ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 24 ביוני 2018

לאון הוכמן , בן 16 , לנדוד כנוצרי בכפרים פולנים



כאשר החלו המשלוחים הראשונים מגטו וורשה לטרבלינקה , החליט הנער לאון הוכמן להימלט מהגטו לאחד הכפרים. עיקר עיסוקו אצל האיכר היה לקושש עצי הסקה ולהוציא את הפרות למרעה.

עברו מספר חודשים והכפרי החל לחשוד בלאון שהוא יהודי . הנער לאון הבין שהאדמה בוערת תחת רגליו והחליט  לברוח משם לפני שימסרו אותו לגרמנים. כיוון שהמעבר לכפר אחר ללא תעודות היה מסוכן מאוד, החליט לאון לגנוב את תעודותיו של בן האיכר. הוא הסיר את תמונת הבן , ובמקומה הדביק את תמונותו. אולם בכך לא תמו הבעיות : לאון הבין שעליו להתרחק מכפרו ככל הניתן.

לאחר מספר ימי הליכה הגיע לכפר , נכנס לאחד הכפריים והציע עצמו לעבודה. השאלה הראשונה שנשאל היתה אם יש לו תעודה ( אף כפרי לא רצה להסתכן ולקבל עובד ללא תעודה). לאון הראה לו התעודה שגנב.   אבל ,האיכר  הפולני שלאון עבד אצלו היה עשיר מאד ומפורסם באזור , והמעסיק החדש לא הבין מדוע בנו של כפרי כה עשיר מחפש עבודה אצל זרים ( למזלו של לאון לא הכירו שני הכפריים זה את זה באופן אישי). לאון סיפר שהסתכסך עם אביו ומסיבה זו עזב את ביתו. ההסבר היה משכנע למדי , והכפרי הסכים לקבל אותו לעבודה. למרות זאת הבין הנער לאון שלא רצוי להישאר בכפר זמן רב, ונדד שוב לכפר פולני אחר, שם נשאר עד שהגיע הצבא האדום לאזור.

מקור וקרדיט :

פרץ הוכמן. להעז לחיות . מודן , הוצאה לאור , משרד הבטחון הוצאה לאור, 2013


ילדים כמבריחי מזון בגטו ורשה , פרץ הוכמן , בן 13 ושק תפוחי האדמה


                      בצילום : פרץ הוכמן ואחיו זאנק בורשה , 1942

מתוך ספר הזיכרונות של פרץ הוכמן ז"ל :
" העוני והרעב בגטו ורשה החמירו. קבצנים ישבו בקור ובשלג . לעתים לא היה בכוחם אף לקום על רגליהם , והם מצאו את מותם על המדרכות. התמותה בגטו גדלה מאד ומגרש הכדורגל הוקצה במיוחד לצורך הקמת בית קברות חדש.
בשלב זה כבר מכרו הורי את כל תכולת ביתנו כמעט , ובכלל זה ארון הבגדים , שתוכנו נמכר מזמן. הוחלט שאני אצא שוב מחוץ לגטו, אקנה מזון  בחלק הארי ואשתדל לחמוק חזרה. 

יצאתי מהפתח שבתחתית החומה והלכתי לשוק בחלק הארי לקניות. קניתי מצרכי מזון והתחלתי צעוד לכיוון הגטו . ליד החומה עמד פועל ניקיון פולני ורצה לקחת ממני בכוח את שק תפוחי האדמה. הוא תפס את השק, ואני לא הרפיתי ממנו, מבקש ומתחנן שיניח לי. אך ללא הועיל. במקרה עבר במקום גוי אחד טוב לב וראה את המתרחש . הוא ניגש אליו ואמר לו : " אני רואה שאתה גיבור גדול מול ילד קטן. שמא ברצונך להתמודד אתי ? " והעניק לו סנוקרת. פועל הניקיון  הפולני הרפה מן השק. אני תפסתיו ורצתי באפיסת כוחות לחומה של הגטו.  

אחי הגדול ממני , לאון , שעמד מן הצד השני של החומה , תפס את השק ואחר כך את ידי והחל מושך אותי פנימה. בינתיים התאושש הגוי מההמכות שקיבל וראה שחצי גופי כבר בגטו. הוא תפסני ברגלי והחל מושך אותי החוצה. אחי משך אותי בידי פנימה, והגוי משך ברגלי והחל מושך אותי החוצה. אחי משך אותי בידו פנימה. הרגשתי שגופי נקרע לשניים. בינתיים ביקש אחי עזרה מאנשים יהודים שעמדו בקרבתו וחיכו לקרוביהם,  וכך בעזרת כמה אנשים נוספים הצליחו למשוך אותי פנימה. 

זהו מקרה אחד מעשרות שאירעו לי במהלך ההברחות לגטו. מאז החלטנו שגם אחי הקטן, זאנק , ייצא אתי. הוא היה מסייר בשטח , וכשנוכח שהכל בסדר , שרק לי  , ואז רצתי אל החומה עם הסחורה שקניתי והוא יצא לקניות בחלק הארי של וורשה. כך הפחתנו את הסיכון להיתפס וגם פיצלנו את מעט הכסף שהיה ברשותנו לשניים. תפיסתו של אחד מאתנו, לא היה בה עוד כדי לטרפד לחלוטין את סיכויי ההישרדות של המשפחה כולה.

מקור וקרדיט :

פרץ הוכמן. להעז לחיות . מודן , הוצאה לאור , משרד הבטחון הוצאה לאור, 2013



ילדים כמבריחי מזון בגטו ורשה , פרץ הוכמן , בן , 13 ו"הארון המנגן"

המזון אשר הוכנס לגטו  וארשה היו ברובו פרי הברחה. ההברחה היתה כרוכה בסיכון חיי המבריח. יתרה מזאת, כל יהודי שנתפס מחוץ לתחום הגטו , אחד היו דינו דינו : מוות . אלא שהיו גרמנים שעשו יד אחת עם היהודים ועם השוטרים הפולנים, ולמרות שתפקידם היה למנוע הברחות לתוך הגטו , סייעו להבריח מזון לגטו בכל מיני שיטות. שיטת הברחה אחת היתה דרך מרתפי הבתים. לבתים רבים בגטו, ולבתים הגדולים בהם באזור הפולני , היו מרתפים בעלי קירות משותפים. באמצעות חורים ומעברים שנפרצו בין המרתפים , זרמה הסחורה המוברחת.

שיטה אחרת היתה דרך שער הכניסה לגטו. תוך הצגת רשיונות הוכנסו לגטו כלי-רכב עמוסי מזון, בעוד השומרים הגרמנים והפולנים נטשו את משמרתם לרגעים ספורים- מעשה עבורו קיבלו שוחד.  להברחה כזו היה שם מיוחד בפולנית : ,"הארון המנגן" . אינני יודע מה מקור השם , אך בהשמע הקוד , ידענו שעתידה להתבצע הברחה ( בשירים שחוברו בגטו וארשה נזכר השם "הארון המנגן" ) . ואז אחי ואני ניצלנו את הרגעים בהם נטשו השומרים את משמרתם , ורצנו לתוך הגטו עם הסחורה המוברחת שהבאנו מהצד הארי של העיר וארשה. רבים מילדי הגטו סיכנו את חייהם כמונו , ויצאו באופן דומה, יום יום לצד הארי כדי להביא מזון למשפחותיהם.

מקור וקרדיט :

פרץ הוכמן. להעז לחיות . מודן , הוצאה לאור , משרד הבטחון הוצאה לאור, 2013

ראו גם : קורות החיים  וגבורתו של פרץ הוכמן

פרץ הוכמן, ילד בן 12 , והתור ללחם בעיר ורשה



היהודים בורשה ספגו עלבונות והשפלות בעיר ורשה עוד בטרם הוקם גטו ורשה.  הפולנים הלשינו בפני הגרמנים על כל יהודי שעמד בתור לקבלת לחם והיו מורים עליו באצבע: "הנה ז'יד"  ומיד הוצא זה מהתור, ולא די שלא קיבל לחם – הוא קיבל מכות הגונות , ולהבא כבר לא העז לעמוד בתור. היו כאלה שמרוב מכות לא היו מסוגלים לקום ונורו למוות. הגרמנים נהגו לומר : "האם ליהודי נחוץ בכלל לחם? "

כותב פרץ הוכמן בספר זיכרונותיו : כיוון שמראי היה "ארי", עמדתי בתור עם הפולנים בורשה ולא הכירוני. ליד מאפיות השתרכו תורים ארוכים , וגם שם לא הכירו אותי כיהודי. כך יכולתי להביא הביתה כמה כיכרות לחם נוספות .

מקור וקרדיט :

פרץ הוכמן. להעז לחיות .  מודן , הוצאה לאור , משרד הבטחון הוצאה לאור, 2013



מלחמותיו של הנער פרץ הוכמן בתקופת השואה ובמלחמת העצמאות בארץ


שמו של פרץ הוכמן ז"ל יצא למרחוק כלוחם אמיץ בנאצים בפולין וכאחד ממובילי המרד הפולני בוורשה. הוא נולד בשנת 1927 בוורשה בשם פאוול, רביעי בין שמונה אחים. עם הקמת הגטו בבירה הפולנית נותרו מרבית האחים הגדולים מחוץ לגטו, בעוד ההורים,  פאוול ואחיו הקטן זנק הועברו אל תוך החומות. כשהחמיר המצב בגטו, הצליחו הילדים להימלט והתפרנסו משירה ברחובות וממכירת סיגריות ועיתונים, תוך כדי שהם מבריחים לגטו מזון ובגדים להוריהם. על אף המאמצים, מת האב בנימין מרעב בגטו, והאם מרים נורתה למוות באקציה של קיץ 1942
.
את הסיגריות ואת העיתונים מכרו פרץ וזנק בעיקר עם חבורת ילדים יהודים בכיכר שלושת הצלבים בעיר. רוב לקוחותיהם היו גרמנים, ובהם אנשי אס.אס. פרץ הוכמן סיפר לאנשי יד ושם לפני פטירתו כי "ישנו בחדרי מדרגות והיינו חייבים להיות שקטים בזמן שהתגנבנו פנימה. לאחר תקופה ארוכה שבה לא היו לנו נעליים השגנו נעליים מעץ, אבל הן עשו המון רעש, אז מצאנו פטנט - להדביק רצועות מצמיגים לסוליות".

עם תחילת המרד היה זנק בגטו. הוא נתפס והועבר לאומשלגפלץ, כיכר השילוחים, אבל במהלך העלאת היהודים לרכבת הצליח לברוח לחלק הפולני של ורשה והתאחד עם אחיו האהוב פאוול. יוסף ז'מיאן, מהיהודים שנותרו בוורשה בזהות בדויה לאחר מרד הגטו ושהיה חבר במחתרת היהודית, הנפיק לפרץ, לזנק ולחבריהם תעודות מזויפות, שסייעו להם לתקופה קצרה. לימים כתב ז'מיאן את הספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים", שבו מתואר מסלול חייהם רב התהפוכות של פרץ וזאנק . 

ערב המרד הפולני בוורשה, באוגוסט 1944, הצטרפו שני האחים למחתרת הפולנית. "ההתנדבות היתה מבחינתנו הדרך להתנקם בגרמנים", סיפר פרץ בגילוי לב באחת מעדויותיו. "בכל פעם שהיה צריך מתנדב לבצע משימה מורכבת, התנדבתי. המפקדים הציגו אותי כדוגמה לחייל מסור. כל מה שרציתי היה לפגוע בגרמנים, להתנקם בהם. חיי לא היו חשובים לי. במובן מסוים, משהו בי כבר מת, ולכן לא פחדתי מהמוות". 

אומץ הלב הנדיר של פרץ ומסירות הנפש שלו במלחמה בנאצים זיכו אותו ברבות השנים בעיטורי הגבורה הגבוהים ביותר בצבא פולין ואף בתואר אביר בפולין. בתום המרד הועברו הלוחמים ששרדו, ובהם פרץ ואחיו, למחנות שבויים בגרמניה. לאחר השחרור חזרו השניים לוורשה וחברו שם אל אחיהם הגדול.

הנערים פרץ וזאנק, ששרדו את זוועות הנאצים ולחמו בהם בעוז, הגיעו לאחר המלחמה לצרפת עם תנועת "הבריחה", ופרץ הפליג באוניית המעפילים "ביריה" לישראל. בארץ הצטרף לקיבוץ שער הגולן, ובמלחמת העצמאות שירת בפלמ"ח בחטיבת הנגב ונפצע במהלך שירותו. פרץ, אשר החלים מפציעתו, לחם במלחמות ישראל עד 1973 והקים בית בישראל עם סימה הרשקוביץ

  

יום ראשון, 17 ביוני 2018

שושנה , בת 12 , שנתיים, במסתור, אצל האוקראינים מחוץ לגטו



בצילום : שושנה (משמאל) וחברתה נחמה אריאל, אחרי השחרור, 1944

שושנה ברגמן (לבית שטיין) מפולין חבה את חייה למשפחת חסידי אומות עולם, שפתחה לה את דלת ביתה ברגע המכריע. בסוף המלחמה גילתה כי היא היחידה ממשפחתה שנותרה בחיים, עלתה לישראל, הקימה משפחה והיתה למורה. 

בתחילת ספטמבר 1942 זחלה שושנה שטיין בת ה–12 מתחת לגדר שהקיפה את הגטו בעיר לודמיר (וולודימיר־וולינסקי), שנמצאת היום באוקראינה ליד הגבול עם פולין. מצוידת במזוודה קטנה שארזה לה אמה בלומה, היא שמה פעמיה לבית של בני הזוג ניקולאי ומריה וברישביץ', זוג אוקראינים שגרו ליד הגטו, וביקשה מסתור.

בקיץ 1944, מקץ כשנתיים בהן שהתה שושנה במחיצתם, שיחררו הרוסים את העיר מידי הכובשים הנאצים. רק אז גילתה שושנה כי היא היחידה מבני משפחתה ששרדה את השואה. אמה, בלומה, אביה ראובן ושתי אחיותיה, הניה והדסה, נרצחו. זה היה גם גורלם של עוד רבים מקרובי משפחתה. אחרי קום המדינה עלתה לישראל, הקימה משפחה ועבדה כמורה. לפני שנה וחצי מתה בגיל 86.

סיפור ההצלה של שושנה החל בספטמבר 1939, כשהיתה בת תשע. אחרי שהגרמנים כבשו את עיר הולדתה הרובישוב בפולין, משפחתה החלה במנוסה לכיוון רוסיה השכנה. אביה, ראובן, סגר את מפעל הגרביים הקטן שלו. אמה, בלומה (לבית זוברמן), אספה את הסחורה מחנות המשי שניהלה. בדרך ליעד החדש עברו אצל סבא וסבתא של שושנה מצד אמה, ואספו גם אותם.

במארס־אפריל 1942, גורשה משפחתה לגטו. שושנה יצאה לעבודות כפייה בשדות תפוחי אדמה בכפרים סמוכים. "הפתרון הסופי הידהד באוויר. שליחים מערים אחרות היו מגיעים ומספרים לנו על זוועות", סיפרה לימים.
בספטמבר אמה ניצלה את היכרותה המוקדמת עם בני הזוג וברישביץ', אוקראינים נוצרים, שאף הם ברחו מפולין ללודמיר מאימת הנאצים, ושלחה אליהם את שושנה בתקווה שיצילו אותה . 

מצוידת במזוודה ובה סדין, שמלה כפרית קיצית, מעיל כבשים לחורף ועוד כמה פריטים, יצאה שושנה לדרכה. בפרידתן אמרה לה אמה: "הנה כמה מטבעות זהב עליהן מודפס דיוקנו של הצאר ניקולאי. תפרי אותם בחגורת הגרביים שלך ושמרי עליהם עד הרגע האחרון. ייתכן שתצטרכי אותם פעם בשביל פת לחם".

בבית של משפחת וברישביץ', שכללה לצד ההורים גם את שני בניהם הצעירים, ניקולאי ומיכאל, הסתתרו לאורך המלחמה כ–20 יהודים. העדויות שנאספו על המשפחה מתעדות מסירות ואומץ לב יוצאי דופן. כך למשל, דווח כי בחג הפסח דאגו בני המשפחה להביא תפוחי אדמה ליהודים שהסתתרו, כדי שלא ייאלצו לאכול חמץ. בפעם אחרת, כשאחד מבני המשפחה נשלח לעבודות בגרמניה, הוא לא ניסה לברוח, על אף שהיה יכול לעשות כן, כי פחד שעלולים לחפשו בביתו ולמצוא שם את היהודים המסתתרים. 

שושנה חיה שם בזהות בדויה של נערה נוצרייה. בלילות ישנה בבור שנחפר עבורה באדמה, והתעוררה בבקרים מלאת שריטות, כנראה מעכברים. בימים עזרה בעבודות הבית והעסיקה עצמה בקריאת ספרות רוסית ובמשחקים כמו תלישת עלי פרחים בניסיון לנחש: "אחיה או לא אחיה".

שעות רבות בילתה בהצצה לרחוב בתקווה לראות את אחת מאחיותיה. "ישבתי ימים שלמים ליד החלון. מרימה את הווילון, ומנסה בייאוש לחשוב... אבל בתוף תוכי ידעתי שאין כבר נסים", סיפרה. "יום־יום היה עובר בשעה קבועה על אופניים חייל גרמני צעיר ליד ביתנו. הייתי מתבוננת בו דרך הסדק בסימפטיה וחושבת... 'בוא נתעלם מהחשבונות של המבוגרים, ונצחק יחד כמו שבני נוער מסוגלים'", כתבה.

בזיכרונותיה כתבה: "התעורר בי חוש של צדק שנפגע עמוק. את השמים ואת הארץ יצר הרי כוח אחד... משפחתנו יושבת מדורי דורות, אולי מהמאה ה–15, בפולין. אני נולדתי בפולין. מי אמר שהשמים האלה והאדמה נוצרו רק בשביל גזע אחד?".

ביולי 1944 שיחררו הרוסים את העיר. שושנה יצאה לרחוב כדי לראות את הטנקים. "פה ושם זרקו פרחים. לא זרקתי פרחים. רק חשבתי שאין לאן לרוץ ואין למי לרוץ לחלוק בשמחת החופש. העתיד נראה לי שחור", כתבה. עשרות שנים לאחר מכן אזרה אומץ וביררה מה עלה בגורל בני משפחתה שנותרו בגטו. "הפשיטו את כולם. עירומים, הובילו אותם למקום מגודר ושרפו אותם חיים", 
סיפרו לה.

מקור וקרדיט :


התקוממות הנערים בעיירה ז'טל



קבוצת נערים מהעיירה  ז'טל בבלארוס הצליחה להשיג נשק ולהתקומם במהלך האקציה לריכוז היהודים בעיירה ב1941 . חלקם נהרגו בקרב עם הגרמנים וחלקם ברח ליערות והצטרף לפרטיזנים . את הנשק הם מצאו ביערות מסביב לעיירה לשם נסוגו חיילי הצבא האדום מפני הגרמנים.

הנערים  מהעיירה ז'טל נלחמו שכם אחד עם הפרטיזנים וביצעו פעולות מול שיירות של הגרמנים .

הנערים האלו היו חלק מפלוגת פרטיזנים של "גדוד ז'טל". היחידה חולקה לשלוש מחלקות. היו גם כמה נשים בגדוד, שתפקדו כאחיות, טבחיות, מזכירות וכובסות וכמה מהן אף לקחו חלק בפעולות לחימה.  

הבסיס של היחידה היה כעשרים קילומטרים לז'טל ביער ליפיצ'אני. כל פעולותיהם תואמו עם פרטיזנים סובייטים אחרים שפעלו באזור, במיוחד עם יחידת אורלנסקי המנותקת בפיקודו של ניקולאי ווקהונין.

הם שיבשו את תנועת הרכבות הגרמניות.

מקור וקרדיט :
משא איש : זיכרונותיו של גבריאל גרצובסקי  מימי השואה , הוצאה עצמית , 2012

סיפור הצלת הילד היהודי רישיאק, בן 7, בגטו ורשה



"באוגוסט 2003 רישיאק , בן אברם וברונקה , סיפר לי שהוברח מגטו ורשה לצד הארי על ידי מר דומב , פולני ממוצא גרמני. ברשות מר דומב היה אישור לעבודה בצד הארי מחוץ לגטו, בתוקף היותו עוסק בחיטוי ובהדברת מזיקים, חולדות וכדומה. הוא עבד אצל הפולנים וגם אצל שלטונות הכיבוש הגרמנים.

בתקופה שהילד היהודי רישיאק סבל בגטו ורשה משעלת , אירע שמר דומב הזמין בצד הארי חיילים גרמנים לשתייה. הם השתכרו מעט, ואז סיפר להם כי ישנו ילד פולני בשם רישיאק , שהוכנס לגטו במטרה לבקר אצל רופאו היהודי ונתקע שם. בפעם אחרת, בסמיכות זמנים, הוא ביקש עזרה מאותם חיילים גרמנים להחזיר את רישיאק , הילד הפולני התקוע אל מחוץ לגטו. דומב והחיילים, וביניהם קצין , הגיעו עם רכב-פיקוד בעל גג פתוח, וכך רישיאק הוסע על ידי  הגרמנים אל מחוץ לגטו. הילד רישיאק הוברח אחר כך למקום מסתור בעיר אוטבוצק...."

מקור וקרדיט :
יוסף קומם , העוז והחסד , מסעות בהולים מעמקי האופל , הוצאת כרמל, 2012

יוסף קומם , ילד בן 11, עם ילדי לנה קיכלר




כאשר הועבר הילד יוסף קומם לצרפת הוא סופח למוסד הילדים היתומים היהודי של לנה קיכלר בעיר בלווי בצרפת.

כותב יוסף קומם בספר הזיכרונות שלו : " תקופת שהותי במוסד של לנה קיכלר כילד-חוץ, היתה לי קשה בשעתה ומופלאה בהתבוננות לאחור.

גיל הילדים , בנים ובנות , היה משנות-הגן ועד לגיל 16. אני הייתי הילד היחיד שהיה לו הורה מחוץ למוסד ונתפסתי כמיוחס שלא בטובתי. הילדים , המחנכים וההסגל הקטן אצל לנה קיכלר היו מגובשים בדפוס של משפחה חלופית מורחבת. הם עשו יחדיו דרך חתחתים מביתם שבזאקופנה שבהרי טטרה בפולין , שעליו הגנו בנשק חם מול פורעים פולנים, בגניבת גבולות לצ'כוסלובקיה ועוד חוויות מחשלות וגם בנדודים בתוך צרפת עצמה.

לכל ילד יהודי אצל לנה קיכלר היה סיפור סבוך משלו של אובדן משפחה והינצלות טראמטית ממוות: אם במנזר , אם בהישרדות בזהות בדויה ואם בהסתפחות ליחידות פרטיזנים ביערות ולחימה באויב. הילדים התחלקו לקבוצות אחדות על פי גילם והתאמה אישית, ושוכנו בהתאם בחדרים רחבי הידיים שבבית היתומים של לנה קיכלר בצרפת.

לנה , המנהלת והאם המשותפת , שמה דגש עיקרי על שיקום, על חינוך ועל השכלה , מעת ההשכמה ועד לכיבוי האורות. הלימוד בקבוצתי נערך באולם הכניסה כשאנו ישובים על ספסלי-עץ במקביל לשולחן הארוך. הוקפד על לימודי השפות העברית והצרפתית.

הילדים הגדולים השליטו אווירה של התנגדות לכל מה שמתקשר לארץ-המוצא המשותפת, מתוך רצון למחוק את העבר הטראומטי. משא הנפש היה להצליח ולהגיע איכשהו ומתישהו לארצם שלהם. בערבים ובמסיבת ישבו ושרו שירי ארץ-ישראל או רקדו הורה. כך שרנו גם בזמן תורנויות של קילוף תפוחי-אדמה, רחיצת כלים וסירים במטבח במרתף או בעת ניקוי רצפות העץ. קלטתי את מילות השירים והמנגינות אך לא השתלבתי בריקודים. העברית וכן הצרפתית שלי התעשרו , אולם נשארו מוגבלות מאד. למדתי לאהוב את ערבי עונג-השבת המסורתיים באווירת משפחה מורחבת לאחר הארוחה, שבה הוגש מזון משופר כמעט.

הועסקנו גם בעבודות גינון ובעזרה בתחזוקת הבית. בתקופות החמות יותר עיבדנו את אדמת הגן , חפרנו ועדרנו ערוגות , שתלנו , חפרנו וילקטנו תפוחי-אדמה.  היו ילדים שקיבלו שיעורי משחק ותנועה, אך כולם שותפו בהצגות ובמסכתות, שהועלו בכל עת-מצוא. זכורה לי השתתפות בהצגה על במת-עץ של תיאטרון לא גדול בפאריס כשבאולם ישב קהל המורכב בעיקר מבני ביתנו ומאורחים ספורים.
מדי פעם נתבקשו הנערים ונערות הגדולים לצרף אליהם ילדים קטנים מהם וללוות אותם בנסיעה ברכבת לביקור בהצגת תיאטרון או במוזיאון בפריס. כך סיירתי במוזיאון האדם שליד כיכר הטרוקדרו, במוזיאון הססגוני של המושבות הצרפתיות של אז, ועוד...

המוסד של לנה קיכלר התנהל במתכונת דמוית-קיבוץ. החניכים הבוגרים יותר השתלבו בוועדות בתחומים שונים. מאחורי כל נער או נערה אצל לנה קיכלר היו חוויות קשות מתקופת השואה , אך הבית היה שלהם וגם לנה היתה אם של כולם ושל כל אחד . גם התגבש אצלם הווי של התמודדות משותפת במשך עברם הקצר והסוער יחדיו, של אחריות משותפת לקיום הבית וגם לקטנים ולחלשים שביניהם.

מקור וקרדיט :
יוסף קומם , העוז והחסד , מסעות בהולים מעמקי האופל , הוצאת כרמל, 2012

המסע האחרון של ינקה, בת 10, הלוך ושוב מגטו ורשה



"דומה שהיה זה בקיץ 1941 . אבא שב מאחת  מנסיעותיו החשאיות למרחקים מלווה בילדה כבת עשר, ינקה, שאמר כי תישאר עימנו בדירת המסתור בקאליש.

ינקה ואחותה הצעירה רות'קה חיו מסוגרות  בחומות הגטו בוורשה עם אמם רגינה , האחות הבכירה של אבא. אבא הצליח לחדור לגטו וורשה , להבריח פנימה אמצעי מחיה , לחלץ את ינקה ולהסיעה אלינו להתאוששות. ינקה סיפרה לנו על משפחתה ועל המשפחה המורחבת בגטו. כבדרך-אגב סיפרה גם על רעב קשה, על מחלות ועל גוויות ילדים המונחות ברחובות  מכוסות בעיתונים. שילובה של ינקה במשפחתנו היה אירוע משמעותי בחיי המסתור שלי כילד בתקופת השואה.  הילדה היתה ברוכת כישרונות , שופעת מרץ ונישאת על כנפי הדימיון- "אש להבה". בגיל שלוש ביקרה עם הוריה בארץ ישראל אך הם חזרו לפולין.  

הגטו לא  שבר את רוחה , גם שם היו ילדים שהמשיכו לחלום ולשחק.

בביתנו , בדירת המסתור, היא סילקה בקלות ובחן את המשמעת הקפדנית שנכפתה עלינו על ידי ההורים. כילדה מלאת חיים היא  הייתה שרה , מדקלמת שירים, ממציאה ומביימת משחקים והצגות, בהם שותפנו בתפקידים שונים ומלהיבים. הייתה לה אישיות סוחפת המקרינה חום ושאיפה להיטיב. גם כמה מילדי השכנים הפולנים החלו עתה להגיע ולהשתתף במשחקינו.

אנו רצינו והורי תכננו , שתישאר עימנו במסתור עד לסוף המלחמה. כעבור חודשיים ינקה החלה להתגעגע לאמה ולאחותה הרחוקות בגטו. היה ברור לה ולנו שחזרה לתנאי הגטו פירושה סבל גרוע מזה שידעה מקודם, וקרוב לוודאי מוות מכוער. הכל ניסו לשכנעה שלא ניתן להחזירה לגטו, ושרצון אמה הוא שתישאר. ינקה לא יכלה לעמוד בסבל געגועיה ודאגתה . אהבתה לאם ולאחות והקשר שביניהן לא יכלו להינתק . אבי נסע עם ינקה ברכבת , הבריח שוב את גבולות הגטו , נכנס לגטו והחזיר את הילדה ינקה למשפחתה. לימים נודע לנו כי כנראה בקיץ 1942 , כשהסבל היה קשה מנשוא ולא נותרה תקווה , אז האם רגינה אספה את ינקה ואחותה רות'קה ופתחה לה ברז של גז בישול עד למות שלושתן כשהן ביחד. "

מקור וקרדיט :
יוסף קומם , העוז והחסד , מסעות בהולים מעמקי האופל , הוצאת כרמל, 2012


דוד ברגמן , ילד בן 11 בשואה , בכה על אמו כל חייו


בחדר השינה של דוד ברגמן, בביתו בתל אביב, היתה תלויה כל השנים תמונה של אמו, הלן. גם כשהיה בעצמו אב לילדים ואחר כך סב לנכדים, המשיכה דמותה ללוות אותו באשר הלך. כשנשאל פעם מתי הבין שאמו לא תשוב, השיב בשתי מילים: "אף פעם". לימים סיפר, כי כמה פעמים במהלך חייו נדמה היה לו שהוא רואה אותה באוטובוס או בתחנת רכבת. "ראיתי אישה, וניגשתי אליה ושאלתי אותה", סיפר. "על אמי בכיתי כמעט כל חיי. זה לא מגליד", הוסיף.
ברגמן נולד ב-1931 בפריז כבן למשפחה מתבוללת מפולין. עם פלישת הנאצים לצרפת, ב-1940, בעודו ילד בן תשע, צפה מקרוב בכניסתם של החיילים הגרמנים לעירו. "המראה היה זוועה", סיפר בסרט התיעודי "כמו מלכת אנגליה", שביים מיכה שגריר.

ברגמן חי עם אמו בקומה החמישית של בית דירות. אביו עזב את הבית עם פרוץ המלחמה. באחד מימי חודש יולי 1942 אמו קראה לו לשיחה. "מחפשים אותי. יכול להיות שנצטרף להיפרד", אמרה לו. "ואז היא הכינה אותי לחיים", סיפר. "מה שלא יקרה - תברח. ותמיד תעשה ככה שיאהבו אותך", אמרה לו.

למחרת מילא אחר הוראותיה, כשאנשי הגסטאפו, מלווים בשוטרים צרפתים, פרצו לדירתם, בעקבות הלשנת השוערת. "כששמעתי את נקישות מגפי הגרמנים במדרגות פרצתי בבכי היסטרי", סיפר.

נאמן להוראות שקיבל מאמו, הוא פתח בריצה "מטורפת", כדבריו, לעליית הגג, יחד עם שכנתו, אף היא נערה יהודיה. כששוטר צרפתי מצא אותו שם, הוא אמר לו "תתכופף", והציל את חייו.
בהמשך, כששב לביתו, ראה צלב קרס על הדלת וגילה כי השוערת גנבה את השמלה של אמו וכן את מיטתו. כשתהה על כך, בעלה בעט בו החוצה מהבניין, כשהוא צועק לעברו: "תסתלק מפה, יהודון".

אמו גורשה למחנה הריכוז דרנסי. יומיים לאחר מכן הצליחה, בדרך לא דרך, להבריח גלויה לבנה. "היא כתבה לי שהיא כל כך רעבה, עד שהיא אוכלת קליפות של תפוחי אדמה", סיפר ברגמן. שבועיים לאחר מכן נרצחה באושוויץ. "אני מדמיין מה עבר עליה כשהיא חושבת על כך שהשאירה אותי לבד בפריז. מה אמא יכולה להרגיש. איזה סבל זה", אמר.

בהמשך שוטט ברחובות פריז עם חבורת נערים צרפתים, שנהגו לשדוד תכשיטים, לגנוב אוכל ולנפץ חלונות ראווה. את הטלאי הצהוב החביא עמוק בכיסו. "החיילים הגרמנים נורא אהבו אותי והיו מפנקים אותי עם סוכריות ושוקולד", סיפר. באחד הימים הוא הונצח בזרועותיו של חייל גרמני, בצילום שהפך לכרזת תעמולה, שבה הנאצים ביקשו להראות כי הם דואגים לילדים הצרפתים.

לאחר מכן הסתתר בזהות של נוצרי אצל איכרים בחווה מרוחקת. ב-1943 הצליח לעבור בחשאי את הגבול לשוויץ, שם חגג בר מצוה. בדרשה שנשא בבית הכנסת בז'נבה אמר כי תקומת העם היהודי תהיה בישראל. במאי 1945 עלה לארץ.

התחנה הראשונה שלו היתה כפר הנוער בן שמן. "למדתי עברית במהירות אדירה. רציתי להיות צבר ומלח הארץ והתכחשתי באופן טוטאלי לצרפתית שלי", סיפר. על רקע זה פרחה, בהמשך חייו, גם אהבתו לאשתו רינה, צברית ילידת ירושלים. "חיפשתי שורשים, משהו אמיתי. הרגשתי שעם רינה אני, הפליט, מתחבר לפה", אמר.

במלחמת העצמאות שוב הפך חסר בית, לאחר שבן שמן פונה מיושביו. כעת הסתובב ברחובות תל אביב, גנב אופניים ומכר אותם לסוחרים. בלילות מצא מחסה בקן השומר הצעיר, משם התגלגל לתנועה הקיבוצית. כך מצא עצמו, אחרי המלחמה, בגרעין המייסד של קיבוץ נחשון, שם היה לרועה צאן.

כעבור שנה יצא לקורס במאים שפתחה ההסתדרות, משם המשיך לתפקיד במאי להקת הנח"ל, במסגרתו זכה לעבוד עם כשרונות כמו יוסי בנאי ונחמה הנדל.

בהמשך למד בימוי ותיאטרון באירופה, ביים הצגות בתיאטרונים שונים ולימד במשך 40 שנה ב"בית צבי", אותו גם ניהל בין 1972 ל-1981. לצד זאת עסק גם ביצירה קולנועית וביים את הסרט התיעודי "המכה ה-81" לצד חיים גורי, שהיה מועמד לאוסקר.

אשתו רינה, אם שלושת בניו, מתה ב-1985 בטרם עת. בעשורים הבאים ועד מותו בחודש מרץ האחרון, היה בן זוגה של הזמרת אורה זיטנר. לצדה, הוא הותיר את ילדיו ונכדיו וכן את ילדיה ונכדיה.


יום ראשון, 10 ביוני 2018

מריאן , ילד בן ,10 מסתתר בתוך ארון קיר




מתוך ספר הזיכרונות של יוסף קומם , העוז והחסד, 2012 :

הגב' ליאופולדה אשת הקצין הפולני השבוי מחליטה להמשיך ולהסתיר את הילד היהודי מריאן (יצחק קומם) במסתור.

אביה של ליאופולדה שהיה נגר , בנה מחבוא בתוך ארון הקיר- סוג של ארון פנימי. מריאן היה אמור להיכנס לתוכו ולעמוד בשקט גמור במידה ונשמעה דפיקה בדלת או בשעה שהיה אמור לבקר אורח אצל אחד מילדי המשפחה או אצל  בעלת הבית, והיו לא מעטים כאלה .

נאסר עליו להתקרב לחלון. לעתים הילד מריאן שהה במחבוא בארון במשך שעות בדממה מוקפדת . כיוון שלא הותקן בארון אור חשמל , היה מוחו אמצעי הבידור היחיד.

למזלו ,מריאן לא נתגלה בעת ביקור-סחטנות של איש הלובש מדי "שוטר כחול" פולני ואזרח מלשין שגילו את המחבוא בעקבות הלשנת שכנים. הוא ישב בארון הקיר בחושך מקופל על מדף נסתר במחבוא. אז גילו אותי , בן ה6 , ונאלצתי להימלט מהבית ולהסתתר במקום אחר.

הסכנות שניצבו בפני המשפחה הפולנת והילד מריאן היו עדיין רבות. 

בבוקר יוני שנת 1944 הילד מריאן שהה עדיין בדירה עם אם המשפחה הפולנית ליאופולדה . ילדי המשפחה הפולנית היו בבית הספר.

נשמעה דפיקה בדלת. ליאופולדה פתחה את הדלת בפני גבר פולני זר.  ההוא אמר שידוע לו בוודאות שהיא מסתירה בדירתה ילד יהודי. אם ציפה לפתיחה משא ומתן , התאכזב. היא הזמינה אותו לחפש ולמצוא את אותו ילד יהודי שלא קיים. הוא אכן חיפש , פתח את ארון הקיר , אבל לא מצא את המחבוא. 

ליאופולדה הפולנית גילתה קור-רוח הראוי להערצה, לא זזה ממקום מושבה הראשון על המיטה. הילד מריאן שכב כל אותו זמן תחת השמיכה,  שעליה ישבה ללא נוע הגב' ליאופלדה , ושמע הכול.

אחרי אירוע זה הוברח הילד מריאן למקום מסתור אחר בעיר וורשה . גם משם לא יצא החוצה והסתתר היטב .

 ב1 באוגוסט 1944 נקלע מריאן ללב ההתקוממות הפולנית נגד הצבא הגרמני בוורשה למשך שבועות ארוכים . בדרך לא דרך הוא ניצל שוב .

אחרי המרד הפולני , הוסתר הילד מריאן  בזהות פולנית שאולה ובתעודות מזוייפות  בכפר פולני רחוק . הוא נדרש לבקר בימי ראשון בכנסייה ולחקות את התנהגות המתפללים הנוצרים. תושבי הכפר סבלו ממחסור במזון ובמצרכים בסיסיים , ומריאן אף נאלץ לפרק בגניבה קרשים מגדרות-עץ להסקת החדר שם הסתתר עם תינוק פולני של המשפחה.

הוא החל גם לשוטט לבדו ביער המושלג בחיפוש אחרי ענפי עצים להסקה.
ביום 15 בינואר 1945 שוחרר הכפר הפולני בהתקפת הנגד הנרחבת של הצבא האדום. היה זה ביום הולדתו העשירי .

מקור וקרדיט :

יוסף קומם . העוז והחסד, הוצאת כרמל , 2012

ראה גם :

סיפור של גבורה והצלה




יוסף קומם , ילד בן 8 , ופשיטת הגסטאפו בבית המשפחה הפולנית שהסתירה אותו



מתוך ספר הזיכרונות של יוסף קומם , העוז והחסד, 2012 :

משפחת לוזה-נובאק המורחבבת ניאותה לקלוט אותי לביתה בפרוור העיירה הפולנית סלוטבינה.

נקלטתי כילד בזהות פולנית נוצרית בזכות התעודות המזוייפות שסידר לי אבי. 
הייתי חופשי לנוע ברחבי הבית ובגן האחורי , אך לא ברחוב.

שיחקתי עם ילדי המשפחה הפולנית שלא ידעו שהייתי ילד יהודי והתפללתי איתם תפילות נוצריות.

כזכור לי , השבר התרחש בטרם רדת שלגי-החורף . נדמה לי כי זה התחיל השכם בבוקר לפני שהתעוררתי  .

שמעתי מבעד לקיר המטבח קולות גבריים אחדים בגרמנית צורמת ונרגזת ובפולנית רצוצה, ומולם קולות תחינה והכחשה של נשות הבית.

אחר כך נכנסה הלנה , עזרה לי להתלבש במהירות ואמרה לי כי יש אנשי גסטאפו בבית, ועלי להיות עם הילדים בצד. לרגע נתקפתי בפחד משתק מבפנים. הנה זה קרה – אני בידיהם .

התחילו להתרוצץ מחשבות תזזיתיות: מה יקרה עם כולנו אחר שאיחשף, הרי אני עצמי ממילא כבר חשוב כמת. המצב חמור לאין שיעור מאשר בעת החשיפה אצל גב' קורופייסקה. אין לי מה לעשות אלא להחזיק מעמד, לשתוק ולהיעלם מן העין ככל האפשר.

ראיתי את שוטרי הגסטאפו חולפים במדיהם , בנשקם ובסמליהם במטבח , בחדרים , ובגן .

שוטרי הגסטאפו ערכו חיפוש מדוקדק בכל חדרי הבית : בארונות , במיטות , בתנורים , במזווים וגם מחוץ לבית. 

רק מאוחר יותר הבינותי כי הגסטאפו, במקרה זה , לא באו לחפש יהודים מסתתרים אלא נשק . לגסטאפו היו חשדות שבבית המשפחה הוסתרו כלי נשק של המחתרת הפולנית או הפרטיזנים ביערות. שוטרי הגסטאפו חפרו לאורך ולרוחב הגינה , אך לא הצליחו למצוא כלי נשק . לא נמצא דבר והם עזבו .

מקור וקרדיט :
יוסף קומם . העוז והחסד, הוצאת כרמל , 2012

ראה גם :

סיפור של גבורה והצלה


יוסף קומם , בן 6, בחדר המסתור, כמו עטלף במערה

מתוך ספר הזיכרונות של יוסף קומם , העוז והחסד, 2012 :

 הסתירו אותי בזהות של ילד פולני נוצרי בבית של אשת קצין פולני , הגברת ליאופולדה קורופייסקה, בעלת הבית. בחדר המסתור היה ילד נוסף בשם מאריאן . הזהירו אותי לסכור את הפה. אסור היה לדבר בקול רם אלא רק ללחוש חרש מפה לאוזן. גם ההליכה שלי צריכה להיות איטית, היה עלי לפסוע על קצות הבהונות. אין מזיזים כיסאות או חפצים כבדים. אין להתקרב אל וילונות החלונות ביום, וודאי שאין להימצא לידם בלילה, אלא אם כן התריסים נבדקו והם מוגפים היטב. יש גם נהלים לשטיפת אפלת-השירותים במים באופן חרישי וממותן ככל האפשר. אנו חיים בדממה ובלתי-נראים מבחוץ בצד המשפחה הרשמית כעטלפים במערה. מעשי הזהירות הם הכרח נוכח הסכנות ממלשינים פולנים .

בקיר הניצב של החדר, מימין לחלון החיצוני , נראתה דלת עץ צבועה בלכה לבנה, שמאחוריה היה חדר-ארונות קטן מבלבנים מטויחות . בתוך חדר הארונות מימין נמצא המחבוא שלנו.  זהו תא צר שהופרש מחדר-הארונות על-ידי מחיצת עץ עם דלת עץ תואמת, הסובבת על צירים פנימה. על ארבעת קירות הארון – חדר הארונות שהוצר – הובק במיומנות טאפט כחלחל עם דוגמת פרחים. 

המחבוא הפנימי נבנה לפני כשנה וחצי בסודיות הנדרשת על ידי אביה של גברת ליאופולדה , נגר-בניין במקצועו. בתוך הארון הזה , במקביל לקיר העץ , הורכבו  כששה מוטות-מתכת עגולים, שעליהם נתלו בצפיפות קולבים המולבשים במעילים, בחליפות ובשמלות. אלו הסתירו את דלת הסתרים והקשו על על גישה אליה . ממסדרון המבואה מימין הובילה דלת נוספת לחדר-במחנה שבויים בגרמניה לקצינים פולנים.

אישתו של הקצין , גברת ליאופולדה לא ידעה כי אני ילד יהודי , אבל הבינה בהמשך כי אני יהודי .

היא הפעילה בבית עסק של חייטות לבגדי נשים וטרטור מכונות התפירה הסתיר גם את הקולות החרישים שלנו בחדר המסתור.

עניין המחבוא דורש תיאום ומשמעת מוקפדת לא פחות מהעבודה עצמה. צלצולים או הקשות בדלת הם בקוד מוסכם כדי לא להסגיר איש מאתנו המסתתרים  בעת ביקור-פתע אפשרי. 

כל צלצול הניע אותנו דיירי הצללים להיעלם ולהסתתר מייד בארון המחבוא הבנוי בתוך חדרון הקיר. 

הארוחות היו חפוזות עם מזון מוקצב. בשקט הייינו משחקים בחדר משחקי מלחמה עם דמי התותחים  המוקטנים של הקצין הפולני.

עברו שבועיים ימים . בשעת בוקר מוקדמת נשמעו דפיקות חזקות מהרגיל בדלת החיצונית . 

אני מתלבש כהרף עין מעל לכותנות-הלילה וגב' ליאופולדה מצווה : "להתחבא במהירות" .

אני נכנס במהירות למחבוא החשוך אחרי שתי האחיות , עומד מאחורי דלת-הסתרים ומבריח את הסגר. הנשימה נעצרת . קולות דיבור רמים נשמעים מחדר האוכל . גברת ליאופולדה מכחישה אך קולות גבריים תקיפים דורשים לפתוח את דלת חדרון הארונות. הדלת נפתחת, הבגדים מוסחים ונשמעות נקישות עמומות שנעות סביב על קירות הלבנים מצופי הטאפט . עד שהן 
מתחלפות במהרה בנקישות מהדהדות על הטאפט של מחיצות-העץ שמאחוריה אנו ניצבים . 

דפיקות הלב שלי פעימות הדם התזזיתיות ברקות מקהות את עוצמת קול-הנקישות. "לפתוח" מצווים הקולות התקיפים. 

אני נחוש שלא אפתח ויהי-מה. גברת ליאופולדה בעצמה מבקשת לפתוח כי כבר אין טעם להסתתר. אני עדיין מסרב בשתיקה עד שהאחיות רומזות לי בתנועת-ידיים אילמות וקצרות-רוח כי צריך לפתוח.

אני פותח את הסגר ואת הדלת ואנו יוצאים חפויי –ראש .

 מתקיים שיח ערני בין גברת ליאופולדה לבין שוטר פולני כחול-מדים המלווה באדם לבוש אזרחית , המלשין הסחטן .  הם מתריסים על ה"ז'ידים" ועל הפשע הבלתי –נסלח של הסתרתם .

 גברת ליאופולדה עונה בקול תקיף ואף מאיימת : אם תיפול שערה מראשו של מי מהאנשים שבביתה , המחתרת הפולנית תיפרע ותחסל את שניהם. הדברים עוברים לפסים של משא-ומתן ענייני בין שני צדדים שאינם שווים בכוחם . מפינתי במיטה הגדולה בחדר-השינה איני מבין את המתרחש .

רק זמן רב לאחר שהמשטרה עוזבת על מנת לשוב , גברת ליאופולדה מורידה הילד היהודי  הנוסף , מאריש, בן 9 , ממדף גבוה וחשוך מתחת לתקרת תא-המחבוא , 
הוא הועלה לשם ראשו וישב מקופל בדממה כזאת, שאני עצמי אף לא שיערתי שהוא שרוי איתנו . השוטר הפולני לא ידע עליו.

הזעיקו את אבי , שהיה בזהות פולני נוצרי , והוא העביר לגב' ליאופולדה את סכום כופר- הנפש למה שדרשו המלשינים הפולנים הסחטנים בפוטנציה. הם אמרו לה שהיא יכולה להמשיך ולהחזיק אותי ללא חשש. אבל גב' ליאופולדה החליטה שאינה מאמינה להם ואינה מוכנה להמשיך ולהיסחט.

הוציאו אותי מהבית והעבירו אותי הרחק  בעיר פולנית אחרת למסתור אחר. הגב' ליאופלודה אבל החליטה להמשיך  ולהחביא בביתה את הילד היהודי  מאריש , שכן לא התגלה בעקבות ההלשנה. החלטתה מצביעה על אומץ-ליבה.

מקור וקרדיט :
יוסף קומם . העוז והחסד, הוצאת כרמל , 2012

ראה גם :

סיפור של גבורה והצלה



ילדים יהודים בשואה – בין מצילים לרוצחים

סיכום מתוך ספרה באנגלית של פרופסור נחמה טק על אמהות וילדים בשואה (נחמה טק עצמה הייתה ילדה בשואה ושרדה במסתור) סיכמה מאנגלית : צפרית ג...