעד לחלון הפתוח ודיווח על כך לתושבי הכפר. הגוי שאצלו התחבאה פרומה נאלץ לבקש ממנה לעזוב את ביתו, מפאת חשש לחייו. פרומה ברחה ליער כאשר כלבי הגויים רודפים אחריה ויריות נשמעות ברקע. בלילה היא הגיעה ליער ופגשה את אחיה. האח התחיל לבכות למראה אחותו. אחותה של פרומה הגיעה גם היא ליער והצטרפה לפרומה ולאח. לאחר מכן, הצטרפה אליהם אישה עם ילד קטן

עוד באותו הלילה שבו הגיעה פרומה ליער בשנית, הגברים, שהיו עם אחיה של פרומה מבעוד מועד, ברחו מהם על מנת להקטין את הסיכויים שיתגלו. ביער נשארו פרומה, אחותה, אחיה, האישה והילד הקטן שנשאה.
מדי יום היה יוצא אחיה של פרומה לחפש מזון בכפר. המזון היה מועט והם נאלצו להסתפק בתפוחי אדמה בלבד. פרומה מציינת שהבית שממנו הגיעה היה די דתי- אביה היה חילוני אך אימה הגיעה מבית דתי. כמו כן משפחתה הייתה עשירה מאוד ואביה היה מקובל בקרב האוכלוסייה. הקבוצה- פרומה, האח, האחות, האישה וילדה הקטן עברו מיער ליער, לא היה להם מקום להתקלח או לעשות צרכים. באחד מן הימים הקבוצה גנבה גופייה מחבלי כביסה באחד הכפרים. הגויים, שרצו ללמד את הקבוצה לקח, שלחו לעברם כלבים וירו לכיוונם. בערב אחר, הגיעה הקבוצה לבית של גוי. הוא נתן להם מסרק, הדליק עבורם תנור ואירח אותם. אצבעותיו של הילד הקטן קפאו והגוי טיפל בו במסירות- פרומה מתארת חוויה זו כנקודת אור בתקופה כה קשה. הקבוצה שהתה ביער עד סוף 1944, תחילת 1945.

לאחר המלחמה
פרומה לא זוכרת עד היום כיצד נפרדה מאביה. לאחר המלחמה הגויים סיפרו לפרומה שהם מצאו את אביה מת ולאות כבוד קברו אותו בבית הקברות של הסוסים. אחיה של פרומה, ששהה עימה ביער, הצטרף ליחידות הפרטיזנים ונהרג בעת פיצוץ פסי רכבת. פרומה ואחותה נותרו לבדן. לאחר המלחמה קיבלו השתיים, עבור בית ילדותן, פרה וחזיר- איתם נסעו לעיר וחברו לניצולים ממשפחת אימן. אחותה של פרומה התחילה לעבוד בדואר בתור טלפנית ופרומה התחילה ללמוד.

סיפור העלייה לארץ
פרומה עברה מפולין לגרמניה, אחותה התחתנה וחלתה. פרומה השתייכה לעליית הנוער והוזעקה למשמע החולי של אחותה. פרומה רצתה מאוד לעלות לארץ ישראל ולשם כך נישאה לבעלה המנוח, אברהם, שלו היה אישור עלייה לארץ. היא עברה במחנה מעבר באיטליה לקראת עלייתה ארצה ו ב-26 ביוני 1946 הגיעה לארץ ישראל. תחילה התגוררה בקבוץ כנרת ולאחר מכן עברה לטבריה.
שנים רבות עבדה כעוזרת לגננת ובשנת 1977, מפני שהיא יודעת את השפה הרוסית, החלה לעבוד במרכז קליטה- עבודה שנמשכה 16 שנים. לאחר מכן, יצאה לפנסיה עם תעודות הוקרה רבות.

פרומה מעידה על עצמה כי היא אינה מאמינה שעברה תקופה כה קשה בחייה, אך חשה שבניה, נכדיה וניניה הם ניצחונה האישי.

הילדים מתחנת הקמח


לא תמיד החיים האירו פניהם לפסח, ניצול שואה שכבר בגיל ארבע איבד את ילדותו. ילדות במובן של תחושת בטחון, יציבות ומוגנות. בגיל הזה, צעד הילדון על גשר הגירוש מפולין לבילרוסיה ביחד עם שאר יהודי העיירה.

ילד בן ארבע... הולך ברגל קילומטרים.. בקור... מה הבנת?

"
שאני רוצה לחיות. ידעתי שרוצים להרוג אותנו כי אנחנו יהודים". פסח נזכר ש"כבר בדרך כשהלכנו ברגל בשיירה, ירד מעלינו מטוס גרמני שירה בנו צרורות מתוך מקלע ושפך זפת רותחת. דודתי זרקה אותי לתעלה לצד הדרך ונשכבה מעליי וכך ניצלתי". המשפחה הגיעה בסופו של דבר מפולין לעיירה בשטח רוסיה בשם דראצ'ין."אבי היה עגלון שסחר בשוק השחור, עבירה חמורה בתקופת הקומוניזם. הוא נתפס ונשלח לכלא ואמי עבדה כתופרת ואיכשהו שרדנו. אז למדתי מהו רעב. היהודים התפלגו ולא היתה עזרה הדדית". מאז, טוען פסח שאין דבר גרוע יותר עבורנו היהודים מאשר הפילוג. אובדן קשרי העזרה ההדית והתמיכה. "הדבר הגרוע הנוסף", אומר פסח, "הוא שכשאתה נרדף אתה מקבל את המציאות הזו כטבעית. לכן היהודים הלכו ולא התקוממו. כשאני נזכר, היו מצבים ששוטר עם רובה הוליך עשרות גברים יהודים. הם יכלו להתגבר עליו בקלות, אלא שרוחנו נשברה וכשהרוח שבורה - העניין הפיזי הוא מה בכך. כילד חשבתי שזה מגיע לנו. רק אחרי שנים רבות הבנתי שלא".
באחד הימים בעוד שאביו שהה בבית הכלא, נכנסו הגרמנים לעיר טראצ'ין, אספו את היהודים וריכזו אותם לשכונת מגורים אחת: הגטו. אותה הקיפו בגדר תייל. כל היהודים אולצו ללכת עם טלאי צהוב כדי שיוכלו להבדיל בין מי שהוא יהודי לבין האחרים- בעלי הזכויות. שני אחיו הגדולים נהגו להתגנב מתחת לחוטי התיל ועבדו בתחנת הקמח שהיתה בבעלות משפחה רוסית אמידה ולה ילדים באותם גילאים. ילדי המשפחה הרוסית התחברו עם הילדים היהודים. "אחיי סחבו שקים ועזרו לאכרים לטחון את הגרעינים ובתמורה קיבלו מעט קמח. מזה התקיימנו", מתאר פסח

הילדים היתומים בסלוניקי בתקופת השואה



עוד לפני שהובלו יהודי סלוניקי למחנות ההשמדה הובילו הנאצים כמה מאות ילדים יהודים למחנות הריכוז וההשמדה .

35,000  מיהודי סלוניקי היו עניים, ואת הכנסתם הדלה השלימו הארגונים היהודים השונים .

בראשית ינואר 1943 שלוש מאות היתומים של בית היתומים "אלטיני" שנוסד ב1910, ו40 היתומות של בית היתומות  "אבואב" שלמדו גזירה ותפירה כדי לרכוש מקצוע ולהשתכר  נזרקו לרחוב . המוסדות נסגרו בעקבות סגירת משרדי הארגונים היהודים בסלוניקי.

הילדים , הקורבנות התמימים ביותר, איבדו את חזותם המלאכית. העוני שיקע את פניהם. הם כבר לא שיחקו, לא צחקו , ורק ביקשו פיסת לחם או חיטטו נואשות באשפה בתקווה לגלות דבר מה ראוי לאכילה.

הגרמנים היו רודפים אחריהם בגטו סלוניקי ומצליפים ברגליהם הגרומות והקטנות.

מרבית היתומים הועלו ע"י  הגרמנים למשאיות והובלו ליעד בלתי ידוע. רק מעטים ניצלו .  הפקודה ניתנה ע"י המפקד הגרמני של סלוניקי ויוון הכבושה ד"ר מקס מרטן .

מקורות וקרדיט :

נינה נחמיה, קליפות של כאב : משפחה יהודית ביוון הכבושה, יד ושם , 1996

מיכאל מולכו ויוסף נחמה, שואת יהודי יוון, הוצאת יד ושם, 1965


יום שבת, 23 בפברואר 2019

הפעוטה היהודיה שהוסתרה במנזר הבנדקטיני בקלמרי יוון

הפעוטה ריינה  נולדה לאלברטו ואדה שאקי, זוג יהודי צעיר, לאחר כניסת הגרמנים לסלוניקי. האב הצליח לברוח לפרטיזנים היוונים בהרים. האם , אדה , נלקחה עם הפעוטה בת 8 החודשים לגטו סלוניקי.


קרובת המשפחה לילאנה שהיה ברשותה דרכון איטלקי הצליחה לצאת מגטו סלוניקי ולהבריח את הפעוטה ריינה שאקי.

לילאנה חיכתה שירד הערב , היא עטפה את הפעוטה בשמיכה ובאלף שכבות מגן ולקחה אותה למנזר קלמרי. באותה שעה אמרו הנזירות את תפילות הערב . היא רצה עד הקפלה, הניחה את ריינה לרגלי הבתולה הקדושה והסתתרה בין העצים. הפעוטה , שנחרדה לנוכח הסביבה הלא מוכרת , פרצה בבכי תמרורים . היבבות הגיעו לאוזני הנזירות , והן מיהרו לראות מה אירע. להפתעתן מצאו פעוטה. הן לקחו אותה בזרועותיהן , ליטפו אותה, שיחקו איתה כדי להרגיע אותה ונכנסו למנזר. הילדה נרגעה ושקטה. הדמויות החמימות ונעימות הסבר הרגיעו אותה בחיוכיהן השלווים. ליליאנה , בפנים שטופות דמעות פנתה בדרכה חזרה לסלוניקי.

שליחותה הסתיימה בהצלחה , אבל מדי יום ביומו הייתה חוזרת למנזר בסתר ובהמיית לב עקבה מרחוק אחרי ריינה. הנזירות היו מוציאות אותה לשחק בחצר. נראה שהן אוהבות אותה ודואגות לה.

באותו זמן הייתה האם בגטו סלוניקי שם סבלה מרעב ומלאה רגשי אשם וכאב.
אם המנזר בחרה באחת הנזירות לטפל בפעוטה, לרחוץ אותה ולהאכיל אותה . שמה של הנזירה היה האחות ז'וזף.

ליליאנה חזרה למנזר וראתה שהנזירות דואגות ומטפלות היטב בריינה הפעוטה והחליטה לספר להן את האמת אודות הפעוטה ואמה שהייתה כלואה בגטו סלוניקי ועל הפתרון הנואש שבחרו בו שתי הנשים. אם המנזר הבינה שהפעוטה משתייכת לעם היהודי ושלחה נזירה מטעמה לתוך הגטו על מנת לאתר את האם היהודיה ולהרגיע אותה. הנזירה הבטיחה לאם אדה שאקי כי הפעוטה בטוחה ובידיים טובות .

בסופו של דבר , נשלחה האם היהודיה ע"י הגרמנים למחנה ברגן-בלזן .
 אם המנזר והנזירות מצאו פתרון משולב לפעוטה היהודיה. הן ביקשו את עזרתה של משפחת ציטריץ ( משפחה יוונית-איטלקית) שגרה בבית הקטן מול המנזר. את לינה , גברת הבית הכירו הנזירות היטב , שכן הייתה  בעבר תלמידה שלהן בבית הספר במנזר. היה לה לב זהב , והיא נישאה לאיטלקי נעים הליכות , מריו ציטריץ. למשפחה זו היה גם בן אחד , ויטוריו שהיה אז בן 13 . הנזירות היו סמוכות ובטוחות שתוכלנה לתת בהם את אמונן ולבקש שיצילו את הילדה בצירופה למשפחתם.

בינתיים עמדו הנזירות הכן יוםיום לקראת כל פשיטה לא צפוייה של הגרמנים. בירכתי המנזר , שהשתרע עד שפת הים, הייתה קשורה סירה קטנה . כששריקת נעימה מוסכמת מפי כומר קתולי שעליו הטילו להזהירן, הייתה מבשרת על סיורים גרמניים, הייתה אחת הנזירות לוקחת במהירות את הפעוטה , מחביאה אותה בסירה ויוצאת עמה אל הים הפתוח.

חייה של הפעוטה ריינה עברו עליה בין המנזר ובין משפחתה החדשה , משפחת ציטריץ.

לפעוטה ניתן שם חדש ז'ילברטה והיא התאקלמה היטב בין הנזירות ובית המשפחה המאמצת.

לינה , האם המאמצת והנזירה ז'וזף דאגו לכל מחסורה והרעיפו עליה הרבה אהבה והיא הרגישה רצויה ואהובה.

האם אדה , לאחר שעברה תקופה אכזרית ומפרכת במחנה ברגן- בלזן הצליחה להינצל ואחרי המלחמה פונתה לבית חולים בפריז.. אחרי שהתאוששה בבית החולים פנתה האם למנזר הנזירות הקתולי הגדול שבפריז וסיפרה כי הבת שלה מוסתרת במנזר ליד סלוניקי.

בסופו של דבר, הובאה הילדה ז'ילברטה ( ריינה) בת הארבע לאם ניצולת המחנות ששהתה בפריז. אבל תהליך האיחוד לא היה קל . הילדה נשארה מרוחקת,  לא רצתה להישאר עם האם ורק לאחר תקופת הסתגלות קשה וממושכת התרגלה לשהות עם האם האמיתית.

בשנת 1946 האם אדה וריינה הועברו ע"י הצלב האדום למצרים ומשם הגיחעו לארץ-ישראל ושם התאחדו עם האב אלברטו שניצל תודות לפרטיזנים היוונים והעפיל ארצה.

מקור וקרדיט:

 נינה נחמיה, קליפות של כאב : משפחה יהודית ביוון הכבושה, יד ושם , 1996



יום רביעי, 20 בפברואר 2019

פרקי ההישרדות של הנער אריה פינסקר בן 14 במחנה אושוויץ


בספרו 'כל עוד בלבב פנימה', מגולל אריה פינסקר סיפור מרתק על ילדותו בשואה שבמהלכה נרצחו הוריו, אחיו ואחיותיו במחנה ההשמדה אושוויץ, ועל הדרך שבה ניצלו חייו בנס פעם אחר פעם

ניצול שואה סוגר מעגל בזכות כלבת השכנים

רישיק והגרמנים משחקים מחבואים

סקירה  מרתקת של חבצלת פרבר אודות הספר :


קרן שמש ביער
סיפורו של ריצ'רד (רישיק) ונגר
חיותה דויטש
פרדס, תשע"ז, 267 עמ'
תושייתו וקסמו האישי של הילד היהודי ששרד בשנות השואה, מתוארים בביוגרפיה המשולבת בסיפור ההווה ובקשר שנוצר בינו ובין המספרת

במרכז ספרה של חיותה דויטש עומד גיבור אחד בשתי תקופות בחייו: בילדותו בשואה, ובבגרותו, בימינו. שמו של הגיבור ריצ'רד–הנריק ונגר וכינויו רישיק. כשפורצת מלחמת העולם השנייה רישיק, הילד היהודי–פולני בן העשר, חי עם משפחתו בוורשה, כשמסביבו משפחתו הגדולה – סבים, דודים ובני דודים. 

כשהסכנה, הרדיפות וההרג מתקרבים אליהם, מוסר אביו של רישיק את בנו להגנתה של אישה–מלאך פולנייה בשם טרזה דולנגה–וורז'ושק. בזכותה של טרזה ובזכות בתה היחידה ליטקה, שנותנות לרישיק מחסה, מזון ואהבה, ובזכות אנשים רבים נוספים, מהם שיודעים שהוא יהודי ואינם מסגירים אותו לגרמנים ואחרים שמאמינים שהוא ילד פולני עזוב ומעסיקים אותו כפועל במשק שלהם, שורד רישיק בתקופת השואה ומגיע בסופו של דבר לאנגליה.



סיפור ההישרדות של דורה (דוריציה) הושע (צולר) בשואה ברומניה


"בזמן השואה הייתי בסך הכל בת 7. בשנת 1938 התחילו מהומות בעיר שבה התגוררתי, באזור שבו היו שיתופי פעולה עם הנאצים. בכל פעם שראו יהודי מסתובב בחוץ, היו יורים בו, או הורגים אותו בכל דרך אחרת. משפחתי התגוררה הרחק ממרכז העיר.

משפחתי והשכנים שלי (שחלקם היו גויים) היו בשכנות טובה, אך כאשר התחילו המהומות, הגויים התנהגו כאילו שהם לא הכירו אותנו בכלל.
כאשר הנאצים עברו בשכונה שלי הם ירו לתוך ביתי, אך לא פגעו באף אחד.
היה לי כלב שהגן על הבית, הוא היה קשור בחצר מאחורה, וכאשר מישהו היה מתקרב הכלב היה נובח וקופץ וככה הוא הבהיל את האנשים הנאצים, וזה שמר עליי ועל ומשפחתי. יום אחד החיילים שיחררו את הכלב שלי ורצו לבדוק אם מישהו ייצא, לדעת אם יש אנשים בבית, אף אחד לא יצא אז החיילים הלכו, ככה אני ומשפחתי ניצלנו באותו רגע.
בערב, מפקד המשטרה, אמר במגפון שכל מי שחי שייצא, ומי שלא יוצא אז הם לא אחראים על מה שיקרה לו בהמשך. בהתחלה אחותי יצאה, לאחר שהם הבינו שהכל בסדר שאר המשפחה יצאו. אמרו לנו לעבור לגור במקום אחר, לכן הלכנו להתגורר אצל סבתי. הורו לנו לסגור את החלונות בבדים שחורים, שלא יראו שיש בבית מישהו, שלא יראו שיש אור בתוך הבית."


פרקי ההישרדות של הנער מרדכי סוננברג , בן 13 בתקופת השואה



"ניצלתי את חזותי הארית בכדי להנצל"
מאתמרדכי סוננברג

סיפורו של מרדכי סוננברג, מילדות בשנת 1926 בעיר לודג', בפולין ועד לעלייה לישראל

"שמי מרדכי סוננברג, נולדתי בשנת 1926 בעיר לודג', בפולין.
בראשון לספטמבר שנת 1939, החלה גרמניה בהפצצות כבדות ביותר של ערי פולין בכלל, וורשה בפרט. הפצצות אלו היוו את תחילתה של מלחמת העולם השנייה. היו לנו קרובים בורשה, משפחת סוננברג, שחיו תחת מלחמה ומצור כשישה שבועות, הפולנים נגד הגרמנים. יום אחד הוריי דיברו על כך שיש צורך לבדוק מה שלום קרובינו, ושקלו גם לעבור מקום מלודז'. לא היתה אז תחבורה, ולעבור יותר מ-100 ק"מ לורשה היה בעייתי, ולכן החלטתי לסוע לבד תוך שאני מנצל את חזותי הארית.
הכביש היה עשוי מאבנים עגולות שכונו "ראשים של חתולים" בתרגום לעברית מפולנית. הטרמפ הראשון שתפסתי לכיוון ורשה היה עם גרמנים, עד העיר קרושקי, עיר אשר היוותה תחנת ביניים לערים רחוקות יותק, ובנוסף יש בקרושקי תחנת רכבת לורשה. הגעתי לקרושקי בערב, ופניתי לזוג צעיר בשאלה "איך כדאי להגיע לורשה?". הם לקחו אותי לכפר קטן בו גרו, ובו היו אופים לחם אשר מכרו ביום למחרת בעיר הגדולה. הם ייעצו לי לישון אצלם ולהמשיך בדרכי למחרת, ואכן כך היה, הגעתי בצהריים לורשה.
העיר ורשה הייתה מופצצת ולא מצאתי את משפחתי בביתם. שאלתי וחיפשתי אך לא מצאתי אף אחד. השעה היתה לפנות ערב, הייתי רעב ולא היה היכן לקנות אוכל. פניתי לכביש לכיוון לודז', אך אף אחד לא עצר, עד שפתאום עצרה כרכרה אותה הובילו שני סוסים. על הכרכרה ישבו אישה יחד עם שני ילדיה, האחד בגילי, והשני קטן ממני במעט. לבשתי מעיל כחול של בית הספר, ועליו מספר סידורי על מגן כסף, כמו בכל הגימנסיות. סיפרתי לאישה את שארע לי, ועל כך שאני מחפש את דרכי הביתה לעיר לודז'. אותה אישה הציעה לי ללון אצלה במשק, ושלמחרת בבוקר תסדר לי טרמפ לכיוון לודז'. החלטתי להצטרף ועליתי על הכרכרה. פתאום האישה אמרה לי "הגעת לי כמו משמיים!", וסיפרה לי כי גדוד של גרמנים התארח אצלם במשק, ומכיוון ובני משפחתה אינם יודעים גרמנית ואני למדתי גרמנית ושולט לא רע בשפה, היא ביקשה ממני להיות המתורגמן שלהם.
הגענו אל משק גדול מאוד, בית מפואר, וניתן היה להבחין שהם משפחה אמידה ביותר. התרחצתי, החלפתי בגדים, וקראו לי כאשר הגרמנים הגיעו. צחקו על הגובה שלי, והסברתי להם שאני למדתי גרמנית בבית הספר. תחילה תרגמתי ברכות של הכרות, ולאחר מכן כל חייל סיפר על תפקידו בכח. זלסקי, בעל המשק, ביקש ממני להגיד לחיילי הגדוד שהם "אוהבים יהודים", וחשבתי לעצמי שאלו גילויי אהבה מוזרים! אך לאחר מכן המשיך זלסקי ואמר: "אנחנו כל כך אוהבים יהודים, שהיינו מרצפים את ורשה המופצצת בראשיהם של היהודים". עידנתי במעט את המשפט בעודי מתרגם לגרמנית, אך המשפט נשאר חרוט בראשי. המשכתי ללון במשק במשך יומיים נוספים אך תחושותיי היו קשות. פחדתי שיגלו את יהדותי, ובעיקר חששתי מהמקלחת. מזל שמתקלחים לבד."




המסע האחרון של הנערה לילו ארמן



לילו ארמן (Liselote Ermann)  נולדה בשנת 1926 בסאארברוקן (Saarbrucken) גרמניה. אביה, וילי ארמן, נולד בשנת 1897. הוא שירת בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1925 התחתן עם אלזה לבית מאייר (ילידת 1903). הוא היה סוכן מכירות, דיבר גרמנית וצרפתית ושיווק את תוצרת הטקסטיל שיוצרה במפעל של אביו.

ב-1938, עוד לפני ליל הבדולח, ברחה המשפחה לצרפת והתגוררה ליד פריז. בפריז ניסה וילי להשתלב בעסקים מקומיים. ב-1940, עם כיבוש צרפת, נשלח וילי לעבוד בבית חרושת למזרונים. אלזה עבדה בפיקוח על קבוצת יהודיות. בזכות זאת הם היו מוגנים מגירוש למשך מספר שנים. במרס 1943 נעצר וילי וגורש לדראנסי. משם גורש לאושוויץ ונרצח.
ב-23 ביוני 1943 גורשו אלזה ולילו במשלוח מס' 55 מדרנסי לאושוויץ. המשלוח הגיע לבירקנאו ב-25 ביוני ואלף הנוסעים עברו סלקציה. 418 מהם נשלחו לתאי הגזים. 383 גברים קיבלו את המספרים 126240-125858 ו-217 נשים- את המספרים 46753-46537. הם נרשמו בכרטיסיות במחנה והוכנסו לצריפי בירקנאו. אלזה ולילו היו ביניהם. אלזה ולילו נספו מאוחר יותר עקב התנאים במחנה או שנשלחו לאחר סלקציה לתאי הגזים.
חלק מהתצלומים שרדו אצל סביה של לילו שהסתתרו במנזר ליד פריז בתקופת השואה. חלק מהתצלומים נשלחו בארגז לטרייסטה שלחוף הים האדריאטי ושם נשמרו. עם תום המלחמה נלקח הארגז על ידי אחיו של וילי, ליאו ארמן, שניצל מהשואה ועלה לישראל עם משפחתו.
באדיבות מרים מנוילוביץ, שולה לינדמן וחנה פינקלשטיין, בנותיו של ליאו ארמן.

יום שני, 11 בפברואר 2019

אלפי ציורי ילדים ממחנה הריכוז טרזינשטט



הילדים ששהו בטרזינשטט במהלך שנות השואה ציירו אלפי ציורים בהדרכתה של פרידל דיקר־ברנדייס, ציירת מבית הספר לבאוהאוס.

בין השנים תש"א – תש"ד הובאו לגטו טרזינשטט כ- 15,000 ילדים מצ'כיה, מדנמרק ומהולנד שנלקחו משם ישירות לאושוויץ. רק כ-150 ילדים מתוכם הצליחו לשרוד.

במוזיאון היהודי בפראג הוצגו כ-4,500 ציורים של ילדים ששהו בגטו בתקופה זו. ילדים אלו, ציירו אלפי ציורים בהדרכתה של פרידל דיקר־ברנדייס, ציירת מבית הספר לבאוהאוס.

הם השתמשו בדפי משרד משומשים, וציירו באמצעות עפרונות פשוטים או צבעים אקריליים שהצליחו להבריח לגטו בכדי לאפשר להם יצירה חופשית לשם הבעת עולמם הפנימי.

הציורים של ילדי הגטו נחלקים לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה, נמצאו ציורי תיעוד מציאות הכוללים בעיקר רישומים של בני נוער המתארים את אופן החיים בגטו, לצד תיעוד מראות זוועה.

בקבוצה השניה הכוללת ילדים בגילאים שונים, נמצאו תיעודי המציאות 'הנורמאלית' שהיתה בעבר למשל: פנים הבית המוכר ותיאור המציאות המשפחתית שאיננה עוד. כשהציורים הפכו עבור הילדים למציאות חלופית בה ניתן להיאחז. כתוצאה מכך, הבית מופיע רבות בציורים ומסמל אולי סוג של עוגן בתוך האנדרלמוסיה שמסביב.



ההישרדות של בתיה מינס , בת 12 בשואה



בתיה נולדה בעיר שאוולי בליטא. עד היום היא זוכרת את פניו של החייל הגרמני שהיה מגיע שלוש פעמים ביום למחנה הריכוז שטוטהוף ומחליט מי לחיים ומי לתאי הגזים. "גם היום אני אזהה אותו ברחוב", היא אומרת ומוחה דמעה. לגטו שאוולי היא נכנסה כשהיתה בת עשר.
"היינו משפחה גדולה, שבעה ילדים. אחותי הגדולה נעלמה לפני המלחמה, את אחותי הקטנה לקחו באקציית הילדים. שני אחים היו איתי בגטו, שניים שירתו בצבא הרוסי, ועוד אחד ברח לרוסיה".
אחרי שהגטו חוסל היא הועברה עם אמה למחנה הריכוז שטוטהוף. "הבנים הלכו עם אבא לדכאו. אמא שמרה עלי, וכנראה נראיתי ילדה גדולה. היו הרבה מתים כל הזמן. מאוכל, ממחלות, מגרמנים. ערימות מתים. כל יום חדשים.
"אמא ואני שרדנו. אלמלא אמא לא הייתי חיה. היינו שם כמעט שנה. זה היה המחנה האחרון ששוחרר בידי האנגלים במאי 1945".

שרדו את המחנות ונישאו בארץ לאחר שהתאלמנו: "מי שלא האמין לא ...



קתלין שוורץ. בת 10 , במחנה מאוּטהַאוּזֶן


נולדה כקתלין ריינר בברטיואויפלו שבהונגריה ב-1936. בשנת 1944 כשהגרמנים פלשו להונגריה, שהתה בגטו ומאוחר יותר הועברה למחנה מאוטהאוזן, ושם עברה ניסויים קשים תחת ידיו של ד"ר אריברט היים, שנודע כרופא המוות של המחנה. רוב משפחתה נספתה באושוויץ. שוחררה ב-4 במאי 1945 ועלתה ארצה ב-1957. היום: גרה בחיפה. פנסיונרית של רכבת ישראל ומאז פרישתה מקדישה את חייה לשיפור חייהם של ניצולי שואה בהתנדבות. אלמנתו של שטפן שוורץ, שנפטר לפני 27 שנה. "לא זכיתי להיות אמא בגלל הניסויים הרפואיים שעברתי".


אסירים ילדים יהודים במחנה הריכוז מַאוּטהַאוּזֶן



נתונים סטטיסטיים מצביעים על כך  כי היו 3,654 ילדים אסירים יהודים במחנה הריכוז מַאוּטהַאוּזֶן . מרביתם נספו בעת עבודות הכפייה המפרכות .

מַאוּטהַאוּזֶן היה מחנה ריכוז גדול באוסטריה עילית (שנקראה אז "הרייכסגאו של הדנובה העילית"), ששימש בעיקר לעבודות כפייה. 

המחנה הוקם ב-1938 סמוך לעיירה מאוטהאוזן, כ-20 ק"מ ממזרח ללינץ, ובהמשך התרחב והפך למרכיב מרכזי בתשלובת המחנות מאוטהאוזן-גוּזֶן. מחנה הריכוז שימש עד 1941 לכליאת מתנגדי הנאציזם. מספר היהודים שנכלאו בו באותה תקופה היה קטן באופן יחסי.

 החל מ-1941 השתנתה המגמה, והנאצים החלו לכלוא בו יהודים רבים, בעיקר מקהילות יהודי צ'כיה והולנד. משנת 1944, עם התקדמות הסובייטים ונסיגת הנאצים, הובאו אליו גם יהודים מאושוויץ ומברגן בלזן. מספר הנרצחים במחנות מאוטהאוזן-גוזן מוערך במאות אלפים (בין 120 ל-320 אלף, על פי הערכות שונות), מתוכם כ-38,000 יהודים. מרבית הנרצחים מתו מעבודות כפייה. מחנות מאוטהאוזן-גוזן שוחררו במאי 1945, והיו מהמחנות האחרונים ששוחררו על ידי צבא ארצות הברית.


הצלת ילדים יהודים בליטא ע"י רופא הילדים ד"ר פיאטראס באובליס


פיאטראס באובליס (בליטאית: Petras Baublys, חי בין השנים 23 במאי 1914 - 16 בדצמבר 1973) היה רופא ילדים ומנהל בית יתומים ליטאי, מחסידי אומות העולם, שבמהלך מלחמת העולם השנייה הציל עשרות ילדים יהודים ממוות בידי הנאצים.

פעילות בתקופת השואה להצלת יהודים

באובליס נולד בלידא, ליטא. סיים את לימודיו באוניברסיטת ויטאוטאס מגנוס שבקובנה בשנת 1936. עבד כמרצה באוניברסיטת וילנה וכרופא ילדים מוביל בליטא.

באובליס ניהל  בית יתומים ששכן בקרבת גטו קובנה. ב-1942, אמהות יהודיות שהיו פעילות במחתרת היהודית בגטו קובנה שנרדפה על-ידי הנאצים, ביקשו מבאובליס  להסתיר את ילדיהן ולהצילם. האימהות נהגו להשאיר את תינוקן על מפתן בית היתומים, ואחת מהאחיות הייתה אוספת את התינוק. סוכם עם ד"ר באובליס שבתוך החיתול של התינוק, תוטמן הוכחה למוצאו של הילד כמו תעודת הטבלה או תעודת לידה. ילדים דוברי ליטאית נשלחו במהירות למשפחות ליטאיות, ואילו ילדים ששליטתם בשפה הליטאית היתה מועטה, שהו בבית היתומים לתקופת זמן ארוכה יותר. במקביל לצרוף הילדים לבית היתומים, באובליס דאג להנפיק עבור ילדים רבים תעודות זהות מזויפות, שאיפשרו את אימוצם על ידי ליטאים. באובליס שיתף רק מעט מחברי הצוות של בית היתומים בפעילות ההצלה, על מנת  שהסיפור לא ייחשף. בזכות מעשה הגבורה שלו, עשרות ילדים יהודים ניצלו ממוות.

לאחר המלחמה

באובליס שימש כרופא הילדים הראשי של שר הבריאות הליטאי משנת 1950-1958. כתב שני ספרים על גידול ילדים והורות בליטאית. באובליס נהרג בתאונת מטוס ב-16 בדצמבר 1973.

הכרה והנצחה

ב-5 במאי 1977, הוכר ד"ר באובליס על ידי יד-ושם כחסיד אומות עולם בטקס ביד ושם בירושלים בנוכחות אחיו של ד"ר באובליס, ריצ'ארדס באובליס. בטקס  גם הוכרו אחיו וגיסתו, סרג'יוס באובליס



סיפורם הייחודי של 131 ילדים יהודים מגטו קובנה


איך שרדה קבוצה של עשרות ילדים יהודים, בגילאי 8-12, ללא הורים, את הסלקציה הראשונה שלהם, עת הגיעו לאושוויץ-בירקנאו? "לא אתה ולא אני ולא אף אחד מאיתנו ימות. אנחנו נשארים בחיים" אמר וולף גלפרין לאחיו הקטן שלמהוכך היו לחבורת ה-131 ילדים מקובנה.


סיפורם הייחודי של 131 ילדים יהודים מגטו קובנה | דבר ראשון




יום רביעי, 6 בפברואר 2019

הבריחה מגטו בודפשט, יואל גרונר , בן 8


מאתיואל גרונר

לין גרונר, השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותעדה את סיפורו של סבא שלה יואל גרונר,סיפור השרדותו ובריחתו מגטו בודפשט.

"גטו בודפשט היה הגטו שבו אולצו לחיות יהודי בודפשט, הונגריה וסביבותיה לאחר הכיבוש הנאצי של הונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה ועד לשחרור הונגריה בידי הסובייטים. גטו בודפשט כלל מספר גושי בניינים ברובע היהודי הישן, מסביב לבית הכנסת הגדול, שהוקף גדר כדי למנוע הברחת סחורה פנימה, או אנשים החוצה. הנאצים כבשו את בודפשט במרץ 1944, והגטו עמד במשך שלושה חודשים בלבד – מנובמבר 1944 עד לשחרור העיר בינואר 1945". (ויקיפדיה)
סיפור הגבורה של סבא שלי:
בשנת 1944 באישון ליל, פרצו לביתו של סבי אנשי המפלגה הפשיסטית ההונגרית ודרשו מכל דיירי הבית להתפנות מהבית וכך הם עברו מביתם לגטו. לאחר תקופה של כמה חודשים, הגיעו הגרמנים והפרידו בין ההורים לילדים ההורים נלקחו והילדים נשארו בגטו. אביהם היה מגויס באותה עת לצבא ההונגרי ואמם נלקחה למחנות. סבי, אחיו ואחותו הקטנה התינוקת נותרו לבדם בגטו וניסו לשרוד. בשלב מסוים אבא שלהם הגיע במפתיע, עם התר יציאה לשווייץ. שאבא של סבא שלי גילה אותם לבד בגטו והבין שאימם נלקחה למחנות ע"י הגרמנים, החליט לא להציל את הילדים. הוא נתן להם כתובת של בית מוגן של הצלב האדום וחזר למחנה.
ביוזמת אחיו הגדול (שהיה בין 9 שנים בלבד ) ברחו מהגטו ועברו לבית מוגן של הצלב האדום ומשם הגיעו למקום מסתור ושבו שהו עד סוף המלחמה. המסתור היה מתחת לאדמה ובו חיו ושרדו 10 חודשים.
עם סיומה של המלחמה הגיעו לבונקר חיילים של הצבא האדום ושיחררו אותם. אחרי מספר ימים ארגון הג'וינט אירגן בית ילדים בפאתי בודפשט והילדים הועברו לבית הילדים. שם הפרידו לראשונה בין הילדים הגדולים (סבא שלי ואחיו) לבין הילדים הקטנים (אחותו הקטנה שהייתה בת 3). לאחר זמן לא ארוך הודיעו לסבא שלי ואחיו שאחותם מתה, דבר שמאוד הפתיע אותם, לא נמצאה שום הוכחה לפטירתה וזה נכון עד היום.
אחרי מספר שבועות הם הועברו לסגד ושם נמסרו לאיכרים על מנת לעבוד ולקבל מזון. במפתיע אמו של סבי הצליחה לשרוד, חזרה מהמחנות ובאה לחפש אותם בבית ילדים של ה"ג'וינט". כשהם פגשו את אימם חזרו יחדיו לבודפשט.
לתיעוד המלא באתר הקשר הרב-דורי

הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....