דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך ינואר, 2016

קטעים מיומנה של תמרה : אקציית הילדים והקשישים בגטו קובנה

27 במרץ , 1943 ( יום ב' ) "אקציה" . 1500 ילדים קטנים וישישים נלקחו לפורטים . 40 שוטרים סיימו את חייהם בפורט ה-9. את האחרים החזיקו עוד ימים אחדים ושיחררו תמורת ידיעות שמסרו. רובם של המחבואים נפרצו. ניספו הדור הצעיר עד גיל 12 . ניספו הקשישים. ניספה גם אנחנו. אך האימהות , האימהות !! חתולות שורטות , נושכות, אך את גוריהן לא תתנה . תרנגולת מכסה בגופה את אפרוחיהן ומגינה עליהן ואילו אם יהודיה נאלצת למסור את ילדה ולראות , כיצד הוא נזרק למשאית. אך היו גם אמיהות גיבורות , שחנקו במו ידיהן את ילדיהן! שציוו על הגרמנים לרצוח אותן , ורק מעל גויותיהן נלקחו ילדיהן. כבוד נצח לאימהות אלה. 28 במרץ , 1943 ( יום ג' ) המשך, חשבתי שזה כבר הסוף , לכולם. טרגדיה עקובה מדם . חסרות מילים להביע זאת. אני הייתי בעבודה במשך היומיים האלה. אה, האימהות האומללות , שחזרו מעבודתן ולא מצאו את ילדיהן! ולמי נשאר לפנות ? אלוהים אינו קיים הוא שלח את השמש  לצחוק ( לאנשים באסונם) . האנשים בוגדניים : אחד גרוע מהשני , פלוני מסגיר את ילדו הנותר של אלמוני .  על אלוהים , על אחווה , על אידיאל – על הכל הקיץ הקץ . את כול…
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

קטעים מיומנה של תמרה (2)

29 באוקטובר 1942  ( יום ה' ) "אתמול  הבאתי מצרכי מזון . סחבתי על כתפי החלושות 20 ק"ג. ובעצמי איני תופסת עתה , כיצד הגעתי . אבל היום עצמותי ממש שבורות, ואצטרך נגד רצוני לשכב במיטה. אבל יש לי קורת רוח רבה. " 31 באוקטובר 1942  ( יום שבת) הימים חולפים מהר . לגיטו זורמים ירקות רבים , אבל עתה מתחילים כבר לחסל את הבריגדות העונתיות . אני מתחילה לחשוב על בריגדה אחרת, אבל אינני יודעת , אם כדאי לי ללכת. קר ואין לי נעלים. בקיצור עוד אחשוב על כך. 2 בנובמבר  1942 ( יום ב') יום לא נעים . הפרידו אותי מהבריגדה ושלחו לעבוד בשדה התעופה.  בלילה עצרו אותי וכלאו אותי  יחד עם 8 נשים חפות מפשע בבית הסוהר של הגטו. לעולם לא אשכח לילה זה . שוכבת לי אני מאחורי סורג כפול ומהרהרת : למה ומדוע ? לא עשינו כל רע! 26 באוקטובר  1942 ( יום ג') איום ונורא . בחמש וחצי בבוקר העירו אותנו קריאות אימים : הגיטו מוקף , ברחוב וארניאי – 50 משאיות . הכל קמו . השתררה בהלה. פה ושם נראו פניהם המבוהלות של נשים וילדים . "אקציה" היתה המחשבה הראשונה. אך לא! כעבור זמן קצר נתברר , שלוקחים לעבודה. גרמני ושנ…
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

קטעים מיומנה של תמרה (1)

כבר ביום הראשון למלחמה הוכתה משפחת לזרסון בטרגדיה כאשר רודיק (רודולף), הבן הבכור בן ה-15, יצא לפגישה עם מורהו ולא חזר עוד. המשפחה לא ידעה מה עלה בגורלו, והתקווה כי יחזור לא פסקה. פעמים רבות התערער מבנה המשפחה היהודית בשנות המלחמה, וכך גם מרקם החיים בבית משפחת לזרסון; היעלמותו של רודיק האהוב, המעבר הכפוי לגטו והניתוק מחייהם הקודמים, אי יציבות כלכלית בשל פיטורי ההורים מעבודתם הקבועה וגזל הרכוש, שינוי המסגרות ושבירתן– אלו וגורמים נוספים השפיעו באופן עמוק וקשה על בני הבית, ומטבע הדברים, על הילדים בעיקר. געגועיה העזים של תמרה לרודיק עולים שוב ושוב ביומן: 22 ביוני 1943
שנתיים של גיהינום נורא, שנתיים של מלחמה וחיי כלב, ואנו חיים עדיין. שנתיים, שנתיים – חוזר הלב, והנך מסרב להאמין. האומנם שנתיים? האומנם השנה השלישית כבר על המפתן?
הה, אחי, במשך השנים האלה לא נמחקת מזיכרוני, אני זוכרת אותך, ופניך כאילו חיים לנגד עיני. היכן אתה? האם אתה חי? אולי חולה? אינני יכולה, אינני יכולה לשאת זאת! אה, לבה של אם! כמה היא סובלת! רחם, חזור! למי אני אומרת זאת? אולי לקבר הקר? אי שם בצדי הדרך, מתחת לעץ ליבנה, בארץ נ…
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

יומנה של תמרה

תמר לזרסון-רוסטובסקי , יומנה של תמרה בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד , תשל"ו , 1976 מבוא ועריכה : שרה נשמית תמרה נולדה ב-6 למרץ 1929 בעיר קובנה, בירתה הזמנית של הרפבוליקה הליטאית , אביה היה הפרופסור לרפואה וולף לזרסון . אמה של תמרה גם הייתה רופאה , מוצאה מפולין מהעיירה פלונסק. תמרה הייתה הצעירה בין ילדי הלזרסונים. היו לה שני אחים : רודלוף ( שנולד ב1925) , וויקטור ( שנולד ב1927 ). משפחת לזרסון השתייכה לשכבת האינטלגנציה היהודית בקובנה, בעלת המסורת הליברלית שהתחנכה על ברכי התרבות הרוסית ולא היה לה עניין בדת ובתרבות היהודית.  בני הלזרסונים למדו בבתי ספר ליטאיים , וזאת מתוך נימוקים עקרוניים ולא-דוקא מטעמי נוחות. פרופסור לזרסון סבור היה , כי יש לחנך ילדים בתרבות המדינה, לכן ביקרה תמרה בבית ספר יסודי ליטאי, שלא כמו רוב הילדים היהודים בליטא, אשר קיבלו את ראשית השכלתם בבתי ספר עבריים או יידישאיים. ימי הכיבוש הנאצי הראשונים לא נחרתו בזכרונה של תמרה . ילדה בת 12 היתה אז , והתגוררה בסביבה  שכולה ליטאית, המכונה ההר הירוק, מקום מרוחק ממרכז העיר. היא לא ידעה על החטיפות,  הנגישות וההתעללות , …
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

"מפוחית בטרזינשטט"

צבי כהן היה נער בן 12 כאשר דפקו שני חיילים נאצים כל דלת דירת משפחתו בברלין. הוא היה לבדו בבית בעוד הוריו יצאו לעבודות בשירות הרייך השלישי. החיילים באו לקחת את המשפחה למחנה הריכוז וצבי, אז הורסט קוהן, הצליח להחזיקם במשך מספר שעות עד בוא הוריו, כאשר הוא מנעים את זמנם בנגינה במפוחית הפה שלו, עליה למד לנגן מנגינות מהפולקלור הגרמני.
​בספר "מפוחית בטרזינשטט" מתאר צבי כהן את שנות ילדותו בגרמניה תחת השלטון הנאצי, את השנים בהן שהו הוא והוריו במחנה טרזינשטט ולבסוף את השחרור מהמחנה והעלייה לארץ ישראל בשנת 1945.
מקור המידע
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

הילדים של חסיה בורנשטיין-ביליצקה

חסיה בורנשטיין בילצקי – ויקיפדיה
חסיה פתחה בלודז' בית ילדים מטעם "הקואורדינציה", הארגון להצלת ילדים שהוסתרו אצל נוצרים. אליהו יקיר, אחד מהילדים וכיום חבר עין השופט, מספר כי "הייתי גנב, שודד, מרביץ, פרא אדם. לולא חסיה, שידעה לחבק, שהיתה דמות אם, הייתי פושע". באביב 1946 היא לקחה 70 ילדים ונדדה עמם על פני אירופה בעזרת ארגון "הבריחה", תוך שהיא מגייסת את כישוריה מ"אורט" גרודנו כדי לתפור בעבורם מעילים משמיכות ישנות; וכפי שמספרת אחת מהילדות, ענת הרפז, כיום חברת גן שמואל, "בחום ובמשחקים היא החזירה לנו את ילדותנו". ב-1 באפריל 1947 הפליגו חסיה והילדים על סיפון "תיאודור הרצל" מנמל סטה שליד מרסיי. מפקד האונייה, מוקה לימון, מינה אותה לאחראית על 500 הילדים באונייה. בחיפה הועברו המעפילים אחרי קרב קצר לספינת גירוש. חודשים רבים המשיכה לטפל בילדים במחנה המעפילים בקפריסין, עד שהגיעו בעבורם סרטיפיקטים מהארץ. היא התיישבה בקיבוץ להבות הבשן.
חסיה בורנשטיין בילצקי – ויקיפדיה
בתום המלחמה חסיה ליוותה קבוצה גדולה של ילדים ניצולי שואה מפולין לקיבוץ גן …
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

אלי באכנר (פרידריך), בטרזיינשטאט, במחנה המשפחתי באושוויץ, בין הזונדרקומנדו, בבוכנוואלד ·

 מתוך: ילקוט מורשת, חוברת כ"ב, נובמבר 1976

מדי פעם היו נערכים גירושים מטרזיין. גם משלוחי ילדים מבית הנוער. המשלוחים היו מאורגנים: לפני מועד השילוח חילקו פתקים למיועדים לגירוש. מאותו רגע בו נמסר הפתק, השתררה מתיחות בגטו כולו והדבר הורגש בבית הילדים. ריחמו על הילד המיועד לגירוש וההתרגשות מסביבו הייתה רבה. "הסעד לנוער" עשה הכל שההורים המגורשים לא יקחו איתם את ילדיהם. והיו מקרים שילדים נותרו ללא הורים. "הסעד לנוער" היה מצליח לעתים להוציא בדרך כלשהי – וכיצד איני יודע – את הילדים מהטרנספורטים. ידוע לי שאני צורפתי לשני משלוחים: פעם ב-1943 ופעם בתחילת 1944. אבי, כעובד במטבח "הסעד לנוער", כלומר תושב חשוב, לא הוכנס לרשימת המגורשים.
עד שהטרנספורט יצא לדרכו שררה בכל הגטו ובבית הילדים התרגשות עצומה. הלימודים סבלו, כי הילדים שצורפו למשלוח כבר לא השתתפו בשיעורים והמתיחות הייתה רבה מאד. המדריכים השתדלו בכל כוחם להסיח את דעתנו מהמתרחש. כולם פעלו באינטנסיביות יתירה. בשבוע של משלוח לא נתנו שירות לזקנים. בילדים טיפלו בדרך שכזו שככל האפשר לא נבוא במגע עם אלה המיועדים לגיר…
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

שיבה של ילדים שחיו בזהות שאולה אל חיק עמם לאחר סיום המלחמה

ההיסטוריון ד"ר נחום בוגנר על השיבה של ילדים שחיו בזהות שאולה אל חיק עמם לאחר סיום המלחמה
הוצאת הילדים מידי מציליהם הנוצרים היתה רק השלב הראשון בתהליך הארוך לקראת שיקומם. הקשיים שהתעוררו, לאחר שהופרדו מהסביבה הנוצרית שבה התערו, רמזו לקשיים שהיו עתידים להתגלות בדרך השיבה שלהם אל זהותם היהודית, שספק אם מישהו מהמעורבים בדבר נתן את דעתו עליהם לפני שנתקל בהם. אם היו שחשבו שמשהועבר הילד מן המשפחה הנוצרית או מן המנזר לידי משפחתו או לבית הילדים היהודי, הושלמה המלאכה, נכונה להם אכזבה. כולם ראו בילדים אלה נכס לאומי שמן הראוי לעשות ככל האפשר כדי להשיבו לכור מחצבתו. השאלה כיצד עושים זאת צצה ועלתה רק בשעת קליטתם, כשהתברר שברוב המקרים הילדים לא רצו כלל לשוב להוויה היהודית ולזהות היהודית. הורים, קרובי משפחה ומחנכים שקלטו וטיפלו בילדים אלה, נתקלו פתאום בסבך של בעיות פסיכולוגיות וחינוכיות שאיש לא חשב עליהן קודם לכן. רק בשעת קליטתם התברר כי אחרי כל חוויות המלחמה, מאז נותקו מהוריהם, ובטרם יצליחו לחזור נפשית לכור מחצבתם ולהתערות בסביבתם החדשה, עדיין צפוי להם תהליך מכאיב ומייגע מקור וקרדיט :  יד ושם למאמ…
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

יומנה של הלגה פולק-קינסקי

היומן המלא של הילדה Helga Pollak-Kinsky, אחת מהילדות שהתגוררו בחדר 28 במחנה הריכוז טרייזנשטאט בתקופת השואה. היומן נכתב בגרמנית. את יומנה של הלגה הטמין אביה במסתור בגטו. הלגה הייתה אחת מילדות חדר 28 בטרזיינשטאד. Mein Theresienstädter Tagebuch 1943-1944: und die Aufzeichnungen meines Vaters Otto Pollak

הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

הילדות של חדר 28 בטרזיינשדט

הן חיו בחלל צפוף ביותר, שלושים בנות בשטח של 30 מ"ר. הן למדו, שיחקו, שרו ונשבעו: "יקרה אשר יקרה, את אינך בוגדת בי, אני איני בוגדת בך". שוב ושוב נצטוו הילדות להתייצב בשורות למסדר הגירושלמזרח שמפניו פחדו כל כך.  מתוך כששים ילדות בחדר מס' 28 שרדו חמש עשרה. בספר המרתק  שנערך על די Hannelore Brenner,John E. Woodsראיונות עם הניצולות וסיפורי התמודדותן במחנה טרייזנשטד. The Girls of Room 28 – Friendship, Hope, and Survival in .The Girls of Room 28 - Goodreads The Girls of Room 28 - Amazon.comthe girls of room 28 - Kirkus Reviews

הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

מה נותר לעשות לילדה בת 6 במסתור עם אמא השתקנית , רק לצייר

מה נותר לעשות לילדה בת 6 במסתור עם אמא השתקנית , רק לצייר .עד סוף מלחמת העולם השנייה יצרה 60 עבודות אמנות.  
שתי עבודותיה, בעיפרון ובצבע מים, המוצגות עתה בתערוכה בברלין,  נוצרו כשהיא הייתה בת שש, במסתור עם אמה, בחדרון בבית של משפחה נוצרית בפולין הכבושה. באחד הציורים נראות נערות חופשיות בשדה שטוף שמש, לובשות שמלות פרחוניות. בשני, "ליד הפסנתר", נראית דמות שטול אומרת כי שאבה השראה מסינדרלה, יחד עם נסיכה – שתיהן נהנות ממוזיקה בסלון. טול אמרה כי ייתכן שמדובר בסלון של משפחתה, בבית שממנו נאלצו לברוח. "זיכרוני ודמיוני מעורבבים לגמרי", היא הודתה בחיוך. "אלה היו ציורים שמחים מאוד. הדמויות שאתם רואים כמעט הפכו לחבריי". היא ציינה כי עד סוף מלחמת העולם השנייה יצרה 60 עבודות אמנות.   מקור מידע 1 מקור מידע 2
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

"ניצלתי כי ענדתי צלב, למדתי להצטלב והתנהגתי כנוצריה".

מתחת לחזות המחויכת והנמרצת של אנקה גולדפינגר (79) מחדרה, מסתתר סיפור מרגש ומצמרר המתאר את הדרך שבעקבותיה היא הצליחה לשרוד את השואה כילדה קטנה. סיפור המשלב סיפורי גבורה יוצאי דופן המתארים רק את חלק מהזוועות שעברו על היהודים במהלך השואה. ילדה קטנה, שנאלצה להתחזות לנוצריה ולהסתובב בארץ זרה שהיא עונדת צלב, נאלצת להתפלל כנוצריה ולהצטלב, כדי שלא יגלו שהיא יהודיה ויהרגו אותה. ילדה שהתחבאה עם אחותה בבונקר תת קרקעי מתחת למפעל טקסטיל שתפרו בו מדים לנאצים, למדה לחיות בדממה כדי שלא ישמעו את קולה ויהרגו אותה. המשפחה שוכנה בגטו בוכניה. "גרנו בדירה קטנטנה עם שלוש משפחות נוספות, בתנאי צפיפות קשים. מחנות כפיה הוקמו בגטו, לאחד- נשלחו הגברים החזקים, לאחר- הנשים, הילדים והחלשים. למשפחה הצטרף הדוד סלו בן ה-19. רבים מהחברים בגטו הלכו ונעלמו, היו אקציות בהם נספו אלפים", היא מספרת.
מול הגטו הוקם מפעל טקסטיל לתפירת מדים וביגוד לחילים הגרמנים. "אבא היה אחראי על העברת היהודים למפעל ובחזרה, אמא עבדה במטבחון, והיתה אחראית על העברת כיבוד ושתיה למנהלי העבודה היהודים", היא מתארת.
תפקידם של ההורים, ה…
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא