ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 29 בדצמבר 2019


לא רבים מכירים את צעדת המוות הראשונה, זו שחיסלה את שדרת המפרנסים של יהודי העיר חלם – ובן ציון דרוטין, ניצול שואה, נשבע שלא תשכחו אותם: "עכשיו אני יכול לקיים את הנדר שנדרתי כשנשארתי בחיים בתור נער, שאספר ולא אשתוק", הוא אומר. "אני יכול לברך 'שהחיינו"
בן ציון דרוטין היה אך ילד כשהנאצים נכנסו לעירו, חלם שבפולין. "עוד לא הייתי בן 8 אפילו", הוא מספר בראיון לאולפן ynet. זמן קצר אחר כך היה עד למה שכונה בהמשך "צעדת המוות" הראשונה. בימים אלה מציינים מלאת 80 שנה לאסון של יהודי חלם, שהיה לאסון של העם היהודי כולו. בדצמבר 1939, רק שלושה חודשים מפרוץ המלחמה, הוצעדו כ-2,000 מיהודי העיירה אל סופם העצוב….

ניצולת השואה זכתה להדליק נר חמישי בפעם הראשונה בחייה



סיפורה של ניצולת השואה נדמה כאילו נלקח מסרט אימה: בהיותה בת שש בלבד נלקחה היא ומשפחתה לגטו ברובע 13 ומשם נשלפו באכזריות היא ויהודים נוספים לגדת נהר הדנובה. התכנון היה לירות בכל היהודים במקום – נשים, ילדים וטף אך כמאמר השיר הידוע - נס גדול היה – וסומר ניצלה....


גטו הבינלאומי – כינוי למבני הגטו הראשוניים ברובע 13, חיה בדוחק קשה עם כ-40,000- 70,000 יהודים נוספים. רבים מאלה שהתגוררו במקום חיו בתנאים אנושיים יותר משאר היהודים באירופה והחזיקו בניירות חסות מזויפים שניתנו להם על ידי המדינות הניטרליות במלחמת העולם השנייה. יחד עם זאת, חיו הדיירים תחת איום מתמיד של מתקפות הכוחות ההונגריים שערכו ביקורות פתע ושל אנשי פלוגות "צלב החץ" (הפשיסטים ההונגרים) שחיפשו קורבנות לרצוח.

סומר מספרת כי "ביום בהיר הובילו אותנו היישר לגדת נהר הדנובה יחד עם יהודים אחרים. הצוררים החלו לירות בשורת העומדים הראשונה ואנו, הילדים המבוהלים התחלנו לבכות".

ראול ולנברג, איש העסקים שפעל כדיפלומט שוודי בהונגריה בתקופה זו היה מי שהצליח להצילה ממוות וודאי. "אני אפילו לא זוכרת מי התקשר למשרד שלו אבל הוא בא מיד – ולקח אותנו חזרה אתו לגטו". כך, היא מספרת, ניצלו היא ואחיה הקטן, המתגורר כיום בארה"ב.



מרים ציפמן , ילדה בת 10 לבדה בעולם



 מרים ציפמן נפטרה,  דצמבר 2019.




מרים היתה תינוקת בזמן המלחמה . היא נמסרה לזוג פולנים שגידל אותה ואהב אותה מאוד. כשהמלחמה הסתיימה הופיעה הסבתא ו"חטפה" אותה. ממש כך . הן הסתובבו במחנות עקורים באירופה והסבתא נפטרה. מרים בת העשר נשארה לבדה בעולם. היא אומצה ע"י זוג יהודים מניו יורק ונשלחה לבדה לארה"ב. למדה בבית ספר לאחיות והיה לה מבטא ניו יורקי אמיתי.

את דוד בעלה פגשה בתנועת הנוער. עם סיום הלימודים עלו לארץ. דוד היה בין מייסדי אוניברסיטת בן גוריון ומרים היתה האחות שהביאה לארץ את דרך הטיפול בזיהומים.

למרות הילדות הקשה מרים היתה אישה חמה. אוהבת. מפרגנת. נותנת ביד רחבה. הבית היה פתוח לחברים סטודנטים ואורחים.כולם התקבלו בחום ואהבה.


יוסף לבקוביץ' , בן , 13 ואמון גות' "הקצב מפלאשוב"


יוסף לבקוביץ' היה עובד במחנה עבודה בן 13 כשאמון גות', "הקצב מפלאשוב" האכזרי שרצח יהודים לצורך שעשוע סדיסטי, כיוון את אקדחו לראשו.

"עבדתי במחנה הריכוז פלאשוב, פירקתי את שרידי בית הקברות היהודי", סיפר יוסף ל-  Aish.com מביתו בשכונת ארזי הבירה בירושלים. הנאצים נזקקו לגדר בית הקברות - העשויה ברזל יצוק במשקל 150 טון – לצורך הכנת כלי נשק שנועדו להמשיך את הטבח של מיליוני אנשים ברחבי אירופה.
יוסף היה באותה שעה על הגדר, מסיר כמה לבנים, כשגות' רכב על סוסו, מלווה בשני כלבים נוהמים שאומנו לקרוע לגזרים את האסירים. "כשראיתי את גות' מתקרב, רעדתי מפחד", מספר יוסף. "הכלבים האלה תקפו אותי בעבר". באותה התקפה, הגן יוסף על פניו בידיו והצלקות מאותו אירוע מלוות אותו לאורך כל חייו.
למעלה על הגדר, התפקיד שלי היה להסיר בזהירות כל לבנה ואז לזרוק אותה למטה לאסיר אחר", מסביר יוסף. "אבל כשגות' חלף שם, האסיר השני הפיל את הלבנה".
גות' ירה בו במקום.
"גות' צעק לי: 'תזרוק למטה לבנה!' נזכר יוסף. "זרקתי, אבל גות' נתן לה ליפול לקרקע".
ציד נאצים

 7 שנים לאחר מכן, המלחמה כבר נגמרה. יוסף בן העשרים הוא אקטיביסט קהילתי. הוא הצליח להציל 600 יתומים יהודים (עוד על כך בהמשך) והיה כעת מוכן לאתגר של ציד פושעי מלחמה נאצים.
יוסף ראיין אנשים וסרק את הרשומות, אוסף כל פיסת מידע על מקום מחבואם של הנאצים. יום אחד הוא אסף מידע במחנה שבויים ליד וינה שהיו בו 30,000 שבויים גרמנים. "שאלתי קצין גרמני אם הוא מזהה את כל החיילים בקבוצה שלו והוא אמר לי, 'יש זר אחד שאנחנו לא מכירים'".
"ניגשתי אליו, הוא היה לבוש במדי חייל ורמאכט רגיל, ותיכף הרגשתי את הדם רותח בעורקיי. זה היה אמון גות' הידוע לשמצה, שמנסה להסתיר את זהותו!'"
יוסף התגנב מאחורי גות' ושנים של תסכול וזעם השתחררו בבת-אחת. "התחלתי לצרוח, לירוק ולהכות אותו – ועם כל מכה, פירטתי מעשי זוועה שראיתי אותו מבצע במחנה".
גות' נאסר, הועמד למשפט בבית דין גרמני, ונידון לתלייה. "הוא חשב שזה נגמר", אומר יוסף. אבל המשטרה
הפולנית התעקשה שיוסגר לידיה ויועמד למשפט בפולין, שם ביצע את פשעיו. יוסף אומר: "שמחתי, כי פירוש הדבר היה שאוכל לחזור על ההאשמות שלי נגדו, והסבל שלו יתארך. זה הגיע לו".
בפולין, גות' נידון למוות ונתלה במחנה פלאשוב, באותו מקום שבו רצח באכזריות אינספור יהודים על לא עוול בכפם.
סרט השואה רשימת שינדלר הנציח את דמותו של גות' כמרושע האולטימטיבי.
במהלך תקופה זו, פגש יוסף את אוסקר שינדלר במחנה פליטים. "הוא שמע שאני מחפש פושעי מלחמה
ביוגרפיה

יוסף לבקוביץ, הבכור מבין ארבעה אחים, נולד ב- 1926 בכפר הפולני דז'יאלושיצה למשפחה פולנית ידועה. רחוב בשם לבקוביץ' (לבקובה) מקיף את כיכר העיר של קרקוב, והבית שהיה פעם ביתם משמש כיום כתחנת משטרה מקומית. "לפני המלחמה, חשבנו שאנחנו בטוחים בפולין", אומר יוסף. "יהודים חיו שם במשך מאות שנים. היינו אזרחים פולנים, מוגנים לפי החוק הפולני. בחלומות הפרועים ביותר שלנו לא דמיינו שנגורש למחנות ריכוז. כשהתחיל הדיכוי הנאצי, אף אחד לא הגן עלינו. רוב הפולנים מילאו אחר הפקודות הנאציות, וחלקם אפילו עזרו לאסוף את היהודים".
ב- 1939, כשיהודים הוכרחו לוותר על כל רכושם, מכר דודו של יוסף את עסק הטקסטיל שלו ללא-יהודי, בתמורה למקום מסתור. סידור זה החזיק מעמד זמן קצר בלבד, נזכר יוסף. "כשהאיש חשש שיתפסו אותו, הוא הוציא את הדוד שלי ואת כל משפחתו לשדה ורצח אותם".
בגיל 13 נשבע יוסף: "אם אשרוד את זה, אני אחזור למצוא את האיש הזה ואנקום בו". (אך אחרי המלחמה, יוסף לא הצליח לזכור את שמו של האיש).
יוסף ו- 15,000 יהודים אחרים הובלו יום אחד כעדר לשדה מוצף, שם הוכרחו לשבת כל הלילה, בקור וברעב, במים בגובה המותניים. המבוגרים יותר נלקחו הצידה ונורו למוות.
בבוקר למחרת, 95% מאותם יהודים - כולל אמו ואחיו של יוסף - נלקחו למחנה בלז'ץ לצורך השמדה מיידית. שאר 800 היהודים נשלחו לעבודות פרך, ביניהם יוסף ואביו.

יום ראשון, 22 בדצמבר 2019

שירת הים של הילד ווילי סלומון


ווילי סלומון נזכר בבריחה מקופנהגן: "נסענו צפונה לכפר, היו איתנו כשלושים יהודים ובמשך כמה ימים הוסתרנו בבתים שונים במקום. אח"כ הועברנו במשאית ששימשה להובלת לבנים לאורך כביש החוף לעיירה הומלבק (Humlebæk). בדרך הגרמנים עצרו את המשאית, הרימו את היריעה שכיסתה אותה אך מכיוון שהיא הייתה עמוסה ואנחנו היינו בחלל ריק באמצע, לא נתפסנו והמשכנו בדרך. בהומלבק הוסתרנו בבית של דייגים מקומיים". משפחת סלומון כבר ניצלה פעם אחת מהנאצים כשבערב ראש השנה הם עשו את הלילה אצל שכניהם בכפר וחמקו כך מהגרמנים שדפקו על דלתם, הסתכלו פנימה והסתלקו כשגילו שהוא ריק.

דרך הים בה נסעו סלומון ובני משפחתו קיימת עדיין. בסתיו החופים נטושים למדי, סירות בכל הגדלים והצבעים מוטלות עליהם ומזחים שוממים נשלפים מהם אל תוך המים. בימים יפים אפשר לראות את שוודיה בצד השני של המיצר. שליו כאן עכשיו אבל באוקטובר 43 הרבה שלווה לא הייתה כאן. בתים רבים שימשו כמפקדות הברחה, מעין "סוכנויות נסיעות" מאולתרות.
מארבים נערכו לאורך החופים, נשק מאולתר הוברח בשבילים נסתרים. באזור לינגבי (Lyngby), נפתחו צירים ימיים לשוודיה ונערכו קרבות פנים מול פנים בין לוחמי מחתרת לאנשי הגסטאפו. באספרגדה (Espergaede) ובסנקרסטן (Snekkersten) היו רופאים מקומיים שטיפלו בפליטים, הסתירו אותם והזריקו חומר לילדים כדי שיהיו שקטים בזמן השיט לשוודיה. בגילליה (Gilleleje) תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית הגג של הכנסייה. מוזיאון ואנדרטה מקומיים מציינים עדיין את האירועים האלו. כך היו כפרים וחופים, עליות-גג ומרתפים, סליקים ומחסנים לתפאורה של סיפורים אנושיים בדרך הארוכה לחירות בצד השני של הים.
הבריחה

הומלבק היא עיירה יפהפייה. יש שם מרינה קטנה עם סירות דייגים ויכטות, בתים ציוריים וגינות מטופחות. כמה דקות מהמרכז נמצאת לואיזיאנה (Louisiana Museum), מוזיאון אומנות מודרנית יוצא מן הכלל.

בחוף אני מוצא את המקום אליו הגיע ווילי באותו לילה, יומיים לפני יוה"כ 1943.

כשהם ירדו לחוף במטרה לעשות את הדרך לשוודיה, מישהו צעק שהגרמנים באים, הם נדחפו לחדר קטן והסתתרו בו כל הלילה. "ישנתי על הרצפה בין הרגליים של המבוגרים ובבוקר שלמחרת חזרנו לכפר", הוא מספר, "בלילה הבא ירדנו שוב לחוף, זוגות זוגות. הפעם לא היו שם גרמנים. עמדתי על המזח עם אחי וההורים. היה חשוך ושקט והיו שם סירות גדולות וקטנות, סירות דייג וסירות מנוע. לפנינו הועמסה סירה שהיה בה מקום אחד פנוי. למרות המחאות של אימי, אחי הועלה לסירה והיא יצאה לדרכה. על הסירה הבאה עלינו אנחנו. זאת הייתה סירת דייגים קטנה והיו עליה כעשרים אנשים. אחרי שיצאנו לדרך התקלקל המנוע.

בזמן שהדייג ניסה לתקן אותו, עברה סירת פטרול גרמנית. הגרמנים לא שמו לב אלינו כי היה חשוך מאוד והמנוע לא עבד. כשהגענו סוף סוף למים הטריטוריאליים של שוודיה, סירה שוודית הגיעה והגנה עלינו". ווילי ובני משפחתו רוכזו בבית קולנוע באי השוודי וון (Ven) שם הם פגשו את האח הגדול ועשו את הלילה יחד עם הפליטים האחרים. "לא היה לנו הרבה. רק הבגדים שלגופנו, טליתות ומסמכים. כל הלילה הגיעו קבוצות נוספות. מישהו סיפר על משפחה אחת שטבעה בדרך". בבוקר שלמחרת הם חצו את האי ברגל, הפליגו ללנדסקרונה (Landskrona) שבדרום שוודיה והתחילו לנדוד אצל קרובים ומכרים ברחבי שוודיה. כמו אלפי יהודי דנמרק האחרים, הם ניצלו מהגורל שהמתין למיליונים ברחבי היבשת בזכות שכנים טובים שלא הפקירו אותם לגורלם. הם נשארו בשוודיה עד סוף המלחמה וחזרו לדנמרק ב 1945.




סיליה ויינר , בת 5 , לברוח מהנאצים דרך הים

סיליה ויינר, אחת מאלפי יהודי דנמרק ששרדו בזכות המחתרת, משחזרת את הפרידה הכואבת מהמשפחה ואת המסע הימי המפחיד לשבדיה: "העלו אותנו לסירת משוטים קטנה ואחר כך החביאו ברשת דייגים בסירת דיג. שכבנו בלי לזוז"...

סיליה ויינר, שהייתה ילדה קטנה בזמן המלחמה, היא אחת מאלו שניצלו בזכות המורדים הדנים. למרות היותה מדינה ניטרלית, הנאצים פלשו לדנמרק בשנת 1940 - אבל בניגוד ליתר המקרים, בתחילה הם אפשרו לדנים לשמור על מוסדות השלטון, להתנגד לחוקי הגזע ולהגן על יהודי ארצם.

אך לאחר שלוש שנים של התנגדות עממית בדנמרק, פיזרו הנאצים את הממשלה בקופנהגן, התפנו "לטפל בשאלה היהודית" והחלו בביצוע "הפתרון הסופי". מלך דנמרק שהתנגד לחוק הטלאי הצהוב ענד אותו לאות מחאה, אבל הנאצים כבר גיבשו את תוכניות לגירוש היהודים למחנות ריכוז והתכוונו להוציא אותן לפועל באוקטובר 1943.

אימא אמרה: "צריך לברוח"


למרבה מזלם של ויינר ושל אלפי יהודים אחרים בדנמרק, התוכנית הודלפה על ידי דיפלומט גרמני לראשי התנועה הסוציאל-דמוקרטית בדנמרק. אלו העבירו את הידיעה למחתרת הדנית ולראשי הקהילה היהודית, ואז החל מבצע ההברחה הגדול של היהודים לשבדיה הניטרלית.

"אני זוכרת ששיחקתי בגן ואימא קראה לי להגיע הביתה וסיפרה לי שאנחנו צריכים לעזוב את הבית ולברוח כדי להישאר בחיים", מספרת ויינר ל-ynet, אחרי יותר מ-70 שנה. "הדבר הראשון שאימא עשתה זה לרוץ איתנו לבית של ההורים שלה, להזהיר אותם ולבקש מהם להצטרף למסע לשבדיה".

אבל הסבים סירבו. כמו אחרים - בדנמרק וגם מחוצה לו - הם חששו לברוח מהמקום שבו גרו ואותו הכירו. "סבא שלי, שנלחם בצעירותו במלחמת רוסיה-יפן, ונדד בכל אסיה כדי להגיע לדנמרק, לחיות בביטחון ולהקים משפחה - סירב לברוח מביתו והחליט להישאר בקופנהגן. הוא אמר לה: ברחתי מספיק". 

להתחבא בבקתת עץ


"זאת הייתה פרידה מרגשת ועצובה, נישקתי את סבא וסבתא שלי והלכנו עם אימא ואבא להתחבא בבקתת קיץ", משחזרת ויינר. "בדיעבד גילינו שחצי שעה אחרי שעזבנו את הבית של סבא וסבתא, הגסטאפו דפק בדלת וכל מי שנשאר מיהודי דנמרק ולא ברח נשלח למחנה ריכוז טרזיינשטט".

משפחת ויינר הסתתרה עד תחילת החורף בבקתת עץ מבודדת, אך עקב הקור העז והסכנה שהגסטאפו יגלה את מיקומם בעקבות הפעלת תנור העצים והעשן, הוחלט להאיץ את תהליך הבריחה לשבדיה. מתחת לאף של השלטונות הנאציים, ארגנה המחתרת הדנית מבצע ימי נועז להצלת יהודי דנמרק, ותוך ימים ספורים הוברחו בסירות דיג לשבדיה אלפי יהודים...

"העירו אותנו באמצע הלילה, אני זוכרת שקיבלנו בגדים חדשים ומכאן יש לי קטעי זיכרונות בלבד", מספרת ויינר בהתרגשות. "הפרידו אותנו מההורים, הלכנו על החוף, העלו אותנו לסירת משוטים קטנה ודחפו אותה למים. מישהו חתר והגענו לסירת דיג גדולה. האנשים העלו אותנו לסיפון והחביאו אותנו בתוך רשת הדייגים. ככה שכבנו בלי לזוז כל ההפלגה".

עם ההגעה לשבדיה אפשר היה לשחרר אנחת רווחה עצומה: "כשהגענו לשבדיה פגשנו אנשים נחמדים שהעבירו אותנו לבית יתומים, שם שהינו תקופה ארוכה עד שהתאחדנו עם ההורים".

דרך המילוט הימית לשבדיה הצילה את חייהם של כמעט כל יהודי דנמרק - כ-6,500 יהודים ניצלו ידי המחתרת הדנית (כ-90% מיהודי דנמרק), ואילו 492 היהודים הנותרים שסירבו לברוח נשלחו למחנות הריכוז. מתוכם כ-150 יהודים נרצחו. הסבים של ויינר שרדו את התקופה הקשה במחנה הריכוז, והמשפחה התאחדה לאחר תום המלחמה.

מבצע ההצלה המרשים היה אמור להעניק למארגניו את אות חסיד אומות עולם, אבל לאלו כאמור הייתה בקשה אחרת. לכן, המחתרת הדנית היא הגוף הכולל היחיד שקיבל את התואר - חסיד אומות עולם.  




יום שבת, 21 בדצמבר 2019

הרברט פונדק , בן 16 במבצע הצלת יהודי קופנהגן דרך הים

 נחום (הרברט) פונדק (פונדיק) נולד ב–1927 בקופנהגן. משפחת אביו, שהיתה שומרת מצוות, היגרה לדנמרק מאוקראינה בתחילת המאה. משפחת אמו היתה במקור מלייפציג בגרמניה. בספרו "בדנמרק זה לא יכול לקרות" תיאר פונדק את בריחת המשפחה מהנאצים ב–1943. כמו רוב יהודי דנמרק, גם משפחתו ברחה לאחר שהתקבלה בקהילה היהודית התראה על האקציה שתיכננו הגרמנים.

"ילדותי הסתיימה בגיל 16. באמצע שיעור צרפתית בבית הספר המנהל נכנס לכיתה, קטע את דבריו של המורה, הצביע עלי ועל שניים מחברי ואמר: 'צאו אתי בבקשה אל המסדרון'. מהנימה האדיבה שבקולו היה ניתן להבין שלא עמדנו להיענש", סיפר פונדק בספרו. בהמשך אמר המנהל: "אם יש תלמידים נוספים ממוצא יהודי, שיואילו לצאת גם הם למסדרון. קיבלנו התראה על כך שעומד להתחיל מצוד אחר יהודים. מוטב שתמהרו הביתה, הגרמנים עלולים להגיע בכל רגע". פונדק מיהר אל שולחנו וארז את התרמיל שלו. חבריו לכיתה צפו בשתיקה. כעת היה עליו להגיע הביתה במהירות הבזק. הוא מצא שם את הוריו ואחיו לבושים ומוכנים לבריחה, עם בגדי חורף חמים וכמה תיקים ומיטלטלים.

"בתוך שעות אחדות ידעו כמעט כל יהודי קופנהגן על תוכנית הפעולה הגרמנית", סיפר. היעד שאליו יצאו, דרך הים, היה שוודיה הנייטרלית, שם מצאו מקלט. את לימודי התיכון המשיך שם ובתום המלחמה שמר על שבויים גרמנים.


 ב–1948 התנדב למח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ונלחם בשורות חטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות. בין היתר השתתף בכיבוש הכפר הערבי טנטורה. בתום המלחמה שב למולדתו, סיים לימודי כלכלה והקים משפחה. ב–1954 עלה עם משפחתו לישראל והחל לעבוד ככתב של העיתונים הדניים "אינפומרציון" ו"פוליטיקן". בד בבד, בשנות ה–60, היה העורך הראשי של "דבר השבוע" ושלח לעיתון מאמרים מאפריקה.

ב–1969 מונה לעורך הראשי של "פוליטיקן", תפקיד שמילא במשך 23 שנים. בתקופתו הפך העיתון לנפוץ בדנמרק. "העורך המעופף", הוא כונה, משום שהמשיך לחיות בתל אביב בשעה שהחזיק בתפקיד עורך "פוליטיקן". "העורך הראשי החי במרחק 4,000 ק"מ ממשרדו", נכתב עליו. בפועל, רוב החודש התגורר במלון בדנמרק ומקצתו עם משפחתו בתל אביב. המדיניות הפרו־ישראלית המוצהרת שהנהיג בעיתון גררה בדיחות פנימיות עליו. כשמיקם על גג הבניין אנטנה, כדי לקלוט את שידורי קול ישראל, טענו שהוא מנצל אותה כדי להתקשר למפקדה שלו בישראל. תחילה נרשמו כמה ביטולי מינויים ואף התקבלו איומי טרוריסטים. לבסוף נכנס לבניין המערכת אדם מעורער בנפשו, ששפך בנזין. "שני מזכירי המערכת קפצו על המצית הפוטנציאלי", סיפר פונדק.

פונדק המשיך לכתוב בעיתון עד לשנה האחרונה. הוא נפטר החודש והותיר אחריו את אשתו, סוזי (רות), בתם מיכל, נכדים ונינים. בנם הבכור, אורי, קצין שריון, נהרג במלחמת יום הכיפורים. בנם הצעיר, רון, מאדריכלי הסכם אוסלו, מת מסרטן ב–2014.

מקור וקרדיט: עופר אדרת , עיתון "הארץ"

התינוקות ממחנה מאוטהאוזן



סיכמה מאנגלית וערכה : צפרית גרינברג,  עורכת משותפת , מיזם התעוד המקוון , ילדים בשואה

ב-5 במאי 1945 הגיעו חיילי הצבא האמריקני למחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה. בין עשרות אלפי האסירים הרעבים והחולים שמצאו במחנה היו שלושה תינוקות קטנטנים, שנולדו בנסיבות בלתי נתפסות בשבועות האחרונים של המלחמה: תינוקות אלה היו ניצולי השואה הצעירים ביותר.

האמהות של התינוקות לא ידעו האחת על רעותה. והנה,  במאי 2015 שלושת ילדיהן - שחגגו זה עתה ימי הולדת 70 - נפגשו  במאוטהאוזן באירוע לזכר שחרור המחנה. "הם משפחה. יש לי אחים עכשיו" אמרה אווה קלארק, שנולדה על עגלת עץ בשערי המחנה ב-29 באפריל 1945, שעות ספורות לאחר שאימה הגיעה לשם. תאי הגזים עוד פעלו במחנה בלילה הקודם, ואז הושבתו לאחר שאנשי האס אס החלו לברוח עם התקדמות הכוחות של בעלות הברית. מארק אולסקי נולד שמונה ימים קודם לכן, בעגלת פחם פתוחה, והאנה ברגר מורן נולדה ב-12 באפריל, על קרש עץ במפעל בפרייברג (בסקסוניה הגרמנית).

שלוש הנשים נשלחו מאושוויץ לעבוד במפעל למטוסים. בסלקציה שערך יוזף מנגלה הן הכחישו את היותן בהריון וכך ניצלו ממוות בטוח. "שאלתי את אמי איך היא שרדה, איך הסתירה את ההריון שלה", אומרת האנה, המתגוררת כיום בקליפורניה. "היא איבדה שלושה תינוקות לפני. היא אמרה 'טוב, רציתי ללדת אותך, אז עשיתי כל מה שיכולתי כדי להישאר בחיים. את הצלת אותי ואני הצלתי אותך'."

בתום המלחמה ביקשו הרופאים האמריקאים, שהצילו את התינוקת החולה, מפריסקה, אימה של האנה, שתיסע  לארה"ב, אך היא סירבה ואמרה שעליה לחזור לברטיסלבה כדי לחכות לבעלה. אביה של האנה מעולם לא חזר וכמוהו גם אבותיהם של שני התינוקות האחרים. האם לא התחתנה בשנית והתמקדה בביתה ובעבודתה כמורה. האנה ביקרה בפעם הראשונה עם אימה במאוטהאוזן בשנת 1960. אימה של האנה נפטרה בגיל  90 בשנת 2006. "היא הייתה כוח מניע אדיר בחיי והיא תישאר כך לנצח" אומרת האנה. אימה אמרה לה מדי פעם שהיא מאמינה שישנם תינוקות נוספים שנולדו במחנה, אך היא לא ידעה מה עלה בגורלם. במלאת 65 שנה לשחרור מאוטהאוזן, פגשה האנה שניים מאלה ששרדו.

אווה, שעובדת בארגון חינוכי לזכר השואה ומתגוררת בקיימברידג'  כתבה מכתב לאגודה של ותיקי הצבא האמריקאי ששחררו את מאוטהאוזן וכך גם האנה. בדרך זו נוצר קשר בין שתיהן ועם מארק, שבנו צ'רלי חקר את ההיסטוריה המשפחתית שלו. "כל חיי, אמי ואני חשבנו שאנחנו היחידות ואז גיליתי את השניים האחרים", אומרת אווה. שתי הנשים פגשו זו את זו, וגם חלק מהחיילים ששחררו אותן באוסטריה. "ישבנו בבית קפה כל אחר הצהריים. כל אחד סיפר חלקים מהסיפור שלו, צחקנו ובכינו. נכנסנו למחנה מחזיקים ידיים אחרי הוותיקים. זה היה פשוט מדהים."

כשאווה ואימה חזרו לפראג לאחר המלחמה, נודע לאימה כי בעלה, הוריה ואחיותיה נספו כולם. בשנת 1948 התחתנה אימה עם מכר ותיק, שאיבד גם הוא את משפחתו במלחמה. הוא עבד בבריטניה ולאחר הנישואים עברה המשפחה לקרדיף. "הדבר הראשון שאני זוכרת ששאלתי את אמי היה למה היו על התיק שלה האותיות A N. אלה היו ראשי התיבות של שמה מנישואיה עם אבי. היא אמרה לי שיש לי שני אבות. אחד נהרג במלחמה ועכשיו היה לי עוד אחד אחד", סיפרה אווה. "היא תמיד הייתה אופטימית. בלי שום סיבה הגיונית, היא הניחה שהיא תשרוד. הידיעה שהיא בהריון עזרה. היא אמרה שיש לה סיבה לשרוד, אבל בסופו של דבר זה פשוט היה עניין של מזל." כשאווה ילדה את בנה הראשון, טים, לפני כ-40 שנה, היא יכלה להזדהות עם התחושה האמיתית של הפחד והאימה שאימה חשה ללא ספק, כשילדה לבדה, גוועת ברעב, תינוקת שאולי תלקח ממנה. לפני שאנקה, אימה של אווה, נפטרה ביולי 2013, ביקרו אותה האנה ומארק, אליהם התייחסה כאל ילדיה שלה.

אמו של מארק, רחל, נפטרה בפברואר 2003. "היא תמיד הניחה שאף תינוק אחר לא היה יכול לשרוד", אומר מארק. רחל ושלוש אחיותיה היו בין האחרונות שהגיעו לאושוויץ בנובמבר 1944 מגטו לודז' בפולין. האחיות חסכו מזון מעצמן ונתנו לה פיסות אוכל כדי שתוכל לייצר חלב עבור מארק התינוק. כשיצאה ממאוטהאוזן, היא הייתה אלמנה בת 26, שיערה האפיר, ובתוך שנתיים איבדה את כל שיניה וכמה סנטימטרים מגובהה. היא לא האמינה שתחיה. בשנת 1946 היא נישאה לניצול אחר, שאיבד את אשתו ואת בנו בן החמש. המשפחה התגוררה תחילה בגרמניה, ואחר כך בישראל, לפני שעברה לאמריקה בשנת 1958. מארק מודע להשפעה של הסבל שחוותה על חייה. כל חייה חרדה לו ואסרה עליו לעשות דברים שילדים אחרים עשו ושנראו לה מסוכנים. היא תמיד חששה שזה יקרה שוב.

המפגש בין שלושת התינוקות שנולדו במאוטהאוזן יצר קשר מדהים ביניהם, וסיפורם התפרסם בספר: Born Survivors by Wendy Holden.
  
מקור:






יום שני, 16 בדצמבר 2019

בעקבות הילדים ששרדו את השואה – שידורי ה-BBC שניסו לאתר את קרוביהם




סיכום מאנגלית ועריכה : צפרית גרינברג , עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון , ילדים בשואה

לאחר מלחמת העולם השנייה, ניסה ה-BBC (שירות השידור הבריטי) למצוא קרובי משפחה של ילדים ששרדו את השואה. במשך שבעים שנה התחקה אלכס לסט אחרי כמה מהילדים האלה כדי לגלות מה עלה בגורלם. הכל החל כששמע הקלטה נדירה של שידור ישן ברדיו. השדרן הקריא שמות של שנים עשר ילדים ומידע על סבלם במהלך המלחמה, וביקש שאם יש בין המאזינים קרובים של הילדים הללו או שהם מכירים קרובים אלו, שיפנו אליהם.  השידור שודר ב-BBC ב-5 באוגוסט 1946 והוא היחיד מבין חמישה משדרים בנושא ששרדו בארכיוני ה-BBC. כשאלכס לסט שמע את ההקלטה הוא רצה לדעת מה קרה לשנים עשר הילדים האלה. האם הם מצאו את מי שהם חיפשו? האם בכלל מצאו מישהו? בסוף הוא איתר ארבעה מהילדים הללו.

במאי 1945, ג'ייקוב ברסלר כמעט גווע למוות. הוא היה נעול ברכבת בקר מלאה באסירי מחנות ריכוז ליד מינכן בגרמניה. רבים מהאסירים כבר מתו. עם התקדמות כוחות בעלות הברית החלו הנאצים להעביר את האסירים מהמחנות לתוך גרמניה. כך התגלגלה הרכבת בדרכים שבועיים ללא מזון ומים לאסירים. כשג'ייקוב שוחרר הוא שקל 27 ק"ג.

בערך באותה העת, מאות קילומטרים צפונה, במחנה הריכוז ברגן בלזן, פלה כץ בת ה-12 ואחותה חנה בת ה-14 ניסו נואשות לעזור לאימן לחיות. ממשפחה בת עשר נפשות מלודז' שבפולין נותרו רק שלושתן. ודווקא כאשר המחנה שוחרר על ידי הצבא הבריטי חלתה אימן בטיפוס ונפטרה בבלזן ב-15 למאי 1945.

ובמחנה הריכוז טרזיינשטט בצ'כוסלובקיה נותרו לבד סאלה לנדוביץ' ושתי אחיותיה הקטנות, רג'ינה ורות, אף הן מלודז'. כשהגיעו הסובייטים ושחררו את המחנה רצו כולם לטנקים כדי לקבל לחם שחילקו החיילים. ילד יהודי גרמני נוסף, גונטר וולף בן 16, היה גם הוא באותו יום בטרזינשטט וצפה בסובייטים מגיעים. "אני זוכר כשראיתי את הרוסים לראשונה. הם שרו וזרקו אלינו אוכל. הם לא ראו אנשים כל כך מורעבים," סיפר. גם גונטר נשאר לבד. הוא איבד את שני הוריו באושוויץ. הוא שרד כמה מחנות ריכוז וצעדות מוות לפני שהגיע לטרזינשטט. בזמן שאסירים אחרים קרסו ונורו על ידי האס אס, הוא המשיך לדקלם שיר שלמד בבית הספר בגרמניה לפני המלחמה: "לא משנה עד כמה קשה החורף עם סערות, שלג וקרח, גם האביב יגיע". זה הפך למנטרה שלו והחזיק אותו בחיים.

גונטר, סאלה, פלה ויעקב נותרו ללא הורים, ללא בתים, וכולם כמעט ומתו. לאחר המלחמה הם הועברו למחנות עקורים ברחבי אירופה. סאלה ואחיותיה נלקחו מצ'כוסלובקיה למחנה העקורים לנדסברג בבוואריה. גם ג'ייקוב ברסלר הגיע לשם. כשהילדים התאוששו, המחשבה הראשונה שלהם הייתה להתחיל לחפש את משפחותיהם הנעדרות. "בלנדסברג היה לוח מודעות, ובכל יום היו עליו מודעות של אנשים שחיפשו קרובים. לא מצאתי אף אחד", סיפר ג'ייקוב. הוא נולד בעיירה קטנה בפולין ומשפחתו מנתה שמונה נפשות. הוא נשאר עם אחיו יוזף בגטו לודז' ובמחנות הריכוז אושוויץ וקאופרינג. ואז בסוף 1944 הם הופרדו ואחיו לא שרד. בתום המלחמה, הוא היה היחיד ממשפחתו שנותר בחיים.

גם גונטר וולף החל לחפש. הוא התאושש ממחלת הטיפוס והחליט להגיע לכפר בגרמניה בה נולדה אמו. זו הייתה נקודת המפגש המוסכמת אם מישהו מהמשפחה ישרוד. הוא הגיע לשם וחיכה חודשיים, אבל אף אחד לא הגיע. בכפר פגש חייל בריטי ששמע את סיפורו והחליט להפגיש אותו עם שליחה של האו"ם - רג'ין אורפינגר-קרלין, שהצליחה לשלוח אותו עם ילדים נוספים  מבלזן לבריטניה. כאשר הגיע לבריטניה הוא פגש בן דוד של אביו על הרציף של תחנת ווטרלו. "הוא נראה יותר אנגלי מהאנגלים, עם כובע באולינג ומטרייה. אמרתי 'הדוד תיאו!' והוא אמר 'כאן לא מדברים גרמנית, רק אנגלית!'...הוא גר בגולדרס גרין. הלכתי לבית שלו, והדבר הראשון שאני זוכר הוא שהוא נעל כל ארון בבית כשהייתי שם".  גונטר החליט לא להישאר בבריטניה. אחרי שנתיים יצר קשר עם קרובי משפחה בניו יורק ודרכם קיבל אשרה לנסוע לארה"ב. למרות שקרוביו האמריקאים היו אנשים אמידים, גם הם לא נהגו כלפיו ברוחב לב, ובמהרה הוא עזב את ביתם.

סאלה לנדוביץ' ואחיותיה, רות ורג'ינה, יצרו קשר עם קרוב משפחה שחיפשו בלונדון - רופא בבית חולים. אבל לאכזבתן הקרוב כתב להן שעליהן לדאוג לעצמן ולעמוד על רגליהן. סאלה כתבה לו בחזרה שאל לו לדאוג, הן לא תבואנה אליו והן תסתדרנה בכוחות עצמן.  מהסיפורים עולה שרוב הילדים נאלצו להחליט לבדם מה יעשו ולדאוג לעתידם. סאלה נישאה לחבר ניצול שואה במחנה העקורים לנדסברג. אחותה רות התחתנה גם כן, והם קיבלו אשרות להגיע לארה"ב. האחות רג'ינה הצטרפה אליהם מספר חודשים לאחר מכן.

לאחר מות אימן בבלזן נשלחו פלה כץ ואחותה חנה למרכז ילדים יהודי במחנה העקורים ציילסהיים ליד פרנקפורט. פלה החליטה שהיא רוצה לנסוע לארץ ישראל. בשנת 1946 הן היו חלק מקבוצה של אלפי ילדים יהודים שקיבלה רשות ממשלת בריטניה לנסוע לארץ ישראל. הן הגיעו לקיבוץ ושם ניתן לפלה שם עברי חדש - ציפורה. ואז יום אחד, מישהו בא לחפש אותן. "...פתאום ראיתי מרחוק שני בנים, הם התקרבו ואז ראיתי שאחד מהם הוא אחי, ישראל. נפלנו זה לזרועות זו, וזה היה הדבר הכי גדול שקרה אחרי המלחמה" מספרת פלה. אך האיחוד המשפחתי לא נמשך זמן רב. ישראל, ששרד את השואה, גויס לצבא ונהרג במלחמת העצמאות ב-1948.

ג'ייקוב ברסלר שהה שנתיים במחנה העקורים לנדסברג בגרמניה, עד שיום אחד בשנת 1947, מצא הודעה עבורו על לוח המודעות מאת מר וגברת סמואלס מניו יורק. התברר שהם היו ידידים של הוריו וראו את שמו ברשימת הניצולים בעיתון יהודי. הם הזמינו אותו לבוא לארצות הברית. משפחת סמואלס התבררה כמושיעה של יעקב. "מר וגברת סמואלס היו יותר ממקסימים. הם הפכו להורים שלי, למעשה, עד סוף חייהם. הם היו מלאכים. לא פוגשים אנשים כאלה היום, ואם כן, צריך לשאת אותם על כפיים ולחגוג אותם כבני האדם הנפלאים ביותר שחיו. עד היום אין לי מילים להביע את הכרת התודה שלי, והם אהבו אותי באמת, ואני אהבתי אותם" סיפר ג'ייקוב. בארה"ב ג'ייקוב ברסלר הפך לג'ק ברסלר. הוא שרת בצבא ארה"ב ואחר כך עבר לווינה ללמוד אופרה. הוא עבד כמפיק טלוויזיה, מסעדן ואיש עסקים. הוא נישא ויש לו בת ונכדים.

גונטר וולף הפך לגארי וולף. לאחר שהגיע לארה"ב התחתן והקים עסק מצליח בתחום עסקי נדלן.
סאלה ובעלה שינו את שמם כשהגיעו לארה"ב וסאלה הייתה לסאלי מרקו. היא גרה ליד אחיותיה, רות ורגינה בלוס אנג'לס ויש להן ילדים ונכדים. פלה (ציפורה) כץ ואחותה חנה התחתנו והקימו משפחות משלהם.

אלכס לסט מצא עקבות של אחד עשר מתוך שנים עשר הילדים מהשידור. רובם כבר אינם בחיים. כולם קיבלו שמות שונים. שבעה היגרו לארצות הברית, ארבעה עלו לישראל.  והאם הפנייה של ה- BBC לקרובי משפחה הצליחה? על פי מסמכים מהארכיונים של ה-BBC רואים כי הייתה תגובה עצומה בהיקפה מצד הציבור לשידורים. בסך הכל נמצאו קשרים לחמישה עשר מתוך ארבעים וחמישה הילדים ששמותיהם הוקראו בסדרת המשדרים.

רבים מניצולי השואה וקרוביהם לא הפסיקו לחפש. שירות האיתור הבינלאומי, שהוקם על ידי בעלות הברית לאחר המלחמה כדי לסייע באיחוד מיליוני העקורים, עדיין מקבל 1,000 פניות בכל חודש.

גונטר וולף, סאלה לנדוביץ', ג'ייקוב ברסלר ופלה כץ מספרים את סיפורם בסרט התיעודי: הילדים האבודים של השואה. אפשר להקשיב לסיפורם בקישור הבא: http://www.bbc.co.uk/programmes/p02qh7v5
מקור:



שעיה חרסית (צוות אוויר , אל"מ ), אחד הילדים שורדי השואה

סיפורו של אל"ם (מיל') ישעיהו (שעיה) חרסית מגלם בתוכו את המסלול משואה לתקומה. הילד שחווה את הפצצות הנאצים בוורשה הפך לאיש צוות אוויר בחיל–האוויר הישראלי והשתתף בפעולות רבות, חלקן הרחק מגבולות ישראל. כיום הוא פעיל בפרוייקט "מתקומה לשחקים" שנועד לשמר את פועלם של ניצולי שואה שהפכו לאנשי צוות אוויר.


אל"ם (מיל') ישעיהו (שעיה) חרסית נולד בשם סטשיו פורצלינה למשפחה יהודית עשירה בוורשה בשנת 1934. הוא זוכר את תחילת המלחמה. "אני זוכר שראיתי מחלון הבית איך גוזרים ליהודים את הפאות. הייתי ילד כבן שבע. במשך חודשיים וחצי היינו בוורשה עם הגרמנים".
מצבה הכלכלי של המשפחה היה טוב. אביו של שעיה שהיה מייבא פירות וירקות מפלשתינה וחבר בוועד המנהל של תנועת "המזרחי", תנועה דתית-ציונית. כל אלו אפשרו לאב ולשני אחים לברוח מוורשה לפני כניסת הנאצים ובמשך חודשיים וחצי נשארו האחים האחרים והאם בבית עד שקיבלו הודעה מאביהם שיש להם יומיים להתכונן לתזוזה. "הוא שלח מבריח פולני שהעמיס אותנו על עגלה. יצאנו לפנות ערב ונפרדנו מוורשה", משחזר חרסית. "עברנו את הגבול לאזור הרוסי של פולין"
אור ירח
המשפחה נשלחה למחנה עבודה סובייטי. "מחנה כזה נקרא ‘גולאג' ואלו היו ימים קשים מאוד, הרעב היה גדול מנשוא", מספר חרסית. "שם פגשתי לראשונה בשלושת האויבים הכי גדולים שלי חוץ ממוות: כינים, קור ורעב. העבודה הרצינית ביותר בכל ערב הייתה פליית כינים. הן היו על כל הגוף ושרצו בכל מקום".
יולי 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות במה שנקרא מבצע "ברברוסה". "קמנו בבוקר וגילינו שמחנה המעצר נטוש. נדדנו לקזחסטן, אבל הרעב רק הפך חמור יותר ואבי לקח אותי בניגוד לרצון אמי לבית יתומים", מספר שעיה…
חרסית החליט ששם הוא לא נשאר. במשך שמונה ימים אסף הילד בן השבע ששקל כ-12 קילוגרם, פיסות סמרטוטים וחתיכות לחם וכשהגיע הרגע הנכון, יצא מבית היתומים אחרי כיבוי אורות כשנעליו עטופות סמרטוטים שהכין מבעוד מועד והחל לצעוד בשלג.
"לא ידעתי לאן אני הולך. רציתי ללכת הביתה לאמא שלי", הוא נזכר. "כשרכבתי עם אבא לבית היתומים, שמתי לב שיש נהר בימין הדרך והבנתי שעליי לצעוד כאשר הנהר משמאלי. התמזל מזלי באותו הלילה וירח מלא פיזר אור שחזר אלי מהשלג, כך ששדה הראייה שלי היה יחסית סביר. צעדתי ואיכשהו הגעתי לפני הצהריים לבית הוריי. דפקתי על הדלת, אמא פתחה לי, אמרה ‘שעייל'ה' ואז התעלפה
שעיה חרסית מספר:
"…. שעיה חרסית מספר נולדתי ב-1934 בפולין, ועם פלישת הגרמנים ברחתי עם משפחתי לשטח שבשליטת הרוסים. אלא שהמזל לא היה לצידנו, ועם פלישת הגרמנים לרוסיה במבצע ברברוסה הוגלנו יחד עם יהודים רבים אחרים ונאלצנו למצוא מקום מפלט בשנית, הפעם בטימור, עיירה קטנה בקזחסטן. הוא ניצל מהנאצים, אך לא מהרעב הגדול. "הייתי בן 6 וחצי או 7 ושקלתי 12 קילו בערך", הוא מספר, "אבי, שידע לעמוד על הרגליים בכל מצב, החליט לקחת אותי לבית ילדים מחוץ לעיר כדי שאצליח לשרוד. בארוחת הערב בלילה הראשון בבית הילדים כבר התחלתי ללקט פיסות לחם כדי להצטייד בדרך חזרה לאמא, ובהמשך גם אספתי ניירות וסמרטוטים. שמונה ימים אחרי שהגעתי, עם כיבוי האורות, קשרתי את הסמרטוטים והניירות על רגלי, לבשתי את כל הבגדים שהיו לי ויצאתי לדרך בלילה המושלג".
אחרי צעדה ארוכה לאורך סימני הדרך שזכרתי, מצאתי בבוקר את בית הוריו ההמומים.
ביולי 47', יצאה המשפחה מחופי דרום צרפת באוניית המעפילים "אקסודוס", וחוגגתי את בר המצווה שלי במחנות ההסגר בגרמניה, אליה הובלה המעפילים לאחר המאבק מול הבריטים.
"תמיד תמיד זכרתי מאיפה באתי, וכשקיבלתי את הכנפיים ואת הדרגה על מגרש המסדרים הניגוד הזה היה פשוט אדיר", אומר מי שלעתיד הפך לנספח האווירי של ישראל בלונדון. "התחלנו את הקורס 154 איש וסיימנו רק 14, ואני זוכר שבאותו יום הרגשתי הבן אדם הכי חשוב שיש. בניגוד לצברים, בשבילי המדינה זה לא דבר טבעי, זה דבר יוצא דופן, וחיל האוויר נתן לי את חוט השדרה, את היכולת להילחם. עם כל הרצון ועם כל השאיפה שלי שהייתה אדירה"….
המקום של היהודי
בשנת 1944 גילתה משפחת חרסית כי שני האחים שברחו עם אב המשפחה נהרגו. "אחי הבכור היה מנתח וגויס לצבא האדום וגם אחותי שהייתה אחות חדר-ניתוח הלכה עמו. שניהם נהרגו בהפצצה של חיל-האוויר הגרמני על בית-חולים שדה של הצבא האדום תוך כדי ניתוח. כשגילינו את זה כבר ידענו מה קרה בפולין פחות או יותר".
בתום המלחמה שבו שרידי המשפחה לוורשה. "הפולנים אמרו: ‘מה זה הסיפורים על גזים כאילו הרגו אותם, הנה כל הז'ידלקים (ככה קראו ליהודים) חזרו. כל הגז והתנורים זה שטויות", נזכר שעיה. "אבא החליט שמכאן אנחנו ממשיכים לפלשתינה למרות שהמשפחה שלו הציעה לנו כניסה לאמריקה. הוא אמר: ‘בשום פנים ואופן לא, רק לפלשתינה'. הוא החליט שבשביל יהודי אין מקום אחר…".
המשפחה הגיעה למחנה מעבר ושם פגש שעיה את גאולה, מורה לעברית מקיבוץ עין שמר. "למדתי בפעם הראשונה עברית. זה היה בית-ספר לכל הילדים בכל הגילאים ולמדנו על ארץ ישראל ועברית. לא הכרתי את ‘התקווה' אבל מאז בכל מצב של לחץ, עצב, או אי-וודאות, שירת ‘התקווה' הייתה הנשק הסודי שלנו". שעיה ומשפחתו הפליגו לעבר חופי פלשתינה בספינת המעפילים "אקסודוס" ולאחר מעצרה הושמו במחנה מעצר שם חגג בר-מצווה ועלה לתורה. לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, עלתה המשפחה לארץ.
תקומה
את ביתם קבעו ביפו (ממבני "הרכוש הנטוש"). את לימודיו עשה שעיה בבתי ספר דתיים בתל אביב, שאליהם רכב מדי יום על אופניים. הוא הצטיין במקצועות הריאליים ובתלמוד. בתיכון "צייטלין" הכיר את ציפי וינטנר, שלימים יינשא לה. עד הגיוס למד תלמוד בישיבת כפר הרוא"ה.

בשחקים
ב־1954 החל שעיה קורס טיס במחנה "סירקין". משהודח, עבר לקורס נווטים, וסיימו ב־1956. הוצב ל"טייסת הפילים" (103) – טייסת תובלה, ובהמשך טס גם בטייסת "הבינלאומית" (120; כיום: "ענקי המדבר"). נטל חלק בהצנחת הצנחנים במיתלה במבצע "קדש", וביצע עשרות טיסות בעולם. היה נווט ראשי ומילא מגוון תפקידי פיקוד, בשגרה ובחירום. ב־1959 השתתף במבצע מורכב וסודי של הטסת צנחנים ואנשי חבלה של צה"ל לאתיופיה כדי להכין מפגן צניחה רב־רושם לפני הקיסר היילה סילסי. ב־1969 התמנה לנספח אווירי בלונדון. ב־1972, מונה לרמ"ח תוא"ר (ראש מחלקת תכנון וארגון) של חיל האוויר. היה שותף לבניית שדה התעופה "עציון". במלחמת יום הכיפורים היה אחראי על הרכבת האווירית מארצות הברית לארץ. השתחרר ב־1975 בדרגת אל"ם.
לאחר השחרור
עם שחרורו, הועסק שעיה כמנהל בחברה בינלאומית לסחר במטוסים. ב־1982 מונה לראש אגף שיווק ומנהל סניף ישראל ב"אל על". במקביל, היה יושב־ראש דירקטוריון מלונות "לרום". ב־1992 מונה למנכ"ל חברת תעופה אמריקאית "World Airways" בישראל וחברת השכר "כלל תעופה בע"מ". לאחר שפרש לגמלאות למד ב"מכון אבשלום" ופעל כמתנדב בעזרה לנוער. כיום הנו ראש הפרויקט ההתנדבותי "מתקומה לשחקים".

מקור וקרדיט : בטאון חיל האוויר , יעל פוקס

מקור וקרדיט 2: חרסית ישעיהו – – מורשת מתקומה לשחקים

מקור וקרדיט 3 :עדותו של שעיה חרסית – המסע לפולין 2017 – Google Sites

מקור וקרדיט 4 : ניצחתי , בטאון חיל האוויר

0

"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...