ילדים בשואה

יום רביעי, 28 בספטמבר 2016

הלינה בת 9 : " האכלתי את החזירים, חטבתי עצים לתנור. בהדרגה שכחתי את השם האמיתי שלי."



במארס 1941 הוקם הגטו היהודי בדרוהוביץ ואילנה ומשפחתה עברו להתגורר בו. האחות מלכה והאח וולף נלקחו על ידי הגרמנים לעבודות כפיה. אילנה מספרת שהיתה עדה יום אחד לאירוע טראומטי בחייה שמלוה אותה עד היום. היא שיחקה עם חברות בשדה ליד היער ופתאום הגיעה מתוך העיר דרוהוביץ משאית גרמנית ובתוכה עשרות רבות של יהודים, גברים, נשים וילדים. המשאית נעלמה בין העצים ואז נשמעו מכוון היער יריות שנמשכו שעה ארוכה. אחר כך חזרה המשאית ריקה ללא אנשים. כאשר שבה אילנה הביתה וסיפרה לאימה מה התרחש ביער, הרגיעה אותה רבקה בראונר ואמרה" לנו זה לא יקרה.." אילנה מספרת " לאחר כשבוע באו הנאצים וחטפו את אבא ואמא ואחי הצעיר השו. כאשר חזרתי הביתה גיליתי שכולם נעלמו. הם לא חזרו ולא ראיתי אותם יותר. אמרו לי ששלחו אותם לתאי הגזים במחנה בלז'ץ. מצאתי שני בני דודים שלי שנשארו לבד. ילדים צעירים ממני. חיפשנו בגטו ביחד משהו לאכול.
לבן דודי הצעיר קראו סאלק (שלום) והוא היה בן 7 שנים. אמרתי לו 'מעכשיו קוראים לך ברבנקו, אם ישאלו נגיד שאתה אוקראיני, אבא שלך נהרג במלחמה ואמא עובדת אצל הגרמנים. לבד הדוד השני קראו וולודיה ואמרתי לו2' לך קוראים מעכשיו טקצ'וק וגם אתה גוי. אנחנו אחים. באותו זמן הייתי בת 9 ורציתי לחיות. אמרתי לילדים 'לא קוראים לי יותר הלינה (אילנה), מעכשיו תקראו לי גלינה דימיטרנקו. שלושתנו ידענו את השפה האוקראינית מצוין. איך לא, דיברנו את השפה בבית, בבית הספר וברחוב. חוץ מפולנית ואידיש, זאת היתה שפת האם שלנו. התחזינו לגויים נוצרים, ברחנו יחד מהגטו ועזבנו את דרוהוביץ. התחמקנו מהנאצים והתערבבנו באוכלוסיה המקומית. בכפרים אף אחד לא הכיר אותנו. אנשים ריחמו עלינו וזרקו לנו פה נדבה ושם פרוסת לחם. נדדנו בלי מטרה. הלכנו הרבה ברגל. התגנבנו לרכבות ונסענו על הגג, עברנו בדרכים עשרות עיירות ותחנות, כמו בחלום אני זוכרת מקומות כמו 'טארנוב' ו'דמביצה' ועוד. הגענו למחוז ווהלין. בכפר בשם 'ביליצ'י היה לנו מזל ומצאנו משפחות אוקראיניות שהאמינו לספור הכיסוי שלנו והסכימו לקבל אותנו הביתה. הספור שלנו היה אמין. האוקראינים לא חשדו שאנחנו יהודים. וולודיה וסאלק גרו ועבדו בכפר תמורת אוכל וקורת גג. איכר מבוגר בשם אלכסי ואשתו הסכימו לתת לי מגורים ועבודה. הילדים שלהם, שני בנים ובת, הקימו כבר משפחות משלהם והלכו לגור במקום אחר.  
הקשישים נשארו לבד. הם אהבו אותי מהרגע הראשון והתיחסו אלי כמו לבת ביולוגית שלהם. במשך הזמן התרגלתי לקרוא להם 'אבא ואמא'. בשעות היום עזרתי במלאכות הבית, ניקיון ובישול. שמרתי בשדה על הפרות, האכלתי את החזירים, חטבתי עצים לתנור. בהדרגה שכחתי את השם האמיתי שלי. דקלמתי כל לילה את התפילות הנוצריות. הלכתי עם אלכסי ואשתו לכנסיה. השכנים קיבלו אותי כאחת משלהם בלי לחשוד. כמעט כל יום נפגשתי עם בני הדודים שלי. מצבם היה טוב. הם קיבלו מספיק אוכל. פעם בא אלכסי וקרא לי להיכנס הביתה ואמר לי להסתתר ולא לזוז ולא להשמיע קול. אנשי המחתרת האוקראינית 'ארמיה קריובה' מחתרת לאומנית אנטישמית רצחנית שהתנגדה לגרמנים ושיתפה איתם פעולה בחיסול יהודים, באו להחרים בכפר אוכל. הם שאלו אם יש בכפר יהודים. האיכרים שתקו. אף אחד לא הלשין. אלכסי ויתר אנשי הכפר הצילו אותנו באותו זמן, גם במחיר הסכנה לחייהם ולמשפחותיהם." אילנה ושני בני הדודים שלה, וולודיה וסאלק, התגוררו בכפר האוקראיני ביליצ'י כנוצרים משנת 9191 ועד קיץ 9199 .באותה שנה שוחרר האזור על ידי הצבא האדום מהכבוש הנאצי.

דב וייסברג , ילד בן 13 באקציה של אוגוסט 1942



אמי נלקחה בזמן הפעולות הגדולות, שגרמנים נכנסו לגטו לקחת מספרים גדולים של יהודים – אקציה. אמי נלקחה יחד אתי ועם אחי באקציה הגדולה של אוגוסט 1942. אקציה ידועה, הגדולה ביותר, אז נלקחו למוות במחנה בלז'ץ 50 אלף יהודים, שזה כולל שתי סבתות, דודות, בני דודים, וגם אימא ואני נלקחנו. בזמן שהיינו במקום איסוף אומשץ פלאג, יותר ויותר יהודים נכנסים, ואימא ידעה שאנחנו נוסעים למוות, אח שלי היה צעיר בשנתיים ממני, והייתה שם כניסה דרך שער אחד, והתמונה נמצאת בספר. עמדנו שם, ואימא אמרה: תברחו, תברחו. אנחנו - עדיין ילדים - פחדנו, אני בן 13 ואחי 11, פחדנו ולא רצינו. ואימא אז השתמשה בטריק, אמרה: אני אברח אחריכם. היא ידעה טוב מאוד שהיא לא תוכל לברוח, אבל שהרבה אנשים נכנסו דרך השער לחצר שהייתה סגורה מכל הכיוונים, חצר של בית מגורים עם כמה מאות תושבים. היא אמרה: תברחו בין הרגליים של האנשים. שנינו היינו קטנים ורזים, אבל בין הרגליים והנעליים של קציני אס-אס ששמרו על כל האזור הזה ושוטרים אוקראינים, אנחנו שנינו יצאנו - ואנחנו ברחוב
היינו ברחוב, ואין עלינו שום סימן שאנחנו יהודים. הלכנו מהר, אבל לא בריצה, למקום העבודה של אבא בבית חרושת טקסטיל, זה היה מקום שבו אבא שלי עבד עוד מזמן הסובייטים. הפירמה לא הייתה קיימת לפני המלחמה. הגרמנים הפכו את זה לבית חרושת לאריגים בשביל מדי צבא גרמניים. אבא שלי לקח אותי בין העובדים, כולם היו שם יהודים, ואבא שלי השאיר אותי ואת אחי במשך מספר ימים עד שהאקציה תיגמר. אנחנו נשארנו שם והיה מעט מאוד לאכול אבל מספיק, היה מה לשתות מים ותה. עד שהאקציה הסתיימה. כשהיא נסתיימה חזרנו לגטו, הוא הוקטן בהרבה. אנחנו כבר לא היינו באותה הדירה שגרנו עם אימא, אנחנו כבר בלעדיה ובלי כל יתר המשפחה
גרנו אז מספר משפחות בדירה של שני חדרים, 26 אנשים, דירה של שני חדרים ומטבח. לא היו מים זורמים אלא איזה באר בחצר, לא היו שירותים עם מים אלא בוטקה בחצר עם חור ואדמה. ושם היו 26 אנשים, כל יום יוצאים לעבודה ואין זמן להתרחץ אז לא התרחצנו. המשכתי ללכת עם אבא לעבודה, ואבא שלי סידר עם פרוטקציה אצל האנשים שעבד אצלם, וקיבלו גם אותי לעבודה. הוא עשה אותי מבוגר יותר. התחלתי לעבוד כפועל בבית חרושת לטקסטיל. אח שלי, שנתיים צעיר ממני, הוא לא היה יכול - אותו אי אפשר היה לקבל לעבודה. אבל אבא שלי סידר עם עוזרת הבית שלנו מלפני המלחמה, היא לקחה את אחי להורים שלה שהיה להם משק, בית קטן בכפר, על יד עיר קטנה במרחק של 70 קילומטרים מלבוב - כאילו עוד בן אחד למשפחה שישמרו עליו עד סוף המלחמה, ואבא שלי שילם לה סכומי כסף גדולים.
 
בינתיים הגרמנים הוציאו חוק שבכל משפחה פולנית, משפחת איכרים, מותר שיישאר בן אחד שיעזור להורים בעבודה במשק. האחרים ייסעו לגרמניה לעבוד בתעשייה או בחקלאות, כי רוב הגרמנים היו בחזית במלחמה אז אין מי שיעבוד. ואז נעשתה בעיה: למשפחת יארוש יש בן אחד נוסף, הם החליטו לא למסור את הבן שלהם לגרמניה והחזירו את אחי לאבא. זושה, העוזרת, לקחה את אחי והחזירה אותו לאבא. אז הייתי כבר כמה חודשים בוורשה, אבל זה היה ב-16 במרץ 1943. יומיים לפני זה, ב-14, קבוצה קטנה של יהודים אחדים הצליחו לברוח ממחנה יאנובסקה, זה היה מחנה בלבוב, ובהזדמנות הזאת גרמני אחד נפצע ע"י אחד היהודים, והגרמנים החליטו להעניש את היהודים. אחי חזר לגטו ב-16, למחרת נכנסה קבוצה גדולה של אנשי אס-אס ולקחו 200 ילדים למוות, ביניהם את אחי ואת בנו של דוד שלי אח של אבי. הדוד נרצח הרבה יותר מוקדם, אבל הבן היה עם אבא שלי. כשלקחו מאבא שלי את בנו ואת בן אחיו והוא ידע לאן לוקחים אותם, הוא התנדב ללכת אִתם. הרשו לו ללכת, כל הקבוצה הזאת של 200 הילדים ואבא שלי הוצאו להורג ביריות במחנה יאנובסקה
מקור וקרדיט :

יום שלישי, 27 בספטמבר 2016

בני וירצברג – נער שליח אצל יוסף מנגלה באושוויץ ולוחם פלמ"ח ב1948



בני וירצברג נולד באלטונה שבגרמניה, בן יחיד לגבריאל ורחל. ביולי 1939 גורשה משפחתו לרובע היהודי של סוסנוביץ בפולין. ב-1942 גורשו יהודי סוסנוביץ לגטו שרודולה (בפולנית: Środula). ב-23 ביוני 1943, וירצברג והוריו לצד יהודים נוספים, שנלכדו לילה קודם לכן בבונקר שבו הסתתרו, נשלחו לאושוויץ. אמו של וירצברג נרצחה מיד עם הגיעם למחנה. וירצברג שימש כנער שליח בבלוק המרכזי של בית החולים במחנה וכמשרת של ד"ר יוזף מנגלה. הרופא הגרמני שחרר את אביו מהסלקציה הראשונה. 
בסלקציה אחרת ב-1944, שבה אמור היה האב להישלח להשמדה, נעתר לתחנוני  הנער וירצברג מנהל המחנה החדש פרנץ הסלר (Hössler), ומסלקציה נוספת הציל וירצברג את אביו בסיוע "המפלצת" של אושוויץ, איש האס.אס אוסוולד קאדוק.
בינואר 1945 השתתף וירצברג בצעדת מוות לצד אביו, שנורה לנגד עיניו בידי חייל אס אס. לאחר השחרור מהמחנה שהה בעיירת הדייגים סנטה מריה באיטליה עד העלייה לארץ ישראל בנובמבר 1945. במסגרת עליית הנוער נקלט וירצברג בקיבוץ גבעת השלושה, ובו למד ועבד ועבר הכשרה לקראת השירות בפלמ"ח. בנובמבר 1947 גויס לפלמ"ח והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. וירצברג שירת בגדוד החמישי, פלוגה א', "המסייעת", שצוידה במכונות ירייה. הוא השתתף בקרבות לשחרור ירושלים הנצורה במבצע הראל, בליווי שיירות משוריינים שהובילו אליה אספקה, ובקרבות בנגב, שבהם נפלו ארבעה מבני חבורתו.

יום שני, 26 בספטמבר 2016

ג'ואנה ב' מיכליץ , "מי אני? ילדים יהודים מחפשים את זהותם בפולין שלאחר המלחמה" ,




ג'ואנה ב' מיכליץ , "מי אני? ילדים יהודים מחפשים את זהותם בפולין שלאחר המלחמה"בתוך: בועז כהן (עורך), הנשמע קולם? עדויות מוקדמות של ילדים ניצולי שואה , הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית , 2016 , עמודים 33-62

סיכום עיקרי דברים :

סיכם : עמי סלנט, עורך התוכן של המיזם

המאמר של פרופסור ג'ואנה ב' מיכליץ מתאר כיצד השפיעו המלחמה, התנאים הרצחניים, וחיסולן הפיזי של המשפחות הביולוגיות על הראייה העצמית של ילדים יהודים ששרדו את המלחמה במחבוא, מוגנים על ידי משפחות פולניות בפולין הכבושה, בתקופה הראשונה שאחרי המלחמה.

המאמר בוחן  כיצד השפיעה התחזותם של ילדים בתקופת המלחמה ל'מישהו אחר' ­ אשר הביאה להסתרת זהותם היהודית ­ על האופנים שבהם ניגשו אל זהותם אחרי המלחמה, ובמקרה של ילדים שבזמן המלחמה היו תינוקות ופעוטות, כיצד השפיעה אי­ מודעותם לזהותם היהודית על תפיסות הזהות שלהם. המחברת ניגשת לנושא מנקודת מבטו של ילד ניצול, אשר מיד אחרי המלחמה עדיין היה ילד ­ מבחינת הגיל ­ ומתייחסת אליו כאל סובייקט היסטורי.  גישה זו, כפי שציין ההיסטוריון הבריטי ניקולס סטארגרדט, נדחקה לשוליים בהיסטוריוגרפיה של הילדות, שנטתה להתמקד בגישות ובמדיניויות שהציגו את חוויותיהם של הילדים דרך עיניהם של עדים בוגרים.

התקופה שמיד אחרי המלחמה הייתה, כהגדרת הפסיכולוג הנרי גרינשפן, 'רגע רגיש' בעבור ילדים אלה, מבחינת הרכישה מחדש של זהות עקיבה וברורה. ילדים רבים יצאו מהמלחמה בדימוי עצמי מבולבל או חצוי ביחס למי שהיו, הן כיחידים והן כחברים בקבוצה חברתית (תרבותית) ספציפית. ארבעה גורמים היו אחראים לכך. הראשון הוא השפעת התעמולה הנאצית וחשיפתם לרצח של בני משפחותיהם ולהשמדת הקהילות היהודיות שלהם בידי הגרמנים. הגורם השני הוא השפעת תפקודם לאורך זמן בתור 'מישהו אחר', התחזות לילד פולני אתני. הגורם השלישי הוא היעדר מגע עם משפחתם הביולוגית היהודית בעת שחיו באופן חשאי מחוץ לגטו, ב'צד הארי'. והגורם הרביעי הוא השפעתן של דעות קדומות אנטי ­יהודיות שביטאו מגזרים מסוימים בקהילה הפולנית האתנית.

תהליך רכישתה מחדש של זהות יהודית בתקופה הראשונה שלאחר המלחמה היה קשה וכאוב לילדים רבים.

שלושה גורמים היו בעלי חשיבות מכרעת ברכישתה מחדש של זהות זו; הופעתם מחדש של ניצולים ממשפחתם הביולוגית של הילדים; פעילויותיהם של מגוון ארגונים יהודיים שעסקו באיתור ילדים יהודים; והתייחסויותיהן של המשפחות האומנות הפולניות אל הילד ואל פעולות החילוץ. 

השתקעות קבע לימים בפלשתינה או בישראל ובמערב ­ בעיקר בבריטניה או בארצות הברית ­ מילאה אף היא תפקיד משמעותי בתהליך זה.  אצל ילדים מבוגרים יותר, ההחלטה להישאר עם הזהות הפולנית (הנרכשת), עם הקוד המוסרי­ תרבותי שלה, הייתה תלויה בשני גורמים חשובים; מותם של ההורים הביולוגיים ושל בני משפחה קרובים אחרים, וקשרים רגשיים חזקים עם המשפחה המאמצת. במקרים שבהם המשפחה המאמצת התייחסה אל הילד כאל ילדה שלה, כל עזיבה הייתה כרוכה בחוויה מאתגרת שהילד לא שש  בה. ילדים מבוגרים יותר שהחליטו להישאר בפולין אחרי המלחמה חיו על הרוב ב'זהות יהודית מוסתרת' במשך תקופה ארוכה.

בתקופה הראשונה שאחרי המלחמה עברו רבים מהילדים שלב של ציפייה לאיחוד עם בני משפחה קרובים, ולפעמים אפילו עם בני משפחה בלתי מוכרים מחו"ל. עדותו של ויטולד יעקובוביץ' מבטאת ציפייה זו. ויטולד נולד ב­24 בנובמבר 1928 בקרקוב. לאחר שעזבו הגרמנים את העיר באמצע ינואר 1945 ,הוא חזר עם אחיו הצעיר אל ביתו שמלפני המלחמה;

'אחי הצעיר ואני הגענו לקרקוב ב­4  בפברואר 1945 הלכנו לדירה הישנה שלנו ואחר כך לדירה של הדוד שלנו. לא מצאנו איש. עכשיו אנחנו מחכים למשפחה שלנו שגרה בגרמניה ­הם אמורים לבוא לקחת אותנו אתם'.
 היו ילדים מבוגרים יותר ובני נוער שגילו מודעות לכך שמשהו איום ויוצא דופן אירע לילדותם. למשל, בעדותה של הינדה דוביץ', ילידת טרנוב (Tamow ) במאי 1928 ,רשום; 'אנו נשים צעירות­ זקנות. עכשיו אני יתומה'.

תשוקה עזה לבית ולמשפחה השתקפה בעדויות של ילדים ששוכנו בבתי היתומים. בעבורם בית היתומים היה 'ביתם החדש'. הם ראו במורים, במחנכים ובשאר הילדים היתומים את משפחתם החדשה.

עדותם של הילדים מלמדת שרבים מהם סבלו מבלבול בולט לעין בנושא זהותם היהודית; הם פחדו להיתפס כיהודים או להיות מזוהים עם הקהילה היהודית.

 מה היו הסיבות ליחסם הדו­ משמעי והשלילי לזהותם היהודית?

ראשית, אצל ילדים אלה היה זיכרון טרי של המלחמה ושל השואה. זיכרון זה היה המרכיב החשוב ביותר בהערכתם את הזהות היהודית בשנה הראשונה ­ ובחלק מהמקרים אפילו בשנתיים הראשונות ­ אחרי המלחמה. אצל ילדים רבים זיכרון זה גרם לזיהוי הקהילה היהודית והזהות היהודית עם חיים במצב של סכנה מתמדת. להיות יהודי אף זוהה עם האפשרות לפגוש בגישות עוינות ושליליות מצד חלקים מסוימים בחברה הפולנית שהילדים נתקלו בהם בצד הארי במרוצת המלחמה. לעתים קרובות לא היו לילדים הכלים האינטלקטואליים כדי להבין גישות אלה ­ כדי להבחין בין 'אויב' ל'ידיד', כניסוחה של הסופרת חוקרת השואה נחמה טק ­ וכדי להתמודד עם המסרים השליליים לגבי זהות יהודית.

בצד הקשרים הרגשיים החזקים אל האמונה הקתולית בפולין בתקופת המלחמה, פיתחו הילדים יחס אמביוולנטי כלפי זהותם היהודית. הדבר בא לידי ביטוי בכמה עדויות שניתנו מיד אחרי המלחמה, המתאפיינות בזיקה חזקה לאמונה הקתולית, גם במקרים שבהם ילדים היו מודעים ליהדותם ואף הגדירו את עצמם יהודים. במקרים אלה התגלתה גישה וולונטרית ואינדיבידואלית כלפי הדת, המפגינה מידה רבה של עמימות לגבי השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת.

לתופעה זו אחראים כמה גורמים, ובכללם הבטחה שהבטיח הילד לבני משפחה קרובים בשעת עזיבת הגטו שלא יחשוף את זהותו היהודית לאיש . חשיפה לתנאים ולאירועים חברתיים מסוימים בקרב ההישרדות לוותה אף היא לעתים בהפנמת תפיסות שליליות מסוימות כלפי יהודים.

היו מקרים שבהם התעקשות עזה להמשיך למלא אחר מצוות האמונה הקתוליות בתקופה שמיד אחרי המלחמה נבעה גם מקשריהם ההדוקים של הילדים למציליהם הפולנים. במקרים כאלה ילדים לעתים קרובות לא רצו להיפרד ממשפחתם הקודמת.

 בעיות חמורות של בלבול בזהות התגלעו בשתי קבוצות הילדים שהיו בלתי מודעים לחלוטין ליהדותם. דהיינו, פעוטות שנולדו שנה או שנתיים לפני פרוץ המלחמה ותינוקות שנולדו בזמן המלחמה, וטופלו כמעט מיד אחר כך על ידי מציליהם, הוריהם האומנים. ילדים אלה לא יכלו לזכור את שמותיהם היהודיים, את הוריהם או כל סממן אחר של זהות תרבותית יהודית, כגון שפה, מנהגים ומסורות.

ילדים שנולדו בשנים 1937 ו­1938  נטו לשכוח את זהותם היהודית בזמן המלחמה. יתרה מזאת, באופן טבעי הם ספגו אל תוכם את סממני הזהות התרבותית הפולנית (האתנית), שכן מסיבות שונות, ובהן ביטחונם האישי וביטחון מציליהם, התנהגו אליהם כאל ילדים קתוליים פולנים. בעקבות תהליך הכרחי זה חוו הילדים האלה אחר כך שלב של הלם, מלווה בפחד מפני עתידם, משנאמר להם, בדרך כלל על ידי אנשים שלא הכירו ­ קרובי משפחתם הביולוגית או חברי ארגונים יהודיים שהתמחו במציאת ילדים יהודים ­ שהם יהודים. לדידם, להיות יהודי פירושו היה לחיות בעולם בלתי בטוח, מנוכר ומוזר. לעתים קרובות הם גם ראו את העולם הזה באופן מוטה, חדור דעות קדומות, מתוך נקודת מבט שהפנימו אצל אי­ אלה ממציליהם ומחברים אחרים בחברה הפולנית בזמן המלחמה ולאחריה.

הבלבול השורר בקבוצות ילדים אלה בנוגע לשייכותם לחברה היהודית מלמד על החשיבות של תפקיד המשפחה בעיצוב תחושת הזהות החברתית. המשפחה היא המסגרת הראשונה שבה הפרטים מתחילים את חייהם ושבה הם רוכשים מושג על עצמם ועל אחרים. המשפחה היא אפוא המסגרת הראשונה שבה הקוד התרבותי והמוסרי הספציפי של קבוצה אתנית, דתית ולאומית מסוימת או קוד של קבוצה אתנית, דתית ולאומית מעורבת מועבר הלאה. אי ­גדילה בתוך המשפחה הביולוגית יכולה ליצור זהות נזילה ולחולל חוויות טראומטיות בשעת גילויה של הזהות המקורית. תופעה זו רווחה בקרב ילדים יהודים צעירים מאוד שיצאו מהמלחמה ומרצח העם בפולין בתקופה הראשונה שאחרי המלחמה.

עדותו של הנריק ויינמן מ­22 בפברואר 1948 מעניקה לנו תובנה מאלפת על חוויה טראומטית מסוג זה. הנריק נולד ב­23 במרס 1941 בסקרז'יסקו­קמיינה)  (Kamienna­Skarzysko שבמרכז פולין. הוא היה בן הזקונים של תומאש מייצ'יסלב ויינמן ושל אווה פדרוב ואחיהם הצעיר של ויטולד ודנוטה. בזמן חיסול הגטו בסקרז'יסקו­קמיינה בסוף אוקטובר 1942 נספו הוריו, והוא נמלט עם שני אחיו אל הצד הארי. כך החלו חייהם במסתור. בינואר 1943 לקח האח הבוגר ויטולד את הנריק לקרקוב. בצעד נואש החליט ויטולד להשאיר את הנריק בכניסה לבניין ברחוב קרקובסקה  בעיר. השוער של בניין זה לקח את הנריק אל בית יתומים קתולי סמוך, שם נשאר הילד עד 1945 .באותה שנה ביקר בבית היתומים זוג פולני חשוך ילדים, מר וגברת ינובסקי, והחליט לאמץ אותו. הנריק, שבתור ילד מאומץ זכה לשם סטניסלב ינובסקי, חי עם הוריו החדשים בלי לדעת דבר על הרקע של הוריו הביולוגיים עד שנת 1946 ,העת שאחיו ויטולד מצא אותו. ויטולד רצה לקחת את אחיו מבני הזוג ינובסקי, אך הם סירבו. ויטולד פנה אפוא לבית משפט פולני. לאחר תהליך משפטי ארוך שנמשך כמעט שנתיים העניק בית המשפט לוויטולד משמורת על אחיו הצעיר. בסתיו 1947 העביר ויטולד את הנריק אל בית היתומים היהודי בצ'נסטוכובה. בינתיים הוא גם איתר בוורשה את אחותו דנוטה, והיא הועברה אל אותו בית יתומים יהודי בצ'נסטוכובה שבו היה הנריק.  
הנריק בן השבע מתאר את סיפור היחלצותו מן המלחמה מנקודת מבטו שלו

לדידו, פרדתו הכפויה מבני הזוג ינובסקי, ההורים היחידים שהכיר אי­ פעם, הייתה החוויה הכואבת והקשה מכול

"לא ידעתי שאני יהודי. אני זוכר שכשהייתי בבית היתומים הנוצרי בקרקוב], שמעתי שלהיות יהודי זה משהו רע ­ שהיהודים הם 'עם מכוער'... הועברתי אל בית יתומים אחר ואימא ואבא באו. הם נתנו לי זוג נעליים יפה ובגדים חדשים. הם אמרו לי שמעתה והלאה אהיה הילד שלהם ושהם ייקחו אותי הביתה אתם. הלכתי אתם בלי לבכות. שמחתי מאוד... היא [אימא] אמרה לי מאוחר יותר שאיש מסוים רצה לקחת אותי מהם ושהוא יהודי. 'הוא אומר שהוא אחיך אבל זה לא נכון; אתה פולני'. אמרתי לאימא שלעולם לא אעזוב אותה. היא חזרה ואמרה הרבה פעמים: 'אל תחזור ליהודים'"

"בשלב מסוים] הגיע ויטק [אל ביתנו] ורצה לקחת אותי משם. הוא אמר לי שאני אהיה אחיו. בכיתי כל כך הרבה וצעקתי שאני לא אלך אתו. גם אימא ואבא בכו הרבה. שלושתנו בכינו, חוץ מוויטולד. הוא לקח אותי בכוח אל המכונית שלו... שאלתי אותו לאן הוא לוקח אותי. אמרתי לו שאני רוצה לחזור אל אימא שלי, אבל הוא לא הקשיב לי. בלילה הוא לקח אותי אל תחנת הרכבת ונסענו לצ'נסטוכובה. בצ'נסטוכובה הלכנו אל בית היתומים [היהודי]... לא חיבבתי את ויטק. סך הכול חשוב יותר שתהיה אימא מאשר אח. ויטק אמר לי שטוב יותר בשבילי להיות אתו וציווה עליי לשכוח את אימא שלי. אבל אני לעולם לא אשכח אותה כי אני אוהב אותה כל כך... אני שמח כאן [בבית היתומים] אבל הייתי רוצה לחזור אליה כי אני אוהב אותה."

 מעדותו של הנריק אפשר גם להסיק שהדרמה הפרטית המכאיבה של הרחקתם הכפויה מבנם המאומץ הייתה צבועה במתחים אנטי­ יהודיים כלשהם. מתחים אלה לא היו בלתי אופייניים לזמן ההוא. למעשה, הם גם אפיינו את המפגשים בין קרובי המשפחה היהודים השבים, לבין קבוצה מסוימת של מצילים אשר בניגוד לבני הזוג ינובסקי היו מודעים לחלוטין לרקע היהודי של הילד.

במקרים כאלה ההתקשרות הרגשית העזה של המצילים אל הילד הייתה המכשול להשבתו אל קרוביו. תופעה זו לא הייתה נדירה והתרחשה הן אצל זוגות חשוכי ילדים והן אצל זוגות שהיו להם ילדים. היא אף התגלתה אצל נשים מבוגרות ­ מצילות שחיו בגפן. בקרב קבוצת מצילות זו לא נודעה שום משמעות למוצאו האתני של הילד בכל הנוגע לסוגיית ההתקשרות אליו בתור יצור אינדיבידואלי. בתהליך ארוך הטווח של הטיפול בילד, שנמשך לעתים עד שלוש שנים, הן התחילו לראות בילד הניצול בן משפחה טבעי, שיישאר אתן גם אחרי המלחמה. פעולת ההצלה בקרב קבוצת מצילות ספציפית זו לא הונעה מכוח חובה מוסרית להשיב את הילד אל שארי בשרו הביולוגיים או אל הקהילה היהודית. מנגד, בקבוצת מצילים שבה הקשר הרגשי העז לילד היה שזור בחובה מוסרית להשיבו אל שארי בשרו הביולוגיים או אל הקהילה היהודית, הוכן הילד לקראת עזיבתו אל 'העולם היהודי' והוקף באהבה, בדאגה ובתמיכה במרוצת 'מסע' קשה זה.

­ יחסן של המערכת המשפטית ושל המיליציה המעורבות במחלוקת על הילדים, ועוצמת ההתקשרות הרגשית בין הילד למציל או למשפחה האומנת, היו הגורמים המכריעים לשובו המוצלח של הילד אל חיק קרוביו או אל ארגונים יהודיים. 

מנקודת מבטו של הילד, החשוב מכול היה ממד ההתקשרות הרגשית. ממד זה היה בעל השפעה מרכזית על נכונותו של הילד להיכנס אל 'העולם היהודי'. כאשר שררו קשרים רגשיים חזקים בין הילד למציליו, וכאשר מצילו היה האדם המוכר הקרוב היחיד שנותר לילד, התקשה מאוד הילד לעזוב.

 סיכום

רכישתה מחדש של הזהות היהודית הייתה אצל ילדים רבים תהליך מורכב, שמנקודת מבטו של הילד לא היה נטול סיבוכים וכאב. השלב הראשון בתהליך זה כלל התנתקות מן הסביבה הלא־יהודית ומפגש ראשון עם חברי הקהילה היהודית. השלב השני כלל את עיצובו של הילד להיות חבר בקהילה היהודית, תהליך מורכב לכשעצמו, בהתחשב במגוון העמדות האידאולוגיות והחלוקות החילוניות והדתיות בתוך הקהילה היהודית בתקופה שאחרי המלחמה. השלב הראשון היה השלב המשמעותי ביותר מנקודת מבטו של הילד, אשר חוויות המלחמה הותירו בו פחד מן הלא נודע, תחושת דאגה וצורך עז בביטחון.

גורלי לשלב זה היה המידע על מקום הימצאו של הילד, העמדה שנקטו בתי משפט פולניים, גישות המצילים אל הילד הניצול, וסוג היחסים בין הילד למציליו – ועוצמתם. שני ההיבטים האחרונים היו החשובים ביותר מבחינת נכונותו של הילד להיכנס אל תוך העולם היהודי. כששררו קשרים רגשיים הדוקים בין הילדים לבין מציליהם, התקשו מאוד הילדים לעזוב את הוריהם המאמצים לטובת מה שהצטייר להם כעולם יהודי מוזר ובלתי ידוע.  

מנגד, כאשר ילדים נחשפו להתעללות גופנית או רגשית בבית המשפחה האומנת, הם גילו נכונות עזה לעזוב אפילו עם אנשים שלא הכירו ­ בני משפחה יהודים או חברי ארגונים יהודיים. בעבור ילדים אלה במיוחד בית היתומים היהודי היווה בית, מקום שאפשר למצוא בו מפלט ותחושה של 'נורמליות'. זה היה המקום שהעניק להם דימוי חיובי של הזהות היהודית. ילדים יהודים רבים אשר שרדו את המלחמה בפולין הכבושה אבל איבדו את הקשר עם משפחתם או שמשפחתם נספתה, יצאו מן המלחמה בתחושה של זהות מבולבלת. הפרספקטיבה שלהם על השתייכות לכל קהילה שהיא הייתה שברירית, נזילה וניתנת לשינוי בקלות.

פרופ' ג'ואנה ב' מיכליץ היא היסטוריונית המלמדת באוניברסיטת בריסטול בבריטניה ועומדת בראש התכנית לחקר המשפחה והילד בשואה במכון הדסה­ ברנדייס באוניברסיטת ברנדייס. מיכליץ כתבה ספרים רבים על זיכרון השואה במזרח אירופה ובמיוחד בפולין, ומאמרים רבים על עדויות ילדים. ספרה האחרון הוא קובץ שאותו ערכה עם ג'ון פול הימקה; .Light to Past Dark the Bringing The Reception of the Holocaust in Postcommunist Europe, Lincoln: University ofNebraska Press, 


ביאטה מולר, " היסטוריוגרפיה בהקשר של טראומה: עדויות שואה של ילדים לאחר המלחמה,




ביאטה מולר, " היסטוריוגרפיה בהקשר של טראומה: עדויות שואה של ילדים לאחר המלחמה, " בתוך: בועז כהן (עורך), הנשמע קולם? עדויות מוקדמות של ילדים ניצולי שואה , הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית , 2016 , עמודים 95-110

סיכום עיקרי דברים :
סיכם : עמי סלנט, עורך התוכן של המיזם

 עדויות מוקדמות של ילדים עדויות השואה הרבות שנאספו עד כה הן משאב חשוב להכרת קורות רדיפתם והשמדתם של היהודים בתקופת השואה. רבות מעדויות אלו הן חדשות למדי, וניתנו על ידי ניצולים קשישים שנים רבות אחרי הרדיפה שפגעה בילדותם. סיפורי הישרדות אלו הופיעו, בדרך כלל, בזמן שמחבריהם התקרבו לסוף חייהם . מאמר זה, לעומת זאת, מתמקד בעדויות השואה המוקדמות של ילדים ניצולי השואה ­ אלו שניגבו בשנים הראשונות שלאחר השואה. שלא כמו במחקר העדויות הנוטה עדיין להתמקד בתוכן העדות, כוונת ד"ר ביאטה מולר כאן היא לבחון את ההקשר של נתינת העדויות ואת הדרכים שבהן הקשר זה היה יכול להשפיע על המבנה, הסגנון והתוכן של טקסט העדות.

הפסיכולוג והמחזאי הנרי גרינשפן צדק באמרו ש'למעשה כל העדויות המוקדמות נכתבו ולא הוקלטו הקלטה אלקטרונית', אך טעה באמרו ש'מרביתן נכתבו בכל צורה ואורך שבחרו הניצולים', מכיוון שבטענתו זו טמונה ההנחה שהניצולים היו מחברי עדויותיהם. זהות המחבר של עדויות רבות מהתקופה שמיד לאחר המלחמה היא נושא מורכב; את הטקסטים, אף שהתבססו בבירור על זיכרונות הניצולים, לא תמיד כתבו הניצולים ברגע ספונטני של היזכרות;

מאמר זה מתחקה על עקבות הרב קוליות הנמצאת בעדויות הילדים שאספה הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין בשנים שלאחר השואה. אלו הן הצהרות נרטיביות המבוססות בעיקר על ראיונות. אין לנו גישה ישירה אל השאלות שנשאלו ולא אל התשובות שניתנו מכיוון שהראיונות לא הוקלטו, והערות מכל סוג שהוא בדרך כלל נזרקו לאחר שחוברה ההצהרה הסופית. ובכל זאת, מקריאה מדוקדקת של העדויות אפשר ללמוד על מה שהיה כנראה תחום העניין המרכזי באותו הזמן.

אלו הן הצהרות נרטיביות המבוססות בעיקר על ראיונות. אין לנו גישה ישירה אל השאלות שנשאלו ולא אל התשובות שניתנו מכיוון שהראיונות לא הוקלטו, והערות מכל סוג שהוא בדרך כלל נזרקו לאחר שחוברה ההצהרה הסופית. ובכל זאת, מקריאה מדוקדקת של העדויות אפשר ללמוד על מה שהיה כנראה תחום העניין המרכזי באותו הזמן.

המאמר מנתח  שיח זה בהקשר של ייצוג הטראומה והעיסוק בהיסטוריוגרפיה ששלט באוסף זה של עדויות מוקדמות. המאמר טוען שיש קונפליקט מהותי בבסיס טקסטים אלו; קונפליקט בין רצון המבוגרים לתעד את זוועות הנאצים, כלומר את העובדות ההיסטוריות, לבין רצונם ללמוד את פסיכולוגיית הילד הניצול. קונפליקט זה השפיע השפעה מהותית על תהליך איסוף המידע ועיבודו

חומרי העדות

מעטים הם הילדים היהודים ששרדו את השואה בפולין, ובכל זאת יש בידינו כמה אלפי עדויות של ילדים כאלו. הצעירים סיפרו על חוויותיהם בצורות ובהקשרים שונים; בשנות הרדיפה הם שלחו מכתבים, ציירו ציורים וכתבו יומנים, והיו שהמשיכו לכתוב זיכרונות ואוטוביוגרפיות בשלב מאוחר יותר של חייהם.

סיכום:

רב קוליות והקשרית קריאת עדויות הילדים מאפשרת לנו לא רק לחקור את סיפור הניצול ואת הפסיכולוגיה שלו אלא גם ללמוד על הפסיכולוגיה וההיגיון של מי שגבו את העדויות.

 קושנר טוען שעדויות השואה שימשו בעיקר להמחשה ולא 'נלקחו ברצינות בזכות עצמן'. הוא דורש התמקדות בסיפור חייו של הניצול על הסתירות והמיתולוגיות שבו, ופחות ביצירת תמונה חלקה, כרונולוגית ורציפה של מה שהתרחש. הצעה ראויה לשבח זו נשענת על ההנחה שישנו סיפור חיים טהור ואידאלי שאפשר לאתר. אך חיפוש זה של הקול האותנטי נידון לכישלון; בנרטיבים אלו של עדויות הילדים המוקדמות שלאחר המלחמה, אנו עוסקים בטקסטים רב קוליים שהונחו, סוגננו, נערכו, אורגנו ונכתבו מחדש. עלינו להישמר מן הטענה שעדויות אלו מספקות הצצה ישירה אל עולם הילד. 

עם זאת, לשיטתי, הרב קוליות הברורה שבהן אינה פוסלת אותן מלשמש מקורות, אלא להפך; קריאת עדויות אלו כנגד הגרעין העלילתי חושפת גורמים המגלים לנו סיפור מורכב הרבה יותר על ההקשר שבו נוצרו העדויות, כיצד נוצרו ובידי מי. ההקשרים האלו מעצבים את העדויות ולכן הכרת הרקע של גביית העדויות היא הכרחית להבנת תוכנן ומשמעותן.

ד"ר ביאטה מולר היא חוקרת ספרות, מרצה ללימודים גרמניים מודרניים באוניברסיטת ניוקסל בבריטניה. מחקריה בתחום השואה מתמקדים בייצוגים של השואה ובעדויות שואה מוקדמות. היא מתעניינת בעיקר בעדויות של ילדים ניצולי שואה וביומנים. כיום מעורבת מולר בפרויקט של האקדמיה הבריטית על ילדים גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה 1945­


שרון גבע, “מאה ילדות של מי? המפגש בין ניצולות צעירות לחברה הישראלית” ,



שרון גבע, מאה ילדות של מי?  המפגש בין ניצולות צעירות לחברה הישראלית , בתוך: בועז כהן (עורך), הנשמע קולם? עדויות מוקדמות של ילדים ניצולי שואה , הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית , 2016 , עמודים 155-175

סיכום עיקרי דברים :
סיכם : עמי סלנט, עורך התוכן של המיזם

עניינו של המאמר שנכתב ע"י ד"ר שרון גבע הוא המפגש בין ניצולות צעירות שבאו לחיות בישראל בשנות החמישים לבין החברה הישראלית שהייתה אז חברה בהתהוות, כפי שהוא מיוצג בשיח הציבורי בן הזמן. בתקופת השואה הן היו ילדות, לעתים נערות. בארץ הן בגרו ולפעמים כבר היו לאימהות בעצמן. הקורפוס העיקרי של המקורות להצגת מאפייניו של מפגש זה הוא עיתונות התקופה לגווניה, שכללה עיתונים שהיו בעלי זיקה ישירה וגלויה למפלגות או לתנועות פוליטיות, משמאל ומימין, ביניהם 'דבר', 'הבוקר', 'על המשמר', 'למרחב', 'חרות' ו'קול העם'. כן נכללו בה עיתונות דתית, כגון 'הצופה' הדתי­ לאומי וביטאון פועלי אגודת ישראל 'שערים', עיתונות מסחרית, כדוגמת 'מעריב', עיתונות בלתי תלויה ('הארץ') ועיתונות נשים, מגויסת ומסחרית ­ 'דבר הפועלת', 'לאשה' ו'עולם האשה'.

למפגש זה שני היבטים עיקריים: כלפי חוץ היו אלו מפגשיהן של נערות ונשים צעירות עם החברה הישראלית ועם תודעת השואה המתגבשת שלה, שהייתה גורם חשוב בעיצובה ובגיבושה לחברה אחת. כלפי פנים היו אלו מפגשיהן האישיים עם עברן במהלך התבגרותן על רקע בניית פרק חדש בחייהן בישראל . המאמר מתרכז בהיבט הראשון ומציג שלושה פנים לו; (א) במסגרת ההשתייכות לקולקטיב ידוע של ניצולים צעירים, קבוצת הילדים והילדות של לנה קיכלר­ זילברמן; (ב) סיפורים אישיים של ניצולות שלכל הפחות למראית עין נוצקו, כלשונו של דוד בן­ גוריון, בדפוס של אומה מחודשת; ג) מפגשים של ניצולות צעירות שהצטיינו בהתמזגותן בחברה הישראלית והועלו על נס כמייצגות החברה והמדינה. '

בשנות החמישים נשמעו בארץ ללא הרף סיפורים על ניצולות וניצולים צעירים. זה היה חלק מהנוכחות המסיבית הכללית של סיפורים על ילדות וילדים בתקופת השואה, מתים וחיים. שלא כמו סיפורים על ילדות שנרצחו שלעתים קרובות נעדרו מהם פרטים מזהים, רוב הניצולות נודעו בשמותיהן המלאים ולעתים קרובות פורסמו תמונותיהן. היו אלו סיפורים אישיים וסיפורים על קבוצה, בראשם ילדי לנה קיכלר ­זילברמן.

רבות סופר על ניצולות וניצולים שבגרו, באו לארץ ומצאו בה קרובי משפחה, בדרך כלל בנות, שחיו בימי השואה בבית נוצרים או במנזר, שאליהם התקבלו ביתר קלות כשיהדותן לא ניכרה בגופן. לא פעם השמיעו הניצולות הצעירות את סיפוריהן בעצמן. בשנת 1954  פורסמה במדור 'לילד ולנוער' של 'הבוקר' רשימה שכתבה נערה שימי ילדותה עברו עליה בבית משפחה נוצרית בפולין. חיה בורשטין, תלמידת תיכון אהל שם ברמת גן, סיפרה על המכות שקיבלה בבית ההוא ועל תקוותה שלא אבדה.

 בקיץ 1959 החל 'דבר' לפרסם את זיכרונותיה של מרים בידרמן שבעת פרוץ המלחמה הייתה כבת שתים עשרה. הרשימות פורסמו פעמיים בשבוע במשך כארבעה חודשים בכותרת הקבועה 'שנות ילדותי בגיטו וארשה' בצד תמונה עדכנית של המחברת. היא כתבה על הוריה ועל אחותה הקטנה שגורשו לטרבלינקה, העידה מכלי ראשון על גירוש יאנוש קורצ'ק ותלמידיו, וסיפרה על מרד גטו ורשה ועל חיסול הגטו. אחר כך היא תיארה את חייה כשהייתה נערה באושוויץ וברוונסברוק הראשונות.

סיפוריהן האישיים של ניצולות  מהשואה נשמעו והושמעו בשיח הציבורי  לעתים בהבלטה, אך בתנאי שהאירו באור חיובי את פרויקט כור ההיתוך הישראלי, ביטאו היטב את הצירוף 'שואה ותקומה', סיפקו נחמה לאומית ובשום אופן לא ערערו את מעמדן, מקומן ותפקידיהן המסורתיים של הנשים בחברה .

העיתונאיות שכתבו על הילדות והילדים הדגישו את המטמורפוזה שעברו; הם הבריאו מתחלואותיהם, ואמם החדשה הפכה אותם מ'אבק אדם' לבני אדם. לזאת נמצאו הוכחות בחזותם החיצונית, במצבם המשפחתי ובמשלח ידם; מחיוורים וחלשים הפכו לשזופים וחזקים, מאחד מעיר ושניים ממשפחה ­ לאחים למאה ולימים הורים בעצמם, מילדים שלא למדו לימודים סדירים בבית הספר ­ לקצינים בצה"ל, למהנדסים ולנהגים, לגננות, למטפלות ולעקרות בית. 

המסקנה הכללית הייתה שהילדים שוקמו; אמנם לא כולם נראו מיד צברים, דיווחה כתבת 'מעריב', אך כשיגדלו אין בכך ספק; היא מצאה בהם 'חיילים, אלחוטאי באוניה, טייס, אחיות, גננות, אמהות לילדים'. ב'עולם האשה' תיארה אותם רחל חלפי במילים 'צעירים גבורים ורחבי­ כתף, צעירות חייכניות ורעננות. איש, אם היה מזדמן לאותו כינוס "משפחתי", לא היה מאמין כי פעם היו אלה ילדים ­ללא­ אם, ילדים רעבים, ילדים על­סף­ מוות'.

תיאור זה היה ברוח הדברים שכתבה לנה קיכלר­ זילברמן עצמה לנוכח מפגש מחודש על אחת מילדותיה שבגרה: 'מי היא הנערה הנעימה הזאת? [...] בימים ההם היתה חולה מאוד, נאנחת ומתלוננת תמיד וחסרה ביטחון­ עצמי. ועכשיו? הבריאה יפה גם בגוף וגם בנפש. היא בתם היחידה של בעלי משק במושב עובדים. חסרי­י לדים היו, אימצו אותה לבת להם'. ההורים המאמצים גם החליפו את שמה לשם עברי. למפגש השנתי עם לנה קיכלר ­זילברמן ויתר הילדים הביאה הילדה שבגרה עוגות שאפתה במו ידיה.



בנובמבר 1959 באה המשוררת רחל חלפי לראיין את לנה קיכלר­ זילברמן, המחברת הנודעת של הספר 'מאה ילדים שלי', ל'עולם האשה'. באותה שנה הייתה קיכלר­זילברמן כמעט בת חמישים, אם לפעוטה. הכתבה תיארה בהרחבה את סיפור מסירותה לעשרות ילדים ניצולי השואה שלקחה תחת חסותה והובילה ארצה.

בפועלה למען ילדות וילדים שעברו את השואה, תפקדה לנה קיכלר ­זילברמן כאם; אמנם היא לא ילדה אותם, אך הטיפול בהם ושיקומם, ששיאו בהבאתם לארץ, הוערכו כלידה מחדש. ההערכה כלפיה נבעה דווקא מכך שלא הייתה אמם הביולוגית; מסירותה לילדים הייתה מבחירה. לפי המחקרים הפמיניסטיים המוקדמים על השואה, היו אלו פעולות נשיות מובהקות שביסודן יצירת משפחה חלופית ששימשה אמצעי להתמודדות עם המצוקה. גם הציבור הישראלי ראה אותן כך; קורות לנה קיכלר ­זילברמן וילדיה נחשבו סיפורים של נשים ועל נשים. ואמנם, ב­ 1962 זכתה לנה קיכלר­ זילברמן באות אשת הנשיא ובאות אם השנה מטעם ארגון נשים עבריות."

שתי המהדורות הראשונות של 'מאה ילדים שלי' אזלו בתוך חצי שנה. ההנהלה הארצית של פועלי אגודת ישראל שילבה פרק מהספר בעלון למדריך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, ביטאון הרוויזיוניסטים 'חרות' פרסם פרק, וקטע הודפס ב'דבר הפועלת'.

 הספר נכלל ברשימה המומלצת של משרד החינוך לקריאת בית לתלמידי כיתות ט' וי'.

 המבקרים העריכו אותו כמקור היסטורי חשוב; 'מעטים מסוגו הופיעו אצלנו בשנים האחרונות והוא שופך אור על התקופה הקשה ביותר בחיי עמנו בגולה', כתב 'הבוקר'; 'משנה חשיבות לאותם הדפים, ספוגי דם ודמעות, המעלים לפנינו את פרשת ההכחדה של ילדי ישראל', כתב 'הצופה'; 'ספר אמיתי, מזעזע, ונפלא', קבע 'עולם האשה'; 'זכות המחברת היא בגילוי פנים אחרות ואספקטים חדשים לעמידת אחינו המובלים לטבח והמעטים המאושרים שנצלו', הסביר 'הארץ'. רחל ינאית בן­צבי המליצה: 'כל אחד חייב לקרוא את הספר של לנה קיכלר, כמו יהודי אדוק הקורא בתפילה'.

 סוד הפופולריות של הספר באופטימיות שלו. זו הייתה, על פי הגדרתה הקולעת של עיתונאית 'מעריב', 'אפופיאה מזעזעת שהחלה בפולין ונסתיימה . הצלחתו, הסבירה סופרת הילדים אנדה פינקרפל ד­עמיר, בהיותו סיפור קולקטיבי, עדות על גורלו של דור.

 מאה הניצולים הצעירים היו כילדי האומה הישראלית במדינתה. הסיפור של 'מאה הילדים שלי' היה סיפור קולקטיבי ­ משפחה חלופית שהאישה שבראשה מילאה את התפקידים המסורתיים של האם המזינה, הסועדת והמטפלת ­ שבו טושטש הסיפור האישי של כל ילדה וילד ושולב בסיפור הישראלי הכולל.

'מאה ילדים שלי' ראה אור בתקופה שהתאפיינה במחלוקות פוליטיות ואידאולוגיות, שחלקן היו קשורות במישרין לשואה, כדוגמת פרשת קסטנר והוויכוחים על עסקת הנשק, שאף נמנו עם הגורמים לנפילתן של ממשלות. בשונה מהן, סיפור על אם וילדים לא חרג בשום שלב מהנורמות המקובלות בחברה ולא ערער עליהן, אלא אף חיזק אותן. ייחודו בלט גם על רקע הספרים בנושא השואה שפורסמו בארץ עד אז. 

באותם ימים היה 'מאה ילדים שלי' מהספרים היחידים על השואה שפורסמו בארץ ושגיבוריו אישה וילדים, ולכן סימן שינוי בייצוג הילדים הניצולים בשיח הציבורי. עד אז הציגו העיתונים את פועלם של ילדים בשואה כמעשי גבורה כמעט תמיד במדורים לנשים, ביניהם 'האשה מה אומרת?' ב'דבר', 'לאשה ולבית' ב'הארץ' ו'בחוג המשפחה' ב'הצופה'. 

בעקבות הצלחתו המסחרית פורסמו סיפורים על גיבורי וגיבורות שואה אלו גם מחוץ לגבולות המדורים האלה. אבל גם אז היה זה בתיווך של אישה ­ לנה קיכלר­זילברמן שהופיעה ברחבי הארץ וסיפרה על כך לקהל הרחב.

 מגמה זו גברה עם ההוצאה לאור של ספרה 'אנו מאשימים' שכינס את עדויותיהם של ילדיה. פעם אחת אף תוארו עדויות אלו כפרק ההמשך לעדויותיהם של פרטיזנים ושל לוחמי גטאות מזוינים. 

 בשנים הראשונות אחרי קום המדינה המשיכו אזרחים ישראלים רבים, ותיקים וחדשים בארץ, לחפש בני משפחה. בעיתונים פורסמו חדשים לבקרים ידיעות וכתבות על צעירות שעברו את השואה במנזרים או בבתי נוצרים, באו לארץ ומצאו כאן את משפחותיהן הביולוגיות, בדרך כלל באמצעות המדור לחיפוש קרובים.25 ביסוד הרטוריקה עמד אימוץ ללא כל הסתייגות של הרעיון הציוני. הניצולות שבו הביתה, הן במובן של חזרה למשפחה הביולוגית והן במובן הלאומי.

התערותן של הניצולות בחברה הישראלית הוטעמה באמצעות המקצוע שבחרו לעצמן; הן למדו סיעוד, תפירה וסרטוט והיו אחיות, מבשלות ותופרות, ובהתיישבות העובדת היו גם מדריכות ואקונומיות. זו הייתה אחת הדרכים העיקריות להתקבל לחיק החברה: אם לא צבריות מן המניין, אזי מטפלות וגננות של פעוטות צברים.

 ההוקרה נבעה מהמהירות שבה בנו את חייהן על פי הנורמות, דרך המלך לתיקון הנדרש. אירנה ­ 'לומדת עכשיו בביה"ס לגננות בירושלים. היא מדברת עברית טובה ועובדת בגן ילדים' ­ התחזתה בתקופת השואה לארית. החיים בישראל, כך אובחן, שחררו אותה מ'כל התסביכים הקודמים'.

 ב­ 1954פורסם הספר 'ידידי היער' מאת דוניה רוזן, צעירה שעברה את השואה במחבוא בבית אוקראיני וביער; כתב 'מעריב' הדגיש כיצד אחרי ש'ניצלה מהגיהנום' עלתה בעלייה בלתי לגלית והיום היא לומדת באוניברסיטה העברית. בתשכ"ה נכלל קטע מספרה במקראה של משרד החינוך והתרבות.

סיפורי הצלחה של ניצולות הובלטו עוד יותר כאשר ביטאו את הצלחתו של המפעל הציוני; בקיץ 1958 השתתפה דיילת אל על אילה הר­אל (זווצקי) בתחרות בין­ לאומית וזכתה בתואר מלכת הדיילות. בימי השואה היא נמצאה במנזר בפולין, משם הוברחה למנזר באנגליה. אביה נרצח, אמה שרדה, מצאה את הבת ­ שהייתה אז כבת שלוש עשרה ­ וגילתה לה שהיא יהודייה. ב­ 1951 הגיעה אילה לקיבוץ גן שמואל, הייתה פקידה בצה"ל ואחרי השחרור עבדה כמטפלת. אחר כך היא הצטרפה לקורס דיילות אוויר. היומונים דיווחו על הזכייה, ומדורי הנשים ראיינו אותה; לכתבות נלוותה תמונה שלה שבה היא נראית עונדת את סיכת אל על ובה שילוב של כנפיים ומגן דוד.

סיכום:

 ניצולות השואה בשירות הלאום בשנות המדינה הראשונות נשמעו והושמעו סיפוריהן האישיים של ניצולות צעירות בשיח הציבורי הישראלי לעתים קרובות. לא פעם הן סיפרו אותם בעצמן. סיפורים אישיים אלו הופקעו כמעט מיד לצרכים לאומיים, ומרכיבים מרכזיים בהם אשר שירתו צרכים אלו, הובלטו והודגשו. זה קרה הן כאשר השתייכו הניצולות לקולקטיב של ניצולים צעירים, הן כאשר צורפו והצטרפו לקולקטיב בארץ, בדרך כלל במסגרת ההתיישבות העובדת, ובוודאי כאשר ייצגו בהצלחה את מדינת ישראל באירוע רשמי. בכל המקרים, כלשון הרטוריקה של העיתונים בני הזמן, שבו לחיק עמן ולמולדתן ההיסטורית והיו למראית עין מאושרות. לעולם הועמדה במרכז התמורה שחלה בהן, לעולם לחיוב. על כן נקל להבין מדוע סיפורים על ניצולות אלמוניות היו נדירים למדי.

התוכן והאופן של נוכחות הניצולות הצעירות בשיח הציבורי בארץ מאשררים את עוצמתו של כור ההיתוך ואת חלוקת התפקידים המקובלת בין המינים בחברה הישראלית.

 קורותיהן של הניצולות בימי השואה היו מעניינים רק כשתרמו לדרמטיזציה של הניגוד בין העבר לבין ההווה. לא פעם היה זה על רקע המפגש בין הניצולה לבין הוריה, בלי להעמיק בביוגרפיה של כל אחד מהם, שהרי שימשו תמונת ראי לצבריות שייצגה הבת. בד בבד סיפקו סיפורים אופטימיים אלו נחמה לאומית; איחוד הורים וילדתם סימל איחוי ותיקון, אם לא במשפחה הפרטית, בוודאי הלאומית. על כן ברור מדוע מרובם ככולם נעדר תיעוד של תחושות אחרות.

נוכחות סיפוריהן של הניצולות הצעירות בשיח הציבורי בארץ בשנות החמישים הותאמה למידת נוכחותה של השואה, שהייתה באותו זמן חזקה ובולטת בו. העיסוק בשואה רווח מאוד, הן במישור הפרטי הן במישור הציבורי, והאופן של נוכחות הניצולות הצעירות בשיח הציבורי בארץ מאשררים את עוצמתו של כור ההיתוך ואת חלוקת התפקידים המקובלת בין המינים בחברה הישראלית. הוכחות להתערותן נמצאו בסממנים חיצוניים, כמו אימוץ שם עברי וחזות צברית, שליטה בעברית ובחירה במקצוע נשי מסורתי. לנוכחות זו תרמה גם מידת הייצוגיות שלהן כנשים צעירות. לעתים קרובות נבחר חפץ לעמוד במרכז הסיפור, לפעמים הייתה זו החפצה של הגוף עצמו. בגד, תכשיט ותסרוקת וגם הגוף הצעיר של הצעירה, שהפכה מחיוורת לשזופה, משפופה לזקופה, מחולה לבריאה, בוודאי כשזכתה בתואר רשמי בתחרות יופי.

ד"ר שרון גבע היא מרצה בחוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים, ומלמדת בתכנית הרב ­תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. תחומי העניין שלה הם; נשים בשואה, שואה ומגדר, זיכרון השואה בישראל ומקומן של נשים במדינת ישראל בראשיתה. ספרה 'אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית', ראה אור בשנת 2010 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה בפרסים רבים.