קטעים מיומנה של תמרה : אקציית הילדים והקשישים בגטו קובנה

27 במרץ , 1943 ( יום ב' )

"אקציה" . 1500 ילדים קטנים וישישים נלקחו לפורטים . 40 שוטרים סיימו את חייהם בפורט ה-9. את האחרים החזיקו עוד ימים אחדים ושיחררו תמורת ידיעות שמסרו. רובם של המחבואים נפרצו. ניספו הדור הצעיר עד גיל 12 . ניספו הקשישים. ניספה גם אנחנו. אך האימהות , האימהות !! חתולות שורטות , נושכות, אך את גוריהן לא תתנה . תרנגולת מכסה בגופה את אפרוחיהן ומגינה עליהן ואילו אם יהודיה נאלצת למסור את ילדה ולראות , כיצד הוא נזרק למשאית.

אך היו גם אמיהות גיבורות , שחנקו במו ידיהן את ילדיהן! שציוו על הגרמנים לרצוח אותן , ורק מעל גויותיהן נלקחו ילדיהן. כבוד נצח לאימהות אלה.

28 במרץ , 1943 ( יום ג' )

המשך, חשבתי שזה כבר הסוף , לכולם. טרגדיה עקובה מדם . חסרות מילים להביע זאת. אני הייתי בעבודה במשך היומיים האלה. אה, האימהות האומללות , שחזרו מעבודתן ולא מצאו את ילדיהן! ולמי נשאר לפנות ? אלוהים אינו קיים הוא שלח את השמש  לצחוק ( לאנשים באסונם) . האנשים בוגדניים : אחד גרוע מהשני , פלוני מסגיר את ילדו הנותר של אלמוני .  על אלוהים , על אחווה , על אידיאל – על הכל הקיץ הקץ . את כולם הכניע האיטנסטינקט של מוות וחיים.

מקור וקרדיט :

תמר לזרסון-רוסטובסקי

יומנה של תמרה

בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד , תשל"ו , 1976

מבוא ועריכה : שרה נשמית

קטעים מיומנה של תמרה (2)

29 באוקטובר 1942  ( יום ה' )

"אתמול  הבאתי מצרכי מזון . סחבתי על כתפי החלושות 20 ק"ג. ובעצמי איני תופסת עתה , כיצד הגעתי . אבל היום עצמותי ממש שבורות, ואצטרך נגד רצוני לשכב במיטה. אבל יש לי קורת רוח רבה. "

31 באוקטובר 1942  ( יום שבת)

הימים חולפים מהר . לגיטו זורמים ירקות רבים , אבל עתה מתחילים כבר לחסל את הבריגדות העונתיות . אני מתחילה לחשוב על בריגדה אחרת, אבל אינני יודעת , אם כדאי לי ללכת. קר ואין לי נעלים. בקיצור עוד אחשוב על כך.

2 בנובמבר  1942 ( יום ב')

יום לא נעים . הפרידו אותי מהבריגדה ושלחו לעבוד בשדה התעופה.  בלילה עצרו אותי וכלאו אותי  יחד עם 8 נשים חפות מפשע בבית הסוהר של הגטו. לעולם לא אשכח לילה זה . שוכבת לי אני מאחורי סורג כפול ומהרהרת : למה ומדוע ? לא עשינו כל רע!

26 באוקטובר  1942 ( יום ג')

איום ונורא . בחמש וחצי בבוקר העירו אותנו קריאות אימים : הגיטו מוקף , ברחוב וארניאי – 50 משאיות . הכל קמו . השתררה בהלה. פה ושם נראו פניהם המבוהלות של נשים וילדים . "אקציה" היתה המחשבה הראשונה. אך לא! כעבור זמן קצר נתברר , שלוקחים לעבודה. גרמני ושני יהודים הלכו מבית לבית ורשימה בידיהם. לארוז את המטלטלים ולנסוע . ככה הוציאו את רוזה , אירה , ליוסיה , את משפחת בארון . אני חוששת לרשה . הלב מפרפר. אנחנו בינתיים ארזנו את מטלטלינו ומחכים לגורלנו. אני אמיצה . האנשים עייפים , אדישים : אם לא היום- אז מחר . האלוהים יודע איפה טוב יותר! המוות הוא רק אחד. אני יושבת ומחכה לגורלנו. אני מציצה בעד החלון . אם אינם באים לקחת אותנו !"

3 בנובמבר 1942 ( יום ד' )

גם הפעם שיחק לנו המזל : הסערה עברה מבלי לנגוע בנו. הוציאו 4,000 איש לעבודות . הפרידו את הגברים מהנשים וחילקו לשלוש קבוצות . קבוצה אחת הוסעה לריגה , שניה – לאזאפישקיס, אך ידיעות מהימנות –אין. כל הרובע , החל מהבלוקים עד רחוב וארניאי , כבר  ריק.  בלוקים הריקים נראים קודרים. הייתה לי עבודה רבה. עזרתי לאנשים לעבור דירות. ככה – שוב עלה על הפרק ענין הקסירקוט. בינתיים קיבלתי כרטיס לבית החרושת "גומה" . ייתכן ומחר כבר אלך . לדאבוני , אצטרך לעזוב את בית הספר המקצועי , אבל אינני מצטערת ביותר" .

מקור וקרדיט :

תמר לזרסון-רוסטובסקי , יומנה של תמרה

בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד , תשל"ו , 1976

מבוא ועריכה : שרה נשמית

קטעים מיומנה של תמרה (1)

כבר ביום הראשון למלחמה הוכתה משפחת לזרסון בטרגדיה כאשר רודיק (רודולף), הבן הבכור בן ה-15, יצא לפגישה עם מורהו ולא חזר עוד.  המשפחה לא ידעה מה עלה בגורלו, והתקווה כי יחזור לא פסקה. פעמים רבות התערער מבנה המשפחה היהודית בשנות המלחמה, וכך גם מרקם החיים בבית משפחת לזרסון; היעלמותו של רודיק האהוב, המעבר הכפוי לגטו והניתוק מחייהם הקודמים, אי יציבות כלכלית בשל פיטורי ההורים מעבודתם הקבועה וגזל הרכוש, שינוי המסגרות ושבירתן– אלו וגורמים נוספים השפיעו באופן עמוק וקשה על בני הבית, ומטבע הדברים, על הילדים בעיקר. געגועיה העזים של תמרה לרודיק עולים שוב ושוב ביומן:

22 ביוני 1943
שנתיים של גיהינום נורא, שנתיים של מלחמה וחיי כלב, ואנו חיים עדיין. שנתיים, שנתיים – חוזר הלב, והנך מסרב להאמין. האומנם שנתיים? האומנם השנה השלישית כבר על המפתן?
הה, אחי, במשך השנים האלה לא נמחקת מזיכרוני, אני זוכרת אותך, ופניך כאילו חיים לנגד עיני. היכן אתה? האם אתה חי? אולי חולה? אינני יכולה, אינני יכולה לשאת זאת! אה, לבה של אם! כמה היא סובלת! רחם, חזור! למי אני אומרת זאת? אולי לקבר הקר? אי שם בצדי הדרך, מתחת לעץ ליבנה, בארץ נוכריה, אולי שם אתה מונח, אחי היקר?...
כואב. הפצע שהגליד נפתח שוב. החיים ריקים, אין רצון לחיות. אולי שטות היא, אך אין אושר נשמתי נתמלאה על גדותיה מכאובים וצרות. נשמתי הרגישה נרעדת מכל כאב חדש. ומסביב רק מכאובים וסבל. מצב רוחי גרוע. האדישות השתלטה עלי. מוטב אילו הייתי אז טובעת, כה קרובה הייתי למטרה זו. הה אלי! הרי אלה אינם חיים כלל. עלי למצוא לי מטרה ולהגשים אותה. רק אז יהיו לי חיים ויבוא הקץ לנדודי"

מקור וקרדיט :

תמר לזרסון-רוסטובסקי , יומנה של תמרה

בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד , תשל"ו , 1976

מבוא ועריכה : שרה נשמית

יומנה של תמרה

תמר לזרסון-רוסטובסקי , יומנה של תמרה

בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד , תשל"ו , 1976

מבוא ועריכה : שרה נשמית

תמרה נולדה ב-6 למרץ 1929 בעיר קובנה, בירתה הזמנית של הרפבוליקה הליטאית , אביה היה הפרופסור לרפואה וולף לזרסון . אמה של תמרה גם הייתה רופאה , מוצאה מפולין מהעיירה פלונסק.

תמרה הייתה הצעירה בין ילדי הלזרסונים. היו לה שני אחים : רודלוף ( שנולד ב1925) , וויקטור ( שנולד ב1927 ). משפחת לזרסון השתייכה לשכבת האינטלגנציה היהודית בקובנה, בעלת המסורת הליברלית שהתחנכה על ברכי התרבות הרוסית ולא היה לה עניין בדת ובתרבות היהודית. 

בני הלזרסונים למדו בבתי ספר ליטאיים , וזאת מתוך נימוקים עקרוניים ולא-דוקא מטעמי נוחות. פרופסור לזרסון סבור היה , כי יש לחנך ילדים בתרבות המדינה, לכן ביקרה תמרה בבית ספר יסודי ליטאי, שלא כמו רוב הילדים היהודים בליטא, אשר קיבלו את ראשית השכלתם בבתי ספר עבריים או יידישאיים.

ימי הכיבוש הנאצי הראשונים לא נחרתו בזכרונה של תמרה . ילדה בת 12 היתה אז , והתגוררה בסביבה  שכולה ליטאית, המכונה ההר הירוק, מקום מרוחק ממרכז העיר. היא לא ידעה על החטיפות,  הנגישות וההתעללות , שהיו מנת חלקם של יהודי קובנה במרכז העיר. שני קצינים גרמנים השתכנו בביתם , וייתכן כי גם עובדה זו הקנתה להם חסינות לזמן מה.

אולם לא ארכו הימים והמכה הונחתה גם על ביתה של תמרה. ב10 ביולי 1941 נמסרה ליהודים פקודת העקירה ממקומות מגוריהם וההליכה לגיטו. גורלה של משפחת לזרסון היה עתה כגורל כל יהודי העיר :  הם נאלצו לנטוש את חווילתם ברחוב וידונס ולעבור לדירה צרה ולחה בגטו.

האב התחיל במרפאת הגיטו, ואילו האם, שבריאותה רופפת וגילה כבר היה למעלה מחמישים , נשארה בבית. גם הילדים נאלצו לעבוד עבודת כפייה. חשוב היה למצוא מקום-עבודה, המאפשר לבוא במגע עם האוכלוסיה הלא יהודית ולהשיג , בכסף או בעסקת חליפין מצרכי מזון .

ב15 באוגוסט 1941 נסגרו שערי הגיטו , שהוקם בסלובודקה וילימפולה בליטאית- פרברה העתיק של קובנה, מעבר לנהר הוויליה. כשלושים אלף יהודים נאלצו להצטופף עתה בבתי עץ רעועים , שחסרו כל סידורים סניטריים, ובשטח בו התגוררו עד אז כ7,000 איש בלבד.

ביזת הרכוש היהודי ועבודת הכפייה מביאות עד מהרה, את הרעב ואת המחלות . ידי הרופאים בגיטו מלאות בעבודה , אבל קצרה ידם מלהושיע: תרופות אינן, והשגתן בהסתר כרוכה בסכנת נפשות.

בוקר בוקר משתרכים טורי העבדים היהודים ברחובות הגיטו אל כיוון השער , עליו מופקדת שמירה כפולה ומשולשת. מבפנים – משמר השער היהודי, ומבחוץ משמר של ליטאים , ולעיתים של גרמנים. הפועלים היהודים המשועבדים מחולקים לבריגדות , ובראשם בריגדיר, האחראי אישית למכסת פועליו ולעבודתם התקינה.

ישנן בריגדות הקרויות בפי יושבי הגיטו "טובות" – בהן קיימת אפשרות להשיג מזון ומצרכים חיוניים אחרים, וישנן בריגדות הקרויות רעות – מהן חוזרים בידים ריקות. לאלה שייך, קודם-כל, שדה  התעופה . מקום עבודה שהעסיק כל יום אלפי פועלים , והפיל  את פחדו על הגיטו, העבודה היתה כאן מפרכת , המשגיחים נוגשים אכזריים, ללא סיכוי להביא מכאן משהו הביתה, למשפחה המצפה בכליון עינים לתוספת מזון כלשהי. בשנת 1942 נאלץ הגיטו לספק לשדה התעופה 4,000 פועלים כל יום, נשים וגברים.

בת שלוש עשרה הייתה תמרה בהיכנסה לגיטו קובנה. מפאת גילה לא הייתה עדיין חייבת בעבודת כפייה. אולם אף היא נקראת לסייע בפרנסת המשפחה. אביה ואחיה ויטס לא היו מסוגלים לכלכל את המשפחה, ותמרה נתנה גם היא את חלקה בנשיאה בעול. היא יוצאת לעבוד מחוץ לגיטו ועומסת על כתפיה הרכות שקים כבדים עם ירקות או תפוחי אדמה.

תמרה חולמת על לימודים , על השכלה , ומתייסרת ששנות חייה הצעירים חולפות לריק. חבריה לבית הספר , הילטאים , לומדים ועושים חיל, ואילו היא תמרה , מכלה את ימי נעוריה בעבודה קשה. תמרה מנסה ללמוד באורח פרטי, בחוגים קטנים, שפעלו בגיטו. אולם היא חשה , כי אין אלה מקדמים אותה כחפצה , והיא מפסידה שנות לימודים יקרות.

ב26 באוגוסט 1942 אסרו הגרמנים לעסוק בגיטו בלימוד ובהוראה , גם לא בשיעורים פרטיים . כן נסגרו בתי התפילה הארעיים ונאסר כל פולחן דתי. אותו זמן הוחמר האיסור להכניס מצרכי מזון לגיטו.

כלואי הגיטו עושים לסיכול מזימות הצורר ומנסים לעקוף את גזירותיו. הגרמנים הירשו לקיים בגיטו קורסים, שיכינו למענם פועלים מקצועיים, והיתר זה נוצל על ידי היהודים עד תום. הקורס ראשון נפתח כבר במארס 1942 : כ-40 בני נוער למדו בו את מקצוע המסגרות. לאחר מכן אורגנו קורסים לנגרות , חייטות , פחחות וירקנות.

תמרה נרשמה לקורס לירקנות, היא לומדת בשקיקה ומגדלת בגינת ביתה ירקות. בתום העונה היא מביאה את פרי עמלה – צנוניות ועגבניות , ושמחתה וגאוותה על מעשיה ידיה גדולות.  

 לתמרה עין חדה , היא איננה מסתגרת בד' אמותיהם של ביתה ומשפחתה. היא ילדה אינטלגנטית ומתבגרת במהירות , בדומה לכלל ילדי הגטו . היא עוקבת בדריכות אחרי הנעשה בקרב עדת יהודי קובנה ומתעניינת במתרחש בעולם, בחזיתות המלחמה. היא קולטת ידיעות ושמועות ובוחנת אותם מתוך גישה בוגרת , שלא לפי גילה.

דוקא כאן , בביה"ס המקצועי , היא פוגשת לראשונה בנוער הציוני ולפניה נפתחים אפיקים חדשים שלא ידעה אותם בבית הוריה.

בגיטו קובנה קמו לתחיה כמעט כל תנועות הנוער , שפעלו בקובנה לפני המלחמה. תנועות הנוער החלוציות של ארץ-ישראל העובדת , נוער ציוני כללי , שהתארגן עתה במסגרת חדשה בשם "א.ב.צ" ("ארגון ברית-ציון") וכן הנוער הקומניסטי.

הנוער המאורגן החל מחפש דרך לפרוץ מן הגיטו . הנוער הפעיל והתוסס לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לכליונו. פעולות הרצח וההתעללות של הגרמנים והליטאים עוררו בו כמיהה עזה לנקם , תשומת-הלב הופנתה על כן ליערות הפרטיזאנים. רבו הפעולות להשגת נשק והבאתו לגיטו. אך עדיין לא נמצאה הדרך ליערות , ולא הושג כל קשר עם הפרטיזאנים. היו כמה שניסו לחבור לפרטיזנים אולם רובם ניספו בחיפושים אלה. ורק בסוף 1943  נפרצה הדרך ליערות וקבוצות בני-נוער יהודים החלו עוזבים את גיטו קובנה ומצטרפים ללוחמי היערות. ועל כך רומזת תמרה ביומנה בכתבה על לבטי אחיה ויטס.

בהתלהבות האופיינית לגילה מטילה תמרה את עצמה אל תוך הזרם של הפעילות התנועתית. משתתפת בחוגים , לומדת עברית ומתמסרת לעבודת עזרה סוציאלית. היא דואגת לילדים , פליטי מחנה ז'אז'מר . וכך מתחוללת בה התמורה הנפשית העמוקה – לא עוד ילדה הקשורה לעם הליטאי , לתרבותו ולמאוייו , לא עוד ילדה " שכה אהבה פעם את ישו" , כי אם נערה בעלת תודעה יהודית וציונית, המגלה תוך ייסורי הגיטו, כי היא בת לעם עתיק , שיש לו מולדת עתיקה , אותה הוא מבקש להחזיר לעצמו. לאחר ניצחון סטלינגראד ומפלת רומל באפריקה , משנתעוררו התקוות התקוות לקצה המהיר של המלחמה ולבואו של יום השחרור , רושמת תמרה ביומנה ב13 במאי 1943 : " אנו מחכים , מחכים לחופש. הלבבות הולמים חזק, ואולי בעוד שבוע ייפתחו כבר השערים, שערי בית-הסוהר. חכי לי מולדתי היקרה . אני אבוא אליך במהרה. עוד קצת ואני שלך, ארץ ישראל!" וחווית ההתוודעות לעמה היא כה מסעירה , עד שהיא רושמת שוב ביומנה כעבור שבוע, ב20 במאי 1943 : "נדמה לי , כי זמן כה רב תעיתי ללא מטרה. ועתה סוף-סוף מצאתי מטרה בחיים. סוף סוף אינני גלמודה, בת בלי מולדת, בלי עם ! לא! מצאתי לי מטרה! להיאבק , ללמוד ולמסור כוחותי לטובת מולדתי ועמי" ..

ושוב למדים אנו , מה גדול היה ערכן החינוכי של תנועות הנוער הציוניות בגיטאות. המדריכים הצעירים של תנועות-נוער אלה, מסוגלים היו לא פעם להעניק לילדי הגיטו , מבחינה נפשית, הרבה יותר מאשר נתנו להם ההורים. ואכן העריצה תמרה , כפי שמעידות הרשימות מה22 ביוני וה20 בספטמבר  1942 את רשה , היא רחל וינר, המדריכה שלה בתנועת "א.ב.צ" , הגדולה ממנה בשנים אחדות בלבד.

הבריחה מהגיטו ואבדן המשפחה

המצב בגיטו הולך ומחמיר והוא משפיע על מצבה הנפשי של תמרה החשופה לתמורות אכזריות.

בשלהי 1943 נסער הגיטו מחדש . פורסמה פקודת הקסירקוט , שמטרתה הייתה לחסל את הגיטו ולהשאיר ממנו מקומות ריכוז אחדים הפזורים בפרברי קובנה. ב26 באוקטובר 1943 נערכה בגיטו אקציה רבתי. שוב נעקרו מהגיטו 2,800 איש , ונשלחו לעבודת פרך במחנות אסטוניה. את המשימה ביצע שליטו החדש של הגיטו , הס"ס אוברשטרומבאנפירר גאקה. גם הידיעה על אקציית הילדים בגיטו שאבלי ( ב-5 בנובמבר 1943) השרתה על הגיטו דכאון וחרדה. כלואי גיטו קובנה החלו לחפש בקדחנות מקומות מחבוא , מי בעיר ומי במלינות שהוכנו בגיטו . בעיקר גדלה הדאגה לילדים.

גם תמרה נתעוררה לצאת מן הגיטו . ב-9 בדצמבר 1943 רשמה ביומנה" " חווקה יצאה מהגיטו העירה. אמא , גם אני רוצה! אני רוצה לחיות"

אולם הוריה לא עשו דבר. "הם נכנעו לגורל" – כדבריה. גם ב1944 כשרבו הבריחות מהגיטו , לא נקט אביה כל יוזמה, לדבריה- ולא פנה למכריו הליטאים הרבים, ולא ביקשם להציל אותו או בני משפחתו. " כיצד זה אוכל לדרוש ממישהו שיסכן את חייו למעני או למען משפחתי" – היה נוהג לומר.

ב27 וב28 במרץ 1944 בוצעה גם בגיטו קובנה אקציית הילדים והזקנים. רובם של ילדי הגיטו הוצאו מבתיהם וממחבואיהם ונרצחו. יחד אתם חוסלה משטרת הגיטו היהודית . כל מפקדיה וקציניה נורו בפורט התשיעי, על כי סירבו לגלות את מקומות מחבואיהם של הילדים ואת שמות הפרטיזאנים בגיטו. עתה גברו בגיטו המאמצים להציל את הילדים ששרדו מן האקציה. והדאגה הייתה לא רק של ההורים , אלא של הכלל כולו. סייעו בפעולה זו מורים, רופאים ואחיות יהודיים, שלחי הגיטו , ובעיקר הורים , שהיו מסתננים מתוך הגיטו ומבקרים בבתי ליטאים מכרים , בחפשם מקלט לילדיהם.

משתכפו הפצרותיה של תמרה פנה אף פרופסור לזרסון לעזרת אנשים שונים , ביניהם רופאת הילדים ד"ר פסיה קיסין. בחיפושיה אחרי בית ליטאי , שיסכים לקלוט ולהציל ילד יהודי, נתקלה ד"ר קיסין בגברת לסטיאניה מורתה של תמרה מהגימנסיה . המורה נזכרה בילדה , הדוברת ליטאית צחה ואינה נראית כיהודיה, והרי אלה תכונות העשויות להקל על המצילים. המורה , אלמנתו של משורר ליטאי , החליטה לתת מחסה . וכך מתארת תמרה את יציאתה מן הגיטו :  "עבדתי אז בבריגדה של בית החרושת "גומה " שבווילאמפולה – הפרבר הקובאני בו הוקם הגיטו. פעם קראו לי למשרד בית החרושת . שם פגשתי אשה ליטאית נוכריה. היא שאלה אותי , אם זוכרת אני את מורתי ל. מבית ספר התיכון. זאת הייתה רופאת השיניים פאיאדייטה , שנהגה להיכנס לגיטאות קובנה ווילנה , כשהיא עונדת טלאי צהוב כדי לעזור לכלואים. אישה משכילה מאד הייתה. היא סיימה את לימודי הביולוגיה ורפואת השיניים . כל שעשתה , מטעמים הומניים עשתה. היא שאלה אותי , אם אני רוצה ללכת למורתי , הסכמתי. הן הייתי רק בת 15 ורציתי לחיות. את כל תכנית היציאה עיבדה ד"ר קיסין עם אבי. לפני שיצאתי מן הגיטו , אמרה לי ד"ר קיסין פעם ועוד פעם " רק  אל תשכחי כי את יהודיה, אל תהפכי לליטאית." "יצאתי עם הבריגדה, שהייתה חוצה את הנהר בסירה בדרך למקום העבודה. בגדה השניה , ברחוב יונאבוס , היה בית חרושת לרהיטים. אני ישבתי בסירה הראשונה, ואילו השומרים בשניה. כשהסירה שלי עלתה על החוף והשומרים ישבו עדיין בסירה , תלשתי מיד את הטלאי הצהוב מבגדי והרגשתי את עצמי חופשיה. "

תמרה הגיעה לביתה של פטרניאלה לאסאניה, מורתה לשעבר, וזו העבירה אותה לאחר זמן קצר לאחוזה שבמחוז העיר פאסוואלס.

בדירתה של גב' לאסטאניה היו מוסתרים עוד יהודים . האחוזה הייתה בבעלותם של אחותה ויארה אפרטיאניה ובעלה , שניהם אגרונומים לפי השכלתם. תחילה לא ידעו אדוני האחוזה, כי תמרה היא יהודיה. המורה סיפרה להם , כי אלניטה- כך נתכתה תמרה בגלגולה החדש- היא תלמידה שלה , יתומה ליטאית, הזקוקה למזון טוב ואויר צח. אולם גם לאחר שתמרה גילתה להם את סודה , לא השתנה במאומה היחס הטוב לילדה היהודיה.

תמרה נשארה באחוזה עד בוא הצבא הסובייטי. עם נסיגת הוורמאכט נמלט הזוג אפרט – הם לא רצו לחיות במשטר הסובייטי – עזבו את ביתם והיגרו לקנדה.

הצבא הסובייטי שחרר את תמרה מאימת הגרמנים .

עם שובה לקובנה נכנסת תמרה לתקופה חדשה של בדידות ושל מאמץ קשה לשקם עצמה מהריסות הגיטו .

 בת 15 היתה כשחזרה לעיר מולדתה. הוריה ניספו:  האב בדאכאו והאם בשטוטהוף. ניספה גם האח הגדול. ומכל משפחתה ניצל רק ויטס , אחיה הצעיר, שהתגייס לצבא הסובייטי.

בסביבה זרה, ובחלקה גם עויינת , נאבקת הנערה הגלמודה על פת-לחם ועל אפשרות  ללמוד ולמלא את החסר בהשכלתה , מפאת הפיגור של שנות המלחמה.

מקהילת קובנה המעטירה , על מוסדותיה ומפעליה התרבותיים והכלכליים המפוארים לא נשאר דבר. היא חוסלה כליל החל מן ה-8 ביולי 1944 ועד ה14 ביולי . שרידי הגיטו , כ8,000 איש הוסעו למחנות ריכוז בגרמניה ורק חלק מהם חזר. מאות היהודים  שהסתרו בשטח הגיטו ולא התייצבו לגירוש , ניספו בשריפת הגיטו , אותו הציתו הגרמנים לפני הסתלקותם.

בסיום המלחמה היא עובדת  וממשיכה בלימודיה בבית ספר ערב למבוגרים. משכורתה לא הספיקה לשלוש ארוחות ביום , ותמרה עלתה תכופות על משכבה כשהיא רעבה, אך יותר מהרעב הציקה לה הבדידות. עתה היא כבר ידעה בירור , כי הוריה ואחיה רודולף לא ישובו אליה לעולם. סבל נפשי רב גרמו לה גם מאסרי ידידותיה הליטאיות , שסייעו בהצלחה להצלתה ושבביתם התגוררה עד שעברה לביתה .

בשנת 1947 היא לומדת במכינה אוניברסיטאית ועומדת ב1947 בבחינות הבגרות. היא מתקבלת לאוניברסיטה ומסיימת ב1952 את לימודיה בכימיה . בתקופת לימודיה מתקיימת תמרה ממלגה ממשלתית . גם אחיה , שהיה קצין בצבא הסובייטי , עוזר לה לאזן את תקציבה הצנוע.

באוניברסיטה הכירה את מיכאל רוסטובסקי , יליד העיירה פלונגה , שנמלט לברית המועצות וניצל יחידי מכל משפחתו. שניהם למדו באותה פקולטה , משסיימו לימודיהם נישאו.

כל השנים לא זנחה תמרה את רצונה לעלות לישראל , ואכן ב1969 הגיש הזוג רוסטובסקי בקשה להיתר יציאה מברית המועצות, וכעבור שנתיים – ב1971 – עולה המשפחה ומשתקעת בחיפה . לבני הזוג שתי בנות.

וכך זכתה תמרה להציל את נפשה , לבנות את חייה מחדש , להיקלט בארץ ואף לראות בפרסום יומנה.

מקור המידע וקרדיט :

תמר לזרסון-רוסטובסקי , יומנה של תמרה

בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד , תשל"ו , 1976

מבוא ועריכה : שרה נשמית

"מפוחית בטרזינשטט"

צבי כהן היה נער בן 12 כאשר דפקו שני חיילים נאצים כל דלת דירת משפחתו בברלין. הוא היה לבדו בבית בעוד הוריו יצאו לעבודות בשירות הרייך השלישי. החיילים באו לקחת את המשפחה למחנה הריכוז וצבי, אז הורסט קוהן, הצליח להחזיקם במשך מספר שעות עד בוא הוריו, כאשר הוא מנעים את זמנם בנגינה במפוחית הפה שלו, עליה למד לנגן מנגינות מהפולקלור הגרמני.

​בספר "מפוחית בטרזינשטט" מתאר צבי כהן את שנות ילדותו בגרמניה תחת השלטון הנאצי, את השנים בהן שהו הוא והוריו במחנה טרזינשטט ולבסוף את השחרור מהמחנה והעלייה לארץ ישראל בשנת 1945.

מקור המידע

הילדים של חסיה בורנשטיין-ביליצקה

חסיה בורנשטיין בילצקי – ויקיפדיה

חסיה פתחה בלודז' בית ילדים מטעם "הקואורדינציה", הארגון להצלת ילדים שהוסתרו אצל נוצרים. אליהו יקיר, אחד מהילדים וכיום חבר עין השופט, מספר כי "הייתי גנב, שודד, מרביץ, פרא אדם. לולא חסיה, שידעה לחבק, שהיתה דמות אם, הייתי פושע". באביב 1946 היא לקחה 70 ילדים ונדדה עמם על פני אירופה בעזרת ארגון "הבריחה", תוך שהיא מגייסת את כישוריה מ"אורט" גרודנו כדי לתפור בעבורם מעילים משמיכות ישנות; וכפי שמספרת אחת מהילדות, ענת הרפז, כיום חברת גן שמואל, "בחום ובמשחקים היא החזירה לנו את ילדותנו".

ב-1 באפריל 1947 הפליגו חסיה והילדים על סיפון "תיאודור הרצל" מנמל סטה שליד מרסיי. מפקד האונייה, מוקה לימון, מינה אותה לאחראית על 500 הילדים באונייה. בחיפה הועברו המעפילים אחרי קרב קצר לספינת גירוש. חודשים רבים המשיכה לטפל בילדים במחנה המעפילים בקפריסין, עד שהגיעו בעבורם סרטיפיקטים מהארץ.

היא התיישבה בקיבוץ להבות הבשן.

חסיה בורנשטיין בילצקי – ויקיפדיה

בתום המלחמה חסיה ליוותה קבוצה גדולה של ילדים ניצולי שואה מפולין לקיבוץ גן שמואל. אתם עשתה את דרך הבריחה במשך שנה וחצי וגם ישבה איתם במחנה גירוש בקפריסין

 כיצד נשמרו הקשרים איתם?

"עם הילדים נשמרו קשרים הדוקים... עד יומה האחרון...
כנס ראשון נערך בלהבות הבשן בשנות ה-60. ה"ילדים" (כבר היו אנשים בוגרים) ישנו  בקיבוץ.  חלקם התארחו בבתי החברים וחלקם לנו בבית הילדים שבקיבוץ

פרט להתכנסויות הרשמיות, היה קשר אישי: טלפונים, מכתבים וביקורים. בעת מחלתה של חסיה, רבים ביקרו אותנו בביתנו. השרשרת לא נותקה לרגע. בלוויה ובשלושים כולם הגיעו
מרבית הילדים נשארו בגן-שמואל, לשם הגיעו עם חסיה. חלקם התפזרו בכל הארץ, הקשר 
נשמר עם כולם
 
הילדים היו חשובים מאד לחסיה, ולכן גם הקדישה להם פרק שלם בספרה  אחת
 ממעטים"

חסיה בורנשטיין- ביליצקה | קיבוץ להבות הבשן

אלי באכנר (פרידריך), בטרזיינשטאט, במחנה המשפחתי באושוויץ, בין הזונדרקומנדו, בבוכנוואלד ·

     

       מתוך: ילקוט מורשת, חוברת כ"ב, נובמבר 1976

מדי פעם היו נערכים גירושים מטרזיין. גם משלוחי ילדים מבית הנוער. המשלוחים היו מאורגנים: לפני מועד השילוח חילקו פתקים למיועדים לגירוש. מאותו רגע בו נמסר הפתק, השתררה מתיחות בגטו כולו והדבר הורגש בבית הילדים. ריחמו על הילד המיועד לגירוש וההתרגשות מסביבו הייתה רבה. "הסעד לנוער" עשה הכל שההורים המגורשים לא יקחו איתם את ילדיהם. והיו מקרים שילדים נותרו ללא הורים. "הסעד לנוער" היה מצליח לעתים להוציא בדרך כלשהי – וכיצד איני יודע – את הילדים מהטרנספורטים. ידוע לי שאני צורפתי לשני משלוחים: פעם ב-1943 ופעם בתחילת 1944. אבי, כעובד במטבח "הסעד לנוער", כלומר תושב חשוב, לא הוכנס לרשימת המגורשים.

עד שהטרנספורט יצא לדרכו שררה בכל הגטו ובבית הילדים התרגשות עצומה. הלימודים סבלו, כי הילדים שצורפו למשלוח כבר לא השתתפו בשיעורים והמתיחות הייתה רבה מאד. המדריכים השתדלו בכל כוחם להסיח את דעתנו מהמתרחש. כולם פעלו באינטנסיביות יתירה. בשבוע של משלוח לא נתנו שירות לזקנים. בילדים טיפלו בדרך שכזו שככל האפשר לא נבוא במגע עם אלה המיועדים לגירוש לאושוויץ או למזרח בכלל. עוד טרם החלו הגירושים לאושוויץ היו משלוחים גם למחנות אחרים. אחר זמן, לאחר שהטרנספורט יצא לדרכו, החלו החיים לחזור לאט-לאט למסלולם. עוד זמן מה הורגשה המתיחות, אבל עם חלוף הזמן – בכל אופן, אצל הילדים – הלך ה"עניין" ונשכח, והחיים נמשכו כמו לפני כן.

אלי באכנר (פרידריך), בטרזיינשטאט, במחנה המשפחתי באושוויץ, בין ...

שיבה של ילדים שחיו בזהות שאולה אל חיק עמם לאחר סיום המלחמה

ההיסטוריון ד"ר נחום בוגנר על השיבה של ילדים שחיו בזהות שאולה אל חיק עמם לאחר סיום המלחמה

הוצאת הילדים מידי מציליהם הנוצרים היתה רק השלב הראשון בתהליך הארוך לקראת שיקומם. הקשיים שהתעוררו, לאחר שהופרדו מהסביבה הנוצרית שבה התערו, רמזו לקשיים שהיו עתידים להתגלות בדרך השיבה שלהם אל זהותם היהודית, שספק אם מישהו מהמעורבים בדבר נתן את דעתו עליהם לפני שנתקל בהם. אם היו שחשבו שמשהועבר הילד מן המשפחה הנוצרית או מן המנזר לידי משפחתו או לבית הילדים היהודי, הושלמה המלאכה, נכונה להם אכזבה. כולם ראו בילדים אלה נכס לאומי שמן הראוי לעשות ככל האפשר כדי להשיבו לכור מחצבתו. השאלה כיצד עושים זאת צצה ועלתה רק בשעת קליטתם, כשהתברר שברוב המקרים הילדים לא רצו כלל לשוב להוויה היהודית ולזהות היהודית. הורים, קרובי משפחה ומחנכים שקלטו וטיפלו בילדים אלה, נתקלו פתאום בסבך של בעיות פסיכולוגיות וחינוכיות שאיש לא חשב עליהן קודם לכן. רק בשעת קליטתם התברר כי אחרי כל חוויות המלחמה, מאז נותקו מהוריהם, ובטרם יצליחו לחזור נפשית לכור מחצבתם ולהתערות בסביבתם החדשה, עדיין צפוי להם תהליך מכאיב ומייגע

מקור וקרדיט :  יד ושם

למאמר המלא של נחום בוגנר

שיבה של ילדים שחיו בזהות שאולה אל חיק עמם לאחר סיום המלחמהה

יומנה של הלגה פולק-קינסקי

היומן המלא של הילדה Helga Pollak-Kinsky, אחת מהילדות שהתגוררו בחדר 28 במחנה הריכוז טרייזנשטאט בתקופת השואה. היומן נכתב בגרמנית. את יומנה של הלגה הטמין אביה במסתור בגטו. הלגה הייתה אחת מילדות חדר 28 בטרזיינשטאד.

Mein Theresienstädter Tagebuch 1943-1944: und die Aufzeichnungen meines Vaters Otto Pollak

הילדות של חדר 28 בטרזיינשדט

הן חיו בחלל צפוף ביותר, שלושים בנות בשטח של 30 מ"ר. הן למדו, שיחקו, שרו ונשבעו: "יקרה אשר יקרה, את אינך בוגדת בי, אני איני בוגדת בך". שוב ושוב נצטוו הילדות להתייצב בשורות למסדר הגירוש למזרח שמפניו פחדו כל כך.

 מתוך כששים ילדות בחדר מס' 28 שרדו חמש עשרה.  בספר המרתק  שנערך על די Hannelore Brenner  , John E. Woods  ראיונות עם הניצולות וסיפורי התמודדותן במחנה טרייזנשטד.

The Girls of Room 28 – Friendship, Hope, and Survival in .

The Girls of Room 28 - Goodreads 

The Girls of Room 28 - Amazon.com

 

the girls of room 28 - Kirkus Reviews

מה נותר לעשות לילדה בת 6 במסתור עם אמא השתקנית , רק לצייר

  מה נותר לעשות לילדה בת 6 במסתור עם אמא השתקנית , רק לצייר .עד סוף מלחמת העולם השנייה יצרה 60 עבודות אמנות.   

שתי עבודותיה, בעיפרון ובצבע מים, המוצגות עתה בתערוכה בברלין,  נוצרו כשהיא הייתה בת שש, במסתור עם אמה, בחדרון בבית של משפחה נוצרית בפולין הכבושה. 

באחד הציורים נראות נערות חופשיות בשדה שטוף שמש, לובשות שמלות פרחוניות. בשני, "ליד הפסנתר", נראית דמות שטול אומרת כי שאבה השראה מסינדרלה, יחד עם נסיכה – שתיהן נהנות ממוזיקה בסלון. טול אמרה כי ייתכן שמדובר בסלון של משפחתה, בבית שממנו נאלצו לברוח. "זיכרוני ודמיוני מעורבבים לגמרי", היא הודתה בחיוך. "אלה היו ציורים שמחים מאוד. הדמויות שאתם רואים כמעט הפכו לחבריי". היא ציינה כי עד סוף מלחמת העולם השנייה יצרה 60 עבודות אמנות.   

מקור מידע 1

מקור מידע 2

"ניצלתי כי ענדתי צלב, למדתי להצטלב והתנהגתי כנוצריה".

מתחת לחזות המחויכת והנמרצת של אנקה גולדפינגר (79) מחדרה, מסתתר סיפור מרגש ומצמרר המתאר את הדרך שבעקבותיה היא הצליחה לשרוד את השואה כילדה קטנה. סיפור המשלב סיפורי גבורה יוצאי דופן המתארים רק את חלק מהזוועות שעברו על היהודים במהלך השואה.

ילדה קטנה, שנאלצה להתחזות לנוצריה ולהסתובב בארץ זרה שהיא עונדת צלב, נאלצת להתפלל כנוצריה ולהצטלב, כדי שלא יגלו שהיא יהודיה ויהרגו אותה. ילדה שהתחבאה עם אחותה בבונקר תת קרקעי מתחת למפעל טקסטיל שתפרו בו מדים לנאצים, למדה לחיות בדממה כדי שלא ישמעו את קולה ויהרגו אותה.

המשפחה שוכנה בגטו בוכניה. "גרנו בדירה קטנטנה עם שלוש משפחות נוספות, בתנאי צפיפות קשים. מחנות כפיה הוקמו בגטו, לאחד- נשלחו הגברים החזקים, לאחר- הנשים, הילדים והחלשים. למשפחה הצטרף הדוד סלו בן ה-19. רבים מהחברים בגטו הלכו ונעלמו, היו אקציות בהם נספו אלפים", היא מספרת. 
מול הגטו הוקם מפעל טקסטיל לתפירת מדים וביגוד לחילים הגרמנים. "אבא היה אחראי על העברת היהודים למפעל ובחזרה, אמא עבדה במטבחון, והיתה אחראית על העברת כיבוד ושתיה למנהלי העבודה היהודים", היא מתארת. 
תפקידם של ההורים, הציל את חייהן, 
"חבר של אבא, מהנדס, בנה בונקר מתחת למפעל שהכניסה אליו דרך המטבחון. בדומה למקום המסתור של אנה פרנק- היה לחצן שהסתתר מאחורי מדף עם מזון. רק שלוחצים נפתח המחבוא. הוא סיפר לאבא על המסתור, והציע לנו הבנות, להצטרף למשפחתו. אולם המהנדס ומשפחתו נספו. הורינו ידעו שלא נוכל לשרוד בגטו. האיום והפחד מהמוות היו מוחשיים כל הזמן, והם החליטו להחביא אותנו בבונקר. לפני המבצע ספרנו לשותפינו לחדר בגטו שאנחנו חולות בטיפוס ולוקחים אותנו לטיפול, אחרת היו עלולים להלשין עלינו. המצוקה גרמה לאנשים לאבד כל צלם אנוש". 
איך הבריחו אתכן מתוך הגטו אל הבונקר מתחת למפעל הטקסטיל ? 
"מתחת למעיל של אמא. תחילה הוברחה אחותי מהגטו למעמקי הבונקר במפעל. פחדתי מאוד שיתפסו אותן ולא נפגש שוב. אמא אמרה שאם לא תחזור עלי להתנהג כילדה בוגרת. אך הכל עבר בשלום, ובערב שחזרה התחבקנו והתנשקנו בהתרגשות גדולה. 
כעבור 4 ימים הוברחתי גם באותה דרך, בסתר. היה קור עז, מצדדי שמעתי את קולות הגרמנים עם הנשקים השלופים, כלבים נבחו, ראיתי את תחתיות המעיל של חברותיה של אמא, אסור היה לי לדבר ונשמתי בשקט. הפחד היה נורא. לו היו מגלים אותי היו יורים בנו במקום. הצלחנו להגיע למפעל, ומשם למטבחון בריצה, פתחנו את האשנב, ו'נפלתי' לבונקר. הפגישה עם אחותי היתה מרגשת מאוד. ימים שלמים ניקינו זו את זו מהפשפשים והכינים שהיו עלינו מהגטו". 
שתי הילדות הקטנות בנות ה-6 וה-7 חיו בבונקר בשטח 2 מטר, שהיו בו מזרונים, ברז מים ושירותים. לבד ובדממה. "חיינו בעצב, קור ובדידות. אמא הבריחה לנו אוכל דרך האשנב שפתחה בסתר פעם ביום, טפסנו על כסא כדי לקחת את האוכל. לא דברנו, להרף עין נפגשו העיניים, וזהו. חיינו בתנאים איומים. בקושי יכולנו לזוז, והגוף התנוון. בימי ראשון שהמפעל היה סגור דוד סלו וחבר פולני הוציאו אותנו לזמן קצר לגינה ליד המטבחון, התחבאנו בעשב, שלא יראו אותנו, נשמנו אויר, וחזרנו לבונקר החשוך". 
כעבור 10 חודשים בבונקר התרחש רצח המוני בגטו. הגרמנים טבחו ביהודים, ושלחו אלפים על משאיות למוות. "אבי נשלח למחנה השמדה בז'בניה, שם נרצח ונקבר בקבר אחים", היא מתארת בכאב. "אמא היתה במפעל, וחלצה אותנו מהר, לפני שהגרמנים הספיקו להגיע. מנהל המפעל, אדם גרמני טוב, דאג להביא לנו אישה פולניה שמעבירה גבולות, ונתן לאמא כסף לשלם למלווה". 
האם ובנותיה נמלטו מאימת הגרמנים, בהנחיית המלווה מאותו שלב התחזו לפולניות נוצריות כפריות, התלבשו והסתרקו בהתאם, כדי לשרוד. ברכבת הגיעו לתחנת הגבול בסלובקיה, ומשם עם מלווה חדש חצו הרים ויערות עד לעיר קשרמוק. משם הוברחו עם פליטים נוספים בעגלה, מכוסים בקש, עד לגבול סלובקיה –הונגריה, התחבאו אצל משפחה מקומית שבוע, והועברו לתחנת הרכבת לבודאפשט. בהונגריה קבלנו תעודות זהות חדשות עם שמות חדשים פולנים, וגיל אחר. 
"נשארתי בחיים בגלל שענדתי צלב קרס, למדתי להצטלב, והתחזיתי לילדה נוצרה", מתארת אנקה. "חיינו בזהות בדויה, הפכנו למשפחה פולנית נוצריה בשם ירוסלבסקי. שמי, חנה, הוחלף לאנקה, והשם מלווה אותי עד היום. אחותי רחל קבלה את השם רוזה. אמי רגינה, נקראה הלנה. אמא החליפה את הזהב שהחביאה בשרשראות וצלבי קרס. התחלנו לענוד צלבים, למדנו תפילות נוצריות מהבייבל הנוצרי, למדנו להצטלב. התנהגנו כמו משפחה של גויות נוצריות אחרת לא היינו שורדות". 
הן גרו בכפר מישקה בהונגריה, כשהן לא יודעות את השפה "אמא שכרה חדר בכפר, ועבדה בכרם עד שהתמוטטה, ולא יכלה לעמוד בכך. לא היה חשמל, וישנו שלושתנו במיטה אחת קטנה, עם סיר לילה, בלי חשמל. התנאים היו פרימיטיביים מאוד. התרוצצתי בכפר עם שרשרת ועליה צלב קרס. שאפנו את אוויר החופש, בגלל שהגרמנים טרם הגיעו". 
לאחר שהאם קרסה, יהודי פליט בכפר סדר לה עבודה בבישול, וכך היה למשפחה הקטנה אפשרות להתגורר בחדר מרווח יותר עם מטבח, ומזון זמין. 
וגם לשם הגיעו הגרמנים. בדצמבר 1944 בחורף מושלג, אחרי שנתיים רגועות יחסית בכפר, החליטו הגרמנים להעלות את כל הפליטים, יהודים ונוצרים פולנים גם יחד למשאית. "המשאית עצרה במחנה מאולתר, מגודר, מוקף חיילים, ללא אוכל ושתיה, ללא מקום שינה. התוכנית היתה להעלות אותנו על רכבת למחנה ההשמדה אושויץ. היינו המשלוח האחרון, וידענו שזה הסוף שלנו". 
למרבה המזל, המלחמה בדיוק הסתיימה. כוחות בנות הברית הגיעו, והבריחו את החיילים הנאצים. המשלוח לאושויץ בוטל, הפליטים נצלו בנס. 
האם ובנותיה חזרו לבודפשט ההרוסה. "אחותי ואני גרנו בבית יתומים, כי התנאים לא אפשרו לאמא אף להאכיל אותנו ולטפל בנו. בבית היתומים היה איום ונורא. אמא בקרה מדי פעם אותנו, וראתה שידי שותתות דם, ספרתי לה שאני נושכת את הידיים מרוב פחד, רעב ודכאון. אמא התחלחלה, ומיד הוציאה אותנו משם. עם משפחות נוספות עברנו לוינה באוסטריה. גרנו שם חמש שנים, ויכולנו לחיות בזהות האמיתית שלנו. חזרנו בגלוי ליהדות". 
בשנת 1950, בגיל 15 עלתה עם אחותה רחל לארץ ישראל, והן גרו בקיבוץ חולדה. אנקה ואחותה היו מ"ילדי עליית הנוער". הן השתלבו במהרה, למדו ועבדו בענפי הקיבוץ, והחלו לחיות כנערות בנות גילן. "התחלתי להרגיש שאני שייכת לארץ הזאת, למרות כל הקשיים שעמדו בדרכי. התרגלתי לחיים החדשים", אומרת אנקה. 

לכתבה המלאה

מקור וקרדיט : מירית אזרחי, עיתון פלאשנט, חדרה