ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 26 ביולי 2020

סיפור חייו של פרופסור מאיר וילצ'ק כילד בשואה

 

ניצול השואה מאיר וילצ'ק נמלט כילד עם אמו ואחותו מאזור פולין שנכבש על ידי הנאצים. אביו נספה בשואה. פרופ' וילצ'ק היה ראש המחלקה לביופיזיקה ודיקן הפקולטה לביוכימיה וביופיזיקה במכון ויצמן. מחקריו בתחומים אלה הובילו ליצירת טכנולוגיות ביוכימיות מהפכניות שהאיצו פיתוח תרופות רבות. פרופ' וילצ'ק הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס וולף, פרס ישראל ופרס א.מ.ת.

מאיר וילצ'ק נולד בוורשה בשנת 1935, בחג הסוכות. אביו אליעזר היה רב קהילה בוורשה. בילדותו של מאיר עברה המשפחה לגור בעיירת הולדתה של האם רחל, אוסטרוב מזובייצקה (Ostrów Mazowiecka), כ-100 ק"מ צפונית-מזרחית לוורשה. מדי פעם התגוררה המשפחה לתקופות קצרות בבית הסבתא, אמו של האב, שהמשיכה לגור בוורשה

בספטמבר 1939, עם פלישת הגרמנים לפולין, הופצצה אוסטרוב מזובייצקה.

אמא, אחותי הגדולה שרה ואני ברחנו לשדה, אבל המטוסים הגרמנים ירו דווקא על האנשים בשדה. הסתתרנו מאחורי בית שימוש

אחרי הכיבוש הגרמני המשכתי ללכת ל"חדר". בת דודתי סוניה לקחה אותי יום אחד מן ה"חדר" וקצצה לי את הפאות. מאז אין לי פאות. סבא מאוד התרגז. סוניה אמרה לו: למה אתה מסתיר את הזקן?

יהודים רבים ברחו מאוסטרוב לזמברוב (Zambrów, כ-50 ק"מ צפון-מזרחית לאוסטרוב) שהיתה בצד הרוסי, אך מאיר, אמו רחל ואחותו שרה נשארו באוסטרוב בתקווה להגיע לוורשה ולהתאחד עם האב

לא הצלחנו להגיע לאבא. אמא החליטה לעבור לצד הסובייטי ומשם לנסות להגיע לוורשה. הגענו לעיר סלונים שבבלרוס ומשם ניסינו לנסוע לוורשה. המשטרה הסובייטית עצרה אותנו. הקומיסרית הרוסית התחננה בפני אמא שתיקח את הדרכון הרוסי, כי אם לא תיקח היא מסכנת את עצמה ואת הילדים. אמא סירבה

באחד מלילות יולי 1940 הועלו מאיר, אמו ואחותו על רכבות משא שהסיעו אותם מזרחה וצפונה, אל עומק שטחי ברית המועצות, וזאת למרות שהיו ללא דרכון סובייטי. הרכבות נסעו 11 יום, בלי שירותים וכמעט בלי אוכל ומים, עד ארכנגלסק (Arkhangelsk) שלחופי הים הלבן, סמוך לחוג הקוטב הצפוני. משם הפליגו מאיר, אמו ואחותו על רפסודה, מאות קילומטרים בים הצפוני, לכיוון מזרח, עד שהגיעו לקטנגה (Khatanga). בקטנגה התגוררו השלושה בצריף עץ, במחנה ששכן ביער

גרנו שבעה אנשים בחדר, היה קר מאוד והיו יתושים רבים. התושבים הבעירו אש מעצים כדי לגרש את היתושים. פליטים רבים, בהם אמי, נשלחו לעבוד בניסור עצים. אנשים מתו ללא הרף ממחלות ומרעב

אמו של מאיר נפצעה והועברה לעבודות פחות קשות מבחינה פיזית. בספטמבר 1940 החלו הלימודים. שרה הלכה לבית הספר ומאיר נשאר בחדר ועזר לאמו בעבודתה - ניקוי בתי שימוש, שלקראת החורף כבר היו קפואים. "כך הצלתי את אמא שלי", מספר מאיר.

לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 השתנה היחס לאזרחים הפולנים במחנה. רבים ביקשו לעזוב את המחנות ועזיבתם אושרה. מאיר, אמו ואחותו הגיעו באוניה ובכלי תחבורה נוספים לצ'ליאבינסק (Chelyabinsk) שבדרום רוסיה, לא רחוק מגבול קזחסטן

הבבושקות [הסבתות הרוסיות] היו מאוד ידידותיות כשראו אשה עם שני ילדים, והיו מזמינות אותנו הביתה, נותנות לנו לישון וחולקות אתנו אוכל. גרנו שם די הרבה זמן

בסוף 1942 אמא החליטה לנסוע לכיוון אירן, כדי לנסות להגיע לארץ ישראל, שם גרה אחותה. עלינו לרכבת שנסעה דרומה. כדי להתקיים, מכרה אמא דברים שאספה בתחנות. למשל, מלח היה נפוץ בתחנה אחת וחסר בתחנה אחרת

הגענו לטשקנט בלילה. היה גשום וקר מאוד. אמא החליטה לא לרדת מהרכבת ולהמשיך עם הרכבת. באחד הלילות ירדנו מהרכבת כי אמא רצתה להשיג קצת אוכל. היא השאירה אותנו בחוץ והתחיל לרדת שלג. אמא חזרה לתחנה ולא מצאה אותי ואת אחותי כי נרדמנו והתכסינו בשלג. אחד העובדים ראה גבעה קטנה. הוא פיזר את השלג ומצא אותנו

מאיר, אמו ואחותו הגיעו לקולחוז בקלינין (גוליסטאן) שבאוזבקיסטן, שם התגוררו בצריפים. האם החלה לעבוד בשדות כותנה. לאחר תקופה קצרה הועלו השלושה על רכבות שנסעו צפונה, לכיוון סיביר. עקב התנאים הקשים על הרכבות נספו רבים מנוסעיהן. לבסוף הגיעו השלושה לאוש (Osh) שבקירגיסטן ושם שוכנו בקולחוז, בתנאי מגורים קשים

האם החליטה לברוח והשלושה הגיעו לנוקט (Nookat), מרחק עשרות קילומטרים. לאחר חודש של לינה בחוצות השיגה האם דירת חדר למאיר, לשרה ולה

בנוקט התרכזו כמה יהודים והקימו בית ספר. כל הילדים מגיל 6 עד 17 היו בכיתה אחת. אמא קיבלה עבודה כתופרת בשביל הצבא האדום

ב-1943 היה רעב גדול. הרעב היה כל כך קשה שביקשו מאתנו לעשות את צרכינו בחוץ כדי שיהיה לכלבים מה לאכול. אספנו עשבים, בישלנו אותם ואכלנו. בשביל לחמם בחורף הייתי קם כל בוקר בשעה חמש ויוצא אחרי הפרות למרעה. כל פעם שראיתי פרה מרימה את הזנב הייתי רץ עם דלי כדי לתפוס את הצואה. הייתי צריך להילחם בנערים אחרים שביקשו גם הם להשיג את הצואה. הייתי חוזר הביתה, מערבב את הצואה בקש, מכין פיתה ומדביק לקיר לייבוש. זה שימש אותנו להסקה בחורף. בקיץ היה יותר קל כי היו פירות

אנשים חלו במחלות שונות: טיפוס, גרדת ועוד. אמא חלתה, בטנה התנפחה ואשפזו אותה בצריף שנחשב לבית חולים. הרופאים הודיעו לנו שאם לא נשיג לה אוכל יותר טוב, כמו חלב, היא תמות. הסתובבתי בין היהודים והקירגיזים וביקשתי קצת חלב ואוכל בשביל אמא. הילדים הקירגיזים היו מתנפלים עלי ומנסים לקחת את האוכל. נלחמתי בהם והייתי מגיע לבית החולים שרוט, אבל לא ויתרתי על האוכל. אחרי חודש אמא הבריאה. כך הצלתי את אמא בפעם השניה

בתחילת 1946 חזרו מאיר, אמו ואחותו לפולין ברכבת. מאיר ואחותו שוכנו בדירה של גרמנים בשצ'צ'ין. האם השאירה את מאיר ואחותו עם השכנים ונסעה ברכבת לאוסטרוב מזובייצקה ולוורשה, על מנת לחפש קרובי משפחה. ביולי 1946, בעת היעדרה של האם, התחולל פוגרום קיילצה. מחשש לחייהם של מאיר ואחותו החליטה הסוכנות היהודית להעביר אותם לברלין. הקשר עם האם נותק אך לאחר שלושה חודשים הופיעה האם בברלין. היא לא מצאה זכר לבני המשפחה באוסטרוב מזובייצקה ובוורשה. לפי המידע שאספה, כולם נספו בשואה או נרצחו בידי פולנים לאחר השחרור. אביו של מאיר, אליעזר, נרצח במחנה הריכוז פלוסנבירג ב-1945. מספרו היה 16629. נרצח גם דודו של מאיר, הרב שמשון שטוקהמר, שהיה בין תומכי מרד גטו ורשה.

מאיר, אמו ואחותו שוכנו במחנה של אונר"א בוואסראלפינגן (Wasseralfingen). שם החל מאיר ללמוד. ב-1949 עלו מאיר, אמו ואחותו לישראל באוניה גלילה ונשלחו למעברת "הרמה" (כיום אזור שכונת אושיות ברחובות). "גרנו שנה וחצי באוהל והתחלתי ללמוד באופן מסודר: בבית הספר העממי ובתיכון."

מאיר שירת בחיל האוויר ולאחר מכן למד כימיה ופיזיקה באוניברסיטת בר-אילן והצטרף לסגל המחלקה לביופיזיקה במכון ויצמן. לימים היה מאיר ראש המחלקה לביופיזיקה ודיקן הפקולטה לביוכימיה וביופיזיקה במכון ויצמן. מחקריו של פרופ' מאיר וילצ'ק עוסקים בין היתר בזיהוי ביולוגי ובזיקה ביולוגית. פרופ' וילצ'ק היה ממפתחיה של שיטה כימית להפרדת חלבונים המצויים בתערובת, זיהויים וקביעת כמותם (שיטת כרומטוגרפיית הזיקה). הוא חקר והרצה במוסדות מדעיים ברחבי העולם ופרסם מאות פרסומים מדעיים. פיתוחיו בתחומי טכנולוגיות בידוד החומרים והאבחון קידמו את מדע הרפואה והובילו להקמת חברות עתירות ידע ברחבי העולם

פרופ' מאיר וילצ'ק זכה לתארי דוקטור לשם כבוד ממספר אוניברסיטאות בארץ ובעולם ולפרסים רבים, בהם פרס וולף לרפואה, פרס ישראל לביוטכנולוגיה ופרס א.מ.ת. בכימיה. בין יתר תפקידיו הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, חבר כבוד באגודה של הכימאים הביולוגיים בארצות הברית וחבר באקדמיה לרפואה של האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית

מאיר ואחותו שרה מסרו דף עד לזכר אביו אליעזר שנרצח בשואה ודפי עד לזכר קרובי משפחה נוספים.

בשנת 2016 נפטר נכדם של מאיר ואסתר, עז אברהם שמעון ז"ל, ממחלת הסרטן, והוא בן 15.

למאיר ולאסתר לבית אדליס שלושה ילדים - אלי, יעל וחגית – שמונה נכדים ושבעה נינים

להמשך סיפור החיים באתר יד ושם

מאיר וילצ'ק  | www.yadvashem.org

 

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

בצילום : מאיר וילצ'ק בעת טקס קבלת תואר הדוקטור ממכון ויצמן, 1966. עם אשתו, אסתר אדליס וילצ'ק 


ילדים, זה מה שאוכלים היום, ילדים בגטו לודז'



מאת : גדי כפיר , מחבר הספר עבודה לא משחררת: עבודת ילדים בכפייה בגטאות


*
למשטרת הסדר בגטו הגיע ילד בן שמונה כשתלונה בפיו על כך שהוריו לא מוסרים לו את הלחם המגיע לו. הוא תבע לחקור ולהעניש אותם...


*
ב-23.2.41 התגלתה גוויית ילד בן שבע מוטלת בבית עזוב בגטו לודז'. התברר כי אביו רצה להשתמש בכרטיס המזון שלו לאחר מותו. האב נעצר.


בשנת 43' נשלח שלמה בן ה-10 לעבוד במחלקת המתכת. הוא המתין שתורו יגיע לחלוקת מרק מהסיר הענק, ובדמיונו דמה שתהיה עבורו מנה מיוחדת כשיקבל מרק עם כמה תפוחי אדמה. בצד עמד וספר כמה יש אצלו, את המספר שמר בסוד ולא סיפר לעובדים האחרים. באוגוסט 44' הגיע תורו לאושוויץ, בודד התקדם ושפתיו לחשו, "אימא, אימא."


הקיצוץ המתמיד שחל במנות המזון הוציא אנשים לחפש אוכל בכל מקום, גם בגינות המדולדלות. כל ירק אכיל, גידולי פרא או שאריות שתילים – הקיבות הריקות היו מוכנות לקבל כל דבר, ולו מספר עלים שיאריכו חיים לעוד כמה שעות. אנשים וילדים עמדו שעות רבות בקור מקפיא, לבושים בלויים, שלא לדבר על ניקיונם, ממתינים לחלוקת ירקות. קשרים עם אנשי משטרת הסדר אפשרו קיצור התור לאותם פרוטקציונרים. איסוף הקצבה לתקופת החורף של כ-20 ק"ג לפת או תפוחי אדמה, עשויה הייתה לארוך חצי יום. 

מי שקיבל את ההקצבה בדרך כלל לא היה מסוגל לשאת על גבו 20 ק"ג  או 40 ק"ג, ולכן גרר שק מרופט מלא חורים. מדי פעם נקרע השק והתוכן נשפך החוצה ולעיתים נפל לבור ביוב או לתעלת מים מרופשים. למאושרים בודדים הייתה עגלת ילדים הרוסה ומרופטת, וכשמו עליה שק היא קרטעה והתפרקה. מכל מה שקיבל הרעֵב כדי להביא לביתו מה נשאר אחרי מסלול כזה?


מקור : כרוניקה של גטו לודז'
מקור וקרדיט : גדי כפיר


יום רביעי, 22 ביולי 2020

תגלית בנעל של הילד שנרצח באושוויץ: שלושה מסמכים

במהלך עבודות שימור שנעשו במוזיאון שבמחנה ההשמדה אושוויץ, התגלו באקראי שלושה מסמכים היסטוריים שונים שהוחבאו בתוך נעל של ילד בן שש, שהייתה בתצוגה. כך התגלה שמו של הילד, תאריך הולדתו והיום שבו נרצח, לצד שני מסמכים של יהודים אחרים מהונגריה.


הילד ואמו נספו - האב שרד

 בהודעה שפרסם מוזיאון אושוויץ נכתב כי הילד עמוס חי בפראג. ב-10 באוגוסט 1942 הוא נכלא עם הוריו, לודוויג ואידה, בגטו טרזינשטט שליד פראג - ומשם גורשה המשפחה לאושוויץ. "מהמסמך ששרד עולה כי האמא והבן גורשו באותו טרנספורט, ב-4 באוקטובר 1944 - ושניהם ככל הנראה נרצחו בתאי הגזים אחרי הסלקציה", אומרת חנה קוביק ממוזיאון אושוויץ.
"אנו מניחים שהאמא הייתה זו שהחביאה את המסמכים בתוך הנעל. האב גורש בטרנספורט אחר. אנו יודעים שהוא הועבר מאושוויץ לדכאו ב-10 באוקטובר 1944, ושוחרר במחנה העבודה קאופרינג". בסך הכל שלחו הגרמנים 24 טרנספורטים של מעל 46 אלף יהודים מגטו טרזינשטט לאושוויץ. כ-18 אלף מהם נשלחו למחנה משפחות מיוחד בסקטור BIIb במחנה אושוויץ 2 בירקנאו.

יום ראשון, 19 ביולי 2020

מי יזכור את ארתור וסרמיל?



כ-5,000 צופים בממוצע היו מגיעים בימי שבת לאצטדיון הכדורגל העירוני בבאר שבע כדי לצפות במשחק של קבוצתם האהודה. לא רבים מהם ידעו שהאצטדיון בו הם יושבים, הקרוי על שמו של ארתור אהרון וסרמיל, צופן בחובו סיפור על ילד קטן שנספה בשואה. האצטדיון הזה כבר איננו פעיל – אם כן, מי יזכור את ארתור?
ארתור וסרמיל נולד ב-1936 בוורשה, פולין. בן יחיד ללילי ואייזק וסרמיל. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ההתחלה הרגועה, האווירה השקטה והבטוחה לא רמזה על שעתיד היה להתרחש. המפנה שתוצאותיו על העם היהודי היו הרות הגורל, השפיע גם על משפחת וסרמיל מפולין. בשנת 1943 המשפחה נשלחה למחנה מיידנק, מחנה בו נרצח ארתור, כשנזרק לבור כאילו היה צעצוע שאף אחד לא חפץ בו. נשמתו הטהורה של הילד בן השבע נגזלה מעולם החיים ובאותו רגע החליטה לילי אימו, שלא תביא עוד ילדים לעולם. אף תמונה של ארתור לא שרדה את הטבח הנוראי, אבל אימו, לילי פרידמן וסרמיל, לא הייתה מוכנה שזיכרון בנה ייעלם.
לילי הועברה למחנה אושוויץ ובכך נפרדה לעולמים גם מבעלה אייזק. ב- 18.1.1945 פונתה מהמחנה אל גרמניה. לימים, עם סיום המלחמה, החליטה לילי לעלות לארץ ישראל עם חבריה השורדים: "ידידי אז, ובעלי לעתיד, סלומון פרידמן ואני נסחפנו בזרם העולים לישראל, אז נפגשנו אנו לראשונה עם דר' דוד פסט שגם הוא עלה מפולין כשהקשרים מתהדקים וידידות אמיצה נקשרת בין משפחותינו".
מאוחר יותר שימש דר' פסט כרופא של הפועל באר שבע בין השנים והיה זה שהכיר ללילי את עולם הכדורגל. לעיתים היו משוחחים על ארתור: "היא הייתה זורקת משפטים פה ושם על בנה ואני הייתי מזכיר לה את ארתור כי הייתי קרוב לו מאוד בגיל שהוא היה אמור להיות". בדצמבר 1988, שש שנים אחרי שאיבדה את בעלה השני, סולומון, החליטה לילי להנציח את זיכרון בנה ותרמה כספים רבים לשיפוץ אצטדיון הכדורגל המיתולוגי של בירת הנגב. "אני זוכר את הטקס של הענקת השם לאצטדיון הכדורגל בבאר שבע. אמרתי ללילי שאחד הדברים היפים ביותר יהיה להנציח את שמו בכך שהאצטדיון ייקרא "וסרמיל" ויקימו קבוצה של נערים וילדים שהיא תהיה הספונסרית שלה", סיכם דר' פסט.
עשר שנים מאוחר יותר נפטרה לילי פרידמן וסרמיל והשאירה את חובבי הכדורגל ואת השחקנים להתרוצץ על הדשא בבירת הנגב כשמרביתם אינם יודעים את מקור השם של האצטדיון. ב-30 במאי 2015, התקיים באצטדיון וסרמיל המשחק האחרון, ובספטמבר 2015 נחנך בעיר אצטדיון חדש, הכולל מתחם אימונים "וסרמיל", הממשיך להנציח את הילד ארתור וסרמיל אשר נרצח בשואה. בשנת 2017 נקרא על שמו של ארתור גם רחוב בעיר באר שבע .
"ילדים, ובעיקר אם קטנים הם, כמעט שלא יותירו אחריהם עקבות...
הם לא נוהגים לכתוב מכתבים, ואינם משאירים עדויות בכתב או בעל-פה. אין הם מנסחים מסמכים, חוזים או קבלות, ואין ברשותם חפצים אישיים בעלי ערך.
הם לא נחרתים בזיכרון בשל מנהג או הרגל מסוימים במסגרת הקהילה, חבריהם ספורים ואף הם ילדים. הם חיים בצמוד למשפחותיהם, להוריהם, לאחיהם. התצלומים שבהם הם מופיעים הם תצלומי משפחה, וניתן לזהות בהם, אף זאת בקושי, את המבוגרים בלבד.
ואם נעלמים המבוגרים יחד איתם, איש לא יביא אותם בחשבון, לעולם, אף לא במחשבה חולפת..."

מתוך 1,000 ילדים שרדנו רק 26: אריה פינסקר

שורד השואה מאושוויץ אריה פינסקר מהיוגב

"יוצאים ליער ל'קבר אחים', שם אנחנו עושים טקס ואחר כך יוצאים לטרבלינקה שם נרצחו 870 אלף.

היתה שם שיטת הרג שונה על ידי עשן שיוצא מהאגזוז של הטנקים לתוך תאי הגזים. המוות בשיטה הזו היה הרבה יותר ארוך ואכזרי.

 אני מספר את הסיפור הזה בצורה שונה לבני הנוער לעומת כוחות הביטחון איתם אני מרחיב יותר לעומק ומכניס אותם לכל הפרטים של העבר שלי כילד שמגיע לתוך הגיהנום הזה. ילד שצריך להתמודד עם אובדן של שישה אחים ואחיות, הורים ומשפחה רחבה. להתמודד בניסוי בבירקנהיים, שם לקחו 1,000 ילדים בני 16-13 ורצו לבדוק כמה זמן הם יצליחו לחיות בתנאים קשים מאוד של רעב, מכות וניסויים. "מתוך 1,000 ילדים שרדנו רק 26", מגולל פינסקר רק חלק קטן מהתלאות שעבר.

שורד השואה אריה פינסקר אף העלה את סיפור חייו על הכתב. בספרו 'כל עוד בלבב פנימה', שיצא לאור לפני למעלה משלוש שנים, הוא מגולל סיפור מרתק על ילדותו בשואה שבמהלכה נרצחו הוריו, אחיו ואחיותיו במחנה ההשמדה אושוויץ, ומתאר את הדרך שבה ניצלו חייו בנס פעם אחר פעם...

מקור

כל עוד בלבב פנימה – אוריון , הוצאה לאור

 בגיל 14 נכנס פינסקר עם משפחתו בשערי מחנה אושוויץ. בדקות שלפני הסלקציה  עוד החזיק בידו של אביו, אבל אז ניתקו ידיהם והוא הלך לאיבוד בין כל אלפי האנשים שהיו שם. "באושוויץ הייתי חלק מניסוי של ילדים, שהגרמנים רצו לבדוק כמה זמן הם יכולים לעבוד בעבודות פרך", החל פינסקר לספר. "הגרמנים רצו לנצל את כל הילדים שנשארו שם בלי הוריהם, עד שימותו. במשך ארבעה חודשים שהיתי שם. מתוך כ־1,000 ילדים שרדו כ־350. היינו כבר באפיסת כוחות מוחלטת, שלדי עצמות. הייתי מיועד להמתה, אבל חיי ניצלו. הסיפור הזה כתוב בספר".

 מאושוויץ עבר פינסקר יחד עם אחיו, המבוגר ממנו בשנתיים, ועם עוד 26 ילדים, לעבודות במחנה ריכוז בגרמניה. "עבדנו שם רק בבגדי אסיר – בלי סוודר ובלי מעיל. בעצם, בלי כלום… מי ששחרר אותנו היו האמריקאים. אני לא זוכר את השחרור עצמו. כבר לא הייתי מסוגל להגיב, כי הייתי באפיסת כוחות. לא יכולתי לתפוס ששחררו אותנו. שרדתי באותה תקופה הרבה בזכות אחי הגדול".

מקור

ראו גם :

קורות חיים – אריה פינסקר – ניצול שואה

 

סא"ל אילן יצא עם אביו למסע בפולין: "מצדיע לך על היותך אדם" | .

 

 



יום שני, 13 ביולי 2020

הפעוטה מרים קמה (בוז'נקה) ומשפחתה : בריחה ממחנות הרכוז והחיים במהלך המלחמה




מאתמרים קמה (בוז'נקה)
ארץ לידהסלובקיה  Slovakia
ילדות בעיירה ביטצ'ה בצ'כוסלובקיה והעלייה לישראל
 שמי מרים קמה ונולדתי בעיר ביטצ'ה שבצ'כוסלובקיה (בשנת 1993 צ'כוסלובקיה התפרקה לצ'כיה וסלובקיה).  סבתא שלי מיקה נולדה בשטח של סלובקיה) בתאריך 4.6.1942, בזמן מלחמת העולם השנייה.
להוריי קראו: לאבי – וויטך לנג, לאמי: אליזבת לנגובה (בצ'כיה ובסלובקיה שם המשפחה של הנשים תמיד ייגמר ב-"ובה"). הייתה לי אחות אחת ששמה: לידיה לנגובה. להוריי הייתה חנות לציוד משרדי בביטצ'ה וגם היה להם עובד בחנות, ובנוסף היה להם בית דפוס גדול.
 זמן קצר אחרי שנולדתי הנאצים לקחו את אבי וסבי קרול גרינוואלד למחנה הריכוז "מיידנק" שבפולין ומשם לא חזרו. לאחר תקופה קצרה הגרדיסטים שהיו העוזרים של הנאצים בסלובקיה שלקחו רק יהודים לקחו את אמי, אחותי ואותי למחנה הריכוז והעבודה "סרד" שבסלובקיה. במחנה היינו שנתיים וחצי ובתאריך 29 באוגוסט 1944 פרץ המרד הסלובקי והמחנה עבר לידי המשטר הסלובקי ופתחו את שערי המחנה ליהודים. רבים הצליחו להימלט וגם אנחנו. הלכנו מרחק רב בכדי לברוח והגענו קרוב לעיר "ניטרה" והגרדיסטים הצליחו לתפוס אותנו עוד הפעם והכניסו אותנו למחנה בעיר "ניטרה".
 במחנה זה שהינו זמן קצר והצלחנו לברוח כי לאמי היו עטים מהחנות שהיו להם חודי זהב. במשך היום אמא הייתה לוקחת אותנו לטיול בחצר המחנה והיינו הולכות קרוב לשומרים. אמא ניגשה לשומר אחד ואמרה לו שאני לא מרגישה טוב ובכדי לצאת היא שיחדה אותו בעטים. השומר נתן לנו לצאת וכמובן שברחנו. הלכנו מרחק רב ופתאום נתקלנו ביער והחלטנו להיכנס ולישון שם. אני ישנתי בידיים של אמי ואחותי ישנה לידינו. בבוקר למחרת המשכנו ללכת ופתאום נתקלנו ביער אחר ועוד הפעם נשארנו לישון שם. למחרת המשכנו ללכת והגענו לכפר שקוראים לו "ברזובה פוד בראדלום" ששם גרו הרוב מדת "פרוטסטנטים׳׳. עברנו בין הבתים כדי לבקש אוכל ומים וכל המשפחות נתנו לנו. היו שתי משפחות שהציעו לנו להישאר לישון אצלם, עד שהגענו למשפחת אוטפקובה וגם הם הציעו לנו להישאר לישון שם ושם נשארנו עד סוף המלחמה. במשפחה היו שני בנים בסביבות גיל 16 או 18 והם מאוד אהבו אותי ודאגו לי ולימדו אותי קרוא וכתוב. אמי עבדה כעוזרת בבית ואחותי עבדה בבית של משפחה אחרת.
יום אחד באו הגרדיסטים לסיבוב בכפר כדי לראות אם המשפחות מחביאות יהודים ובאו למשפחה שאנחנו גרנו אצלה ואותה משפחה הייתה מאוד ידועה בכפר. אנחנו התחבאנו בתוך ארון עם שלוש רגליים וכשאנחנו התחבאנו שם הוא התנדנד בלי הפסקה. הגרדיסטים פתחו את דלת אך לא בדקו בתוך הבית ולבסוף הם הלכו ואנחנו ניצלנו. בסוף המלחמה עזבנו את המשפחה, הודנו להם על כך ששמרו עלינו ושנתנו לנו יחס יפה. לאחר מכן נסענו בחזרה לביטצ'ה, איפה שהיה לנו את הדירה ואת החנות המשרדית.
כשהגענו לביטצ'ה ראינו שמשפחה אחרת גרה לנו בדירה ולא היו מוכנים לצאת מהדירה שלנו. בגלל שלא היה לנו איפה לגור, חברים קרובים הזמינו אותנו לגור אצלם ואנחנו הסכמנו. גרנו בתוך חדר קטן עם חלון אחד ובצד אחד הייתה ספה אחת ובצד השני הספה השנייה והארון היה מול החלון. אמי ואני נשארנו לגור שם ודודי לקח את אחותי כדי שתגור אצלם (בבית של דודי ושל דודתי) בסטרקוניצה שבצ'כיה. המשפחה דאגה לנו גם לאוכל ולמים כי לא היה לנו כסף כדי לקנות. אחרי כמה ימים מישהו כנראה זיהה שאנחנו חזרנו להתגורר בביטצ'ה, ופתאום באמצע הלילה היו יריות שכוונו לחדר שלנו והתחלתי לבכות. אמי השתיקה אותי. בלילה למחרת ירו לכיוונו עוד הפעם ובבוקר למחרת אמא הלכה למשטרה. כשאמי הגיעה לתחנת המשטרה לפתע נודע לה שאחיו של העובד בחנות שלנו הוא המפקח הכללי במשטרה בביטצ'ה. הוא נתן פקודה לשוטרים האחרים לירות לחדר שלנו בלילה כי הוא רצה שהחנות והבית דפוס יהיו בבעלות אחיו.
המעבר לז'ילינה
 בהיותי כבר ילדה בת שבע אמי החליטה לעבור לעיר קרובה בשם ז'ילינה. בז'ילינה הקהילה היהודית עזרה לנו למצוא דירה לגור בה ולבסוף קיבלנו דירה קטנה מאוד שהייתה במרתף. אמא הייתה חברה במפלגה קומוניסטית ועבדה שם במשרדים והם עזרו לנו למצוא דירה יותר טובה. בז'ילינה המשכתי ללמוד בבית ספר עממי חמש שנים ולאחר מכן בחטיבה שלוש שנים. בעיר ז'ילינה הייתי חברה בתנועת הנוער "פיוניר". במקום ללמוד בתיכון התקבלתי לאקדמיה למוזיקה בעיר הבירה פראג למשך חמש שנים (פראג הייתה עיר הבירה של צ'כוסלובקיה). חוץ מלימודי נגינה למדנו כל יום מקצועות כמו שמלמדים בבית ספר. גם בעיר פראג המשכתי בתנועת הנוער "פיוניר" והייתי יושבת ראש בתנועה במשך שנתיים לאחר שעבדתי קשה בתנועה. מטעם התנועה שלחו אותי ועוד שתי בנות לייצג את המדינה ברוסיה, במחנה בינלאומי בעיר ארטק. היינו שם ששה שבועות. שם נפגשנו אישית עם יורי גגארין שהיה קוסמונאוט סובייטי והוא האדם הראשון ששהה בחלל, והראשון שחג סביב כדור הארץ. בשנת 1965 סיימתי ללמוד באקדמיה למוזיקה ובסוף חודש דצמבר 1965 עליתי עם אמי לארץ ישראל.
העלייה לישראל
 בדרך לישראל עצרנו ביוון, באתונה למשך שבוע וכשהגענו לבית מלון הסוכנות נתנה לנו חיסונים נגד מחלות והראתה לנו את העיר. אחרי שבוע המשכנו לארץ ישראל, וכשהגענו הסוכנות חיכתה לנו בשדה תעופה ושם שאלו אותנו באיזה איזור אנחנו רוצים לגור, צפון, דרום או מרכז. הייתה לנו משפחה קרובה שגרו בבני ברק, אז רצינו לגור במרכז, קרוב אליהם. הסוכנות נתנה לנו דירה קטנה בקיראון. מפני שלא ידעתי עברית הסוכנות שלחה אותי ללמוד את השפה העברית באולפן אקדמי בירושלים למשך חצי שנה. בכל יום שישי הייתי חוזרת הביתה לבקר את אמי וביום ראשון הייתי חוזרת בחזרה לאולפן. לאחר שסיימתי ללמוד את השפה חזרתי לגור עם אמי בקיראון. כשחזרתי לקיראון, התחלתי לעבוד במועצה וללמד פסנתר ואקורדיון בקונסרווטוריון.
בערך שנה – שנה וחצי לאחר שהכרתי את בעלי לעתיד עברתי לאחר החתונה לגור איתו בחיפה. בעלי יחזקאל עבד כמכונאי ראשי באנייה, אני הצטרפתי אליו להפלגה שאליו יצא. לאחר שחזרנו מן ההפלגה המשכתי ללמד פסנתר ואקורדיון בקונסרווטוריון בחיפה.
לאחר כמה שנים ילדתי את בתי הראשונה ורד, ולאחר כמה חודשים בעלי נשלח מטעם משרד החוץ לברבדוס שבאיים הקאריביים ושם שהיינו חמש שנים. בנוסף על כך, הבאתי לעולם את בני אייל, כבר בתקופה שהיינו בברבדוס. לאחר כמה שנים כשחזרנו לחיפה, שמעתי על קיום התאחדות יוצאי צ׳כוסלובקיה והתחלתי לבקר בפעילותם. בשנת 2000 נבחרתי ליושבת ראש ההתאחדות סניף חיפה והצפון, פעילות בה עסקתי 18 שנה. עקב ביקורי נשיאי וראשי הממשלה של צ׳כיה וסלובקיה הייתי מוזמנת מספר פעמים לכנסת וארוחות ערב אצל נשיאי המדינה שמעון פרס וראובן ריבלין ואף קיבלתי אות הצטיינות ממשלת צ׳כיה ביוני 2017 בפראג. עם צאת בעלי לגימלאות התפטרתי מתפקיד זה. מאז שנולדו נכדותי, אני דואגת ומטפלת בהן. הן מרכז חיי.




ליליאנה רוטנברג , ילדה בת 13 בעבודות פרך במחנה הריכוז וההשמדה מיידנק (עדות)


ליליאנה רוטנברג נולדה בוורשה-פולין בשנת 1928 . בשנת 1940 הועברה לגטו ורשה. בשנת 1943 גורשה  למחנה ההשמדה מיידנק. משם עברה למחנות עבודה. עם סיום המלחמה עלתה ארצה באונייה אקסודוס. עדותה נמסרה רק בתאריך 2000.5.30 .

מקור וקרדיט :

גדעון רפאל בן-מיכאל: מחנה ההשמדה מיידנק המכון ללימודי השואה ע"ש ח.אייבשיץ – חיפה

 

ש: סיפרת שהייתם ארבעה ימים באומשלאגפלאץ (בוורשה) – מה קורה אחר כך?

ת: אחר כך לוקחים אותנו לקרונות. 150 איש לקרון של חיות. צפיפות אימים, אחד דבוק לשני, אין שום אפשרות להתיישב, חנק .

ש: למה?

 ת: אין אוויר. כל כך הרבה אנשים. סגרו את הדלתות ובקרונות האלה יש חלונות קטנים עם רשת, ולאבא שלי היה איזה ברזל, והוא רצה לחתוך את הרשת, ורצה לזרוק אותי מהחלון. ואמר לי: אני אזרוק אותך מהחלון, את לא תקומי הרבה זמן עד שהרכבת תעבור רחוק, רחוק, ואז תקומי ותלכי לכפר. את לא נראית יהודייה, הגויים ייקחו אותך. את תעזרי להם בעבודה ואת תעברי את המלחמה.  אני בטוח שאת תעברי את המלחמה. ואחרי המלחמה אנחנו ניפגש, ואם לא ניפגש פה, ניפגש בעולם הבא.

אבל אנשים ברכבת לא נתנו לו לחתוך, פחדו: אתה מביא עלינו אסון. בשום פנים ואופן לא נתנו לו לחתוך את החלון. היה חנק וכולם היו צמאים מאוד.

זה היה חודש מאי. אנשים היו ... לי יש סימן עד פה. לא יכולתי יותר לעמוד וירדתי.  אז מישהו עמד לי עם העקב פה. סבתא שלי לא הייתה אז זקנה. היא הייתה בת 54 , גם היא ירדה.  הרבה אנשים לא יכלו לעמוד אז עמדו עליהם. כולם רצו לשתות וצעק שצמאים.

פעם אחת אמא לקחה את כל התכשיטים – הגרמנים עמדו על הגג של הרכבת. היא נתנה לגרמני שיביא מים. הוא לקח את התכשיטים והביא בוץ.

אז אבא חשב שהוא מוכרח לעשות משהו. הוא התפשט ערום וניגש לגרמני שייתן לו לצאת. הגרמני חשבמשוגע ונתן לו לצאת. אבא הביא דלי מים ושפך – הרי זה היה בלתי אפשרי שהוא יביא מים לי ולאימא ולסבתא – לא היו נותנים לו.

הוא פשוט לקח את הדלי ושפך על כל האנשים

ש: מאיפה הוא הביא את המים?

ת: מבחוץ, הגרמנים נתנו לו.

 ש: הרכבת עצרה?

ת: כן. זה היה צחוק בשבילם. זה היה בזמן שהרכבת עמדה. היא עמדה הרבה. כי הנסיעה לא הייתה כל כך רחוקה כפי שנסענו הרבה זמן. אז הוא שפך את המים ומצאנו את הבגדים.

עד שהגענו למיידנק  (MAJDANEK)וראינו שסבתא כבר לא נושמת. היא שכבה על הרצפה בקרון.

יצאנו במיידנק וראינו המון ברזים, ורצינו לשתות אין מילים שיכולות להסביר את הצימאון – אבל לא נתנו לנו לגשת לברז.

ש: איפה הייתם?

 ת: במין רחבה במיידנק

ש: ירדתם מהרכבת?

ת: כפי שאמרתי, ירדנו מהרכבת והייתה רחבה. עמדנו והיו שם הרבה ברזים ואסור היה לגשת לשתות, וכולם נורא, נורא צמאים. אז חילקו את הנשים לחוד וגברים לחוד ואמרו שהולכים להתרחץ. עד כדי כך לא היינו מודעים, שלאבא היה סבון ואימא צעקה לו: אל תאבד את הסבון, לא יהיה לנו. אז הלכנו בחמישיות. אני הלכתי ואחריי הלכה אמא והייתה דודה ועוד איזו מכרה.

הלכנו לאן שהובילו אותנו לעשות טוש. הסתובבתי ויותר לא ראיתי אף אחד – לא אמא, לא דודה, אף אחד, כולם נעלמו לי

ש: הלכתם יחד?

ת: בשורה, אני הייתי ראשונה והם היו אחריי, לא הסתובבתי כל הזמן, הלכתי. הייתי בטוחה שהם הולכים אחריי, ואז כנראה לקחו אותם ונשארתי לבד.

זה היה מיידנק. שם היו מביאים אותנו לעבודה – היינו הולכים בשלישיות בשורות, ואם היו פוגשים קבוצה אחרת אסור היה לדבר. היו עוברים גם גברים. זה היה נקרא שדה. הנשים היו בשדה אחד והגברים בשדה אחר. אבל היו מביאים לעבודה ואז היו עוברים על ידם.

בקבוצה אחת פעם ראיתי את אבא, את אמא לא ראיתי יותר אף פעם, ראיתי את אבא.

ש: הכרת אותו?

ת: כן, אחר כך קיבלתי מאבא פתק – זה היה אחרי כחודשיים.

בפתק היה כתוב שצריכים לרשום אנשים שעבדו אצל שולץ. שולץ היה מפעל לתפירה. כמו שאני עבדתי במברשות, היו גם מפעלים אחרים. אבא כתב לי בפתק כשירשמו אנשים שעבדו אצל שולץ, תרשמי. גם אני ארשם ובמחנה אחר ניפגש.

אני באמת נרשמתי ויצאתי משם. אצל הגברים רשמו משהו אחר אז אבא לא יצא.  

במיידנק היו עבודות פרך. היה צריך להביא את האבנים מפה לשם, מריצות מלאות. קודם היה צריך להעמיס אותם וללכת איתם ואחר כך לשפוך. לא הייתה שום מטרה:  להעמיס, במקום אחר לשפוך ואחר כך להביא אותם בחזרה. רק עבודות כאלה. אבל עבודות קשות. לילדה בת 13-14 זו הייתה עבודה קשה מאוד, אבל גם אז לא הייתי רזה והיה לי הרבה כוח, ועמדתי בזה. אני לא זוכרת כמה חודשים היינו במיידנק

ש. את מגיעה למיידנק, סיפרת שאת רואה ברזים – מה עוד את רואה?

ת: רחבה ריקה עם ברזים והמוני אנשים. שם נעשתה החלוקה של גברים לחוד, קבוצות הולכות כאילו להתרחץ, וכנראה שבזמן הזה שאני הלכתי להתרחץ לקחו גם אנשים לגז, כי יותר לא ראיתי את אמא ודודה והמכרים, יותר לא ראיתי אף אחד מהאנשים. ב ין הגברים ראיתי אחר כך עוד מכרים של אבא.

ש: את אומרת שנשארת לבד – לאן לקחו אותכם, למקלחות?

ת: כן. לקחו את כל הבגדים, וכדי שהם לא יעבדו, אז פה תשימי את השמלה ופה את הנעליים. הכל היה מסודר. קיבלתי קבקבים הולנדיים מעץ, שעשו לי חורים ברגליים ושמלה חומה מפריז, מודל לא רגיל, משהו יוצא מן הכלל. שמלה יפהפייה, ארוכה, אבל היות שבשירותים לא היה נייר הייתי קורעת כל פעם חתיכה מהשמלה עד שהשמלה הגיעה עד פה, זה היה חודשים.

ש: תארי איפה ישנתם?

ת: ישנו בבלוקים על דרגשים של שלוש קומות, אחד על יד השני כמו סרדינים. הכרתי שם ילדה שהייתה צעירה ממני בשנה, אבל קטנה ורזה, ממשפחה מאוד מוכרת בוורשה. להורים שלה הייתה רשת של נקניק כשר, מיינר. התחברנו ואנחנו ישנו כל הזמן דבוקות אחת לשנייה.

לא סיפרתי שאיך שלקחו אותנו לטוש, קודם כל לי היה שיער יפהפה, כמו שכמיה על חצי הגב. דבר ראשון, לא לכולם, גילחו לי את הראש

ש: רק את הראש?

ת: רק את הראש. ואני חושבת שזה היה הדבר הכי גרוע שעברתי בחיים, כשראיתי את עצמי באיזו זכוכית. זה היה איום. גם הילדה הזאת, הלינקה, גם לה גילחו את הראש. מצאנו איזה סמרטוט – אני מצאתי סמרטוט ורוד וקשרתי על הראש ולה היה סמרטוט אדום. ישנו יחד, היינו כל הזמן יחד. שמעתי בקול אבא ונרשמתי כשהיו רושמים, ואז הוציאו אותנו מהמחנה הזה. התחילו לתת לנו אוכל.

לפחות שבוע ימים אני לא יכולתי לקחת לפה שום דבר. נשים התחננו שאני אוכל משהו – שום דבר. בחיים שלי לא הייתי לבד.

לא שלא רציתי לאכול. לא הייתי רעבה. הכל היה סתום. היו באמת נשים טובות והתחננו שאני ארטיב את השפתיים – שום דבר. אני חושבת שיותר משבוע ימים, כלום לא לקחתי לפה, עד שלאט לאט התרגלתי לאכול את הזוועה.

ש: מה?

ת: מרק בלתי אכיל, לחם כמו אבן, ממש אבן, רטוב, זהו

ש: תארי בבקשה יום במחנה מיידנק.

בבוקר היינו יוצאים לאפל. ש: תארי אותו. ת: היה מסדר. היה צריך לעמוד הרבה זמן. שלוש שורות אחת אחרי השנייה, לשתוק ומי שלא שתק, קיבל מכות. היו באות גרמניות עם מגפיים במדים צבאיים שהיו צורחות, נותנות פקודות: לעמוד ישר, לא לזוז.

ש: את זוכרת איך הם אמרו את זה?

ת: לא. אני לא זוכרת מה הם אמרו. משם אני זוכרת דבר אחר. שבחורה אחת ברחה ותפסו אותה. תלו אותה ועשו מסדר והכריחו את כולם להסתכל איך תולים אותה. מי שלא הסתכל אמרו שיתלו אותו גם כן. זה היה החורף, היה קר ולא היינו לבושות . כשהיה צריך להעמיס את המריצות, אם הגרמנייה הסתובבה קצת או הלכה לשתי דקות, היינו נדבקות אחת לשנייה כדי להתחמם קצת.

ש: כמה זמן היה האפל ( המסדר)

ת: זה תלוי. זה יכול היה להיות חצי שעה וזה יכול היה להיות 4 שעות. אם מצאו איזה עונש. אני לא יודעת למה, זה יכול היה להיות 4 שעות וזה יכול היה להיות חצי שעה, רק ספירה. הרבה מהתקופה הזאת, אני לא זוכרת מהמחנה

ש: מה היו התנאים הסניטאריים?

ת: מה היו התנאים, אם על הגוף הייתה לי רק שמלה? לא תחתונים, הקבקבים היו מעץ. היה איפה להתרחץ, אבל לא היה במה להתנגב אז התנגבתי עם השמלה ולבשתי אותה רטובה. לא היה סבון. היה פעם סודה, שעם זה היה רוחצים רצפות. זה היה אבקה לבנה וזה היה מין סבון, אבל היה נורא שורף. עם זה היינו מתרחצים. אני הייתי רוחצת עם זה גם שיניים. הייתי מרטיבה אצבע במים, שמה את האבקה הזאת ועושה "ככה". כפי שאמרתי, השמלה שלי הגיעה כבר עד "פה", כי נייר לשירותים לא היה. מה שהיה הכי גרוע זה השירותים. אלה היו שירותים מעץ כזה גבוה, היו עולים על זה והיה חור. לא היו דלתות וישבו אחד על יד השני.  

הייתה איתי בחורה שהייתה נכדה של רב בוורשה. היא הייתה בהריון והיא הייתה הקורבן הכי גדול. היו מרביצים לה בבטן ובסוף היא ילדה – כשהיא ישבה בשירותים והתינוק נפל לתוך בית השימוש.

היא הייתה הקורבן הכי גדול. אני לא יודעת איך זה הגיע לגרמנים שהם ידעו שהיא נכדה של רב. היה לי המזל ששם אף פעם לא אמרו לי לנקות את השירותים, היה מזל, מפני שבמחנה אחר זה כן היה לי.

ש: כמה זמן היית במיידנק?

ת: אני לא זוכרת.

ש: ראית את הארובות?

ת: אחר כך כבר ראינו. בסוף ידענו מה זה. בהתחלה לא היה לנו מושג.

ש: איך ידעת?

ת: מפה לפה, אחד היה מספר לשני. לא ראיתי בעצמי כלום, לא ראיתי שום דבר.

ש: מה כן ראית?

ת: ארובות, אבל רק בסוף סיפרו לנו מפה לאוזן, מאחד לשני. איך זה הגיע אלי אני לא יודעת. אבל אז הבנתי שאת כולם לקחו לשם.

כשהייתי עכשיו בפולין ראיתי את זה ברור!!

ש: מה קורה עם נשים – לנשים יש מחזור? ת: לא היה. אני חושבת שבשתייה היה לנו מין שתייה שהיה נקרא תה-קפה. אני חושבת שזה היה עשוי מסלק או משהו כזה. שמעתי שהיו מכניסים לשם סודה או משהו אחר.  בכל אופן לבנות לא היה מחזור. כינים היו בלי סוף. היה לי ראש מגולח וכשהייתי מגרדת, מתחת לעור היו יוצאים כינים, ממש מתחת לעור ואני כל כך התביישתי עם זה, נורא. עכשיו אני משווה את זה איך לילדים יש כינים ומספרים על זה כאילו בגאווה- זה לא נכנס לי לראש. אני אמרתי שאני אספר את זה רק כשאני אפגוש את אמא אחרי המלחמה. רק לאמא אני אספר את זה. כבר לא ידעתי מה לעשות עם זה, כי כמה שהייתי מגרדת, היו יוצאות כינים מבפנים. בלילה היו מבשלים את התה, את המשקה. הלכתי לשם עם קופסה וביקשתי ממי שעבד שם, שייתן לי קופסה עם התה הזה ועמדתי וזה רתח ואני שפכתי את זה על הראש ואז יצאו אלפי כינים, נשפכו, וכך הלכתי כמה פעמים בלילות ושפכתי על הראש, והראש היה שרוף כולו, אבל הכינים נגמרו.

אחר כך היו פצעים על הראש.

יום אחד, ידענו שכל בוקר הולכים לעבודה, מי שנשאר בצריף, כל הסיכויים שיהרגו אותו. הלינקה אמרה שהיא חולה ושאין לה כוח.

היא הייתה ילדה רזה וחיוורת. אני התחננתי שלא תישאר, שהיא תבוא. היא הייתה מאוד עקשנית וכעסנית. היא צעקה עלי ולא רצתה.

כשחזרתי מהעבודה היא כבר לא הייתה, הרגו אותה. הייתה גם איזו מין חברות – על כך אחר כך. אני לא יודעת אם היו להם רשימות, כנראה שלא, כי קראו את המספר שלי, מפני שהיה לי פה מספר, וסידרו אותנו בשורות ועם רכבות הוציאו אותנו ממיידנק ונסעתי למחנה אחר, למסקרז'יסקו קמיינה . SKARZYSKO KAMIENNA  

מה שאני זוכרת דבר ראשון משם, זה היה גרמני עם מגפיים וכל הציוד שלהם, שהלך עם כלב ענק. אני תמיד פחדתי מכלבים, עד היום אני פוחדת מכלבים. הוא כל הזמן היה אומר: מנטש, נעם דער הונט הבן אדם זה היה הכלב. ההונט זה היה היהודי,

וזה מה שהוא כל הזמן צעק לכלב, שייקח את הבן אדם. שם הביאו אותנו לעבודה במפעל של כדורי רובים, אקדחים, נשק. בצורה נורמאלית בן אדם עובד על מכונה. אלה היו כדורים שהיה צריך לעשות שני חורים מאחור, המכונה עשתה. אני עבדתי על שש מכונות, זאת אומרת שכל הזמן הייתי רצה ממכונה למכונה. גם אסור היה ללכת לשירותים. כך זה היה שמונה או עשר שעות, אין לי מושג. בכל אופן, ככה כל הזמן עם המכונות האלה. הגרמני הזה היה איום ונורא. את מי שהוא תפס הוא היה מרביץ. מה שנעשה לי שם עוד יותר "טוב" זה שנעלי העץ היו עושים לי חורים ברגליים, אז זרקתי את נעלי העץ והלכתי יחפה.

 היה גם חורף והיה שלג. אז הלכתי בשלג יחפה

ש: מאין לאן הלכת

 ת: מהצריף לעבודה.

ש: תארי לי את הצריף.

ת: הצריף ענק עם דרגשים וזהו

 ש: כמה אנשים הייתם בצריף, את יודעת?

ת: לא

ש: מאות?

אלפים?

ת: מאות. ממש אחד על השני. שלוש קומות, בחוץ הלכתי יחפה

ש: מרחק גדול?

ת: די גדול. בחורף הרגליים כמו בלונים, אדומים-כחולים. ושם גם יום אחד התעוררתי בלי עיניים, הייתי כל כך נפוחה שכל הלחיים עלו על העיניים, ממש לא היו לי עיניים. זה לקח כמה שעות אחרי הלילה עד שזה היה יורד ובבוקר שוב אותו דבר. זה היה מרעב.

ש: קיבלתם שם לאכול

ת: קיבלנו מרק וחתיכת לחם. הלחם היה כמו אבן, רטוב כזה, שחור. זה לא היה עשוי מקמח. אני לא יודעת ממה זה היה עשוי. היו גם גונבים אחת מהשנייה את הלחם, אז היה צריך לשמור עליו. אז אנשים היו מקבלים את הלחם, מכניסים שיניים וגומרים אותו בדקה

אני אף פעם לא גמרתי את הלחם, תמיד הייתי מחלקת לי, אז היה צריך כל הלילה לשמור עליו שלא יגנבו מתחת לראש.

היו לנו קופסאות כמו של שימורים. בזה היו מחלקים את המרק. הייתה באה לשם גרמנייה, היה מין דוד כזה עם כף ולכל אחד היא הייתה שופכת. כשהיו מביאים את המרק כולם היו נדחפים.

אני לא ידעתי להידחף היום אני יודעת מצויין להידחף, אבל אז עוד נשאר משהו מהבית. הייתי עומדת בצד, כולם היו נדחפים ואני בצד. אז בא הגרמני הזה עם הכלב, הוא לקח אותי ביד ואמר לאנשים להתפזר, נתן מכות עם מקל שכולם יתפזרו ולקח ממני את הקופסה ומילא אותה מלאה במרק. הוא אמר לי: מחר תבואי אלי.

אז למחרת כבר מצאתי קופסה יותר גדולה והוא מילא אותה. כל יום הייתה לי קופסה יותר גדולה. אני כבר לא זוכרת איך זה נפסק, אבל הוא היה מגרש את כולם ונותן לי את המרק, וזה היה מעורר שנאה.

אני לא זוכרת כמה זמן היינו שם,אין לי מושג. כל יום אותו דבר. אבל זאת כבר לא הייתה עבודה בחוץ, זאת הייתה עבודה בבניין, ולפחות הגשם והשלג לא ירדו עלינו

יום אחד אמרו שמעבירים אותנו למקום אחר, ואנחנו תמיד פחדנו ממקום חדש, כי את הצרות האלה כבר הכרנו. בסקרז'יסקו לא היה קרמטוריום. פה אולי היו הורגים עם אקדח את מי שהיה חולה או אני לא יודעת איך, אבל קרמטוריום לא היה. משם העבירו אותנו לצ'נסטוחובה CZWSOCHOWA .

מקור וקרדיט :

גדעון רפאל בן-מיכאל: מחנה ההשמדה מיידנק המכון ללימודי השואה ע"ש ח.אייבשיץ – חיפה

קישור לעדויות שאסף גדעון רפאל בן-מיכאל

"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...