ילדים בשואה

יום שישי, 28 באוקטובר 2016

ילדה בת 12 ,שנתיים, במסתור, אצל האוקראינים מחוץ לגטו



מאת : עופר  אדרת , עיתון "הארץ"

שושנה ברגמן (לבית שטיין) מפולין חבה את חייה למשפחת חסידי אומות עולם, שפתחה לה את דלת ביתה ברגע המכריע. בסוף המלחמה גילתה כי היא היחידה ממשפחתה שנותרה בחיים, עלתה לישראל, הקימה משפחה והיתה למורה.
בתחילת ספטמבר 1942 זחלה שושנה שטיין בת ה–12 מתחת לגדר שהקיפה את הגטו בעיר לודמיר (וולודימיר־וולינסקי), שנמצאת היום באוקראינה ליד הגבול עם פולין. מצוידת במזוודה קטנה שארזה לה אמה בלומה, היא שמה פעמיה לבית של בני הזוג ניקולאי ומריה וברישביץ', זוג אוקראינים שגרו ליד הגטו, וביקשה מסתור.
בקיץ 1944, מקץ כשנתיים בהן שהתה שושנה במחיצתם, שיחררו הרוסים את העיר מידי הכובשים הנאצים. רק אז גילתה שושנה כי היא היחידה מבני משפחתה ששרדה את השואה. אמה, בלומה, אביה ראובן ושתי אחיותיה, הניה והדסה, נרצחו. זה היה גם גורלם של עוד רבים מקרובי משפחתה. אחרי קום המדינה עלתה לישראל, הקימה משפחה ועבדה כמורה. בחודש שעבר מתה בגיל 86.
סיפור ההצלה של שושנה החל בספטמבר 1939, כשהיתה בת תשע. אחרי שהגרמנים כבשו את עיר הולדתה הרובישוב בפולין, משפחתה החלה במנוסה לכיוון רוסיה השכנה. אביה, ראובן, סגר את מפעל הגרביים הקטן שלו. אמה, בלומה (לבית זוברמן), אספה את הסחורה מחנות המשי שניהלה. בדרך ליעד החדש עברו אצל סבא וסבתא של שושנה מצד אמה, ואספו גם אותם.
ממקום מושבה החדש של המשפחה בעיר לודמיר, שהיתה אז עדיין בשליטת רוסיה, נראה היה שהסכנה המיידית חלפה. "אנחנו, הילדים, היינו עסוקים במסיבות סיום שנת הלימודים ובניחוש הציונים שנקבל אחרי בחינות סוף השנה", כתבה שושנה בזיכרונותיה.
אלא שבחודש יוני 1941 הבהירו לה הדי התותחים הגרמנים כי תיאלץ שוב לקטוע את לימודיה. תחילה כמה מכרים רוסים, שהיתה בבעלותם מכונית משא, הציעו למשפחתה להצטרף אליהם ולברוח. אבל אז אחד הדודים שלה הזכיר לכולם כי כבר ברחו מהגרמנים ב–1939, ותהה: "כמה אפשר כבר לברוח?".
הקורבן הראשון של הנאצים, שכבשו את העיר, היה ראובן, אביה של שושנה. הוא הצטווה בידי חייל גרמני להגיע עם מטאטא לבית חולים סמוך כדי לבצע שם עבודות ניקיון. בהמשך נרצח לצד כ–20 גברים אחרים.
בחודשים הבאים, כל עוד הדבר התאפשר, ניסתה שושנה לקיים שגרת חיים. בשעות היום הצטרפה לקבוצת יהודים שלמדה במחתרת. "המשפחה שלנו היתה ציונית ועמדה על כך שנלמד עברית, דקדוק עברי ותנ"ך", סיפרה לימים. בערבים, לאור נר, קראה בכתבי שלום עליכם ביידיש. את גדולי האומה — בתחום המדיני ובתחום הרוחני — הכירה עוד לפני המלחמה. תמונותיהם של הרצל, ויצמן וביאליק היו תלויות בחדר השינה שלה בפולין. את שיריו של ביאליק "יש לי גן ובאר יש לי" ו"לא ביום ולא בלילה" שרה עוד כילדה, תוך געגועים לארץ ישראל שלא הכירה.
במארס־אפריל 1942, גורשה משפחתה לגטו. שושנה יצאה לעבודות כפייה בשדות תפוחי אדמה בכפרים סמוכים. "הפתרון הסופי הידהד באוויר. שליחים מערים אחרות היו מגיעים ומספרים לנו על זוועות", סיפרה לימים.
בספטמבר אמה ניצלה את היכרותה המוקדמת עם בני הזוג וברישביץ', אוקראינים נוצרים, שאף הם ברחו מפולין ללודמיר מאימת הנאצים, ושלחה אליהם את שושנה בתקווה שיצילו אותה.
מצוידת במזוודה ובה סדין, שמלה כפרית קיצית, מעיל כבשים לחורף ועוד כמה פריטים, יצאה שושנה לדרכה. בפרידתן אמרה לה אמה: "הנה כמה מטבעות זהב עליהן מודפס דיוקנו של הצאר ניקולאי. תפרי אותם בחגורת הגרביים שלך ושמרי עליהם עד הרגע האחרון. ייתכן שתצטרכי אותם פעם בשביל פת לחם".
בבית של משפחת וברישביץ', שכללה לצד ההורים גם את שני בניהם הצעירים, ניקולאי ומיכאל, הסתתרו לאורך המלחמה כ–20 יהודים. העדויות שנאספו על המשפחה מתעדות מסירות ואומץ לב יוצאי דופן. כך למשל, דווח כי בחג הפסח דאגו בני המשפחה להביא תפוחי אדמה ליהודים שהסתתרו, כדי שלא ייאלצו לאכול חמץ. בפעם אחרת, כשאחד מבני המשפחה נשלח לעבודות בגרמניה, הוא לא ניסה לברוח, על אף שהיה יכול לעשות כן, כי פחד שעלולים לחפשו בביתו ולמצוא שם את היהודים המסתתרים. שושנה חיה שם בזהות בדויה של נערה נוצרייה. בלילות ישנה בבור שנחפר עבורה באדמה, והתעוררה בבקרים מלאת שריטות, כנראה מעכברים. בימים עזרה בעבודות הבית והעסיקה עצמה בקריאת ספרות רוסית ובמשחקים כמו תלישת עלי פרחים בניסיון לנחש: "אחיה או לא אחיה".
שעות רבות בילתה בהצצה לרחוב בתקווה לראות את אחת מאחיותיה. "ישבתי ימים שלמים ליד החלון. מרימה את הווילון, ומנסה בייאוש לחשוב... אבל בתוף תוכי ידעתי שאין כבר נסים", סיפרה. "יום־יום היה עובר בשעה קבועה על אופניים חייל גרמני צעיר ליד ביתנו. הייתי מתבוננת בו דרך הסדק בסימפטיה וחושבת... 'בוא נתעלם מהחשבונות של המבוגרים, ונצחק יחד כמו שבני נוער מסוגלים'", כתבה.
בזיכרונותיה כתבה: "התעורר בי חוש של צדק שנפגע עמוק. את השמים ואת הארץ יצר הרי כוח אחד... משפחתנו יושבת מדורי דורות, אולי מהמאה ה–15, בפולין. אני נולדתי בפולין. מי אמר שהשמים האלה והאדמה נוצרו רק בשביל גזע אחד?".
ביולי 1944 שיחררו הרוסים את העיר. שושנה יצאה לרחוב כדי לראות את הטנקים. "פה ושם זרקו פרחים. לא זרקתי פרחים. רק חשבתי שאין לאן לרוץ ואין למי לרוץ לחלוק בשמחת החופש. העתיד נראה לי שחור", כתבה. עשרות שנים לאחר מכן אזרה אומץ וביררה מה עלה בגורל בני משפחתה שנותרו בגטו. "הפשיטו את כולם. עירומים, הובילו אותם למקום מגודר ושרפו אותם חיים", סיפרו לה.
אחרי השחרור נותרה תחילה אצל בני הזוג וברישביץ'. בהמשך חזרה לפולין, ומשם יצאה למסע שבסופו הגיעה לישראל. 


יום חמישי, 27 באוקטובר 2016

לאן נעלמה הנערה חנה פישמן במחנה הכפייה ראדום ?


ממחנה בתי המלאכה בראדום הייתה הבריחה בלתי –אפשרית, משום כך היו הכל מופתעים כאשר נעלמה פתאום לילה אחד מצריפנו נערה יהודיה צעירה מאד , חנה פישמן. 
הנאצים חיפשו אחריה במחנה כולו . מנו וחזרו ומנו את קבוצת הנשים שלנו ובשום אופן לא יכלו להבין כיצד הצליחה הנערה חנה פישמן לברוח בלילה ממחנה ראדום.
זמן קצר אחר כן נעלם בליל חושך תעשיין-העורות היהודי העשיר בנימין רוזנבלט. הפעם ניצבו הנאצים ממש על ראשם ונברו בכל פינה. הם אפילו חיפשו, בעזרת מקלות ארוכים בבתי השימוש, כי בהיותם בטוחים שאי-אפשר לברוח מן המחנה, חשבו הנאצים שאולי נפל לבית השימוש.
חידת היעלמם של חנה פישמן ובנימין רוזנבלט גברה עוד , כאשר דברים שונים, במיוחד דברי מזון , החלו להיעלם במחנה ראדום באופן מסתורי. עובדי הדפוס נהגו לפני היציאה למיפקד לשים את המזון המוברח שלהם על האצטבאות, אך בשובם אל הצריף , לא מצאו עוד את חבילות המזון. זאת הייתה חידה סתומה, כי אל הספירה במיפקד היו חייבים כל יושבי המחנה להתייצב- חולים כבריאים , בעלי עבודה קבועה כמו בעלי עבודה זמנית. כולם בלי יוצא מן הכלל היו חייבים לצאת למיפקד ובכל זאת נעלמו דברים בלי הפסק. נמצאו אנשים בעלי אמונות הבל , שטענו בכל הרצינות , כי שדים חדרו למחנה.
חידת "השדים הרעבים" נמשכה שבועות אחדים- עד שהתנפצה. בוקר אחד נכנסה למחנה משאית גדולה, עמוסה צינורות ביוב כבדים. בשעה שהחלו לפרוק את הצינורות , הבחינו שהאדמה מתחת למשאית שוקעת. הנאצים הבינו מייד , שגילו בונקר תת-קרקעי. מייד הזעיקו אזעקה גדולה, כאילו גילו מבצר נורא. הביאו כלבי-משטרה, קבוצה גדולה של פועלים מצויידים באתים וחיילים מזויינים , שנצטוו לשמור על כל יושבי המחנה.
 תוך שעות אחדות נתגלה הבונקר בו נמצאו הנערה חנה פישמן שלושת אחיה ובנימין רוזנבלט, שאותו חיפשו הנאצים בחריצות מיוחדת.
חנה פישמן הייתה נערה נפלאה , מכובדת על כל אנשי המחנה. הייתה גבוהה ומוצקה ובעלת אופי חזק ביותר.  היא הייתה "עקרת-הבית" בבונקר, שאחיה בנוהו בעזרתו הכספית של תעשיין העורות העשיר. שלושת אחיה של חנה פישמן שהו בבונקר זה זמן ממושך . הם עבדו בבניית צריפים חדשים בשביל מפעל הנשק בראדום ודבר זה הוליד בראשם את המחשבה לבנות מחבוא תת קרקעי. בכספו של התעשיין קנו גם את המכשירים הדרושים ומלאי מזון. לאחר שאזל המלאי, נהגו לנצל את מיפקדי הערב במחנה כדי להתגנב אל הצריף , שאליו הוליכה מנהרה , ולחשוף את חבילות-המזון שאנשים הבריחו כל יום.
הבונקר היה בעל שני חדרים – מלאכת מחשבת בתחום הטכניקה של בנייה , אף-על-פי שהבונים חסרו אף את החומרים הדרושים לתמוך באדמה. בחדר אחד בישלו על כיריים , התרחצו ואף סידרו להם כעין בית-שימוש. בחדר השני התגוררו . אך שגיאתם הייתה בכך , שהקדימו להסתתר. תכניתם המקורית הייתה להיכנס למחבוא ברגע , שהנאצים יתחילו לחסל את המחנה, ולחכות עד לבואו של הצבא הסובייטי. אבל התרחשויות שונות במחנה, במיוחד הסלקציה הראשונה, הטילו עליהם פחד שהנה מחסלים את המחנה, והם ירדו למחבוא. בראותם אחרי חודשים אחדים , שעדיין שורר שקט במחנה, החלו לחפור מנהרה עם מוצא לעבר הצד הארי, שאליו התכוונו לברוח. אך חסרו להם הכלים הדרושים לחפירה עמוקה ובהגיעם למרחק כשמונה מטרים מגדר התיל , החלו לחפור לגובה. זה היה המקום , שבו שקעה האדמה מתחת למשאית הכבדה.
בעד הבונקר שנתגלה שילמו כל יושבי המחנה. בדומה למחנות הכפייה האחרים הונהגה עתה גם אצלנו השיטה של בגדי פסים. הנשים קיבלו שמלות כחולות-לבנות שנראו כשקים והגברים פיג'אמות באותם הצבעים.  חמשת הבורחים שנתגלו בבונקר , חוייבו לשאת טלאים אדומים-לבנים על החזה ועל הגב. טלאים אלה שימשו אות לכל גרמני כי נושאם הוא פושע מסוכן .
מייד לאחר שהחמישה הוצאו מן הבונקר, נתלו בכיכר המחנה ברגליהם, ראשם למטה. אחר תלייה כזאת במשך ימים אחדים הרפו הנאצים מהנערה חנה פישמן ואחיה, אבל את תעשיין-העורות , שנודע להם על עושרו לשעבר, הוסיפו לענות שבועות רבים עד שגילה היכן הסתיר את כספו. יום אחד , כאשר הושאר היהודי המעונה לרגע לבדו , בלע כדורי רעל שנשא עמו, אך הנאצים הזעיקו רופאים , שהצילוהו כדי שאפשר יהיה להוסיף ולענותו.
החמישה הורצו ממש יום ולילה לעבודות המפרכות ביותר במחנה ראדום ואיש במחנה לא הורשה להחליף עמם מילה. הם הגעו למצב שפשוט ביקשו את המוות. אך הם עמדו בכל ונשארו בחיים .
מקור וקרדיט : מרים בידרמן . נעורים בצל המוות , הוצאת "דבר" , 1962.

ילדה בת 10 מוסתרת בתרמיל גב בגטו וארשה



"אותו יום אכלנו זו הפעם הראשונה זה חודשים ארוחה הגונה, שהכינה אחותי נינה. חומרי-המזון באו מן המלאי שהביאה עמה הדודה לרחוב מילה. היום והלילה שלאחריו עברו בשקט, אך למחרת היום הפתיעו אותנו הנאצים בפקודה חדשה: הם ציוו על כל העובדים בבתי-המלאכה של הגיטו להתייצב ברחוב לשם בדיקת תעודותיהם. אלה שהתייצבו בקבוצה הראשונה, עברו את הבדיקה יחד עם ילדיהם, בתנאי ששני ההורים עבדו בבית מלאכה אחד. אך אחרי שעות אחדות חל שינוי והנאצים החלו להפריד את הילדים. התחוללו אז מחזות טראגיים. אמהות רבות התחננו אצל הנאצים לשלחן יחד עם ילדיהן, והגברים  השתדלו לעכב את נשותיהם בתקווה להציל לפחות אותן.
כך נמשכה הבחירה הנוראה. כאשר הגיע תור הקבוצה שאליה השתייכו הדוד והדודה שלי , הם עטפו את ילדתם הכחושה בת העשר בתוך שמיכה קשורה לתרמיל-גב וקיוו לעבור כך את הבדיקה. תרמיל הגב של דודי לא היה שונה בהרבה מן התרמילים שבתוכם נשאו גברים ונשים אחרים את כל רכושם.
בהגיע דודי למרחק צעדים אחדים מן המשמר הגרמני, הבחין ברגש של בעתה כי החייל , העומד ליד השער, דוקר בפגיונו את כל התרמילים וכי מתרמילים אחדים נוטף דם. הרי שדודי לא היה היחיד שעלתה במחשבתו התחבולה להבריח ילד בתרמיל-גב. 
ברגע האחרון קפץ הדוד מן השורה ורץ אל השער ברחוב מילה, מקום שם עמדנו נינה ואני והשקפנו בעד סדק לראות אם יצליחו לעבור עם הילד. הוא נכנס לשער, זרק לנו את התרמיל עם הילדה העטופה וקרא: "שמרו עליה! עוד נשוב לקחתה" , ומיד התרחק.
לא ידעתי אז לאיזה נס מצפה דודי או אם תכנית-הצלה סודית נתבשלה בראשו, אך לא זו העת להרהורים רבים. הכנסנו את התרמיל לחדר והוצאנו את הילדה רישה המעולפת, שהייתה קרובה להיחנק בתוך השמיכה. לאחר שהתאוששה הילדה , סיפרנו לה מה אירע ומוזר : רישה בת העשר אף לא בכתה. הבת-היחידה המפונקת, שלמענה לא היה דבר יקר בעולם, הקשיחה בשלושה שנות הגיטו והגיבה כאדם מבוגר ובשל. התפעלתי מהתנהגותה האמיצה של הילדה ונשבעתי בלבי לשמור עליה כבת-עיני.
מקור וקרדיט : מרים בידרמן. נעורים בצל המוות , הוצאת "דבר" , 1962 . 

נערה בת 15 מנהלת דפוס בגטו וארשה



הגירושים מן הגיטו נעשו אכזריים יותר ויותר. יום-יום שולחו אלפי יהודים ומאות מהם נורו ברחובות בעת המצעד אל ה"אומשלאג-פלאץ" . פועלי בית הדפוס שלנו, אשר ביום הטראגי של אקציית ה27 ביולי  1942 נעדרו מן העבודה, או כאחותי ואני, שעזבו את המקום בדיוק לפני בוא הנאצים, חזרו לעבודה. בבית הדפוס נשארו סבתא , נינה אחותי , אני וכעשרה עובדים עם משפחותיהם. היינו חייבים להשלים הזמנה גדולה, שקיבל אבי ( האב , בעל הדפוס נתפס ע"י הגרמנים באקצייה של ה 27 ביולי ונשלח למחנה טרבלינקה ) . העובדים היו, אמנם, כולם בעלי מקצוע טובים וידעו מה עליהם לעשות, אולם היה צורך במישהו שיפקח על העבודה. נינה אחותי עסקה בעבודת המשרד, ניהלה את הפנקסים והוציאה את החומרים הדרושים. ואילו אני , בת ה15 , החלטתי לקבל עלי את תפקיד הפיקוח על עבודת הפועלים. ברם, לא הייתי בטוחה אם יצייתו לי. שוחחתי על כך עם אחד העובדים הותיקים שלנו , איגנאץ, שעבד אצל אבי עוד לפני הולדתי, וביקשתיו לעמוד לימיני בשעה שאתקל בקשיים עם צוות העובדים.
חששותי לא היו בלי יסוד. כל העובדים הכריזו שביתה כמחאה על ניסיוני לקבל לידי את ניהול המפעל. כל אחד מהם סבר, שהוא מתאים יותר לתפקיד זה. מייד הבנתי, כי ברגע זה תיוולד או תמות סמכותי והחלטתי לפעול במרץ ובהחלטיות . כינסתי את הפועלים ובלי הרהורים רבים אמרתי להם, כי אם לא יחזרו מייד לעבודה, אדרוש מן המשגיח הגרמני שיקבע לי פועלים אחרים.
בעוד המילים יוצאות מפי , הרגשתי כי משהו נשבר בקרבי. חשתי בושה מן האיום שהשמעתי בקלות כזו ותגובתי הראשונה הייתה לבטל את האיום ולהתנצל. אך הופתעתי לראות את ההשפעה המחשמלת של דברי על הפועלים. בלי לומר מילה, חזרו לעבודה וקיימו את כל הוראותי. אחותי, נינה,  הטיחה טענות מרות נגדי ואמרה , שאני " סחטנית קרת רוח" . אולם מוזר הדבר, כי מרגע זה החלה נינה להתייחס אלי בדרך-ארץ, כאילו אני הייתי האחות הבכירה.
עד מהרה החלו אסונות לרדת על ראשי בזה אחר זה. בוקר אחד, בצאתי לסדר משהו בשביל מפעל בית הדפוס , נפלתי בידי הנאצים, שאספו אותה שעה ברחוב גאנשה קבוצה גדולה של יהודים לגירוש. מסמכי לא עמדו לי ונדחפתי לתוך משאית , שהחלה לנסוע בכיוון ה"אומשלאג-פלאץ" .
מקור וקרדיט : מרים בידרמן , נעורים בצל המוות , הוצאת "דבר" , 1962 

לימודים בגיטו וארשה



ילדה בת 14 בגטו וארשה
יום אחד ניתנה פקודה, כי על יושבי הגיטו למסור  את כל מקלטי-הרדיו ומעילי הפרווה. מעילי הפרווה היו נחוצים לצבא הנאצי לצורך מלחמת החורף הקשה ברוסיה, שתוכננה אז. את מקלטי הרדיו לקחו כדי שאוכלוסיית הגיטו לא תדע על המתרחש בעולם החיצון .
עם סגירת הגיטו , חידשתי את לימודי בבית-הספר. האמת היא, שבית-הספר בא אלי. הגימנסיה היהודית, שאחותי נינה גמרה אותה, ארגנה "חוגים גימנאזיאליים" סודיים . כמו בזמנים רגילים כן עתה נקבע לכל מקצוע מורה מוסמך והלימודים התנהלו על פי תכנית מדוייקת. יום-יום נפגש החוג שלי, בן שש בנות, לחמש שעות לימודים. למען הזהירות נערך כל שיעור במקום אחר. השיעור בחשבון, למשל, נתקיים בשעה 9:00 בבוקר אצלי בבית. מ10:15 עד 11:15 למדנו לטינית בביתה של תלמידה שנייה. היסטוריה למדנו משעה 12:30 עד 13:30 בביתה של תלמידה שלישית וכן הלאה- חמש שעות מלאות של לימודים.
זוגות-זוגות הלכנו משיעור לשיעור ועינינו פקוחות לראות אם אין עוקבים אחרינו. אמנם, נפחדנו מפעם לפעם, אך גם לזאת התרגלנו.
 מקור וקרדיט : מרים בידרמן , נעורים בצל המוות , הוצאת "דבר" , 1962

יום רביעי, 26 באוקטובר 2016

הלינו אותי הלילה



הלינו אותי הלילה
 מאת: מניה הלוי
 מורשת. ספרית הפועלים, 1972
סיפורה של מניה בת התשע, ילדה רדופה המחפשת מקלט אצל האיכרים בפולין, שפעם אחר פעם מצליחה להימלט מן הסכנות, ולהינצל.
בנשימה עצורה נקרא ספרה של מניה הלוי. מאבק לחיים מרעיד את הלב בסיפורה של ילדה רדופה על אדמת השואה. מן העזים ביותר בספרי העדויות.
 ברכבת  העמוסה ביהודים עמדתי מחוסרת מנוחה, כשעיני תקועות בדלתות, אך הדלתות לא זעו.  הרגשתי מחנק המטריף את הדעת. מבטי נפל על אחד האשנבים המסורגים שהיה גבוה למדי ומרוחק. עוד מאמץ ואני שם – חשבתי בליבי. טיפסתי . נאחזתי בשערות ראשם של העומדים לפניי, מעדתי ושוב עליתי. התנגדותם של האנשים היתה כה חלשה עד כי לא יכלו למנוע ממני לטפס על ראשם. במאמץ נואש נתפסתי ,בשתי ידיי , בחוט התיל הדוקרני. המחטים נתקעו עמוק בבשר ידיי, אך אני לא חשתי  כאב, כי את פנייי הציף זראם אוויר רענן. התחלתי לנשום עמוקות, לפתע החלו העומדים על-ידי למשוך אותי לאחור בהתאמצם להורדני, כי סתמתי את האשנב בכל גופי. אך ללא הועיל. נצמדתי לאשנב בשארית כוחותי . בלית ברירה החלו אנשים לדחוף אותי לכיוון ההפוך- החוצה. חוט –התיל שבו נאחזתי ניתק לפתע בלחץ גופי ואני נפלטתי החוצה בכוח ונפלתי בחבטה על הרציף.
הייתי ערומה ושותתת דם. רוח קלילה נשבה על פני. הרימותי את ראשי ומתחתי את צווארי כדי להרגיש יותר במשב הרוח. קול צעדים החזיר אותי למציאות. במרחק מה ממני פסע חייל והתקדם לעברי. הנחתי את ידי הפצועה על ראשי, כך חשבתי אהיה מגואלת יותר בדם ואראה כמתה. בהתקרב החייל עצרתי את נשימתי.
הוא פסע מעלי מבלי להתעכב. אחרי שהתרחק העזתי להרים שוב את ראשי . במרחק כמה עשרות מטרים נראו חיילים המטפלים בקרונות. לפתע תקף אותי רצון עז לחיות. חזרתי על המלה לחיות בתוקף כזה , עד שכמעט הבעתי אותה בצעקה. הרכבת עמדה. זחלתי מתחת לרכבת ועברתי לצידה השני, אך ברגע שחזרתי והתרוממתי , ראיתי ממולי חייל המכוון אלי את רובהו בשלווה. קפאתי במקומי. הבטתי בו. גם הוא הביט בי . היה זה חייל בלונדי צעיר , בעל לחיים סמוקות . הרכנתי את ראשי והמחשבה היחידה שהעסיקה את מוחי הייתה : " האם זה יכאב" ? לנגד עיני חלף מראה אחי הקטן המוטל בין הגופות ברכבת. אולי בעוד רגע קט אפגוש אותו אי-שם , לרגלי האלוהים. חיכיתי.
נשימתי נתקצרה ועצרתי את עיניי חזק. לפתע שמעתי קול צחוק . פקחתי את עיניי לרווחה והתבוננתי בתמהון. החייל הפשיל את רובהו על השכם. הביט בי וצחק. אחר כך פנה אלי עורף והתרחק מן המקום.
רצוני העז לחיות , נתגבר בי , אחיה ! אחיה!
הבטתי מסביב בחיפוש אחרי מוצא . חזרתי ונדחקתי לבין הברזלים שהיו מחוברים לתחתית הקרון. שכבתי שם באלכסון, כשפניי מופנות לקרקע. עתה הייתי מוסתרת היטב מעין רואה. הייתה לי שהות להרהר. עלי למצוא באופן דחוף ביותר איזו תפילת הודייה לאלוהים על שהצילני ממוות.
" אלוהים , אלוהיי. אני מודה לך על חסדך הרב, ובבקשה ממך , שמור עלי גם להבא" .
צרורות ארוכים שנורו לתוך הקרון שמעלי , הוציאוני מדבקותי הדתית. נצמדתי למחבואי בחרדה. שמעתי חיילים אומרים: " רובם כבר מחוסלים!"
אחרי כמה דקות החלה הרכבת לנוע.
הרכבת עברה על פני כפרים, שדות ירוקים. ילדים שיחקו על דשאים. פרות רעו באחו בשלווה. הרכבת חלפה על פני הגשר בשיקשוק וברעש. את הנהר ראיתי עוד מרחוק. פתאום הבזיקה מחשב במוחי : מדוע , בעצם ממשיכה אני בנסיעה הזאת ? מדוע איני מחליקה מכאן? הורדתי בזהירות את רגלי האחת. הרגל שיפשה את פסי המסילה.
אלוהים אלוהיי!" לחשתי . ובחופזה אמרתי את תפילתי : " ובבקשה ממך , שמור עלי גם להבא."
הדפתי עצמי אחרונית בתנופה . נפלתי על החצץ שבין הפסים. גופי העירום המשיך להתגלגל כמה מטרים עם תנופת הרכבת. אחר נעצרתי ושכבתי בלי נוע. הרכבת עברה מעלי והתרחקה.
קמתי . ניסתי לרדת מן המסילה הגבוהה אל השדות שלידה. התגלגלתי במידרון . כוחותי אפסו . שכבתי דוממה, עירומה , שותת דם , אך נשמתי אוויר , נשמתי ..
מים צוננים טיפטפו על פניי ובזוייות פי הרגשתי לחלוחית.
פקחתי את עיניי , עפעפיי כבדו וצרבו. התאמתי להביט. מעלי עמד איכר ובידו בקבוק. רציתי להגיד לו שישקני מים, אך קולי לא נשמע לי. פערתי את פי – הוא הבין . הפך את הבקבוק. הראה לי כי ריק הוא . אחר ניסה להקימני. כשלתי והוא אמר : " לכי מכאן , ילדה הסביבה שורצת ז'נדראמים. הזדרזי ולכי, "
"היכן כאן מים? " לחשתי בחולשה. הוא הצביע מזרחה ואמר:
"לא הרחק מכאן. מאחורי הכפר ההוא יש נחל קטן."
הודיתי לו בניע ראש . האיש הביט והסתלק.
ניסיתי ללכת, אך צנחתי ארצה. התחלתי לזחול על ארבע.
לפניי השתרע שדה תפוחי-אדמה במלוא פריחתם. השיחים היו גבוהים ובזוחלי בתלם הייתי מוסתרת היטב. עין השמש הייתה אדומה- שקיעה.
לקקתי את עלי השיחים בתאוותנות. הרטבתי את פי היבש בלחותם והוקל לי קמעה. המשכתי לזחול עד הגיעי לכפר שאת בקתותיו ראיתי מרחוק. נזדקפתי בקושי על רגליי וכושלת נכנסתי לכפר.
ילדים שיחקו בקרבת מקום. בהשגיחם בי, פרצו בצעקות וביללות , רגמו אותי ברגבי עפר וצעקו :
"הסתלקי מכאן מכשפה! הסתלקי מכאן!"
"אני ילדה , ילדה" מילמלתי. "תנו לי מעט מים!" התחננתי.
הם לא שעו לדבריי . ניסיתי להתגונן . הסתרתי את פניי בזרועותי . לפתע השתרר שקט. גיליתי בזהירות את פניי. כמה כפריים חשו למקום ובראותם אותי, נחרדו. הם הפצירו בי שאעזוב את המקום מייד, בטענה שאני מפחידה את ילדיהם. ופרט לזאת , הגרמנים עלולים להזדמן לכפר בכל רגע.
"קצת מים !" התחננתי.
"רוצי לשם , לנחל. תוכלי גם להתרחץ".
מיששתי את פניי . היתי עירומה כולי ורק זוג גרביים קצרים היו על רגליי. גופי , פניי ושערות ראשי היו מכוסים דם וחבורות.
 זירזתי את צעדיי הכושלים לעבר הנחל. בראותי את מימיו הכחולים, נעצרה נשימתי מרוב התרגשות. זינקתי לתוכו. עמדתי במים עד צוואר ושתיתי . שתיתי עד לאיבוד נשימתי. עד שחשתי סחרחורת. בטני צבתה. בקושי עלה בידי לצאת מן המים. עכשיו, לאחר שרוויתי , כיוונתי בכבדות את צעדי לכפר.
צינה אחזה את גופי העירום והפצוע. רעדתי , התחיל להחשיך . בהגיעי לכפר היה ערב. קרבתי אל אחת הבקתות . דפקתי על דלת , בהיסוס. פתחה לי אישה באה בימים. היא הביטה בי בעיניים נפחדות ושאלה בחופזה.
"יהודייה? "
"כן " , עניתי.
"ובכן , הסתלקי מהר!"  וניסתה להטיח את הדלת בפניי. עצרתי בעדה.
"אל תגרשי אותי , קר לי"
הכפרייה נתהרהרה ואמרה : " חכי !" נכנסה פנימה ונעלמה.
מבעד לדלת הפתוחה מעט, בקע חום נעים. לחצתי את גופי לפתח על מנת להתחמם. האישה חזרה ועמה צרור, שדחפה לתוך ידיי " .
"קחי ולכי מהר" אמרה. "לכי לכפר הסמוך. שם יותר בטוח. ואולי יימצא מי שיעסיק אותך באיזו עבודה" .
בטרם הספקתי להודות לה , סגרה את הדלת. אחר שמעתי הגפת בריח.
פרסתי את הצרור. הייתה זו שימלה דקה וקרועה ומתוכה נפלו כמה פרוסות לחם עבות . אספתי את הלחם ומיהרתי ללבוש את השמלה.
"מודה אני לפניך, אלוהים גם בעבור זאת" , מילמלתי.
 פחדתי בלילה. כל שיח לבש דמות אדם מתפתל. הלכתי ובכיתי עד אשר הבחנתי באורות עמומים מרחוק.
הצצתי לתוך חלונה של ביקתה אחת . בחדר דלקה מנורת נפט. ליד שולחן ישב איכר והיה טרוד בתיקון איזה מכשיר.
" ודאי בעל הבית . איך אציג עצמי? איך אסביר ביקור לילי זה? קודם אבקש ממנו סליחה על ההטרדה בשעת לילה כה מאוחרת . אחר-כך, אם יתרכך, אבקש מקום לינה רק להלילה .
שיננתי לי את אשר עלי לומר ודפקתי חלושות בדלת כמה פעמים.
האיכר פתח את הדלת . פניו היו כעוסות.
"מה את רוצה כאן? "
"אני , אני "
"את יהודייה? " שאל בחריפות .
"אני , אני ניצלתי..הייתי רוצה.."
"הביטי ילדה!" אמר , בלי לתת לי אפשרות לשטוח לפניו את בקשתי. "אני מצטער, מאד , ילדה" שיסעני האיש " על מה שעושים לכם, אבל אסור לי להניח לך להיכנס לבית. אני צפוי לעונש מוות. אולי בכפר בסמוך. לכי לשם" .
רציתי לחזור על בקשתי, אך האיש נראה כך כך מאיים ונוקשה. עד כי המילים נתקעו בגרוני. מיהרתי להסתלק. הוא עקב אחרי בעיניו עד שהגעתי לשער. הייתי עייפה עד מוות. בקצה חצר המשק הבחנתי במתבן.
התגנבתי פנימה וטיפסתי על ערימת-שחת גבוהה. התחפרתי והתרכבלתי בתוך החציר היבש והריחני .
כאן היה לי חם ונעים.
"מי ייתן והלילה הזה לא ייגמר לעולם!" התפללתי.
מייד שקעתי בשינה עמוקה. קול האיכר העירני . הוא צווח וציווה עלי לעזוב מייד את המקום.
נפחדת ומבולבלת גנחתי לעברו: "בוקר טוב" ! למשמע הברכה נתרתח האיכר עוד יותר ובזעם תפס שוט והחל לאיים עלי.
"רדי , יהודייה! רדי , שאם לא כן , אצליף בך" .
ניסיתי לקום ולא יכולתי. פצעיי העלו קרום ונדבקו אל השימלה .
"רגע, רגע אחד, אדוני" התחננתי.
כל מאמציי לקום בלי להיתמך במשהו עלו בתוהו. זחלתי אל הקיר ונאחזתי בו. אט-אט נתיישרתי, כשחברותי מתפקעות זו אחר זו ושמלתי נספגת בדם טרי. נאנקתי. האיכר חדל לצעוק. כנראה זע משהו גם בלבבו הנוקשה. הוא הושיט לי מוט כדי שאשען עליו ברדתי מן הערימה. אחר כך הוליכני אל ביתו.
אשתו כמעט התעלפה למראי. האיכר ציווה עליה להכין בשבילי צידה לדרך. " היהודיה הקטנה הזאת פצועה, כנראה קשה, " אמר לאשתו, "אינני רוצה שהיא תיפח  את נשמתה אצלנו. ובכן , מהרי, אישה".
לא עניתי. לקחתי את הכריכים , הודיתי לזוג והלכתי. אמרתי בליבי : " לא , אדוני, אתה טועה. אני לא אוציא את נשמתי. על כל פנים לא כל כך מהר."

יום חמישי, 6 באוקטובר 2016

סיפור האימוץ המטלטל של ניצה קפלן



היא נולדה בתור לוסיה בורנשטיין בפולין, בגיל ארבע שונה שמה לניוטה בולסטט ובגיל שש הפכה להיות ניצה קפלן. בדרך עברה שתי יבשות, שני בתי יתומים, משפחה מאמצת ודרמה משפטית אחת גדולה שבה היו מעורבים משה לנדוי וגדעון האוזנר.


 בגיל 4 היא נמסרה לארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים". בפולין . כאשר הועלתה לישראל נמסרה לאימוץ .  ההורים המאמצים היו מאיר וחיה קפלן, זוג בורגני, מוותיקי קרית מוצקין, שכלו את בנם יחידם יששכר במלחמת העצמאות.  בית משפחת קפלן היה מקום שקט, הרבה שמחת חיים לא היתה שם, אך דאגה ואהבה כנה לילדה הערירית היו בשפע. 
מאוחר יותר ההורים הביולוגים ביקשו לקבל חזרה את ביתם לוסיה . בית המשפט הכיר בתביעתם , אבל הילדה שנקראה עכשיו ניצה קפלן , והייתה קשורה מאד מבחינה נפשית להוריה המאמצים , ברחה חזרה לבית הוריה המאמצים .
בסופו של דבר , נמצא הסדר של פשרה שבו הילדה ניצה קפלן המשיכה לגור בבית הוריה המאמצים והוריה הביולוגים עברו להתגורר לידם בקרית מוצקין . הילדה ניצה קפלן לא הצליחה להתקשר להוריה הביולוגיים וחשה ניכור כלפיהם , ותמיד העדיפה את הוריה המאמצים.
חיה בורנשטיין , האם הביולוגית , נפטרה במאי 80'. ניצה קפלן לא היתה בהלוויה ומעולם לא עלתה אל קברה. יחזקיאל בורנשטיין נפטר כעבור 13 שנים, לאחר שנישא בשנית. 
חיה קפלן, האם המאמצת , נפטרה במאי 87'. ניצה טיפלה בה במסירות, בביתה, עד יומה האחרון, כשהיא מאכילה אותה, מקלחת ומלטפת את ראשה. במשך שנים עלתה מדי יום אל קברה. עד היום, היא אומרת, כשיש לה משהו לספר, משהו טוב או רע, דבר ראשון היא עולה אל קבר אמה.

סיפור האימוץ המטלטל של ניצה קפלן - כללי - הארץ



יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

הילדים שלנו / שרה שנר-נשמית




 סיפורו של ארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים", שפעל בפולין אחרי המלחמה לשם איתור והצלת ילדים יהודים שהסתתרו בבתי לא יהודים בתקופת השואה
שרה נשמית הייתה ממקימיו ופעיליו המרכזיים של ארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים" – ארגון שעסק באיתור ילדים שגודלו במשפחות נוצריות או במנזרים, והשבתם לחוגי העם היהודי .
לקטלוג בית לוחמי הגיטאות

הילדים שלנו / שרה שנר-נשמית - בית לוחמי הגטאות

הוקרה למצילי הילד מאימת הנאצים



 

מרץ 2012

טקס הענקת אות חסידי אומות העולם לבני הזוג סטניסלב ורגינה סבידה ז"ל מפולין. את האות קיבלה בשמם נכדתם שהגיעה ארצה מפולין.

הטקס נערך בהשתתפות ניצול השואה ד"ר אברהם הורוביץ, נציג שגרירות פולין, בני משפחה, חברים, ניצולי שואה וחברי ועדת חסידי אומות העולם.

האות והמדליה הוענקו ע"י מנהלת מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם אירנה שטיינפלד, והם ניתנים על הצלתו של ד"ר הורביץ בידי בני הזוג סבידה.

ביד ושם מספרים על בני הזוג: אברהם הורוביץ נולד בשנת 1940 בוורשה להוריו בנימין וטטיאנה (לבית פרידמן) הישר לחיי הגטו. סמוך לחיסול הגטו, באפריל 1943, הצליחו בנימין וטטיאנה בעזרת מכרים פולנים חברי המחתרת (AK) להיחלץ מהגטו לצד הארי. לטטיאנה הושגו ניירות אריים תחת השם "אירנה וולדו" והיא עברה להתגורר עם משפחה פולנית בפרברי ורשה, שם החלה לעבוד תחת זהותה הבדויה. לבנימין נמצא מחבוא בוורשה. הילד אברהם הועבר ממקום למקום עד שבקיץ 1943 נמצא לו בית חם אצל משפחת סבידה, שהייתה מעורבת אף היא בפעילות המחתרת. לבני הזוג סטניסלב ורגינה סבידה  היו שני ילדים, רנטה בת ה-16 ודומיניק בן ה-17, והם קיבלו את אברהם הקטן בזרועות פתוחות. ובכל זאת, עובדת היותו נימול היוותה בעיה קשה להסוואת זהותו של אברהם. סטניסלב מצא לכך פתרון נועז: הילד יוצג כבנו של ידיד מוסלמי טטרי, אשר נמסר לידי משפחת סבידה.

סטניסלב פנה אל ראש הקהילה הטטרית בוורשה וסיפר לו שהילד הוא בנו של ידיד טטרי שנהרג ושאמו נעלמה, וכי הוא נמצא ברחוב כשפתק עם כתובתו של סטניסלב מוצמד לבגדיו. ראש הקהילה קיבל את הסיפור והיה מוכן להוציא את האישורים המעידים על כך, אך קודם היה נחוץ לו אישור הגסטאפו. לאחר לבטים רבים פנה סטניסלב לגסטאפו, ולאחר הצהרה נועזת מפיו שהוא משוכנע כי הילד אינו יהודי, ניתנה לו התעודה המעידה על היותו אחמד קרצקיביץ' (זהותו החדשה של אברהם), בן הקהילה הטטרית.

אברהם חי אצל "דוד סטניסלב" ו"דודה רגינה" עד לקיץ 1944. רגינה הייתה לו כאם, ויחסה החם והאהבה שהעניקה לו עזרו לו לעבור את התקופה הקשה. לאורך כל אותה תקופה זכה אברהם לביקורים מ"הגברת אירנה" (אימו של אברהם שחיה תחת שם בדוי) אחת לשבועיים, אך עם תחילת המרד בוורשה, באוגוסט 1944, נהרגו סטניסלב ודומיניק, ודודה רגינה ובן חסותה הקטן נאלצו למצוא לעצמם מקלט אצל מכרים של רגינה.

עם השחרור, באביב 1945, חזרה אמו של אברהם. רגינה נפרדה מהילד אברהם בדמעות, וטטיאנה לקחה אותו אתה חזרה למקום עבודתה שבפרברי ורשה. הקשר עם רגינה נשמר אחרי המלחמה עד עלייתם ארצה, בשנת 1950. רגינה סבידה נפטרה בשנת 1979.

הוקרה למצילי הילד מאימת הנאצים



פייר נורה בן השתיים־עשרה קופץ מחלון הבית כדי להימלט מחיפושי הגסטפו



אביו של הילד פייר נורה , ד"ר גסטון נורה,  השיג הגנה מיוחדת משלטון וישי בצרפת. אולם את משפחתו העביר זמן קצר אחרי תחילת שביתת הנשק ב-1940 לגרֶנובּל, שהיתה תחת כיבוש איטלקי ולפיכך שימשה חוף מבטחים יחסי לאלפי היהודים שהגיעו לשם. הוא עצמו נשאר בפאריס כרופא בכיר בבית החולים על שם רוטשילד וענד טלאי צהוב
בתחילת נובמבר 1942, כשנחתו חילות בעלות הברית בצפון אפריקה במסגרת "מבצע לפיד", הרחיבו הגרמנים את שליטתם הצבאית גם לחלקי צרפת שטרם נכבשו. הרופא ד"ר גסטון נורה נותק מבני משפחתו. הם עזבו את גרנובל כדי לחפש מקלט בהרי וֶרקוֹר. עם התקדמות המלחמה החמיר מצבם ובינואר 1944 נאלץ פייר בן השתיים־עשרה לקפוץ מחלון הבית כדי להימלט מחיפושי הגסטפו אחר ילדים יהודים. שני אחיו המבוגרים ממנו כבר היו בזמן הזה חברים ברזיסטנס ופעלו במסגרת קבוצות לוחמי הגרילה ב"מאקי".