ילדים בשואה

יום חמישי, 29 ביוני 2017

בוריס מלינסקי : נער בן 16 , זכרונות מגטו מינסק ומלחימה עם הפרטיזנים



מאתבוריס מלינסקי

נולדתי בעיר מינסק בבלרוס בשנת .1926

 בשנת 1941, כשהייתי בן 14, המלחמה החלה. שישה ימים אחרי שהמלחמה פרצה, מינסק הייתה בשליטת הגרמנים ולא הספקנו להתארגן לבריחה. מסילות הברזל היו מפורקות והרוסות אז ברחנו ברגל, בדרך מטוסי מלחמה עברו מעלינו וניסו לירות בנו, כל העיר הייתה שרופה ועלתה באש. התרחקנו ממינסק והגענו לכפר קטן ושם העברנו את הלילה. בבוקר שמנו לב שהנאצים כבר הספיקו להגיע לכפר. ראש הכפר השתייך למפלגה הנאצית וציווה על כל אלה שברחו לחזור למקומם לפני המלחמה, ולא – הנאצים יהרגו אותם. חזרנו למינסק ברגל וישר שלחו אותנו לגטו עם הציוד שהיה אתנו (קצת בגדים, שאריות אוכל וקצת מים).

הגטו כלל כ-50 רחובות ובית קברות יהודי. בכל יום בגטו עבר חייל נאצי שירה באנשים שהסתובבו ברחובות, ללא סיבה, סתם כי התחשק לו. יום אחד אחראי הגטו לקח את אבי הצמיד אותו לקיר שם תפוח על ראשו  התרחק כ-10 מטר וירה, למזלנו הקליע פגע בתפוח ולא בראשו של אבי. אני ואבי בתקופה הזאת עבדנו במיון ספרי גיאוגרפיה והיסטוריה, ספרים שהגרמנים לא רצו זרקנו, ספרים שהיו שווי ערך ארזנו ושלחנו לגרמניה. כל יום חיילים הובילו אותי ואת אבי מהגטו למקום בו מיינו את הספרים, אמי ואחותי נשארו בגטו ולא יכלו לצאת. אחראי הגטו נתן פקודה לכל הרופאים להתכנס לתא אחד בגטו ולא לצאת החוצה. מי שנתפש  יירו בו למוות.

באחד הימים, כשאני ואבי חזרנו, השכנים אמרו לנו שהגרמנים לקחו את אמי ומוציאים אותה להורג. על פי החוק, כשרוצחים בן משפחה עליהם לרצוח את כל שאר המשפחה. פתאום ראינו שלוש ניידות משטרה מגיעות, השוטרים אמרו לנו לקחת את כל הדברים שלנו ולבוא אתם כדי לפגוש את אימא, לא יכולנו להתנגד כי היינו מעטים. ברגע שעצרנו  חמקתי מהם אל תוך הגטו, בזמן הבריחה נפלתי ועיקמתי את הרגל, מהר תלשתי את הטלאי ואת מספר הבית שהיה עליו, ברחתי מתחת לגדר ורצתי לכפר אחר. לאחראי הכפר קראו היינן, כשהגעתי לכפר היה יום ראשון ולמזלי ביום ראשון הנאצים לא עבדו ולכן יכולתי לנוח. הלכתי  לביתו של היינן, הוא דיבר רוסית. אחרי שהיינן פתח את הדלת לא יכולתי להוציא הגה מהפה, התחלתי לבכות ולרעוד, היה לי קר. הוא הכניס אותי לחדרו נתן לי כוס מים ושאל אותי מה קרה, סיפרתי לו והוא אמר שיעזור לי. הוא נעל אותי בחדר שלו ואמר לי: אם מישהו דופק בדלת  עליך להיות בשקט.

היינן נסע לגטו, נמסר לו  שהנאצים לא עובדים היום ואת אמי שלחו למקום אחר בגלל שהיא הייתה רופאת ילדים. היינן דרש לשחרר את משפחתי אך התשובה שהתקבלה הייתה שרק אחראי הגטו מורשה לשחרר אותם, לכן היינן פנה לאחראי הגטו. אחראי הגטו הגרמני חשב לרצוח את כל האנשים בעלי ההשכלה אך מכיוון שהיינן פנה אליו אישית הוא הסכים לשחרר את משפחתי בתנאי אחד, שאם הוא ישחרר אותם הוא ירצח גן ילדים. אמי אמרה שהיא הקדישה את כל חייה לטיפול בילדים, והיא לא תוכל לחיות עם עצמה אם היא תיתן את הסכמתה, לכן היא התנגדה. כתוצאה מכך רצחו את משפחתי, ולאחר כחודש רצחו הנאצים את הילדים והרופאים עם סכינים.
בוריס הצליח לעבוד בכפר: ניקה רחובות ועבד באדמה. הוא הכיר שם מתורגמנית (גרמנית-רוסית). היו לה מסמכים שהוכיחו שהיא נוצרייה , לאישה קראו ז'אנה רן צ'רנה.
ז'אנה הזהירה אותי שהגרמנים באים מחר לסבב רצח, אז ברחתי למקום העבודה של אבי והתחבאתי בעליית הגג שלושה ימים עם בקבוק מים וחתיכת לחם. כשלא נשארו לי אוכל ומים הלכתי למוזיאון שבו עבד תלמיד של אבי והסתתרתי שם חודש, כל יום הביא לי לחם ותפוח אדמה. לאדם שהסתיר אותי קראו ויזוביץ'. הצלחתי להשיג מסמכי מעבר, ברחתי ליערות לפרטיזנים. כשהגעתי אל הפרטיזנים היו שם כ-350 איש, לחמתי לצד הפרטיזנים ולאחר שנה נפצעתי מקליע של רובה במרפק. פינו אותי לבית חולים ואושפזתי שם חצי שנה.

כשהשתחררתי מבית החולים נסעתי לפטרבורג ועבדתי שם כבנאי, קיבלתי דירה, הכרתי בחורה בשם מאיה ונישאתי לה. בני לאוניד נרצח בשנת 1994 על ידי פושעים, הוא היה עורך דין והיסטוריון. בתי לנה חלתה בסרטן ונפטרה בשנת 1997, ואז עליתי לישראל. נכדי חי ברוסיה וכיום הוא בן 23. גרושתי מאיה חיה עדיין בפטרסבורג.

תשע"ה, 2015



הברחת ילדים מגטו מינסק



בגטו מינסק היודנרט שיתף פעולה עם המחתרת. יהודים שביקשו להימלט מן הגטו בשלהי 1941 ובראשית 1942 יכלו לסמוך על עזרתו של היודנרט. שוטרים יהודים היו מורחקים מן המקומות שבם תוככנו ניסיונות בריחה. מאחר שגטו מינסק הוקף בגדר תיל בלבד די היה בהתרשלות רגעית של המשטרה לאפשר לבורחים להימלט אל היער, שהיה קרוב מאד לגבולות העיר.

ילדים קטנים היו נמסרים בעד התיל לגויים שהסכימו לגדלם או לקחת אותם לבתי יתומים. ילדים  בוגרים יותר למדו להכיר את דרכי המילוט והחלו לשמש מורי דרך מן העיר מינסק אל היער הסמוך. 

הנערה סימה פיטרסון , בת 14 , אחת ממורות  הדרך האלה , הייתה נושאת אתה כדור ומשחקת בו כדי לאותת לילדים הבאים אחריה על סכנה. ילדים ביערות הסתגלו למצב היטב ומהר, אבל גם הם היו נתונים בסכנה איומה מצד החיילים הגרמניים וכוחות הס"ס .

מקור וקרדיט :  טימוטי סניידר , ארצות הדמים : אירופה בין היטלר לסטלין , כתר ,  2012


יום רביעי, 28 ביוני 2017

פולינה גולדין, בת 4 , מוסתרת במרתף והבכי שלה מסכן את חייה



"נולדתי באפריל 1940 במחוז וינציה, ברשאד באוקראינה.

ביוני בשנת 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות וכבשו את האזור, משפחתי גורשה מביתה והועברה לגטוBershad , במשך תקופה גרנו מתחת במרתף. הגטו היה מוקף גדר תיל והיציאה ממנו הייתה אסורה. בגטו שרתו חיילים רומנים וגרמנים. ביתנו בינתיים הפך למרפאת שיניים לחיילים גרמנים…

בין השנים 1941-1945 גרנו בגטו, בתקופה זאת המצב הלך ונעשה קשה יותר ויותר הנאצים היו לוקחים תינוקות וילדים קטנים, וזורקים אותם לאוויר ויורים בהם בעודם באוויר.

לי קרה מקרה שהייתי עם אמי, הייתי בת 3 בערך , חייל גרמני ניגש אלי ואל אמי ולקח אותי לידיו, ואמי- שידעה מה עומד לקרות, התעלפה. החייל אמר לי שלא יהרוג אותי משום שהייתי בלונדינית מתולתלת עם עיניים כחולות והזכרתי לו את ביתו. ראינו בזה נס גדול! סיפור זה הוא אחד מהזיכרונות הראשונים בחיי שכן הייתי קטנה ופרטים רבים סיפרו לי אמי ואחי הגדולים .

סיפור נוסף שאני זוכרת, שפעם אחת כאשר החיילים היו יורים ביהודים שבגטו, משפחתי ואני הסתתרנו במרתף אחד מהבתים ,כאשר החיילים חיפשו את היהודים שנותרו בגטו וגילו שיש יהודים במרתף, הם דפקו בדלת המרתף, אחד המסתתרים היה רופא הונגרי יהודי (שהובא ע"י הגרמנים), שידע גרמנית ואמר לחיילים שכולנו חולים בטיפוס. הגרמנים פחדו מהמחלה הנוראית, הותירו אותנו בחיים וכדי לחפות על כך שלא ביצעו את הפקודה שהוטלה עליהם להרוג את היהודים , הם יצאו לרחוב וירו באוויר.הבהלה אחזה בי והתחלתי לבכות ללא הפסקה , אנשים מסביבנו דרשו מאמי להרוג אותי כדי שהבכי שלי לא יסגיר אותם ומקומם ייחשף .
באפריל 1945 הצבא האדום שחרר את האזור מין הכיבוש הגרמני וכל משפחתי הורי, אחותי, חמשת אחיי ואני ניצלנו. 

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי


פנינה (פפי) קרנר, נערה בת 16 , הצלה ע"י קצין גרמני



אמה של פנינה  ושלושת אחיה נרצחו בשואה והיא נותרה לבדה עם ארבעה אחים

"היה קצין גרמני שהיא מצאה חן בעיניו ובשל אהבתו אליה, הוא הציע להבריח אותה מהמחנה. אימא סירבה בתוקף להצעתו, למרות שידעה כי זה יכול להיות הסיכוי היחיד שלה להינצל… היא העדיפה למות ולא להפקיר את אחיה לבד, במחנה הריכוז.

למזלם הטוב, הקצין חזר אליה שוב, אבל הפעם הציע לשחרר אותה יחד עם אחיה. הוא שחרר אותם והם ברחו ליערות, שם התחבאו ואכלו שאריות אוכל שמצאו. כך בעצם הם שרדו וניצלו." 

 לאחר שהסתיימה המלחמה, אמי ואחיה חזרו למקום הולדתם ולבית שלהם, כדי לבדוק מי שרד ולחפש קרובים וחברים. אך הם לא מצאו שם אף אחד.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת- הקשר הרב דורי

פרידה דרגצקי, ילדה בת 9 , במסע הישרדות





מתוך ספרה של שולמית דרגצקי – "משפחתי", העומד לצאת לאור בקרוב.

זלדה מסרה מיד את המידע לאבא, אשר הבין שיש לעזוב בהקדם ללא דיחוי, והרעיון הטוב ביותר כדי להינצל היה ללכת בעקבות הצבא הרוסי. אכן, התחלנו להתארגן ליציאה.
כשהגענו לרוקישקיס (Rokishkis) ירו עלינו. אלה היו ליטאים שחיכו לגרמנים. הם ירו מגגות הכנסיות על פליטים שעברו בשיירה. כשהתקרבנו לדאוגבפילס (Daugavpils), עצרו אותנו משתפי פעולה לטבים והחרימו את האוטובוס.
אין מילים לתאר את הסבל שעבר עלינו – זה היה גיהנום! הדרכים היו חסומות, חיילי הצבא האדום נסוגו. יחד אִתם נעו מזרחה אלפי פליטים. היינו מותשים גם מהחום הכבד ועצרנו לנוח מעט. רסיסים עפו לכל עבר. אחד מהם חדר לתוך כר שהיה אתנו, ונוצותיו עפו מעלינו. היה מפחיד מאוד!
לרוע מזלנו, אחד הרסיסים פגע בראשה של אימא ופצע אותה. חיילים רוסים הגישו לה עזרה ראשונה ולאחר מכן המשכנו בדרכנו. כשהגענו לווליקיה לוקי (Velikiye Luki), ראינו רכבת משא עומדת במקום, מלאה בפליטים הנמלטים על נפשם.
מיהרנו גם אנו כדי לעלות עליה, אך הרכבת החלה לזוז לאיטה. אנשים מכל עבר הושיטו ידיים לעזרתנו. משכנו את עצמנו למעלה ונשמנו לרווחה. הצלחנו לעלות.
המציל שלי היה בן-ציון לוקמן, ילד בן 12 מינובה. הוא הצליח למשוך אותי פנימה לרכבת. הייתי אז ילדה קטנה בת 9 ורזה מאוד. כל חיי אני שומרת על קשר חם ומיוחד אתו ועם משפחתו.
אמו, ליבה לבית גורביץ, ואחיו, איציק, לא הצליחו לעלות לרכבת. הם חזרו לינובה ונורו שם על ידי ליטאי, ששיתף פעולה עם הגרמנים.



יום שני, 26 ביוני 2017

רחל ברג (דמבינסקי), ילדה בת 12 , מסתתרת ביערות בצרפת




"בזמן המלחמה הצלחנו להפיק תעודות מזויפות רק לי ולאבא למקרה שהגרמנים יבואו.

ביום היינו מסתתרים ביערות יחד עם סבא ובלילה היינו חוזרים הביתה לישון.
לילה אחד התעוררתי באמצע הלילה דלת חדר הילדים הייתה פתוחה, ראיתי את אבא ואמא משוחחים ביניהם והם מתלבטים מה לעשות. הם ראו דרך החלון משאית עמוסה, הוריי היו בטוחים שאלו הם משאיות של גרמנים המעמיסים יהודים ומעבירים אותם למחנות המוות. אז היה לידם כמו ערמת קש, והם חשבו שאולי נתחבא שם. אבל אם הם ימצאו אותנו ויגלו שאנחנו שם אז הם יזרקו גפרור ואז אנחנו נישרף ובסוף הם לא עצרו לידינו. 

בבוקר נודע לנו שזה היה משאית של צעירים שמתנגדים לגרמנים, ומתחבאים ביערות ומעבירים אוכל ומנסים להפציץ את הגרמנים.

בשבתות היינו מתחבאים בנגריה של השכן הגוי, ובאחת השבתות שמענו בחדשות שהצבא האמריקאי מתקרב. עוד לפני חודש מאי 1945 יצאנו באחד הימים, השמיים היו כחולים בהירים וראינו המון מטוסים של צבא ארצות הברית חגים למעלה, הבנו שהמלחמה הסתיימה. אי אפשר לתאר את האושר והשמחה שהרגשנו באותם רגעים"
  לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

יהודית פזרני , בת חצי שנה , מוסתרת אצל הכובסת הנוצריה





יהודית פזרני נולדה בפראג בינואר 1944. היא נולדה לתוך מלחמת העולם השנייה בצ'כוסלובקיה, שגובלת עם גרמניה, פולין והונגריה. בתקופה ההיא צ'כוסלובקיה הייתה כבושה על ידי הגרמנים. היהודים נאלצו ללכת עם טלאי צהוב שמסגיר אותם ולכן הם חיו בפחד ובמחבוא ורק ניסו להתרחק מידי הגרמנים.

 יהודית נולדה בבית חולים נוצרי ולכן אמה לקחה אותה מיד הביתה לאחר לידתה. אביה, שמואל, נלקח לטרייזנשטט, מחנה ששימש דוגמה לצלב האדום כמחנה שבו יש תנאים מצוינים. האמת הייתה שונה לחלוטין: המחנה היה מיועד להסוואת זוועות הנאצים. אמה התלבטה היכן להתחבא עם יהודית. הייתה להם כובסת שהסכימה תמורת כסף רב להחביא אותה בביתה. אמה הסכימה ובבכי כבד נתנה אותה לכובסת ששמה היה מריה. אמה התחבאה אצל משפחה נוצרית אחרת.

יום אחד הגיע חייל נאצי לביתה של הכובסת ואמר לה: " אני מכיר אותה ואני יודע שהיא יהודייה. הייתי יכול לקחת אותך ואותה לתחנת המשטרה ומשם לקחת אתכם למחנה ריכוז. אבל אני לא אעשה זאת וגם לא אספר למפקדים שלי" ואז הוא התחיל להביא ליהודית בגדים, צעצועים ואוכל.

אמה לא יכלה לבקר אותה מכיוון שענדה טלאי צהוב והיו תופסים אותה מיד אם הייתה יוצאת מהמחבוא.

 עברו 4 חודשים בהם פראג עברה מיד ליד, חלק מהזמן בידי הגרמנים וחלק בידי הרוסים. בשלב זה הודיעו למריה הכובסת ולמשפחה שהחביאה את אמה, שהם נאלצים לשלוח אותם מבתיהם, מכיוון שהגרמנים הודיעו לכל תושבי העיר שמי שייתפס מחביא יהודים יוצא להורג. אחרי שבועיים של רעב, הליכה רגלית והפחד שיגלו אותן הן הגיעו ליער עבות ושם נפגשו עם פרטיזנים. יהודית היתה אז בת כחצי שנה.

 המצב היה מאוד קשה, הגיע חורף, יהודית ואמה ישנו בחוץ בקור. אוכל לא היה כמעט והם נאלצו לאכול קליפות תפוחי אדמה, שורשים של צמחים שגדלו ביער ונאלצו לשתות מים מלוכלכים ומזוהמים משלוליות שהיו ביער. ככה הן חיו כמעט חצי שנה.

 במאי 1945 הרוסים כבשו את כל השטחים שבהם שלטו הגרמנים ושחררו את כל מחנות הריכוז, כולל המחנה בו היה אביה. הפרטיזנים הודיעו ליהודית ואמה שהרוסים פתחו מחנה שבו אפשר היה לאכסן אותן ולקבל אוכל ודיור.

 אמה והיא הלכו לשם, קיבלו אותם מאד יפה ונתנו להם לאכול ולשתות ובנוסף נתנו להם בגדים נקיים. משם לקחו אותם במשאיות חזרה לעיר פראג וכך הן חזרו לביתן. אביה חזר הביתה חודש לאחר חזרתן חולה ותשוש והם התחילו את חייהם מחדש. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

החי מרשימת המתים: סיפורו של ילד ש"איחר את הרכבת" ונשאר בחיים



לפני כמה שנים, עם פתיחת אתר האינטרנט של "יד ושם", נכנס אליו אלי שטהל (70) מכפר-מסריק, ובחיפוש ברשימת הנספים מצא את שמו ביניהם. ההלם הראשוני הביא להמשך בדיקת הנושא ואימות הפרטים, והשבוע, לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא החליט לספר על זה. "גלשתי באתר ועברתי על כל השמות "שטהל" המופיעים ברשימה, ובין השמות מסלובקיה, לצד בני משפחתי הרבים שנרצחו, מצאתי גם את שמי בעבר - איגור.

התחלתי לבדוק, ומצאתי פרטים מזהים כמו המחנה בו הייתי - נובקי, תאריך יום הולדתי המדויק, מספר האסיר ותאריך הטרנספורט בו אמור הייתי להיות. אין עוד איגור שטהל ברשימה. זה היה מצמרר ולא נתן לי מנוחה. הפלשבקים באים. זה מייד החזיר אותי 63 שנים אחורה, לאחד הימים הכי טראומטיים בחיים שלי. למרות שהייתי בן שמונה, יש דברים ביום הזה שאני לא יכול לשכוח".

שטהל, יליד העיר בנובצה בסלובקיה, ניצל יחד עם אמו, אליזבת, וכיום, מספר שנים לאחר פטירתה, הוא היחיד שנותר ממשפחתו הענפה. למחנה נובקי הגיע באפריל 1942 והשתחרר ב-29.8.44. את תאריך השחרור, בניגוד למועד הגעתו למחנה, הוא זוכר במדויק.

ב-22.9.1942, יום כיפור, אמו של שטהל הייתה בעבודתה בבית מלאכה ליצור כובעים עבור המיליציות הפשיסטיות הסלובקיות, ששלטו במחנה. שטהל עצמו היה ילד חולה עם חום גבוה ונשאר בצריף. "כל מי שיכול היה בבית הכנסת. אני נשארתי, על סף איבוד הכרה".

לצריף נכנסו השומרים ופקדו על כל מי שלא הלך לבית הכנסת לצאת החוצה. אני לא הייתי מסוגל לזוז. שמעתי את השומרים מדברים ביניהם, ושמעתי את המשפט ההוא, שרק בדיעבד הבנתי את משמעותו: 'זה לא משנה אם ימות כאן או בפולין', הם אמרו". מייד אחר-כך לקחו השומרים את כל פוקדי בית הכנסת אל המשלוח לאושוויץ, האחרון ממחנה נובקי. 1000 איש היו במשלוח, שיצא ב-13:00 בדיוק. אבל הדיוק הגרמני לא נשמר במלואו - על הרכבת היו רק 999 איש. ילד אחד ניצל. ורק היום, יותר משבעים שנה אחרי, הוא זוכה לתקן את הטעות ההיא.

שטהל: "כתבתי ל'יד-ושם' שאני בחיים ושנפלה טעות. קיבלתי תשובה שהם שמחים מאוד שאני בחיים, ורק ביקשו מסמכים שיאמתו את זהותי. בינתיים לא תוקנה הטעות באתר, אבל אני מניח שזה פשוט לוקח זמן".

שטהל לא כועס על הטעות, וגם אין לו ביקורת על כי טרם תוקנה. עם זאת, חשוב לו שהרשימה תהיה מדויקת, ובאופן אישי הוא מרגיש את כובד האחריות לשימור זכרם של בני משפחתו. 


יהודה הופרט , נער בן 16 מטרזין לאושוויץ ולבוכאנוולד



ד"ר יהודה הופרט ז"ל נולד בשנת 1928, עבר כנער את התלאות הקשות של השואה,  בטרזינשטט ובאושויץ, ועלה לישראל לאחר נישואיו לחנ'קה, אותה הכיר אחרי השחרור במסגרת  פעילותם בתנועת הנוער "דרור-הבונים", והגיע לקיבוץ "החותרים". יהודה ראה את ייעודו  כמחנך וכמורה למדעים, לאחר שנגוז חלום נעוריו,  ללמוד רפואה. החל את דרכו המקצועית כמורה בבית הספר של "החותרים", לאחר מכן היה בין מקימי חטיבת הביניים של בית הספר המשותף "חוף כרמל", ניהל את בית הספר "חוף כרמל", בו לימד ביולוגיה, והרצה במכללת  "אורנים" על דרכי הוראה  מתקדמות. הנושאים בהם השתלם והעמיק היו הוראת הביולוגיה, על רמה יחידנית , תוך שימוש בטכנולוגיות חדשניות (לאותה עת) והפעלת התלמידים.

"בינואר 1942 קיבלנו זימון לטרנספורט, בעקבותיו הגענו לטרזין , בטרזין גרו אותם ימים נשים וגברים בקסרקטינים נפרדים , הילדים היו לרוב עם הנשים , רק מאוחר יותר אחרי שהוצאה מטרזין כל האוכלוסיה הצ'כית ארגנו מגורים מיוחדים ונפרדים לילדים שנקראו בתי ילדים. אותי שלחו לבית הנערים L-417 .

בית הורי לא היה ציוני, אני הפכתי לציוני בהשפעתו של המדריך ארנושט קלאובר שעמד בראש קבוצת "חמש". ברוחו הציונית "הדביק" לא מעטים מאיתנו . ה"היים" , המעון שלנו נאלץ להתמודד עם בעיות שונות . קשים מכל היו הפרידות בעקבות הטרנספורטים שמשמעותם אובדן חברים . במקומם הגיעו ילד

לטרנספורט מזרחה זומנתי עם אחי אריך . נאמר לנו כי אנחנו נוסעים לעבודה ושתפקידנו יהיה להקים גטו חדש אי שם . כולנו היינו בסביבות גיל 16 ,הדברים נשמעו אמינים למדי . נסענו בקרונות בהמות דרך דרזדן. באחד מקטעי הדרך בהם הרכבת נעצרה, הרים אותי אחי לאשנב קטן הסמוך ל תקרת הקרון , הבחנתי בחייל וורמכט אוחז ברובה , שעמד על הרציף, שאלתי אותו בגרמנית "לאן אנו נוסעים?" "כנראה לאושוויץ" הוא ענה. מאותם רגעים ההומור שלנו נעלם .

על אושוויץ שמענו דברים לא טובים כבר בטרזין. כעבור יומיים הגענו לשם . הייתה שעת לילה , מסביב נראו גדרות תילי וזרקורים מסנוורי עיניים . אנשי ס .ס. צרחו לעברנו בגרמנית "כולם לצאת ! להשאיר הכל , החוצה, החוצה!"
קפצנו מהקרונות, על הרציף עמד דוקטור מנגלה , בפניו נתבקשנו להכריז מהו מקצוענו , בני כמה אנחנו ומה מצב בריאותנו. אני לא הייתי במיטבי, עברתי בטרזין את מחלת הטיפוס, סבלתי מכאבי ראש והרביתי לחלות. רציתי להודיע כי אני חולה מתוך הנחה שיתחשבו בי ולא אצטרך לעבוד עבודה קשה. כאשר דברתי על כך עם אחי הוא התרגז מאד ואמר כי אסור לי בשום אופן לומר דבר כזה . "תגיד שאתה בריא , אתה בן תשעה עשרה ואתה פועל חקלאי " ציווה עלי . שנינו עברנו את הסלקציה ב "הצלחה".

 מנגלה שלח בכל זאת כמה מחברנו למוות . להערכתי הכל היה שרירותי ותלוי במזל. הגענו למחנה הצוענים, שם פגשתי כמה מחברי למעון בטרזין , שהגיעו לאושוויץ בטרנספורטים קודמים. התזונה במחנה הייתה דלה ביותר . קיבלנו כל יום כיכר לחם אחד , בו נאלצו להתחלק ששה או שמונה אסירים ומרק מימי , לעתים מעט תפוחי אדמה . הייתה זו כמות מזון שאמורה להספיק על מנת להחזיק אותנו בחיים.

יום אחד חיפשו חשמלאים במחנה, כאשר אמרו כי הם זקוקים לחשמלאים, הצבענו ולקחו אותנו.  אחי הבין מעט בחשמלאות, אני כלל וכלל לא.
ללייפציג נסענו בסך הכל 99 אנשים. הפכנו ליחידת עבודת חוץ של מחנה הריכוז בוכנוולד . היינו שם מאוקטובר 1944 עד 18 באפריל 1945 , יום השחרור שלנו על ידי האמריקאים.

באשר לעבודתי כחשמלאי היו לי צרות צרורות . כאמור לא התמצאתי כלל בסבך של חוטי חשמל מפותלים למיניהם, עשיתי כמיטב יכולתי למלא אחר הפקודות . כאשר חיברו את מה שהרכבנו נוצר קצר והכל "נשרף" ואני זכיתי למנה הגונה של מכות. עד כמה שאני זוכר אחרי תום המלחמה שהיתי כשלושה שבועות בארמון שטיר'ין. היום כששואלים אותי , אלו תכונות אני מעריך ביותר באנשים: בעיקר שתיים, אשר באופן ישיר או בלתי ישיר קשורות לפעולות ההומניסטיות של פרמיסל פיטר.




סיפורה של חוה פרסבורגר, ילדה בת 14 בטרזין




סיפורה של חוה פרסבורגר חוה פרסבורגר מתגוררת בישוב עומר ליד באר שבע , היא ציירת , שהציגה עשרות תערוכות בישראל וברחבי העולם. חוה נולדה בפראג כאווה גינץ וכך היא מספרת:

היינו שני ילדים. אחי פטר היה מבוגר ממני בשנתיים, משפחתנו נחשבה ל"מעורבת", אך בכל זאת כל ההגבלות חלו גם עלינו , בדיוק כמו על המשפחות היהודיות : גם אנחנו לא קבלנו חלק מתלושי המזון, נאלצנו לענוד את המגן- דוד הצהוב, אסרו עלינו ללמוד בבית ספר , לשחק בגנים ציבוריים וכן הלאה. ההבדל היחיד בנינו לבין המשפחות היהודיות הבלתי מעורבות היה , שילדים מנשואים מעורבים, שהוריהם רשמו אותם כבני הדת היהודית , נשלחו בטרנספורטים רק מגיל ארבע - עשרה ומעלה

כך קרה שבשנת 1942 זומן אחי לטרנספורט לטרזין לבדו. זו הייתה שיטה נאצית אכזרית, לקחת ילדים ולקרוע אותם מחיק משפחתם בגיל ארבע- עשרה. היה ברור כי אם המלחמה לא תיגמר עד הגיעם לגיל זה הם יצטרכו לעזוב , לא הייתה כל אפשרות לערער על כך . לפטר מלאו ארבע- עשרה שנה בשנת 1942 כשהוא הלך לגטו . 

כאשר מלאו לי ארבע- עשרה, במאי 1944 ,נאלצתי גם אני להתייצב. ילדים כמונו הלכו תמיד לבד , מפני שאחד מחוקי נירנברג נתן למעשה הגנה בפני טרנספורטים לבן- הזוג היהודי בנישואים מעורבים , כך שהורי לא נאלצו לעזוב . בפברואר 1945 בוטל החוק ואבי נשלח בכל זאת לטרזין. אמא נשארה לבד בבית. אני נשארתי בטרזין עד הסוף וחוויתי שם את השחרור. הספר "ארמונות התקווה" מומלץ לקריאה

יומנו של פטר גינץ כאן המקום לציין שאחיה של חוה פרסבורגר הוא פטר גינץ, הנער המחונן שצייר את "נוף מהירח" המראה את כדור הארץ כפי שהוא נשקף מפני הירח . אילן רמון לקח איתו את  הציור לטיסת מעבורת "קולומביה", שהתרסקה בדיוק ביום שבו היה פטר גינץ חוגג את יום הולדתו ה-75. עיתון "הארץ" מיום שישי , 28 בינואר 2005 פרסם כתבה שהתפרסמה ב "הראלד טריביון " ובו סיפור על יומנו של הילד הצ 'כי פטר גינץ , שנכתב כשהיה בן 13 .
כתביו של גינץ כוללים אוסף של קטעי יומן, שירים, סיפורים קצרים וציורים , המאפשרים הצצה לחיי היום יום של יהודי פראג בזמן המלחמה, ועולמו הנפשי של ילד יוצא דופן. הוא היה יכול להישכח לנצח , אלא שגורלו של גינץ נקשר בגורל של יהודי אחר , שנולד אחרי שגינץ נספה – אילן רמון. לפני ההמראה במעבורת "קולומביה", פנה אילן רמון ל "יד ושם" וביקש לבחור בשבילו פריט שאותו יוכל לקחת למסעו בחלל כדי לכבד את זכרם של קורבנות השואה . כך הגיע לידיו של אילן רמון הציור, הנקרא "נוף הירח", שמראה את הרי הירח הצחיחים, כשברקע נשקף כדור הארץ . פטר גינץ, אוהד מושבע של סיפורי חלל והרפתקאות, צייר אותו זמן קצר לפני שנשלח לגטו טרזיינשטאט, באוגוסט 1942.

פטר גינץ נולד ב- 1 בפברואר, 1928 ,75 שנים בדיוק אחר כך , ביום הולדתו של גינץ , התרסקה מעבורת החלל "קולומביה", וכל אנשי הצוות נספו. בגלל צירוף המקרים הטראגי , הפך הציור למפורסם בכל רחבי העולם . הפרסום ה עולמי גרם לתושב פראג, ג'ירי רוזיקה, להציץ בקופסה ישנה שהחזיק בעליית הגג של ביתו ובה שש מחברות מצהיבות, יומן של נער עם ציורים . הוא הבין מיד שהמחברות שייכות למי שצייר את "נוף מהירח". הוא יצר קשר עם מוזיאון "יד ושם", ועם חווה, אחותו של פטר גינץ, שמיהרו לרכשן. "

כשראיתי את היומן הייתי המומה ", סיפרה חוה. "אני זוכרת את כל האירועים האלה בדיוק רב מאד. אני חושבת שהתכונה העיקרית של פטר הייתה הסקרנות האדירה שלו, שגרמה לו להתעניין כמעט בכל . אני זוכרת איך , כשהלכנו ברחוב , הוא תמיד היה מתבונן בקרקע – הוא בחן את  החרקים ואת הצמחים. הוא היה מצייר בלי הפסקה . "אלא שפטר גינץ לא הצליח למצות את כישרונו עד תום. הוא ניספה באושוויץ כשהיה בן 16 בלבד".

 ראה גם : מדליקי משואות תשע"א: סיפורה של חוה פרסבורגר - YouTube





יום ראשון, 25 ביוני 2017

בובה בגטו




מאת: תמר רז

גיורא גרזון, בן מעין-צבי, יצר את הסרט "הבובה האולימפית"  על ילדותה של אינגה אוארבאכר בגטו טרזין

אינגה אוארבאכר נולדה בעיר הגרמנית קיפנהיים, ומגיל שבע עד עשר הייתה כלואה, יחד עם הוריה, בגטו טרזין. אחרי המלחמה היגרה המשפחה לארה"ב, שם סיימה לימודי ביו-כימיה ועסקה בתחומי רפואה. חלק גדול מזמנה הפנוי הקדישה למתן הרצאות ולכתיבת שירים על נושא השואה. ב-1986 ראה אור ספרה "אני כוכב, סיפורה של ילדת שואה". לאורך כל שנות המלחמה לא עזבה אינגה את בובתה, בה התנחמה מקשייה ומצוקותיה. הבובה, מארלן, עוצבה בדמות "ארית" טיפוסית כדי ללוות את המשחקים האולימפיים במינכן ב-1936.

גיורא גרזון, קולנוען, נולד וגדל בקיבוץ מעין-צבי להורים יוצאי צ'כיה. בשנים האחרונות הוא עוסק באיסוף עדויות וסיפורי שואה, בעיקר מפי ניצולים שהיו אז ילדים. כך פגש את אינגה אוארבאכר, ועל סמך ספרה יצר את "הבובה האולימפית". בסרט חוזרת אינגה אל ביתה בגרמניה ואל גטו טרזין ומספרת את סיפורה, כשהוא מלווה באיורים שיצר ישראל ברנבאום לספר ובילדות הקוראות משיריה של אינגה. גיורא מקדיש את הסרט לאמו, ליצי, ממייסדי מעין-צבי, החיה עכשיו בבית-אבות בחיפה.

החברים המייסדים של מעין-צבי, יוצאי גרמניה, נשאו כל חייהם רגשי אשמה על שלא השכילו להעלות את הוריהם לארץ בטרם השואה. בני משפחתה של האם אף באו לבקרה בקיבוץ, אך הזדעזעו מתנאי החיים הקשים שם, וחזרו לגרמניה.

הסרט "הבובה האולימפית" היה ראשון בסדרת סרטים שיפנו במיוחד לילדים. 

הסרט מציג את סיפורה של אינגה, ילדה שנולדה בגרמניה . כשמלאו לה שנתיים , קבלה מסבתא שלה, ליום הולדתה את הבובה האולימפית , בובה שעוצבה לכבוד האולימפיאדה שהתקיימה בברלין בשנת 1936 .הייתה זו בובה ארית , בלונדינית, עם עיניים כחולות.

 הסרט מלווה את אינגה ובובתה. בשנים הראשונות היו חייהן המשותפים טוב ים ומאושרים ואז ביום אח ד הכל השתנה . אינגה ובובתה הגיעו לטרזין ושם הייתה הבובה הארית לנחמתה של אינגה, הילדה היהודייה. שמו של הספר, "אני כוכב" מרמז על המגן דוד הצהוב שאינגה ובובתה נאלצו לענוד. הילדה בת השמונה מנסה לשכנע את עצמה, שכוכבים מעטרים אלופים וניתנים כסמל להצטיינות..


הילד מישקה זילברשטיין, ילד מהגטו שהצליח לברוח וחי ביער כשמסביבו זאבים




כשפרצה המלחמה הוא היה ילד, התגורר עם הוריו ועם שני אחיו בביאליסטוק שבפולין. "הייתי בן עשר, אני חושב. עזרתי לאבא שלי הסנדלר והייתי מסתובב בעיר ומחפש נעליים מרופטות שצריכות תיקון", הוא נזכר. "ככה זה היה, עד שהכניסו אותנו לגטו. שמו לנו טלאי צהוב, כל הסיפור. אני זוכר את הרעב בעיקר, ואת אבא שלי הולך לחפש לנו אוכל.

 יום אחד הוא לא חזר יותר. אימא שלי לא נתנה לי יותר לצאת מהבית, אבל היינו חייבים להכניס משהו לפה".

זילברשטיין מספר כי נהג לחמוק מהגטו על מנת להחליף חפצים תמורת מזון, כשהוא מודע לכך שבמידה שייתפס, ייהרג. "פעם אחת חזרתי לגטו דרך פרצה בחומה ולפתע הוצמד אקדח לרקה שלי", הוא מספר. "ידעתי שזהו זה. עמדו מולי שוטר ס"ס ויהודי מהיודנראט, והם הצליפו בי באלות. שברו אותי. הם חשבו שהם גמרו אותי, אבל אני רק התעלפתי. באמצע הלילה התעוררתי, ואמרתי לעצמי: 'לשם אני לא חוזר'".

במקום לחזור לגטו, החליט זילברשטיין בן העשר לברוח על נפשו ולהיכנס עמוק אל היער מחוץ לעיר. "לא ידעתי איך קוראים לי, לא ידעתי מי אני, רק רצתי ורצתי", הוא נזכר. "עד הבוקר רצתי, ואז מצאתי ערמה של קש, כיסיתי את עצמי ונרדמתי. כשקמתי, רציתי לחזור לגטו, אבל לא ידעתי את הדרך. ראיתי מכוניות של גרמנים, נבהלתי, ורצתי לכיוון היער".

כדי לשרוד, נאלץ מישקה לאכול את מה שמצא ביער. "מה שהייתי אוכל זה קשה להאמין", הוא מספר. "בקיץ היה יותר קל, כי יש פטריות, חלזונות ואוכמניות. הייתי אוכל את הדשא וכל מיני ענפים. כל מה שראיתי שהחיות אוכלות גם אני אכלתי. בחורף, אין את כל הדברים האלה, והבטן הייתה נדבקת לי לגב מרוב רעב. אני זוכר שהייתי עושה לי כדורי שלג ואוכל אותם". הוא מספר שהיה נוהג לאכול חיות מתות שמצא ביער, ובמקביל ניסה להרוג חיות על ידי כריית בור קטן. "הייתי חופר, יושב בצד ומקווה שהם ייפלו פנימה, ואז הורג חיות, בעיקר שפנים, עם המקל שלי", מתאר מישקה את חייו ביער.

"כל מה שהולך על ארבע ניסיתי לתפוס. איזה צרחות היו לחיות, עד השמים. לא היה לי סכין, אז הייתי טורף את זה. לא מבושל, לא היה אכפת לי. רק לאכול משהו. לפעמים הייתי תופס איזה כלב באחד הכפרים ומחזיר אותו ליער איתי, הורג אותו ואוכל אותו. היום אני מבין שהפכתי לחיה בעצמי".

מצבו של מישקה היה גרוע משל הכלבים, גרוע משל החזירים. קשה להבין איך הצליח לשרוד שם, ומסיפוריו אפשר להבין מדוע איבד לחלוטין את האמון באנשים. "פעם נשארתי אצל בבושקה (כינוי לסבתות ברוסית) אחת במשך שבועיים ועבדתי תמורת אוכל, עד שהגיעו גרמנים", הוא מספר. "הם תפסו אותי בלילה והכריחו אותי להתפשט כדי לראות אם אני יהודי". 

באמצע הלילה, עירום כביום היוולדו, כשהוא כורע על ברכיו, הם בחנו אותו בפנס על המדרכה המושלגת. את הרגע המשפיל הזה הוא לא ישכח לעולם. את יהדותו לא יכול היה עוד להסוות. "הקצין ראה אותי ואמר משהו בגרמנית והסתובב", הוא מתאר בהתרגשות. "בשנייה שהוא לא הסתכל עליי, לקחתי את הרגליים וברחתי משם. ידעתי שהוא יהרוג אותי. הם התחילו לירות לעברי, ואני רצתי ורצתי עד שנפלתי לבור. חשבתי שהם יבואו אחריי, אבל הם לא באו".

רק כשהיה על סף אפיסת כוחות מוחלטת היה יוצא אל הכפרים הסמוכים, גונב כביסה מהקולבים ומבקש קצת אוכל. "דפקתי לבבושקותעל הדלת וביקשתי קצת לחם", נזכר מישקה. "פעם היו נותנים לי מכות, פעם כיכר יבשה. הילדים בכפר היו רצים אחריי וקוראים לי "משוגע". אני רק חיפשתי אוכל. הייתי הולך לדיר חזירים ואוכל מהאוכל שלהם. זה היה חם והיו נותנים להם גם שאריות של תפוחי מספר. הוא אפילו חשף בפני הצוות המתעד באר מים מתוקים שלא ידעו על קיומה, ולא בחל באכילת חופן עלים ועשבים.

ב-1955 הקים מישקה בית עם אשתו עדינה, לוחמת בפלמ"ח לשעבר. "בהתחלה לא שאלתי אותו שאלות. היו לנו הרבה עניינים אחרים, והוא אף פעם לא נידב מידע", מספרת עדינה. "רק כשהנכדה שלנו עשתה עבודת שורשים, הוא לקח אותה לבית קפה וסיפר לה שהוא חי עם חיות ביער.