ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 28 ביוני 2020

אברהם רות , בן 13 , החיים כילד בהולנד של מלחמת העולם השניה



מאת : אברהם רות
 "שמי אברהם רות, השתתפתי מספר פעמים בתכנית הקשר הרב דורי, והרציתי בבית התפוצות בנושא השואה. סיפורי זה עוסק בכניסת הנאצים אל הולנד.
הייתי בן 12 כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גרנו באמסטרדם. בהולנד לא היה מקובל ללכת לגן ילדים, גדלנו בבית עד גיל 6 חוץ מאח אחד שהלך לגן ילדים. בית ההורים נמנה על המעמד הבינוני. היינו שישה ילדים בבית. אימא הייתה מאוד פעילה בעניני ציור. היו לנו שתי עוזרות: מטפלת ועוזרת בית. שיחקנו בחוץ, הכל היה חופשי עד המלחמה. לא היו דאגות מיוחדות, גם לא של בטחון אישי. מגיל 6 התחלנו ללכת לבית הספר. הוריי היו דתיים אורתודוקסים, מהזרם הדתי-לאומי-ליברלי. ההורים הרגישו כחלק מהעם ההולנדי למרות שהיו ציונים. היות וחיינו בהולנד, רבים חשבו שמילדות חייבים להכיר את החיים של העם ההולנדי, למשל חשוב היה שנשחק עם ילדים הולנדים בשכונה. כל ששת הילדים הלכנו ללמוד בבית ספר ציבורי עד כיתה ו׳. אז עברו לתיכון שם, ואנחנו כבר הלכנו לבתי ספר יהודים.
עד זמן המלחמה הלכתי לבית ספר עממי רגיל, כאמור. רבע מהילדים היו יהודים, רבע היו ילדים מגרמניה – פליטים יהודים, וחצי מהילדים היו לא יהודים, זה היה בית ספר מעורב. הילדים היהודים שהגיעו מגרמניה ידעו מהר מאוד הולנדיתאנה פרנק הייתה בת שכבתי, היא הגיעה עם משפחתה בשנת 1933, כשנמלטה מאימת הנאצים בגרמניה. היא כתבה את יומנה המפורסם בפחות מתשע שנים. ההולנדית שלה הייתה יוצאת מן הכלל. הייתה לה יכולת אינטלקטואלית של ילדים אשר באו מגרמניה, הם ניחנו ביכולת גבוהה מאוד, ההשתלבות שלהם בהולנד הייתה מלאה. כאן יש לציין כי חלק ניכר מיהדות הולנד הם ילידים יוצאי גרמניה, אשר היגרו אל הולנד. דוקא יהדות הולנד המקורית עזבה את הולנד במספרים גדולים הרבה יותר מאשר היהודים מגרמניה. 
אברהם רות בכיתה באמסטרדם, בתמונה מופיעה גם אנה פרנק
 
התחלתי ללכת לבית ספר תיכון בשנת 1941 עד שנת 1943. הייתה שנה בה כמעט ולא למדתי כי לא היה בית ספר מתאים: לא נתנו לילדים יהודים מקום לימוד מאורגן באותו זמן. רק אחרי שעברנו דירה אל מרכז אמסטרדם היה בית ספר לא רחוק אליו יכולתי ללכת. בבית הספר התיכון לא התקיימו לימודים מסודרים. בית הספר שלי היה מול בית ספרה של אנה פרנק, היא למדה בבית ספר חילוני ואני בבית ספר אורתודוקסי. בתי הספר היו ממוקמים ברחוב ללא מוצא, בקצה הרחוב הייתה תחנת מכבי אש של אמסטרדם, אחת הגדולות שבהן. כאן יש להסביר כי אש באמסטרדם זו סכנת נפשות, מכיון שבתים בחלקם בנויים מעץ ועל עמודי עץ, ברגע שיש שריפה – זו סכנה רצינית: הבתים צמודים ולכן הסכנה אף גדולה יותר. לכן מכבי האש הוא גוף שאי אפשר לסגור אותו באמסטרדם. בית הספר שלנו היה על גבול הגטו היהודי, אבל עדיין בתוך הגטו. הגרמנים היו מודיעים למכבי האש לפני אקציות (מבצע לאיסוף יהודים), שבאיזור זה או אחר הם יבצעו אקציה, על מנת שיעמדו בהיכון.
מפקד מכבי האש באמסטרדם ואחד העוזרים שלו היו אנטי גרמנים, זה היה די לא מקובל במרחב הממסדי ההולנדי. במקרים בהם הגרמנים ערכו אקציה, מכבי האש היו באים לבתי ספר ושלחו את כל הילדים הביתה: ״מהר מהר להסתלק, הגרמנים באים״, זה נכון גם לגבי אנה פרנק. היות וגם אנה פרנק וגם אני למדנו במקום סמוך, הבתים שלנו היו בסביבת הגטו אבל מחוץ לגבולות הגטו. לכן הגרמנים לא תפסו אותנו. כל הילדים שחיו מחוץ לגטו ניצלו בשלב הזה, הם לא תפסו אותנו. אבל ראינו את כל חיי הגטו, ראינו את כל האקציות. לכן, כל יום כשיצאנו מבית הספר בסוף היום, מיד עברנו לצד השני של התעלה והגענו הביתה לא דרך הגטו, כדי לא להסתכן. כך שרדנו. במשך השנה השנייה של לימודי התיכון (1943) הלימודים היו לא מסודרים. כל פעם כשהיית בא לבית הספר תכופות קרה שנעלם מורה או שנעלם ילד: לא ידעת אם הם הסתתרו או נתפסו על ידי הגרמנים. הלימודים כבר לא היו מסודרים. החל ממחצית יוני בשנת 1943 לא התקיימו לימודים כלל. כבר אז החלו הגויים לעזור ליהודים, ניצלו כך הרבה ילדים.
עד שנת המלחמה ואפילו בזמן המלחמה לא הרגשנו אנטישמיות. באותו זמן היו עשרה אחוזים מהאוכלוסיה מצביעי המפלגה הנאצית מכלל המצביעים בהולנד, אבל לא הרגשנו אנטישמיות ולא פעילות אנטי יהודית. כל שבת ושישי הלכנו לבית הכנסת ומעולם לא היתה הפרעה או פחד, וגם לא לפני המלחמה. הייתה כנראה אנטישמיות יותר בחוגי האליטה הכלכליים הגבוהים – אבל לא בעם. העם ההולנדי היה עני וכך גם רוב היהודים, הם חיו ביחד והיו מעורבבים לגמרי, לכן לא היה קיפוח: לאף אחד לא היה גרוש על הנשמה. יש לזכור גם כי בהולנד לא הייתה מסורת של אנטישמיות. היו בפירוש מורים שבהתחלה בפירוש עזרו לילדים יהודים. רוב הניצולים בהולנד היו ילדים כי יותר קל להסתיר אותם ויותר קל למצוא להם משפחות מאשר מבוגרים. רוב האנשים (היהודים) שהסתתרו נתפסו על ידי גרמנים בעיקר דרך הלשנות ועל ידי המשטרה ההולנדית, לא כוחות הכיבוש. זה התנהל בצורה שקשה להבין אותה היום: השוטרים הגרמנים הרוויחו הון על כל יהודי שמצאו שהסתתר. ואז הביאו אותם למחנה ריכוז וגם שלחו אותם להשמדה.
כשהגרמנים נכנסו לאמסטרדם קיבלו אותם באקסטזה, כאילו באו המשחררים הגרמנים. הכניסה שלהם הייתה הצלחה גדולה מאוד. היהודים ישבו בבית. היו לא מעט יהודים שהתאבדו. משפחות שלמות התאבדו מתוך יאוש ופחד. מצד שני, ממשלת הולנד עצמה ברחה לאנגליה ולא דאגה שהולנדים אחרים יוכלו לברוח, הם רק דאגו לעצמם לא דאגו לאוכלוסיות בסיכון ולא לצבא ולא כלום. גם המלכה (וילהלמינה מלכת הולנד, 1880 – 1962) דיברה על להציל את היהודים רק אחרי שהיהודי האחרון עזב את הולנד. עובדה ידועה היא שהמלכה באותו זמן דיברה ברדיו בנאום לאומה, ולא הזכירה את היהודים בכלל בזמן הכיבוש הנאצי. היסטוריון יהודי שחקר את נושא הולנד במלחמת העולם השנייה טוען שזה לא נכון. הוא מצטט שהמלכה נאמה בשנת 1942 על הנושא, בתוך הנאום הזה לטענתו היא אמרה שצריך לעזור ליהודים. מבחינה עובדתית, כשמצאו את ההקלטה של הנאום, הקטע הזה לא מופיע. הולנד אחרי המלחמה לא רצתה להכיר בתחילה בעוול שנעשה ליהודים, בטענה שגם ההולנדים סבלו רבות מהמלחמה וצריך לספר את סיפור כלל האוכלוסיה. החזרת הרכוש היהודי ארך שנים רבות. (כשהיהודים חזרו אל הולנד מהמחנות והמחתרות, הם גילו שהגרמנים לקחו הכל). בעשר השנים הראשונות לאחר המלחמה יהדות הולנד נאבקה על קיומה הכלכלי, וגם לכן שלחו הרבה ילדים הולנדים לארץ.
במהלך הילדות עצמה – וזה גם מופיע ביומן של אנה פרנק – לא הייתה בהולנד הרגשה של אנטישמיות או אנטי יהדות. זה אמנם לא מופיע בספרה של אנה, אך אציין שהיא נקלטה בהולנד לגמרי. היא לא הייתה אזרחית הולנדית, משפחת פרנק כאמור הגיעה מגרמניה. הגרמנים לקחו לה את האזרחות הגרמנית וכך הייתה ללא אזרחות, ההולנדים מעולם לא נתנו לאנה פרנק ולמשפחתה אזרחות הולנדית. מאידך גיסא, בזמנו רצו להעביר עמותה של אנה פרנק (שאביה ייסד בשוויצריה) ולהעבירה לפרנקפורט בגרמניה – ההולנדים התנגדו לכך בתוקף. יש לזכור שלמוזיאון אנה פרנק באמסטרדם יש את אותו מספר מבקרים כמו ברייקסמוזיאום (המוזיאון ההולנדי הלאומי). באופן כללי, ההתנהלות של ההולנדים אחרי המלחמה כלפי יוצאי גרמניה היתה מאוד לא הוגנת. יוצאי גרמניה שחזרו מברגן בלזן אחרי המלחמה היו נטולי דרכון והיו גרמנים במקור. לאחר המלחמה ההולנדים הכניסו אותם למחנות מעצר יחד עם גרמנים נאצים, מתוך טענה שהם גרמנים. זה לקח מאמץ עצום, כולל של אבא שלי, לשחרר אותם – עד שהבינו שיהודים מגרמניה הם לא אויבי המדינה (הולנד). את אנה פרנק, לו הייתה בחיים עד אז, היו עוצרים באותה צורה.
 אני בזמן המלחמה הסתתרתי. היו לי המון כתובות ועברתי מבית לבית כמעט ללא הפסקה. היו הרבה הלשנות: היה בא שכן או מישהו מהסביבה ומזהיר אותנו: ״אתם מסתירים ילד יהודי״ והיו באים לקחת את הילד. כל אח שלי היה במקום אחר. אח אחד היה אצל גוי שהיה מאוד בסדר. לא כל המשפחות המאמצות היו בסדר. חלקן אימצו ילד יהודי רק עבור הכסף, ישנן עדויות על כך. אח אחד שלי הסתתר אצל סוחר גדול בשוק השחור ההולנדי. הסוחר החזיק באחי ובעוד ילדה, על מנת שיבואו להעיד לטובתו אחרי המלחמה מתוך חישוב שזה יעזור לו, הם שמרו על אחי כקלף הגנה. הוריי גרו אצל קרובים פולנים בתמורה כספית גבוהה בחדר קטן בקומה העליונה. הרבה מבוגרים שניצלו שילמו הון כסף עבור במחבוא, כך שסיפורים על חסידי אומות העולם הם בחלקם נכונים, ובחלקם לא. איני בטוח שהנושא הזה נבדק עד תומו או שהיה טיפול יסודי בסוגיה.
מגיל 6 ומעלה היו צריכים לשים טלאי. גם ברחוב. מעולם לא הרגשנו בעיה עם זה. היינו גאים בטלאי כי אנחנו יהודים גאים – אני לא זוכר שום מקרה שמישהו ברחוב העיר לנו על זה שאנו יהודים או על הטלאי. לא אני ולא אחיי. זה חלק מההסבר למה הושמדו כל כך הרבה יהודים: כל הנושא של הגרמנים, השמדה ורדיפה היו לחלוטין זרים לכל הרוח וההבנה ההולנדית. הם לא הבינו בכלל מה קורה סביבם, למרות כל הסימנים והידיעות – הם האמינו שייגמר בטוב. גם האמינו שהמלחמה תיגמר מהר יותר מאשר נגמרה. הרכבות ההולנדיות שיתפו פעולה עם הגרמנים. כל המערכת הממוסדת שיתפה פעולה. הממסד ההולנדי לא היה אנטישמי, אבל כנוע לגמרי לגרמנים: שיתוף הפעולה איתם היה מלא. המטרה העליונה, המובנית, הייתה לשמור על הכלכלה ההולנדית והארץ ההולנדית. בפרספקטיבה היסטורית, הסכנה שלקחו חסידי אומות עולם ההולנדים הרבה יותר גדולה ממה שמספרים. במסגרת הצלת ילדים יהודים, יהדות הולנד שלחה את הילדים מחוץ להולנד, לכן עלו אלפי ילדים יתומים לארץ, הם הועלו ארצה במסגרת עליית הנוער. הרבה יהודים נסעו לאמריקה, לאוסטרליה ולארצות אחרות. בתום המלחמה, ההולנדים לא שיתפו לגמרי פעולה עם החזרת ילדים יהודים למשפחתם. הרבה ילדים יהודים נשארו אצל משפחות נוצריות שאמצו אותם.
לסיכום הייתי רוצה לומר שהשואה הייתה רצח של שישה מליון איש, כל זאת במחנות ריכוז ובתאי גזים, על כל המשתמע מכך. עם השנים התווספו לשואה הרבה אלמנטים נלווים כגון טקסים גדולים ורבי משתתפים ומונומנטים מפוארים, והם חשובים, אבל הם אינם מרכז הענין. מרכז הענין הוא הרצח המזוויע של שישה מליון בני אדם, שאותו אסור לאיש לשכוח לעולם.


הלינה בירנבאום , בת 13 , בבונקר במרד גטו ורשה



הערת צוות המיזם המקוון ילדים בשואה : זהו אחד המסמכים ההיסטוריים החשובים ביותר על החיים בגטו ורשה במהלך המרד .  

"את ליל הסדר האחרון בווארשה עברנו בבונקר. מאוחר בלילה התדפקו על דלתנו גברים זרים ממשמרת הלילה והבהירו קצרות, שיחידות רבות של הנאצים מקיפות את הגטו מכל הצדדים, קיבלנו פקודה להסתתר  מיד במקלט. מובלים במבוך , במעברי סתר שונים הגענו סוף סוף לבונקר חבוי. מאתיים אנשים שכבו כאן דחוסים על גבי דרגשים נמוכים, בקושי מצאנו לעצמנו מעט מקום.  מחניק וצפוף  ובמשך הימים הבאים זרמו אנשים חדשים  לבונקר ללא הרף . חושך כל הזמן . הבונקר הפך לגינהום! חלף שבוע אחר שבוע, ואנחנו שכבנו כל הזמן במעמקי האדמה בלי להבדיל בין יום ולילה. הרעב הציק לנו. היה לנו רק מעט סוכר בקוביות. מספר פעמים ביממה אמא נתנה לכל אחד מאתנו קוביית סוכר וכפית ריבה או שתיים, ומעט מים לשתייה- באופן כזה הצלנו את עצמנו ממוות ברעב במשך שלושה שבועות.

אך בבונקר נמצאו גם כאלה, שלמרות שהיה להם מזון בשפע הרבה יותר מאתנו עזבו בלילות את הבונקר כדי לבזוז דברי מזון במקלטים אחרים, שמהם כבר לקחו הנאצים את היהודים להשמדה. מעולם לא היה להם די, בשאפתנותם לא השגיחו בסכנות שבמסעות הליליים. המסעות האלו הסתיימו לא פעם בטרגיות עבור הבוזזים, לעתים תכופות המיטו אסון על המקלטים , כיוון שהובילו בעקבותיהם את הגרמנים, המלשינים והמרגלים.

לא פעם התעלפתי מרעב , אמא נתנה לי אז מנה מוגדלת של ריבה או סוכר, אבל זה לא עזר הרבה..  מהדרגש ירדתי רק כשהייתי מוכרחה ללכת לשירותים. בקושי השתרכתי לשם במקלט , ראשי היה סחרחר, רגלי לא נשאו אותי , כמעט כל הזמן נמנמתי מחולשה, מחום ומצחנה.

מעלינו , על פני השטח , התחוללו קרבות, יחידות נאציות מצויידות בנשק אוטומאטי חדיש ביותר יצאו להתקפה על קומץ יהודים, רצוצים לבושי קרעים שהעדיפו למות בכבוד בשדה הקרב מאשר בתא הגזים. תותחים, טנקים , פצצות , רימונים , מכשירי האזנה משוכללים, כלבים .

הגרמנים הציתו בעקביות רחוב אחרי רחוב, בית אחר בית בגטו וארשה. רצחו את האנשים שמצאו במחבואים- מורדים ולא מורדים, כל היהודים , נשים , זקנים, ילדים.

לבונקרים פחדו להיכנס, זרקו פנימה פצצות חנק, או שהציפו אותם במים. הנאצים פוצצו אפילו הריסות של בתים שרופים, כדי שאיש לא יוכל להתחבא עוד בהריסות. באופן זה ניספו  האנשים בגטו וארשה לאלפיהם. נשרפו חיים , נחנקו או טבעו במקלטים המוצפים במים מעמקי האדמה: את הנמלטים מהמוות  השיגו כדורי הגרמנים. רק מעטים  הצליחו לפרוץ את מכשול האש ולהגיע למקלטים אחרים ששרדו עדיין , כמובן אם הסכימו לכך המסתתרים.

מצבנו בבונקר הורע מדי שעה, במיוחד בגלל העשן הצורב ולהט הבתים הבוערים מעלינו שחדר בעד לסדקים שבמקלט. נוספו אלינו עוד פליטים ממחבואים אחרים.

אבל המריבות  בבונקר פסקו: לאיש לא היה עוד כוח לריב .. אנשים נפלו כזבובים. יחד עם כל המצוקה הזו גברו האחווה , וההבנה ההדדית  והרחמים. האנשים החלו לעזור אחד לשני , התחלקו בטיפת תרופה אחרונה: מבלי להתייחס לכך אם הנעזר היה קרוב או זר, עני  או עשיר. כל ההבדלים בינינו נעלמו. גורל משותף וטרגי  איחד לבסוף את כל האנשים המסתתרים בבונקר למשפחה אחת גדולה. למרות שהחיים בבונקר היו כגיהנום, לא חשב איש על עזיבתו מרצון והסגרתו לידי הרוצחים.

לבסוף גילו גם אותנו

התחילו להתדפק , לפרוץ את המכשולים שכיסו את הכניסה לבונקר. המכשולים היו כה רבים שהסרתם ארכה שעות אחדות. אחד הבוזזים היהודים שנתפש מחוץ לבונקר בגד בנו . הוא תיאר לגרמנים בדיוק את מקום המחבוא של המקלט.

בשתיקה , מודעים לתבוסה , אבל נחושי החלטה לא להכניס את האויבים , שמענו , איך נופלים אחד אחר השני המכשולים שחסמו את הכניסה למקלט. לבסוף הצליחו הנאצים להגיע למקלט והחלו להלום בדלת המרתף , תוף צרחות איומים והבטחת פז – שנפתח להם.

הייתי כך כך מטושטשת מרעב ומריח העשן , שחדר מבעד למאוורר שלא היה אטום דיו , ולא נתתי לעצמי דין וחשבון על האסון המתקרב. רק רעם נוראי החזיר לי את הצלילות . הגרמנים פוצצו ברימון את מכסה פתח האוורור שבתקרה.  אחר כך הגרמנים הורידו סולם ארוך בעד הפתח , אחד אחרי השני החלו לרדת בו המרצחים במדים הירוקים.

הוציאו אותנו לכיכר מורנובסקי. היו פה המון חיילים גרמנים וראינו גם את אותו בוגד שהלשין עלינו תוך הצלת חייו. זיהינו אותו מייד.

הקיפו אותנו במכונות ירייה ובטנקים ממש כמו בחזית.

אחר כך הורו לכולנו להסיר את הבגדים העליונים באמצע הכביש, לגשת אל החומה ולהפנות את הגב בידיים מורמות.. ערכו חיפושים.

בילדים, בחולים ובזקנים ירו.  מי שהשמיע קול , בכה או שעשה תנועה בלתי זהירה , נפל מיריה על האספלט המוכתם מדם.

כשגררו אותנו לאומשלאג , ירדה השקיעה על הבתים השרופים של הגטו. באומשלאג המשיכו הנאצים להתעלל בנו.  למחרת העלו אותנו על קרונות בקר בדרכם למחנה ההשמדה מיידנק.

מקור וקרדיט:

הלינה בירנבאום , החיים כתקווה, הוצאת בית לוחמי הגטאות , 1983

ראו גם :

נערה בת 15: הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושוויץ, 1943 – 1944 (קישור)

הבלוג של הלינה בירנבאום (קישור).

הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק: הלינה בירנבאום חוזרת לפולין

 בצילום : 

יהודים שהסתתרו בבונקר בגטו וארשה  מתגלים ע"י הגרמנים , מתוך אוסף שטרופ , המפקד הנאצי שפיקד על חיסול הגטו 

Stroop Collection - Warsaw Ghetto Uprising - Bunker

 

 


יום שלישי, 23 ביוני 2020

הלינה בירנבאום , בת 13 , הישרדות בין האקציות של גטו ורשה




הערת צוות המיזם המקוון ילדים בשואה
: זהו אחד המסמכים ההיסטוריים החשובים ביותר על החיים בגטו ורשה בשנה האחרונה . אנו מאחלים להלינה בירנבאום בריאות ואיכות חיים .
הלינה ברינבאום מתארת בספרה האוטוביוגרפי החשוב כיצד נמלטה עם אמה ואחותה ממקום מסתור אחד לשני בגטו וארשה לקראת סופו העצוב.  זהו אחד הספרים החשובים ביותר על הישרדות ילדים בשואה .

באחד ממקומות המסתור סמוך לשופ של טבנס הן הסתתרו בפעם הראשונה בעליית גג עזובה :
"שכבתי  חבוקה עם אמא , שוטפת זיעה ורעבה . הצמא בער בי . המחנק הרדים. פעם אחר פעם נפלתי לתרדמה מתשישות . ידעתי שכל רשרוש שהגיע לרחוב, כל רחש הקל ביותר קובעים את גורלי.  כאשר קרבו הדי האקציה התפללתי בנפשי, שלא ימצאו אותנו הגרמנים, שלא יבואו הנה. כאשר נגמרה האקציה או התרחקה חיבקתי בחזקה את אמא ואת קרובי  המשפחה. כל שעת חיים שנקרעה מהנאצים היתה כמתנת אושר גדולה וענקית " .
"הגטו התרוקן מיום ליום ואנחנו התחמקנו מהמוות , התחבאנו בעליות גג שונות, במאורות למיניהן , במקומות , שאיש לא היה מעלה בדעתו, שישמשו כמקלט. כל חיינו התמקדו עכשיו בבריחות ובמציאת מחבואים. סבא וסבתא והדודים עם שני ילדיהם לא היו אתנו עוד. לאחר כמה ימים נפלו בידי החוטפים הגרמנים. ביכינו את קורבינו ורבים ממכרינו וידידנו. נמענו ממקומות מוארים, משטח פתוח. בעלי בריתנו היו פינות סתר קשות לגישה, חושך, עליות גג מצחינות, מרתפים עמוקים ולחים.
וגם לשם , לדאבוננו , חדרו המרצים ... עקביים ודייקנים, נעזרים במשתפי פעולה מהיודנראט והמשוטרים היהודים..."
סוף סוף תפסו גם אותנו .
"זה קרה לפנות ערב, לאחר אקציה, שנמשכה יום שלם.
עזבנו את עליית הגג בכל ערב כדי לשאוף מעט אוויר ברחוב, לשוחח עם האחרים, להיוודע את מי לקחו במשך היום לאומשלאגפלאץ, מה צפוי ביום המחר, היכן ניתן לקנות חתיכת לחם או כמה תפוחי אדמה, אותם מכרו במחירים מנופחים מאוד, אנשי הפלצובקות ( מקומות עבודה).   הייתי מעורפלת מן המחנק שבעליית הגג , מן החום והרעב. "
"יצאנו בחשכה לכמה דקות להתאוורר לפני הבית , לא התכוונו ללכת הלאה. בעצם  כבר לא היה לנו לאן ואל מי ללכת .. אותם מכרים וקרובי משפחה , שעדיין לא נתפסו, קשה היה למוצאם עכשיו או אפילו לנחש היכן הם."
"לפתע פתאום נכנסו לרחוב במהירות מספר ריקשות- אופני העגלות האלה היו אמצעי תחבורה נפוץ מאז הקמת הגטו. בתוך  הריקשות הצטופפו גרמנים, אוקראינים , וליטאים- "מומחים" למצודים על יהודים... קפאנו. הפשיטה הקיפה את הרחוב שלנו, סטבקי, ומספר רחובות סמוכים. מעולם לפני כן לא ערכו מארבים דומים בשעה כה מאוחרת בלילה . הבריחה לעליית הגג בתנאים אלה היתה בלתי אפשרית – נאצים חמושים קפצו מהריקשות והתפזרו בריצה בנתקם את כל הדרכים פרט לזו המובילה אל האומשלאגפלאץ. "
נלכדנו .
" בתנועת יד הורו לנו לצאת לאמצע הכביש. היינו רביעייה ראשונה בטור, שגדל והתעצם מרגע לרגע.
אבא , אמא, חיליק ואני עמדנו ממושמעים. מבלי למחות במילה או בתנועה, כדי לא להרגיז את הנאצים, ולא להסתכן במכות או במוות. קיוונו שנצא איכשהו מהאומשלאג , בעזרת האוסבייזים (תעודות) של אבא משופ טבנס, או בעזרתו של חיליק שהכיר את השוטרים היהודים באומשלאג.
הכניסו אותנו  לאומשלאג . אותו אומשלאג מקולל , ספוג דם ודמעות , מלא שריקות קטרים ורכבות שהסיעו מכאן אלפי יהודים לתחנה הסופית של חייהם. "
הערת צוות המיזם המקוון ילדים בשואה :
הילדה הלינה בירנבאום , האם והאח הצליחו ברגע האחרון להימלט מהאומשלאג גם בעזרת שיחוד שוטר יהודי אך האב לא הצליח להימלט והועלה לרכבת למחנה ההשמדה.
הם המשיכו להסתתר בעליות גג עזובות ובמרתפים .
"חזרנו לעליית הגג ברחוב סטבקי . שוב מצאנו את הדודה , את הלינה ואת מרק. לא היה קץ לחיבוקים בזמן הפגישה המשמחת, כאילו לא ראינו אחד את השני מזה שנים, כאילו שבנו מהעולם הבא.
על אבא לא הייתה שום ידיעה.
הערת צוות המיזם המקוון ילדים בשואה
אחר כך עברו הלינה , האם והאח לבית במקום אחר ברחוב לשנו שם כבר פינו הגרמנים את כל הדיירים היהודים למחנות ההשמדה.
שוב אקציה של הגרמנים .
"ברחנו לעליית הגג , האפופה בחושך מושיע, שכבנו  על הארץ אחד ליד השני. לאוזנינו  הגיעו צרחות השוטרים, מהלומות בדלתות, הדי מאבקים, קללות גסות, קטטות על המדרגות. השוטרים סחרו ביניהם באנשים החטופים שנלכדו , זה שהצליח לתפוס יותר קורבנות מכר את "העודף"  לחברו המוכשר פחות. המחיר – 10,000 זלוטי ל"ראש". אותו סכום שגבו מאתנו  כשוחד עבור הוצאה מהאומשלאג. לאחר מסירת הסחורה החיה, חזרו השוטרים, כדי לשדוד את הבתים שרוקנו, דבר שבעצם נהגו לעשות תמיד, בכל ערב, לאחר סיום האקציה.
אותנו גם הפעם לא מצאו. למרות שהציצו פעמים אחדות לעליית הגג שלנו."
הערת צוות המיזם ילדים בשואה :
אמא של הלינה ואחיה חוזרים לעבוד בשופים ( בתי המלאכה שעבדו עבור הגרמנים).  
"כשאמא ואחי יצאו לעבודה נשארתי עם דודה ובת דודתי הלינקה. בחדר הסמוך גרה אשה עם שני ילדים קטנים. קיוונו שלאחר האקציה של אתמול  יהיה היום יותר שקט ולא תהיה בלוקדה ברחוב שלנו. בעליית הגג היה אור בהיר, היו מוצאים אותנו שם ללא קושי, ולא היה  מרתף לבית.. פעם אחר פעם השקפנו בעד החלון אל הרחוב. דבר לא ניבא את הסערה. "
אקציה נוספת ברחוב
"לפתע ראינו נאצים מגיעים לרחוב לשנו- אקציה ברחוב שלנו- הצטעקה הדודה ביאוש, תפסה את הלינקה ואותי בידיים. רצנו אל עליית הגג . רגלינו רעדו, הלבבות הלמו בפחד, כמטורפים. הנאצים חסמואת כל רחוב לשנו והרחובות הסמוכים. תיארתי לעצמי באיזו חרדה מסתכלת על כך אמי היושבת ליד החלון בבית המלאכה, עסוקה בתפירת המדים לרוצחים ולתליינים."
 "היום היה בהיר מאוד , הקיץ במלואו . עליית הגג הקרועה מגג טבעה בשמש, המוני החוטפים קרבו יותר ויותר אל ביתנו.. "
ואנחנו רצינו לחיות !

להסתתר בתוך מזווה בקיר
"בחיפזון דחפה הדודה את הלינקה, אותי ושני ילדים שכנתנו לתוך מזווה הנמצא באחד הקירות שלא נפגעו בעליית הגג. אותי ואת הלינקה הושיבה על האצטבה התחתית, את שני הקטנים בעליונה. נעלה את המזווה במנעול והסתירה אותו באיזה דלת שבורה. אחרי זה ירדה עם השכנה לדירה ושתיהן התחבאו בין ערמות כלי מטה, כפי שתוכננו מקודם . אנחנו , הילדים , ישבנו בנשימה אצורה. החוטפים רצו במדרגות, פרצו דלתות , צעקו , צחקו,  ירו.. "
"מדי פעם היה מגיח אחד מהם אל עליית הגג , מקלל היה חולף על פני המזווה שלנ ומחפש הלאה. ברגע מסויים שניים נעצרו לידנו . שוחחו . תנועה קלה  ביותר שלנו , נשיפה , נשימה קולנית יותר – ואנחנו אבודים . "
"השתדלתי לא לנשום בכלל . הילדים היושבים מעלי- האחד בן ארבע, השני בן שש – השתינו מפחד, השתן נזל על ראשי , על הפנים.. ואילו אני כמעט ולא הרגשתי.. רק רעדתי למחשבה , שהילדים יכולים בעל כרחם להסגיר את המחבוא. לפרוץ בבכי , למשל, או להשתעל.. הזעתי מעצבנות, מהמחנק ששרר במזווה הצפוף והאפל. שני הגרמנים הלכו, אך האקציה נמשכה הלאה. חמש שעות ישבנו בתא הזה. "
"לאחר שירדה החשכה החלו האנשים להזדחל ממאורותיהם וממקומות המסתור. חיכו שיסיימו השוטרים את שוד הדירות המרוקנות על ידי האקציה. עכשיו כבר ידענו, שהאקציה חלפה על פנינו וחיכינו בשקט, למרות שמאוד השתוקננו לצאת, אבל לא הדודה ולא השכנה הופיעו, והזמן חלף ואנשים חזרו מהעבודה בבתי המלאכה לבתים. אפפו אותנו חששות גרועים ביותר: אולי לקחו אותם, אולי גם את אמא גררו מהשופ, אולי איש לא יבוא לשחרר אותנו ומה אז ? "
בפעם הראשונה בחיי ראיתי את אמא בוכה.
"את המזווה פתחה לנו סוף סוף אמי, חטפה אותנו בזרועותיה, נשקה וחיבקה אותנו בלהט. התברר שאת הדודה והשכנה לקחו לאומשלאג, הלינה הפכה ליתומה, ואבי הילדים הקטנים חזר בערב מהפלצובקה ( מקום עבודה) והלך אתם לאומשלאג , כדי להתאחד שם עם אשתו. חיליק ומרק ניסו לשווא להציל את הדודה באמצעות שוטרים יהודים.
אמא במשך כל אותו יום השקיפה בעד חלון בית -המלאכה והתענתה. בשובה מן השופ נודע לה שלקחו את אחותה האהובה. מעומס האסון כרעה, הזדקנה בשנים רבות: בפעם הראשונה בחיי ראיתי את אמא בוכה.
בגטו וארשה נשארו עכשיו רק כמה עשרות אלפי יהודים. הם חזרו לשופים (בתי מלאכה) ולבתים ברחוב נובוליפיה ולשנו, שהפכו למחנות עבודה אמיתיים. יתר היהודים כ100,000 נפשות, בתוכם גם כל עובדי השופ של אמי יחד עם המנהל ומשפחתו ומרבית בעלי המספרים הירוקים , המבטיחים את החיים, הועמסו על הקרונות הוסעו. "
"הרחובות  בגטו נחסמו למשךשבועיים ונוקו מיהודים. הגרמנים חיפשו בקפדנות בכל הפינות, השתמשו לשם כך במכשירי האזנה, בכלבים, ובשירותי מלשינים מבין היהודים.  לא פעם השתמשו בתחבולות משונות כדי לפתות את האנשים שהסתתרו במחבואים לצאת: בערב שלאחר האקציה היו משמיעים מנגינות יהודיות , שירים מסורתיים. "
"אותנו לא מצאו. שכבנו במשך ימים שלמים על רצפת עליית הגג יחד עם  עוד כמה עשרות אנשים, שהגיעו לכאן לפנינו והיסוו את הכניסה."
להסתתר בעוד עליית גג מוסווית
"נכנסנו לבית ברחוב מילה 26, נשארנו שם במשך שבועיים תמימים. מקלט זה הציל מהמוות לא רק אותנו, אלא עוד קומץ אנשים חסרי אוסבייזים (תעודות)  שחיפשו הצלה כמונו. אמא התחברה איתם מייד , למדה מהם על קיום עליית גג מוסווית היטב והשיגה את הסכמתם להשתמש במחבוא הזה.
עד סוף הסלקצייה נשארנו בעליית הגג המחניקה, המצחינה.
הגרמנים החלו עתה לחפש בקפדנות בכל הפינות, השתמשו לשם כך במכשירי האזנה, בכלבים, ובשירותי מלשינים מבין היהודים. לא פעם  השתמשו בתבולות משונות כדי לפתות את האנשים שבמחבואים לצאת : בערב שלאחר האקציה היו משמיעים מנגינות יהודיות, שירים מסורתיים..."
"אותנו לא מצאו. שכבנו במשך ימים שלמים על רצפת עליית הגג יחד עם עוד כמה עשרות אנשים, שהגיעו לכאן לפנינו והיסוו את הכניסה. "
"עליית הגג נמצאה בגובה רב. הכניסה אליה היתה דרך חדרון קטן ריק שבקומת הגג, דרך פירצה בקיר המוסווה בארון ישן ומקולף עם מראה. מלבד אותו ארון שבור וריק וערימת נוצות מכריות פרומות , אי אפשר היה למצוא שם דבר. כפי הנראה דווקא הנוצות המעופפות דחו את הנאצים. כך או אחרת בזמו הבלוקדה לא עלה בדעת איש מהגרמנים להזיז את הארון. "
"במשך היום רדפו אותנו קולות מבחוץ : צעדים , צעקות , יריות , בלילה כשהשתרר שקט וחושך מושיע , הפחידו אותנו הזיות, וסיוטים. ברחובות סבבו ללא הרף פטרולים גרמנים. כל מי שהופיע באזור הרחובות הסגורים בבלוקדה , הומת בידיהם.
ובינתיים הסריחה עליית הגג בכל פעם יותר- מצואה , משתן , מזיעה. הרדימו ילדים בגלולות , חנקו אותם לא פעם מתוך יאוש ופחד. "
"אשה כלשהי ילדה , התינוק מת זמן-מה אחר כך מחוסר מזון. בזמן צירי הלידה לא הוציאה האשה האומללה אפילו אנחה אחת , אפילו לא רשרוש או לחש.
ברחובות של הגטו לא פסקו צרחות הנאצים, היריות , צעקות האנשים המוצאים ממחבואים שונים ומשונים, העמידו אותם בשורות על הכביש והובילו לאומשלאג , לקרונות.
לאחר חמישה עשר ימים הפסיקו הנאצים את הבלוקדה והסירו את המשמרות מרחוב מילה.
רצוצים ומלוכלכים עזבנו את המסתור בעליית הגג וחזרנו לבית ברחוב לשנו 64.
הגטו נהיה קטן ללא שיעור. המעטים, שניצלו מהאקציות הגדולות , מהמצודים ומהסלקציה , עבדו ימים ולילות ( בשתי משמרות) בשופים ובפלצובקות.
הרחובות שבין מילה , נובוליפיה ולשנו , שהשתייכו קודם לגטו , נקראו לאחר הגירוש האחרון "רחובות פראיים" : אסור היה לגור שם לא ליהודים ולא לפולנים. הדיירים הקודמים מרביתם הושמדו. "
מקור וקרדיט:
הלינה בירנבאום , החיים כתקווה, הוצאת בית לוחמי הגטאות , 1983
 ראו גם : 


יום ראשון, 21 ביוני 2020

הילדה לילה הונדרט מסתתרת מתחת לדיר החזירים


היום הלכה לעולמה לילה הונדרט מקיבוץ לוחמי הגטאות, חברה יקרה ואהובה מאד לנו במוזיאון.
לפני שנה, בעצרת יום הזיכרון לשואה, הניחו בנותיה זר לזכר משפחת מאצ'קביץ, חסידי אומות העולם שהצילו את חייה של לילה בת ה 9. יהי זכרה ברוך. תנחומנו למשפחה הגדולה.
סיפור הצלתה של לילה בשואה:
לילה הייתה בת 9 ,כשהוביל אותה אביה אל מחוץ לגטו בגרודנו שבפולין, בתקווה לחבור אל קאז'מיז' מאצקביץ, ידיד נוצרי של אביה, שעבד אתו ביחד מחוץ לגטו.

לילה הקטנה שהתה בבית משפחת במשך שנה וחצי אצל טטיאנה
וקאז'מיז'. הם הסתירה אותה, ובנם הקטן חונך שלא לגלות דבר ולסייע לילדה היהודיה ככל יכולתו. במשך הזמן הגיעו למחבוא חמישה בני משפחה נוספים של לילה. כשהחמיר המצב, העבירה אותם טאטיאנה בעלת הבית, אל מתחת לדיר החזירים. יום אחד הגיעו הגרמנים והשליכו את טאטיאנה, בעלת הבית, לכלא. הם לא מצאו את הילדה המסתתרת ובכך ניצלו חייה. הוריה של לילה נספו בשואה. היא עלתה לבדה ארצה ונשאה למילק הונדרט, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות. נולדו לה ארבע בנות, נכדים ונינים. בתה, טלי שנר,עבדה שנים רבות בבית לוחמי הגטאות
בצילום – לילה עם סיום המלחמה ולפני שנתיים בביתה בקיבוץ


סיפור ההישרדות המרתק של הילד זאב שטרנהל בשואה


בצילום הפתיחה : עם אביו ב-1939. זוכר את חום הלחי שלו

כמו הקריירה האקדמית שלו, גם הביוגרפיה האישית של שטרנהל היתה סוערת. הוא נולד ב-1935 בפשמישל שבפולין, וכשהיה בן ארבע פרצה מלחמת העולם השנייה. אביו, שלחם בצבא הפולני, מת שנה לאחר מכן, ואז רצחו הנאצים את אמו ואת אחותו. שטרנהל נמלט עם דודו ודודתו מגטו פשמישל ללבוב, שם הסתתר כשהוא מתחזה לקתולי בסיוע קצין פולני. "גדלתי בתוך עולם מאוד מסודר, מאוד מוגן, עולם של משפחה בורגנית-אירופית", סיפר בריאיון ל"הארץ" ב-2008. "ופתאום, בגיל חמש, העולם הזה קורס".

אחרי המלחמה הוטבל שטרנהל לנצרות. "פולין היתה ממש נגועה באנטישמיות, ובמובן מסוים הנורא ביותר היה דווקא אחרי המלחמה", אמר על כך. "היה ברור שליהודים אין עתיד בפולין. אחרי כל מה שראינו היה ברור שצריך לגמור עם זה, להחליף זהות באופן מוחלט". לדבריו, "זה התחיל כמשחק, אבל לאט לאט זה הפסיק להיות משחק. זה התחיל למצוא חן בעיניי. כשאתה ילד באמצע מלחמה נוראה והכל מסביב אימה ואביך מת ואמך איננה, אתה נתפס בקלות לאמונה הדתית הזאת ומקווה שמכאן תבוא ההצלה".

ב-1946 הועבר שטרנהל ברכבת של הצלב האדום לצרפת, שם זנח את זהותו הקתולית. "מחקתי את כל מה שהיה בפולין", סיפר. "צרפת נתנה לי הערכה שאין עמוקה ממנה לחירות, לזכויות אדם ולחילוניות. ובכל זאת מעולם לא הרגשתי את עצמי צרפתי, ידעתי שצרפת אינה בית. אני, כיהודי, אני ממקום אחר".

בגיל 13 התבשר על הקמת המדינה, וב-1951 עלה לבדו לישראל. "הקמת המדינה היתה כמו בריאת העולם בשבילי", אמר. "בכל חיי לא היה אירוע מרגש מזה. הוא הביא אותי למעין התעלות. העובדה שהצבא של היהודים נלחם וניצח והמדינה קמה – בשבילי זה היה משהו שמעבר לכל דמיון. אני לא רק ציוני, אני סופר-ציוני. בשבילי הציונות היתה ונשארה הזכות של היהודים לשלוט בגורלם ובעתידם".

במבצע קדש שירת שטרנהל כקצין בגולני ופיקד על מחלקה, ובמלחמת ששת הימים לחם ב"אוגדת הפלדה" של ישראל טל, ובמלחמת יום הכיפורים, שחזר מאוקספורד כדי להשתתף בה, היה קצין מבצעים של חטיבת טנקים. הוא השתתף גם במלחמת לבנון הראשונה.

מקור וקרדיט : עופר אדרת , עיתון "הארץ" , 21 ליוני 2020

ראו גם :

שטרנהל היה בן הזקונים המפונק והאהוב של משפחה יהודית אמידה וכמעט חילונית בגליציה. "סבא סוחר טקסטיל גדול ואבא שותף בניהול העסק. אמא בבית מטפלת בי בעזרת משרתת ואומנת. אחותי גדולה ממני ב-13 שנים והיא מעין אם נוספת. ובחדר הירוק שלי הממוקם בבית פרטי גדול, של שתי קומות, מרפדים בהרבה מאוד אהבה. עד היום הזיכרון החזק שלי הוא של אבי מחזיק אותי על הידיים ומצמיד את הלחי שלי ללחי שלו. חום הלחי שלו. והחום של אמא, כמובן. את כל הטוב שבעולם אבא ואמא ואחותי עדה הרעיפו עלי. ואז פורצת המלחמה. מעירים אותי באמצע הלילה וכל האורות דולקים בבית בלילה ואבא בא להיפרד ממני כשהוא לבוש במדים של הצבא הפולני, יוצא למלחמה. כשהוא שב מהתבוסה אחרי כמה שבועות כל המערכות מתפרקות. אבא מת. למזלו, מוות טבעי. גם סבא מת. והרוסים משתלטים על מזרח-פולין ומשתלטים גם על חצי בית. ופתאום אין משרתת, אין אומנת, חצי מהבית מוחרם. אמא צריכה לעבוד. במאמץ גדול מלקטים בכפרים מזון. ובכל זאת, למרות שאין הגנה יותר, אמי ואחותי מנסות לגונן עלי ככל יכולתן. בעולם שבו כבר אין שום יציבות – רק הן יציבות. הן העוגן היחיד".

הנה כמה עובדות שלא נכללו בסיפור: באמצע שנות ה-50 היה שטרנהל למפקד מצטיין וכריזמטי בגולני. אהבתו חשוכת המרפא לצה"ל הביאה אותו להשתתף גם במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. בשנות ה-70 כתב דוקטורט על הלאומיות הצרפתית והחל להיות מזוהה כאינטלקטואל מוביל של השמאל הישראלי. בשנות ה-80 חולל סערה בצרפת כאשר טען בספרו "לא ימין ולא שמאל", שממשל וישי לא נכפה על הצרפתים אלא ביטא זרם מחשבתי צרפתי אותנטי שהכשיר את הקרקע לפאשיזם. בשנות ה-90 עורר ויכוח גם בישראל כאשר טען בספרו "בניית אומה או תיקון חברה", שתנועת העבודה ההיסטורית לא היתה באמת סוציאליסטית וכי יעדה העיקרי היה כיבוש הארץ. בעשור האחרון עסק שטרנהל בניתוח המאבק על הנאורות כציר המרכזי של ההיסטוריה האירופית החדשה. במקביל פירסם מאמרים נוקבים ב"הארץ" נגד הימין הלאומי והימין הכלכלי, נגד הקפיטליזם הישראלי ונגד הכיבוש. עבור רבים ירש שטרנהל את יעקב טלמון, יהושע אריאלי וישעיהו ליבוביץ כפרופסור העומד בשער, כאיש האקדמיה הביקורתי והנחרץ המטיח בממסד אמת שהוא מסרב לשמוע.

ואולם כעת, כאשר אשתו זיוה ובתו יעל מקשיבות לו מהחדר הסמוך, שטרנהל, בן 73,  אינו נחרץ ואינו ביקורתי. הוא מיטיב את משקפיו על חוטמו ונועץ מבט בנקודה לא מזוהה בחלל שממנה הוא כמו שואב את דבריו. מהורהר, לעתים נרגש, הוא מדייק ככל הניתן. מעלה לנגד עיניו תמונה אחר תמונה, דמות אחר דמות, תקופה אחר תקופה, ומנסה לגולל בזהירות את הסיפור היהודי-ישראלי שלו. סיפור על חולשה ועוצמה, אמונה וכפירה, גלגול זהויות. סיפור המפתיע לעתים גם את המספר בזמן שהוא מספר אותו.

לשרוד בכל מחיר

מפעל החיים האקדמי שלך, שעליו אתה מקבל השנה את פרס ישראל, נוגע בחקר מקורותיו הרעיוניים של הפאשיזם. יש קשר בין העובדה הזאת ובין העובדה שאתה עצמך נהפכת בגיל חמש לקורבן של הפאשיזם?

"לא בהכרעה מודעת. אבל ברמת הלא-מודע ייתכן שכן. בצעירותי הציפייה היתה שאלמד משפטים ואהיה לעורך דין. אבל אני בסופו של דבר למדתי היסטוריה. ולא סתם היסטוריה, אלא היסטוריה של אירופה במאה ה-20. אי אפשר להתעלם מהקשר בין ההחלטה הזאת ובין הילדות שלי.

"גדלתי בתוך עולם מאוד מסודר. מאוד מוגן, עולם של משפחה בורגנית-אירופית. ופתאום בגיל חמש, העולם הזה קורס. בבת אחת הוא קורס. קשה לתאר את המעבר מהשלווה הבטוחה לנפילה, להתפרקות. כאשר דברים שחשבת אותם ליציבים פתאום מתמוטטים. כאשר מה שחשבת שהוא הסדר הטבעי של דברים מתמוטט. ובמהירות, מהיום למחר.

"אני לא בטוח בכך אבל מאוד יכול להיות שבאיזשהו מקום החוויה הזאת עמדה מאחורי העבודה האקדמית והאינטלקטואלית שלי. היה חשוב לי להבין איך הסדר הליברלי והדמוקרטי התמוטט במהירות כזאת באירופה השבעה והמתורבתת. איך פתאום הכל התפרק, התמוטט. איך קרה שהקטסטרופה ירדה על העולם האירופי וירדה גם עלינו. על העיירה שלנו, על המשפחה שלנו, על הורי ועלי".

שטרנהל היה בן הזקונים המפונק והאהוב של משפחה יהודית אמידה וכמעט חילונית בגליציה. "סבא סוחר טקסטיל גדול ואבא שותף בניהול העסק. אמא בבית מטפלת בי בעזרת משרתת ואומנת. אחותי גדולה ממני ב-13 שנים והיא מעין אם נוספת. ובחדר הירוק שלי הממוקם בבית פרטי גדול, של שתי קומות, מרפדים בהרבה מאוד אהבה. עד היום הזיכרון החזק שלי הוא של אבי מחזיק אותי על הידיים ומצמיד את הלחי שלי ללחי שלו. חום הלחי שלו. והחום של אמא, כמובן. את כל הטוב שבעולם אבא ואמא ואחותי עדה הרעיפו עלי. ואז פורצת המלחמה. מעירים אותי באמצע הלילה וכל האורות דולקים בבית בלילה ואבא בא להיפרד ממני כשהוא לבוש במדים של הצבא הפולני, יוצא למלחמה. כשהוא שב מהתבוסה אחרי כמה שבועות כל המערכות מתפרקות. אבא מת. למזלו, מוות טבעי. גם סבא מת. והרוסים משתלטים על מזרח-פולין ומשתלטים גם על חצי בית. ופתאום אין משרתת, אין אומנת, חצי מהבית מוחרם. אמא צריכה לעבוד. במאמץ גדול מלקטים בכפרים מזון. ובכל זאת, למרות שאין הגנה יותר, אמי ואחותי מנסות לגונן עלי ככל יכולתן. בעולם שבו כבר אין שום יציבות – רק הן יציבות. הן העוגן היחיד".

מתי הגיעו הגרמנים?

"כאשר אני בן שש, בקיץ 1941. מבצע ברברוסה מתחיל ממש מתחת לבית שלנו, ששכן על גדות נהר הוויסלה. אני זוכר את חלונות הבית מתנפצים. את אש התופת. העוצמה המדהימה של הגרמנים. ומהר מאוד: שיירות ארוכות של שבויים רוסים מפוחדים. כעבור כמה חודשים העבירו גם אותנו לגטו פשמישל. והמעבר היה חד: מהבית הגדול שלנו עם החדר הירוק של ילדותי אל כוך בגטו. והצפיפות הנוראה. המחלות. אחר כך באו האקציות".

מה אתה זוכר מהאקציות?

"הגטו חוסל בשלבים. היתה אקציה אחרי אקציה ובכל פעם היה מצוד מסוג אחר".

אתה זוכר את עצמך ניצוד?

"אני זוכר את עצמי ניצוד. ואני זוכר את עצמי מסתתר עם אמא ועם אחותי שלושה ימים באיזה בור מתחת לאדמה. זאת היתה מין מערה כזאת והיו בה עוד אנשים ובה הסתתרנו בזמן שבחוץ חיסלו את הגטו. היה שם מין חריץ כזה שדרכו הצצתי החוצה. ומה שראיתי מבעד לחריץ היה ציד: ראיתי איך יורים באנשים שבורחים, איך יורים באנשים שמסתתרים בצמרות העצים, גם ילדים. מהר מאוד למדתי להבחין בין החיילים הגרמנים לבין הקצינים, לפי הכובע. אבל גם מפני שהקצינים היו יורים באקדחים והחיילים ברובים. זו היתה השיטה שלהם לדלל את הגטו. להוציא את האוכלוסייה. את מי שהרגו – הרגו אז בגטו עצמו. ואני הייתי ילד שרואה זאת מהחריץ. מהבור באדמה. הייתי ילד שרואה ילדים אחרים מסתתרים בצמרות העצים, נורים ונופלים".

והתגובה שלך? התחושות שלך בתוך הבור באדמה?

"אני לא יודע לומר לך. כבר הייתי בתוך עולם שבו דבר אחרי דבר מתמוטט. זה עולם של לשרוד. לשרוד בכל מחיר. אבל אני יודע שכאשר חברים שלי וחיילים שלי נהרגו לידי במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים חשבתי שהם לפחות נהרגו כמו בני אדם. הם לא נהרגו כשהם ניצודים ברחובות. במובן זה בשבילי מדינת ישראל היא לא עניין פוליטי. היא משהו הרבה יותר יסודי. הרבה יותר בסיסי. זו החזרה לאנושיות. חזרה לחיות כבני אדם. כי שם, בגטו, היה אובדן של היסוד האנושי בך. של הזהות האנושית. אתה חדלת להיות אנושי בכלל. לא היית אדם".

האקציה הראשונה נגמרת אך כעבור זמן מגיעה אקציה נוספת. מה קורה הפעם?

"היה יום קיץ חם והגרמנים שוב צדו את היהודים. ציד אמיתי. ואז היתה הכרזה על ריכוז האנשים שלא היו להם רישיונות עבודה במקום מסוים בגטו. ואמי ואחותי הלכו. אני זוכר את זה כמו היום. אני זוכר את אחותי אומרת לאמי: 'אנחנו צעירות, אנחנו נעבוד, אנחנו נעבור את זה'. הן ידעו שהן נפרדות ממני. הן ידעו שרק אלוהים יודע מה יהיה אחרי זה. אבל הן לא רצו להפחיד אותי. והן רצו לקוות".

איך אתה מסביר את העובדה שהלכו בקלות כזאת?

"כי הן קיוו. כי כאשר אנשים עומדים מול מציאות בלתי נתפסת כזאת הם מייצרים לעצמם עולם של אשליות. הן רצו להאמין שיש להן עתיד, שיש להן חיים, שהן יחזרו אלי. וגם אני, לא עלה בדעתי כלל שאני לא אראה יותר את אמא ואת אחותי עדה. הן חיבקו אותי ונישקו אותי והשאירו אותי אצל דודתי. אני זוכר אותן הולכות ומתרחקות".

מאותו רגע אתה לבד?

"אני עם דודתי שניסתה ככל הניתן לחפות על היעדרותה של אמי, ואני עם דודי שגילה תושייה בלתי רגילה וחילץ אותנו מהגטו. אבל למרות כל המאמצים של דודתי לרפד עבורי את הטראומה – במובן העמוק אני לבד. מגיל שבע אני לבד. אין לי למי לספר. אין לי עם מי לדבר. אני יודע שאף אחד לא יעזור לי. שאני צריך להסתדר לבד, לשרוד לבד. ואני יודע שאת מה שאני לא אעשה לבד אף אחד לא יעשה בשבילי. הבדידות הזאת. הידיעה שאין לי על מי לסמוך ואין לי ממי לבקש, למרות שאני כאילו עדיין ילד".

אחרי הבריחה מן הגטו דודתך, דודך, בן דודך ואתה מתחזים לקתולים.

"כן. קרה לנו משהו שהיה על גבול הנס. דודי מצא בעל בית בלבוב שהיה קצין פולני שלא רק שלא היה אנטישמי אלא היה מוכן לחפות על יהודים. באנטישמיות הנוראה שהיתה בפולין זה היה אולי מקרה של אחד ל-100 אלף. והיתה משפחה נוספת, שסייעה לנו, משפחת פועלים. בזכות שתי המשפחות האלו שרדנו. צריך לדעת שאין יהודי אחד שנשאר חי באירופה בשנים ההן בלי שמישהו עזר לו. אבל מסביב היתה האנטישמיות בכל מקום. פולין היתה ממש נגועה באנטישמיות. היא היתה מקום שאי אפשר היה לחיות בו. גם בזמן המלחמה וגם אחריה. ובמובן מסוים הנורא ביותר היה דווקא אחרי המלחמה. אחרי שהכל כבר קרה. אחרי שכולם כבר ידעו מה קרה. ובכל זאת את השנאה ליהודים נשמת בכל צעד ברחוב. אני זוכר אשה אחת צועקת על יהודים 'טינופות, יצאתם מן החורים שלכם, חבל שלא גמרו לחסל אתכם'. אני זוכר שיהודים ששרדו וחזרו מהמחנות הסתירו את זהותם, וכאשר גילו את זהותם קיללו אותם, היכו אותם. הסתובבו שמועות על הפוגרומים של אחרי המלחמה, ודווקא אז, כאשר הנאצים כבר לא היו, היה ברור שליהודים אין עתיד בפולין. אחרי כל מה שראינו ברור שצריך לגמור עם זה, להחליף זהות באופן מוחלט, ולעשות את זה כך שזה יהיה מעוגן בכנסייה".

להמשך סיפור חייו המרתק של זאב שטנרל  בשואה והעלייה ארצה

 

0

יום ראשון, 14 ביוני 2020

מסע ההישרדות של הנער אריה חורש בשואה ברומניה



צוות המיזם ילדים בשואה מבקש להודות ולהביע את הערכתו הרבה לבת חיה כהן ממושב טל שחר על תיעוד החיים של אריה חורש שהוא תמצית ההוויה הישראלית. מאחלים לו בריאות ואריכות חיים. 

מבוא
שמי הוא אריה והסיפור שלי מתחיל בתאריך 29.10.1929, היום בו נולדתי להוריי דוד וחיה חורש ז"ל בעיר בריטשאן, במחוז חוטין בחבל בסרביה, שברומניה. הייתי ילד "סנדביץ". משה ז"ל, אחי הבכור היה בעצם אחי החורג מנישואיו הראשונים של אבי. משה היה בן 15 כשנולדתי. ואחותי הקטנה צילה שנולדה 3 שנים אחריי.
הבית שלנו היה בית יהודי ציוני ומסורתי. משפחה מלוכדת וחמה! אבי, דוד, ידע את השפה העברית על בוריה, ידע את כל התפילות ואת התנ"ך עם כל הפירושים, כפי שלמד מאבות אבותיו. אמי הייתה אישה משכילה אשר דיברה 3 שפות – רוסית, רומנית ואידיש. אישה בעלת שמחת חיים. הייתה עקרת בית שדאגה לטיפול וחינוך הילדים.
אבי עסק בחקלאות ובמסחר, בעיקר של תבואות קיץ וחורף. היו לנו אדמות חקלאיות פרטיות מחוץ לעיר, בהם גידל אבא חיטה ושעורה, תירס, חמניות ועוד. 
הבית שלנו היה ממוקם בשכונה אמידה, על חלקת אדמה גדולה, עם גינות נוי ועצי פרי מכל הסוגים. בחצר עמדו מחסנים, סככות לכרכרות ומזחלות השלג, אורוות לסוסים וכלים חקלאיים. הבית בו גרנו היה גדול מאד. היו בו שישה חדרים גדולים, שני מטבחים, מרפסות, חדר אמבטיה וכביסה וחדר נוסף בחצר שהיה מיועד לבישול ריבות והכנת בשר ושומן אווזים לחורף. היה לנו גם מרתף גדול לאחסון מצרכים כמו, תפוחי אדמה, חביות עם חמוצים וגבינות צאן. אחד המחסנים שימש לאחסון עצים להסקה, לחימום הבית בחורף, כשבחוץ שלג וכפור.
משה אחי גר איתנו. הוא היה בחור מוצק, גבוה וחזק, תמיד שמח, מצחיק ומבדח. היה נגן כינור מעולה והיה מנגן יצירות קלסיות ועממיות, תוך כדי שירה. משה היה גם שחקן כדורגל באגודת "מכבי" המקומית. אני זוכר איך היה לובש בגאווה את בגדי הספורט בצבעים כחול- לבן עם סמל מכבי שכתוב בעברית. במקביל לעיסוקיו אלו, היה עוזר לאבא בעבודות המשק והמסחר.
בחודש יולי או אוגוסט 1932, איני זוכר במדויק, אני רק זוכר שזה היה בקיץ, אבא בא אליי בבוקר למיטה, הלביש אותי ובישר לי שיש לנו תינוקת חדשה במשפחה, שהמיילדת הביאה לנו במתנה. כל הילדים בעיר הכירו את המיילדת. הם ידעו שהיא זו שמביאה בכל פעם תינוקות לבתים שיש בהם ילדים טובים... (אצלנו לא הכירו את סיפור החסידות...)
בגיל 4 הוריי שלחו אותי ללמוד ב"חדר", בלחצם של סבא וסבתא מצד אבא, זאת למרות שלא היינו משפחה דתית. בבית לא הקפידו על מצוות הדת, אך שמרו על כשרות. כיסוי ראש חבשנו רק בליל שבת, בזמן "הקידוש". בשבתות ובחגים נהגנו ללכת לבית הכנסת.
בגיל 5 הלכתי בבוקר לגן כללי, יהודים ונוצרים, ואחר הצהריים הלכתי לשעתיים ללמוד ב"חדר".
בגיל 7 התחלתי את כתה א' בהתרגשות רבה, בבית ספר מעורב, יהודים ונוצרים. הוריי לקחו לי מורה פרטי לעברית, בחור שחזר מהשתלמות בארץ והחל ללמד עברית בעיר.
שנת 1937. אבא ובן דודו, שמואל חורש, חכרו חווה חקלאית ענקית במחוז דורוהוי, מעבר לנהר הפרוט, נהר שהיה הגבול בין בסרביה לרומניה. אבא ניהל את החווה. בחודשי הקיץ, בחופש הגדול, היינו יוצאים כל המשפחה לחווה. לפני תחילת שנת הלימודים היינו חוזרים עם אמא לביתנו בבריטשאן ואבא היה נשאר בחווה לעונת הקציר ואיסוף היבול ולהובלת הסחורה למחסנים. בתקופת החגים היה חוזר אלינו. גם משפחתו של הדוד שמואל היו מבלים איתנו בחווה.
כך זה נמשך עד קיץ 1940.עד פלישת צבאות בריה"מ לבסרביה. הפלישה תפסה אותנו בחווה ואנו נשארנו מנותקים מהבית שלנו בבריטשאן.

קיץ 1940 – המלחמה הגיעה גם אלינו
איתנו בחווה נשארו הדוד שמואל, אשתו וביתם רוזה ומשפחתה. לאחר פלישת הרוסים לבסרביה, ניתנה אפשרות לחזור הביתה תוך פרק זמן קצוב של מס' ימים. רוזה ומשפחתה החליטו לחזור לעיר בה גרו הוריו של בעלה.  מצב הרוח היה קודר וההתלבטות הייתה קשה. האם לחזור הביתה או להישאר בחווה. האם לפצל כוחות או להישאר יחד? בסופו של דבר, יצאו שתי כרכרות מהחווה. באחת ישב אבי עם אחד העובדים ובשנייה, הדוד שמואל ומשפחתו. הם נפרדו מאיתנו ויצאו לדרך, לכיוון הגבול החדש, לגשר שמעל נהר הפרוט. הדודה פניה, אמי, אחותי ואני נשארנו בחווה והסתכלנו בעצב לעבר השיירה המתרחקת.
אבא והדוד שמואל חזרו למחרת. פניהם רציניות וקצת עצובות. "אין ברירה, חייבים להיפרד! ", אמרו לנו. שניהם ידעו שהפרידה היא לתקופה ארוכה ולא ברור מתי נשוב וניפגש.
בינתיים, החיים בחווה חזרו לשגרה. הקציר החל ולא היה זמן למחשבות מיותרות. היה צריך לדאוג לאיסוף  התבואה, לאחסונה במחסנים ולאחר מכן, גם לשווק אותה.  המצב היה מעורפל ולא ברור היה מה צופן העתיד. משה אחי נשאר בבריטשאן, לשמור על הבית ועל המשק. ואנחנו לא ידענו מה קורה שם. הדואר לא עבד וברדיו שמענו שהרוסים החלו לגרש את העשירים ובעיקר את היהודים ,לסיביר, ואת הבתים והרכוש הם מחרימים.
בסתיו 1940הגיעו גם אלינו, לחווה. יום אחד הגיעו השוטרים, החרימו לנו את הסוסים והכרכרות ולקחו דברי ערך מהבית. בנוסף, הזהירו את אבא שלא יצא מחוץ לשטח החווה. לשמחתנו, לבנו של בעל החווה היו קשרים עם השלטונות בבוקרשט הבירה. לאחר שהתלונן על מעשי הביזה של השוטרים, הוא הצליח לבטל את כל המגבלות עלינו ואף הגיע עם צו הדורש מהשוטרים להחזיר לנו את כל הרכוש, עד הפריט האחרון.  בעקבות אירוע זה, הציע בעל החווה שנעזוב לעיר הקרובה והוא ידאג מעכשו לכל ענייני החווה. הוא גם הבטיח שידאג לאבא לרישיון להגיע לחווה בהתאם לצורך ולטפל בכל העניינים.
עברנו לעיר סאוון, שכרנו בית גדול בקצה העיר. הוריי רצו לרשום אותי לבית הספר המקומי, אך נתקלנו בסירוב מוחלט, כיוון שאנחנו יהודים שהגיעו משטח הכבוש בידי הרוסים הקומוניסטים. מחוסר ברירה, הוריי לקחו לי מורה פרטי, יהודי, שהסכים ללמד אותי בשעות אחר הצהריים.
המגבלות על היהודים הלכו והתרבו – שעות עוצר ביום ואיסור מוחלט לצאת בלילה.  במשך היום מותר היה לצאת רק למס' שעות כדי להצטייד במצרכים. בתקופה זו, אבא המשיך לנסוע מידי פעם לחווה כדי לדאוג לשיווק התבואות והפירות.
יום אחד, לאחר כחודשיים שגרנו בעיר, שוב הגיעו שוטרים להחרים לנו את הסוסים והכרכרה, בטענה שקיבלו הוראה מהמחוז. גם במקרה זה, התערב בעל הבית וגירש את השוטרים. למחרת, מכר אבא את הסוסים והכרכרה ורק אז פסקו ההטרדות מצד השוטרים.
במקביל, פלשו צבאות גרמניה ורומניה לברית המועצות ואלינו החלו להגיע שמועות על הפרעות ביהודי בסרביה ובוקובינה. התחלנו לדאוג למשה אחי וליתר בני המשפחה. על הרכוש כבר לא חשבנו, כי ידענו שהסובייטים החרימו הכל. אך ידענו גם שחלק מבני המשפחה נשלחו לסיביר, למחנות עבודה.
מהתכתבות של אבא עם הדוד שמואל, נודע לנו שהדוד ואשתו עזבו את בוקרשט בחורף 1940/41 ועלו לישראל דרך טורקיה.  ההתכתבות ביניהם נמשכה עד פסח 1941. בגלל המלחמה נותקו לאחר מכן כל קשרי הדואר.
בינתיים, אבא הצליח למכור את כל היבולים ובעזרת בעל החווה ובנו קיבל גם את כל הכספים בתמורה.
יחס השלטונות כלפי היהודים ברומניה הורע. היחס היה ברוטאלי, נערכו פוגרומים ואלפי יהודים נעצרו ונרצחו בדם קר.  באחד הלילות בקיץ 1941, הופיעו שוטרים וחיילים בבתי היהודים בסאוון ואספו את כל הגברים בגילאי 18 – 60 למרכז העיר, בכיכר מול בית העירייה. שם הודיעו להם שהם יוצאים למחנות עבודה עבור המאמץ המלחמתי. אבא היה ביניהם. הם נשלחו למחנות עבודה בדרום רומניה, סמוך לגבול עם יוגוסלביה.
"משפחה יקרה שלי, מה שלומכם? אני בסדר, מרגיש טוב!", כתב אבא במכתבו אלינו. "אני רוצה שלא תדאגו. כי לאחר שלושה ימי נסיעה ברכבת, שאל מפקד המחנה מי יודע לבשל אוכל טוב. אני הבנתי מיד שהתפקיד הזה יפטור אותי מעבודה קשה ולכן, הרמתי את ידי ואמרתי שאני יודע לבשל נהדר ואני גם חקלאי שיודע לגדל ירקות. המפקד הסתכל עליי ואמר לי: "אתה מוצא חן בעיניי, אתה תהיה הטבח הראשי שלי ושל יתר הקצינים במחנה". אבל, הוא גם הזהיר אותי שאם האוכל לא יהיה טוב, הוא ישלח אותי לעבודה הכי קשה ורחוקה."
במכתב הבא, סיפר אבא על היחס הטוב שקיבל מהקצינים בזכות האוכל הטעים שהכין להם. בזכות זה, קיבל גם אישור לשלוח לנו מכתב לפחות פעם בשבוע.
בסתיו 1941 הגיעה הוראה מממשלת רומניה, להוציא את כל היהודים מהעיירות והכפרים ולרכז אותם בערים הגדולות, ערי המחוז. קבלנו הוראה להשאיר הכל בבתים ולקחת איתנו רק בגדים ודברים שאנו יכולים לשאת איתנו. ריכזו אותנו בכיכר העיר ומשם העבירו אותנו לעיר המחוז, דורוהוי.  אמא השיגה דירה קטנה בעיר, בשכירות, אצל משפחה יהודית. בלילות ובשעות אחר הצהריים היינו בעוצר. רק בשעות הבוקר יכולנו לצאת לקנות לקנות מצרכים.  ואז התקבלה הוראה חדשה – אנו חייבים לענוד מגן דוד צהוב על דש הבגד...
לאחר כחודשיים של פרידה, אבא חזר! שוב היינו משפחה! אמנם גרנו בדירה קטנטונת, אך היה לנו טוב לחזור ולחיות יחד. בערבים היינו יושבים ושומעים את סיפוריו של אבא על שהייתו במחנה.
בחורף של סוף שנת 1941 שוב הגיעה הוראה שיש לשלוח את כל היהודים לטרנסניסטריה. שוב אספו אותנו ושוב אותו הסיפור – לקחת רק מה שיכולים לקחת בתרמילי גב ותיקי יד. העמיסו אותנו על רכבות בקרונות משא של בהמות. נשלחנו אל גדות נהר הדנייסטר. שם החלו להעביר אותנו על גבי דוברות לצד השני של הנהר, לעיר מוגילב שבאוקראינה (טרנסניסטריה, ע"פ הגרמנים והרומנים).
ושם התחיל הגיהנום...
זו הפעם הראשונה  שכאשר ירדנו מהרכבת והיינו רעבים, לא היה לנו מה לאכול! במשך שלושת הימים הראשונים ברכבת, גמרנו את כל האוכל שהיה לנו. זו הפעם הראשונה שהרגשנו מה זה רעב, לכלוך  וזוהמה וחוסר שינה. ברכבת לא יכולנו לישון בגלל הצפיפות, הריחות הרעים ובכיים של התינוקות והילדים הרעבים והצמאים.
מאות ירדו באותו יום מהרכבת הארוכה. הלכנו ברגל כמה קילומטרים עד למעגן הדוברות על שפת הנהר. היה בלגן לא נורמלי. החיילים הרומניים התנהגו אלינו בגסות רוח. צעקו, קיללו והיכו בקתות של הרובים, בעיקר את הגברים. באמצע הלילה העלו אותנו על הדוברות. היה צפוף, חושך.... ומאד מאד קר. תחילת החורף. הרעב התחיל להציק.
כשהגענו לגדה המזרחית של הנהר, התיישבנו עייפים על האדמה ונרדמנו. בבוקר העירו אותנו החיילים בצעקות ובמכות. צעדנו לעבר העיר מוגילב. בשעות הצהריים הגענו למחנה מעבר גדול בקצה העיר שהיה פעם בסיס של "הצבא האדום". הבניינים היו מלאים ביהודים מגורשים. החיילים הזהירו אותנו שמי שינסה לברוח, ירו בו. אנחנו התמקמנו בחצר, לא רחוק מהפירצה דרכה נתנון אפשרות לאחד מכל משפחה ללכת להביא מים. אבא החליט שזאת ההזדמנות שלנו לברוח מהמחנה לתוך העיר. הוא חיכה עד הערב, ניגש לפירצה כשבידו סיר למים. עמדו שם שני שומרים מבוגרים. הוא ביקש לשוחח עימם והציע להם סכום כסף כדי שיתנו לנו לצאת מהמחנה. כמובן שהשוחד עזר והשומרים אפשרו לנו לצאת, אך ביקשו שנעשה זאת בשקט. אבא חזר לאסוף אותנו לפירצה. שני השומרים הובילו אותנו לתוך חורשה והסבירו לנו לאן ללכת כדי שלא ניתקל בחיילים המסתובבים באזור. בבוקר הגענו לבית החולים של היהודים המקומיים ושם הכניסו אותנו השומר היהודי למרתף של הבניין. אותו שומר גם הביא לנו אוכל, שתייה חמה ודייסה, שהכינו במטבח של בית החולים. היה ברור שהמחבוא הזה יהיה רק למספר ימים כדי שהשלטונות לא יגלו.
לאחר כמה ימים אבא מצא בית ריק בתוך אחת הסמטאות בעיר ועברנו לגור שם. אמא הלכה לשוק , קנתה קצת שמיכות, סירים ופרימוס ישן. כך התארגנו לחיים בגטו, בין אלפי יהודים מגורשים, שחיו בצפיפות רבה. לאט לאט העיר התמלאה במגורשים שהגיעו מבסרביה, בוקובינה וצפון רומניה. אבא חיפש תעסוקה והצטרף למאות היהודים שהחלו לבנות את הגשר מעל נהר הדנייסטר שהצבא האדום פוצץ לפני הנסיגה.
בקיץ 1942 החליטו השלטונות הרומניים לדלל את האוכלוסייה במוגילב ולשלח אותם למחנות ריכוז כי בעיר פרצו מחלות, בעיקר "מחלת הטיפוס" בשל הצפיפות הנוראית. וכך, בעזרתם ה"אדיבה" של המלשינים היהודים והמשטרה היהודית שהכינו את הרשימות לגירוש, פשטו החיילים לבתים ובברוטליות רבה הוציאו את היהודים מהבתים בעיר.
בוקר אחד הגיעו לביתנו שני שוטרים יהודים עם חייל רומני חמוש ברובה. הם פנו לאבא ואמרו לו בתוקף: "בוא איתנו מיד לתחנת המשטרה, לבירור!". בתחנת המשטרה אמרו לו "כשהסובייטים כבשו את בסרביה, אתה היית קומוניסט ובבית שלך ניהלת סניף של המפלגה הקומוניסטית!". אבא לא הבין מאיפה זה בא לו... "משפחתי ואני בכלל לא היינו בבסרביה בזמן הכיבוש אלא ברומניה.", אמר אבא. לאחר מכן, התברר לו שמפקד המשטרה היהודי רצה להראות נאמנות למשטר הנאצי הרומני ולכן בדה את הסיפור.
לאחר אירוע זה, הגיעו אותם שני שוטרים יהודים עם שני חיילים ולקחו את אמא, אותי ואת אחותי למקום ריכוז. שם פגשנו את אבא. אז התברר לנו שמארגנים משלוח של יהודים מהעיר מוגילב למחנה הריכוז "סקזינץ". השוטרים היהודים הסתובבו עם אלות והיכו כל אחד שלא ציית להם. בשעות הצהריים יצאנו מהעיר בעגלות רתומות לסוסים, נהוגים בידי אוקראיניים. למחרת הגענו למחנה. דחסו את כולם לבניינים ארוכים דו קומתיים שמסביבם גדר גבוהה. הצפיפות הייתה בלתי נסבלת, בקושי אפשר היה לזוז. גם הפרוזדורים היו מלאים. גם שירותים לא היו. את צרכינו עשינו בתעלות פתוחות שחפרו לנו. פעם בכמה זמן היתה מגיעה משאית עם סיד לפיזור בתעלות. מי הנחל הקרוב היו משמשים לשתייה ולרחצה. בניין אחד שימש כמטבח. פעם ביום היו מחלקים לנו קערת מרק כרוב עם שלוש פרוסות לחם יבש.
במחנה פרצו מחלות, בעיקר מחלת הטיפוס. החלה תמותה גדולה. יותר ויותר אנשים נפטרו מידי יום ממחלות ומרעב.  כל יום היו מסתובבים אנשים שהתפקיד שלהם היה לאסוף את המתים ולקבור אותם בקבר אחים..
פעם בשבוע היו מגיעים כפריים מהאזור למכור את תוצרתם – לחם, ירקות, פירות, בשר וגבינות. מי שלא היה לו כסף, היה מחליף תמורת בגדים. לאחר תקופה ממש קצרה הם הפסיקו לבוא. לא היה מי שיקנה. לא היה לא כסף ולא בגדים. החלו מריבות. האנשים היו רעבים והיו מתנפלים עליהם, לוקחים להם את המצרכים ומסתלקים לתוך המחנה.
בינתיים, הוחלפו המשמרות, ובמקום החיילים הרומניים הביאו את המליציה האוקראינית. הם היו אכזריים ביותר. הרומנים היו טובים לעומתם. כל יום היו יורים על כל מה שרק נראה להם חשוד.
המחנה נשאר כמעט ללא מים וללא טיפול רפואי. מספר המתים הלך וגדל מיום ליום. כילד, היה לי קשה ביותר לראות איך אוספים את המתים...

מסע ההישרדות הפרטי שלי

סתיו 1942. מחנה סקזינץ. אבא, אמא ואחותי צילה חלו במחלת טיפוס המעיים. אוכל לא היה חוץ מדייסה פעם ביום. הלכתי למטבח והבאתי להם קצת מרק כרוב, דייסה ומים מהנחל. ידעתי שהם לא יישרדו, אך בליבי הייתה בכל זאת איזושהי תקווה! הייתי רק בן 12. קודם אמא וצילה נפטרו. בפעם הראשונה בכיתי לאחר שגם אבא נפטר. נשארתי לבד.
לאחר מס' ימים, הבנתי שאין ברירה, אני חייב להתאושש ולהציל את עצמי. מצאתי קצת כסף במעיל של אבא, עטפתי אותו בחתיכת סמרטוט וכנסתי עמוק לכיס של המכנסיים כדי שלא ייגנבו לי.
ידעתי שאם אשאר במחנה, תוך זמן קצר אמות גם אני. באחד הימים, כששוטטתי במחנה,  הכרתי 3 ילדים יתומים כמוני וביחד החלטנו לברוח מהמחנה ולחזור לעיר ממנה הגענו, מוגילב. הכביש הראשי היה לא רחוק מהמחנה. לכן, ניתן היה לראות את שיירות הצבא הגרמני והרומני נוסעות לכיוון החזית. ידענו שהן מגיעות ממוגילב. כך הבנו לאיזה כיוון אנחנו צריכים להתחיל ללכת.
חיכינו לרדת הלילה. אז נשכבנו לא רחוק מהגדר. היה קר נורא. מעבר לגדר היה שדה תירס גדול. חכינו שהשומרים האוקראיניים יעברו והתחלנו לזחול מתחת לגדר לעבר שדה התירס. הלילה היה שקט. רק רעש כלי הרכב הצבאיים נשמע על הכביש. המשכנו לזחול ולאחר כמה מאות מטרים, ישבנו לאכול תירס ירוק. מלאנו את הבטן ונרדמנו.  הקור והגשם העז שהחל לרדת, העירו אותנו. המשכנו להתקדם וכששדה התירס נגמר, המשכנו ללכת בשדה הפתוח. כך, עד שעלה הבוקר. אז נכנסנו לתוך הצמחייה והתחבאנו עד הערב. שוב נרדמנו מרוב עייפות וחולשה. המסע הזה נמשך כמה ימים. כשבוקר אחד הבנו שאנחנו רואים את הבתים הראשונים של מוגילב.  חדרנו דרך פירצה שגילינו בחומה המקיפה את העיר. מצאנו מבנה נטוש והתחבאנו בתוכו. לפתע שמענו קולות ודיבורים. הבנו מיד שהגענו אל הגטו היהודי. ללא חשש, יצאנו מהמבנה הנטוש והלכנו לכיוון כיכר הגטו, שם התנהל שוק שבו עסקו במסחר – מכירה וקנייה של בגדים, שמיכות, אוכל, סיגריות ועוד... כאן החלטנו להיפרד ושכל אחד יחפש את מכריו.
אני הלכתי לכיוון בית החולים בו התאכסנתי עם משפחתי בפעם הקודמת, לפני שגרשו אותנו מהעיר. ובאמת, פגשתי כמה עובדים שזכרו אותי והם נתנו לי אוכל ודאגו שאתרחץ.
למחרת בבוקר, דבר ראשון, אמרתי, אני חייב למצוא בית כנסת. אני רוצה ללכת לומר 'קדיש'. לא ידעתי בדיוק למה, אבל זכרתי שאבי אמר 'קדיש' כשסבא נפטר. הסתובבתי בתוך השוק וראיתי יהודי אחד, ככה עם זקן. ניגשתי אליו ושאלתי אותו, והוא שלח אותי לבניין הוועד. שם אמר לי מישהו: "בוא, קודם כל, תאכל משהו ותשתה"…שתיתי כוס תה, והוא שאל אותי "יש לך איפה להיות? "אמרתי: "לא, אבל הדבר היותר חשוב לי כרגע - אני רוצה לדעת איפה בית הכנסת!" האיש הסביר לי לאן להגיע. הלכתי לשם, ישב שם יהודי עם שני הבנים שלהו. דיברתי אתם ביידיש וברוסית… אז שאל אותי האבא -  "אתה יודע לקרוא ולכתוב בעברית?" אמרתי לו - "כן" והוא הוציא סידור תפילה ואמר "תתחיל לקרוא
כך, במשך שנה שלמה, הייתי מגיע לבית הכנסת מידי בוקר וערב להתפלל ולומר קדיש.
במהלך השוטטות שלי בגטו, שמתי לב לבניין גדול, בן שתי קומות, שיהודים רבים נכנסים ויוצאים ממנו במהלך היום. מתוך סקרנות, נכנסתי פנימה ופתאום פגשתי חבר טוב של אבי. הוא זיהה אותי מיד ושאל לגורל הוריי. כשסיפרתי לו שנפטרו, הוא הציע שאבוא לגור איתו ועם משפחתו, משפחת מוררו. וכך עשיתי. הבניין אליו נכנסתי היה בניין הוועד היהודי. אדון מוררו הציע שאסתובב בבניין ואלמד כיצד מתנהלים העניינים שם. וכך עשיתי. לא האמנתי למראה עיניי. אם רק היה לנו במחנה הריכוז, חלק ממה שראיתי – מזון, בגדים, תרופות – אולי בני משפחתי היו נשארים בחיים... יהודי נחמד שראה אותי מסתובב בבניין, הציע שאבוא לעבוד שם בחלוקת לחם, בשליחויות ובעוד עבודות קטנות. בזכות העבודה הזאת, קבלתי מידי יום ,ארוחת בוקר וגם נעליים וביגוד. בחורף כשחליתי בדלקת ריאות קשה, דאגו שאקבל טיפול רפואי.

השחרור מהתופת
הגיע הסתיו ואיתם תקופת החגים. ידענו שאין כבר מה לפחד, אין כבר גירושים למחנות ריכוז. בתי הכנסת נפתחו ובריש גליי הלכו היהודים להתפלל.  בראש השנה וביום כחפור הלכתי להתפלל בבית היתומים הגדול. הגיעו לשם יהודים רבים וסוף סוף, שוב הורגשה אווירת החג.
בחורף 43, תחילת 1944, העיר מוגילב התמלאה בחיילי הצבא האדום שהגיעו עם טנקים ויחידות פרשים על סוסים. קבלנו אותם בשמחה רבה ובידיעה שהגהנום מאחורינו. אנחנו הילדים אהבנו להסתובב בחניונים שלהם. באחד הימים ניגשתי אל אחד הקצינים ושאלתי אותו לאן הם ממשיכים מכאן. "תוך יום- יומיים", אמר, "נחצה את נהר הדנייסטר על דוברות ונתקדם לבסרביה ורומניה." "אני יכול להצטרף אליכם?" שאלתי. " אני יתום, נשארתי לבד, בלי משפחה..."  "אין בעיה, ילד!, ענה .אותי בשנה האחרונה ולמחרת בבוקר, קמתי מוקדם, אכלתי משהו, לקחתי קצת בגדים ומעיל ורצתי למקום המפגש. ביליתי את היום עם הקצין וחייליו ולפנות בוקר חצינו את הנהר על דוברות. אני ישבתי על משאית אספקה של היחידה שהיתה תחת פיקודו של אותו קצין.  הפעם, קיבלתי שמיכות להתכסות בהן כדי שלא יהיה לי קר. עם זריחת החמה, דרכו רגליי שוב על אדמת בסרביה. איזו התרגשות!!!
התקדמנו בשיירה ארוכה של עשרות כלי רכב ומאות חיילים, עם אספקה, תחמושת וציוד לחימה. החיילים שרו שירים רוסיים בדרכם לברלין להשמדת הגרמנים.
האמת היא שבשלב זה עדיין לא ידעתי לאן פניי מועדות ולאן אגיע. המטרה שלי היתה להגיע לפלסטינה, לארץ ישראל. שם הבית שלי, שם יש לי קרובי משפחה ולכן, אעשה הכל כדי להגיע לשם!
ההתקדמות היתה בהתאם למזג האויר ולמצב בחזית. חורף... שלג... כלי הרכב נתקעו בשלג. אבל, לרוסים לא היתה בעיה עם זה, היה להם ציוד מתאים לחילוץ. חצינו את בסרביה לרוחבה. בדרך ראיתי כפרים ועיירות שגרו בהם פעם יהודים. עכשו היו שוממים. כעבור מס' ימים חצינו גם את נהר הפרוט, שהיה הגבול בין בסרביה לרומניה. הגענו אל העיר סאוון במחוז דורוהוי. העיר שבה גרנו לפני הגירוש. הגדוד אליו הצטרפתי, התמקם בעיר והקצין אימץ אותי ודאג לי לאוכל ולינה באחד החדרים.  למחרת קבלנו הודעה שמפקד האוגדה מגיע. הקצין הציג אותי לפניו. המפקד טפח לי על השכם ושאל – "אז אתה מדבר רומנית?" הוא שמח מאד כשעניתי לו בחיוב. "אתה תהיה המתורגמן שלי. בכל פעם שאצטרך, אשלח ג'יפ שיביא אותך אליי." הוא נתן הוראה להלביש אותי בבגדי צבא וכך הסתובבתי בעיר... יום אחד קרא לי המפקד וביקש שאסע יחד עם העוזר שלו לקנות כל מיני בשמים, נקניקים, סרדינים ודברי מתיקה.  הוא נתן לי סכום כסף גדול, ברובלים. נסענו למרכז העיר, קנינו כל מה שביקש ושילמתי לכולם. "בבקשה, תומר למפקד שיודיע לחיילים שלו שלא יקחו מצרכים בלי לשלם. אין לנו כסף". בארוחת הערב יידעתי את המפקד והוא אכן הוציא הוראה כבר למחרת בבוקר, שמי שייתפס לוקח מצרכים או כל דבר אחר, ללא תשלום, ייענש בחומרה. וכך הסתיים נושא הגניבות מבעלי החנויות.
ארבעה חודשים נשארנו בסאוון. בערבי שבת ובשבתות בצהריים הייתי מוזמן להתארח אצל משפחות שהכירו בעבר את הוריי. בשבתות הייתי הולך לבית הכנסת המקומי. עצוב היה לראות שבתים רבים נשארו ריקים, לאחר בבעליהם ניספו במחנות הריכוז בטרנסניסטריה.
בסוף קיץ 1944 נפרדנו מהעיר. האוגדה קיבלה פקודה לנוע דרומה לכיוון החזית, לכיוון בוקרשט הבירה. ואני המשכתי איתם. יום אחד קבלנו את ההודעה המשמחת – ממשלת רומניה נכנעה לצבא האדום!  השמחה בקרב החיילים ומפקדיהם, היתה רבה! גם התושבים הרומנים נשמו לרווחה. ההפצצות על הערים פסקו.
תוך חודש הגענו לבוקרשט הבירה. "זה הזמן להיפרד מהיחידה", אמרתי לעצמי. "עלי לחפש דרך להגיע לארץ ישראל כמה שיותר מהר!" ניגשתי אל הקצין וביקשתי ממנו רשות לנסוע העירה. הבטחתי לחזור בערב או למחרת. הקצין הסכים ואף צייד אותי בסכום כסף.  יצאתי העירה, הסתובבתי ברחובות ופתאום ראיתי בית מלון עם שם יהודי. נכנסתי פנימה ופגשתי יהודי אחד. "נער יתום אני. הגעתי מטרנסניסטריה. אני רוצה להגיע לארץ ישראל. אולי תוכל לעזור לי ולהגיד לי לאן עליי לפנות?"
"קודם, לך למקלחת, אחר כך נלך לאכול", אמר בעל בית המלון.  "ואז אשלח אותך לכתובת של המוסדות היהודיים בעיר.. הם מטופלים בכל הניצולים." האיש גם אמר שאם לא יהיה איפה לישון, שאחזור למלון, הוא ייתן לי חדר וגם ארוחת ערב.
לאחר שהתרחצתי ואכלתי ארוחה דשנה, יצאתי לכיוון המוסדות היהודים. סיפרתי להם את סיפורי ואמרתי להם שיש לי קרובי משפחה בארץ. מסרתי להם את השמות. הם רשמו הכל והיפנו אותי לבית היתומים של ילדי טרנסניסטריה, המיועדים לעלות לארץ.
חזרתי לבית המלון, שם קיבלתי ארוחת ערב וחדר לישון בו. ישנתי כל כך טוב! אין לתאר!  לאחר הארוחה בבוקר שלמחרת, החלטתי לחזור ליחידה איתה ביליתי יותר מחצי שנה. חייליה דאגו לי והעניקו לי יחס חם. לא מובן מאליו! החלטתי שעלי לחזור ולהיפרד יפה. המפקד קיבל אותי יפה ושאל היכן הייתי. סיפרתי לו את כל הסיפור, גם על  רצוני להגיע לארץ ישראל. הוא נתן לי סכום כסף, נתן לי את ברכת הדרך וביקש שאמתין. הוא קרא לחבריו הקצינים כדי שאפרד גם מהם כי הם מאד אהבו אותי. הם תמיד אמרו שאני מזכיר להם את הילדים שהשאירו בבית ולא ראו אותם כבר כמה שנים.. לאחר מכן, העלו אותי על ג'יפ ולקחו אותי היישר לפתח המלון. הם נכנסו איתי וביקשו מבעל המלון שישמור עליי. 
למחרת נסעתי לבית היתומים. הצפיפות היתה רבה. היו שם המון ילדים בגילאים שונים, מגיל 4 ועד 18, 20. בשלב זה לא ברור היה כמה זמן נשאר בבית היתומים עד לעלייה לארץ. אבל ידענו שהמוסדות היהודים מטפלים בעניין והם בקשר עם המוסדות בארץ. התנועות הציוניות כבר החלו לפעול וגם שליחים מהארץ החלו להגיע. גם חיילי הבריגדה היהודית הגיעו במדים וההתרגשות היתה גדולה, לראות חיילים יהודים שמלחמו כנגד האויב הנאצי.
בקיץ, יצאנו למחנות, שם למדנו על הנעשה בארץ ועל הקשיים שהבריטים עושים בקשר לעלייה, למדנו על "ההגנה" והפלמ"ח, על האצ"ל והלח"י, וגם על בן גוריון.
בתחילת ספטמבר כבר ידענו שתוך חודש נעלה על אונייה ונפליג לארץ ישראל. קבלנו בגדים חדשים, נעליים וגם מזוודה, לאחסון הציוד. ההתארגנות היתה בעיצומה, בעיקר ע"י שליחי התנועות השונות שבדקו לאיזו תנועה רוצה כל אחד להצטרף. לפי זה ישייכו אותנו למוסדות עליית הנוער.

חיי במדינת ישראל
29.10.1945. נולדתי מחדש! בדיוק ביום הולדתי ה-16 דרכו רגליי לראשונה על אדמת ארץ ישראל. איזו התרגשות!
לפני 9 ימים עזבתי את בית היתומים ואת בוקרשט מאחוריי ועליתי על האונייה "טרנסילבניה". חוץ ממני ומחבריי מבית היתומים, היו על האונייה אנשים מבוגרים, בחורים צעירים חברי תנועות ציוניות שונות , ילדים ונשים, כולם ניצולי טרנסניסטריה. היו גם יהודים מפולין שהגיעו בדרכים שונות לבוקרשט כדי לעלות לאונייה.
בליל השייט האחרון אף אחד לא נרדם. כולם היו על הסיפון. התרגשות ושמחה רבה בקרב כולנו. הנה, מרחוק אנו רואים את האור שבקצה המנהרה – אורותיה של העיר חיפה. מחיאות כפיים סוערות... חיבוקים... נשיקות...!!! איזה אושר!!! ...נעמדנו כולנו דום ושרנו את שירת "התקווה".
ביום שישי לפני הצהריים, עגנה האונייה מרחק מה מהרציף בנמל חיפה. אנשי הסוכנות ואנשי ההגנה עלו לאונייה מחופשים לסבלים. הם החלו ברישומים ובארגון הירידה מהאונייה.  הירידה לקחה זמן והופסקה עם כניסת השבת. את השבת עשיתי על האונייה. "לא נורא, ליובה", אמרתי לעצמי. "ביום ראשון, בדיוק ביום הולדתך, זה יקרה. רגלייך ידרכו על אדמת המולדת." 
ואכן, רק ביום ראשון בבוקר חודשה הירידה לרציף. המעבר היה עם סירות ששטו הלוך וחזור. בשעות אחר הצהריים הגיע גם תורי לרדת.  הירידה התנהלה לפי רשימות שהקריאו אנשי הסוכנות. אני יורד מהאונייה, דורך על הרציף ולפתע אני שומע – "ליובה חורש!" מישהו קורא בשמי. "זה אני!" צעקתי. ניגש אליי אדם ואמר לי: "הדוד שלך, שמואל חורש, מחכה לך ליד השער, מחוץ לנמל." התלוויתי אליו אל מחוץ לנמל והנה עומד מולי, לא אחר מאשר בן דודי היקר, הדוד שמואל (מכיוון שהיה הרבה יותר מבוגר ממני, כך קראתי לו). לא אמרנו מילה.  רק התחבקנו ובכינו, סוף סוף בכי של שמחה!!!
ניגשנו לקיוסק סמוך ושתינו יחד מיץ תפוזים. אתם לא מבינים כמה שנים לא שתיתי מיץ טעים כל כך. אכלנו משהו, נכנסנו למונית ונסענו לתל אביב. בדרכנו חלפנו על פני שלטים הכתובים בעברית, נהג המונית מדבר עם הדוד בעברית... איזו התרגשות! בדרך החלפנו מידע לגבי בני המשפחה השונים, מי הצליח להגיע לארץ, מי נשאר שם, באירופה ומי לא איתנו עוד בין החיים...
בלילה, לאחר ארוחת ערב דשנה שהכינה הדודה פניה, הלכתי לישון. פעם ראשונה לאחר תקופה כל כך ארוכה וקשה, ישנתי על מיטה עם מזרון, מצעים נקיים המריחים כל כך טוב ושמיכה נעימה למגע. גן עדן ממש!... 
לאחר כחודשיים אצל הדודים בתל אביב, החלטתי להצטרף לעליית הנוער בכפר הרוא"ה שבעמק חפר, לשם הגיעו גם חבריי שעלו איתי לארץ. בבקרים היינו עובדים אצל חברי המושב ואחר הצהריים לומדים עברית ומקצועות לימוד נוספים. יצאנו גם לטיולים בארץ ובמסגרת ארגון ה'הגנה' היו לנו אימוני שדה, אימון גופני, נשק ועוד. בחגים הייתי נוסע לתל אביב לדוד שמואל ולמשפחתו. דוד שמואל ואשתו פניה היו לי לאבא ואמא.
בשנת 1947 עברתי עם חלק מחבריי לקיבוץ שדה אליהו שבעמק בית שאן.. שם עבדתי בפלחה ובבריכות הדגים. במקביל התחלנו להתאמן בהפעלת כלי נשק ובשדאות כי ידענו שהמאבק על הקמת המדינה מתקרב ועלינו להיות מוכנים. ביום שובצתי לשמירה על היישוב ובלילה לשמירה על השדות. אני זוכר את אותו לילה גורלי ומרגש – 29.11.1947 – כ"ט בנובמבר, היום בו הכריזו באו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בכל הקיבוץ היה מקלט רדיו אחד וכל אנשי הקיבוץ התקבצו בחדר האוכל לשמוע את תוצאות ההצבעה. בגמר השידור, יצאנו בשירה ובריקודים בכל הקיבוץ, עד לשעות המוקדמות של הבוקר. איזה לילה זה היה!
כפי שאתם יודעים, מיד לאחר מכן פרצה מלחמת השחרור. אני גוייסתי לגדוד 13 בחטיבת "גולני" . במהלך המלחמה נלחמתי רוב הזמן בחזית הצפון ובהמשך עברתי לחזית הדרום והשתתפתי בכיבוש העיר אילת.
לימים, הכרתי חיילת יפהפייה, מלכה לבית גולדשטיין, ששירתה בגרעין נח"ל בקיבוץ השכן, טירת צבי.  התאהבנו, התחתנו ובעזרתו של הדוד שמואל, עברנו לגור במושב טל שחר מכיוון שבאתי עם רקע חקלאי גם מחוץ לארץ וגם לאחר עלייתי ארצה, היה לי קל להשתלב בחיי המושב הקטן והחדש.
עם השנים הבאנו ארבעה ילדים – דודי הבכור (שנקרא ע"ש אבי דוד ז"ל שנספה בשואה), אחריו עופר, אחר כך נולדה חיה (שנקראה ע"ש אמי חיה ז"ל שנספתה בשואה) ואחרונה, בת הזקונים, אורית. משפחה יפה זכיתי להקים ובדיוק כמו במשפחה שאיבדתי במלחמה, אני כמו אבי, התפרנסתי מחקלאות, גידלתי פרות, הקמתי לול תרנגולות ועבדתי בתחנת הטרקטורים האזורית. מלכה אשתי, כמו אמי, הייתה עקרת בית שדאגה לגידול וחינוך הילדים באהבה ובמסירות יתרה.
זכינו למשפחה לתפארת, משפחה מאושרת בבית גדול, מטופח ויפה. כל זה עד ליום הנורא מכל –
יום הכיפורים תשל"ג  1973- מלחמת יום הכיפורים. דודי, בני הבכור, רק 11 חודשים בצבא, ביחידת חבלה מוצנחת של הצנחנים. דודי היה בחופשה בבית כשפרצה המלחמה. דודי לא חיכה שיגיע הצו. לקח את תרמילו וחפציו ויצא למלחמה. אב ובנו במלחמה. אני הייתי בשירות מילואים בחזית בדרום כשקרא לי הסמג"ד ובישר לי את הבשורה המרה מכל, בשורת איוב - דוד, בנך, נהרג במלחמה! האם לא עברתי מספיק, לא סבלתי די במהלך חיי?   ניצול שואה... אב שכול....
למרבה הצער, 14 שנים מאוחר יותר "זכיתי" לסטטוס נוסף – אלמן! כן, מלכה אשתי נפטרה ממחלת הסרטן ומשברון לב על אובדן בננו הבכור. בת 54 הייתה במותה...
ואני? איך אמשיך הלאה? ... אך בליבי גמלה החלטה – שרדתי את השואה ואת מותם של הוריי ואחיי, יש לי עוד 3 ילדים. למענם אמשיך ואשרוד!
היום, הגעתי לגיל 90, שלושת ילדיי נישאו והביאו לי נכדים וגם נינים וכולם פה סביבי, גרים במושב. עד 120!!! 
לסיום, אני רוצה לגלות לכם, שבמשך שנים רבות סיפור חיי היה חבוי עמוק בתוך ליבי. חבריי שהיו איתי בבית היתומים ולאחר מכן עלו איתי לארץ, הכירו באופן חלקי את סיפורי. למשפחה סיפרתי, אך לא יותר מידי. זה היה מין "טאבו" בשבילי, שסיפור חיי חייב להישאר באיזה שהוא מקום חבוי, רק אצלי.
אבל, לפני 21 שנים יצאתי לגמלאות ואז החלטתי (גם בעקבות "לחץ" שהפעילו עלי ילדיי) לשבת ולכתוב את הסיפור שלי ושל משפחתי בפרטי פרטים כדי שיישאר לזיכרון, לדורות הבאים.





"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...