ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום רביעי, 27 בנובמבר 2019

אירן (פוגל) וייס, בת 13, מבוטראגי, צ'כוסלובקיה, במחנה אושוויץ-בירקנאו



סיכמה מאנגלית וערכה : צפרית גרינברג , עורכת משותפת


בצילום הפתיחה למעלה : אירנה פוגל (מימין) ואחותה סרינה מגיעות לניו יורק 

חייה של אירן (פוגל) וייס בת ה-13 השתנו ברגע גורלי אחד, כאשר היא ואחותה סרינה נשלחו למחנה עבודה, בעוד שבני משפחה רבים אחרים נשלחו למותם המיידי על ידי השומרים הנאצים באושוויץ-בירקנאו. "שאלנו את האסירים האחרים מתי נראה את המשפחות שלנו", מספרת אירן בזיכרונותיה. "אישה אחת הצביעה על הארובה ואמרה, 'את רואה את העשן? שם המשפחה שלך'".

אירן פוגל נולדה ב-21 בנובמבר 1930 בבוטראגי, צ'כוסלובקיה (כיום בתראד, אוקראינה) למאייר ולאה פוגל. מאייר היה בעל חצר עצים, ולאה הייתה עקרת בית וגידלה את אירנה וחמשת אחיה - משה, אדית, ראובן, גרשון וסרינה.

לאחר שגרמניה הנאצית פירקה את צ'כוסלובקיה בשנת 1939, בוטראגי הייתה תחת שלטון הונגרי. הרשויות ההונגריות אסרו על יהודים ללמוד בבית הספר, החרימו עסקים יהודיים, וחייבו אלפי גברים יהודים להצטרף לחטיבות הונגריות של עובדי כפייה בפיקוד צבאי. ביניהם היה גם אביה של אירן, מאייר, שגויס בשנת 1942. לאחר שישה חודשים חזר מאייר לביתו, אך חיי היהודים הפכו לקשים עוד יותר.

באפריל 1944 ריכזו שלטונות הונגריה עשרות אלפי יהודים הונגרים, כולל משפחת פוגל, וצופפו אותם בגטו בבית חרושת ללבנים, שלא נועד למגורי אדם, במונקאץ'. מאות משפחות נאלצו לחיות בתנאים קשים. זמן קצר לאחר בואם הוכרחו כל הילדות מתחת לגיל 16 לגלח את שיער ראשן. אמה של אירן נתנה לה צעיף ללבוש על ראשה הקירח. הצעיף גרם לאירן להיראות מבוגרת יותר וייתכן שמראה זה סייע לה להינצל ממות באושוויץ-בירקנאו.

החל ממאי 1944 ובמשך חודשיים גורשו כמעט 425,000 יהודים מהונגריה לאושוויץ-בירקנאו, כולל אירן ומשפחתה. אירן הייתה בת 13. עם הגעתם למחנה נרצחו אמה, שלושה אחים צעירים יותר ואח גדול.

אירן ואחותה סרינה נשלחו לעבודות כפייה, ואילו אביהן נאלץ לעבוד כזונדרקומנדו ולהוציא את הגוויות מתאי הגזים לשריפה. אנשי האס-אס הרגו מעת לעת את אנשי זונדרקומנדו והחליפו אותם באנשים שהגיעו בשילוחים חדשים. לדודותה של אירן, שהייתה גם היא במחנה, נודע שגם את אביה של אירן הרגו.

אירן, סרינה ושתי דודות מצד אימן, רוז ופירי מרמלשטיין, עבדו באזור "קנדה" בבירקנאו, מחסני אחסון שהיו ממוקמים בסמוך לשתי משרפות. הן עבדו שם במשך שמונה חודשים עד ינואר 1945, אז פונו על ידי האס-אס ברגל למחנה רוונסברוק במרכז גרמניה. כעבור שלושה שבועות, הועברו לנוישטט-גלווה, מחנה משנה של ראוונסברוק, מזרחית להמבורג. שם חלתה פירי ונרצחה.

באחד הימים במהלך מסדר הבוקר, הפרידו האס-אס את סרינה ועוד אסירים מהקבוצה, מכיוון שהעריכו שהם חלשים מכדי לעבוד. אירן אמרה לשומר במחנה, שסרינה היא אחותה והורשתה ללכת עימה. האחיות שמעו מהאסירים שהם אמורים להישלח בחזרה לרוונסברוק, שם היו תאי גזים. הן חיכו בחדר נעול עם אסירים אחרים למשאית ההובלה, אך זו מעולם לא הגיעה.

עם התקרבות הכוחות הסובייטים נמלטו אנשי האס-אס, והשאירו את המחנה ללא שמירה. האסירים החלו לעזוב בהדרגה. אירן, סרינה ורוז מצאו מקלט זמני בבית ריק בעיירה סמוכה. זמן קצר לאחר מכן, שלוש הנשים הגיעו לפראג לחפש קרובי משפחה או ניצולים אחרים. שם הן מצאו דוד, ג'וזף מרמלשטיין, שבשנת 1938 היגר מעיר הולדתו לארץ ישראל וחזר כחייל בלגיון הצ'כי של הצבא הבריטי. כמה דודות ודודים שרדו, אך אירן וסרינה היו הילדות היחידות ששרדו מהמשפחה.

 אירן, סרינה ורוז חיו יחד עם קרוביהם ששרדו בטפליצה-סנוב בחבל הסודטים. אירן למדה בבית ספר צ'כי, סרינה עבדה במפעל ורוז שחלתה בשחפת נשארה בבית. בסיוע קרובי משפחה הגיעו שלושתן לניו יורק בשנת 1947.

אירן התחתנה עם מרטין וייס בשנת 1949 ונולדו להם שלושה ילדים. אירן למדה לתואר ראשון בחינוך לאמנות ולימדה במערכת בתי הספר הציבוריים במחוז פיירפקס בווירג'יניה במשך 13 שנים. היא גם מתנדבת במוזיאון השואה בוושינגטון.

מקור:


דן רייזינגר ז"ל , נער בן עשר בתקופת השואה

עד פטירתו ב26 בנובמבר 2019  החזיק דן ברשותו את שעון הכיס של אביו, שנרצח בשואה

דן ריזינגר ז"ל , חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 1998 – בעצמו ניצול שואה. ריזינגר, שנולד ב־1934 בקניז׳ה שביוגוסלביה (כיום סרביה), הוסתר יחד עם אמו על ידי משפחות סרביות, ובדרך זו השניים ניצלו.

 אביו ניספה בשואה וכך גם רוב בני משפחתו. בשנת 1949 עלה לישראל עם אמו ואביו החורג.
בצעירותו למד ריזינגר צבעות ועסק במקצוע כשעלה ארצה עם אמו ואביו החורג. כשהחל ללמוד בבצלאל ב–1950, היה התלמיד הצעיר ביותר במוסד. הוא למד ציור, פיסול ועיצוב כרזות בזמן שהמקצוע "עיצוב גרפי" עוד לא נלמד באקדמיה הישראלית..

אחרי הלימודים בבצלאל התגייס ריזינגר לצה"ל ושירת כראש מחלקת הפרסומים והכרּזות של חיל האוויר. בסוף שנות ה–50 למד בלונדון ושם הכיר את אשתו אנאבל. בהמשך עבד כמנהל אמנותי במשרד הפרסום "טל אריאלי". ב–1958, בגיל 24, זכה במקום ראשון בתחרות בינלאומית על עיצוב כרזה לביתן המדעים בתערוכה "אקספו 58". ב–1966 הוזמן לעצב את החלל המרכזי של הביתן הישראלי לתערוכה העולמית "אקספו 67" במונטריאול...

השפה הויזואלית של ריזינגר, צבעונית, מינימליסטית ומדויקת השפיעה על דורות שלמים של מעצבים בארץ.

יהי זכרו ברוך!




יום ראשון, 24 בנובמבר 2019

ההצלה של אסתר פרידמן , בת 12, ע"י אמו של בני גנץ באושוויץ




אסתר פרידמן היא ילידת הונגריה. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, ועם כיבוש הונגריה על ידי הנאצים בראשית 1944 , החלו צעדים נגד האוכלוסייה היהודית. במהלך החודשיים שלאחר הכיבוש רוכזו יהודי הונגריה בגטאות, והנאצים החלו לשלחם לאושוויץ. אסתר, בת 12 ,נשלחה אף היא לאושוויץ באפריל 1944 - בחג הפסח. 

היא נפלה קורבן לניסוייו האכזריים של ד“ר מנגלה. 

לאחר שהוזהרה ע“י רופאה מהונגריה, ברחה והצטרפה לקבוצה שעברה סלקציה. היא עברה את הסלקציה והחלה לעבוד במפעל מתכת. 

לקראת מפלת הנאצים הועברה אסתר, יחד עם קבוצה של 500 בנות נוספות, למחנה הריכוז ברגן-בלזן

התנאים הקשים בברגן-בלזן הביאו לכך שהיא חלתה בטיפוס, וכשמצבה הידרדר היא הושלכה אל ערימת הגופות. מי שהצילה אותה אז הייתה מלכה, אמו של הרמטכ“ל דאז בני גנץ. היא הוציאה אותה מערימת הגופות.  אסתר הייתה חולה מאוד ואינה זוכרת דבר. היא שמעה את הסיפור רק כאשר באה לנחם את מלכה על מות בעלה, אביו של בני גנץ .

בסיום המלחמה עברו השתיים לבית חולים בשוודיה ונשארו שם, עד שעלו לארץ בספינת המעפילים חיים ארלוזורוב

אסתר הייתה בת 16 כשהגיעה לארץ, והצטרפה לכפר הנוער החקלאי ”מקווה ישראל“ ובגיל 17 התחתנה עם שמואל, גם הוא ניצול שואה. במשך שנים עבדה כגננת, ואחר כך עבדה עם בעלה שהיה סוכן ביטוח.

הקשר בינה לבין מלכה גנץ נמשך שנים לאחר שהגיעו לארץ. הן דיברו בתדירות גבוהה בטלפון ונפגשו אחת לחודש. אסתר נהגה לכנות את מלכה - ”וסרי“ על שם שחקנית הונגריה יפת-תואר, ומלכה כינתה את אסתר ”קיש אולגה“ - אולגה הקטנה.

לאסתר 3 ילדים, 17 נכדים ו-24 נינים. בעלה שמואל נפטר לפני 11 שנים. היא סיפרה שתמיד הרגישה כי מלכה שומרת עליה - מאז היום שבו הצילה אותה בברגן-בלזן. הרמטכ“ל  דאז בני גנץ שוחח עם אסתר, שהראתה לו תמונות מהתקופה שלאחר השחרור.

הרמטכ“ל: ספרי לי עליה ועלייך, ילדה קטנה בתוך טירוף כזה

אסתר: היא הייתה היחידה שעמדה על הרגליים. היא סיפרה לי שהיא הצילה אותי. הייתי חולה, והיא העבירה אותי לאמבולנס כשהבריטים הגיעו.

הרמטכ“ל: כשאני ראיתי אותה בסרט השחרור היא בקושי הלכה בעצמה. האמת היא שהתמונות וכתב-היד מוכרים לי. אף פעם לא שמעתי את הכינוי שלה - ”וסרי“. אני לא הכרתי את הפרטים המדויקים של הסיפור. לנו, הדור הצעיר, דור ההמשך, לילדים שלנו, חשוב שנלמד מהי גבורה. איך מתגברים וממשיכים. ההיסטוריה שלנו היא תזכורת שמראה מה זה קשה באמת

אני שמח שיש את המיזם הזה שנקרא ”פרח לניצול“, שנעשה בצה“ל יחד עם הרבה שותפים אחרים. השורשים שלנו הם לא באירופה, הם פה. את דוגמא חיה למה זו גבורה. הסיפור שלנו, בסופו של דבר, בנוי מסיפורים אישיים רבים. התרגשתי לשמוע את הסיפור שלך ושל אמא. אסתר: אני חושבת על עצמי כדור אחרון לשואה, אבל גם דור ראשון לגאולה "




טובה וקס , בת שנתיים במחנה העקורים ברגן בלזן






המחנה הוקם מיד עם שחרור מחנה המות ברגן בלזן באפריל 1945 על ידי הצבא הבריטי. המחנה הוקם בבסיס הוורמכט שהיה צמוד למחנה ברגן בלזן.

מחנה העקורים חולק לשלושה מחנות מחנה 1 אליו הובאו משוחררי מחנה המות שרובם היו חולים בטיפוס ומחנה זה שמש כבית חולים. מחנה 3 שבו רוכזו משוחררי מחנה המות ששרדו ומצבם הבריאותי היה טוב יותר. בתחילת שנת 1946 התחילו לזרום עקורים שניצלו במחנות אחרים ובעיקר כאלו ששהו בתקופת המלחמה ברוסיה ובתום המלחמה חזרו לארצם וחפשו מקום מקלט. הוקם מחנה 2 שקלט בעיקר פליטים אלו.

במחנה העקורים הוקמה הנהגה יהודית שדאגה לקיים לשקם את חיי הפליטים היהודים בעזרת הגוינט  ואירגונים אחרים. במחנה העקורים הוקמו גני ילדים, בתי ספר ובתי ספר ללמוד מקצוע. התקימו חיי תרבות, תאטרון, הוצאו עיתונים ופורסמו ספרים. היתה משטרה ששמרה על המחנה, שוטרים יהודים. במחנה קיים גם בית קברות חלקם עם מצבות של אלמונים וקברי אחים.

מחנה העקורים התקיים עד 1952, רב השוהיים בו עלו ארצה אם קום המדינה מיעוט חיכה לקבלת אשרות לארצות הברית וקנדה.

המחנה הוחזר לצבא גרמניה ואחר מספר שנים הושאל לנאט"ו שלאחרונה הודיע שהוא מתפנה מהמחנה.

אני הגעתי למחנה העקורים ברגן בלזן בגיל שנתיים ב1946 ושהייתי בו עד 1949. הזכרונות שלי מאד מועטים אך שמעתי רבות מהורי על התקופה ההיא. חזרתי לבקר ב2009 וזיהיתי בהתאם לתמונות את המקומות בו היה גן הילדים והבנין בו התגוררנו.


רקע היסטורי

רבים מאלה ששרדו בארצות מזרח אירופה ובמחנות לא רצו כלל לשוב למולדתם ולהשתלב בה. כ-50,000 מניצולי המחנות נשארו במקומות שבהם שוחררו, בעיקר בגרמניה ובאוסטריה, והפכו לעקורים במחנות עקורים. אל אלה הצטרפו, בזרם גובר והולך, בורחים מן המזרח, בעיקר מפולין, שרצו להתרחק מארצותיהם ומיבשת אירופה. רבים שמו פעמיהם אל נמלי הים התיכון בדרום אירופה בתקווה לחבור לעלייה הבלתי לגלית, אך הרוב הגדול של הבורחים פנה למחנות העקורים בשטחי הכיבוש של בעלות הברית בגרמניה ובאוסטריה, שהיו להם לתחנות מעבר בדרך אל הגאולה. הם קיוו שממחנות העקורים תיפתח להם הישועה והם יוכלו לממש את רצונם לעלות לארץ ישראל, או להגר לארצות הברית ולארצות אחרות מעבר לים.

אולם מה שנראה תחילה כתחנת מעבר ארעית הפך עד מהרה למקום לחנייה ארוכה וממושכת. ההגבלות על העלייה שנקבעו על פי הספר הלבן של המנדט הבריטי בארץ ישראל ומדיניות ההגירה המוגבלת שנקטה ארצות הברית, הפכו את השהות במחנות העקורים לתופעת קבע ל-300,000 יהודים שהתקבצו שם, שהיו ל“עדה אקס-טריטוריאלית“. בדיעבד אנו יודעים שציפיית הניצולים ארכה חמש שנים ויותר, אולם מנקודת מבטם של המצפים הקץ לא נראה באופק. וכך התארגנו היהודים שחיו על אדמת גרמניה ואוסטריה למאבקים לשיפור תנאי חייהם בהווה, לשיקומם ולעתידם. במצב המיוחד שבו נמצאו הניצולים-הפליטים-המהגרים, באמצע הדרך, וללא חברה קולטת, אמנם בסיועם של סוכנויות סעד ושליחים, היה תהליך שיקומם של הניצולים כפרטים שזור ללא הפרד בהתהוותה של חברה חדשה, הנאבקת על קיומה כשם שהיא נאבקת לשיקום חייהם של חבריה. התארגנותם ופועלם של מוסדות וארגונים, של מערכות הכלכלה, הפוליטיקה והחברה, החינוך, חיי הדת והתרבות, והתהוותה והתפתחותה של תרבות הזיכרון – כל אלה היו שזורים ללא הפרד בקונפליקטים ובמאבקים תוך כדי התפתחותם של ערוצי תקשורת פנימית וחיצונית, יהודית וכללית. ברגן-בלזן, מחנה העקורים הגדול ביותר בגרמניה, אשר מנה בין 9,000- ל 12,000עקורים יהודים, מדגים באופן מובהק את התהליך הזה של השיקום והתחייה על כל שלביו והיבטיו.

התמריץ לצאת מן הדיכאון והאבדן היה בהקמתן של משפחות חדשות, פיצוי על אבדן הקרובים והמשפחות מזה, ותשתית לבניית חיים חדשים – מזה. זוגות התקשרו מהר על מנת להקים לעצמם פינה פרטית ולהוליד ילדים בטרם יאחרו את המועד. קצב החתונות בברגן-בלזן הגיע ל-50 חתונות בשבוע, 7-6 חתונות ביום. אחרי החתונות – באו הילדים, למרות מצבן הבריאותי של הניצולות. עד ינואר 1948 נולדו אלף תינוקות בברגן-בלזן, ובסך- הכל נולדו בו עד לסגירתו בספטמבר 1950 למעלה מ-2,000 ילדים. הילדים היו למוקד חיי החברה והציבור במחנה, אשר סביבם ולמענם הוקמה מערכת שלמה של מוסדות טיפול, חינוך ותרבות.

כבר ביולי 1945 החל להופיע כתב-העת האידי ”אונדזער שטימע“, שיוזמיו ועורכיו היו רפאל אולבסקי, פאול טרפמן ודוד רוזנטל. כתב- עת זה היה לבטאונו הרשמי של הוועד המרכזי של מחנה ברגן-בלזן והאזור הבריטי אך בצידו ובעקבותיו הופיעו כתבי עת רבים, רובם ביידיש.  

מלבד כתבי-עת היתה פעילות ספרותית ופובליציסטית ענפה ביותר, שניתן לאתר בה שלושה מוקדים, כולם בעלי אופי יהודי-לאומי: הרצון להנציח ולשמר את זיכרון השואה; התשוקה להחיות את התרבות והמסורת היהודית; והשאיפה לכונן ריבונות לאומית בארץ ישראל. פן אחר של חיי ציבור עֵרים היה הקמתן של קבוצות תיאטרון ופעילותן הרבה. הידועה מכולן היתה ה“קאצעט תיאטערשיזם סמי פדר, ואשר הופיעה לראשונה כבר בקונגרס של שארית הפליטה בספטמבר  1945 בצידה הופיעה גם במת הפועלים ”ארבעטער בינע“ של פועלי ציון. גם כאן שלטה האידיש ועיקר התוכן היה באזכרה והנצחה של חיי הגטו מזה, ובהעלאת המיטב שביצירה התרבותית האידית – מזה. בחיי החברה והתרבות הושם דגש רב על המומנט הלאומי-ציוני, אך לא כאנטיתיזה לתרבות היהודית המסורתית, אלא בנוסח מיוחד וחדש המצרפם יחדיו

אולם הפעילות המרשימה ביותר במחנה הייתה בשדה החינוך. ילדים ונוער, שיקומם והכנתם לעתיד, עמדו בראש סדר יומם של העקורים. זאת למרות המחסור החמור בציוד - בעיקר בספרים - ובכוח אדם מתאים. זמן רב לפני שהגיע סיוע כלשהו מבחוץ, ביוני 1945 , נוסד בית-הספר הראשון, שהמורה בו היה פאול טרפמן. יוזמה זו התפתחה עד מהרה לרשת חינוך.

בפברואר 1946 כללה רשת החינוך בית-ספר יסודי בן 200 ילדים; גימנסיה עברית ע“ש החטיבה היהודית הלוחמת, שנפתחה בדצמבר 1945 ביוזמתם של הניצולה ד“ר הלן ורובל ושל איש הבריגדה דוד ליטמן, ובה 100  תלמידים; שני בתי ספר של בית יעקב, אחד פולני ואחד הונגרי, ובהם כ-200 ילדים; ישיבה ובה 100 תלמידים; בית ספר מקצועי בסיוע אורט; אוניברסיטה עממית; והכשרות חקלאיות של החלוץ, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל . בתי הספר השונים היו מוקד מקרין לטיפוחה של תרבות לאומית, החגים הלאומיים שנחוגו בבתי הספר נחוגו ברוב עם, הצגות ותערוכות של בתי הספר היו לאירועים ציבוריים כלליים, וכולן נשאו אופי לאומי מופגן. המורים במוסדות אלה היו ברובם עקורים, וקבוצת שליחי היישוב הגיעה לברגן-בלזן אחרי שכבר רוב המוסדות היו במלוא פעילותם

את ההתארגנות הלאומית יש לראות גם על רקע קשיחותה של מדיניות ההגירה המערבית בכלל, וזו הבריטית ביחס לארץ ישראל, בפרט. כבר כעשרה ימים לאחר השחרור הוקם ועד יהודי למחנה. בספטמבר 1945 התקיים הקונגרס הראשון של שארית הפליטה באזור הכיבוש הבריטי, בסימן הדגל הכחול- לבן, ותחת הסיסמה ”פיתחו את שערי ארץ ישראל!“. בקונגרס זה גם נבחר הוועד המרכזי לכל האזור הבריטי,  חברי הוועד היו אנשים צעירים,  בראשית שנות השלושים לחייהם, ששרדו את השואה במחנות ריכוז, ואבדו את רוב משפחותיהם; כולם היו פעילי ציבור בעבר, רובם במסגרות ציוניות; רובם היו אנשים משכילים והם ייצגו מגוון רחב של הציבור היהודי. מתחילת דרכו עמד הוועד המרכזי על בכורתו ובלעדיותו כגוף מעין ממשלתי לכל יהודי האזור הבריטי, ולמרות שחסר כל משאבים משל עצמו הצליח להיות מעורב ולחלוק באחריות בכל מגוון הפעילויות. רבות מן הפעילויות ניזומו על ידו, וקיבלו את ברכתם וסיועם של ארגוני הסעד בדיעבד. 

מלבד מגוון הפעילות כלפי פנים כדי לארגן את חיי ההווה ברוח יהודית לאומית, עסקה מנהיגותה של חברת העקורים באינטנסיביות רבה בפעילות פוליטית שהייתה מכוונת כלפי חוץ, כלפי השלטונות הבריטיים ובזירה הבין-לאומית כדי לפתור את בעייתם ולקבוע את עתידם. כשנפתחו שערי היציאה ושוחררו העקורים - מצאו רבים מאד ביניהם את דרכם לישראל. רבים אחרים בנו את עתידם בצפון אמריקה. אלה ואלה התערו עד מהרה בביתם החדש. חייהם במחנה העקורים הכשירו אותם הן כיחידים והן כחברה להיקלטותם המהירה והמוצלחת ולהשתלבותם הפעילה בציבור היהודי, בתנועה הציונית ובארץ ישראל למרות הטראומה הגדולה שעיצבה את חייהם כניצולים.

חגית לבסקי היא פרופסור אמריטה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, כיהנה כחברה בוועדת המומחים הבין-לאומית להקמת מרכז התיעוד והזיכרון בברגן-בלזן, ופרסמה את הספר: לקראת חיים חדשים: ניצולים ועקורים בברגן-בלזן ובאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה, 1945—1950 בהוצאת יד ושם והוצאת מאגנס, 2005.

ראו גם :

מחנה העקורים ברגן-בלזן – ויקיפדיה



אירנה , נערה יהודיה בת 15 שנאלצה להיפרד בחטף מחיים של נערה מתבגרת



 ביום שהמלחמה פרצה ברחה אירנה עם הוריה ושתי אחיותיה ובעליהן מזרחה לכיוון רוסיה. אחרי כחודש בדרכים הגיעו ללבוב, שם חיו כשנתיים. בני המשפחה לא נשלחו לסיביר ונשארו בעיר תוך מחשבה ששפר עליהם מזלם, אך ב-1941 נערך בה פוגרום גדול, שבו נספו אחת האחיות ובעלה.

לאחר מספר ימים הוכנסו לגטו בלבוב. אוקראיני בשם יאן לבקוביץ' (אחרי המלחמה ניסו לאתר אותו, בלא הצלחה) שמר עליהם, עזר למשפחה לצאת מהגטו, רכש להם כרטיסים לרכבת וליווה אותם בעצמו חזרה לעיר צ'נסטוחובה, שם נכנסו לגטו והתאחדו עם שאר בני המשפחה הרחוקים יותר. גיסה של האחות מירה, שעבד בגטו במפעל לייצור נעלים, התכונן ליום החיסול שהכול ידעו שיגיע, ובנה יחד עם יהודים נוספים, בסיוע פולנים, מקום מחבוא מתחת לגג. כשהתחיל החיסול הסתתרו בני המשפחה במחבוא במשך שלושה שבועות ללא מזון, רק מים.
מירה הצליחה לברוח ראשונה והגיעה לביתה של ברוניסלבה פלסקאץ', שעבדה אצל הוריה בתור כובסת. היא פתחה בפניה את ביתה שם התגוררה מספר שבועות, בשלב מסוים הצטרפה אירנה ושלושתן חלקו חדר קטנטן ומיטה. מירה הצליחה להגיע לוורשה ואירנה נותרה אצל ברוניסלבה כמה חודשים, וזו דאגה לשתי היהודיות הצעירות כאילו היו בנותיה. בוורשה סייעה להן סילביה ז'צ'יצקה, לוחמת במחתרת הפולנית (ארמיה קריובה), דאגה לפזר אותן בדירות בעיר, לארגן עבודה וכמובן מסמכים ותעודות. מדי פעם החליפה את מקומות המגורים שלהן כדי שלא לעורר חשד. בוורשה עזרה להן גם אויה פליקסה ריבוס, שהצילה את בת דודתה של אמא.

"המזל שלי היה העיניים הכחולות" אומרת אירנה. "זה איפשר לי להיטמע. ובכל פעם שקיבלתי תעודות מזויפות חדשות, הייתי לומדת הכול בעל פה ועוברת בחינה - מעירים אותי באמצע הלילה, מה שמך? איפה נולדת? מי הוריך? ואני חייבת לענות במהירות ובביטחון. כי מחיר החשיפה הוא כמובן מוות לי - ואחרי חקירות שהייתי עוברת מוות לכל מי שסייע לי".
מירה, אירנה והוריהן ניצלו. אחות שלישית, בעלה ובעלה של מירה נספו. שלוש הנשים שסייעו למירה ואירנה קיבלו את אות חסידי אומות העולם. והקשר בין המשפחות נמשך גם עתה, עם הדור השני והשלישי.
אירנה נשארה בפולין אחרי המלחמה. היא למדה רפואה בוורשה, והייתה לרופאה פנימית. בשנת 1959 הגיע לביקור בישראל, ונשארה.

משה קרבץ, בן 16 במחנה אושוויץ



B2148

משה קרבץ היה בגטו בקובנה. מהגטו נסע בטרנספורט ב־1944 למחנה לנדסברג. כעבור שבוע הועבר לדכאו ומשם לאושוויץ־בירקנאו. היה במחנה עבודה נוסף, צעד בצעדת המוות ושוחרר בבוכנוואלד. נמנה עם קבוצת 131 ילדי קובנה. נשאר שריד יחידי. הוריו ואחיו נספו. עבד בעבודות שונות במשרד החקלאות וכיום הוא מתנדב בארכיון לוחמי הגטאות. חי עם בת זוג. יש לו שני בנים, חמישה נכדים ונין. מתגורר בחיפה.


אושוויץ־בירקנאו: "מה שקרה מאושוויץ והלאה לא היה מפתיע. ידענו ששורפים שם. ראינו את זה והרגשנו את הריח. לא אמרו שלוקחים אותך לעבודה והרגו אותך. אמרו שהורגים אותך והרגו אותך. או שלא אמרו כלום. לא היה שם שום מקום לתקווה".

האכזריות: "כשהנכדים שלי היו ילדים בגילאים המקבילים, לא פעם חשבתי איך חיינו בדבר הזה בגילם. זה מלווה אותי כל הזמן. אני לא יודע אם היום אפשר להסביר את מה שקרה שם, בעיקר את האכזריות. הכל היה כל כך ברוטלי. רק מכות וצעקות. באושוויץ, כשהאחראי על הבלוק היה יוצא, יכולת לשמוע סיכה נופלת. כזו דממה השתררה, מהפחד".

העלבון: "אחרי המלחמה הייתי חולה בשחפת. הגשתי תביעה לפיצויים מגרמניה, והביאו אותי לבית משפט. נציגת המדינה טענה שלא הוכחתי קשר סיבתי בין השחפת לבין המחנה. זאת אומרת, הבאתי את זה מהבית. בכיתי. העלבון היה כל כך גדול".

כצאן לטבח: "שלושים אלף יהודים היו בגטו קובנה. יום אחד אמרו לכולם לבוא בשש בבוקר. יצאו 29 אלף אנשים עם מיטות, עם חולים, ומשם מיינו עשרת אלפים אנשים ושחטו אותם תוך יומיים. מה זה אם לא צאן לטבח? בערב, כשחזרנו הביתה, נשארו על המגרש עשרות אנשים שמתו, קפאו. כתבתי על כך: 'אנו הולכים כצאן לטבח, עדיין חושך. שורות של בני אדם נפרשות לכיוון כיכר הדמים...

החיזיון מצמרר: יהודים מעונים הולכים בראשים מורכנים. הלבבות שואלים: מה יהיה איתנו? הייתכן הדבר שיירו בנו?'".
מקור וקרדיט :
חן קוטס

גלויות של תקווה




היינץ ליכטוויץ, ילד יחיד בן 6, נשלח לאנגליה במסגרת ה"קינדרטרנספורט" כדי להציל את חייו • אביו, שנותר בברלין, שלח אליו גלויות, מלאות אופטימיות, שהסתירו מציאות קשה • כשהאב נרצח - הפסיקו להגיע • כעת רואה אור ספר ובו הגלויות והזיכרונות מהאב שכתב מהזוועה

 היינץ ליכטוויץ בן ה־6 לא ידע זאת, אולם 1 בפברואר 1939 היה היום שבו ראה את אביו בפעם האחרונה, כשעלה לרכבת ה"קינדרטרנספורט", שלקחה אותו ועוד מאות ילדים אל הממלכה הבריטית, הרחק ממשפחותיהם ומטבעת החנק הנאצית. הוא היה ילדם היחיד של מקס ואלסי ליכטוויץ. אלסי נפטרה כאשר היה בן כשנתיים, והוא נותר כילד יחיד לאביו שגדל תחת כנפה המגוננת של המשפחה המורחבת: סבתא מרגרט, אם אביו, והדודים וולטר ולודוויג ונשותיהם.
המשפחה התגוררה בבית דירות גדול במרכז ברלין ותיחזקה בית דפוס משפחתי מצליח. היום שבו העלה אותו אביו לרכבת היה היום שבו היינץ החל מסע רכבת מפרך להולנד ומשם במעבורת לאנגליה, עד שהגיע לחיקם של וויני ומוריס פונר, זוג יהודי חשוך ילדים מוויילס.





יום ראשון, 17 בנובמבר 2019

מרים לפיד-אנדריסה, בת 10, ניצלה עם משפחתה ברכבת האבודה שהגיעה לכפר טרוביץ'

סיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג, עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון  ילדים בשואה


מרים לפיד-אנדריסה הייתה בת 10 כשנלקחה באפריל 1943 עם משפחתה מביתם בעיר אוטרכט שבהולנד לגטו באמסטרדם. יותר ממאה אלף יהודים מערים ומעיירות ברחבי הולנד גורשו במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיקר למחנות המוות באושוויץ ובסוביבור. רק 5,000 איש שרדו.

בצילום  
 מרים לפיד -אנדריסה, ספטמבר 1939 


הילדות שנגזלה

מרים הייתה הצעירה מבין ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. היא זוכרת כיצד הובלו מהגטו ברכבת למחנה המעבר וסטרבורק ביוני 1943.

עוד היא זוכרת כיצד נמנע מהם ללכת לבריכת השחייה או לקולנוע. גם האופניים שלהם נלקחו מהם. והקשה מכל – נאסר עליהם ללכת לבתי ספר ציבוריים. "הפסדתי שלוש שנות לימוד" היא אומרת.

למרות זאת, היא רואה במשפחתה ברת מזל בהשוואה לאחרים. מתוך ששת בני המשפחה, חמישה שרדו. אביה של מרים, הרמן, נפטר מתת-תזונה קשה ותשישות ב-24 בפברואר 1945, שישה שבועות בלבד לפני השחרור.

הרכבת האבודה

בימים שלפני סיום המלחמה החלו הנאצים להשמיד עדויות למחנות הריכוז והעבירו אסירים למקומות אחרים בגרמניה.

מרים ומשפחתה נשלחו באחת משלוש הרכבות שיצאו מברגן בלזן לטרזינשטט (היום בצ'כיה). "הרכבת שלנו כונתה הרכבת האבודה", היא מספרת. הרכבת נאלצה לשנות כיוון בעקבות ההפצצות הכבדות ובסופו של דבר נעצרה בכפר הגרמני הקטן טרוביץ'. הם נשארו בכפר חודשיים, במהלכם רבים מהאנשים שהיו על הרכבת מתו מתת תזונה וממחלות.

"חגגתי את יום הולדתי ה-12 ברכבת, ב-17 באפריל 1945...מאז אני חוגגת את יום הולדתי השני ב- 23 באפריל - היום בו שוחררנו על ידי הצבא הרוסי בטרוביץ'".

מה היה תפקיד חברת הרכבות ההולנדית בגירושים?

חברת הרכבות ההולנדית הואשמה על ידי רבים כי נענתה ללא התנגדות לדרישת הנאצים להעמיד לרשותם רכבות.

חברת הרכבות, שהתנצלה רשמית בשנת 2005 ותיארה את הגירושים והשימוש ברכבות כ"כתם שחור בתולדות החברה", הבטיחה שכל ניצול יקבל פיצוי של 15 אלף יורו, ו-7,500 יורו יינתנו לילדים ולבני זוג של הקורבנות. 

האם הפיצוי המוצע מספיק?

מעורבותה של חברת הרכבות ההולנדית בסיוע לנאצים בשנות הארבעים השפיעה באופן ישיר על מרים ומשפחתה, אך היא לא מאשימה אותם במה שקרה: "צריך לזכור שאלה היו הנאצים ולחברה לא הייתה ברירה... אני לא חושבת שהם יכלו להגיד לא - אני לא יכולה להאשים אותם בזה."
עוד היא אומרת כי מעולם לא ציפתה לפיצוי, אך כאשר תקבל את הכסף היא מתכננת להשתמש בו למשהו מיוחד: "בשנה הבאה (2020) ימלאו 75 שנה לשחרורי. אני מתכננת לקחת את כל משפחתי - הילדים והנכדים – לטרוביץ' כדי לחגוג את הניצחון האישי שלי."

מרים הגיעה לישראל בשנת 1953 וגרה עם בעלה בקיבוץ צרעה. היא גידלה חמישה ילדים ויש לה 14 נכדים.  למרבה הצער, אחד מבניה, שהיה טייס בצבא נהרג בתאונת מסוק.

מקור :




האם התחננה לפני מותה: תדאגי שילדי יישאר יהודי - והוא גם על השואה לא ידע




האם התחננה לפני מותה: תדאגי שילדי יישאר יהודי - והוא גם על השואה לא ידע


מאתנח זבולוני


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....