ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שני, 29 בינואר 2018

הסתתרתי כדי לשרוד



מאתלאה בארי (מאיר)

ארץ לידההולנד

ילדה בת חמש:



כשהייתי בת שלוש פרצה מלחמת העולם השנייה ב-1940. בשנתיים הראשונות עד-1942 לא היו חוקים מיוחדים נגד היהודים מאותה התקופה התחילו חיים מאוד קשים ליהודים. המנהיג השולט בגרמניה היה אדולף היטלר שאחת  ממטרותיו הייתה להשמיד את העם היהודי, זה התחיל בגזרות  כגון מגבלות בחיי היום יום כמו איסור על שהייה במקומות ציבוריים כמו בחנויות המכולת רק בשעות מסוימות. איסור לבקר בבתי קפה ופארקים ועוד הרבה איסורים.
לגבי, האיסור הקשה לי היה שכאשר התחלתי ללכת לגן ומאוד אהבתי לבקר שם כעבור חודש אסרו לילדים יהודים לבוא יותר. גורלי היה להיות בבית ולשחק עם הבובות והצעצועים שלי בלי חברים בני גילי. והזמנים נעשו קשים יותר ויותר.
לבסוף הגרמנים התחילו בגרוש היהודים מהולנד והפיצו שביום מסוים ובשעה מסוימת צריך להגיע למקום ריכוז ומשם למחנה עבודה שלא היה שלא היה מחנה עבודה אלא מחנה השמדה.  והורי האמינו לזה והחליטו לענות לצו. דוד שלי הגיע לביתנו וניסה לשכנע את הורי לא ללכת ושהצו לא אמיתי והכוונה של הגרמנים היא להרוג את היהודים, הוא רצה לעזור למשפחתנו להסתתר  אצל הולנדים שהיו מוכנים למרות הסכנה הגדולה -כי אם היו הגרמנים מגלים על מעשיהם היו נענשים בעונש מוות. דוד שלי ביקש שלא ילכו למחנה כי משקרים להם  ולבסוף לא הצליח לשכנע אותם. אז הייתה לו בקשה אחת לשמור אותי אצלו. לאחר תחנונים רבים הוא הצליח ודאג לי למקום מסתור.
לקראת עזיבתי את בית הורי, הורי הלבישו אותי בבגדי שבת וארזו לי מזוודה קטנה, ואז הגיעה אישה גבוה עם שיער שיבה ושמה דודה פריי הורי הסבירו לי שאימא שלי צריכה לעבור ניתוח ברגליים ובינתיים אני אגור אצל הדודה והיא תטפל בי. האמנתי לכל הסיפור, הייתי ממושמעת ושיתפתי פעולה. אבא שלי ליווה אותנו לתחנת הרכבת .כשבגרתי נודע לי שזה היה הרגע הקשה ביותר בחיי אבי. כשכנסתי עם דודה פריי לרכבת והרכבת התחילה לנוע הרגשתי בודדה חושך…רעש הגלגלים…אין הורים… ואישה זרה על ידי… כעבור שעה הגענו למקום מגוריה של דודה פריי שנקרא BURGUM / FRIESLAND .
נכנסנו לביתה בית גדול מלא אור ריח של אוכל והרבה אנשים. היא הכירה לי את בעלה שקראו לו דוד אברט והוא היה כומר בקהילה הנוצרית המקומית (אונגלית). יתר האנשים שהיו שם חיכו למקום מסתור במקום אחר. בית הכומר היה מקום מסתור זמני לאנשים שחיפשו מקלט. אבל אני נועדתי להישאר אצלם. ארוחת הערב הייתה מורכבת מלחם שחור כפרי ויוגורט מעשה ידה של בעלת הבית. אחרי האוכל השכיבו אותי לישון בחדר שנועד להיות חדר שינה שלי לתקופה הבאה. הרגשתי מאוד מאוד בודדה חושך מצרים רעש כנראה מהחשמל ומעט אור שבקע מבעד לדלת.  למחרת היום, התחילה שגרת היום לשנים הבאות:
ארוחת בוקר שוב יוגורט לחם עם פתיתי שוקולד. ואז כשמזג האוויר היה טוב יצאתי לגינה לשחק. בהמשך הזמן דודה פריי לימדה אותי חשבון וקריאה כי בהתחלה לא נתנו לי לצאת החוצה לרחוב על מנת שלא יהיו שאלות מהיכן הגעתי. המצב הזה השתנה כשבכל יום ראשון לקחו אותי לכנסייה בה בקרה כל הקהילה של הכומר שאני קראתי לו דו­ד אברט (Evert). לאנשים שהתענינו מהיכן באתי אמרו שמקום מגורי הקודם הופצץ על ידי הגרמנים והבית שלנו נהרס הורי נהרגו וכל זה כמובן היה שקר גדול על מנת לא לגלות את יהדותי.
למדתי את כל השירים ששרו בכנסיה, מהדרשה של הכומר לא הבנתי כלום אבל אהבתי לראות אותו מדבר אל הקהל ממקום גבוה יותר בקדמת הכנסייה. לאט לאט התרגלתי לכל הטקסים הנוצריים גם בבית למדתי להקשיב לפני הארוחה לסיפורי תנ"ך לילדים וגם סיפורים מהברית החדשה ששייכת  לאמונה הנוצרית. אחרי הארוחה  למדתי לעצום עיניים, לשלב ידיים ולהתפלל. מנהג זה חזר על עצמו מדי יום.
נעשיתי נוצרייה מאמינה והבטחתי להורי המאמצים לשכנע את הורי כאשר אחזור אליהם לקבל גם כן לנצרות.
הפתעה!
בוקר אחד כשנכנסתי לסלון מצאתי עריסת קש ובה תינוקת. אמרו לי שזאת אחותי החדשה ששמה לוס והיא חלק של משפחתנו. קבלתי את המצב החדש באהבה ולא שאלתי שאלות.
להמשך  סיפור החיים באתר הקשר הרב-דורי

"לפעמים ילדים יכולים להיות שמחים" – גן הילדים במחנה העקורים ברגן-בלזן: מקרה מבחן, 1946-1948



צפורה שחורי-רובין "לפעמים ילדים יכולים להיות שמחים" – גן הילדים במחנה העקורים ברגן-בלזן: מקרה מבחן, 1946-1948 , ילקוט מורשת לחקר השואה והאנטישמיות ( גליון מיוחד : השנה הראשונה לאחר המלחמה : חזרה לחיים ) , גליון מס' 97  (14) , דצמבר 2016  –עמודים 108-139.

תקציר המאמר


לאחר שמחנה הריכוז ברגן-בלזן נמחה מעל האדמה הוקם סמוך לו מחנה עקורים הגדול ביותר בגרמניה לאחר השואה , שקלט אלפי ניצולים יהודים והיה "התחנה האחרונה בדרך רווית היסורים של המתים והחיים" . במחנה עקורים זה הוקם יש מאין גן ילדים שהביא שמחה ואושר למאות ילדים ניצולים בני שנתיים וחצי עד שש. ילדים אלו הגיעו  למחנה העקורים עם הוריהם וישבו בו עד לעלייתם למדינת ישראל.

בכל שנות קיומו היה גן הילדים "מוסד שכל עיר גדולה בעולם הייתה גאה להתברך בו" , כדברי ציפי אורלין , פקידת הסעד מטעם הג'וינט שהופקדה על רווחת ילדי הגן .

באוקטובר 1946 הקים הג'וינט בברגן-בלזן את גן הילדים , שהיה חוליה חשובה במערכת החינוך שם עבור הילדים הצעירים בני שנתיים וחצי עד שש.  הג'וינט קיבל עליו את האחריות לתקציב , לאספקת הצרכים החומריים ולצוות החינוכי –טיפולי בגן.

בגן היו כמאה ילדים ניצולים בני שנתיים וחצי עד שש והם ביקרו בו בקביעות מדי יום ביומו. המספר הצטמצם בהדרגה עם תחילת העלייה לישראל.

עד בואם למחנה העקורים בברגן-בלזן עברו הילדים מסכת נדודים עם הוריהם  , אשר נמלטו במלחמה מפולין אל ערבות ברית המועצות ומצאו בה מקלט זמני בעיקר באזורי סיביר ובאזורי אוזבקיסטאן . בשהותם בגלות בברית המועצות באזורים מוכי עוני סבלו הילדים חולי , רעב וקור וחיו בסבל מתמיד חיים בלתי יציבים ללא מסגרות חינוכיות-חברתיות .

הצוות החינוכי בגן הילדים בברגן-בלזן הופתע מחוסנם הנפשי של הילדים ותהליך שיקומם וחזרתם לחיים.  " הילדים הקטנים באו לגן ברצון מדי יום ביומו , הם רצו לחיות , להיות ילדים , לשחק , לאכול , לחגוג  ולדאוג לגוף ולנשמה " .


גננות שליחות מארץ ישראל לא הגיעו לגן הילדים בברגן-בלזן . את הגן ניהלו ניצולות מיושבות המחנה ואליהן צורפו מתנדבות של הג'וינט .

צוות הגן עבד ללא לאות וברגישות רבה . הצוות החינוכי עשה מאמצים אדירים לעצב את מסגרת גן הילדים הניצולים למשפחה אחת גדולה ומאושרת , והילדים  למדו שוב לצחוק ולשחק ..

גן הילדים במחנה העקורים ברגן-בלזן חתר למלא את ייעודו המרכזי – להשיב לילדים את ילדותם.

ד"ר בימקו רוזנאפט סיפרה על מאמצי הצוות : עשינו הכול כדי לנטוע שוב שמחה בלב הילדים , ללמד אותם להשתעשע ולצחוק " .
ד"ר  פ' קוליס , רופא בבית החולים במחנה השתומם לנוכח יכולתם של הילדים להשתעשע : "מופלא שהילדים שסבלו בנדודים , בייחוד הילדים למטה מגיל שבע , אינם מגלים אותות אימה. בניגוד למבוגרים , הילדים כבר צוחקים ומשתעשעים  " .

גן הילדים במחנה העקורים ברגן-בלזן שימש מעין בית , מקום של טיפול ושיקום שבו בילו הילדים את מרבית ימיהם וחידשו את ילדותם האבודה .

כדי ליצור שגרת חיים מסודרת , יציבה ורגועה ולהגביר את תחושת הביטחון היה חשוב לשמור על כללי התנהגות קבועים ואחידים, ואכן שגרה והצבת גבולות סייעו לילדים הניצולים בסילוק פחדים והשרו עליהם ביטחון ותחושת שליטה מחודשת בחייהם לאחר שנים של נדודים , סבל וחוסר יציבות.

כאמור, נשים ניצולות מן המחנה שימשו גננות ומטפלות וגם אם לא לכולן הייתה הכשרה פדגוגית רשמית , הרי גן הילדים הניצולים בברגן בלזן היה סיפור של הצלחה חינוכית משמעותית ומדהימה .



יום שבת, 27 בינואר 2018

בני קידר , ילד בן 8, דפי ילדות - שנים של אימה בבודפשט



מאת : בני קידר
ה"בתים המסומנים" סיימו את תפקידם ויהדות בודפשט רוכזה בגטו. למדנו על בשרינו מה פירושה של צפיפות נוראית במסגרתה עשיית הצרכים הופכת להיות בעיה ולמבצע של ממש. בימים אלה אני כבר ילד גדול בן שמונה ורבע ואני לא זוכר ואין לי מושג מה עשינו בשעות הלילה כיצד עברו עלינו שעות היום, האם שחקנו ? האם בהינו בחלל האוויר או שמא המבוגרים העסיקו אותנו ? אני ממש לא זוכר והדבר הזה מרגיז ומתסכל אותי עד היום כשאני חושב על כך. לא עוברים ימים רבים והתחלנו לטעום טעמו של רעב מהו. נוצר קשר בל יינתק בין קיבתך ובין מוחך, תרצה או לא תרצה אתה חושב על זה ועצם המחשבה על אוכל הופכת להיות העיסוק המרכזי וכל היתר תפל. שנים רבות אחרי המלחמה היו אמא וכל המשפחה צוחקים עלי שבשיא הרעב אמא הצליחה בדרך כלשהיא להשיג כמה עגבניות רקובות ולבשל מרק עגבניות שערכו לא יסולא בפז והנה התכשיט שלה, עבדכם הנאמן, מצהיר שהוא לא אוהב מרק עגבניות, לא עזרו האיומים ולא עזרו התחינות הילד נשאר במריו וסרב אפילו לטעום מהמעדן הנדיר שנפל בחלקינו.

אמא לא הייתה גיבורה גדולה אבל הדאגה והיצר החייתי לשמור על אפרוחיה מכל משמר נתנו לה את האומץ, והיה צריך להיות אומץ רב, כדי להבריח את ארווין ואותי מחוץ לכותלי הגטו ולהביאנו למוסד של הצלב האדום שם רוכזו ילדים רבים מרביתם מבתי יתומים. אשליה מתוקה אך בלתי מבוססת שהמוסד הזה יעניק לנו ביטחון יחסי. הדרך מהגטו ועד למוסד מפחידה, רחובות בודפשט שוממים ורק בודדים מעיזים להוציא את אפם מחוץ לבית, רעש הצופרים יכול להפתיע כל רגע ולבשר על גל הפצצות נוסף, אבל יותר מכך אנחנו פוחדים מהפטרולים של הגרמנים ועוד יותר מכךמהאפשרות להיתקל בנושאי צלב החץ ההונגרים ששנאתם, תאוות הרצח שלהם ואכזריותם עולים עשרת מונים על זה של החיילים הגרמנים, מפגש אתם הוא מוות ודאי.
בחודשים אלה של סוף 1944 נהר הדנובה הופך להיות גיא ההריגה של יהדות בודפשט. קבוצות קבוצות הובלו גברים נשים וטף, נורו על שפת הנהר וצבעו את הדנובה הכחולה בדמם - מעשי ידיהם של נושאי צלב החץ. עשרות אלפים מצאו את מותם בדרך זו.
במוסד של הצלב האדום מצאנו את עצמנו אולי בפעם הראשונה בחיינו לבד, לגמרי לבד, ללא הורים ללא אחים רק ארווין ואני וההרגשה מאוד קשה. אישה מבוגרת, לפחות בעיני הילדותיות, דוחפת לידינו זוג מספריים ובגסות רוח וחוסר סבלנות פוקדת עלינו לעשות קרחת אחד לשני. תוך כדי בכי אנחנו מתחילים במלאכת הגז אך עד מהירה מרדנותנו גוברת על כל שיקול דעת ומחליטים לא להשלים את המלאכה, הואיל ובלאו הכי איש לא שם עלינו ואף אחד לא מתייחס אלינו לא שילמנו מחיר על מריינו. כשהייתי חייל צעיר בצנחנים חברי הקרובים ביותר החליטו שכולנו נעשה קרחת, אני שבדרך כלל הייתי פרטנר נלהב לכל מעשי קונדס סירבתי לכך בכל תוקף מבלי שנתתי לעצמי הסבר מדוע. ושוב אני לא זוכר כמה זמן "נהנינו" מהכנסת האורחים הקרה והמנוכרת של עובדי הצלב האדום, ימים ? שבועות ? אין לי מושג. שלושה אירועים זכורים לי מהימים האלה. אחד זה ביקור של אנשי צלב החץ, נערים ברובם, נכנסים למוסד ממטירים אש לכל עבר, הורגים כמה ילדים פוצעים אחדים והולכים לדרכם מדושני עונג, שובבות נעורים בעיניהם ותו לא.
האירוע השני הוא ביקורה של דודה מנצי שהביאה לנו גרביים ואוכל לפחות זה מה שאני זוכר. דודה מנצי ודוד ג'ולה היו שכנים שלנו בבית בו נולדנו, היא אישה פשוטה חסידה נלהבת של המפלגה הנאצית. הוא גבר בעל אופקים רחבים ותפיסת עולם ליברלית, איש גס ומחוספס שתקע נאדות באין מפריע ולא עשה חשבון לאף אחד. הואיל והיו חשוכי ילדים אותנו הם אהבו אהבת נפש, היינו בני בית בדירתם ואהבנו להיות בקרבם. אני מניח שהביקור של דודה מנצי לא היה דבר של מה בכך והיה כרוך בסכנות רבות אבל אנחנו היינו היהודונים שלה והיא באמת דאגה לנו.
האירוע השלישי מהווה למעשה את קצו של הרומן שלנו עם המוסד המנוכר הזה. נכנסים כמה אנשי צלב החץ, אוספים כעשרים-שלושים ילדים ביניהם את ארווין ואותי ומתחילים להצעיד אותנו לכיוון הדנובה, ולנו לא היו כל אשליות, ידענו בדיוק מה פשר הדבר. הקבוצה צועדת בצורה מבולגנת ללא כל סדר ואני כל הזמן לוחש לארווין "בוא נברח, בוא נברח" עד שבאחד הסמטאות אני מושך בידיו ומתחילים לרוץ כל עוד נפשנו בנו ומתרחקים מהקבוצה מהר ככל האפשר. לא יודע איך אבל עובדה היא שמצאנו את דרכנו בעיר ההרוסה וברחובות השוממים והצלחנו להגיע חזרה לגטו. איזה מכר ניגש לאמא ואומר לה שיושבים בכיכר שני ילדים ובוכים ומציע לה לבדוק אם אלה לא ילדיה, כך התאחדנו מחדש עם משפחתנו. הרעב והמחלות עשו שמות בתושבי הגטו, הייתי מסתובב ברחובות כשהגוויות פזורות בכל מקום באין מספיק ידיים לפנותם, כל חלונות הראווה של החנויות מלאו גוויות של ילדים ונשים בעיקר, קפואים מהקור ומפחידים למראה, אבל הנורא מהכל שבסופו של דבר מתרגלים למראות ונשארים אדישים. אחותנו עליס הייתה בחודשי הריונה המתקדמים ורחוקה מלהיות בריאה, את כל החודשים הקריטיים עברה בבית החולים היהודי שפעל במשך כל התקופה הזו.
בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים חזרה ואמרה שהיא לא מסוגלת לחוות מלחמה נוספת, ואמנם ביום פרוץ הקרבות לבה נדם והיא בת 44 בלבד. לא זכתה לראות את בנה הצעיר דב קהת עושה חיל ומתמנה למנכ"ל משרד הפנים.
אחינו ערק מפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי, חמק מהגטו ומצא מסתור בכל מיני חורים בטוחים פחות ובטוחים יותר. היום תושב נוה שאנן שבחיפה.
אחותי פלורי מצאה מקלט במרתף של בית הכנסת שבכיכר בטלהן יחד עם סבא וקרובים נוספים. פלורי הייתה גיבורה קטנה, בת 18 עם צליעה קלה ברגלה הייתה מתחפשת לאחות, חומקת מהמרתף ומשוטטת ברחובות העיר למצוא ככר לחם עבור כל הסובבים אותה.
סוד כמוס הוא שפעם הצליחה לארגן כמות נכבדה של בשר חזיר מעובד והייתה מאכילה את סבא ונשבעת לו בכל הקדוש לה שזה מרגרינה והוא חייב לאכול. פלורי היא היחידה שלא עלתה ארצה וחיה עד היום בבודפשט עם בתה ונכדתה. דוד שלי מיקי (ד"ר יחיאל צבי מוסקוביץ) שהיה פעיל מאוד בתנועה הציונית של הפועל המזרחי הצליח לארגן לנו סרטיפיקטים (מין כתב חסות) של השגרירות השוויצרית. ושוב אנחנו בורחים מהגטו וצועדים ברחובות העיר, הפעם פלורי לוקחת אותנו כי אמא ואבא כבר נמצאים בבנין שנשכר ע"י השגרירות. אנחנו עושים את דרכנו בתנאי קרב של ממש, צועדים בצד אחד של המדרכה ובצדה השני נופלים הפגזים של הרוסים, מתחבאים קמים וממשיכים, שלושה לוחמים שהגיל של שלושתנו ביחד לא עולה על 35 שנה. לבסוף אנחנו מגיעים בשלום לבית הזכוכית שברחוב ואדאס, זה בנין ששימש פעם כבית חרושת לזכוכית ומכאן שמו.
ההורים מקבלים את פני שנינו ומסכנה פלורי שצריכה לעשות את הדרך בחזרה למקום מחבואה לבדה. הבניין נשכר ע"י השגרירות השוויצרית והוכרז כשטח טריטוריאלי שוויצרי וכאן מצאו מקלט כמה מאות יהודים שאליהם נוספו כמונו עוד ועוד וכשהצפיפות נהייתה בלתי נסבלת פלשנו גם לבנין הסמוך. ההורים נשארו בבנין המקורי ואילו ארווין ואני יחד עם דודתי דושי (אחות אמי) הועברנו לבנין הסמוך. דושי, שאמורה הייתה להשגיח עלינו הייתה מבוהלת עד מוות ברב הימים עד כדי מחזות היסטריים, ארווין ואני השתדלנו להרגיעה אך ללא הצלחה יתרה. המקום היה מחולק סקטוריאלית, השומר הצעיר בנפרד, הפועל המזרחי בנפרד, בית"ר בנפרד והשד יודע מה עוד. כשבגרתי והייתי נזכר במה שעבר עלינו בבית הזכוכית נשאר לי טעם מריר בפה, תראה את היהודים האלה הייתי אומר לעצמי אפילו בשעת סכנת חיים כשהמוות מרחף על ראשנו הפירוד והפיצול חוגגים. היום אני לא בטוח שהביקורת הזו במקומה, אולי אפשר להבין שבעת מצוקה כל אחד מחפש את קרבתו וחיקו של הקרוב אליו הן פיזית, הן אידיאולוגית והן רגשית. ככל שחלפו הימים הרעב נעשה פקטור דומיננטי יותר ויותר. היה מטבח מרכזי אבל האספקה לא תמיד הגיעה ובטננו הייתה קרובה להידבק לגב, קשה, קשה מאוד להיות רעב כל הזמן. ארווין הצליח לשכנע אותי שאחד הטבחים (שכחתי את שמו) מאוד מחבב אותי כי הייתי ילד חמוד (לא יודע למה אני משתמש בלשון עבר) ושאלך לבקש ממנו אוכל, ואמנם הבחור לא אכזב ולא חזרתי בידיים ריקות. על התרגיל הזה חזרנו כמה וכמה פעמים וכך החלה הקריירה שלי כקבצן. עד היום היחסים ביני ובין אוכל מוזרים במקצת. אני יכול לא לאכול יומיים-שלושה ולא יקרה לי כלום, לא סחרחורת ולא קרקורי בטן, לעומת זאת אם תשימו לפני אוכל אני אמשיך לזלול גם אם אני שבע לגמרי, אם כי בשנים האחרונות הצלחתי לחנך ולרסן את עצמי לא לעשות זאת. פעמים רבות "זכיתי" לקיתונות של לעג מפי ילדי על כך שאצלי בבית לא זורקים אוכל, אולי בעקבות הכתוב הם יהיו יותר סלחנים כלפי. היינו ישנים על דרגשי עץ קשים שורצי כינים, כאשר העיסוק המרכזי היה ציד הכינים. לידיעת כל חסרי ההשכלה האלמנטארית הרי שעליכם לדעת שיש כינים מיוחדות לשערות, בעיקר שערות הראש ויש כינים מזן אחר לגוף ולבגדים. מחזה סוריאליסטי היה לראות, לאורה של עששית עמומה, זוגות זוגות של אנשים מחטטים איש בשערות ראשו של אחיו ומועכים כינה אחרי כינה בהנאה בולטת לעין. זה ריטואל קבוע שחזר על עצמו ערב ערב.
בשנת 1997 עשינו, ארווין בנו גיא, אנוכי ובני רועי טיול בצ'כיה אוסטריה והונגריה ובמסגרת "מסע שורשים" זה הגענו גם לבית הזכוכית, עמדנו בחצר וניסינו, לטעמי לא בהצלחה יתרה, לספר לילדינו את כל הקורות אותנו במקום הזה. התחיל קילוח דקיק של גשם וחפשנו מסתור מפניו, יצא גבר צעיר מהמשרד שהיה במקום והזמין אותנו פנימה, הושיבונו על כסאות והתחיל לספר שמצא יומן שדפיו מצהיבים אשר נכתב ע"י בחור בשנות העשרים לחייו שבילה במקום הזה יחד אתנו. התחיל להקריא קטעים מהיומן, הוא מקריא משפט בהונגרית ואני מתרגם מיד לעברית לטובת הבנים.
 היה זה מעמד מעניין, מרגש ויוצא דופן, גם למדתי מתוך היומן דברים חדשים שלא ידעתי כגון, שמול הבניין הייתה תחנה של המשטרה ההונגרית ושוטרי התחנה די העלימו עין מהדברים שהתרחשו בשני הבניינים שמולם. הודינו לו בחום על החוויה היוצאת דופן.
ככל שחלפו הימים והדיוויזיות של הצבא האדום התקרבו לבודפשט כך גברה השתוללותם של אנשי כנופיות צלב החץ ושלטונם ברחובות הבירה היה מוחלט. גם בית הזכוכית זכה לביקוריהם ולמטח היריות שלהם, היו הרוגים ופצועים, אבי יצא במזל גדול כי הכדור שהיה מכוון אליו רק ניקב את מעילו. ושוב איני יודע כמה זמן שהינו במקום הזה, שבועות רבים או חודשים אחדים ואני רק יכול להצטער על כך שלא שאלתי ולא חקרתי ולא נדנדתי להורי כשהם עוד היו בחיים, היום כבר אין את מי לשאול.
עזבנו את בית הזכוכית מיד כשפשט נכבשה ע"י הצבא האדום ועדיין מתחוללים קרבות עזים בחלקה השני של העיר, בודה, שמעבר לנהר הדנובה. את הדרך מבית הזכוכית לבית שלנו לא אשכח לעולם - מלווים ברעש התותחים והקטיושות שמפגיזים את בודה ללא הרף, פתחו הורי בהליכה מהירה ומואצת ואני הצעיר בחבורה הייתי מפגר אחריהם ומצליח להשיגם רק בריצה. אנשים חיים לא הסתובבו ברחובות לעומת זה מאות אם לא אלפי גוויות על כל צעד ושעל וחלקי גוויות נתפזרו לכל עבר, גוויותיהם של חיילים רוסיים, חיילים גרמניים, חיילים הונגריים, נושאי צלב החץ ולא מעט אזרחים וכן פגרי סוסים. הואיל והיה חורף, נדמה לי סוף ינואר 1945, הרי שהגופות לא נרקבו ולא הסריחו אבל אני התקשיתי לתמרן ביניהן ובמאמצי לא לפגר אחרי המבוגרים שלפני גם דרכתי על יד קטועה וכמעט נפלתי על גוויה שחסמה את דרכי. באחת השדרות כנראה שהחלו במלאכת הפינוי כי הכביש נוקה והגוויות סודרו והושבו סביב עצי השדרה, כל עץ ושבעת – שמונת גוויותיו כעין שיזור פרחים בשדרת הגיהינום, יופי של מחזה. נדמה לי שהארוחה הראשונה שאכלתי בבית הייתה מרק מבשר סוסים שאמא חתכה מאחד הפגרים שברחוב, דווקא היה טעים והפעם לא סירבתי (מרק עגבניות עד היום איני אוכל). בזמנו התנהל ויכוח בין אייכמן ובין משרד הפנים ההונגרי האם להתחיל את המשלוחים לאושוויץ מיהדות בודפשט או מערי השדה והכפרים, בסוף הוחלט שהחיסול של יהדות בודפשט יהיה בסוף התהליך, אבל הם פשוט לא הספיקו. אני מניח שאם הפור היה נופל אחרת וההחלטה הייתה הפוכה הרי שלא היה מי שיכתוב שורות אלה. שמחתנו לא ידעה גבול כשנתגלה שכל אחי וכל הדודים והדודות, למעשה כמעט כל קרובי שהיו בבודפשט, שרדו. החלה ציפייה דרוכה לדעת מה עלה בגורל קרובנו שבערי השדה. לקח כנראה כחודש-חודשיים עד שהתחילו להגיע בשורות האיוב. לאבי היה רק אח אחד ואיני יודע כמה ילדים היו לו - כולם נספו, ורק בת אחת, פריידי, חזרה, היה לו בן דוד שאשתו ושלושת בניו היו באושויץ - רק בן אחד חזר ומת בזרועות אביו כעבור כמה ימים ממחלת הטיפוס.
דוד יוסי, האח של אמא, אשתו וארבעת ילדיו לא חזרו, רק שנתיים קודם לכן בילינו ארווין ואני את כל הקיץ בביתם הכפרי. דודה שרה, אחות אמי, בעלה ושתי בנותיהם לא חזרו. רבים רבים מקרובינו היותר רחוקים עלו בעשן המשרפות. עלינו ארצה בספטמבר 1950. עד איטליה נסענו ברכבות ומשם הפלגנו ארצה באוניה קוממיות, ההפלגה נמשכה ארבעה ימים בגרוטאה שהוטבעה מיד אחרי הגיענו לנמל חיפה. הסיפון התחתון אוכלס ע"י בית חולים לחולי נפש, כ-חמישים שישים חולים חלקם הגדול יוצאי מעבדות הניסויים של מנגלה. לא היה מה לעשות באניה ואני הייתי עומד במרפסת העליונה שעות על גבי שעות ומסתכל כמהופנט במעשיהם של החולים, המחזות היו קשים מאוד והמראות של הגופות המעוותים היו קשים מנשוא, ואני נער בן 14 לא הייתי מסוגל לזוז משם, כמעט את כל ארבעת ימי ההפלגה בליתי במקום הזה ובצפייה במראות הקשות האלה.
אחי, ארווין התחנך בקיבוץ גבעת חיים, נהיה איש צבא הקבע, סגן אלוף בצנחנים, בפנקס הצניחה שלו רשומות 651 צניחות רובן חופשיות, אב לשני ילדים, היום תושב קיראון.
אני התחנכתי בקיבוץ גבעת ברנר, שרתתי בצנחנים (יחד עם ארווין), עבדתי במשרד החקלאות כתקציבן המשרד, אב לשלושה ילדים, היום תושב ראשון לציון.
ארווין ואני לא הרבינו לדבר על התקופה הזו ועל מה שעבר עלינו אבל כשבכל זאת הנושא עלה תמיד שאלנו את עצמנו מה היינו עושים אם לא היינו בני 8 ו-9 אלא מבוגרים יותר בעשר שנים. יכולנו רק לפנטז, תשובה של ממש לא הייתה בפינו. אולי אנחנו יכולים למצוא נחמה פורתא בעובדה שנטלנו חלק בכל מלחמות ישראל, החל מפעולות התגמול שקדמו למבצע קדש ועד מלחמת של"ג.
אני רוצה לסיים את המסע הזה בסיפור שקראתי בעיתון הונגרי לפני יותר מארבעים שנה ועשה עלי רושם בל ימחה. היו בבודפשט לא מעט בחורים יהודיים בסביבות גיל העשרים שהתחפשו לאנשי צלב החץ ותוך סיכון חייהם עסקו בהצלת יהודים. שני בחורים כאלה מחופשים נתקלו בקבוצה של כ-15 יהודים מובלים לכיוון הדנובה ע"י חמישה בריונים שתויים ואחד הצעירים היהודים המחופשים גילה לחרדתו שבתוך הקבוצה נמצאת אחותו האהובה בת ה- 17, נערה מהממת ביופייה. "תנו לנו לסיים את המלאכה אנחנו צמאים לדם יהודי" ביקשו שני המחופשים, והחל משא ומתן מתיש בין שני הצדדים, בסוף הסכימו הבריונים תמורת הבטחה לשתיה כיד המלך, אך אמרו קחו את החבורה כולה אבל את הבחורה היפהפייה הזאת אנחנו לוקחים לעצמנו, והבחור תוך סערת רגשות בלתי אפשרית נאלץ להעלות למולך את אחותו האהובה על מנת להציל את חייהם של יתר חברי הקבוצה.
מקור וקרדיט : בני קידר , דפי ילדות - שנים של אימה בבודפשט

 

יחיאל פרנקל , ילד בן 10 , מסע הישרדות בשואה בין יערות וכפרים




קורות יחיאל פרנקל מקיבוץ רבדים : נולד כהנריק בשנת 32' בוורשה, בן יחיד למשפחה יהודית חילונית, מבוססת. לאביו היה מפעל לייצור לבנים בעיר רדזינין, אמו עבדה בחנות הבגדים ("האקסקלוסיווית") של הוריה בוורשה. כשפרצה המלחמה, בספטמבר 39', היה בוגר כיתה א'. את כיתה ב' כבר לא התחיל ויחד עם הוריו מצא את עצמו בגטו רדזינין, שם עבר את המשבר הראשון - "הייתי הילד היחיד שלא דיבר יידיש". 

באוקטובר 42' הקיפו הגרמנים את הגטו ושלחו את יושביו לטרבלינקה. אמו, אשה רבת תושייה שפירנסה את המשפחה בהברחות מזון, אירגנה קבוצת בריחה. אביו בחר להישאר בגטו. "אני רק אפריע", אמר, "אני דומה יותר מדי ליהודי". מאז לא ראו אותו. לאחר מסע רב תלאות מזרחה (בדרך לביאליסטוק), מצאה אמו איכר פולני שהסכים לקחת את הנריק. היא עצמה יצאה לדרכים. הנריק (יחיאל) נותר לבד. הוא היה אז בן 10. כל בוקר הוביל את הפרות למרעה, עד שלילה אחד ירו גרמנים באיכר שלו בחצר המשק. חשדו בו שהסתיר כמה נשים רוסיות. למחרת, מספר, הפרות געו מעל הבור שאליו הושלכה הגווייה ומיאנו לזוז.

  המשך: החווה עברה לידיו של אזרח פולני-גרמני, שאמנם חשד ברועה הקטן כי הוא יהודי, אך לא היתה לו די מוטיווציה לברר זאת ביסודיות. בשלב זה צצה לפתע אמו של הנריק ולקחה אותו איתה. השניים נדדו לוורשה ונפלו ביד "שמלצובניק" - אחד שהתפרנס מלכידת יהודים לשם סחיטה. האם יצאה לגייס כופר והנריק נותר עם חוטפו, עד שהצליח להימלט אל נקודת מפגש בצומת רכבות, שעליה נדברו מראש.

חורף 44': הנריק ואמו חזרו לוורשה, בין חורבות העיר פגשו את הילדים שמכרו סיגריות בכיכר שלושת הצלבים, משם התגלגלו לחווה חדשה של איכר בן 18 עם אחות קטנה וסבתא. בשלב זה האם נעלמה. אמרו שנתפסה ונורתה. זה נראה לו טבעי. המלחמה שנגמרה מצאה אותו בודד בחווה ההיא.

 אחרי המלחמה: יום אחד, בהיותו בשדה, הבחין בדמות מתקרבת. היא נראתה לו כעולה מתוך התלמים. זו היתה אמו. היא היתה לבושה בהידור עירוני. "חשבתי שאני חולם", משחזר. היא לקחה אותו איתה, שיכנה אותו בבית יתומים ליד העיר פלניצה ופנתה לעסקיה. יותר לא ראה אותה. פולנים רצחו אותה בתקרית אנטישמית בעיר צ'כנוביץ באוגוסט 46' ("זו התקופה של הפוגרום בקלצה").

העלייה: עד שנת 50' שהה בוורשה, יצא גם להכשרה במסגרת השומר הצעיר ולפני שעלה לארץ סגר את סניף התנועה בעיר לתמיד. מעולם לדבריו לא חשב להגיע למקום אחר חוץ מארץ ישראל. נסע ברכבת לוונציה, משם הפליג באונייה לחיפה והגיע לגרעין שלו בקיבוץ עמיר, שהה שם שנה (בה קיבל את השם יחיאל), עד שב-51' נשלח לעזרת קיבוץ רבדים ("קיבלנו את דין התנועה"). מאז הוא שם.


אהבתה של הנערה תמרה לזרסון




הקורא את הספר  "יומנה של תמרה" מגלה כי תמרה לזרסון, נערה צעירה מגטו קובנה שבליטא, חוותה אהבה ברבדים שונים, למרות גילה הצעיר והמציאות שבה חיה. מושאי אהבתה של תמרה נעו בין משפחתה, חברותיה ואהובה. אהבתה של תמרה לא הייתה פשוטה, והיא התייסרה והתאוותה לזכות בה.
תמרה הייתה נערה רגישה, נבונה ובוגרת, שבדומה לאנה פרנק, כתבה יומן החושף את רגשותיה ואת חוויותיה כנערה המתבגרת בצל המלחמה. אך בניגוד לפרנק, תמרה ניצלה והמשיכה לכתוב בתקופת הבדידות הנוראה שעברה עליה לאחר המלחמה.


 ראו גם :


רות קלוגר , ילדה בת 12 באושוויץ



 רות קלוגר נולדה בווינה. היא הייתה בת שש כשהיטלר פלש לווינה. אביה נשלח לבוכנוולד, שוחרר וברח מווינה, עבר לצרפת, נכלא בדרנסי ושולח למזרח ונספה. היא ואמה נשלחו לטרזיינשטט במשלוח האחרון שיצא מווינה בספטמבר 1942.



הן היו שם במחנה המשפחות. ביוני 1944, כשהייתה רות בת 12, הצליחו לעבור את הסלקציה ונשלחו למחנה העבודה כריסטיאנשטט (תת-מחנה של גרוס-רוזן). מחנה המשפחות חוסל חודש אחר כך, ביולי 1944.

רות ואמה ועוד נערה שאומצה בידי אמה באושוויץ ברחו מצעדת המוות שיצאה מכריסטיאנשטט וניצלו. הן שהו בגרמניה עוד כשנתיים ואז היגרו לארצות-הברית והתיישבו בניו יורק. רות קלוגר נעשתה פרופסור לספרות גרמנית. עם ספרה האוטוביוגרפי הזה במהדורתו הגרמנית זכתה בפרס היינריך היינה (1997) ובפרס היוקרתי ע"ש תומס מאן (1999). 

רות קלוגר אינה מאמינה שאפשר לשחזר את אירועי השואה כי לעולם יהיו חסרים שם " הריח, והפחד העולה מגופיהם של בני אדם, התוקפנות המרוכזת, הרוח המתכווצת ונחלשת". ולכן ספרה נופי זיכרון אינו כרוניקה של אירועים דווקא אלא אנטומיה של זיכרון. התחנות נמצאות כאן: ילדות ונערות בווינה, הגירוש שלה ושל אמה לטרזינשטט, השילוח לאושוויץ והחיים במחנה המשפחות, שעובר בחופשיות מן ההווה אל תחנות העבר וחוזר חלילה, משורטט ביד אמן מרגשת ובו בזמן ישירה ונוקבת, נקי מכל דרמתיות וסנטימנטליות ולמרות זאת ואולי דווקא בשל כך בעל עצמה מטלטלת. רות קלוגר בוחנת בלי הרף את זיכרונותיה הישירים, את החללים במסע הזיכרון שלה בנוגע לאירועים שלא הייתה עדה להם, למשל גורלנו של אביה, ואת תרבות זיכרון השואה בכלל.

 רות קלוגר ואמה שרדו את השואה והיגרו לארצות-הברית שבה נעשתה רות פרופסור לספרות גרמנית וסופרת. אביה ואחיה למחצה נספו.

סיפור שנכתב פעמיים


"נופי זיכרון" נכתב פעמיים. הוא ראה אור לראשונה בשפה הגרמנית וזיכה אותה בפרסים יוקרתיים על שם היינריך היינה ותומס מאן, וכעשר שנים לאחר מכן, עם מות אמה - דמות משמעותית איתה ניהלה כל חייה יחסים מורכבים ואמביוולנטיים - כתבה את הספר שוב בשפה האנגלית.

"לא רציתי להעציב את אמי", היא מספרת. "לאחר שהמקור בגרמנית, ממנה התרחקה בחירוף נפש, הגיע לידה, היא נעלבה מהתיאורים הקשים הקשורים אליה. הייתי חייבת לה לפחות את זה - להמתין עד מותה עם הנוסח האנגלי".

פעולת הזיכרון משולה על ידי קלוגר לכישוף, והיא מפרטת את האופן בו יש לרקוח את השיקוי למלאכת הכשפים המורכבת. "זהו מעין להג פואטי שאני מחבבת במיוחד", היא מבארת בקלילות משועשעת, "משום שהוא מכוון את הזרקור באופן מיוחד אל הדמיון הנשי. רציתי לומר שהכוח להקרין את העבר באמצעות מילים אל העתיד, עשוי לעזור לנו לבנות עולם טוב יותר, או לכל הפחות - לעזור לנו להבין טוב יותר את העולם בו אנו חיים".

ואכן, בשונה מספרי עדות רבים או פרוזה הנכתבת על השואה, "נופי זיכרון" אינו עוסק רק בתיעוד החוויה הפרטית של ניצולת שואה, אלא נוגע בשאלות מהותיות על טיבם של בני האדם והחברה, על מקומה של האשה בתקופת השואה ובתפקידו של הזיכרון.

"עם ההתבגרות, אני מבינה פחות את השואה" - Ynet


דולה אור מאפר





רלי רובינזון הייתה רק ילדה בת 4 כשהוריה בחרו להציל אותה בזמן מלחמת העולם השניה ומסרו אותה למשפחה פולנית שהסתירה אותה.

שנים אחרי ששרדה את השואה ועלתה לישראל, רלי רובינזון משחזרת את העבר ב"דולה אור מאפר "לאחר המלחמה הוריי המאמצים גילו לי שאני יהודיה. נרתעתי מאד, אפילו שינינה הראתה לי תמונות של הוריי בהן ניכר הדמיון שלי לאבא", היא אומרת בבכי. 

בספרה "דולה אור מאפר"
חוזרת רלי רובינזון אל ילדותה כפעוטה יתומה שהועברה מגטו ורשה אל זוג פולנים, נאלצה להסתתר ולהחליף זהויות, התייתמה גם מאמה המאמצת וביקשה למצוא את הטוב בכל דבר ולבנות לעצמה ילדות נורמלית, ומאוחר יותר חיים נורמליים בארץ.

הספר, שנקרא בנשימה עצורה, נפתח בלילה שבו הובאה רלי הקטנה מורדמת בתוך שק מהגטו, שבו גרה בדירה זעירה עם הוריה, מיכאל ופרנקה, ועם סבה, אבי אמה. ההורים, שהבינו שימיהם ספורים, החליטו להיפרד מבתם היחידה ולמסור אותה לידי יוזף וינינה אברמוביץ', זוג פולני שחי בצד הארי של ורשה.

חלקו הראשון של הספר, הכתוב בגוף שלישי, מתאר את חייה של הילדה היהודייה בזהות בדויה של ילדה פולנייה בשם ללה (למזלה התברכה בשיער בלונדיני ועיניים כחולות), הנאלצת לחיות חיי הסתתרות ופחד בבית בני הזוג בוורשה ובחווה חקלאית מחוץ לעיר עד תום המלחמה. כעבור כמה שנים היא תיאלץ לחוות יתמות נוספת, עם מות האם המאמצת.



כל המסופר מבוסס על קטעים מזיכרונה, ובסוף כל פרק מובאת "אחרית דבר", מבט לאחור מעיני האישה הבוגרת. "אני זוכרת היטב את כל מה שקרה לי מהיום שבו הוברחתי מהגטו", היא מספרת. "כנראה שהטראומה של הניתוק מההורים קיבעה את הדברים בזיכרון. מהגטו אני לא זוכרת שום דבר וגם לא מהאינטראקציה עם הורי. "את מעמד הפרידה מהוריי, שהוברחו לדירת בני הזוג אברמוביץ חודשיים אחרי הברחתי ולפני שהועברו למחנה עבודה, כדי לראות אותי בפעם האחרונה, לא זכרתי לפרטיו. זכרתי את המגע ואת החיבוק של אמא ואת השאלה שלי, 'אבא, מי מביא לך עכשיו את נעלי הבית?', אבל לאורך כל חיי חשבתי שזו הייתה הזיה. רק בשנת 1984, כשנפגשתי בפולין עם דודיי הפולנים, אחות אמי המאמצת ובעלה, נודע לי שהדוד היה נוכח בפגישה ומה שזכרתי היה אמת. מפגש נוסף כמה שנים קודם, עם יהודי אחר שניצל על ידי יוזף וינינה, חשף בפני פרטים נוספים על מבצע ההצלה שלי. מעבר לזה, הכול מרסיסי הזיכרונות שלי". 

החלק השני של הספר כתוב כיומנה של שליחת העלייה ציפורה נשם, שיצאה לשגרירות ישראל בוורשה הקומוניסטית ב-1950 בשליחות משרד החוץ כדי להכין את שארית הפליטה לעלייה ארצה. בעקבות מפגש גורלי טרם נסיעתה עם שתי דודותיה של רלי שחיו בישראל, לקחה נשם על עצמה משימה פרטית. לאתר את רלי בת העשר וחצי, לפדות אותה מאביה המאמץ, שלמעשה נטש אותה לאחר מות אשתו, ולהביאה לישראל. הדרך לליבה של הילדה הדעתנית, תלמידת בית הספר הקומוניסטי שחשה כפולנייה לכל דבר והחזרתה לשורשים, לא הייתה קלה. היא צלחה לבסוף לא מעט בזכות ידידותם של ילדים ישראלים שפגשה בשגרירות. "ציפורה לא כתבה יומן", מספרת רובינזון, "אבל החלטתי להשתמש בצורת הכתיבה הזאת כדי לתאר את התהליך שללה עוברת כדי להפוך שוב להיות רלי דרך עיניים של אדם בוגר.

ציפורה, שפגשה אותי בימים הקשים ההם וליוותה אותי בתהליך המאוד מורכב שעברתי, היא הדמות שיכולה הייתה לתאר אותו". הפרק הבא, הכתוב בגוף ראשון, הוא סיפור עלייתה של רלי, או אראלה, כפי שנקראה בבית הספר בפרדס חנה, שמגיעה לישראל של שנות החמישים, לחיק בני משפחתה המורחבת וצריכה לעטות שוב זהות חדשה, הפעם של ישראלית. "ככל שהתקדמתי בכתיבה והגעתי לחלק של רלי, הבנתי שעכשיו צריך לעבור לגוף ראשון. היום אני רלי. ללה טמונה עמוק בתוכי, אבל היא כבר לא אני. זו הסיבה שאני מביאה בסוף הספר מכתב שרלי כותבת לללה ומכתב תשובה מללה. מוקד הספר הוא התהליך שעשיתי, תוך שמירה על חיוניות ואופטימיות בתנאים של ילדות עשוקה. מכתבי הפרידה של ללה ורלי, הם עבורי סגירת מעגל". בספר מובאים גם סיפוריהם של בני משפחתה של הכותבת, תצלומים משפחתיים ומסמכים שאיתרה בדרכים שונות. חלק מהמסמכים נמצאו במעטפה שהשאירו הוריה להורים המאמצים ושרדה בדרך נס את הפגזת ביתם בוורשה. את המכתב האחרון שכתבו הוריה מהגטו לבני משפחתם בישראל גילתה חבוי בבוידעם של דודתה
 רק לאחר מותה של הדודה ב-1998. "מטרת הספר הייתה גם להעמיד גל-עד של זיכרון ואהבה להוריי הביולוגיים, להוריי המאמצים חסידי אומות העולם ולבני משפחת אבי, החלוצים בוני הארץ, שלא נלאו ממאמץ של שנים לפדות אותי ולגדל אותי כאן". את כתיבת הספר היא סיימה ברגשות מעורבים. "מצד אחד היה סוג של הקלה על כך שהצלחתי לסיים את הפרויקט הזה ולהנציח את בני משפחתי ואת מציליי. אבל היו גם תחושות קשות. הרגשתי כמו מי שחופר באדמה ומעלה מים עכורים שמסרבים לשקוע. ההתוודעות היומיומית המחודשת לאותה ילדה ומה שהיא חוותה הייתה מאוד קשה. כל חיי זה היה טמון בכספת

ב-1947, כשהגיעה השמועה על הילדה שחיה בזהות שאולה בפולין לאוזניו של חיים גלובינסקי (ממקימי הפועל, סולל בונה, התאחדות הכדורגל ועוד), אחי אביה הביולוגי, הוא מיהר לורשה, אבל המו"מ עם ההורים המאמצים לא צלח והוא שב ארצה ללא אחייניתו.

כעבור שנתיים נפטרה ינינה, האם המאמצת, והאב יוזף נישא לאישה אחרת ש"לא רצתה את הילדה היהודיה". רק בתום מאמצים רבים של נציגת השגרירות בורשה, הצליחו להביא את רובינזון לישראל להשתתף בסדר פסח בשגרירות
בארץ היא גדלה בבית הדוד בפרדס חנה ובכפר הירוק. מנישואיה לדוד רובינזון נולדו מיכל ונתיב רובינזון, שדרן הרדיו והטלוויזיה

ראו גם :

עדות - סיפורה של ניצולת השואה רלי רובינזון

אבק לחיים: ראיון עם רלי רובינזון

  מקור 1

מקור 2


מקור 3

הילדה בסוודר הירוק



    הילדה בסוודר הירוק , קריסטינה חיגר , הוצאת דני ספרים , 2012



לפעמים, דווקא הסיפורים שנראים ממבט ראשון פחות הרואיים, משאירים רושם עז על הקורא וכך קורה בספר "הילדה בסוודר הירוק" בהוצאת "דני ספרים".
סיפורה של קריסטינה חיגר הוא אחד מאלה. זהו סיפורה של ילדה בת 7 שהסתתרה בתוך תעלות הביוב במערכת העירונית של לבוב שבפולין.
משפחת חיגר ירדה לביוב כקבוצה ושם שהתה 14 חודשים, עד שחזרה לראות אור יום.

התנאים האיומים עימם התמודדו חברי קבוצה כללו הליכה בתוך צינורות בקוטר 40 ס"מ מדי יום, כדי להצליח לאסוף מעט מי שתיה ממזרקה שטפטפה דרך החורים. מגורים יומיומיים לצד עכברושים וחולדות, שטפונות באביב של מי שלגים שגבו חיים יקרים של הדוד שטבע ועוד.

הניסים בהצלתה של המשפחה הובלו ברובם ע"י לאופולד סוחה - פולני קתולי שבא לבקר בביוב ולעזור באופן קבוע.

מלבד התנאים הפיזיים הקשים היה על המשפחות להתמודד עם חוסר הפרטיות, חוסר היכולת לראות אור שמש ולשחק ומצבי רוח המשפיעים על כל חברי הקבוצה, במין אינטימיות שנכפתה עליהם.

רק לאחר שהרוסים שיחררו את האזור, יצאו בני המשפחה אל האור ומאוחר יותר עלו לארץ.

היום, קריסטינה היא רופאת שיניים בגמלאות המתגוררת בארה"ב.

 הספר "הילדה בסוודר הירוק" שייך לספרות תעודה שנכלל בזרם הספרות העכשווית המוגדר כספרות השואה. שם הספר מתייחס לאיקונה של סיפורי השואה והגטאות שאנחנו זוכרים מסרטו של סטיבן שפילברג "רשימת שינדלר". הוא מרמז את דמותה הסמלית של הילדה במעיל האדום שמופיעה בסרט.

קריסטינה חיגר היא אותה הילדה בסוודר הירוק ששרדה את השואה יחד עם אחיה והוריה בתעלות הביוב בעיר לבוב.  

עלילתו של הספר פשוטה: ילדה בת שש ממשפחת סוחרים יהודית עמידה, חיה עם הוריה בעיר לבוב (היום לביב, ביידיש לעמבערג) חיים מאושרים של ילדה מפונקת. יש לה סבים, בני-דוד, בגדים יפים ואפילו בית בובות מפואר שסבתא הביאה בשבילה מהעיר וינה. כל זה נלקח ממנה וממשפחתה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. קודם, נכנס לעיר הצבא האדום, שמנשל את המשפחה מרכושה הפרטי ומכבודה. אחר כך באים הנאצים ומתחיל הפרק האיום של הגטו.

זה לא סיפור בדיוני וזאת לא פרוזה ברמה הגבוהה ביותר. זאת עדות דומה למאות אלפי עדויות שנמצאות במכון "יד ושם" ובארכיונים שונים בעולם. מהפרוזה מהסוג הזה לא מצפים לתפניות ונקודות שיא מתוחכמות. למרות זאת, יש רגעים שאי אפשר לחדול מקריאה, כיוון שהמצבים המתוארים בספר קשים לעיכול. למרות הכל המחברת שואפת לא לזעזע את הקורא אלא להראות את השגרתיות גם בתנאים הקשים ביותר.

גם הרוע והאכזריות מקבלים בספר פן של שגרה: למשל רואים חייל גרמני שבא כמלאך המוות במצריים לקחת את כל הילדים של הגטו מהוריהם. אבל כשמתחילים לשוחח עמו כמו עם בן-אדם וכשמזמינים אותו לתה הוא הופך להיות איש ממוצע, שרק מבצע את ההוראות שנתנו לו המפקדים... באותו רגע מסתבר שלא חסרות לו גם תכונות אנושיות, הוא רעב כמו שאר האנשים. הכל בגדר האנושיות בספר, גם הלכלוך וגם האכזריות. ואין כל חדש תחת השמש למרות שאין הרבה שמש במקומות שהגיבורים נמצאים במשך העלילה.
מה שאמנם מיוחד בספר ומה ששובר את מבנה העלילה הטיפוסי הוא סיפור ההצלה של המשפחה.

משפחת חיגר יחד עם אנשים ספורים אחרים מצליחה לברוח בזמן חיסול הגטו ולהתחבא בתעלות הביוב של לבוב. וזאת בעזרתם של שלושה פולנים  תחילה עבור כסף ועם הזמן הם הופכים למלאכים בעיני היהודים המסתתרים. אחד מקבוצת עובדי מערכת הביוב, פולדק סוחה, בולט כגיבור נוסף של הספר. הוא דמות חזקה ביותר, מין מושיע.

המציל של אותם היהודים הוא לא צדיק מסדום. הוא שייך לעולם התחתון הצבעוני של העיר לבוב, ומסתבר שהיה גנב לפני המלחמה. כך שחוץ מכל המרכיבים הידועים של סיפור ההצלה יש עוד סיפור של פדיון נפש של הגיבור שהופך מגזלן לאיש ישר, שרוצה לפצות על חטאי הנעורים שלו דרך הצלת יהודים. כמובן עבור כסף, כי גם זה דבר אנושי.

"כן, אני זוכרת בבירור. חוויה מהסוג הזה היא דבר שנשאר אתך לכל החיים. אתה חי עם זה", אמרה קרסטינה חיגר כשנשאלה עד כמה בהירים זיכרונותיה מתקופת ילדותה. "אפילו היום, כשרוב האנשים שאני זוכרת כבר אינם חיים, אני מרגישה שמה שקרה לפני שנים רבות התרחש בעצם רק אתמול".

ערב מלחמת העולם השנייה היתה לבוב אחד המרכזים היהודיים הגדולים בפולין. כ-110 אלף יהודים התגוררו בה - שליש מאוכלוסיית העיר. שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה היא נכבשה בידי הסובייטים. ביוני 1941 עברה טלטלה נוספת, כשהנאצים נכנסו אליה. בו ביום הוחל בביצוע אקציות ורציחות של אלפים מתושביה.

על ליאופלוד סוחה , מפקח הביוב הפולני שהציל את המשפחה והסתיר אותם בביוב
לאופולד סוחה (פולנית: Leopold Socha; לבוב, 28 באוגוסט 1909 – 12 במאי 1946, גליויצה, פולין) היה מפקח במערכת הביוב בעיר לבוב, אשר הציל יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה מידי הגרמנים הנאצים ומשתפי הפעולה האוקראינים. סוחה נעזר בהיכרותו המקיפה עם מערכת הביוב בעיר להחביא בה 21 יהודים ולספק להם אוכל, ביגוד ועיתונים. על פעולותיו להצלת יהודים בשואה הוענק לו תואר חסיד אומות העולם על ידי יד ושם. סרט הקולנוע "באפילה" מתאר את סיפורו.


ביוגרפיה

סוחה חי בשכונה ענייה של לבוב ועבד באחזקת מערכת הביוב עבור מחלקת התברואה העירונית. עם כיבוש העיר על ידי הגרמנים, סוחה שזועזע ממעשי הזוועה של הגרמנים, התיידד עם מספר יהודים בגטו והחליט להציל 21 מתוכם. סוחה שיתף במעשיו את סטפן ורובלבסקי, עוזרו בעבודת אחזקת מערכת הביוב.
במהלך האקציה לחיסול הגטו, סוחה ראה יהודים מתקדמים במערכת הביוב לעבר מוצא הביוב לנהר. סוחה עצר בעד קבוצת היהודים מלהמשיך לעבר מוצא הביוב שם ארבו המוני סוכני גסטפו ושוטרים, והציע שיישארו בביוב, שם יוכל לסייע להם להתחבא. סוחה, אשתו ומשפחת ורובלבסקי סיפקו את צורכי ההישרדות של אותם יהודים במסתורם בתעלות הביוב במשך 13 חודשים. בתחילה היהודים שילמו למיטיביהם, אך מרגע שאזל כספם של היהודים, המשיכו סוחה ואשתו לשלם עבור המצרכים מכספם.

הסתרת היהודים בביוב לוותה באתגרים עצומים עבור כל המעורבים.

אחת הנשים היהודיות שהוסתרו בביוב, בשם ויינברג, הייתה בחודש האחרון להריונה כשנכנסה למסתור. התנאים הקשים בביוב הובילו למותו של תינוקה וכן למותה של סבתה הקשישה. קבירת הגופות הייתה משימה מסובכת עבור סוחה ועוזרו, ורובלבסקי. מספר יהודים אחרים שלא יכלו לעמוד בתנאי המחיה הקשים שבתעלות הביוב, עזבו את המסתור בחיפוש אחר מסתור אחר אך לא שרדו, וסוחה ועוזרו שמצאו את הגופות התמודדו בשנית עם הקושי שבקבירתן בחשאי.
סוחה הביא ליהודים עיתונים, ואף עזר להם לשמר את מסורתם בכך שהשיג עבורם ספרי תפילה יהודיים ולחג הפסח הביא להם שק תפוחי אדמה. גברת סוחה וגברת ורובלבסקי סיפקו בגדים עבור היהודים המסתתרים, ובמבצע מורכב ומסוכן קנו את מצרכי המזון עבורם.

עם שחרור לבוב ב-27 ביולי 1944, היהודים שניצלו חגגו עם מציליהם בבית משפחת סוחה. לאחר 13 חודשים, מתוך 21 היהודים שהוסתרו בביוב שרדו עשרה, בהם משפחת חירובסקי (חיגר), משפחת מרגוליס וציפורה הלינה וינד.
אחרי המלחמה, היגרה הלינה וינד לארצות הברית, נישאה לג'ורג' פרסטון, ניצול מחנות אושוויץ-בירקנאו ובוכנוואלד ונשארה בקשר עם מציליה. משפחת חירובסקי עברה להתגורר תחילה בקרקוב, אך ב-1957 עלו לארץ ישראל. בנם, פבל, שהיה בן 4 כשהסתתרו במהלך מלחמת העולם השנייה, נהרג במהלך שירות מילואים פעיל בישראל.

ב-1946, בעת שרכבו סוחה ובתו על אופניים, התדרדרה משאית סובייטית לעברם. לאופולד הדף את בתו בעזרת אופניו מדרכה של המשאית ובכך הציל את חייה, אך נהרג בעצמו. היהודים שהציל במהלך המלחמה חזרו ללבוב לחלוק לו כבוד אחרון על שסיכן את עצמו למען הצלתם.

ב-23 במאי 1978, הכיר ארגון יד ושם בלאופולד ומגדלנה סוחה כחסידי אומות העולם. ב-1981, הוכרו גם סטפן ורובלבסקי, עוזרו של סוחה ואשתו, על ידי יד ושם, כחסידי אומות העולם.

סיפורו של לאופולד סוחה ופעילותו להצלת היהודים מתואר בספר "הילדה בסוודר הירוק", שכתבה קריסטינה חיגר, אחת מהיהודים שהציל סוחה. הספר היה הבסיס לעלילת הסרט "באפילה", משנת 2011. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר באותה שנה.

מקור :


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....