ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 31 במרץ 2019

בובה של נס: סיפורה המרגש של ציפי כהן


ציפי כהן, שניצלה מהשואה בעקבות שיחות שניהלה עם בובתה, נפרדה ממנה אחרי 72 שנים לטובת מכון לחקר ותיעוד השואה


לילדות קטנות רבות יש בובות שאליהן הן קשורות בכל מאודן: אבל כמה ילדות יכולות לומר שהן חבות לבובה שלהן את חייהן?
לציפי כהן, מזמן לא ילדה, יש בובה אחת כזו. כהן, ילידת בודפסט, קיבלה את הבובה ליום הולדתה, רגע לפני שהנאצים פלשו להונגריה. אביה של ציפי גויס לפלוגת עבודה, והיא נותרה עם אמה, סבתה ואחיה. כשהחלו הגירושים של יהודי הונגריה לאושוויץ אימה של ציפי החליטה לשלוח אותה לבית הצלב האדום בבודפסט, שפתח את שעריו בפני ילדים יהודים.
הצלב האדום אולי קיווה להציל יהודים, אבל ציפי לא אהבה את המקום. אמונה על ההרגל שלה לנהל שיחות ארוכות עם הבובה – הדבר היציב היחיד בסערה סביבה – היא קיימה איתה התייעצות: האם להישאר במקום הזר והמנוכר או לנסות לחזור הביתה? הבובה 'המליצה', כך חשה ציפי הקטנה, ללכת הביתה. וכך, בלי לספר לאיש, היא עזבה את בית הצלב האדום בניסיון לחזור הביתה. כצפוי, היא הלכה לאיבוד.

הערב ירד, והיא עדיין לא מצאה את הבית. אבל הבובה הייתה איתה והיא הרגישה רגועה. כשעייפה נרדמה על המדרכה. בבוקר, עובר אורח טוב לב מצא אותה והחזיר אותה לאימה. רק מאוחר יותר התברר גודל הנס: באותו לילה פשטו אנשי צבא החץ ההונגרי – התנועה ההונגרית הפשיסטית – על בית הצלב האדום, נטלו משם את כל הילדים היהודים והשליכו אותם אל נהר הדנובה. הבריחה מבית הצלב האדום הצילה את חייה של ציפי. בסופו של דבר, היא ומשפחתה הגרעינית שרדו כולם את השואה.
כהן מתגוררת היום בכפר הרא"ה, אם לשני ילדים וסבתא ליותר מעשרה נכדים. אחרי 72 שנים בהם הבובה מצילת החיים ליוותה אותה לכל מקום, היא החליטה להיפרד ממנה ולהפקיד אות במכון 'שם עולם', מכון לחקר ותיעוד השואה שמתמקד באיסוף סיפורים מעוררי השראה של ניצולים ובעיבוד חומרים חינוכיים לכל הגילאים.


ההישרדות של אניה סביצקי , בת 6 במסתור בכפר פולני ובמנזר פולני



אניה סביצקה ילידת 1934 , טרם התחילה ללמוד בבית ספר בוורשה. הזיכרון הראשון שלה הוא הפצצת העיר בה נולדה בורשה , פולין. עולם אחר החל, עולם של מלחמה. אנשים התרוצצו הלוך ושוב, והיא איננה זוכרת חברות מאותן שנים.
כאשר התחילו האקציות , אמה , אחותה הלה , אחיה התינוק והיא ברחו מהגטו. אביה נורה ע"י שוטר פולני במנוסתו.

אמא חזרה למקום המחבוא שלנו ממזרח לוורשה, ואמרה "אבא איננו, אנחנו עוזבים. לא האמנתי לה. מה זאת אומרת אבא איננו ? לא הבנתי . אהבתי מאוד את אבא, הוא היה הכל עבורי.. אני לא זוכרת אם בכיתי,רק חשבתי פשוט שזה בלתי אפשרי , לא האמנתי. אבל עוד בזמן המלחמה, לאט לאט , קלטתי והבנתי , נוכחתי שאלוהים לא שמע את תפילתי להחזיר לי את אבא.

אומץ לבה של האם

במהלך הנדדודים שלנו ממקום למקום הגענו לכפר וגרנו אצל איכרים  פולנים במשך מספר חודשים.  יום אחד פרצו פולני וגרמני לבקתה בה התגוררנו, הפולני אמר " אלה יהודים!"  הגרמני שלף אקדח, כיוון אותו אל אמא ועמד לירות בה. אך אמא , שהיה לה אומץ וידעה תמיד להסתדר, נתנה לו מכה ביד, ודרשה ממנו ללכת לגסטפו לברר מי אנחנו. הגרמני נרתע, ובאותו רגע נשמעו צעקות "שריפה" ... "שריפה" . מיד הופנתה תשומת-הלב של כולם אל השריפה בכפר ואל הסכנה לכל הכפר שהיה עשוי מבקתות עץ וגגות קש ועלול היה לעלות באש תוך דקות ספורות. אנחנו ניצלנו את המהומה שפרצה וברחנו לשדות, אמא ואחותה לכיוון אחד  ואני עם האח הקטן , מרק לכיוון אחר. אחר כך אמא רצתה להמשיך לברוח ואני העדפתי להישאר בכפר אצל האיכרים. אמא נאלצה להסכים ושיננה באוזני שאסור לי לגלות את זהותי על-מנת שלא יהרגו אותי, ואמנם באו שוטרים לחקור אם אני יהודייה והכחשתי , כמובן.

אחר תקופה במסתור אצל האיכרים אמא חזרה על מנת להבריח אותי לכתובת מסתור בקרקוב.

תקופת המסתור במנזר

האשה בקרקוב אצלה הסתתרנו קיבלה אותנו בשמחה, אבל בגלל הצפיפות קשה היה להישאר אצלה לאורך זמן, ועברנו למסתור לחדר בקרבת מקום. לא ידעו שאנחנו יהודים. בעזרת פולנים , אמא והדודה מצאו מקום עבודה בזהות שאולה, ואני הייתי נשארת בחדר לבד, במשך כל היום. לבית הספר לא הלכתי , כמובן. למדתי בעצמי לקרוא וקראתי הרבה. כעבור זמן-מה שכנה הציעה להעביר אותי למנזר ביום החג המוקדש   ל'מריה הרחמניה'. לפי הצעתה של השכנה , זהו יום שבו קל יותר לבקש מהנזירות מעשי חסד. הנזירה, למרות היום הקדוש, ניסתה לדחות אותה.  אמא בכתה ואמרה לה שהיום היא לא יכולה  לסרב לה, כי זהו יום 'מריה הרחמניה'. כאשר הנזירה ראתה את אמא בוכה, היא התרככה ואמרה , " אני רואה שאת קתולית טובה" ... והסכימה לקבל אותי.

שוב פרידה מאמא. אך ידעתי שזו המציאות.

היו במנזר ילדים , והיה לי טוב בחברתם, היה נקי שם, אבל לא היה מספיק אוכל והיינו רעבים מאוד. פעם אחת השיגה אמא כיכר לחם והביאה לי אותו. לא הייתי מוכנה להביא זאת למנזר ולהתחלק עם אחרים.. אכלתי הכול בדרך. הרגשתי לא טוב עם זה . חשבתי שאני רעה ואגואיסטית. לאחרונה סיפרתי זאת לפולנייה שראיינה אותי, והיא הגיבה בביקורת על הסיפור הזה.

הערת במראיינת חנה עזר-אוליצקי: להרגשתי זהו אינסטינקט הישרדות של ילדה. לאיש אין זכות לשפוט ילדה רעבה. אנחנו שותקות לנוכח כובד הדברים.
חלק מהנזירות היו טובות וחלק פחות. אני הייתי שקטה וממושמעת. דיברתי פולנית רהוטה וזה עזר לי מאוד על-מנת שלא יחשדו ביהדות שלי. במנזר הייתי בין השנים 1943-1944. אמא הייתה באה לבקר מדי פעם, ואני שמחתי כאשר הגיעה. לא היו ביטויים רבים של חום ואהבה מצידה. כזו היא הייתה , נשיקה וזהו.

הדילמה של האם : מה עושים עם הילד הקטן ?

במהלך הנדודים היא הסתירה את אחי הקטן מרק, בן שלוש,  אצל זוג איכרים פולנים חשוכי ילדים.

לא ידענו במהלך המלחמה מה קורה איתו.

אחרי המלחמה , אמא העבירה אותי למנזר אחר בקרקוב, ונסעה לחפש את אחי. היא פגשה ילד בן חמש בערך, שלא זכר אותה, וראתה שהילד אוהב את האיכרים שלא היו להם ילדים משלהם, והיו כמו הורים שלו . היה לה קשה להחליט לקרוע את הילד מהמקום שהיה רגיל אליו. חשוב היה לה שהוא חי וטוב לו. מתוך רגישות לעניין, אמרה לאיכר הפולני שהיא משאירה להם את הילד. האיכר חשב ואמר , "אני איכר עני, אם הילד יישאר אצלי , הוא יהיה דור המשך של עניים. אצלך הוא ילמד , יתפתח וייצא ממנו משהו.. אצלי לא ייצא ממנו כלום, לכן אני מחזי רלך אותו." האיכר ואחי ליוו את אמא לרכבת. ברגי שהרכבת זזה , האיכר הרים ומסר אותו לאמא דרך החלון. אמא תפסה במהירות את הילד והרכבת זזה. הילד המסכן צרח ובכה, חשב שאמא חטפה אותו והאשים אותה שגנבה אותו מההורים שלו. שום דבר לא הרגיע אותו. 

בדרך הילד היה צריך לעשות פיפי, אך הוא למד והפנים שאסור לאף אחד לראות אותו. הוא לא נתן לה להתקרב אליו בשום פנים ואופן.

 אני זוכרת שכאשר נפגשנו , בכיתי משמחה. יש לי אח חי! סוף-סוף הוא איתנו. 

אבל הוא היה מסכן וסבל מהפרידה מהאיכרים שהיו "הורים" עבורו. אמא ראתה את הסבל שלו והציעה לאיכרים לעבור לוורשה. הם עזבו את הכפר ואמא סידרה לאיכר עבודה כשוער בבית בו גרנו, ודירה קטנה באותו בית. הילד היה הולך ושב בין שני הבתים.

שאלת המראיינת : איך זכורות לך השנים במנזר? מה היה היחס שלך לנצרות?

התקופה במנזר זכורה לי כשקטה, מלווה בהרגשה שמישהו שומר עליי. למדתי , הייתי רגועה, לא חששתי עוד שרודפים אחרי. אבל היינו רעבות ועבדנו עבודה פיזית קשה, בניקיון ועם העיזים. את הנצרות אהבתי מאוד והאמנתי בה. התפללתי למריה הקדושה שתחזיר לי את אבא שלי.. פעם אחת, בכנסייה, מתוך כעס וכאב , הוצאתי לשון לדמות של מריה.. התייסרתי מאוד על כך , הרגשתי נורא ולא העזתי לספר אפילו לכומר הווידוי.

שאלת המראיינת : אני קולטת נכון שאת לא אומרת בפה מלא שהיה לך טוב במנזר?

הרגשות היו מעורבים. ראיתי גם את הדו-פרצופיות של הנזירות. היינו רעבות והן חינכו אותנו לצניעות ולהסתפק במועט. נכון שלפעמים נזירה היתה נותנת לנו פרוסת לחם נוספת, אך מצד שני , ראיתי פעם , במקרה, שולחן עם ארוחה דשנה שלהן. זה כאב לי מאוד. אנחנו רעבות והן אוכלות בשפע , בסתר... לנו, הילדות , אסור היה להיכנס למקום שבו הן אכלו.

לימודי רפואה בפולין

בשנת 1947 חזרנו לוורשה. סיימתי בגרות בגיל שש-עשרה, כי היו תקופות שבהן למדתי באופן פרטי בקצב מוגבר. הייתי בעיקר בחברת ילדות פולניות, ולא דיברתי עם החברות שלי על עובדת היותי יהודייה. הייתה הרגשה של דו-פרצופיות מצד הפולנים. מצד אחד הם קיבלו אותנו, ומצד שני קינאו בנו אם הצלחנו בלימודים. היו גם לעג , שנאה והשפלה כלפי יהודים.

הייתי קשורה לדת הנוצרית, תוך התנגדות ליהדות. לא רציתי להיות יהודייה. למה שאהיה יהודייה? כל השנים קלטתי שרע להיות יהודי. בשנות ה-50' , במסגרת כנס של נוער קומניסטי מכל העולם , פגשתי קבוצה של ישראלים , והם עשו עלי רושם חזק מאוד. התחלתי להתעניין בישראל, להרגיש שייכות לעם היהודי, לא דווקא לדת היהודית. בין הפולנים עדיין לא היה לי נוח להיחשב יהודייה, למעשה הייתי קרועה. מצד אחד, סיקרן אותי כל מה שקשור לישראל. מצד שני , נרתעתי והתביישתי. אמא לא קיבלה היתר לעלות לישראל , כי נחשדה ע"י המשטר הקומוניסטי בריגול, מאחר שאיפשרה לאנשי השגרירות הישראלית לגור בביתנו. שנים אלו בהן נשארנו בפולין נתנו לי הזדמנות ללמוד ולסיים את לימודי הרפואה.

בשנת 1957, חצי שנה לפני שסיימתצי את לימודי , אמא קיבלה היתר לעלות לישראל ונסעה מייד עם אחי , פן תהיינה הוראות אחרות. היה לי קשה מאוד להישאר שוב לבד, למרות שהיה בידי פספורט. התלבטתי , אך איש אחד שעבד בשגרירות הישראלית עודד אותי לסיים את לימודי הרפואה ולהגיע לארץ עם תעודה והסמכה כרופאה.

הלה אחותה של אמא , עלתה לארץ עשר שנים לפנינו.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי : כאשר הגיעה אניה סבציקה לישראל , שעה שהאונייה התקרבה לנמל חיפה , התרגשותה הייתה גדולה. אמא והדודה עם הבת הקטנה שלה חיכו לה על הרציף. אחיה לא הגיע לקבל את פניה, כי היה עם קבוצה של 'עליית הנוער' באחד הקיבוצים. אניה מספרת שהתרגשה מאוד מהעובדה שראתה יהודים רבים כך כך. ..אפילו שוטר יהודי היה שם.. היא מספרת בהתרגשות על הרגע ההוא.

רופאה בבית חולים פוריה ובצבא

הפגישה עם אמא הייתה מרגשת. בתקופה הראשונה אמא גרה עם אחותה ומשפחתה. אני עבדתי כרופאה בבית החולים 'פוריה', אך היה לי קשה מאוד בהתחלה. אי-ידיעת השפה הקשתה עלי, כי היה לי צורך דחוף להבין את החולים שבהם טיפלתי.

התגייסתי לצבא בתור רופאה ושם הכרתי בחור, ניצול שואה , נישאנו ונולדה הבת היחידה. אחרי שנה נפרדנו. כעבור כמה שנים , אמא לחצה עלי , ונישאתי בפעם השנייה , שוב למשך שנה, שוב זה לא הצליח, שוב טעות...

בקושי השתחררתי מהנישואין הללו.

הבת גדלה הרבה אצל הסבתא. עבדתי הרבה בתור רופאה, הייתי המפרנסת .
הצלחתי בקריירה שלי כרופאה . אני עצמאית מבחינה כלכלית. יש לי חברים וקשרים. מכבדים אותי ואני עסוקה בדברים שמעניינים אותי , אך חסר לי אדם קרוב , ידיד. אני הרבה לבד וצריכה להרגיש נחוצה... עם הבת ומשפחתה שחיים בארה"ב , יש לי קשר טוב. עם שלושת הנכדים הקשר טוב וחם , ויש בינינו הרבה אהבה למרות המרחק והקשיים. חשבתי על האפשרות לחיות שם איתם , והחלטתי לא לעשות שינויים נוספים בחיי.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי: כאשר אמה של אניה נפטרה בשנת 1987 היא הייתה במשבר רציני. לאורך כל שיחותנו אמרה מדי פעם שהקשר הרגשי שלה עם אביה היה חזק יותר מאשר עם אמה, אך לאחר מותה הרגישה לבד . אחיה הקים משפחה וחי בארץ.

ד"ר אניה סביצקה מתגוררת ברמת-אביב ועובדת כרופאה עצמאית.

מקור וקרדיט:

חנה עזר-אוליצקי . רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה ,הוצאת גוונים , 2006



יום ראשון, 24 במרץ 2019

ההישרדות של בן ציון דרוטין, בן 9 , בתקופת השואה

ניצול השואה בן ציון דרוטין מנתניה משחזר את רגעי האימה בגטו ("דרכתי על גוויות של כל כך הרבה מסכנים"), לא שוכח את השנתיים בהן הסתתר עם אמו ואחיו במרתף חשוך', נזכר בקליע שנתקע סמוך לליבו על סיפון האקסודוס ומבטיח: "כל זמן שאוכל אספר את הסיפור שלי". עדות ממקור ראשון

בן ציון נולד בעיר חלם שהייתה שייכת אז למחוז לובלין בפולין. בתחילת ספטמבר 1939, עת אמור היה להתחיל ללמוד בכתה ג', פרצה מלחמת העולם השנייה. הוא זוכר היטב את העשן השחור שאפף את העיר בעקבות המטוסים מגרמניה. אביו נשאר לשמור על הבית בעוד הוא, אמו ואחיו הצעיר יעקב הלכו לכפר אל סבו. 

חצי שנה לאחר מכן עברו לגטו הצפוף בעיר, שם חיו במשך שנתיים בתנאים מחפירים. יהודים שנרצחו היו דבר שבשגרה. "דרכתי על גוויות של כל כך הרבה מסכנים", הוא משחזר. "בגטו היו לנו שמות אחרים. שפת הם שלנו הייתה פולנית והשלנו את עצמנו שאולי בעזרתה נצליח לברוח, אבל כשהיינו מפשילים מכנסיים כבר לא היה צריך לספר כלום".

בהמשך ניצלו חייהם תודות למשפחה נוצרית שהסתירה אותם במרתף ביתה. "אתה יודע מה זה היה אז להציל יהודי? הוא סיכן את החיים שלו יחד איתנו בכל יום. הרבה פעמים כשכמעט גילו אותנו אשתו הייתה עושה פיפי במכנסיים מרוב פחד, מצטלבת ומבטיחה לדבר עם בעלה כדי שיוציא את "היהודייה עם הילדים" החוצה". שנתיים שהו במרתף בחושך מוחלט, ברוב הזמן בלי יכולת לזוז או להשמיע קול. "חיפשו יהודים בבתים. לא ידענו מה יהיה ואם יגלו אותנו. פעמים רבות אמא נפרדה מאיתנו ואנחנו ממנה מחשש שאחר כך לא יהיה לזה זמן", מספר דרוטין. "היא הייתה מתפללת בקול רם ואני הייתי חוזר אחריה. ילד בן 10 וחצי שעושה כמו אמא".

עם הגעת הצבא האדום, ניצלו בן ציון, יעקב ואם המשפחה. דרוטין: "הגוי שהסתתרנו אצלו השאיר אותנו שם שבוע נוסף. אחי היה עוד קטן, בערך בן 4, אבל אותי ואת אמי השביעו לא לספר לאף אחד מי הציל אותנו ולנו לא הייתה כמובן סיבה להפר את ההבטחה. הוא פחד מהשכנים, מהידידים הכי קרובים ואפילו מבני משפחה. שנים לאחר מכן הוא ואשתו קיבלו את תואר חסידי אומות העולם".

האם ושני בניה חצו את העיר מקצה לקצה מבלי לדעת האם נותרו יהודים בחיים. "אחרי שנתיים במרתף בו היינו מכווצים ולא ראינו אור יום אפילו אור הירח סנוור אותנו", הוא אומר. "אמא השאירה אותנו בשדה תבואה, סימנה לעצמה את המקום המדויק והלכה לבדוק האם שרדו יהודים נוספים. אני התחייבתי לשמור על אחי הקטן. אז התבואה נראתה לי מאוד גבוהה, אבל כנראה אז הייתי נמוך יותר".
אמו, שפחדה לשאול שאלות בפומבי מחשש שיתנכלו לה, ראתה בחיפושיה קצין רוסי עם אף נשרי ולכן סברה כי יהודי הוא. בכוחותיה האחרונים צעקה לו "עמכו" (עמך). כשענה את אותה תשובה שהייתה שם קוד בין היהודים, רווח לה.


"זה מלווה אותי כל החיים…" יעקב הולנדר, ילד בן 12 בתקופת השואה

ילדות ומשפחה בקרקוב


 " נולדתי בקרקוב בשנת 1928 להורי אברהם ורגינה. השנה שמופיעה במסמכים היא שנת 1929 אבל זו טעות. כשהגעתי ארצה באוניה הראשונה שהוגלתה לקפריסין, אמרו לנו אנשי הסוכנות: "תגידו שאתם צעירים יותר בשנה" כדי שיוכלו להעלות אותנו.
היינו שלושה אחים. האח הגדול, דולק, היה יליד 1919 והאח האמצעי, בֵּנֶק, נולד ב-1922. אני הייתי בן הזקונים, התקווה האחרונה של אימי שתהיה לה בת. עם אימא דיברתי גרמנית, עם אבא רק פולנית. עברית לא דיברנו בבית, את זה למדתי בארץ. אמי, רגינה לבית זימרייך, הייתה עקרת בית. היא נולדה בצ'רנוביץ וגדלה בוינה. אבא שלי, אברהם הולנדר, היה חייל בצבא האוסטרי והם הכירו בעצם בוינה. לאבא שלי היה עסק של פרוות – הוא ייצא לארצות הברית פרוות לבגדי ילדים ובנוסף היה לו גם סלון פרוות בקרקוב. הוא התחיל לעסוק בכך לאחר האירוע עם סבי – המשפחה התרסקה והוא היה צריך להתחיל ללמוד מקצוע. הוא התחיל ממש מכלום, כי כל העושר של המשפחה נעלם בעקבות הסקנדל המשפחתי ועם פירוק הקיסרות האוסטרו-הונגרית.
למדתי בבית ספר פולני, אבל רוב התלמידים בו היו יהודים. היו לי גם מעט חברים פולנים. לא למדנו עברית בבית הספר, אבל היה לנו מורה לדת, שלמעשה לימד היסטוריה. היו לי הרבה חברים ואני זוכר אותם טוב מאד. היינו משחקים כדורגל; היה לי חבר שהתעניין בחידושים טכנולוגים והיה משתף אותי בזה; היו לי שני חברים אחים – יולק ואדק גולדשטיין, אני מזכיר אותם כדי שאולי מישהו יקרא וימצא קשר.
אני ואחי לא היינו שייכים לתנועת נוער, אבל הייתי במועדון ספורט, וגם אחיי. אחד מהם היה סגן אלוף קרקוב בפינג פונג, שהיה ענף יהודי מובהק. היו ארבעה מועדוני ספורט יהודיים ובכלל, הנוער היה מאד פעיל בספורט.


הגרמנים מגעים לקרקוב ורדיפות היהודים
כשפרצה המלחמה, הייתי בן 11. את היום בו פרצה המלחמה אני זוכר כאילו היה זה אתמול; יצאתי עם אבי לפינת הרחוב, שעליו סיפרתי קודם, ושם עמד קיוסק שבו היו תולים מודעות לגיוס. אבא הלך לראות האם השנתון שלו מתגייס ואז עברו בשמיים שלושה מטוסים גרמנים. המשכתי ללכת עוד זמן מה לבית הספר אבל מהר מאד הוציאו משם את היהודים ואסרו עליהם לבוא. בעקבות כך, ארגנו כמה אנשים בית ספר מאולתר – היינו באים אל המורה הביתה, ישבנו מסביב לשולחן עגול גדול וכך למדנו. אך זה לא נמשך זמן רב כי היא פחדה. היא לא הייתה יהודיה.
אחי האמצעי למד בבית ספר מסחרי ואחי הגדול התחיל לעבוד אצל חבר של אבי. עם פרוץ המלחמה הייתה סכנה של גיוס ולכן הייתה בריחה רגלית גדולה של הנוער למזרח פולין, ביניהם היה אחי הגדול. הייתה איזושהי תכנית שהמשפחה תברח להונגריה או שוויץ. אבל לא יכולנו לבצע את זה כי אחי הגדול, כאמור, ברח, ולא ידענו מה עלה בגורלו. היינו מוכרחים לחכות שיחזור, וכך איחרנו את האפשרות לברוח מפולין.
הבריחה לכפר פולני
אבא שלי היה נפגש כל יום בשעה 5 בקפה 'רויאל' עם קבוצת ברידג'. היה אפשר לכוון את השעון לשעה חמש לפי הפגישות שלהם. כשנכנסו הגרמנים לקרקוב, התחילו רדיפות של היהודים. בין השאר הם היו באים לבתי קפה, מוציאים את היהודים החוצה, נותנים להם מטאטא ומצווים עליהם לטאטא את הרחוב. אבל לאבא שלי הייתה תעודה של קצין אוסטרי, אז כיבדו אותו מאד, והוא לא סבל כל כך. יום אחד, ארבעה שבועות לאחר הכיבוש הגרמני, נכנסו גרמנים לבית הקפה 'רויאל', ביניהם היה אחד כנראה מהס"ס, והוא לקח את התעודה של אבא וקרע אותה לגזרים. בעקבות זאת אבא אמר שזה הזמן לצאת מפה ועברנו להתגורר בכפר בזי'זיני, שם שכרנו אגף בבית של משפחה פולנית. משפחות יהודיות רבות ברחו מקרקוב לשם ולעוד שלושה או ארבעה כפרים בסביבה. בכפר הזה גם ערכו לי את בר המצווה. היה שם בית כנסת בתוך דירה ושם חגגנו. היה לי רבי שהיה בא אלינו פעם בשבוע, עוד מהתקופה שהיינו גרים בקרקוב, ומלמד אותי לקרוא מתוך הסידור. כעבור כמה שבועות הרחיבו את האזור שאמור היה להיות נקי מיהודים והיינו צריכים לעבור לכפר אחר. אני מאד התיידדתי עם המשפחה הפולנית אצלה גרנו וכשנאלצנו לעזוב לכפר רחוק יותר, הם התחננו לאבא שלי שישאיר אותי אצלם. אבל זה היה בלתי אפשרי כי הכפר כולו כבר ידע שאני יהודי. כך כל שלושה–ארבעה חודשים הייתה הוראה כזו וכל פעם ברחנו רחוק יותר, עד שיצאה הוראה שכל היהודים בכפרים הללו צריכים לחזור לקרקוב ולהיכנס לגטו.
תלאות החיים בגטו קרקוב
אל הגטו נכנסתי יחד עם ההורים והאחים שלי. לחלק מהמשפחה המורחבת שלי הייתה אזרחות הונגרית והם יכלו להמשיך ולהתגורר בקרקוב. אני זוכר היטב את הרחוב בגטו – רחוב לימנובסקייגו. אף פעם לא ראיתי איך הבית נראה מהרחוב עצמו כי זה כבר היה מחוץ לגטו. בעצם אל הבית הינו מגיעים תוך כדי מעבר מחצר לחצר. גם בגטו, אני זוכר שחגגנו את החגים, במעין בית כנסת מאולתר. הגטו היה מחולק לאזור של צעירים ואזור של מבוגרים וילדים. אני עברתי עם ההורים שלי לגטו של המבוגרים (הוא נקרא אוקראינה, אני לא יודע מדוע), שם גרנו יחד עם משפחה נוספת של הורים וילדה בגילי. שמו של אב המשפחה היה דר' יוזף שרייבר. הוא היה מחזאי חובב ואבא שלי היה במאי חובב והם קראו הרבה מחזות יחד.
המחבוא בגטו והחיילים הגרמנים
יום אחד הגיעו שמועות לגטו שעומדת להיות אקציה גדולה. אבא שלי הציע לשותפינו לדירה לבנות במרתף סוג של מחבוא; בדירות בקרקוב לכל דירה היה חדר על הגג וחדר במרתף, ששימש מעין מחסן, ובו שמרו את מגלשות השלג, משחקי ילדים, פחם, יין ועוד. אבא שלי רצה לארגן אפשרות כניסה למרתף ולעשות פטנט שמבחוץ ייראה כאילו המרתף סגור. דר' שרייבר אמר לאבא שלי: "עזוב שטויות, לא יהיה שום דבר", אני אפילו זוכר את הטון בו הוא אמר את הדברים. אבל אבא לא שמע בקולו – היו לו ידיים טובות והוא הצליח לקנות חומרים ולבנות במרתף בריח מאד מסיבי, שאפשר היה להיכנס ולסגור אותו. אבל, הוא לא הספיק לעשות את הפטנט שלו.
ערב אחד, באוקטובר 1942, שמענו שעומדת להיות אקציה והגרמנים מתחילים לאסוף יהודים. לקחנו שמיכות פוך וברחנו למרתף. מיד כשנסגרנו מבפנים שמענו קולות של חיילים גרמנים יורדים במדרגות. שמענו שפורצים את כל הדלתות ומגרשים את כל היהודים. שמענו בכי. אני זוכר את כל הקולות. בסוף הגיעו אלינו, אל הדלת האחרונה, ואני שומע, בגרמנית : " Es gibt keine Sperre, da  muss doch jemanden drinnen sein ",   כלומר: "אין פה מנעול מוכרח להיות מישהו בפנים".
אני זוכר את זה כאילו זה קרה לפני רגע. הם התחילו לפרוץ את הדלת, נוצר סדק ועם כל מכה, הסדק הלך והתרחב. אבא עמד ליד הדלת עם מוט ברזל. הוא לא היה תמים ואני חושב שהוא ידע שלא היו לו הרבה סיכויים. אני לא יודע מה היו החישובים שלו, אין לי מושג – אולי הוא העדיף שיירו בו. לא שאלתי אותו אף פעם על זה. הסדק הלך והתרחב.
ופתאום, ברגע מסוים, אחד החיילים אומר לשני – "עזוב, נבוא הנה יותר מאוחר"… זה פשוט סיפור שלא ייאמן. לא ייאמן! אני זוכר את זה בדיוק דקה אחרי דקה. אחר כך ניסיתי למצוא לזה הסבר הגיוני – איך זה קרה הנס הזה? מה פתאום? ההסבר שעלה בדעתי הוא שכנראה הגרמנים ירדו, גירשו את כל היהודים, הכול היה כבר ריק ושקט ופה בדלת האחרונה נותרו שני חיילים ליד דלת שלא נפתחת. יכול להיות שהם פחדו ממה יקרה להם אם יתנפלו עליהם כשתיפרץ הדלת. כל החיילים שבאו איתם כבר עלו למעלה ונשארה רק הדלת שלנו, עם דממה. יתכן שלכן הם הסתלקו ואנחנו ניצלנו, בודדים מכל האזור, אולי יחד עם עוד משפחה או שתיים. הם ידעו שאנחנו יושבים בפנים, לא היה להם שום ספק בזה! ובכל זאת… אחרי שהם עלו, ישבנו שם, בלי הגה, שעה בוודאי. אח"כ חזרנו לדירה, יחד עם משפחת שרייבר. הילדה שלהם ישבה איתי על ערימת פחם וכולם ישבו בלי הגה. זה נמשך שעות אני חושב. אני זוכר את הבוקר בו יצאנו מהמרתף ועברנו לחלק השני של הגטו, של הצעירים – שם היו שני האחים שלי. הם ידעו שחיסלו את כל הגטו וכשראו אותי, הם לא האמינו.
ההישרדות במחנה פלשוב
בשדה התעופה בקרקוב היה מחנה עבודה גרמני, שכדי להגיע אליו היה צריך לשלם כסף. אבא שלי הצליח להשיג רק ארבעה תגים עבורנו, ואחי האמצעי בא אתנו אבל היה בלתי לגאלי – הוא הסתתר כל הזמן על הגג בצריף ששכנו בו. גרנו שם בתנאים אידיאליים יחסית למלחמה.

לאחר מכן העבירו את כולנו לפלשוב. בפלשוב שלחו את אמא שלי למחנה הנשים, וכעבור זמן העבירו אותי ואת אחי האמצעי, בנק, למחנה העבודה ששימש כבית חרושת לנשק. בנק ואני עבדנו ליד תנור בחום של אלפיים מעלות. בתנור הכינו פגזים והתפקיד שלנו היה להוציא את הפגזים מהתנור ולשים אותם בתוך בריכה של חול ומים. זו הייתה עבודה נוראה כי החום היה בלתי נסבל. בסטרחוביצה הייתה מגיפה נוראה של טיפוס ובנק חלה. בצהריים הייתי לוקח בשבילו צלחת מרק לצריף של החולים. אחר כך כנראה נדבקתי ממנו ונשארתי אני לשכב בצריף. כשפתחתי את העיניים, בנק ישב לידי, הוא הבריא בינתיים והוא טיפל בי.
דולק וההורים נשארו בפלשוב. לאחר מכן, העבירו את דולק למחנה ברגן בלזן כנראה, אני לא יודע בדיוק, כי הכול הגיע אלי משמועות – אותו כבר לא ראיתי יותר… אמא שלי נפטרה בפלשוב ואבא שלי נשלח בטרנספורט של מבוגרים ב–15 למאי 1944 למשרפות באושוויץ. אני ובנק נותרנו יחד כמעט עד סוף המלחמה.
במכרות הפחם ברדולטובה
בהמשך העבירו אותי ואת בנק לעבודה במכרות פחם ברדולטובה. שם לכל אדם היה ממונה, כורה פחם, ואנחנו היינו העוזרים שלו. הממונה שלי היה פולני אציל נפש בשם תיאודור פבליצ'ק. בחג המולד הוא הביא לי עוגה גדולה ואמר לי לאכול, אני אכלתי חצי מהעוגה ואת החצי השני הסתרתי כדי לקחת לבנק. הוא ראה את זה, החוויר ואמר "מה, אתה רוצה שיכניסו אותי לבית הסוהר בגלל שהבאתי לך עוגה? מיד תאכל את הכול!". אכלתי הכול, כי לא הייתה לי ברירה, ובערב כשחזרתי למחנה, סיפרתי לבנק שהייתה לי עוגה בשבילו ושנאלצתי לאכול אותה. בכיתי, אני לא זוכר אם אי פעם בכיתי כך. לא יכולתי לסלוח לעצמי שאכלתי את כל העוגה. לא יכולתי לסלוח. הוא ניסה להרגיע אותי אבל זה היה צער כזה, שקשה לתאר אותו. נדמה לי שלא חוויתי עוד יום כזה. זה מלווה אותי כל החיים, הדבר הזה, שבאתי וסיפרתי לו שלא יכולתי להביא לו עוגה והייתי צריך לאכול אותה כולה.
רגעי השחרור
שם, במכרות פחם ברדולטובה בנק חטף זיהום ברגל. כשהרוסים התקרבו, בסוף שנת 1944, פינו אותנו ברגל, ואני סחבתי את בנק כי הוא לא יכול היה ללכת. בסופו של דבר הצלחתי להביא אותו למאוטהאוזן. אותי העמידו בשורה ובנק ישב על החול כי הוא לא יכול היה לעמוד כבר. לאחר מכן העבירו אותי למחנה אחר והוא נשאר שם. מאז לא ראיתי אותו… ומשם כבר המשכתי לבדי.
שוחררתי בגונסקירכן ליד לינץ. זה כבר לא היה מחנה עבודה או ריכוז, פשוט שמו אותנו שם, שנגווע… זה כבר היה ממש סוף המלחמה והגרמנים נסוגו. לקראת סוף המלחמה, הם הרשו לצלב האדום להביא לנו חבילות של אוכל. עד היום אני לא יודע איך אבל הצלחתי לקבל חבילה. כשרציתי לצאת מהתור, פחדתי שהיהודים מסביבי יקרעו אותי לגזרים, אז פשוט ישבתי ואכלתי את הכול במקום. זה היה כמעט הסוף שלי כי אחרי זה, במשך יומיים, שכבתי בחוץ על החול ושלשלתי.
למחרת שמעתי צעקות "הגרמנים ברחו", אבל לא יכולתי אפילו לקום. לא היה לי את הכוח. זה היה על יד הכביש, ומישהו צעק שהאמריקאים באים – התחלתי לזחול; לעבור חמישים מטרים לקח לי חצי יום. עברו שם טנקים ואני הרמתי את היד רק כדי שיראו שאני חי. לבסוף אמבולנס אחד עצר לידי ולקח אותי לבית חולים. אני זוכר שבבית החולים שקלו אותי – 33 קילו. הייתי בן 16… בית החולים שהועברתי אליו היה של חיל האוויר הגרמני – הרשלינג – אבל הפכו אותו לבית חולים לטיפול בפליטי המחנות והצוות הרפואי היה גרמני. לאחר מכן, לא זוכר איך, הועברתי לבית חולים אחר של חיל האוויר האמריקאי. אני זוכר שלקח לי שבוע או יותר, עד שהצלחתי לעמוד על הרגליים. כל יום הלכתי עוד 20 מטר, עוד 30 מטר. הייתי שם בערך שבועיים.
חיילי הבריגדה מגיעים
יום אחד אני שומע מרחוק-רחוק ששרים את 'התקווה'. יצאתי כמו מוכה ירח לכיוון השירה. כשהגעתי לשם התברר לי שאלו חיילי הבריגדה שאספו פליטים והעבירו אותם לאיטליה. יצאתי מבית החולים, בפיג'מה, עם מכנסיים קצרים, הלכתי לכיוון אחת המשאיות, שם הרימו אותי ושמו אותי למעלה והגעתי לאיטליה. בבית החולים לא ידעו לאן נעלמתי
בבית הילדים בסלבינו איטליה
באיטליה הגעתי ל-מודנה ומשם התחלתי לצאת, לנסוע בטרמפים, ליהנות מהחופש. העונג הגדול ביותר היה ללכת ברחוב על המדרכות, פשוט ללכת הלוך וחזור. אחרי כל השנים שהייתי במחנות, העונג הזה ללכת… אי אפשר לתאר את זה, כי זה נשמע מאד לא הגיוני… לאחר מכן העבירו אותנו לסלבינו.
סלבינו (Selvino) היה מתחם של ילדי האצולה האיטלקית הצבאית. מנהל הבית היה משה זעירי, שעסק הרבה שנים בחינוך בארץ, חבר קבוצת שילר. הוא הקים בבית הזה ממש מדינה – סידורי עבודה, כיתות לימוד, מקהלה, הוצאת עיתון. אני הייתי כתב השבוע ההומוריסטי עם המדור 'הראי העקום'. יום אחד משה זעירי חלה וכולם רצו שאני אנהל את המקהלה וכך היה. בסלבינו התחלתי גם ללמוד עברית. המקהלה, דרך אגב, המשיכה גם לאחר שהגענו לקפריסין.
ההעפלה לארץ ישראל
מסלבינו עלינו על הספינה 'כתריאל יפה' – זו הייתה הספינה הראשונה שהבריטים גירשו לקפריסין, בשנת 1946. הייתי בקפריסין בערך שלושה חודשים. משם העבירו אותנו למשמר השרון, במסגרת עליית הנוער. לאחר מכן נשלחתי לקורס מנצחים. כשחזרתי, קיבלתי לידי את המקהלה של הקיבוץ ולמעשה אז התחילה הדרך המקצועית שלי.
התחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה, ובנס גם נתנו לי לעבוד כמורה למוזיקה, אפילו שעדיין לא ידעתי עברית כמו שצריך. היום שלי נראה בערך כך: הייתי קם בבוקר, הולך ללמד בבית הספר, בעיקר בבית ספר 'הכרמל' בתל אביב, חוזר לחדר ששכרתי, ובשעה שלוש הולך ללימודים באקדמיה. בערב עבדתי עם איזו מקהלה, ולאחר מכן חזרתי לחדר, עשיתי שיעורי בית עד אמצע הלילה ושוב קמתי בבוקר לעבודה. מי יכול היה לקיים אותי חוץ ממני? הרי הייתי לבדי, אבל איכשהו הצלחתי לא רע… באותה תקופה התחלתי ממש להלחין שירים. עד אז עשיתי את זה בצורה חובבנית.
אין ספק שהושפעתי הרבה מהבית – בבית נהגנו לשמוע תקליטים רבים ולשיר. אבל הייתי מושפע מאד גם מהשאנסון הצרפתי וממוזיקה מודאלית. קשה לי להתחקות בדיוק אחר ההשפעות, אבל יש לי כנראה איזשהו סגנון אחיד כי השירים שנשלחו לטלוויזיה, נשלחו בעילום שם, ונבחרו על ידי ועדה. התברר שהם זיהו את השירים שלי, כך סיפר לי אחר-כך אחד מחברי הועדה, גיל אלדמע; כאשר שמעו את השיר שלי, ישר ידעו שהוא שלי.
בשנת 2007 הדליק הולנדר משואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה במהלך העצרת הממלכתית ביד ושם. ב-23 במאי 2011 הוענק לו אות הוקרה על תרומה לזמר העברי בפסטיבל ימי הזמר בר-אילן, שנערך על-ידי אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למדעי הרוח, המחלקה למוזיקה והמרכז לחקר המוזיקה העממית הישראלית, בשיתוף גלי צה"ל ובמלאת 40 שנה למחלקת המוזיקה בתחנה הצבאית."
ראיינו: לירז לחמנוביץ ואסף טל

"זה מלווה אותי כל החיים…" יעקב הולנדר | - ארגון יוצאי קרקוב בישראל


יעקב (יָנֶק) הולנדר נולד ב-1928 בעיר קרקוב שבגליציה, פולין למשפחה בעלת רקע מוזיקלי. במלחמת העולם השנייה עבר ב-12 מחנות שונים, כולל גטו קרקוב, פלאשוב, אושוויץ ומאוטהאוזן. הוריו ושני אחיו הגדולים נספו בשואה, והוא היחידי ששרד. לאחר המלחמה, כשהוא בן 17, נמנה עם ילדי סלבינו ששהו בבית שיזופולי באיטליה, ושם הצטרף למקהלת נערים שאורגנה בבית הילדים ואף ניצח עליה בהזדמנות אחת. עם חלק מילדי סלבינו ניסה להעפיל לארץ ישראל באונייה "כתריאל יפה" אך היא נתפסה על ידי כוחות המנדט הבריטי, והוא נכלא עם חבריו במחנה המעצר בקפריסין. עם השחרור מקפריסין, נקלט בקיבוץ משמר השרון יחד עם כל חבריו למקהלה, ומשם נשלח ללמוד את יסודות הניצוח וההלחנה. כשנה מאוחר יותר התנדב לחטיבת הראל של הפלמ"ח והשתתף בקרבות לשחרור הדרך לירושלים במלחמת העצמאות. לאחר שחרורו נקלט בקיבוץ צאלים, שם התגורר כשנה, ולאחר מכן עבר לתל אביב ושם החל ללמוד באקדמיה למוזיקה אצל המלחין מרדכי סתר (שלימים היה לשכנו ברמת אביב ולאחד מידידיו הקרובים ביותר). בתקופת הלימודים עבד למחייתו כמורה למוזיקה בבית ספר "כרמל" בתל אביב.



לאה בוזניצקי (רוט), פעוטה יהודיה שגדלה בכנסייה בצרפת

לפני מלחמת העולם השנייה לאה גרה עם משפחתה בצרפת בעיר טולוז. היא הייתה בת שנה כשפלשו הנאצים לצרפת.

ביום הראשון לפלישת הנאצים לצרפת נהרג אחיה, ברנרד, שהיה בן 9 חודשים, מהפצצה של הגרמנים. אביה נספה במחנה בוכנוולד, במשלוח האחרון, בצעדת המוות. המצב היה קשה מאוד. כבר בימים הראשונים  של המלחמה משפחתה איבדה את האח ואת אבא.
הייתה סכנת מוות לכל היהודים. לא הייתה ברירה, אלא לחפש דרך לשרוד. אחותה הגדולה, טובה, לקחה את לאה הקטנה,  לכנסיה, וביקשה מקלט בשבילה. אנשים טובים מהכנסייה סיכנו את חייהם להציל את לאה התינוקת בת השנה. לאה התגוררה בכנסייה חמש שנים. היא קיבלה חינוך נוצרי והיא לא ידעה שהיא יהודיה.
היא אכלה מאכלים נוצריים, לבשה בגדים נוצריים וגם הייתה מתנהגת כמו ילדה נוצרייה. היא חגגה חגים נוצריים כגון: חג הפסחא חג המולד ועוד. בכנסייה לאה הכירה חברה בשם ג'נט. הן אהבו לקרוא ספרים, לתפור, לסרוג ואף לשחק יחד. .


ההישרדות של יצחק דיגאלה בן 10 בתקופת השואה

עדות משנת 1946 אותה תיעד בנימין טננבוים (טנא) , שליח שהגיע במיוחד מארץ ישראל על מנת לתעד את קורות הילדים בשואה . בנימין טננבוים תרגם את כל העדויות  של הילדים מפולנית , יידיש ורוסית וקיבץ אותם בספרו שיצא לאור ב1947 .

"נולדתי ב29 באפריל 1930 בעיירה דובז'ין לאבי יעקוב ואמי חנה מבית אלטארוביץ. אבי היה אמן . בשנת 1937 נפטר אבי והוא בן 39. נשארתי יתום עם אחי הקטן ואמי.

הגירוש מהעיירה

עם כניסת הגרמנים בשנת 1939 המשכנו לשבת בשלווה במשך חמישה חודשים. אבל כאשר התעוררנו בוקר אחד ראינו והנה מוקפים בעיירה כל הבתים ע"י גרמנים שהוציאו את הגברים הצעירים החוצה. הנחטפים היהודים נשלחו לאי-שם ועקבותיהם אבדו. היום אנו יודעים שאינם שוב בחיים.

למחרת קראו הגרמנים לבאי-כוח היהודים ודרשו מהם לאסוף סך זהב וכסף, דמי-כופר על ישיבתם "השלווה" במקום. הסכום נאסף – אך כמה שעות לאחר שנמסר לגובים פשטו אנשי הס.ס בבתים וגירשו מתוכם את כל היהודים אגב חבטות ויריות. המחזה היה נורא. גורשנו 4 ק"מ מאחורי העיר ושם אמרנו לנו הגרמנים שהרשות בידינו ללכת לכל אשר נרצה.

הבריחה מהגטו

לנו היו קרובים  בעיר שארפץ , על כן שמנו פעמינו לאותה עיר ובה התגוררנו משך שנה. הייתי הולך לעבודה בגיל 11 , עד שהגרמנים גירשו אותנו לתוך גטו של 2000 יהודים, בו גרנו בצפיפות 15 עד 20 איש בחדר. רבות היו המחלות ורבים נפחו נפשם מרעב. גם שם עבדתי קשה כדי להשיג פת לחם.  בשנת 1940 בחודש אלול הוציאו הגרמנים להורג בגטו בתלייה 20 גברים צעירים .
הייתי שלושה חודשים בגטו. עד שנודע לי כי עומדת להיערך אקציה. גמרנו בנפשנו להימלט וכך גם עשינו. בלילה יצאנו מתוך הגטו , 8 נפשות ממשפחתנו. כל אחד בכיוון אחר.

ההישרדות כילד פולני אצל איכר גוי

אני נותרתי לבדי באזורי היער. המשכתי לכיוון הכפרים הפולנים. דיברתי יפה פולנית ואף פרצופי לא העיד בי שיהודי אני. עברתי כמה ק"מ , נכנסתי אצל גוי אחד, הצגתי עצמי בשם ואצאק דולצ'אבסקי. אצל האיכר נשארתי בביתו ועבדתי קשה במשק החקלאי שלו 4 שנים . הכול האמינו לי כי אני פולני , ומשעלה בידי להשיג תעודה מזוייפת על שמי , שוב לא פחדתי מאיש.

הבריחה מהכפר וההפתעה

כשהחלה בסביבה פעילות פרטיזנים והגרמנים ערכו מצוד על הסביבה חששתי מאוד ועקרתי משם לכפר קרוב. נכנסתי לבקתה אחת ומשפתחתי את הדלת -והנה אמי לפני. פגישה מרגשת מאוד. מעתה הייתי עם אמי ביחד עד השחרור, אז חזרנו לעיירתנו. משם יצאתי לוארשה וללודז', לקיבוץ-ילדים, שמנה אז 8 ילדים. עד מהרה נתקבצו 40 ילדים. למדנו קרוא וכתוב יידיש ועברית. לאחר 7 חודשים יצאתי לאזור האמריקאי שבגרמניה ועתה אני נמצא שם בקיבוץ "דרור". רוצה אני להגיע לארץ-ישראל. "

מקור : בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947



יום ראשון, 17 במרץ 2019

ממסתור למסתור: הילדה ששרדה לבדה את הנאצים

כשהגרמנים נכנסו לדירתם של משפחת פישר בגטו, בני המשפחה הסתתרו במרתף. אחד הנוכחים חסם את פיו של בנו הבוכה - עד שנותר חסר נשימה. יעטה, אחות גדולה ל-7 שהייתה שם, שרדה את הגטו, הסתתרה אצל משפחה נוצרייה ולבסוף התחבאה בתוך גזע עץ. כל שאר בני משפחתו נספו

"בקיץ 1941 נכנסו לעיירתנו הגרמנים. כמה ימים אחר כך הם ריכזו את כל יהודי העיירה והובילו אותנו לאזור הביצות". כך, תוך ימים בודדים, התהפכו חייה של יעטה (ינטקה) פישר-וישקין מברסלב שבאוקראינה, חיים שעד אז היו שלווים ובטוחים. 3 שנים מאוחר יותר, מי שהייתה אחות גדולה ל-7, נותרה היחידה ממשפחתה ששרדה.

הנאצים ריכזו את היהודים בגטו. אביה של וישקין הקים במרתף דירתם בגטו מסתור עם קירות כפולים. הכניסה אליו הייתה דרך ארון הבגדים. ב-3 ביוני 1942 הקיפו הגרמנים את הגטו והובילו יהודים לטבח. עזרו להם משתפי פעולה מהאוכלוסייה הנוצרית המקומית.
"כולנו נכנסנו למסתור יחד עם קרובי משפחתנו", תיארה וישקין. "מהמחבוא שמענו את הגרמנים נכנסים ולוקחים את סבתי לנה ואת שני בניה יעקב ויהושע. סבתי הייתה אישה חביבה זקנה נחמדה. היא נספתה בידי הנאצים".
בעודם מתחבאים מהגרמנים אביה של וישקין סימן לנוכחים בידו לשתוק. "בנם של סוניה ואברהם פישר, קרובי משפחתנו החל לבכות", תיארה וישקין. אביו של הילד רצה להציל את חייהם של כל המסתתרים. הוא חסם את פיו של בנו בידו והשתיק אותו. "כשהגרמנים הלכו התברר שהילד נחנק מחוסר אוויר", סיפרה וישקין. "קברו אותו מאחורי ביתנו".
משפחה מפוצלת
אחרי שני לילות במסתור יצאו בני המשפחה ונמלטו מברסלב. "אינני יודעת לאן הלכו שאר האנשים", אמרה וישקין. "אותי ואת אחי נפתלי שלח אבא למשפחה הנוצרייה בה הסתתרו קרובי המשפחה. אבי חילק אותנו למקומות שונים מתוך שיקול שלא כל המשפחה תתרכז יחד בעת החיפושים". אמה הסתתרה אצל איכר בכפר אחר ואביה במקום אחר.

ההישרדות של עזריאל דנסקי, ילד בן 5 בתקופת השואה

כאשר רואים את עזריאל דנסקי, בן 81, מתרוצץ במסדרונות בית החולים רמב"ם אחרי ת', ילד בן 10 מרפיח שעבר השתלת כליה, קשה שלא לתהות מה מקור החיבור בין השניים. אולם סיפורו של דנסקי, שעבר את השואה באירופה כילד בן חמש, לא מותיר ספק כי החוויות שצבר, הנסים שבאמצעותם הצליח לשרוד והחינוך לסייע לחלש שספג מאביו, עיצבו את דמותו כמי שמסוגל לראות מעבר לגלוי ולנראה ולהביע אמפתיה גם כלפי מי שלכאורה – כך הוא אומר – נמצא מעבר למתרס.


עזריאל נולד ב-1937 בשם פטר, בבנסקה ביסטריקה (Banska)   שבסלובקיה. שלוש שנים אחר כך החלה אפליית היהודים כשהפרלמנט המקומי חוקק חוקי גזע.

ב-1941 הולאם בית העסק שהיה שייך לאביו וב-1942 החל משלוח היהודים לאושוויץ. בין אלה שנשלחו למוות הייתה גם אירמה, סבתו של עזריאל. "זה היה ביולי, בקיץ, ובכל זאת סבתא נסעה עם מעיל הפרווה שלה. היא עומדת על המשאית וצועקת לדודתי, הדה, 'לפחות הילדים שלי במקום מבטחים'. בזמן הזה האספסוף כבר בזז את חנות הדליקטסים שלה בעיירה".

לימים מצא דנסקי בארכיון את התעודה המעידה על שילוחה של הסבתא, כולל תאריך לידתה, תאריך הטרנספורט ומספרו. היא נרצחה באושוויץ, שהיה מרוחק רק 50 ק"מ מהעיירה
.

דנסקי מתאר כי לאביו היה חוש ריח לסכנה ויכולת לצפות את העתיד. כאשר הגיעו שני בלשים לחפשו בבית באביב 42', הוא ברח להונגריה ומצא עבודה ודירה בבודפשט. הוא שלח מברק לאשתו ובנו שנותרו בסלובקיה, הורה להם לעבור את הגבול ולהגיע אליו. מדי שבוע ביום מסוים, הבטיח, יחכה להם בתחנת הרכבת בבודפשט.

"אמא שלי וחברתה ניסו להבריח את הגבול להונגריה אל דודה של אבא שלי, שגרה כ-80 ק"מ מעיר הולדתי. על הגבול נתפסנו, אמא ריפדה את עצמה בכסף שבעזרתו שיחדה את אחד השומרים – ושחררו אותנו. היא הייתה אובדת עצות, ייעצו לה לגשת לאשת אוב", סיפר דנסקי. "היום היו קוראים לזה מתקשרת. היא פנתה לאבא שלה באמצעות המתקשרת, וקיבלה תשובה: אל חשש, תנסי לעבור את הגבול פעם נוספת. תפגשי באדם ידידותי שיעזור לך לעבור את הגבול. אמא שלי הייתה אמיצה, והיא היתה כזו רבע עוף", הוא אומר בחיוך

"אני הייתי בן חמש, גם כן 'פצלוח'. אמא חצתה הפעם לבד. רק איתי. הגענו ליער בגשם זלעפות, ביער פגשנו בן אדם. ההיגיון לא קולט את זה, אבל זאת המציאות. אותו אדם העביר אותנו את הגבול, והכניס אותנו לבית הראשון בכפר. האיכרה טובת הלב שהייתה שם השקתה והאכילה אותנו. ישנו ברפת בזמן שהיא ייבשה את בגדינו ליד התנור".

המשך הסיפור כלל גם הוא לא מעט נסים וצירופי מקרים שלא יאומנו. עם הגיעם לבודפשט חברו השניים לאב המשפחה, שהסתתר בחזות נוצרית. האם צבעה את שיערה לבלונדיני והוצגה כארוסתו, אולם בשלב זה היווה הילד בעיה. לא רק שלא דיבר הונגרית, אלא שילד מחוץ לנישואין לא בא בחשבון באותה תקופה. "הייתי מטרד והיו צריכים למצוא עבורי מקום. לאבא שלי היה אז רעיון, הוא יצר קשר עם הדודה וסיכם איתה שתנסה לאמץ אותי. הבעיה הייתה שכדי שהיא תוכל לאמץ אותי, היו צריכים להכניס אותי לבית סוהר. כך היו הנוהלים באותה תקופה".

"אבא צלצל בפעמון בית הסוהר וברח"


דנסקי סיפר כיצד ישב עם אביו על ספסל בפארק הסמוך לבית הסוהר, שעת שהאב אזר אומץ לבצע את המהלך. "לימים הוא סיפר לי שהאדרנלין רתח בגופו. הוא שם אותי בפתח בית הסוהר, צלצל בפעמון וברח אל מאחורי בניין סמוך לצפות. הוא ראה את השער נפתח ואני נבלעתי בפנים. נעלמתי להוריי.

"אני לא יודע אם היום הייתי מסוגל כהורה לעשות דבר כזה, אם אני הייתי עומד באילוצים שאבי המנוח עמד בהם. אני לא יודע אם הייתי מסוגל לשחרר ילד מחיבוק אבהי אל הלא נודע, לא כל שכן שיש מלחמה ורודפים אותנו. זה היה קשה מאוד".


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....