דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך יולי, 2018

להסתתר בחביות הבירה , סיפורה של ענת יעקובסון , בת שנתיים

סיפורה של ענת יעקבסון מנקודת מבטה בתור ילדה שגדלה למציאות קשה ולפחד תמידי על חייה. הסיפור הוא מנקודת מבטה בתור אישה מבוגרת שמספרת בהתרגשות על החוויה הקשה שעברה בשואה.
סיפור חיי כילדה :
נולדתי באוקטובר 1942 אחות צעירה לאסתר. ב-1944, כשהייתי בת שנתיים, אמי נפטרה, ומי ששמרה עליי והסתירה  אותי ואת אחותי בזמן השואה, הייתה גברת יהודייה שהתנצרה באותה התקופה. לרע המזל, לאותה הגברת אשר הסתירה אותנו, היה בן אשר שיתף פעולה עם הנאצים. הגברת שמרה והגנה עלינו מפני הנאצים במשך כשנתיים, ולמעשה הצילה אותנו בכך שהחביאה אותנו בחביות הבירה שבביתה. כשבנה של הגברת הלשין עלינו שאנחנו נמצאות אצלה, הם הגיעו אל אותה הגברת, אך אותנו לא מצאו כי היא הצליחה להחביא אותנו היטב. כשהייתי בת ארבע, אחרי סיום המלחמה, נשלחנו אני ואחותי למשפחות אומנה שונות. עברתי ממשפחה למשפחה אומנת, וכך עברה הילדות שלי . בשנת 1952 כשהייתי בת עשר, בזמן החופש הגדול, הלכתי לבקר את הגברת שהצילה את חיי בזמן השואה, ושם פגשתי את אחותי אחרי שתקופה ארוכה לא התראינו. אסתר אחותי עלתה לארץ ולאחר מכן עליתי גם אני. לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

כיצד הצליחה הילדה רות קלוגר , בת 12 , לעבור את הסלקציה באושוויץ ?

 סלקציה , תהייה סלקציה . בצריפים מסוימים במועד מסויים עמדו לבחור בנשים בנות חמש-עשרה עד ארבעים וחמש למשלוח למחנה עבודה. איש לא ידע לבטח אם יש באמת מחנה עבודה בסופו של התהליך , אם כי הדבר התקבל על הדעת בשל קבוצת הגיל שביקשו לקחת . אבל אושוויץ הרי לא פעל על פי עקרונות הגיוניים.


שני אנשי ס"ס ניהלו את הסלקציה . שניהם עמדו בגבם אל הקיר האחורי הם עמדו משני צידיה של מה שהיה קרוי ה"ארובה" שחילקה את החדר לשניים . לפני כל אחד מהם היה תור של נשים עירומות או כמעט עירומות , שחיכו לשיפוטו. הסלקטור שבתור שלפניו עמדתי היה בעל פני מסכה עגולות ומרושעות והיה גבוה כל כך שנאלצתי לשרבב את צווארי כדי להביט בו. אמרתי מה גילי , והוא דחה אותי בהנעת ראש מצד לצד , פשוט כך. הפקידה שלצדו , אסירה אף היא , לא רשמה את המספר שלי . הוא חרץ את דיני כאילו גנבתי את חיי ולא הייתה לי זכות להחזיק בהם.
אמי נבחרה למשלוח למחנה העבודה . לא היה בכך כל פלא : היא הייתה בגיל המתאים , אישה מבוגרת . מספרה נרשם ובמהרה תעזוב את המחנה . עמדנו ברחוב בבירקנאו בין שתי שורות והתווכחנו . היא התאמצה לשכנע אותי שעלי לנסות שנית, לע…

יהודה ורטהיים (ורדי) , בן 8 , סיפור הצלה והישרדות בהולנד בתקופת המלחמה

מאתיהודה ורטהיים (ורדי)
שמי יהודה ורטהיים. נולדתי באמסטרדם בנובמבר 1934. במשפחתי היו ההורים: סופיה ויעקב ועוד שלוש אחיות רגינה, חרייקה, שנספתה באושוויץ והקטנה- יטי. בשנת 1941  התייתמתי מהוריי. אבי נשלח למחנה עבודה ושם נהרג. אמי, אחיותיי ואני היינו מיועדים להישלח בטרנספורט לאחד המחנות, אך הורחקנו משם, כיוון שאחותי הקטנה חלתה באדמת. אמי השאירה את התינוקת אצל משפחה הולנדית. לאחר מכן נעלמה ולא ראינו אותה עוד. כנראה הייתה במקום מסתור עד 1944 ואז, בעקבות הלשנה, נתפסה ונשלחה לאושוויץ ושם נרצחה. שתי אחיותיי הנותרות ואני נשלחנו למקום ריכוז של ילדים יהודיים, לפני גירוש למחנה השמדה. ביום שבו אספו את הילדים כדי לשלוח אותם ברכבת למחנה, קיבלנו שקית עם ממתקים ואמרו לנו שהולכים לטיול. ואז הגיע לתחנת הרכבת הדוד שלנו, שהיה נהג משאית והוא אמר לנו שאנחנו חייבים לקפוץ מהרכבת וכך עשינו. בזאת ניצלנו ממחנה ההשמדה. לאחר מכן נלקחנו על ידי המחתרת ההולנדית למשפחות גויים מאמצות, בצפון הולנד ומרכזה. עברתי ממשפחה למשפחה, כיוון שההולנדים חששו להסתיר ילדים יהודים בגלל פחד מפני הנאצים. בסופו של דבר הגעתי למשפחת פיינבריד…

רות קלוגר , ילדה בת 12 באושוויץ

בירקנאו היה מחנה ההשמדה של אושוויץ והוא כלל הרבה מחנות קטנים יותר ומחנות משנה. בכל אחד מהם היה רחוב ראשי ומשני צדיו צריפים. בגב הצריפים נמתחו גדרות תיל שהפרידו אותם מתת-יחידה דומה מעברם האחר. צריף BLLB היה יוצא דופן שכן שוכנו בו גברים, נשים וילדים – גם תינוקות . מכאן שמו המלבב "מחנה משפחות טרזינשטט".

כבר שהגענו נהגו בנו בהשפלה בבירקנאו .
הגענו למקום אכזרי שאיש לא רצה לחיות בו.באחד הערבים , כששכבנו סוף סוף לנוח בשורה האמצעית של הדרגש , הסבירה לי אמי שגדר החשמלית שבחוץ היא קטלנית והציעה שנקום שתינו ונלך בריצה אל תוך הגדר הזאת.הייתי בת 12 והמחשבה על המוות , על ידי ריצה לתוך מתכת מחושמלת כפי שהציעה אמי , הייתה פשוט מעבר להשגתי . אני רציתי לחיות . רק כשהיו לי ילדים משלי בארה"בהבנתי שאדם מסוגל להחליט להרוג את ילדיו באושוויץ במקום לחכות להשמדה בארובות , אבל אז באושוויץ הייתי ילדה שרצתה לחיות בכל מחיר.
הרעב היה פחות קשה מן הצמא . מי שלא חשו מימיהם צמא מתמשך או חוזר ונשנה מזדהים יותר עם הגוועים ברעב. אבל תנו דעתכם כמה זמן עובר עד שאדם מת ברעב וכמה מהר הוא מת בצמא. אדם יכול לחיות …

מירה ליכטנהולץ רינגל, פרטיזנית בת 15 , הישרדות בשואה

בסביבות גיל 10 פרצה מלחמת העולם השנייה. ההורים לא האמינו שהמלחמה תגיע לכפר שלהם. אבל לילה אחד זה קרה הגרמנים פלשו לכפר. אביה של מירה פקד עליה: "תברחי מהחלון, ורוצי לשכן הגוי  לידינו, ותבקשי ממנו שיחביא אותך". האח הקטן רצה להצטרף אבל האבא אסר עליו היות והיה קטן בגיל. הוא צעק: "רוצי מהר ותצילי את עצמך, כי אני סומך עליך, שאת תצליחי להישאר בחיים, ולהקים שושלת". השכן הגוי החביא את סבתא בתוך הארון. יומיים שהתה שם. והשכן הבין, שהוא חייב להעביר אותה למקום מבטחים, וכך עשה. נתן לה בגדים אוכל ומעט כסף, ושלח אותה לכפר הקרוב. "שם סידרתי לך מקום אצל חבר במנזר" אמר. במנזר קבלו אותה והחביאו אותה. האמינו שהיא גוייה כי היו לה עיניים כחולות בהירות ושער ארוך בהיר ,דיברה פולנית, רוסית ואוקראינית ולכן האמינו שהיא לא יהודייה. ההורים והאחים הועברו לגטאות ושם נהרגו. מירה נשארה תקופה קצרה במנזר, ואז הגרמנים הגיעו גם לחיפוש גם מנזר, אז מירהשוב ברחה לעיירה סמוכה. שם מצאה עבודה בביתו של קצין אס. אס. היא עזרה לאשתו בטיפול הילדים ובעבודות הבית. לאחר כחצי שנה גילו שהנערה מירה היא יהודייה, …

הילדות האבודה של אילנה נתן

מאתאילנה (אינס) איתן ארץ לידה לובLibya
"היום הראשון של המלחמה באיזור שלנו החל במאי 1942. הגרמנים הגיעו לבנגאזי, שהיתה עיר נמל קטנה בלוב, ולקחו את כל היהודים למרסה פלאז שבתוניס. הייתי תינוקת. הסיעו אותנו ברכבות לתוניס. למעשה לקחו אותנו בהרגשה שאנחנו יוצאים וחוזרים. לא אפשרו לנו לקחת חפצים. אמי ביוזמתה לקחה כמה בגדים לה ולילדים. נסענו ברכבות נוסעים דחוסות מאוד במשך 3 ימים. אמי סיפרה לי שהייתה אווירה של פחד במהלך הנסיעה. לא ידעו לאן נוסעים, מה צופה לנו העתיד. השכנים הערבים לא  ידעו בעצמם מה קורה. אבי היה דובר גרמנית והוא הבין שקורה משהו רע לפי מה שהבין מהשיחות של החיילים הגרמנים שהיו שם. לא הרביצו לנו. כשהגענו למחנה חילקו אותנו לביתנים. משפחות-משפחות. בביתנים היו מיטות קומותיים. לא היו שמיכות. אבי היה עובד בעבודות כפייה. הוא היה יוצא לעבוד בבוקר וחוזר בערב לביתן. שלוש שנים היינו בגטו ואבא שלי יצא לעבוד ברכבת בעבודות קשות. אימי גידלה את הילדים וסבתי נהרגה שמה, היא נהרגה בהפצצה. הגרמנים פוצצו פצצה על הביתן שסבתי הייתה בו. וסבא שלי איבד את התחושה ברגליים ככל הנראה מבהלה. בגטו התאפשר לנ…

רות קלוגר , ילדה בת 12 , במחנה טרזינשטט

טרזינשטט הייתה רעב וחולי, כפר צבאי קטן של קווים ישרים וזוויות חדות וגבול שאין לעוברו, מקום צפוף והומה אדם שכמעט לא יכולת למצוא שם פינה שקטה לשיחה פרטית. שום חופש תנועה מעבר לקילומטר רבע אחד , ובתוך המחנה היית נתון לרצון של הגרמנים להישלח כל רגע לאיזה יעד מעורפל , כגון אושוויץ .טרזינשטט משמעה היה משלוחים למזרח ואלה התרחשו בהפסקות לא סדירות והיו ודאיים ולא צפויים כמו רעידות האדמה בקליפורניה. זו הייתה מסגרת קיומנו, ההופעה וההיעלמות הזאת של יהודים שלא יכלולהחליט שום החלטות והיו חסרי כל השפעה על מה שהוחלט בעבורם ולא ידעו אפילו מתי וכיצד תתקבל ההחלטה הנוגעת להם ולא כל שכן מה התהיה ההחלטה.
הילדים שוכנו במה שהיו מגורי הקצינים לשעבר – שני בניינים צהובים גדולים משני צדי הכנסייה שהייתה סגורה. הבניינים היו ממוספרים L 410 וL414 . הילדים הצ'כים שוכנו בבניין אחד ואת דוברי הגרמנית באחר.
אני שוכנתי ב-L414 , בחדר של קבוצת הנערות הצעירות ביותר . L414 הוא הכתובת האחת שלי מני רבות שלא שכחתי מעולם.
היינו שלושים ילדות בחדר ששתים או שלוש נערות בלבד יכלו לגור בו בנוחות. זה לא היה אולם השינה שלנו , זה היה …

רות קליגר בת 9 , ילדות בוינה בתקופת הנאצים

רות קלוגר , ילידת 1931 , וינה

לעתים הייתה הילדה רות קלוגר בת 8 מאחרת לבית הספר היהודי בוינה. כותבת רות קלוגר בספר זיכרונותיה: בסופו של דבר לא הייתה לכך חשיבות אם הגעתי לבית הספר בזמן או איחרתי. זה היה אחד הדברים שנעשו לא רלוונטים לנוכח שאלה חשובה יותר מי וכמה מחברי לכיתה נעצרו בלילה ע"י הנאצים בוינה. מיום ליום פחת מספרנו. כשנותרנו מעטים מדי סגרו את ביה"ס ואנחנו נשלחנו אל בית ספר אחר שהיו בו אותם הקשיים והסכנות . כיתות הלימוד היו ישנות ומוזנחות יותר. הילדים שנותרו לבשו בגדים מרופטים שעברו מיד ליד.
בארבע שנים למדתי בשמונה בתי ספר שונים. בתי הספר שהורשינו ללמוד בהם בווינה התמעטו ונעשו מרוחקים יותר . היה עלינו לנסוע ברחבי וינה בחשמליות וברכבת התחתית וכל שהתארכה הנסיעה היינו חשופים יותר למבטי השנאה והעויינות של הוינאים. ברגע שיצאתי מביתיהייתי בשטח אויב שראה את הטלאי הצהוב וזיהה אותי.
נאלצתי לוותר על דברים רבים שרציתי לעשת בוינה , כגון רכיבה על אופניים . ססמאות ושלטים אנטישמיים ברחובות היו בין חומרי הקריאה הראושנים שלי בוינה כילדה. נאסר עלי ללכת לשחות או להחליק על גלגיליות וגם לרכב…

חיים לייב דבורצקי , הנער הפרטיזן מהשואה שנהרג בשיירת יחיעם

היום בשנת 1927 נולד בפולין חיים ליב דבורצקי. בתקופת השואה הוא ברח ליערות נאליבוקי והצטרף לגדוד הפרטיזני של בילסקי. לאחר עלייתו לארץ התגייס ל"הגנה". הוא נפל בקרב ב"שיירת יחיעם".
סיפור חייו חיים, בנם של אסתר-רחל ושמואל, נולד ביום כ"א בתמוז תרפ"ז (21.7.1927) בפולין, בעיר איבייה שבמחוז נובוגרודק, עיר בה חיו כ-3,000 יהודים. למד בבית הספר העברי "תרבות" בעירו. חברו מאותם ימים מעיד כי היה נער פיקח, חרוץ ועליז. תחילה היה תלמיד בינוני, אך עם הזמן התחיל לקרוא הרבה, התמיד והשקיע עד שהיה למצטיין שבתלמידי הכיתה. חיים גם הצטרף ל"אגודת דוברי עברית" שעל יד בית הספר, ועד מהרה הייתה העברית שגורה בפיו. כחניך בתנועת הציונים הסוציאליסטים "דרור" ספג ערכים לאומיים של תרבות ישראל, וכמיהה להגשמה אישית חלוצית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועבר מחוז נובוגרודק כולו לשליטת הסובייטים, בתי הספר וביניהם בית הספר "תרבות" באיבייה נסגרו, והותרו לימודי רוסית בלבד. הגרמנים כבשו את האזור ב-1941, ובחודש יולי הגיעו הנאצים לאיבייה. חודש לאחר מכן הוציאו להורג 22…