ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שני, 30 ביולי 2018

להסתתר בחביות הבירה , סיפורה של ענת יעקובסון , בת שנתיים



סיפורה של ענת יעקבסון מנקודת מבטה בתור ילדה שגדלה למציאות קשה ולפחד תמידי על חייה. הסיפור הוא מנקודת מבטה בתור אישה מבוגרת שמספרת בהתרגשות על החוויה הקשה שעברה בשואה.

סיפור חיי כילדה :

נולדתי באוקטובר 1942 אחות צעירה לאסתר.
ב-1944, כשהייתי בת שנתיים, אמי נפטרה, ומי ששמרה עליי והסתירה  אותי ואת אחותי בזמן השואה, הייתה גברת יהודייה שהתנצרה באותה התקופה. לרע המזל, לאותה הגברת אשר הסתירה אותנו, היה בן אשר שיתף פעולה עם הנאצים. הגברת שמרה והגנה עלינו מפני הנאצים במשך כשנתיים, ולמעשה הצילה אותנו בכך שהחביאה אותנו בחביות הבירה שבביתה.
כשבנה של הגברת הלשין עלינו שאנחנו נמצאות אצלה, הם הגיעו אל אותה הגברת, אך אותנו לא מצאו כי היא הצליחה להחביא אותנו היטב.
כשהייתי בת ארבע, אחרי סיום המלחמה, נשלחנו אני ואחותי למשפחות אומנה שונות. עברתי ממשפחה למשפחה אומנת, וכך עברה הילדות שלי .
בשנת 1952 כשהייתי בת עשר, בזמן החופש הגדול, הלכתי לבקר את הגברת שהצילה את חיי בזמן השואה, ושם פגשתי את אחותי אחרי שתקופה ארוכה לא התראינו.
אסתר אחותי עלתה לארץ ולאחר מכן עליתי גם אני.


כיצד הצליחה הילדה רות קלוגר , בת 12 , לעבור את הסלקציה באושוויץ ?

 סלקציה , תהייה סלקציה . בצריפים מסוימים במועד מסויים עמדו לבחור בנשים בנות חמש-עשרה עד ארבעים וחמש למשלוח למחנה עבודה. איש לא ידע לבטח אם יש באמת מחנה עבודה בסופו של התהליך , אם כי הדבר התקבל על הדעת בשל קבוצת הגיל שביקשו לקחת . אבל אושוויץ הרי לא פעל על פי עקרונות הגיוניים.


שני אנשי ס"ס ניהלו את הסלקציה . שניהם עמדו בגבם אל הקיר האחורי הם עמדו משני צידיה של מה שהיה קרוי ה"ארובה" שחילקה את החדר לשניים . לפני כל אחד מהם היה תור של נשים עירומות או כמעט עירומות , שחיכו לשיפוטו. הסלקטור שבתור שלפניו עמדתי היה בעל פני מסכה עגולות ומרושעות והיה גבוה כל כך שנאלצתי לשרבב את צווארי כדי להביט בו. אמרתי מה גילי , והוא דחה אותי בהנעת ראש מצד לצד , פשוט כך. הפקידה שלצדו , אסירה אף היא , לא רשמה את המספר שלי . הוא חרץ את דיני כאילו גנבתי את חיי ולא הייתה לי זכות להחזיק בהם.

אמי נבחרה למשלוח למחנה העבודה . לא היה בכך כל פלא : היא הייתה בגיל המתאים , אישה מבוגרת . מספרה נרשם ובמהרה תעזוב את המחנה . עמדנו ברחוב בבירקנאו בין שתי שורות והתווכחנו . היא התאמצה לשכנע אותי שעלי לנסות שנית, לעמוד בתור של איש הס"ס האחר ולומר שאני בת חמש-עשרה.

ביוני 1944 היה חם מאוד בפולין ומשום כך היו שתי דלתות הצריף , הקדמית והאחורית , פתוחות. הכניסה האחורית הייתה שמורה , אבל השומרים היו אסירים ואמי סברה שאני יכולה להתגנב פנימה ולעמוד בתור השני. "והפעם אל תהייי טיפשה , בבקשה, ואל תגידי להם שאת בת שתים-עשרה. התרגזתי אבל היא דחקה בי לנסות שנית . הייתי מיוסרת ואחוזת פחד להיפרד מאמי אז  ניסיתי שוב לעבור את הסלקציה.

שרשרת של גברים  אסירים שמרה על החלל שבין שורות הצריפים שהיה עלי לעבור בו כדי להגיע אל הכניסה האחורית. אמי ואני עקבנו אחריהם בזהירות במשך כמה דקות. "עכשיו" היא פקדה ואני חמקתי ועברתי בעת ששני האנשים המופקדים על המשמר קראו זה לזה. התכופפתי  קצת כדי להיראות קטנה יותר , או כדי לחסות בצלו של הקיר, הקפתי את הצריף ונכנסתי  במהירות בדלת באין משגיח.

החדר עדיין היה מלא נשים . כמין אנדרלמוסיה מסודרת שררה שם , מן הסוג שאני מקשרת עם אושוויץ. הניהול הפרוסי המהולל , המושלם , של המחנות הוא מיתוס גרמני. כל ארגון טוב בנוי על ההנחה שקיים משהו שראוי לשמור עליו ולארגן אותו. כאן הארגון היה שטחי משום שלא היה היה שום דבר בעל ערך לארגנו או לשמור עליו. היינו חסרי ערך בהגדרה . הובאנו לכאן כדי להיפטר מאתנו.

קציני הס"ס שעסקו בסלקציה ועוזריהם עמדו בגבם אלי. הלכתי באין מפריע אל הדלת הקדמית , פשטתי שוב את בגדי וניגשתי בשקט אל קצה התור. פלטתי אנחת רווחה משום שהכול עלה יפה עד כה ושמחתי שהצלחתי להערים על הכללים. הוכחתי לאמי שאיני פחדנית. אבל הייתי הקטנה ביותר ובלי ספק הצעירה ביותר בחדר , לא מפותחת , סובלת מתת-תזונה , רחוקה מבגרות מינית.
קראתי הרבה על סלקציות מאז ובכל הדיווחים נאמר בפסקנות שההחלטה הראשונה באושוויץ הייתה תמיד הסופית , שמעולם לא אירע שאסיר שנשלח לצד אחד , כלומר נידון למוות , הצליח לעבור לצד האחר. טוב אפוא , אני היוצא מן הכלל הידוע.

מה שקרה אחר כך לא היה חסד שמימי אלא חסד אנושי .  הצילה אותי אישה צעירה , אסירה שהייתה הפקידה של קצין הס"ס.

התור התקדם אל עבר איש הס"ס , הלה שלא כחברו 
בצד האחר היה שרוי במצב רוח טוב. אם לשפוט לפי תצלומים ייתכן שהוא היה דוקטור מנגלה הידוע לשמצה, אבל כפי שאמרתי , זה לא חשוב. 

הפקידה האסירה שלו הייתה אולי בת תשע-עשרה או עשרים . כשראתה אותי עזבה את מקומה, ניגשה אלי ושאלה אותי , כמעט בטווח השמיעה של הבוס שלה, במהירות ובשקט ובחיוך בלתי נשכח ושחשף את שינייה העקומות : "בת כמה את? "שלוש עשרה" , אמרתי , כמותכנן. היא בחנה אותי בעיון ולחשה , " תגידי לו שאת בת חמש-עשרה" .

שתי דקות לאחר מכן הגיע תורי ואני לכסנתי מבט אל התור האחר , חששתי שאיש הס"ס האחר יעיף בי מבט ויכיר אותי בתור מישהי שכבר דחה. הוא לא עשה זאת ( קרוב לוודאי שלא הבחין בינינו כשם שאני לא הבחנתי בין טיפוסים מסוגו). כשנשאלתי עתה לגילי השבתי את התשובה ההחלטית שדחיתי בבוז כשאמי הציעה אותה , אבל קיבלתי מפי האישה הזו ."אני בת חמש-עשרה" .

"ניראת נראית קטנה" , העיר אדון החיים והמוות.

"אבל היא חזקה" , אמרה הפקידה האסירה, "תראה את שרירי הרגליים שלה. היא יכולה לעבוד" .

היא לא הכירה אותי , מדוע אפוא עשתה זאת ?

הוא הסכים. היא רשמה את מספרי ואני זכיתי בהארכת החיים.

לכל ניצול יש "תקרית המזל" שלו או שלה- נקודת המפנה שאנו חבים לה את חיינו. התקרית שלי מיוחדת במינה בשל התערבותה של אישה זרה שלא הכירה אותי .

פעולתה של אותה פקידה הייתה בחירה חופשית ורצונית. היא הייתה אסירה והיא סיכנה הרבה כשדחקה בי לשקר ואחר כך הגנה בגלוי על ילדה שהייתה קטנה מדי  לעבודת כפייה וזרה לה לחלוטין. היא ראתה אותי עומדת בתור, ילדה שנידונה למוות , היא ניגשה אלי , היא הגנה עלי, והיא הצליחה להעביר אותי .  מה עוד נחוץ בתור דוגמה לטוב המושלם ?

ב7 ביולי 1944 נלקחו כל האסירים שנותרו ממחנה המשפחות טרזינשטט אל תאי הגזים. קראתי על כך  אחרי שנים בפרסומים גרמנים .

אני ניצלתי  והצטרפתי עם אמי אל מחנה עבודות הכפייה שהיה מחוץ לאושוויץ.

למעשה כל מי שעדיין חיים כיום ועל ידם השמאלית המספר של אושוויץ הם מבוגרים ממני לפחות בשלוש השנים הללו שהוספתי על גילי. יש יוצאים מן הכלל , כמו התאומים הצעירים שדוקטור מנגלה ביצע בהם את ניסוייו הרפואיים לכאורה.

נערכנו עתה למסע ברכבת למחנה עבודות הכפייה....

מקור :
רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010

יום ראשון, 29 ביולי 2018

יהודה ורטהיים (ורדי) , בן 8 , סיפור הצלה והישרדות בהולנד בתקופת המלחמה




מאת יהודה ורטהיים (ורדי)

שמי יהודה ורטהיים. נולדתי באמסטרדם בנובמבר 1934. במשפחתי היו ההורים: סופיה ויעקב ועוד שלוש אחיות רגינה, חרייקה, שנספתה באושוויץ והקטנה- יטי.
בשנת 1941  התייתמתי מהוריי. אבי נשלח למחנה עבודה ושם נהרג. אמי, אחיותיי ואני היינו מיועדים להישלח בטרנספורט לאחד המחנות, אך הורחקנו משם, כיוון שאחותי הקטנה חלתה באדמת. אמי השאירה את התינוקת אצל משפחה הולנדית. לאחר מכן נעלמה ולא ראינו אותה עוד. כנראה הייתה במקום מסתור עד 1944 ואז, בעקבות הלשנה, נתפסה ונשלחה לאושוויץ ושם נרצחה. שתי אחיותיי הנותרות ואני נשלחנו למקום ריכוז של ילדים יהודיים, לפני גירוש למחנה השמדה.
ביום שבו אספו את הילדים כדי לשלוח אותם ברכבת למחנה, קיבלנו שקית עם ממתקים ואמרו לנו שהולכים לטיול. ואז הגיע לתחנת הרכבת הדוד שלנו, שהיה נהג משאית והוא אמר לנו שאנחנו חייבים לקפוץ מהרכבת וכך עשינו. בזאת ניצלנו ממחנה ההשמדה. לאחר מכן נלקחנו על ידי המחתרת ההולנדית למשפחות גויים מאמצות, בצפון הולנד ומרכזה.
עברתי ממשפחה למשפחה, כיוון שההולנדים חששו להסתיר ילדים יהודים בגלל פחד מפני הנאצים. בסופו של דבר הגעתי למשפחת פיינברידאן בכפר בלאיה שבצפון הולנד.
שהיתי אצלם מסוף 1941 ועד סוף 1948. למזלי, המשפחה אהבה אותי וטיפלה בי יפה וגם דאגה להסתיר אותי מפני הנאצים. ילדי המשפחה היו בשבילי כמו אחים. הלכתי איתם לבית הספר ושיחקתי איתם.  אני רואה בהם עד היום בני משפחה וגם שומר איתם על קשר ועל ביקוריים הדדיים.
בזמן שהותי בבית המשפחה המאמצת עוד לא הייתי מודע לכך שאני יהודי. וזה פעל לטובתי כי כך לא התנהגתי בצורה שגרמה לסביבה לחשוד בהיותי יהודי.
באחת הפעמים ב-1942 נפל הפנס הנטען של המשפחה ושקע בביוב.  אני ידעתי שאסור לי לאבד את הפנס ולכן נכנסתי אל תוך הרפש ושלפתי אותו משם. כשחזרתי כולי מרוח בצואה לקחה אותי האחות ריקה ורחצה אותי.
לאחר כ-45 שנים חזרתי להולנד וחיפשתי את האחות ריקה, היא לא זיהתה אותי וסרבה להאמין שאני חי, כי הגיעו אליה שמועות שאני נהרגתי במלחמת יום הכיפורים.  הוכחתי לה את זהותי באמצעות סיפור הפנס מ-1942 והיא התעלפה מהתרגשות כששמעה אותו.
עם פיט (אחי המאמץ) אני שומר  על קשר עד היום. פיט הגיע כבר פעמים רבות לבקר בישראל בביתי ואני ביקרתי אצלו גם כן. המשפחות של שנינו בקשר מצויין.
בצילום : בית המשפחה המאמצת בהולנד 

פיט נתן לי את הפנס בשנת 1985. כיום נמצא הפנס אצלי והוא מהווה בשבילי חפץ יקר ערך המקשר אותי עם משפחתי ועם  עברי הרחוק.
בסוף המלחמה הועברתי למשפחה נוספת, משפחת נורת'.
לאחר המלחמה הגעתי לפנימייה של ילדים יהודים ששרדו את המלחמה. שם פגשתי את אחותי הגדולה, אך נראה שהיא סבלה מאוד בשנות המלחמה ולא ניתן היה לקשור איתה קשר של אחווה לאחר שנות הניתוק הרבות.
ב-1947 חגגתי בבית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם את הגיעי למצוות, ביחד עם ילדים נוספים מהפנימייה, זאת למרות שהרגשתי מנותק לגמרי מיהדותי.
ב-1952 עליתי ארצה באוניה תאודור הרצל, הגעתי עם גרעין נוער לקיבוץ גברעם.
ב-1954 התגייסתי לנח"ל ויצאתי כחייל במדי צה"ל עם משלחת ישראלית להולנד שאחרי המלחמה, לצעדת 4 הימים של צבאות צרפת, גרמניה והולנד.
כחייל, פגשתי את בן גוריון והוא ביקש ממני לעברת את שמי. ואכן, למשך מספר שנים שיניתי את שם משפחתי ל"ורדי", אך לאחר שנים החלטתי לחזור לשם המקורי. גם את נשיא המדינה (בן צבי) פגשתי כחייל.
ב-1956 פגשתי בקיבוץ את שולה, עולה ממרוקו. שולה הייתה חברה טובה של אחותי. התאהבנו ומאז ולא נפרדנו. נישאנו זה לזו. והולדנו 5 בנות ובנינו את ביתנו בקרית גת. כיום מוקפים שולה ואני בנכדים ובנינים.



רות קלוגר , ילדה בת 12 באושוויץ


בירקנאו היה מחנה ההשמדה של אושוויץ והוא כלל הרבה מחנות קטנים יותר ומחנות משנה. בכל אחד מהם היה רחוב ראשי ומשני צדיו צריפים. בגב הצריפים נמתחו גדרות תיל שהפרידו אותם מתת-יחידה דומה מעברם האחר. צריף BLLB היה יוצא דופן שכן שוכנו בו גברים, נשים וילדים – גם תינוקות . מכאן שמו המלבב "מחנה משפחות טרזינשטט".

כבר שהגענו נהגו בנו בהשפלה בבירקנאו .

הגענו למקום  אכזרי שאיש לא רצה לחיות בו.  באחד הערבים , כששכבנו סוף סוף לנוח בשורה האמצעית של הדרגש , הסבירה לי אמי שגדר החשמלית שבחוץ היא קטלנית והציעה שנקום שתינו ונלך בריצה אל תוך הגדר הזאת.  הייתי בת 12 והמחשבה על המוות , על ידי ריצה לתוך מתכת מחושמלת כפי שהציעה אמי , הייתה פשוט מעבר להשגתי . אני רציתי לחיות . רק כשהיו לי ילדים משלי בארה"ב  הבנתי שאדם מסוגל להחליט להרוג את ילדיו באושוויץ במקום לחכות להשמדה בארובות , אבל אז באושוויץ הייתי ילדה שרצתה לחיות בכל מחיר.

הרעב היה פחות קשה מן הצמא . מי שלא חשו מימיהם צמא מתמשך או חוזר ונשנה מזדהים יותר עם הגוועים ברעב. אבל תנו דעתכם כמה זמן עובר עד שאדם מת ברעב וכמה מהר הוא מת בצמא. אדם יכול לחיות שבועות, אפילו חודשים , בלי לאכול, אבל הוא ימות בצמא בתוך כמה ימים. הצמא מציק יותר, קשה לשאתו יותר מן הרעב. בבירקנאו היה מזוננו , המרק היומי העלוב שלנו , מלוח מאוד כנראה כי הייתי צמאה תמיד, וביייחוד בזמן מסדרי הנוכחות שארכו שעה תמימה בשמש הקופחת. "מה עשיתם באושוויץ אתם הילדים ? " שאל אותי מישהו לאחרונה. "שיחקתם במשחקים? " משחקים, באמת !  לא, במקום משחקים היו לנו מסדרי נוכחות . באושוויץ עמדתי בשורות של חמישה והייתי צמאה מאוד כל הזמן ופחדתי למות. זהו , זה הכול.

מקור :
רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010


מירה ליכטנהולץ רינגל, פרטיזנית בת 15 , הישרדות בשואה



בסביבות גיל 10 פרצה מלחמת העולם השנייה. ההורים לא האמינו שהמלחמה תגיע לכפר שלהם. אבל לילה אחד זה קרה הגרמנים פלשו לכפר. אביה של מירה פקד עליה: "תברחי מהחלון, ורוצי לשכן הגוי  לידינו, ותבקשי ממנו שיחביא אותך". האח הקטן רצה להצטרף אבל האבא אסר עליו היות והיה קטן בגיל. הוא צעק: "רוצי מהר ותצילי את עצמך, כי אני סומך עליך, שאת תצליחי להישאר בחיים, ולהקים שושלת".
השכן הגוי החביא את סבתא בתוך הארון. יומיים שהתה שם. והשכן הבין, שהוא חייב להעביר אותה למקום מבטחים, וכך עשה. נתן לה בגדים אוכל ומעט כסף, ושלח אותה לכפר הקרוב. "שם סידרתי לך מקום אצל חבר במנזר" אמר. במנזר קבלו אותה והחביאו אותה. האמינו שהיא גוייה כי היו לה עיניים כחולות בהירות ושער ארוך בהיר ,דיברה פולנית, רוסית ואוקראינית ולכן האמינו שהיא לא יהודייה.
ההורים והאחים הועברו לגטאות ושם נהרגו.
 מירה נשארה תקופה קצרה במנזר, ואז הגרמנים הגיעו גם לחיפוש גם מנזר, אז מירה  שוב ברחה לעיירה סמוכה. שם מצאה עבודה בביתו של קצין אס. אס. היא עזרה לאשתו בטיפול הילדים ובעבודות הבית. לאחר כחצי שנה גילו שהנערה מירה היא יהודייה, לכן אשת האס. אס בקשה ממירה לעזוב מפחד, שיהרגו אותה. הגברת הכינה לה ילקוט מלא באוכל בבגדים וגם כסף, ובקשה "רוצי ותברחי מהמקום". הפרידה הייתה קשה, הילדים בכו מאוד, כי רצו ללכת אתה.
משם ברחה מירה ליערות ופגשה כמה חברים, שברחו מהגרמנים כמוה. הם התחברו כולם כפרטיזנים ובנו לעצמם בונקר מתחת לאדמה וחיו שם. שלג ירד מעליהם ובקושי היה מה ללבוש ומה לאכול. הם מצאו קופסאות שימורים ריקים, וזה היה עבורם סירים או כוסות. את השלג המיסו ובישלו אוכל ושתיה. מדי פעם קפצו לאחד הכפרים, וגנבו תרנגולות וביצים וירק ומזה התקיימו.
בלילות עשו פעולות חבלה והרסו כפרים ודרכים, שגרמנים לא יוכלו להגיע אליהם, ואז ברחו מהאזור. בלילות היו מגיעים הגרמנים, שחיפשו אחר יהודים  ופרטיזנים שהסתתרו ביער, לכן הם ברחו ליער אחר .
באחת הפעמים חלתה  מירה בטיפוס, והחברים הפרטיזנים החליטו להציל אותה. לקחו אותה לכפר הקרוב ליער. נכנסו לאחד הבתים והסבירו לבעל הבית, שהילדה חולה וחייבים להציל אותה, במידה ולא יעשה כך יהרסו את כל הכפר. הגוי הסכים לקח אותה לטיפול, והציל אותה מהמחלה, לאחר מכן החזיר אותה בריאה ליער.



הילדות האבודה של אילנה נתן



מאתאילנה (אינס) איתן
ארץ לידה לוב  Libya

"היום הראשון של המלחמה באיזור שלנו החל במאי 1942. הגרמנים הגיעו לבנגאזי, שהיתה עיר נמל קטנה בלוב, ולקחו את כל היהודים למרסה פלאז שבתוניס. הייתי תינוקת. הסיעו אותנו ברכבות לתוניס. למעשה לקחו אותנו בהרגשה שאנחנו יוצאים וחוזרים. לא אפשרו לנו לקחת חפצים. אמי ביוזמתה לקחה כמה בגדים לה ולילדים. נסענו ברכבות נוסעים דחוסות מאוד במשך 3 ימים. אמי סיפרה לי שהייתה אווירה של פחד במהלך הנסיעה. לא ידעו לאן נוסעים, מה צופה לנו העתיד. השכנים הערבים לא  ידעו בעצמם מה קורה. אבי היה דובר גרמנית והוא הבין שקורה משהו רע לפי מה שהבין מהשיחות של החיילים הגרמנים שהיו שם. לא הרביצו לנו. כשהגענו למחנה חילקו אותנו לביתנים. משפחות-משפחות. בביתנים היו מיטות קומותיים. לא היו שמיכות. אבי היה עובד בעבודות כפייה. הוא היה יוצא לעבוד בבוקר וחוזר בערב לביתן.
שלוש שנים היינו בגטו ואבא שלי יצא לעבוד ברכבת בעבודות קשות. אימי גידלה את הילדים וסבתי נהרגה שמה, היא נהרגה בהפצצה. הגרמנים פוצצו פצצה על הביתן שסבתי הייתה בו. וסבא שלי איבד את התחושה ברגליים ככל הנראה מבהלה.
בגטו התאפשר לנו לשחק כילדים והגרמנים שהיו שם כל הזמן לא הפריע להם שאנחנו משחקים. הם גם לא התעללו או השתמשו באלימות, אבל כן היו להם כלבים מאיימים. מבחינת אוכל בגטו, אכלנו תפוחי אדמה ולחם. אני לא יודעת מאיפה הגיע האוכל. פירות וירקות לא היו.
תום המלחמה
עם תום המלחמה באזורינו, במאי 1943, התעוררה בעיה: לאן הולכים? כסף לא היה לנו כדי לחזור לביתנו בבנגאזי. דוד שלי שחי בטוניס, אח של אבא, השיג לנו דירה קטנה שגרנו בה ודאג לאבא שלי להשיג עבודה במשך כמה חודשים. אבא שלי עבד וחסך כסף ואז יכולנו לנסוע חזרה הביתה. כמובן שמאוד שמחנו לחזור הביתה וללכת לבית הספר לשחק אם חברים. החזרה הביתה התקבלה על ידי שכנינו הערבים בשמחה.
העלייה לארץ
בשנת 1948, עלינו לארץ עם האנייה "גלילה" היישר למחנה "שער העלייה" (סט. לוקס) בחיפה. מחנה זה היה ממוקם במבואותיה של חיפה, והיה לשעבר מחנה הצבא הבריטי "סנט לוקס" (St . Lucas).


רות קלוגר , ילדה בת 12 , במחנה טרזינשטט


טרזינשטט הייתה רעב וחולי, כפר צבאי קטן של קווים ישרים וזוויות חדות וגבול שאין לעוברו,  מקום צפוף והומה אדם שכמעט לא יכולת למצוא שם פינה שקטה לשיחה פרטית. שום חופש תנועה מעבר לקילומטר רבע אחד , ובתוך המחנה היית נתון לרצון של הגרמנים להישלח כל רגע לאיזה יעד מעורפל , כגון אושוויץ .  טרזינשטט משמעה היה משלוחים למזרח ואלה התרחשו בהפסקות לא סדירות והיו ודאיים ולא צפויים כמו רעידות האדמה בקליפורניה. זו הייתה מסגרת קיומנו, ההופעה וההיעלמות הזאת של יהודים שלא יכלו  להחליט שום החלטות והיו חסרי כל השפעה על מה שהוחלט בעבורם ולא ידעו אפילו מתי וכיצד תתקבל ההחלטה הנוגעת להם ולא כל שכן מה התהיה ההחלטה.

הילדים שוכנו במה שהיו מגורי הקצינים לשעבר – שני בניינים צהובים גדולים משני צדי הכנסייה שהייתה סגורה. הבניינים היו ממוספרים L 410  וL414  . הילדים הצ'כים שוכנו בבניין אחד ואת דוברי הגרמנית באחר.

אני שוכנתי ב-L414 , בחדר של קבוצת הנערות הצעירות ביותר . L414 הוא הכתובת האחת שלי מני רבות שלא שכחתי מעולם.

היינו שלושים ילדות בחדר ששתים או שלוש נערות בלבד יכלו לגור בו בנוחות. זה לא היה אולם השינה שלנו , זה היה ביתנו , המקום היחיד שהיה לנו. אפילו התרחצנו שם בחורף במים קרים שהבאנו בקערות מן הפרוזדור. סבון היה יקר המציאות. במזג אוויר קר היו שיניננו נוקשות בתואם. ישנו בשלוש קומות של דרגשי שינה על מזרני קש. אלה היו שבועות של רעב מתמשך. הרעב מכרסם בך ומחליש אותך. הוא גוזל מרחב נפשי שלולא כן היה אפשר לנצלו לחשיבה. קצבת המזון הייתה דלה ביותר. העמדנו פנים שהחלב הרזה שהוקצה לנו הוא שמנת להקצפה .

לא שקענו ברחמים עצמיים: צחקנו הרבה והיינו רעשניות ותוססות כילדים אחרים בני גילנו וחשבנו שאנחנו חזקות יותר מן הילדים החופשיים ה"מפונקים"  .
למדתי להסתגל לחיי החברה של הילדות בטריזנשטט כי בוינה היייתי ילדה בודדה .

הנהלת בית L414  הייתה בידיהם של צעירים יהודים שהעסיקו צעירים אחרים. נערה בת שש-עשרה הייתה מופקדת על חדרנו. הילדים האלו הבוגרים למחצה השתדלו ליצור איזו רוח קבוצה ועשו את הקהילה הכפויה שלנו לחלק מתנועת נוער , הסוציאליסטית או הציונית.  אף אחת מהן לא הייתה סם שכנגד לפשיזם, אבל הציונות הייתה התמצית והתכלית של המודעות הפוליטית שלנו והיא סחפה אותי פשוט מפני שהייתה הגיונית. היא הייתה הדרך להיחלץ מגלות בלתי נסבלת. שרנו שירים ציונים ורקדנו הורה שעות בלי הפסק בחצר הצריפים. 

המדריכים המבוגרים מאתנו ( בשנים אחדות) כינו אותנו בשם "חברים, ו"חברות". כאשר הלכנו לישון אמרנו "לילה טוב" , אחד הביטויים העבריים המעטים שלמדנו.

חלקנו בינינו את המזון שהיה יקר המציאות והלחם בטריזנשטט שימש אמצעי תשלום . לפעמים בסופרמרקט בארה"ב אני נזכרת בכך ומתפלאה שהלחם זול כל כך.

מעולם לא אכלתי לשובע בטריזנשטט אבל ההכוונה החינוכית תרבותית במחנה הייתה משובחת.

לילדי טריזשטט אסור היה ללמוד לימודים סדירים . אבל בחשאי גובשה תכנית לימודים יומית שקבעה ההנהלה היהודית של בניין L414 . השיעורים לא היו סדירים והספרים היו מעטים  ולכן לא למדתי שום נושא לימוד רציף ומעמיק. השיעורים היו בלילה, בתוך ארון מטאטאים.

ב20 מהחודשים שהייתי בטריזנשטט נהייתי חיה חברתית. וינה ,שנה קודם,  נהגה בי כמנודה.  בווינה נהייתי ילדה מוזרה , בודדה ואקסצנטרית שלא היה לה מושג איך להיות חברת צוות. בטריזנשטט יצרתי קשרים אנושיים , ידידות ושיחות , לא הייתי עוד מנודה. המדריכים הציונים הצעירים טיפחו את חיי החברה במחנה , אבל אחר כך נשלחו גם הם להשמדה באושוויץ.

מדי פעם הגיעו עוד משלוחי ילדים לטריזנשטט אבל הם נשלחו כעבור שבוע לאושוויץ.
 גם אנחנו נשלחנו לבסוף לאושוויץ.

מקור :
רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010

רות קליגר בת 9 , ילדות בוינה בתקופת הנאצים


רות קלוגר , ילידת 1931 , וינה

לעתים הייתה הילדה רות קלוגר בת 8 מאחרת לבית הספר היהודי בוינה. כותבת רות קלוגר בספר זיכרונותיה: בסופו של דבר לא הייתה לכך חשיבות אם הגעתי לבית הספר בזמן או איחרתי. זה היה אחד הדברים שנעשו לא רלוונטים לנוכח שאלה חשובה יותר מי וכמה מחברי לכיתה נעצרו בלילה ע"י הנאצים בוינה. מיום ליום פחת מספרנו. כשנותרנו מעטים מדי סגרו את ביה"ס ואנחנו נשלחנו אל בית ספר אחר שהיו בו אותם הקשיים והסכנות . כיתות הלימוד היו ישנות ומוזנחות יותר. הילדים שנותרו לבשו בגדים מרופטים שעברו מיד ליד.

בארבע שנים למדתי בשמונה בתי ספר שונים. בתי הספר שהורשינו ללמוד בהם בווינה התמעטו ונעשו מרוחקים יותר . היה עלינו לנסוע ברחבי וינה בחשמליות וברכבת התחתית וכל שהתארכה הנסיעה היינו חשופים יותר למבטי השנאה  והעויינות של הוינאים. ברגע שיצאתי מביתי  הייתי בשטח אויב שראה את הטלאי הצהוב וזיהה אותי.

נאלצתי לוותר על דברים רבים שרציתי לעשת בוינה , כגון רכיבה על אופניים .
ססמאות ושלטים אנטישמיים ברחובות היו בין חומרי הקריאה הראושנים שלי בוינה כילדה.  נאסר עלי ללכת לשחות או להחליק על גלגיליות וגם לרכב על אופניים. בגיל שבע כבר לא הורשיתי לשבת על ספסל בפארק בוינה כי הדבר נאסר על יהודים. אישה יהודיה אחת , בת גילי לערך , סיפרה לי על ההתנסות הראשונה שלה עם הנאצים בווינה. זה היה בארגז חול, היא אומרת. היא שיחקה בארגז חול ואחת האמהות הוינאיות האריות פשוא זרקה אותה החוצה. להיזרק מארגז החול שלנו בשרירותיות בידי הורים של ילדים אחרים – זו הייתה החוויה המובהקת של בני דורי, ילדי הגן ותלמידי כיתות א' בווינה של היטלר.

הייתי בווינה כמו כלב צעיר בלי פעילות גופנית . בית הקברות היהודי בווינה היה הפארק ומגרש המשחקים שלנו. רק שם הותר לנו  הילדים היהודים לשחק . הפארקים בווינה היו סגורים בפני היהודים.

ב1940 בהיותי בת תשע נזרקתי מבית קולנוע וינאי שם הלכתי לראות את הסרט "שלגייה" . הכניסה ליהודים הייתה אסורה אבל אני העזתי להיכנס ( עוד לא היה אז חובת ענידת טלאי צהוב ) . נזרקתי מבית הקולנוע בצורה משפילה בעקבות הלשנה של נערות וינאיות  מהשכונה שהכירו אותי כיהודיה.

וינה הייתה איפוא לבית הכלא הראשון שלי . כמו כל בית כלא דיברנו בלי סוף על חופש ובריחה, כלומר על הגירה, אבל לא היה לנו כסף כי אבי ברח לצרפת והנאצים בוינה החרימו את רכושנו והפקיעו את חשבון הבנק שלנו . המשכנו לחיות בעוני בוינה עד שנת 1942 אז נשלחנו למחנות הריכוז . היינו אחרוני היהודים שגורשו מווינה לטרזינשטט במה שקרוי משלוח בית החולים של ספטמבר 1942.

מקור :
רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010


יום שבת, 21 ביולי 2018

חיים לייב דבורצקי , הנער הפרטיזן מהשואה שנהרג בשיירת יחיעם


היום בשנת 1927 נולד בפולין חיים ליב דבורצקי. בתקופת השואה הוא ברח ליערות נאליבוקי והצטרף לגדוד הפרטיזני של בילסקי. לאחר עלייתו לארץ התגייס ל"הגנה". הוא נפל בקרב ב"שיירת יחיעם".

סיפור חייו
חיים, בנם של אסתר-רחל ושמואל, נולד ביום כ"א בתמוז תרפ"ז (21.7.1927) בפולין, בעיר איבייה שבמחוז נובוגרודק, עיר בה חיו כ-3,000 יהודים. למד בבית הספר העברי "תרבות" בעירו. חברו מאותם ימים מעיד כי היה נער פיקח, חרוץ ועליז. תחילה היה תלמיד בינוני, אך עם הזמן התחיל לקרוא הרבה, התמיד והשקיע עד שהיה למצטיין שבתלמידי הכיתה. חיים גם הצטרף ל"אגודת דוברי עברית" שעל יד בית הספר, ועד מהרה הייתה העברית שגורה בפיו. כחניך בתנועת הציונים הסוציאליסטים "דרור" ספג ערכים לאומיים של תרבות ישראל, וכמיהה להגשמה אישית חלוצית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועבר מחוז נובוגרודק כולו לשליטת הסובייטים, בתי הספר וביניהם בית הספר "תרבות" באיבייה נסגרו, והותרו לימודי רוסית בלבד. הגרמנים כבשו את האזור ב-1941, ובחודש יולי הגיעו הנאצים לאיבייה. חודש לאחר מכן הוציאו להורג 224 מאנשי האינטליגנציה היהודית. בספטמבר הוקם בעיר גטו והוכרז על כינונו של יודנראט. יהודים מעיירות הסביבה הובאו לגטו, הצפיפות גדלה ומצוקת הקיום הייתה בלתי נסבלת. אלפים מיהודי העיר נרצחו במאי 1942, מקצתם נקברו חיים. הנותרים נשלחו למחנה העבודה בוריסוב ונרצחו שם. רק מעטים הצליחו להימלט ולהצטרף לפרטיזנים ביערות.

בקיץ 1941 נרצח אביו של חיים על ידי הנאצים. זמן לא רב אחר כך, בראשית שנת 1942, נחטפו אמו ואחיו היחיד לנגד עיניו, ונטבחו.

חיים היה מהמעטים שהצליחו להימלט ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. הוא חבר לגדוד הפרטיזנים על-שם פרחומנקו, שאחד ממבצעיו הנועזים היה פיצוץ מסילת הברזל על יד תחנת הרכבת נייגורלביה בסתיו 1943. בחודשים הבאים חי חיים בין הפרטיזנים, לעיתים התהלך נפוח מרעב אך השתדל לחיות מתוך מטרה ברורה: לנקום את דם יקיריו. חבר מאותם ימים סיפר: "מה מאושר היה אחרי כל פעולה קרבית. פניו היו קורנות מדי ספרו בהתלהבות על מספר הגרמנים שנהרגו". בהמשך המלחמה הצטרף חיים לצבא האדום הרוסי והשתתף בקרבות לשחרור אירופה.
מששוחררה פולין ניסה חיים לחזור לחיי שגרה באיבייה, והחל לעבוד במשרד כעוזר למנהל פנקסים. הוא הצטיין מאוד בעבודתו ובמהרה היה למנהל חשבונות עצמאי, אך שאיפתו היחידה הייתה לעלות לארץ ולחיות במולדת.

מיד עם ההכרזה על סיום המלחמה, ב-8 במאי 1945, יצא את פולין. 

בדרך-לא-דרך, בהליכה רגלית בחום ובקור התקדם אט אט. בלילות היה מוצא מסתור על גגות של קרונות רכבת ובימים המשיך לצעוד. כך עבר דרך חתחתים וגנב גבולות עד הגיעו לאיטליה. באוסטיה שליד רומא הצטרף לקבוצת "מעפילים" של תנועת "השומר הצעיר", ושם שהה עד יום הפלגתו. באביב 1946 התכונן להעפיל לארץ באונייה "פדה", היא "דב הוז", שהמאורעות הקשורים בהפלגתה נודעו בשם "פרשת לה ספציה" - שביתה נרחבת של המעפילים ופעילי ציבור שהצטרפו אליהם במחאה על כוונת הבריטים לא לאפשר להם להגיע לארץ ישראל.

המחאה צלחה. "דב הוז", ועליה 675 ניצולי גטאות ממדינות מזרח ומרכז אירופה, חניכי תנועות נוער ופרטיזנים יצאה בדרכה לארץ ב-8 במאי 1946 בעקבות ההסכם שהושג עם הבריטים. בהגיעה לנמל חיפה, 13 במאי 1946, ירדו הנוסעים והתפזרו בשלום ברחבי הארץ.

מיד עם בואו לארץ הצטרף חיים לארגון ה"הגנה" והיה לחבר בחי"ש (חיל השדה). בקריית חיים, בה השתכן, עבד בבניין כטפסן, ואחרי שעות העבודה שיקע עצמו בלימודי ערב של הטכניון בחיפה. הוא התערה במהירות בארץ והיה שמח בחייו החדשים. "הצטבר" - כלשון ידידיו הצברים הוותיקים. ניכר היה כי הרגיש שאווירת הארץ עשויה להחזיר לו מקצת האושר אשר אבד לו בחיים.
בסוף דצמבר 1947, חודש לאחר ההצבעה הגורלית באו"ם על חלוקת ארץ ישראל, היה חיים בין הראשונים שהתגייסו. הוא הוצב בגדוד 21 של חטיבת "כרמלי" - חטיבה מספר 2 ב"הגנה" - ושירת כרגם, תפקיד בו התמחה במלחמת העולם. מאז השתתף בפעולות רבות של הגדוד, ביניהן ליווי שיירות ופעולות נוספות בעמק זבולון והגליל המערבי.

בצהרי יום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948) יצאה שיירה גדולה מנהריה בדרכה מזרחה לקיבוץ יחיעם, שהיה אי עברי בגליל המערבי, בלב אזור ערבי עוין. השיירה כללה שבעה כלי רכב ו-90 לוחמים, כולם מגדוד 21 וביניהם חיים, ומטרתה הייתה להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת לקיבוץ הנצור. סמוך לצומת כברי נתקלה השיירה במארב מתוכנן שהציבו הערבים - אנשי כנופיות וכפריים חמושים.

הקרב החל בעיקול הכביש הצר, בסמוך לבית הקברות של כברי (כיום צומת כברי). המשוריין הראשון הצליח לפרוץ ולהגיע לקיבוץ, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ורק בחסות החשכה הצליחו חלק מהם להיחלץ, אך כמחציתם - 47 לוחמי "כרמלי" - נפלו בקרב.
חיים היה בין ההרוגים בקרב. בן עשרים ואחת שנים בנפלו. הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בנהריה.

חברו מילדות ספד לו: "חיים, שמך המעיד כי אהבת את החיים, אהבת ולמענם גם נלחמת, נלחמת וכגיבור נפלת. בלבנו אתה ממשיך לחיות, אתה בין החיים והיוצרים...
אהבה ומסירות למולדת, אותם שרשו בלבך מורינו היקרים מאיבייה. באווירה זו גודלת מקטנותך. לא לשווא היה עמלכם מורים יקרים! חינכתם בנים בהם יתגאה עמנו...
מאושר וגאה היית שזכית לתפקיד גדול זה, להיות לוחם בעד הקמת מדינתנו. במסירות נלחמת. ולא זכית ליום הגדול של הכרזת המדינה. לא זכית לשחרור הנגב, הגליל כולו. לא זכית לראות את יחיעם המשוחררת אשר למענה נלחמת ונפלת.
נחמתנו: לא מות הוריך ואחיך היה מותך. אתה נפלת כגיבור במערכה, במולדתך".

פעילותו הפרטיזנית של חיים נזכרת בספרו של שלום חולבסקי "מרי ולוחמה פרטיזנית". שמו חקוק באנדרטה לזכר 69 הנופלים בשיירות ליחיעם, הממוקמת באתר ההנצחה מדרום לצומת כברי. האתר משחזר את מקום הקרב וכן ניצב בו קיר זיכרון, שעליו תבליט של מפת יישובי האזור ומיקום השיירה ביום הקרב.

החלל הינו "נצר אחרון". 
חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....