דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אפריל, 2016

צבי ניסנקורן, ילד בן 5 לבד בבונקר ביער

נולדתי בשנת 1937 בעיירה פבלוף שליד העיר חלם שבפולין , למשפחה דתית ששומרת מצוות וחגים . ב -9 בספטמבר 1942  כל היהודים בעיירה קיבלו הודעה שעליהם להתייצב  במועצה של העיירה, אבי שהיה מקושר היטב עם בעלי סמכות בפבלוף ידע מראש שהולכים לגרש את כל היהודים מבתיהם ליער שסמוך לעיירה , ולכן הוא בנה מעין בונקר ביער כדי שאני ומשפחתי נוכל להתחבא שם . בתוך אורוות סוסים לפני שעזבנו את ביתנו ליער ,אבא שלי החביא אותי בתוך אורוות סוסים בתוך הקופיץ (ערימת קש ) , מפני  שהחיילים האוקראיניים  שהשתלטו על המקום,  היו עושים חיפושים בכל מקום בעקבות הלשנות של  התושבים המקומיים , בכדי לעצור יהודים. שתי אחיותיי הקטנות עברו להתחבא אצל  אחת המשפחות הנוצריות שאבי הכיר  . בהמשך עברתי אני ,יחד עם אחותי הבכורה לאה ,אבי, אמי ,דוד שלי והפילגש שלו להתחבא בבונקר  . כל אחד לקח עמו מעט ציוד , בגדים ואוכל שהחביא בבונקר . אמי לקחה קצת לחם כדי שיהיה לנו מה לאכול בבונקר. לאחר שלושה ימים שהתגוררנו בבונקר ,אבי מסר את אחותי לאה שתעבוד אצל אישה נוצרייה בכדי לקבל עבורה כסף ,דודי והפילגש שלו עזבו להתגורר במקום אחר ביער  . רוב היום הייתי נשאר לבד…

היום הגיעה אלינו

היום הגיעה אלינו
 מיפ חרוננדייק
"בשנת 1942, כשהחלו הגירושים של יהודי הולנד, עדיין לא פעלה רשת מסודרת להסתרת היהודים, אולם כמה רשתות מתחתרתיות פעלו בנפרד, בעיקר במאמץ להציל ילדים. פרטים מעניינים על ההתארגנויות השונות מצויים במבוא לספר. יהודית רוס, המכונה בספר דוט (חמודה), ילידת מאי 1938, נמסרה לידי הזוג מיפ וקוס חרוננדייק באוגוסט 1942.
מיפ, אשה פשוטה, לקחה ברצינות את תפקידה כשומרת הילדה, ואף דאגה לשמור את זכרונות ילדותה עבורה ועבור הוריה המנותקים ממנה. במשך שלושה חודשים העלתה על הכתב מדי ערב את חוויות היום שעבר, בילויים שבילו, אנשים שפגשו, מצב רוחה של הילדה, התמודדות עם סיוטי לילה שלא הרפו ממנה לאורך זמן.
כתיבת היומן פסקה כשהמצב נעשה מסוכן מדי. מספר שנים אחרי המלחמה הכינה מיפ עבור יהודית, שעמדה לעלות לארץ, אלבום תמונות שצולמו בתקופת המלחמה ואחריה. בטקסט שצורף לתמונות תיארה את שעבר על הילדה באותן שנים, הנדודים אחרי שקיבלה מכתב איום, היחס של הסביבה, האנשים שתמכו, אלה שלפחות לא הלשינו, וגם אלה שניצלו את מצוקתה. היומן והאלבום מרכיבים את הספר, החל מן המשפט הראשון שנרשם ביומן...

לסקירת הספר…

יצחק אשד , ילד בן 13 במחנה הכפייה שטראסהוף הסמוך לוינה.

"יצחק אשד, יליד דברצן שבהונגריה, הועלה במחצית 1944 עם אמו ועם אחיו הצעיר על הרכבת לאושוויץ. רצה הגורל, והרכבת שינתה את נתיבה, וכך מצאו עצמם בני המשפחה, יחד עם כעשרים אלף יהודים מגורשים מהונגריה, במחנה הכפיהשטראסהוףהסמוך לוינה. בפרק החותם את הספר מספר יוסי אשד, בנו של יצחק, על תוצאות חקירתו בפרשה זו. ככל הנראה היה כאן שילוב של ארועים ונסיבות: הדרישה לידים עובדות, הנסיון למכור יהודים תמורת משאיות (ע"ע ברנד), הצורך ליצור חזות של היענות לבקשות היהודים לצורך מו"מ עתידי (ע"ע קסטנר), ועוד. בימים בהם גורלות היו תלויים על בלימה, "שיחק מזלו" של יצחק, ובמקום לחלוק את גורלם של סבו וסבתו, שהובלו למשרפות באושוויץ, הוא שהה עד השחרור במחנה כפיה, סובל חרפת רעב, ומועסק (ילד בן תשע!) בפינוי גופות קפואות. את הספר שלפנינו החליטו בני המשפחה להגיש ליצחק ליום הולדתו השמונים, וגייסו את יוסי ריבלין להעלותו על הכתב. את המתנה לא זכה יצחק לקבל – הוא חלה ונפטר מספר חודשים לפני יום ההולדת. בני המשפחה החליטו להמשיך לכתוב, והספר הוא מצבת זכרון לחייו. הפרק הראשון – חיים – מסופר בגוף ראשון מ…

שלמה ז'יכלינסקי , ג'ינג'י, ילד בן 13 מסתתר אצל משפחה נוצרית , נהרג בקרבות רמת יוחנן במלחמת העצמאות

שלמה גדל מילדותו בסביבה כפרית. למדב"חדר" ובבית-ספר עממי. בימות הקיץ היה חי עם הוריו בגני-פרי שחכרובאזורים כפריים והשתתף בשמירה, באיסוף הפירות ובהובלתם.
 במלחמת-העולםהשנייה נלקח עם הוריו לגיטו ווארשה. כשהחלה הוצאת היהודים להשמדה נמלטוהוא ואחיו הקטן ומצאו להם מקלט בבית נוצרי. בגלל הלשנה נתגלה מחבואםלנאצים. אחיו נרצח לעיניו, אך הוא הצליח להינצל בשל מראהו הארי . מאוחר יותר בדצמבר 1983 פנו זוג פולניםיאנוש וזופיה פסטרוקונסקי להכיר בהם כחסידי אומות העולם מאחר והצילו נער יהודי בשם שלמה ז'יכלינסקי אשר עלה לארץ בערך בשנים 1945/46. שלמה הגיע ב"נתיב הבריחה" לפרנקפורטובראשית שנת 1946עלה ארצה. שנתיים התחנך בחברת-נוער עולה ברמת יוחנן ונשאר עם החברהלשנה שלישית במשק בחורףתש"ח מילא ברצון רב את חובתו בשמירה ובהגנה, וכשגברו ההתקפות בסביבה התנדבלכיתת פל"ם של רמת יוחנן והתאמן בלחימה ובחובשות. ביום ד' בניסן תש"ח(14.4.1948), בשעת ההתקפה הגדולה על הקיבוץ, יצא עם המגינים נגד האויבוכשנפצע בשעת נסיגת הכיתה והרגיש שהטיפול בו הוא ללא תועלת, אמר לחבריו: "חבר'ה, אל תטפל…

צבי לאופמן: ילד בן 4 בבלגיה, הלוך ושוב מדירת מסתור למנזר

בחודש אייר ת "ש (מאי 1940 ) נכבשה בלגיה בידי הנאצים. לאחר כשנתיים.  בחודש סיוון תש "ב (יוני 1942 ) אבי נלקח לעבודות כפיה, בבניית הקיר האטלנטי עבור הצבא הנאצי, משם לא חזר. תקופת מה נשארנו בביתנו שהיה באזור בו התרכזה מרבית הקהילה היהודית. בשלב זה המשלוחים היו רק לעבודות כפיה, ונלקחו בהם רק גברים. אומנם לאחר מספר חודשים, בחודש חשוון תש "ג (נובמבר 1942 ) התחילו משלוחים של משפחות, למחנות ריכוז. אולם הנאצים, שפחדו מתגובתו של העם הבלגי, שלחו בתחילה רק את היהודים שלא הייתה להם אזרחות בלגית. לאזרחי בלגיה, התחילו המשלוחים כעבור כמעט שנה . לנאצים היו את רשימות הקהילה היהודית היכן מתגוררת כל משפחה, וכך עברו מבית לבית . אנחנו, שהיינו נתינים רומניים, היינו מהמשפחות המיועדות לגירוש. המתח גבר, איש לא ידע מה ילד יום. ואכן, באחד הערבים, כשאנו הילדים נמנו את שנתינו, נשמעו מהלומות על הדלת. בפתח, עמד איש גסטאפו, ועמו, בלגי מתורגמן. מפיו המרושע נשמעת הפקודה: בתוך רבע שעה עליכם לארוז את חפציכם, ולצאת החוצה. לפני שהספיק המתרגם הבלגי לחזור על דבריו של הקצין, ענתה לו אמי בגרמנית: "איך אני יכו…

צבי הרמן שנפלד , נער בן 14 ליד מחרטה במחנה פלאשוב

"מאושוויץ עברתי לפלאשוב , כילד נתנו לי עבודות קלות. היה יהודי שעבד במטבח והיה משאיר לנו סירים לליקוק השאריות. הוא היה מוהל ואמר לי אז שאם אתחתן ויהיה לי בן - הוא ימהול אותו. אחרי שהשתחררנו הוא הגיע לחיפה ומהל את בני שנולד בארץ.
במחנה היינו מאוד רעבים וקיבלנו מאה גרם לחם ליום. פעם ניסיתי לקבל עוד לחם והלשינו עליי וקיבלתי מכות חזקות . עברנו משם לגרוס - רוזן, שם שכבנו על הרצפה. זה היה מחנה מעבר ומשם עברנו לגרליץ, שם עבדתי בבית חרושת לתחמושת ליד מכונות חריטה. אני עשיתי את הראש של הפגז בביצוע טוב.  היה כל הזמן רעב מתמיד וחום בהאנגר. באחד הימים התעלפתי והתעוררתי בחוץ בשלג. היה שם חייל ורמארט ששמר עלינו, הוא הסתיר כריך עבורי ונתן לי אותו. לאחר מכן עברנו במכוניות לציטאו שהייתה בגבול גרמניה וצ'כוסלובקיה. זה היה מחנה השמדה ורוב מי שנשלחו לשם ברגל לא שרדו את המסע ונורו בדרך. לא היה שם אוכל, היו הרבה כינים, והייתה הפרדה בין הנשים - לגברים שעבדנו בבית חרושת לאווירונים. אנחנו שכבנו בצריפים וחיכינו למוות.  הייתי במצב מאוד ירוד ואני מאמין שאם השחרור היה מתעכב בעוד מספר ימים כנראה לא הייתי שורד .…

הרעב של צבי גולדשטיין, ילד בן 7 , במחנות בקזחסטן

"הייתי עם אימא בקזחסטן במחנות. היה לנו רע מאוד , תנאים קשים. הייתי עסוק בחיפוש תמידי אחר אוכל. לא היה לנו בגדים. אי אפשר היה לקנות כלום, אז היו חותכים את הנעליים כדי שהאצבעות יצאו החוצה כי אי אפשר היה לקנות נעליים חדשות . בהמשך אבא חזר מהמחנות, והוא התחיל לעבוד קצת.
אני זוכר שיום אחד מצאתי בפח לחם מעופש, ופתאום באו מולי נערים יותר גדולים ממני. מרוב פחד שייקחו לי את הלחם ירקתי עליו וכך הצלחתי לחלץ אותו מידיהם." למסמך בפרויקט לדורות

צבי גולדברג , ילד בן 10 מוסתר אצל משפחה נוצרית בבריסל

" את אבי לקחו עוד בווינה ב1939 לדאכו ושם הגרמנים הרגו אותו. אימא נתפסה בדרכה לעבור את הגבול לבלגיה ונהרגה כשנה אחריו. " ב1942 התחילו הרדיפות של היהודים  וברחנו מצרפת לבריסל ושם הסתתרנו אצל משפחה בלגית נוצרית. אני זוכר שהיו חיפושים של הגרמנים אחרי יהודים סביב הבית שבו הוסתרנו, אבל היה לנו מזל ועברנו את המלחמה בשלום."  "זכור לי שהיה בבריסל מלשין יהודי בשם ז'אק שהביא לגילויים של חלק גדול  מהיהודים שהסתתרו בעיר."
למסמך המלא בפרויקט לדורות

צבי יגר , ילד 7 ברומניה מסתתר במרתף היין של סבא גרשון

"נולדתי - ב 1937/12/3 ברומניה ב, עיר שנקראת דורוחוי השייכת היום לרפובליקת מולדובה. גדלתי למשפחה עשירה כמו כל המשפחות היהודיות בעיר, אבי היה איש עסקים עשיר אשר לא חסך מאתנו מאום וסיפק לנו חיים של שפע וטוב. חיינו בבית – גדול, 2 קומות , חצר עם עצי פרי, כלב זאב וסוסים. היו ימים בהם אבא היה לוקח אותנו עם עגלה וסוסים לטייל בעיר. בבית גרנו אבא מאיר, אימא אסתר , אחותי -רנה בעברית רות - שגדולה ממני 7-ב שנים . עם פרוץ המלחמה ברומניה , החיים השתנו מהקצה אל הקצה - סדר היום השתבש . אבא פחד כל הזמן מפוגרומים של הגויים , לא יכולתי לשחק בחוץ, הקשר עם המשפחה נותק, היינו לבד. הגויים השתלטו על נכסיו של אבא, והוא נשאר כמעט חסר כל . כשהמלחמה החלה התחילו גם הפוגרומים, היהודים נשלחו לרכבות המוות, למחנות עבודה וגטאות בטרנסניסטריה.  המשפחות היהודיות התחילו לשמור על החיים שלהם ככל יכולתם. בזכות הקשרים של אבא, הוריי אחותי ואני הצלחנו להישאר בדורוחוי והתחבאנו במרתף היין במסעדה של סבא גרשון . במהלך המלחמה, דוד שלי - אח של אבי נפטר ברכבות המוות. התקופה של  הגרמנים הייתה נוראית, אך התקופה שאחרי המלחמה הייתה נור…

"מאופל לאור" : הנער צבי זוהר בשואה : להסתתר במערה ביער, אח"כ לוחם בפלמ"ח

העיירה הקטנה קומרוב קיבלה מהגרמנים אותו טיפול כמו כל עיר גדולה. טלאי צהוב הו קמת יודנראט . אנשי ה אס אס ואנשי הגסטפו לא ישבו בעיירה אלא בערים סמוכות, אולם כל ביקור שלהם פירושו היה פורענות, השפלות, הגליות ורציחות. אחת התחביבים שלהם היה לשסות כלבים בנו הילדים ואני זכיתי לנשיכה עמוקה ברגל שאני נושא את סימניה עד היום . בסוף שנת 1941 ריכזו את היהודים בשכונה של רחובות אחדים והפכו את השכונה לגטו. לא היו חומות אולם הייתה שמירה חזקה על ידי פולנים ואחרים ולא ניתן היה לצאת . היה בגטו רעב נורא, מחלות ומוות, הרבה מוות. המשפחה שלי קיבלה דירת חדר. אבי ואחי הגדול יצחק החלו מיד לחפור מסתור מתחת לרצפת העץ. את האדמה זרקו בלילה במרחק מהבית . יום אחד בחודש אוקטובר 1942 התעוררנו לשמוע צעקות Raus Yuden Alle ) כל היהודים החוצה). שמענו יריות וצעקות ורצנו במהירות למסתור שלנו מתחת לרצפה. פתחנו את הדלת הראשית של הדירה שיחשבו שכבר יצאנו. כעבור יום או יומיים החלטנו לצאת כל רבע שעה אחד מאיתנו. קבענו להיפגש על יד הכפר קראצ . ב' לאבי היו לקוחות בכפר זה והוא הכיר היטב את הסביבה. הגענו למפגש ארבעה. , אבי אחי יצחק, א…