ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 29 בינואר 2023

נפטר אל"מ ( מיל' ) טוביה רביב ז"ל :הילד מהשואה שהפך להיות אחד ממפקדי חטיבות השריון הנועזים במלחמת יום הכיפורים

 

 

אל"מ (מיל') טוביה רביב 21- באוגוסט 1934 – 24 בינואר 2023, יהי זכרו ברוך !!


רביב נולד בעיר סובוטיצה שבצפון סרביה (אז ביוגוסלביה) בשנת 1934, ובגיל 4 התייתם מאביו. בתקופת השואה התחבא בזהות בדויה אצל משפחה נוצרית בכפר הונגרי.

 

בדצמבר 1948 עלה לישראל. הצטרף עם עליית הנוער לקיבוץ הזורע ובהמשך התיישב במושב רשפון. במרץ 1952 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון, היה לוחם וקצין בגדוד 82 של חטיבה 7. לאחר שחרורו שירת במילואים בגדוד 277 של חטיבה 27 (שהפך מאוחר יותר להיות גדוד 268 בחטיבה 670). במלחמת סיני נפצע באורח אנוש.

לאחר המלחמה גויס מחדש לשירות קבע ושירת כראש לשכת מפקד גייסות השריון, חיים בר לב, מפקד פלוגת טנקים בגדוד 52, מפקד קורס מפקדי טנקים, ראש לשכת ראש אג"ם במטכ"ל, מפקד גדוד 268 במלחמת ששת הימים שלחם עם אוגדת הפלדה בגזרת רצועת עזה וסיני.

 

בפעולת כראמה פיקד על גדוד 268 שהיה חלק מצוות הקרב של חטיבת הצנחנים 80, בפיקוד רפאל איתן. הכוח עליו פיקד בפעולה פעל באזור גשר דמיה, הסתבך בשקיעת כלים בנתיב ההתקדמות, היה נתון תחת אש במשך שעות רבות וסבל אבידות.

ב-1970 מונה לסגן מפקד חטיבה 401, ב-1971 קודם לדרגת אלוף-משנה ומונה להקים את חטיבה 600, עמה נלחם במלחמת יום הכיפורים. החטיבה פעלה תחת אוגדה 143 בפיקוד אריאל שרון. החטיבה נטלה חלק בקרבות באזור החווה הסינית; הן בתחילת המלחמה בקרבות באזור רכס "חמדיה" והן בזמן מבצע אבירי לב וספגה אבידות כבדות.


לאחר המלחמה שיקם את החטיבה, וב-1974 מונה למדריך בתחום השריון במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. בשנים 1975 עד 1978 שירת כנספח צבאי בטורקיה. השתחרר משירות הקבע ב-1979.

בשנות ה-90 שימש רביב כראש משלחת הסוכנות היהודית להונגריה וליוגוסלביה והיה לו תפקיד מרכזי בחילוצם של יהודי יוגוסלביה בזמן מלחמת האזרחים שהתרחשה בה. הוא פרסם ספר בשם: "היוגוסלבים האחרונים" שמתעד את מבצע החילוץ.



מקורות :

 טוביה רביב – ויקיפדיה

 

אילן כפיר. דני דור בנתיבי האש: חטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד,2018

 

אלוף משנה טוביה רביב – מודיעין ניוז

אל"מ (מיל.) טוביה רביב בראיון עם נתנאל סמריק מספר על איבוד 1

 



יום שישי, 27 בינואר 2023

 


ניצולת השואה מלכה זקן, בת 91 מתל אביב. נולדה ביוון ב-1928, והייתה בת 12 כשגורשה למחנה ההשמדה אושוויץ. במחנה העבידו אותה בקיפול בגדים של יהודים אחרים שנרצחו בתאי הגזים. היא סיפרה שכאשר הזיכרונות מציפים אותה, היא מתנחמת בבובות שמזכירות לה את אמה, שנרצחה באושוויץ

 צילום  AFP

מקור  וקרדיט

ראו גם : סיפורה של מלכה זקן ביוטיוב (קישור)

חסיה ורדי , בת 10 , בורחת מהנאצים , מסתתרת בבונקר ביער

 

חסיה ורדי נולדה בשנת 1932 בסטוצ'ק ונגרובסקי בפולין, בת יחידה ליעקב ורבקה. עם פרוץ המלחמה נשרפו חלק מהבתים בסטוצ'ק וליישוב הגיעו פליטים. חסיה, הוריה ועוד יותר מעשרה קרובים עברו להתגורר בבית סבתה חוה. עם כניסת הגרמנים לעיירה בספטמבר 1939 נאסר על היהודים ללמוד, אך ביזמת ההורים למדו הילדים בקבוצות עם מורות פליטות שהגיעו מוורשה.

באפריל 1942 נשלח האב יעקב לעבודה וככל הנראה נרצח מאוחר יותר בטרבלינקה. בספטמבר 1942 גורשו יהודי העיירה לטרבלינקה. בעת האקצייה הסתתרה חסיה בבונקר שחפרו בבית קרובות משפחה. לאחר מכן ברחה ליער עם קבוצת נשים וילדים, בהם אמה וסבתה. בימים ביקשה אוכל בכפרים ובלילות לנה ביער. סבתה של חסיה לימדה אותה לסרוג, והיא סרגה אצל הכפריים הפולניים למחייתן.

מדי פעם יצאה הסבתא להביא אוכל מכפריים שהכירוה. בנובמבר 1942 תפסו הגרמנים 11 מחברי הקבוצה, בהם חסיה, אמה ובני דודיה משה ושרוליק. הם נלקחו במשאית, הורדו בצד הדרך, נצטוו לשבת על סף תעלה לצד הדרך במרוזובה-וולה ונורו למוות. חסיה שרדה בדרך נס. לאחר שהסתלקו הגרמנים הגיעה מגואלת בדם לבית משפחת בוזיק שאצלה נהגה לסרוג. כשנתפסה הקבוצה הייתה סבתה באחת מגיחותיה לאיסוף אוכל, והיא מצאה את חסיה ולקחה אותה לגטו קוסוב הסמוך. בגטו נפטרה סבתה של חסיה בזרועותיה. בזמן חיסול הגטו הסתתרה חסיה בעליית גג. לאחר הלשנה של פולנים הצליחה לברוח מגרמנים שרדפו אחריה והגיעה לבית רזימינסקי בסטוצ'ק. האם לאוקדיה סייעה לה, אך האב סילק אותה, והיא הצטרפה לקבוצת יהודים ששהתה בבונקר ביער.

בנם של בני הזוג רזימינסקי, מיעטק, הזהיר את חברי הקבוצה מפולנים וסייע להם במזון ובמידע עד בוא הצבא האדום.

בשנת 1990 הכיר יד ושם במציליה של חסיה, מיעטק ולאוקדיה, חסידי אומות העולם. עם השחרור שבה חסיה לסטוצ'ק, אך בשל האנטישמיות שחוותה עברה ללודז'. היא שהתה בביתן של משפחות אומנות, עברה לבית יתומים שהייתה בו פעילות ציונית ולאחר מכן עברה את הגבול לצ'כיה ולגרמניה עם קבוצה ציונית. באפריל 1946 עלתה לארץ ישראל בעלייה הלגלית, באנייה "שמפוליון".

חסיה הגיעה לקיבוץ גן שמואל במסגרת חברת הנוער, ואתה עברה להכשרה מגויסת בקיבוץ גת ולאחר מכן השתתפה בהקמת הקיבוץ ניר יצחק. לאחר מלחמת העצמאות עברה לעפולה ועבדה בבנק הפועלים. חסיה היא אשת עדות, נוסעת עם משלחות תלמידים לפולין ומשתתפת במפגשים עם תלמידים בבתי ספר. היא פעלה בסיועו של זבישק נגינסקי, פולני שפועל להנצחת השואה בהקמת מצבות בפולין ולהקמת מצבה להנצחת היהודים שנרצחו בתעלה בכניסה למרוזובה-וולה ומצבה ביער הסמוך שבו נקברו. חסיה נישאה למרדכי ז"ל, ולשניים ארבעה ילדים וארבעה נכדים.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

מקור



יום שני, 23 בינואר 2023

יוסי חן , מילדי מרד גטו לחווא

 

יוסי חן נולד ב-1936 היה סוכן מוסד ומחבר ספרי מחקר היסטורי על מרדף המוסד אחר הנאצים וספר אוטוביוגרפי "האור בקצה היער".

תודה לד"ר עמוס ביק על המידע

הוא נולד בשם יוסף חיניץ ב־1936 בעיירה לחווא, אז בפולין וכיום בבלארוס. אביו ברל־דב היה יערן' אמו חיה-שרה הייתה עקרת בית וגידלה את יוסף ואחיו הצעיר משה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, פלש הצבא האדום אל העיירה וסיפחה לברית המועצות. ב-1941 פלשו הנאצים לברית המועצות וכבשו בין השאר את העיירה. יום אחד לפני פלישת הגרמנים, ב-21 ביוני 1941, היה יוסי בן 5 וסבל מכאבי תופת בבטנו, שאילצו את משפחתו לאשפזו. זו אולי הסיבה לכך שהמשפחה לא נמלטה מזרחה לברית המועצות, כמו שעשו לא מעט יהודים באזורים שנכבשו בידי הנאצים. הרופאים אבחנו אצלו דלקת תוספתן, ניתחו אותו והצילו את חייו. חודשים אחדים לאחר כיבוש לחווא הקימו בה הנאצים גטו. זה היה גטו קטן של שני רחובות ו־45 בתים, שבו חיו יותר מ־2,000 יהודים, יהודי אחד על מטר רבוע. חלקם היו תושבי העיירה, והשאר הובאו מהעיירות ומהכפרים מסביב.

"חיי ניצלו בזכות אירוע אחד: המרד בגטו לחווא", כתב יוסי חן בספרו "האור בקצה היער" שפרסם ב־2011, שבו סיפר את זיכרונותיו. ב־3 בספטמבר 1942, כשהתברר לראשי היודנראט כי בהוראת הגרמנים חפרו איכרי הסביבה בקרבת העיירה בורות, הם הבינו את המשמעות והורו על התקוממות. למפקד המרד מונה יצחק רוחצ'ין, מפקד בית"ר בעיירה. ראשי היודנראט, דב-ברל לופטין וישראל דרבסקי, החלו להצית בתים. במקביל התנפל רוחצ'ין, כשבידו גרזן, על חייל גרמני וניפץ את גולגולתו. גטו לחווא היה ראשון הגטאות שמרדו ברוצחים הנאצים.

כ־650 יהודים הצליחו לברוח לאזורי הביצות והיערות כשגדר הגטו נפרצה, והיתר נרצחו או נלקחו אל הבורות החפורים ונורו שם. רוחצ'ין נורה ונהרג כשקפץ לתוך נהר. מרבית הבורחים התגלו והוצאו להורג. רק כ־100 הצליחו להצטרף לפרטיזנים שביערות, ושרדו את המלחמה. עם הבורחים והשורדים היה גם יוסי בן ה־6, שבדיעבד הסתבר שהיה הילד הצעיר ביותר שניצל מהגטו.

במהומת הבריחה תחת אש איבד חן את משפחתו, אך לאחר כשעה כשהוא רץ לבדו באורח פלאי פגש את דודו הירש לייב, שהיה חייל בצבא הפולני, ולמחרת התאחד עם אביו. משתף פעולה בלארוסי רצח את הדוד. אמו ואחיו לא הצליחו לנוס על חייהם, נתפסו והוצאו להורג.

חן ואביו הסתתרו בערימות שחת וביערות, שתו מים מנהרות, אכלו מפירות היער ולבסוף הצטרפו לפרטיזנים. "היינו כמו ג'וקים שבורחים ממקום למקום", הוא תיאר את התקופה שבה שרדו את השואה. לחווא והאזור שמסביב לה שוחררו על ידי הצבא האדום ביולי 1944. אחד האירועים שנחרתו בזיכרונו של חן היה הוצאתו להורג בכיכר העיר בתלייה של משתף פעולה. "ראיתי נקמה זאת בשמחה. שמחתי על הנקמה שביצעו במשתף פעולה עם הגרמנים", כתב בזיכרונותיו.

עם סיום מלחמת העולם השנייה במאי 1945, החלו האב והבן את מסעם מערבה. הם עברו לפולין, משם המשיכו לאוסטריה וגרמניה, שבהן שהו במחנות עקורים ופליטים יהודים. משם, בעזרת ארגון הבריחה של ההגנה, הגיעו לנמל סט בצרפת, שם עלו על ספינת הנהרות האמריקאית "פריזדנט וורפילד", ששמה שונה לאקסודוס. יוסי, כמו גם יתר המעפילים, גורשו על ידי הבריטים לאירופה והורדו בכח בנמל המבורג שבגרמניה.

באוגוסט 1948 הפליגו שוב ברל ויוסי בן ה־12 בספינה "עצמאות" לנמל חיפה, והפעם לצמיתות. הם גרו בחולון, שבה גרה אחותו של האב שעלתה לישראל בשנות ה־30. חן הצעיר היה חבר בקן השומר הצעיר בעיר, ובגיל 16 עבר ללמוד בכיתה י"א בבית הספר היוקרתי של אותם ימים, "כדורי".

שירות צבאי וכתיבת היסטוריה

לאחר גמר לימודיו התגייס ב־1955 לנח"ל, הלך לקורס קצינים ופיקד על היאחזות הנח"ל בארותיים (כיום היישוב עזוז) שליד ניצנה בגבול מצרים.

במהלך שירותו הצבאי התוודע לאנשי יחידה 154 של אגף המודיעין (אמ"ן) בצה"ל, שמשימתם הייתה לגייס סוכנים בקרב הבדואים בנגב ובסיני. כך החל הרומן בן 30 השנים שלו עם עולם הריגול והמודיעין.

להמשך המידע בוויקפדיה בעברית (קישור)

 

יום ראשון, 22 בינואר 2023

ההישרדות של הנער צבי פרנק בשואה

 

בצילוםהילד צבי פרנק עם אחותו נושה במשתלה, פרנקפורט גרמניה, 1929. ⁠

⁠⁠ האחיות נושה ובתיה עלו לארץ ישראל בתחילת שנות ה30

אחיותיהן לולה וברוניה, יחד עם הוריהן יצחק והניה פרנק, גורשו ב-1942 מגטו פשמישל למחנה בלז'ץ, שם נרצחו.

הנער צבי שרד את השואה במחבוא  בפולין ועלה ארצה לאחר המלחמה. ⁠

במלחמת השחרור בשנת 1948 התגייס לאחת החטיבות הלוחמות בדרום ונלחם באומץ.

מקור : יד ושם

מסע ההישרדות של ילדי משפחת ונטורה בשואה מלבד הילד עמנואל

 


 הילד בתצלום הוא עמנואל ונטורה, בנם הרביעי של אנה ולואיג'י ונטורה, צאצאים למשפחות יהודיות שורשיות המעורות בתרבות האיטלקית שחיו באיטליה מאות בשנים.

ב-1938, בעקבות חקיקת חוקי הגזע באיטליה, פוטר לואיג'י ממשרתו עקב יהדותו. אנה ולואיג'י ניסו למצוא פרנסה ועתיד ועברו עם ילדיהם לשווייץ. לואיג'י לא הצליח להשיג רישיון עבודה ולאחר ארבעה חודשים התפצלה המשפחה. לואיג'י עבר לפריס ומצא עבודה בבית חרושת למטוסים באזור פריס. אנה ושלושת הילדים חזרו לאיטליה, שם נולד באותה שנה עמנואל.

 אנה והילדים נדדו בין מקומות מגורים. בקיץ 1940, לאחר כיבוש פריס על ידי הגרמנים, חזר לואיג'י לאיטליה במסע בן 1,800 ק"מ ברכיבה על אופניים, והמשפחה התאחדה במילאנו. קשיי הפרנסה טלטלו אותם שוב ממקום למקום והם עברו למריאנו קומנסה (Mariano Comense). לאחר כיבוש איטליה על ידי הגרמנים בספטמבר 1943 נמלטו בני משפחת ונטורה למילאנו יחד עם אמה של אנה, ג'וליה (Giulia)  טרצ'ינה, ומשם עברו לקנטו ולכפר אביאטה גואצונה (Abbiate Guazzone), שם היו ללואיג'י מכרים.

 עקב המצוד אחר היהודים עזבו בדצמבר 1943 בני המשפחה את ביתם בכפר ועברו להסתתר מעברו השני של הרחוב. ג'וליה חלתה. אנה התגנבה לבית המשפחה אותו עזבו כדי להביא תרופות לאמה ונתפסה על ידי שוטרים איטלקים. היא נשלחה למאסר בבית הכלא במילאנו ומשם הועברה למחנה הריכוז פוסולי (Fossoli). בדרך לא דרך הצליחה אנה להבריח מתחנת המשטרה לבני משפחתה את מעיל הפרווה שלה וטבעת יהלום, כדי שאלה יסייעו להם לשרוד.

 18 מכתבים וגלויות הצליחה אנה לשלוח אל בעלה וילדיה. האחרונה שבהן מוצגת בתערוכה זו. אמה של אנה, ג'וליה, אכולת רגשות אשם על מעצר בתה, הסגירה עצמה לשלטונות, נאסרה בפוסולי ומתה במחנה בזרועות בתה. ב-22 בפברואר 1944 שולחה אנה ונטורה מפוסולי אל מותה באושוויץ.

לואיג'י והילדים המשיכו להימלט ממקום למקום. במאי 1944 נפצע לואיג'י בעת הפצצה של רכבת באזור פיזה כשהיה בדרכו אל ילדיו ואושפז בבית חולים, שם מת מפצעיו.

מקום המסתור של הילדים לבית ונטורה בפיזה הופצץ. הם הצליחו למצוא מקלט במנזר ואחר-כך בבית החולים. מרים בת ה-16, שאול בן ה-14, דניאל בן ה-8 ועמנואל בן ה-6 שוחררו באוגוסט 1944 בפיזה. על מותו של אביהם ידעו, אך קיוו שאמם תחזור. חיילים יהודים ארצישראליים בצבא הבריטי לקחו אותם תחת חסותם והעבירו אותם לבית נוער יהודי בפירנצה.

 

עמנואל הקטן חלה. כל המאמצים לרפאו כשלו והוא מת בינואר 1945 בפירנצה.

 

מקור וקרדיט " יד ושם"

 


החיים הטרגיים של הנערה נלי שיפטן בתקופת השואה

 


נלי שיפטן נולדה בבראסלו ב-1928 להנס היהודי ולפרידה גרלך הנוצרייה. אהבת נעורים שפרחה בעיר בין יהודי לגויה, אחת מיני רבות בשנים שבין המלחמות. סיפור האהבה לא החזיק והזוג התגרש לאחר מספר שנים. אמא פרידה עלתה כבר ב-1933 לארץ ונישאה מחדש ואבא הנס גידל את נלי בחיק משפחת שיפטן המורחבת.

בליל הבדולח, בנובמבר 1938, נתפס הנס ונשלח למאסר בבוכנוואלד. לאחר ששוחרר, הוא נצטווה לעזוב את העיר תוך 48 שעות. לנלי לא היו את הניירות הנדרשים והיא נשארה עם אימו של הנס, האלמנה בעיר, עד לקבלת המסמכים הנדרשים.

במרץ 1939 נפטרה אימו של הנס ונלי נותרה לבדה. היא עברה לזמן מה לבית הסבים השניים, הוריה של פרידה, הגויים. באוקטובר 1941 נאסר על יהודי בראסלו לצאת ממנה ובנובמבר כבר החל גירוש יהודי העיר והסבים שלחו את נלי לבית היתומים של הקהילה היהודית בעיר, מחשש להשאיר אותה בחזקתם. הנסיונות לשכנע אותם להחזיר אותה לביתם, עלו בתוהו. חברתה הטובה, קרלה וולף זוכרת את אמא שלה מנסה לשכנע אותם לקחת את נלי חזרה לביתם.

נלי נותרה בבית היתומים.

במרץ 1943, גורשה נלי, עם שאר ילדי בית היתומים לאושוויץ, שם נרצחה כמעט מייד.

שני הוריה של נלי, שבורי הלב בפלשתינה, הקימו משפחות חדשות.

פרידה נישאה בשנית ונולד לה בן- אוריאל, החי עימנו עד היום והנס נישא בשנית וגידל את ילדי אשתו החדשה בנהריה.

תודה למשפחה שאיפשרה לי לחלוק את הסיפור שנגלה לנו במחקר שערכתי עבורם.

 

מקור וקרדיט : Efrat Shimoni Susser

קישור


רות אליעז: בתה נרצחה באושוויץ - שרדה והקימה משפחה בישראל

 

 


  רות אליעז הייתה ניצולת גטו טרזין, מחנה ההשמדה אושוויץ ומחנה העבודה טאוכה. היא הייתה אשת עדות בישראל ובגרמניה ומלוות משלחות ישראליות לגרמניה ולפולין. ספרה האוטוביוגרפי "רוח חיים" יצא לאור בגרמנית, עברית ואנגלית.

 

ב-3 באוגוסט 1944 נולדה באושוויץ בתה של רות. מנגלה אסר על רות להניק את התינוקת. יום לפני שהגיע מנגלה לצוות על המתתן של רות ובתה בתאי הגז, שכנעה ד"ר מצה שטיינברג (לימים מרגיט בלייר) את רות להזריק מורפיום לבתה, הן כדי לקצר את סבלה של הבת, והן כדי שרות תוחזר לעבודה וכך תושאר בחיים.

"עד שנפטרה לא חלף זמן רב, אבל עבורי היה זה נצח. לילה אחרון ביחד עם בתי. מדוע עשיתי זאת? אולי בכל זאת היית יכולה לחיות? הפסקת לנשום, בתי. אולי נגאלת סוף סוף מהעינויים האיומים של חייך הקצרים? האם סבלת מאד? ילדתי, הכל נגמר. לא תצטרכי עוד לסבול. את השתחררת כבר. מדוע לא הביאה מצה מורפיום גם בשבילי? אני רוצה ללכת אתך. למה מצה אומרת שעלי להמשיך לחיות? איך אוכל לחיות עם העול הזה? אני לא רוצה לחיות. (ע' 137)"

לסיפור החיים המלא באתר יד ושם

רות אליעז: בתה נרצחה באושוויץ - שרדה והקימה משפחה בישראל




הילדה אווה לביא, בת 6 , מסתתרת מתחת לצריף. במחנה פלשוב : "איש לא ראה אותי אך אני יכולתי לראות כשמישהו התקרב."

 


  ניצולת השואה אווה לביא היתה מהילדים הצעירים ביותר ברשימת שינדלר, שניצלו במפעליו של שינדלר בפלשוב ובברונליץ. אווה לביא היא אשת עדות המספרת את סיפור הצלתה בארץ ובעולם. בין היתר נאמה בבניין האו"ם בניו יורק ביום השואה הבינלאומי בינואר 2018

 

אווה לביא נולדה בשנת 1937 בקרקוב שבפולין להוריה יעקב זאב ופליציה (פלה) רץ. לאביה הייתה חנות לחומרי ברזל. הוריה שמרו מצוות וביקרו בבית כנסת בשבת. בני המשפחה דיברו פולנית ויידיש, אך ידעו גם גרמנית, בייחוד פלה, שלמדה בצעירותה שפות שונות.

עם הכיבוש הגרמני הצטוו בעלי עסקים יהודים רבים בעיר למסור את מפתחות בית העסק שלהם למפקדה הגרמנית, וקיבלו הבטחה שהמפתחות יוחזרו אליהם בערב. אמה של אווה ראתה שהגרמנים לא מחזירים את המפתחות והחליטה ללכת למפקדה ולדרוש אותם. איש לא העז ללכת לשם, מפחד שיוכה או יירצח.

אמי, שהייתה אישה נמוכת קומה ועדינה אך בעלת אופי נחוש ולא מתפשר, הלכה לשם בערב ובגרמנית המצוינת שלה ביקשה לקבל את המפתחות בחזרה. הגרמנים הסתכלו עליה בתמיהה. הם לא ציפו שיהודים יתחצפו ויבואו לקחת את שלהם. הם סירבו, אך אמי אמרה להם: "אבל אתם הבטחתם! מה? הגרמנים לא מקיימים הבטחות?" מרוב תדהמה הם נתנו לה את המפתחות. כך אפשר להבין מי הייתה אמי וכיצד הצליחה להציל אותי.

האב המשיך להפעיל את העסק המשפחתי והאם עבדה בתפירה במפעל של יוליוס מדריץ', שלימים הוכר כחסיד אומות העולם. בזכות חנותו של האב, שהיתה מחוץ לגטו, קיבלה המשפחה כרטיס מזון.

כל זמן שהותנו בגטו לא יצאתי לשחק בחוץ. אמי שמרה עלי. היא אמרה שאם אשמע את הגרמנים צועקים "ראוס" (החוצה), עלי להסתתר, לא להיראות ולא להישמע. כך עשיתי. תמיד הייתי כמו רובוט קטן צייתן. אמי הכינה עבורי מקומות מסתור, אך לא תמיד היה מספיק זמן להיכנס אליהם. פעם אחת התקרבו הנאצים לדלת ואמי לא הספיקה להחביא אותי. היא הייתה נואשת: היא הושיבה אותי מחוץ לחלון הדירה, כשאני אוחזת במרזב, בקור של 20 מעלות מתחת לאפס. כמעט קפאתי עד שהנאצים עזבו. בנס נשארתי בחיים.

הילדים הגדולים ממני הסתתרו בכל מקום: במערכות הביוב, בשירותים ציבוריים ובערימות אשפה, משתדלים לא להיכנע לפחד המתמיד. ילדים בני שש היו זקנים ציניים שניסו לשרוד.

 

במרס 1943 חוסל גטו קרקוב.

אנחנו עומדים בחצר של הבית, מהומת אלוהים, זורקים דברים, זורקים אנשים, אנשים בורחים, אנשים בוכים, אני על יד אמא, קצין גרמני עם אקדח אומר לאמא: "עכשיו הילדים ילכו למשאית הזאת, זה כמו קייטנה." הם רצו להרגיע, לשמור על שקט. אמא אמרה: "אדוני הקצין, זאת ילדה קטנה ולא בריאה, יש לי רק בת יחידה. אתה יכול להרוג אותנו פה עכשיו, זה בסדר, אבל אל תפריד בינינו. אני לא אתן את הילדה!" הוא כנראה היה בהלם רגעי מהאישה הקטנה עם הגרמנית המושלמת ואמר לנו: "תסתלקו מהר!" חזרנו לדירתנו בגטו.

אבי חשש לגורלנו ובייאושו השיג רעל, ציאניד. הוא מזג אותו לכף וניגש אלי, ראשונה, כי לא רצה שאראה במותם. אך אמי קמה פתאום, תפסה את הכף, זרקה אותה ואמרה: "לא נהרוג את עצמנו. אלוהים יחליט עבורנו". הייתה זו הפעם הראשונה שאמי, אישה קטנה ושברירית שהעריצה את בעלה, התנגדה לו.

בסוף 1944 הועברה המשפחה מגטו קרקוב למחנה הריכוז והעבודה פלאשוב.

אמי מצאה מיד מקום מסתור בשבילי, מתחת לצריף. איש לא ראה אותי אך אני יכולתי לראות כשמישהו התקרב. אך היו מחזות שלא הייתי אמורה לראות אף פעם: בנות דודי התאומות, בנות גילי, שאותן אהבתי מאד, נתפסו על ידי הנאצים, הובאו לפלאשוב ונורו תוך כדי ריצה על גבעה. מהמחבוא שלי ראיתי כיצד נפלו. המראה הזה מלווה אותי כל חיי.

בפלאשוב כולם עבדו: אבא עבד במחסן ואמא עבדה אצל קצין גרמני שמאד העריך את עבודתה הקפדנית. אמון גת, מפקד המחנה הרוצח, דאג שהאסירים ירגישו איפה הם נמצאים: מדי יום אנשים נקראו למגרש המרכזי ושם הוכו מכות רצח וגם נתלו, ללא סיבה, כדי שיבינו שהם רק אבק אדם.

היה בפלאשוב בחור צעיר שהורי "אימצו" אותו ועזרו לו לשרוד. כתמורה, כאשר היה גונב לחם, היה מתחלק איתי. אמי לא הרשתה לי לעזוב את המחבוא שלי אבל מכיוון שהייתי ילדה קטנה ומשועממת, פעם אחת המרתי את פיה, כי ראיתי שמשהו קורה במגרש המסדרים ורצתי לשם, בלי שאף אחד ראה אותי. במגרש היו רוב אנשי המחנה שנצטוו ללכת במעגלים ולהביט על שני אסירים תלויים. אף אחד לא שם לב אלי, כי הייתי קטנה ונמוכה.

פתאום מהשיחים שמסביב יצאה יד של חייל גרמני עם רובה. הוא משך אותי מבין השיחים ואמר: "תחזרי מיד לצריף שלך, זה לא מחזה בשביל ילדים קטנים." היה לי מזל בלתי מובן, או אולי אותו גרמני היה אב לילדה כזאת בגרמניה? מאז הייתי הרבה יותר ממושמעת.

לדעתי נכללתי ברשימת שינדלר בזכות הורי, שהיו מוערכים בפלאשוב בשל יושרם ועזרתם לאחרים. במסגרת הרשימה יועדנו להישלח בסוף 1944 לבית החרושת של שינדלר בצ'כיה, 300 נשים לחוד ו-1200 גברים לחוד. אמא ואני עלינו עם כל הנשים לרכבת הבהמות. הרכבת עצרה אחרי נסיעה קצרה. הצצנו מהסדקים וראינו אסון: השלט הראה שאנחנו נמצאות באושוויץ! ההיסטריה והבכי היו נוראים. לא רצינו לרדת מרוב פחד. כולם כבר ידעו מה זה אושוויץ. אבל הנשים הגרמניות ששמרו עלינו היו חזקות ונחושות. נכנסנו למקלחת. היינו בטוחות שמהצינור יצאו גזים, אבל אלה היו מים. הודינו לאלוהים.

באושוויץ הופרדתי מאמא ושובצתי לגן ילדים לדוגמה, שהוקם כדי להראות לעולם שהילדים היהודים באושוויץ חיים בתנאים טובים. קיבלנו שם די אוכל כדי שלא ניראה מורעבים. בעת ביקור הצלב האדום קיבלנו ארוחה מיוחדת של תפוחי אדמה צלויים. הריח היה נהדר והזכיר לי את הנזל וגרטל, כשמכשפה מפתה את הילדים עם האוכל.

לאחר מספר ימים הועמדתי לסלקציה. אוסקר שינדלר שלח את אנשיו על מנת להוציא אותנו, הנשים, מאושוויץ. כאשר קראו בשמי וצעדתי קדימה הגרמנים צחקו משינדלר ולעגו: "זאת מומחית לנשק?" שינדלר נשאר רציני והסביר שיש לי אצבעות דקות מאד והוא לימד אותי איך לנקות חלק מסוים באחד הפגזים, עבודה שאותה רק אני יודעת.

 

שינדלר ואנשיו הצליחו להוציא את אווה ואת אמה. המשפחה הגיעה למפעלו של שינדלר בברינליץ שבצ'כיה.

בברינליץ חגגו לי יום הולדת שמונה. גברת שינדלר הביאה לי תפוז עטוף בנייר דקיק. זה כנראה היה תפוז מיפו. הריח הנהדר עדיין נמצא באפי. גם האסירים עשו לי הפתעה אדירה. לא היה שם מספיק אוכל. הייתה הקצבה קטנה של לחם, מרגרינה וריבה. ממרכיבים אלו הם עשו עוגה יפה והביאו לי אותה ליום ההולדת תוך ויתור על הקצבת האוכל שלהם. הייתה התרגשות אדירה. הערכתי מאד מאד את ההקרבה של כולם.

יום אחד הגרמנים נעלמו מהמחנה ואפשר היה לצאת. המלחמה נגמרה! יצאתי החוצה. פתאום מישהו ראה מרחוק חייל רוסי בודד על סוס מתקרב למחנה, וצעק: "תקטפו פרחים מהר ותתנו לילדה." נתנו לי כמה פרחים כדי שאתן לחייל הרוסי. רצתי אליו עם הפרחים, הוא העלה אותי על הסוס, וככה נכנסנו למחנה. אנחנו חופשיים!

לאחר השחרור שבה המשפחה לקרקוב, שם נתקלה בעוינותם של חלק משכניהם הפולנים. פולנים אחרים שהכירו את האב מהחנות, וכן את האם, התנהגו אחרת. אחד מהם, שהיה בעל בית בן שלוש קומות, אפשר למשפחה לגור בדירת שניים וחצי חדרים.

הורי היו אנשים מאד רגישים ונזהרו מאד בפגיעה ברגשות של אחרים. הרבה אנשים שהיו איתנו במחנות, איבדו את ילדיהם. לכן, כשהיינו הולכים ברחוב, ומרחוק ראינו אנשים אומללים אלה, הורי היו דוחפים אותי לאיזה פתח בית ואומרים: "לא צריך לנקר עיניים." אפילו כששינדלר ביקר בקרקוב אחרי המלחמה ונפגש עם הניצולים שלו, הורי לא היו לוקחים אותי, שוב: "כדי לא לנקר את העיניים". אני בטוחה שהם נהגו כמו שצריך.

האב פתח חנות בקרקוב עם שותף פולני. אווה החלה ללמוד בבית ספר יהודי ביידיש. היא למדה לנגן על פסנתר, רקדה בלט, למדה צרפתית, עשתה סקי, שחתה בנבחרת נוער והיתה בתנועת "השומר הצעיר".

בגיל שמונה הייתי "קומוניסטית" כי הרי סטלין והחיילים שלו שחררו אותי. אבל האנטישמיות התחילה להיות מורגשת והשומר הצעיר נהיה מרכז חיי. לאט לאט ההורים הבינו שאין ברירה. לא הייתה שאלה לאן. דפקתי להם בראש עם "השומר הצעיר."

בשנת 1950 עלתה משפחתה של אווה לישראל.

אווה היא אשת עדות ביד ושם ומוסרת עדות בפני חיילים, תלמידים ומורים מרחבי העולם, בין היתר מסין, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד וקוריאה. היא נשלחה להרצות בפני תלמידים בניו זילנד ובלונדון, ובינואר 2018 הוזמנה להרצות בבניין האומות המאוחדות.

למעלה משבעים שנה אחרי המלחמה, כשאני נמצאת עם תלמידים במחנות בפולין וחושבת על אלפי אחי שצעדו אל מותם לבורות ההריגה או לקרמטוריום, אני תוהה מדוע אלוהים הציל אותי. אבל אחרי הנאום באו"ם, כשפניתי לכל העולם בנושא השואה האפל, חשבתי שאולי זה היה הדבר הגדול שאלוהים תכנן עבורי. אני שמחה לתרום להבנת הנושא הקשה והאיום הזה, ומקווה שמאמצים אלה יתרמו למלחמה באנטישמיות, הכחשת השואה, דעות קדומות ושנאה.

לאווה ולבעלה יגאל ז"ל שני ילדים ושלושה נכדים.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם


ישראל לוין , בן 11 , והחייל הגרמני בגטו וורשה

 


מאת:

אטילה שומפלביאלכסנדרה לוקש

הילד בן ה-11 שזחל בין צינורות הביוב שמתחת לגטו ורשה הבוער, והקים בארץ משפחה מרסיסי חייו – נטמן השבוע, בגיל 90, בבית העלמין של קיבוץ יגור, שם התגורר מרבית חייו. בתו של שורד השואה ישראל לוין, אתי דגוביץ', מספרת באולפן ynet על האבא שרצה להיות "יותר צבר מהצברים ויותר קיבוצניק מהקיבוצניקים", וסירב להיות חלש גם כשהאש בערה סביבו.

"במלחמת יום כיפור – כשאני כבר הייתי בת 21 וברמת הגולן הייתה קטסטרופה – אבא נשלח עם החטיבה שלו, חטיבת המילואים הראשונה ( היה מג"ד שיריון , גדוד 96 ) להציל את הסדירניקים ברמת הגולן", היא מספרת. "הוא הגיע לשם וראה את החיילים שלו בוערים, ומיד נזכר בגטו. הסורים כמעט הצליחו להגיע אליהם, אבל אבא לקח את מכשיר הקשר. היה לו קול של מפקד, והוא אמר בקשר: 'שנית שואה לא תהיה, לחתור למגע'".

זה היה בטבעו של ישראל לוין, הנער האחרון שברח מגטו ורשה. "הוא היה אבא מאוד-מאוד חם. אי אפשר היה לדעת עליו את מה שעבר עליו", מספרת בתו. "הוא פשוט חי את החיים. כשהייתי בת 16, שאלתי אותו: 'אבא, איך זה יכול להיות שאתה ניצול שואה?' אז הוא ענה לי, 'את כל תקופת השואה עברתי עם אבא שלי, והוא לימד אותי אף פעם לא לוותר, תמיד לברוח. אף פעם לא הרגשתי מה זה פחד'".

דגוביץ' מספרת כי אביה סמך לחלוטין על אביו. "כשהם היו בגטו, הגרמנים הודיעו ברמקולים לכל דיירי הבניין שבו גרו לרדת למטה, ולהגיע לכיכר שממנה נוסעים למחנה ההשמדה. כולם יצאו, אבל אבא שלו אמר לו: אנחנו מרצוננו לא הולכים. אם הם רוצים אותנו, שיתאמצו. ואז הם שמעו מלמטה מישהו צועק: 'יש שם עוד שני יהודים, תביאו אותם'. אחד הגרמנים עלה למעלה, לקומה האחרונה שבה גרו, וסבא שלי השכיב אותו במיטה, שם עליו המון שמיכות והתיישב עליהן. ואז הגיע גרמני צעיר, בערך בן 22-21, דפק בדלת, וסבא שלי פתח אותה. הגרמני הצעיר הסתכל, הבין את המצב, עשה להם תנועה כזאת עם היד – והציל אותם תוך שהוא מסכן את חייו שלו".

לוין התגייס לקורס קציני שריון, וכשחזר ליגור לאחר השחרור החל לעבוד ברפת. הוא התחתן עם בתיה רבינוביץ, ויחד הם הביאו לעולם ארבעה ילדים: אתי (על שם אמו אסתר), אורי, רוני ואייל. "כשבתיה חלתה, הוא טיפל בה במשך שנים במסירות ובאהבה אינסופית עד יומה האחרון", סיפרו בני המשפחה. לימים נישא בשנית לאריאלה ונולד בנם עידו.

לוין ניהל את מפעל "טובופלסט" ביגור, ולאחר מכן ניהל את אגודת הגג של המפעלים האזוריים בעמק יזרעאל, "מפעלי העמק". במשך השנים הוא השתלב בניהול הקיבוץ, כיהן כמזכיר יגור ובהמשך היה למזכיר הפנים של התנועה הקיבוצית המאוחדת.

במקביל, התקדם במסלול הצבאי והגיע לתפקיד של סגן מפקד חטיבה, בדרגת סגן-אלוף. הוא לחם במלחמות ישראל ממבצע קדש ואילך. גם כשנפצע לא היסס לברוח מבית החולים ולשוב לחזית.

דגוביץ' נולדה עשרה ימים לפני יום הולדתו ה-20 של אביה. "כל השנים הוא נתן הרצאות על השואה, ואני שמעתי את ההרצאות שלו, אבל הוא אף פעם לא דיבר מתוך מצב של מסכנות, אלא להפך", היא מספרת.

מקור וקרדיט ( קישור)

 

יום ראשון, 15 בינואר 2023

הילד ישראל לוין , מאחורי התנור אצל פלק

 


רקע

סיפור חייו של ילד שורד שואה , סא"ל ( מיל')  ישראל לוין ז"ל שנפטר לפני כשבוע , מתוך ספרה המונומנטלי של ד"ר רוני שריג אודות חייו של ישראל לוין  גם בארץ וגם ובתקופת השואה.

במלחמת יום כיפור היה סא"ל ( מיל') ישראל לוין , מג"ד שריון של גדוד 96 .  גדוד 96 היה אחד מגדודי השיריון שבלמו את הסורים במלחמת יום הכיפורים ובמהלך הקרב נפצע קשה  סא"ל ישראל לוין , המג"ד , ופונה לבית חולים , אך ברח מבית החולים על מנת להמשיך לפקד על הגדוד  שהועבר לגזרת  הדרום מול המצרים. .


לסיפור החיים , קטע רביעי  מתוך ספרה המונומנטלי של ד"ר רוני שריג אודות חייו של ישראל לויו בשואה ובישראל.

  

 "לאחר שנמלטו בתעלת הביוב מגטו ורשה , הסתתרו הילד איז'ו ואביו בפאתי היער ליד ורשה . לאחר מכן הובלו ע"י המחתרת הפולנית לורשה הפולנית לדירת מסתור ..

 את דירתו של הפולני ראה לרגע קצר בלבד בטרם הוכנסו למחבוא, שהיה מעין ניקבה צרה בעלת קיר כפול, רוחבה מעט יותר מחצי מטר, שהכניסה אליה הייתה דרך פתח תנור ההסקה. מאוחר יותר נודע לו כי בעל הבית פלק רייצ'ק , שבמקצועו היה בנאי, בנה בה את הקיר הכפול בטרם נכנסה משפחותו להתגורר בדירה הזאת, הוא היה קומוניסט שעוד לפני המלחמה כבר ישב בכלא בעוון התנגדותו למשטר. עכשיו נמנה על אנשי המחתרת הקומוניסטית . בדירה התגוררו גם אשתו, בתו ובנו . שניהם מבוגרים בכמה שנים מאיז'ו. כשהגיעו איז'ו ואביו למחבוא פגשו שם שניים שקדמו להם. במשך תשעה החודשים היו שעזבו ותחתם באו חדשים לתקופות ארוכות או קצרות.

הוא חיבב את צביה , שבזמן כלשהו הצטרפה אליהם ונשארה באותו מחבוא כמה חודשים. היא הייתה חברתו של אנטק , שהסתובב חופשי בוורשה, הביא להם כסף , לפעמים גם אוכל , וביקר אותם בקביעות.  אנטק נראה לגמרי כגוי פולני אבל צביה נראתה יהודיה ולכן נאלצה להסתתר איתם במחבוא הצר .

 מאוחר בערב היו יוצאים בחרש מהמחבוא לדירה דרך פתח התנור שדלתותיו כפולות , איז'ו היה ממהר ראשון לשירותים, אבא לימד אותו להתאפק, אבל לפמים היה קשה לו מדי. הוא למד שאם ישתה במשך היום רק מעט , לא יצטרך להתענות עד הערב.

  כששבו למחבוא היה הילד איז'ו נשכב על הדרגש הצר שלו ומשתדל להירדם מייד ולהתעורר מאוחר ככל האפשר , וזאת כדי לקצר את היום בצינוק , שמנורת החשמל מאירה אותו תמידית באור צהבהב רפה , האוויר בו דחוס מנשימות האנשים ומריחות גופם . אבא תכנן עבורו סדר יום קבוע, ולא ויתר לו. המחבוא היה כה צר עד כי לא ניתן היה להלך בו אלא אם כן אדם אחד היה זז לאורך הקירות ומתהפך על צידו, והאחרים שוכבים על הדרגשים. גם אי אפשר היה להתיישב בקומה זקופה על דרגש השינה, למרות שבזכות קומתו הנמוכה איז'ו מצא לו תנוחות נחוחת לישיבה או רביצה. , "אתה מוכרח למתוח את האיברים שלך, " התעקש אבא, " נסה לעמוד , ואפילו בשכיבה על הדרגש תוכל להצליח, אתה עדיין גדל איז'ו" הזכיר לו   " חשוב שתשמור על הבריאות שלך ותתחזק"

 ערב אחד נשמעה מהקיר החיצוני הדפיקה המוסכמת להשתתק , היה זה סימן שהשוטרים מסתובבים באזור, כולם קפאו על משכבם, גם הנורה הקטנה שהשתלשלה מהתקרה כובתה, והאור הצהבהב התמידי האפיל. בדלת הדירה נשמעו דפיקות עזות וקולות זרים בפולנית , ואיז'ו יכול היה לזהות את קולו הצרוד והעייף של פלק עונה להם. צעדים גסים הדהדו בתוך הדירה, שאון גרירת חפצים, פתיחת מגירות וארונות, הזזת רהיטים והשלכת כלי מטבח ותכולת ארונות. הלשנה.

הדלת החיצונית של תנור ההסקה נפתחה , הקולות קרבו כדי סנטימטרים ספורים מהם. כמעט ניתן היה להריח את זיעתם של האנשים שמעבר לקיר, אבל המחיצה הפנימית לא נפתחה . ההסוואה הייתה מושלמת ושאריות האפר והפחם עשו גם הן את שלהן.

דלת הדירה נסגרה והשוטרים הפולנים הלכו  לדרכם מבלי לגלותם במחבוא .

פלק  הפולני, הבנאי בנה את הקירות והמחבוא בחוכמה גאונית, איש לא יכול היה כל לנחש שיש שם קיר כפול וחיים כפולים מאחורי האפר והפיח של תנור הבית"

 " תשעה חודשים הייתי בכוך, מקום צר ואפל , ורוב הזמן הייתי צריך לשתוק , לא לזוז , כי כל קול או תנועה מיותרת היוו סכנה שמא ניתפס" .

היה לנו מזל שהאיש הפולני שהחביא אותנו היה בן אדם  מדהים, חסיד אומות העולם, הוא היה קומוניסט, ובעיקר הומניסט, מהאנשים היחידים אז שהיו ממש בני-אדם, שזכו לתואר הזה. הוא ואשתו הפולניה, והיו להם גם שני ילדים. אז לא חשבתי על כל זה, רציתי רק לחיות ולהשאר עם אבא. הם החביאו אותנו בבית שלהם , תושייה של מצילים . הוא היה בנאי במקצועו ובנה קיר כפול, בתחכום כל כך רב שלא יבחינו שהוא בונה בתוך הבית. את החומרים הביא במשך תקופה ארוכה בלילות , כל הזמן היה בקשר עם המחתרת , והם התחילו להתכונן לפינוי הלוחמים היהודים מהגטו.

 " מה היה קשה "

" שלא היה מרחב , רק רווח צר , את מתארת לך שכל כך הרבה זמן ( תשעה חודשים) ילד לא יכול להיות זקוף . שכבתי שם כל היום , והייתי חייב ללחוש כי אסור היה לדבר, ולא ראיתי אור שמש, והתחושה הנוראה הזאת שרודפים אחרינו,

 מקור וקרדיט :

 רוני שריג, במהרה תישוב רוח , הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2011

 

 

 


הילד איז'ו ואביו נמלטים מגטו ורשה בתעלות הביוב

 

רקע

סיפור חייו של ילד שורד שואה , סא"ל ( מיל')  ישראל לוין ז"ל שנפטר לפני כשבוע , מתוך ספרה המונומנטלי של ד"ר רוני שריג אודות חייו של ישראל לוין  גם בארץ וגם ובתקופת השואה.

במלחמת יום כיפור היה סא"ל ( מיל') ישראל לוין , מג"ד שריון של גדוד 96 .  גדוד 96 היה אחד מגדודי השיריון שבלמו את הסורים במלחמת יום הכיפורים ובמהלך הקרב נפצע קשה  סא"ל ישראל לוין , המג"ד , ופונה לבית חולים , אך ברח מבית החולים על מנת להמשיך לפקד על הגדוד  שהועבר לגזרת  הדרום מול המצרים. .

לסיפור החיים , קטע שלישי  מתוך ספרה המונומנטלי של ד"ר רוני שריג אודות חייו של ישראל לויו בשואה ובישראל.

  אמו של  הילד איז'ו  ( ישראל לוין ) נתפסה במצוד שערכו הגרמנים לפתע בגטו ורשה במפעלי התפירה ונשלחה מייד  להשמדה לטרבלינקה . אביו של איז'ו היה אחד מלוחמי גטו ורשה והוא שהה יחד איתו בבונקר של לוחמי הגטו , הוא ואביו הצליחו להימלט בתעלת הביוב  בקבוצה שהוביל קאז'יק ( ראו הסיפור כאן בכתבה, קישור)

 "כשהגיעו סמוך לנקודת היציאה מהגטו המתינו עם אנשים נוספים שכבר היו שם. " קרוב לכאן" ,  לחש לו אבא , " יש פתח לתעלת הביוב גדולה , ועוד מעט יוציאו אותנו מהגטו דרך התעלה" , הוא הבחין במישהו שבא ורמז שצריך לזוז,   וקבוצת לוחמי הגטו קמה על רגליה והשתרכה בזהירות אחרי האיש עד לפתח גלוי של תעלה . האנשים החלו לרדת פנימה, נעזרים באיש שניצב ליד הפתח של תעלה. האנשים החלו לרדת פנימה , נעזרים באיש שניצב בפתח התעלה. הריח החריף שעלה מהאפלה הסמיכה היכה בנחיריו. לרגע עזבה אותו ידו של אבא , כשירד לפניו, ואז אחז בו מישהו ומשך אותו פנימה, והניחו בעמידה לצד אביו. כעבור רגעים אחדים ניתנה ההוראה להתחיל ללכת והמכסה של הביוב נסגר מעליהם ".

  


" החושך והצחנה שהקיפו אותו חדרו לכל פתח בגופו. בעקבות אבא ודודה פנינה גם הילד איז'ו נכנס למים בתעלת הביוב. צמרמורת של קור טלטלה אותו, המים הגיעו עד הצוואר והצחנה גדשה את גרונו. הבגדים נדבקו לגוף ועימם פיסות רפש וזוהמה. הם פסעו בזהירות , כשמוביל השיירה מהבהב מדי פעם בפנס. פתאום בא לעומתם גל גדול עכור , זרם עז של מי שופכין והראש של הילד איז'ו שקע במים המטונפים. הוא ניסה להתרומם אבל השיטפון העז לחץ על ראשו ומשך אותו למטה אל דופן התעלה החלקלק. לא היה לו במה להיאחז, ידיו פרפרו, הוא עצם את עיניו ונאבק בזרם ששטף את רגליו , ולא ידע אם כל זה ארך שנייה או שעה, רק הרגיש כיצד מישהו אוחז בו מתחת לבית שחיו ומושה אותו בכוח אל מעל פני המים. הוא היטלטל אחוז בין שני גברים, מלוחמי הגטו,  שלא הכיר ולא יכול היה לראות את פניהם, שהקפיצו אותו מעל למים המרופשים, אחד הלך לפניו והאחר אחריו, ושניהם שמרו שראשו יצוף מעל פני המים בסחף המצחין בתעלות הביוב.

 הם המשיכו לנוע בין תעלות הביוב של וורשה , אבל הוא כבר התעלף.  ידיו של אבא הניפו אותו על גבו והוא נצמד לגוף הרטוב והקר שנשא אותו, והניח את ראשו על כתפו של אבא.

 כאשר הילד איז'ו התעורר הם עמדו בקרבת פתח הביוב, אור צר חדר פנימה מריבועי רשת הברזל מעליהם. אבא השעין אותו על הקיר, וכל העת חש בידו התומכת בו . פתח הביוב מעליהם חרק  , אבל משאית המילוט לא יכלה עדיין להגיע . הם המתינו עוד יממה ולילה עד שתוכל משאית המילוט להיכנס לרחוב ולחלץ אותם.

 רק למחרת הגיעה משאית החילוץ של המחתרת הפולנית. מכסה הביוב נפתח וידיים הושטו למשוך אותם כלפי מעלה, אל האור. שתי כפות ידיים חזקות משכו אותו והוא חש איך אבא מניף אותו עד שמצא עצמו מסונוור ומושלך במהירות לארגז  משאית שרצפתו מרופדת בשקים , בזה אחר זה  הוטלו האנשים פנימה והתחפרו בשקים , מנסים להתחבא ככל יכולתם. ברזנט נסגר בפתח ארגז המשאית, והיא יצאה לדרך, לאחר נסיעה קצרה עצרה המשאית בחריקה , מבחוץ שמע קולות בפולנית ובגרמנית, מחסום הורם, המשאית המשיכה בדרכה, גופו היה רטוב, דביק וקר, אבל השקים עטפו אותו והוא חש מוגן, נאחז בנשימותיו של אבא ששכב סמוך לו , עטוף בשקים, ואף שלא ראה אותו ידע שזה הוא.


 מקור וקרדיט :

 רוני שריג, במהרה תישוב רוח , הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2011

 


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....