ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום רביעי, 27 באפריל 2022

מיזם התיעוד המקוון "ילדים בשואה " – סיכום קצר על הפעילות שלנו 2021 -2022

 



·      
מיזם התיעוד המקוון  על ילדים בשואה כולל מאגר מידע מקוון ובלוג המאחסנים בצורה דיגיטלית אלפי עדויות וסיפורי חיים של ילדים בשואה

·       בשנה האחרונה נוספו מאות עדויות וסיפורי חיים של ילדים בשואה

·       מיון החומרים והעדויות מבוסס על טקסונומיה ברורה וקבועה המהווה קו-מארגן של מאגר מידע ייחודי זה לתיעוד השואה בישראל , והוא ייחודי גם בעולם.

·       שוכללה ושופרה מערכת איסוף המידע הממוחשבת של הפרוייקט והיא מסוגלת עתה לאסוף מידע על ילדים בשואה בכל מרבצי המידע ההיסטוריים והביוגרפיים בארץ ובעולם .

·       הושגו על ידנו מאות ספרי זיכרונות בעברית ובאנגלית של ניצולי שואה/שורדי שואה שהיו ילדים בתקופת השואה . התחלנו לתמצת את העדויות בספרים ולהעלותם למאגר המידע  המקוון על ילדים בשואה

·       העבודה המידענית באתר ובמיזם התיעוד נעשית בהתנדבות, בעבודת נמלים,  ונמשכת לילות כימים.

·       עד כה קוטלגו אלפי עדויות של ילדים בשואה .

 

·       הפרוייקט אינו נתמך על ידי שום גורם ציבורי או פרטי !

 

·       לפרוייקט  יש קבוצת פייסבוק פעילה שהיא גם ישראלית וגם בינלאומית .


קישור:  מאגר המידע הראשי 




 


יום שלישי, 26 באפריל 2022

זיכרונות הילד אהרון עינת (סא"ל במיל' אהרון עינת ) מגטו וילנה

 


מקור וקרדיט :

אהרון עינת , חיי יום־יום בגטו וילנה , מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' , שנת ההוצאה: 2013

אהרון עינת נולד בשנת ‏1934 בווילנה. את תקופת השואה עבר בגטו ועם חיסולו – במחנה העבודה הק"פ. הוא, אמו ואחיו ניצלו עם שחרור העיר על ידי הצבא האדום ביולי ‏1944.כעבור שנתיים עברה המשפחה ללודז',פולין, שם למד בבית ספר עברי וספג את ערכי הציונות. בשנת ‏1950 עלתה המשפחה ארצה. עינת התגייס לצה"ל, שירת בהנדסה קרבית ‏25 שנים , והשתחרר בדרגת סגן אלוף.
במהלך השירות רכש השכלה אקדמית. הוא נישא בשנת ‏1957 ונולדו לו שלושה בנים: חיים והתאומים תומר ועופר. אחרי השחרור מהצבא עבד ‏26 שנים במוזיאון בית התפוצות ובמקביל ו עסק בליווי קבוצות לחו"ל ובהדרכת משלחות נוער לפולין.

בהשפעת הביקור הראשון בווילנה, לאחר כמעט ‏50 שנה מאז עזיבתה, התמסר למחקר על גטו וילנה ובמסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים השלים בשנת ‏2006 את עבודת הדוקטורט "החיים הפנימיים בגטו וילנה", שהיא בסיס לספר זה.

הגטו השני "הקטן"
הצפיפות בגטו הייתה איומה. נדרשנו למאמץ רב כדי לעבור מצד אחד של הרחוב אל הצד האחר – מרחק מטרים ספורים. הקושי הרב ביותר היה למצוא פינת מגורים. נדרשו כוח פיזי ותעוזה כדי "להשתלט" על פינה באחת הדירות שכבר נתפסו. לנו, ללא אבא, זה היה כמעט בלתי אפשרי.

למזלנו, הצלחנו איכשהו לחבור לבן דוד של אמי, לייבל – גבר חזק עם שתי רגליים על הקרקע שידע להסתדר. לייבל הקצה לנו פינה בחדר "שארגן"– חדר מעבר בתוך דירה ברחוב היהודים שבה גר עם משפחתו – אשתו חיהל'ה ושתי בנותיו: גולדה ופייגה. היינו יחד שבע נפשות.

אמי החלה לעבוד, דבר שזיכה אותה ב"שיין" לבן (תעודת עבודה). היציאה, יחד עם קבוצות העבודה, אפשרה לאמי לקיים סחר חליפין עם הפולנים ולהבריח לגטו, תמורת חפצים שהביאה מהבית, מצרכי מזון חיוניים.

ביום כיפור, ‏1 באוקטובר ‏1941,נערכה האקציה הראשונה בגטו. אמי הייתה בעבודה ואני שיחקתי בחצר סמוכה. פתאום הבחנתי בתכונה
רבה על יד השער ובחיילים גרמנים, יחד עם שוטרים ליטאים, קופצים מהמשאיות ולוכדים יהודים. נבהלתי ומיהרתי הביתה, מקפיד שלא לעורר כל תשומת לב. בדרך ראיתי ליטאים מכים איש זקן שנשען על מקלו.

הבחנתי גם שאחד הליטאים עוקב אחריי. בסופו בשלום, ואז הופיע הליטאי. הוא דרש להציג לו את "השיינים",שאם לא יוביל אותנו למשאיות. כבר אז הבנו את מה שהוכח עם הזמן כוודאי – משמעות הדבר – מוות!
לחיהל'ה, קרובת המשפחה שבעלה עבד, היה שיין מתאים, וכך תפס הליטאי רק אותנו – את אחי ואותי. רועדים מפחד פרצנו בבכי, אך בשל תושייתה הגואלת של חיהל'ה, שבתחנוניה, ויותר מזה – בכספה, הצליחה לשחד את הליטאי, ניצלנו!

בערב, כשחזרה אמי סוף סוף מהעבודה, לא היה גבול לשמחתי, אך לא לזמן רב – האקציה התחדשה בלילה. שוב הייתה סכנה לקיומנו. תוקף השיין הלבן שהיה ברשות אמי נגמר והיה עלינו להסתתר. בלית בררה, מאחר שלא היה לנו מחבוא ("מאלינה",בשפת יהודי וילנה)  ,ירדנו לחנות בקומת הכניסה. חזית החנות, שהייתה ריקה מסחורות, פנתה לרחוב והייתה נעולה, אך הייתה לה גם כניסה אחורית מכיוון חדר המדרגות שלנו. העברנו את הלילה בחושך ובדממה. שמענו את צעקות החיילים ואת תחנוני הקורבנות.
שוב שיחק לנו המזל (כפי שיקרה לא אחת בעתיד) – שוב ניצלנו!

היום אני חושב שעזרה לנו העובדה שהיו אלה האקציות הראשונות בגטו, ושהגרמנים והליטאים עוד לא היו מורגלים לחיפושים; או אולי הייתה זו העובדה שהם הצליחו למלא את המכסה די בקלות. הגטו חוסל כעבור שבעה שבועות, אך אנו הצלחנו לעבור מבעוד מועד לגטו הגדול.

הגטו הראשון "הגדול"

מה שזכור לי מהגטו הגדול הוא צפיפות חונקת ברחובות והדירה הראשונה. במקור הייתה זו דירתם של דודתי מלכה ובעלה לייבל, שנרצחו יחד עם שני ילדיהם ב"פרובוקציה הגדולה",שעה שהגרמנים פינו את האזור בעבור הגטו העתיד לקום. הדירה הייתה ברחוב שאוולי ‏(Szawelska )  שבה התרכזו כמה מבני המשפחה שלנו שנותרו בחיים: דודתי ביילה עם שלושת ילדיה (שבהם הבן הגדול חנא קיבל עם הזמן שיין ובו רשם את אמו בתור אשתו ואת אחיו כילדים שלו, וכך ניצלו בכמה אקציות) ובן הדוד של אמי לייבל ובני משפחתו (שעימם גרנו בגטו הקטן). ייתכן שהיו עוד "אורחים מזדמנים" בדירה. אני משער שלייבל, עם כישרונו, יכולתו ולבו החם, הושיט לנו את העזרה החיונית להתארגנות מחודשת.

באקציה הראשונה שנערכה בגטו התחבאנו במאלינה מאולתרת.

נכנסנו לחדר שהיה צמוד לסלון ואדם מבחוץ הסתיר את הדלת על ידי המזנון שהיה רחב וגבוה. מי שנכנס לדירה לא הבחין בשינוי, אלא אם התעמק בחיפושים. רועדים מפחד שמענו את קולות הגרמנים והליטאים, ושוב, למזלנו, לא גילו אותנו. אחרי האקציה התברר שהאיש האמיץ, ששמר עלינו, תלה את עצמו בדלת הכניסה, ובכך יצר מעין הרתעה אצל מבקשי נפשנו.

גם באקציות אחרות הצלחנו להינצל באמצעות "מאלינות" שמצאנו.
פעם אחת אפילו בבית שהיה מחוץ לגטו, ליד הכנסייה. באמצעות נורה עמומה שדלקה בפרוזדור הבית יכולנו לראות אנשים נוספים שמצאו בו מחבוא.

עברנו מדירה אחת לאחרת, עד שלקראת סוף שנת ‏1941 הגענו לדירה ברחוב לידא  ‏Lidska  שבה גרנו עד סמוך לחיסול הגטו.

מקור וקרדיט :

אהרון עינת , חיי יום־יום בגטו וילנה , מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' , שנת ההוצאה: 2013

ההישרדות ומלחמת הקיום של הילד אברהם פיכמן בגטו טרנסניסטריה

 


נולדתי למשפחה עשירה בליפקני, מולדובה, באזור מגורינו חיו משפחות עשירות, אזור שנקרא בתרגום מיידיש "ההר המוזהב
" ד(" ער גולדענער בארג").

אני הייתי האחר האמצעי למשפחה בת 3 ילדים, אבי היה מכונאי ובבעלותו היו טחנות קמח, גם לסבי היו טחנות קמח ואדמות. אימי הייתה עקרת בית וטיפלה בילדים, אני למדתי בבית ספר יסודי "תרבות" והייתי מגיע ללימודים על עגלה שרתומה לסוסים, הילדות שלי הייתה שמחה ודבר לא חסר למשפחתי. הייתי חבר בתנועת "מכבי" מה שנקרא ", מכביסט , " היינו נפגשים בתנועה פעמיים בשבוע, שיחקתי בקבוצת כדורגל והיו לי המון חברים יהודיים, זכור לי שהכדור היה עשוי סמרטוטים ואבי קנה לי כדורגל אמיתי מעור ואף מגלשיים מסוג "פולאר" בכדי שאוכל להחליק על הקרח. להוריי הייתה מכונית מה שהיה נדיר בתקופתי, חגגנו את כל חגי היהודים ואבי פקד את בית הכנסת "בויאן" שהיה ממוקם אל מול בית הוריי.

באחד מימי חודש יולי 1940 הגיעו אלינו רוסים - קומוניסטים שעבדו בטחנת הקמח שלנו ולחשו לנו שכדאי לנו להתפנות כי אנו נמצאים ברשימה לפינוי לסיביר, ארזנו את חפצינו ויצאנו עם העגלה לכיוון צ'רנוביץ' לביתם של קרובי משפחה שלנו. אבי היה בעל מקצוע טוב וקיבל שם עבודה כאחראי על 44 טחנות קמח, התגוררנו בווילה ואז שוב הגיעו ימים רעים. ביוני 1941 הגיעו הגרמנים, פשטו על הבתים ובזזו את כל רכושנו, כולל זהב, תכשיטים ואף רדיו. תוך חודש ימים פינו אותנו לרחוב סמוך שנסגר ביחד עם עוד שלושה רחובות והיה לגטו, שם שהינו מאוגוסט עד אוקטובר של 1941 . החיים שם התדרדרו במהרה ולא דמו למה שהיה קודם. בתקופה זו החלו להתקיים טרנספורטים למקומות רבים ואנחנו נשלחנו ברכבת למוגילב – פודולסקי, לגטו טרנסניסטריה שם חיינו מאוקטובר 1941 עד מרץ 1944 .

החיים בגטו היו כל - כך קשים עד שנאלצנו לגנוב אוכל כדי להתקיים, אבי נפטר במרץ 1942 ממחלת הטיפוס ואני זה שדאגתי למשפחתי ותפסתי את מקום ראש המשפחה, קניתי ומכרתי, גנבתי ועשיתי הכול כדי להתקיים. כשאימי חלתה והייתה עם חום גבוה, ברחתי מעבר לחומות הגטו לעבר הנהר הקפוא כדי להביא לה קרח שיוריד את חום גופה הגבוה . בשעה שחזרתי לגטו נתפסתי ע"י המשטרה הגרמנית , אך בזכות פזיזותי ומעט ערמומיות הצלחתי לחמוק מן השוטרים. בגטו גרנו בצפיפות 24 ,אנשים בדירת חדר כשכל יום נפטר מישהו ממחלה או מרעב, גנבתי עצים ומכרתי אותם תמורת תפוחי אדמה וחלב. מהגטו יצאו כל העת טרנספורטים להשמדה וטרנספורטים לעבודות "שחורות , " : כגון כריית אבנים ומיני עבודות בנייה .

בחודש מרץ 1944 הגיע הצבא הרוסי ושחרר את האזור מהכיבוש הגרמני. צעדנו יחד עם הצבא האדום במשך שבוע ימים ובמשך הלילות לכיוון ליפקני ומשם לכיוון צ'רנוביץ' ואני בן . 14 התחלתי לעבוד אצל יהודי בשם גלזברג שלימד אותי את מקצועות החריטה והריתוך. בשנת 1946 הייתה לי הזדמנות פז לעלות לישראל עם משפחתו של בן – דודי אך אימי בקשה ממני שאשאר כי אחותי עמדה להינשא. המשכתי לעבוד ובשנת 1948 עזבה משפחתי את צ'רנוביץ' ועברנו למולדובה . בשנת 1950 התגייסתי לצבא הרוסי ושרתי שלוש שנים, בצבא הייתי מורה לנהיגה. בשנת 1954 הכרתי את צילה, אשתי לעתיד, נישאנו לאחר שלוש שנות חברות בבלץ, מולדובה ובננו נולד בשנת 1959 . בבלץ עבדתי במפעל לחרטות שמייצר חלקים למכונות חקלאיות והתקדמתי בתפקיד ונהייתי לאחראי מחלקה, צילה עבדה כמנהלת חשבונות וכך ניהלנו את חיינו בשקט.

בשנת 1975 עלינו לארץ והתגוררנו במרכז קליטה בדימונה ולאחר חודש ימים עזבתי את דימונה ועברתי לחיפה, צילה נשארה בדימונה. בחיפה עבדתי במפעל "חישולי כרמל" במחלקה שמייצרת חלקי חילוף (חישולים וטבעות) למנועי סילון . גם פה התקדמתי בעבודתי ועברתי לעבוד במחלקה כימית, כל התקופה הזו התגוררתי אצל בן - דודי בחיפה. לאחר חצי שנה, במרץ 1976 התאחדתי עם צילה ועברנו להתגורר בחיפה בדירה שכורה במעונות גאולה.

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


זיכרונות מגטו איביה בעיני נער בן 16

 



מאת : אלימלך (מישה) מלמד

 

מבוא

ב-22 ביוני 1941 פלש הצבא הגרמני לעיירה איביה.

בשעות הבוקר של אותו יום, נאם שר החוץ הסובייטי, מולוטוב את נאומו המפורסם והודיע, שגרמניה הנאצית התקיפה בצורה בוגדנית את ברית המועצות. הצבא האדום נכנס לקרבות הגנה נגד הגרמנים והוכרז מצב מלחמה.

הייתי בן 15 וחצי ועקבתי בדריכות אחר המתרחש.

לקראת סוף אותו שבוע, הופצצה העיירה איביה על-ידי מטוסים גרמנים. ב-30 ביוני, נכנסו גייסות גרמניים לעיירה, וכבר למחרת היום פקדו הגרמנים על גברים יהודים להתייצב לעבודות פיזיות קשות. עבדתי בניקוי תותחים של הצבא הגרמני והייתי עד להתעללות במורים מבית הספר העברי "תרבות".

ב-2 באוגוסט 1941 (ט' באב), פקדו הגרמנים על כל היהודים, מגיל 16 עד 60, להתייצב בכיכר השור. במשך כשש שעות הוצאו 220 איש, מנהיגים רוחניים, מורים, רוקחים וקומוניסטים (פרט לרופאים), שסומנו על ידי משתפי פעולה פולנים, הועלו על משאיות והוצאו להורג מספר קילומטרים מהעיירה, באזור הכפר סטונייביץ'. אז, עוד לא ידענו שכולם הוצאו להורג, כיוון שהגרמנים טענו כי הם מועברים לעבודות במערב.

בספטמבר 1941, הכריזו הגרמנים על "אזור מגורים יהודי".

ה-12 במאי 1942, היה היום הטראגי והאיום ביותר בתולדות הישוב היהודי באיביה. בבוקר, שוב רוכזו בכיכר כל היהודים, לרבות נשים, זקנים וטף.  הייתי עם בני משפחתי: אבי, רופא, ד"ר אייזיק מלמד, אמי - אֶמַה מלמד, סבתי מצד אימי - שרה קרישטל, אחי הבכור - אפרים (פימה) בן 19, אחותי - אביבה בת 7 ואני בן ה-16 . מרחוק, שמענו צרורות ממכונות ירייה ויריות רובים.

כל רכושנו ורכוש שאר המשפחות נאסף על-ידי הנאצים ורוכזנו בגטו, מוקף גדר תיל דוקרני.

לאחר שהתמקמנו, פשטה המשטרה הפולנית לתוך הגטו ותפסה כ-50 צעירים, ביניהם אחי אפרים ואני. נתנו לנו אתרים ותחת משמר כבד, הובילו אותנו לכיוון הכפר סטונייביץ'. שם, התגלה לעינינו תמונה איומה.

כ-2,500 גוויות ערומות של נשים, גברים וטף היו מוטלות בתוך בורות. חלק מהם, שעדיין גילו סימני חיים נורו בדם קר על-ידי השוטרים הפולניים והז'נדרמים הגרמניים.  זיהיתי כמה מהקורבנות, חברים, שכנים וילדיהם. ההלם היה עצום. הצטווינו לכסות את הבורות בכלור ובאדמה. עם רדת החשיכה, שבנו לגטו שבורים ורצוצים.

הבריחה מהגטו

בגטו קם ארגון מחתרתי, בראשותו  של משה קגנוביץ', אבי ד"ר אייזיק מלמד, משה סטוצקי וסגן מפקד המשטרה היהודית קלמנוביץ. מטרות המחתרת היו להשיג נשק, ליצור קשר עם יחידות הפרטיזנים ביערות, לנסות לברוח מהגטו, להצטרף לפרטיזנים וללחום ולנקום בצורר הנאצי. הצעירים, ואני ביניהם, הצטרפנו בהתלהבות למחתרת.

ב-31 בדצמבר 1942, כיתרו הגרמנים את גטו איביה. למודי ניסיון ומפוחדים, החלטנו, אחי הבכור אפרים ואני, לרדת ביחד עם אצנו למקום מסתור, מחבור באדמה אצל השכנים שלנו. בשפת העם קראו למחבוא כזה "מלינה". בחצות יצאתי מהמחבוא כדי לבדוק את הנעשה בשטח הגטו. סמוך לגדרות, צעדו פטרולים של גרמנים ושל שוטרים פולנים. בין פטרול אחד למשנהו חלפו דקות ספורות, בהן ניתן היה לנסות לעבור בזחילה מתחת לגדר. סיפרתי על כך למסתתרים ורובם החליטו להסתלק מהגטו.

הקבוצה שמנתה כ-12 איש הצליחה לזחול מתחת לאותה גדר בקבוצות של 2-3 אנשים כל פעם.

התחלנו לצעוד בשלג העמוק והגענו לכפר מישוקוביץ. אחת הנערות שהיתה עמנו, התגוררה באותו כפר והכריה את התושבים ואמי הכירה כפרייה בשם מרילה. הקבוצה התפזרה בבתי הכפר, ואנו, אמא, אחי ואנוכי, נכנסנו לביתה של מרילה. תחילה, היא היתה מבוהלת מאוד, אך לאחר מכן נרגעה. לאחר שנתנו לה כסף ומתנות, היא גם הסכימה ללכת לאיביה ולמצוא את אבינו, ד"ר מלמד, שנשאר בגטו. (אבא, אחותי וסבתא הסתתרו במחבוא אחר בגטו, וכשברחנו משם, לא הצלחנו למצוא אותם).  אמא ביקשה למסור להם שינסו לברוח ולהצטרף אלינו.

למחרת, ב-2 בינואר 1943, הם הגיעו. אבא סיפר לנו שבאותו לילה, כשהגרמנים כיתרו את הגטו, כ-400 איש נוספים הצליחו לברוח, חלקם חמושים.

הפגישה הראשונה עם הפרטיזנים

לאחר מספר ימי שהייה בכפר מישוקוביץ, עברנו לכפר גדול יותר, מיקולייב. פציינט לשעבר של אבי, הסכים להסתיר אותנו עד לגמר המלחמה. דחינו בנימוס את הצעתו הנדיבה, וביקשנו שיעזור לנו לפגוש את הפרטיזנים, שהיו בסביבה. מספר ימים לאחר מכן, נכנסו חמישה פרטיזנים של הבריגדה ע"ש סטלין, בראשותו של מפקד הפלוגה יאשה חורושייב. אפרים ואני גויסנו מיד לפלוגה שלו ואבא התמנה כרופא ראשי באחד הגדודים של הבריגדה ע"ש סטלין.

לאחר אימון קצר, קיבתי רובה עם 50 כדורים. חשבתי שאוכל לנקום את הזוועות שבוצעו נגד העם שלי והייתי מוכן לתת את נפשי במאבק נגד הנאצים.

חלק גדול מהצעירים שברחו בליל ה-31 בדצמבר מגטו איביה, הצטרפו ליחידות פרטיזניות שונות, שפעלו ביערות נאליבוקי. רבים הצטרפו לגדוד היהודי של ביילסקי ורובם השתתפו במאבק פעיל נגד הנאצים ומשתפי הפעולה. הם הצטיינו כסיירים, חבלנים ומפקדי כיתות ומחלקות. חלקם נפלו בקרב.

אחי אפרים, נהרג בעת מילוי תפקידו כסייר של הגדוד,  בקרב נגד הנאצים בזמן המצור, בסוף יולי 1943. בן 20 היה במותו.

יהי זכרו וזכרם של כל הנופלים, ברוך.

 מקור

 


מילים לילדה שהייתי בשואה

 



רק תמונות בודדות נשארו. ילדונת מסיעה דובי בעגלה. פעוט ושלוש אחיותיו בשמש. ילדה בבגדי בלט חולמת על עתיד של בלרינה. שני אחים ואביהם המביט בהם באהבה. תשעה ניצולי שואה נכנסו אל תוך תמונות ילדותם, לרגע אחד קיים ולא קיים, כדי לומר לילדים שהם היו אז: תראו, אחרי הכול אנחנו עדיין כאן. פרויקט צילומים מיוחד, מתוך מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות
"

איריס ליפשיץ־קליגר / צילומים: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות

לכתבה המלאה


עד גיל שש היה משה אורון מוחבא במנזר, אל"מ משה אורון ז"ל מטובי לוחמי חיל הים הישראלי

 


בצילום:  הרמטכ"ל רפאל איתן מעניק דרגת אל"ם למשה אורון, סגן מפקד בסיס חיפה בליווי בתו רונה אורון.

משה אורון (15 במאי 1937 – 29 ביולי 2020) היה קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה, אשר שירת בחיל הים. במהלך שירותו בכל סוגי כלי השיט של חיל הים: פריגטות, משחתות, טרפדות וספינות סער. היה מפקד מתקן האימון הטקטי ויחידת השליטה הימית. השתתף במלחמות ובתפקידו האחרון היה מפקד זירת ים סוף.

האב דוד אקרמן היה ימאי בצי הסוחר הבריטי. עשה הסבה מקצועית לליטוש יהלומים ובחר לגור באנטורפן שם פגש את שושנה ממשפחת רוזנברג ובשנת 1935 נישאו. משה הוא הבן השני למשפחת אקרמן. הוא נולד ב-15 במאי 1939 בעיר ברגסז שבצ'כוסלובקיה כאשר אימו בחודש הריונה התשיעי נסעה לבקר את הוריה. לאחר שלושה חודשים חזרו האם והתינוק לבלגיה. בתחילת מלחמת העולם השנייה עברה המשפחה לבריסל דוברת הצרפתית שהייתה נוחה יותר ליהודים. בבית דיברו הונגרית.

 את שנות מלחמת העולם עבר כל אחד מבני המשפחה בנפרד. האב הוחבא בסיוע מחתרת שלחמה בגרמנים. האח הבכור מיכאל היה מוסתר אצל משפחה בלגית. האחות בתיה, צעירה ממשה בשנתיים, הייתה מוסתרת במשפחה אחרת. מגיל שנתיים עד גיל שש היה משה מוחבא במנזר בו התקיים בית יתומים לילדים ממוצא בלגי, שנוהל על ידי נזירות.

בעקבות הלשנה תפסו הגרמנים את שושנה אקרמן ובמכות דרשו לדעת היכן הבעל והילדים. שושנה לא ידעה, כי הייתה זו מדיניות המחתרת לא לתת מידע כדי שלא יתגלה בעינויים. שושנה ברחה מהגרמנים (או ניסתה להתאבד) קפצה מהקומה השנייה. נחתה על המדרכה שברה זרוע רגל ועמוד השדרה אך נותרה בחיים. נלקחה לבית חולים במגמה שתחלים ויקחו אותה למחנה ריכוז. בריסל שוחררה ושושנה אקרמן נותרה בחיים שבורה פיזית ונפשית.

משפחת אקרמן שרדה את השואה אך מרבית בני משפחות האב והאם הושמדו בשואה. האב דוד אקרמן קיבל את משה מהנזירות הביאו לבית שלא זכר ופגש אישה שלא הכיר ואת השפה ההונגרית שדיברה כבר שכח. את אחיו מיכאל הכיר ושמח. לאחר המלחמה התגוררה משפחת אקרמן באנדרלכט, פרבר של בריסל. נולדה בת סלוה אחות צעירה למיכאל, משה ובתיה.

מיכאל ומשה למדו יחד באותה כיתה בבית ספר דובר צרפתית. את הבר מצווה חגגו במשותף. הרמה הכלכלית הייתה טובה יחסית. ילדי המשפחה לא קבלו חינוך יהודי או ציוני. אלא רק חיו את התרבות של מערב אירופה.

אחר קום מדינת ישראל החלה שושנה אקרמן ללחוץ לעליה לישראל. דוד אקרמן סירב בתחילה, בטענה ששיקמו את חייהם וטוב להם בבלגיה. שושנה לא ויתרה. הפעילה את נשק הבכי וההתעלפויות, עד שדוד הסכים. הוא מכר את הבית על תכולתו, קנה חצי קילו זהב וארז הרבה פריטים, כולל אופניים לכול המשפחה.

 בשגיאה החזיר אקרמן את תעודות האזרחות למשטרת הגבולות הבלגית. בכך הפסידה המשפחה את מעמדה וכאילו ויתרו מרצונם על האזרחות הבלגית. שנים מאוחר יותר לאחר משבר כלכלי ביקשו לשוב אך לא יכלו לקבל שוב אזרחות. לאחר כשבועיים במחנה נופש ליד מרסיי, הפליגו ב"קדמה". הייתה זו אניית משא, שהוסבה להובלת נוסעים על ידי הוספת ערסלים במחסנים. הספינה הייתה צבועה בלבן, וזה נתן לעולים תחושה של התעלות. תנאי הים היו מצוינים, ללא סערות, וההפלגה הפכה לחוויה מהנה.

ב-19 במאי 1949, בגיל 11, הגיע אורון עם משפחתו לנמל חיפה ומשם לשער עלייה, מחנה עולים שהיה בדרום חיפה. לאחר כשבועיים הועברו למעברת "אגרובנק. " שם שוכנו באוהל הודי ענק, שהטמפרטורות בו, בקיץ הייתה בלתי נסבלת. אחרי שנה בערך, הוחלפו האוהלים לצריפונים שהיו יותר מוגנים מהשפעות מזג האוויר.

 האב מצא עבודה כפועל חקלאי בפרדסי חדרה. והאם עבדה בניקיון במכולת בחדרה. משה ומיכאל נשלחו לכפר נוער בניצנים בשאיפה ללמוד בתרבות צרפתית, אך הדבר התברר כאשליה. ההורים קיבלו בית בקריית ים. מיכאל מצא דרכו אליהם והאם באה ולקחה את משה מניצנים לביתם בקרית ים.

 האב דוד אקרמן היה אדם אינטליגנטי. הוא דיבר חמש שפות הונגרית, צרפתית, צ'כית, גרמנית, ואנגלית. חוויית השואה, העלמות משפחתו, והטרגדיה של אשתו, קיבעו אותו בעצמו. הוא החל לעבוד בליטוש יהלומים. תעשייה שבימים ההם התרכזה בנתניה. זה חייב אותו לשהות בחדרון בנתניה, וראה משפחתו רק בסופי שבוע. הניתוק מהמשפחה לא התאים לאקרמן. לאחר תקופה קצרה עזב את הליטוש ועבד כפועל בניין בבתים שנבנו בקריות.

בגלל הצורך של פרנסת המשפחה ורמת חיים סבירה, חזר אקרמן לשרת בצי הסוחר הישראלי. לילדיו נדמה שהיה מאושר בדרכו: ימים של בריחה מן המציאות היומית של סבל אשתו. תנאי העבודה הפיזית הקשה ואבק המלט הזיקו לבריאותו וחלה בסרטן ריאות.

בגיל 16 השלים אורון את לימודיו בבית הספר היסודי, אך לא למד בבית ספר תיכון. אורון החל לעבוד כעוזר חשמלאי ולמד את יסודות המקצוע.

תפקידו הראשון של אורון כקצין ים היה סגן מפקד טרפדת ט-205 בפלגה 914 בחיפה.

 לאחר שנת שירות עלה לדרגת סגן, ונשלח לקורס קציני גילוי, ניווט, וקשר. אורכו של הקורס היה כשנה ומחציתו הראשונה התקיימה בבסיס בה"ד 7 של חיל הקשר.

מחצית השנייה של הקורס, נערכה בבה"ד חיל הים הקצינים החניכים רכשו בה ידע במקצועות ימיים ספציפיים: העמקת הידע בניווט אסטרונומי, מטאורולוגיה, ניווט חופי קשר בכלי שיט שכלל איתות מורס, דגלי הקוד הבינלאומי ודגלי סמפור (Flag semaphore) שהיו אז עדיין בשימוש בחילות ים. בטווחים גדולים במרחבי הים קשר רדיו, קשר מוצפן, תורת המכ"ם, לוחמה אלקטרונית ומודיעין ימי בסיסי.

תפקידו הבא היה סגן קצין מחלקת גנ"ק באח"י אילת. שייטת המשחתות ביצעה הפלגת אימונים לצרפת. בשנת 1964 נשלח אורון לאנגליה ולמד בצי המלכותי הבריטי את מקצוע הטנ"ץ. לקראת היציאה מחוץ לישראל עיברת את שמו מאקרמן לאורון.

 במלחמת ששת הימים נעשה קצין גנ"ק באח"י חיפה (ק-38) שאוישה באנשי מילואים.

 אחרי העמדת אח"י חיפה עבר אורון לפלגה 914 באשדוד כמפקד טרפדת ט-204. התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים אופיינה בהפלגות ארוכות, להגנה על הדיג הישראלי מול חופי סיני, בים התיכון. נמל אשדוד הציב אתגר ובים סוער אין כניסה ויציאה לכלי שיט. באחת ההפלגות אף כי הייתה תחזית לסערה מתפתחת אחרו הטרפדות לחזור. אורון במיומנות, שנראתה כקור רוח הכניס את הטרפדת במהירות מלאה לפתח הנמל. בנוכחות מפקדיו המשתאים.

 

ספינות טילים

 סרן משה אורון בגשר אח"י חיפה (סער 2) בדרך משרבורג לישראל

לאחר טיבוע המשחתת אילת צורף אורון לצוות החקירה בראשותו של אלוף ישראל טל. בתחילת שנת 1968 בסיום תפקוד ועדת החקירה הוצב אורון כקצין גנ"ק באח"י משגב ספינת סער שנייה שכבר הגיעה לישראל והייתה בפיקוד עזרא קדם (כריש).

 בסוף שנת 1968 קיבל אורון דרגת סרן ונשלח לשרבורג בתפקיד קצין גנ"ק וסגן מפקד אח"י חיפה (סער 2), הייתה זו ספינת סער החמשית בסדר הבנייה ובפיקוד אלי רהב. ידיעת הצרפתית סייעה מאוד לתפקידו ולצוות הספינה.

 באוקטובר 1968. לאחר שנסתיימו בדיקות הים יצאה אח"י חיפה (סער 2) משרבורג ברכה לישראל. בהפלגתה במפרץ ביסקאיה נתקלה בגלים גבוהים ונכנסה למספר שעות מנוחה בנמל לוריאן בצרפת. המשיכה בדרכה ולפני הכניסה לגיברלטר שוב נתקלה בים נגדה. ובנמל אוגוסטה בסיציליה.

בהגיע הספינה לחיפה נכנסה למספנות ישראל להתקנת מערכת טילי גבריאל. אורון ניהל את האימונים והשתתף בכל הניסויים.

 תפקידי מטה והדרכה

 הצוות הראשון של מתקן האימון הטקטי. משה אורון שני משמאל. על רקע בנין המת"ט העומד בבנייתו, נובמבר 1969.

בסיום התפקיד עבר אורון למפקדת חיל הים ושימש כראש מדור צי הסוחר בענף מבצעים. לבקשתו הועבר לבה"ד חיל הים בצוות הראשון של מת"ט כסגנו של אלי לוי כך קבע נוהלי התרגול והתחקיר שקידמו את החשיבה והתכנון של שייטת ספינות הטילים ויחידות אחרות. חלק מבנין הכוח הימי שהביא להצלחה בקרבות הטילים.

 בשנת 1971 עבר אורון קורס פו"מ זרוע הים והועלה לדרגת רס"ן בקיצור פז"מ.

 ספינת טילים במלחמה

בשנת 1972 הוסמך אורון לפיקוד על סטי"ל וקיבל את הפיקוד על אח"י חץ (סער 3). כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתה הספינה בתחזוקה במספנת חיל הים. הצוות ואנשי המספנה החזירו את הספינה לכשירות. אח"י חץ שימשה ספינת פיקוד של מפקד השייטת מיכאל ברקאי בקרבות והייתה היחידה שתותח אוטו מלרה 76 מ"מ שלה פעל היטב בירי רצוף וכמעט ללא תקלות.

 ב-16 באוקטובר הייתה אח"י חץ (סער 3) ספינת פיקוד בכוח שנשלח להפגיז את תותחי החוף המצריים ממזרח לפורט סעיד. תותחנות החופים המצרית הייתה יעילה בטווח כפול מתותחי הסטי"לים. הפגזים נפלו בקרבת הספינה ורק במזל לא נפגעה. עד שיצאה מטווח התותחים.

 באחד הקרבות נתקעה רקטת מוץ במשגר ואורון מפקד הספינה יצא אישית לכבות את האש. בגדיו נחרכו, האש כובתה והוא לא נפגע.

 הדרכה

 קורס קציני גנ"ק ונשק עם מפקד בית הספר רס"ן משה אורון במרכז 1974

לאחר המלחמה מונה אורון כמפקד קורס הקצינים המתקדם. דרישות והקפדה על ביצוע ומשמעת סייעו לבצע קורס טוב לקצינים שעברו מלחמה וראו עצמם כגיבורים. הקורס ארך כשנה והסתיים בהצלחה וגם הקצינים החניכים שיבחו את תפקודו של אורון.

 

לאחר סיום הקורס הציע מפקד חיל הים בנימין תלם לבחור תפקיד בדרגת סא"ל. אורון בחר את מתקן התרגול הטקטי בבה"ד חיל הים. לאחר שצבר ניסיון והתחיל להוציא סיכומי תרגילים בכתב לתפוצה רחבה. הסגנון הישיר והבלתי דיפלומטי, התפרש כבקורת שלילית, והתפתחו מתחים מול מפקדי היחידות המתאמנות.

 במהלך השנתיים שפיקד על המתקן הטקטי הצליח אורון לסיים בהצטיינות תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת חיפה.

 יחידת השליטה הימית

בשנת 1976 קיבל אורון את הפיקוד על יחידת הקשר והגילוי במפקדת חיל הים, ועלה לדרגת סא"ל. בהתאם לדרישותיו הקפדניות של אלוף מיכאל ברקאי למד אורון את תפקוד יחידת השליטה בחיל האוויר ושידרג את יחידת הקשר וגילוי לרמה של יחידת השליטה הימית המופעלת כך עד היום.

 היחידה נעשתה צומת מרכזית בהפעלת חיל הים. אורון כמפקדה קיבל מעמד של מפקד תורן בשעות היום הקשר עם מפקד חיל הים היה דרכו. הפעילות הרבה והדרישות התקיפות של מפקד חיל הים מיכאל ברקאי סייעו להרמת מעמד היחידה ומעמדו של אורון.

 בסיס חיפה

בשנת 1979 הוצב אורון כסגן מפקד בסיס חיפה והועלה לדרגת אל"ם. הבסיס היה בשלבי חידוש והתארגנות מול חדירות מחבלים פלסטינים שבאו בסירות מלבנון. השיפורים שהונהגו בבסיס תחת פיקוחו של אורון הביאו לחסימת מתקפות המחבלים. מפקד הבסיס אלי רהב סמך על אורון ונתן לו יד חופשית לפעולה והבסיס נהנה מהתוצאות.

 במסגרת תפקידו פיקד אורון בהצלחה ממוצב הפיקוד של בסיס חיפה, סיכול פיגוע באמצעות הכוונת שלושה דבורים ליירוט סירה מהירה שחדרה בגזרת ראש הנקרה. ניסיונו כמפקד ספינת טילים וכמפקד יחידת השליטה הימית באו לידי ביטוי וסירת המחבלים המהירה הושמדה מול חוף נהריה.

 לאחר שנתיים בתפקיד כסגן מפקד בסיס חיפה. יצא אורון ללימודים במכללה לביטחון לאומי.

 זירת ים סוף

תפקידו האחרון של אורון בשירות הקבע היה בזירת ים סוף. אורון קיבל את הפיקוד על זירת ים סוף בתחילת 1981. בתפקיד זה היה אחראי על העברת יחידות חיל הים מסיני והתבססות בבסיס אילת.

 חילוץ סטי"ל מהחוף הסעודי

בחודש אוגוסט 1981 ארעה תקלה כשספינה אח"י געש (סער 3) עלתה על החוף הסעודי. חיל הים התארגן לחילוץ במבצע הולנדי מעופף וחלקו של אורון היה להקים אתר שליטה קדמי בחוף דהב ולרכז את פעולות כוחות הזירה. החילוץ עצמו נוהל על ידי ראש מספן הציוד חנוך בן אליהו. לאחר הורדת אח"י געש מהחוף נשאר אורון לנהל את פינוי כל הציוד והאנשים עד שהשיב את המצב לקדמותו כפי שהובטח לסעודים.

 מעורבות במבצע משה

הפעולות להעלאת יהודי אתיופיה נעשו באמצעות אח"י בת גלים 2 (בפיקוד אילן בוכריס). מפקד בכיר בים היה אריה רונה. באחת ההפלגות נשלח אורון כמפקד בכיר. מפקד האנייה וצוות שייטת 13 סירבו לשתף איתו פעולה והפריעו לממש את אחריותו.

לאורון הייתה ביקורת על רמת הביצוע וקליטת העולים. ”לא תמיד הייתה הרמוניה בין המשתתפים בגלל האגו של היחידות והאנשים אך המבצעים הצליחו - וזה העיקר.“. דיווח על כך למפקד חיל הים אך לא קיבל ממנו גיבוי.

 העברת נחתות לאשדוד

במהלך המלחמה נתנה הוראה ממפקד חיל הים להעביר את הנחתות 36 מטר שהיו מושבתות על החוף באילת לבסיס אשדוד. אנשי הבסיס ומספנת אילת הצליחו להכשיר שתיים משלוש הנחתות להפלגה. היה חשש ליכולתן לעמוד בתנאי הים ואי בהירות כיצד יתייחסו המצרים למעבר. בגלל החשש מהסתבכות עם המצרים התבקש אורון על ידי ראש מספן הים אלי רהב לצאת כמפקד ההפלגה. וב-16 ביוני 1982 יצאו שתי הספינות לדרך.

 ההפלגה דרומה במפרץ אילת היה ים שקט, הכל התנהל כשורה. בפניה צפונה במפרץ סואץ נתקלו בים נגדי קשה האופייני לאזור. הצוותים התקשו לפעול עקב מחלת ים התחילו תקלות שונות, ובספינה המובילה הפסיק המכ"ם לפעול. בצפון המפרץ כבה המנוע הראשי והנחתת נעמדה. בהשפעת הרוח והזרם נסחפה הנחתת לכיוון מגדלי שאיבת הנפט. הטילו עוגן והכננת לא קיבלה חשמל, כאשר המנוע חזר לחיים הרימו את העוגן בידיים. התגברו על תקלות טכניות ולאחר שבוע הגיעו לאשדוד. אורון חזר מיד לזירת ים סוף.

 

שפות והשכלה

בבית דיבר עם הוריו בהונגרית, בבלגיה דיבר צרפתית. בישראל למד אנגלית ודיבר עברית. אורון לא למד בבית ספר תיכון תוך כדי שירות צבאי השלים בגרות חיצונית בלימוד עצמי.

 בשנת 1961 סיים אורון קורס חובלים. בשנת 1963 עבר קורס קציני גנ"ק ואחריו נשלח להשתלמות בנושא לחימה נגד צוללות בצי המלכותי הבריטי.

 תוך כדי קורס פו"מ בשנת 1973 התחיל אורון בלימודים האקדמאיים. ובהיותו מפקד המתקן הטקטי למד תוך כדי מילוי תפקידו והשלים תואר BA בהיסטוריה כללית עם הצטיינות מיחדת באוניברסיטת חיפה.

 בשנת 1981' לאחר סיום תפקידו כסגן מפקד בסיס חיפה, יצא אורון ללימודים במכללה לביטחון לאומי.

 לאחר סיום שירותו בצה"ל

עסק בשיווק ביטחוני מטעם חברת "עיט" בסינגפור, וממנה הועבר לטאיוואן.

בחזרתו לישראל מצא עבודה כמנהל מכירות במפעל "מיקרו כלים" מקבוצת ישקר בכפר ורדים. לאחר מספר שנים התפטר בשל חילוקי דעות עם המנכ"ל.

 נכנס לעבודה עם מפעל סולתם ולאחר זמן קצר הפסיק שם. הוזמן לעבודה שוב במיקרו כלים לתקופה קצרה.

 עבד בכור פלדה ואחר כך בחברת כור אך החברה הייתה כבר בפשיטת רגל. קיבל קשר לחברת "בלטון" חברה משותפת לכור ולאיש עסקים אנגלי, שפעלה בלאגוס שבניגריה עסקה במכירת מזגנים של תדיראן. אורון נשלח לקבל ניסיון, במגמה להחליף את מנהלה הפורש.

 בניגריה עבד אורון שבע שנים עסק במכירות והיה בקשר עם אנשי הצבא בהצלחה חלקית.

 כל השנים קיים קשר עם משפחתו וחבריו בישראל ויזם מפגש מורשת לצוות אח"י חץ (סער 3) ששירתו איתו במלחמת יום הכיפורים

 משפחה

בשנת 1958 פגש אורון את נחמה ממשפחת אלפרוביץ, שהייתה מורה. השניים נישאו והתגוררו בנווה שאנן. לזוג נולדו שלושה: הבן הבכור אמיר, שרת בחיל האוויר וכיום קברניט באל-על. דפנה, הבת האמצעית, שרתה בחיל האוויר וכיום מעצבת גרפית ומעצבת פנים. רונה, בתו הצעירה, שרתה בחיל הים וכיום במאית תיאטרון, שירה ואומניות הבמה. בשנת 2008 התגרש הזוג. לאורון שבעה נכדים. מתוכם ארבעה מעל גיל 18 ושירתו בתפקידים קרביים בצה"ל. בחודש לפני לכתו נולד הנין הראשון.

 בשנת 2010 נישא לאישה תאילנדית והתיישב בכפר אודון-טאני בתאילנד, סמוך לגבול עם לאוס. בשנת 2017 חזר אורון בגפו לישראל.

 אורון התגורר ב"בית בכפר" בגבעת שפירא. ב-29 ביולי 2020 הלך לעולמו .

מקור


יום ראשון, 24 באפריל 2022

סיפור ההישרדות של הילד אברהם (אלברט) גלמדי בן 12 בשלטון הגרמנים בטוניס

 


הילד אברהם (אלברט) גלמדי התגורר עם משפחתו בעיר סוסה  Sousse   בטוניס שם למד בביה"ס וגם עבד במוסך.

עם פרוץ המלחמה אביו ואמו נלקחו ע"י הגרמנים למחנה כפייה.  אברהם נותר עם אח ואחות קטנים בעיר  לבדם בעיר סוסה . הם סבלו קשה מהפצצות  על העיר ונאלצו לברוח מבית לבית ובמהלך אחת הבריחות נפצע אברהם. הילדים הנמלטים  לא ישנו בלילות , ונדדו מבית לבית.

מאוחר יותר ניסו בני המשפחה להבריחו מהעיר והחביאו אותו ואת אחיו הקטן בתוך ארגז תפוזים על גבי עגלת משא שיצאה מהעיר ועליה אם המשפחה. הגרמנים תפסו את האם והכו אותה קשות אך הילדים הסתתרו בארגז התפוזים , לא הוציאו קול  , וניצלו .

אחרי העלייה לישראל  בשנת 1949 נקלט אברהם במחנה מרכוס שם למד עברית. שירת בצה"ל כמכונאי רכב ואחרי השירות עבר לגור בנתניה שם הקים משפחה לתפארת ונולדו לו 4 ילדים. פתח בית מלאכה עצמאי והצליח במעשיו.

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


גדעון לב, אחד מ-92 ילדים ששרדו בטרזיינשטט

  


בצילום הפתיחה : שער הכניסה לטרזיינשטט, ועליו רשום "העבודה משחררת"

לב נולד בקרלסבאד (קרלובי וארי), צ'כוסלובקיה, ב-3 במרץ 1935. ב-1941 החלו הגרמנים להעביר את האוכלוסייה היהודית בצ'כיה למחנות ריכוז, והוא נשלח לטרזיינשטט. "הפחד הכי גדול שיש לי לגבי הדורות הבאים, הוא שהם ישכחו", הוא משתף. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשכוח. לא רק את השואה, אלא מעשי זוועה רבים אחרים שהתרחשו בעולם".

בשיכחה הוא נאבק בדרכים מגוונות ויצירתיות, הכי יצירתיות. בגיל 87 לב הוא כוכב טיקטוק, עם למעלה מ-362 אלף עוקבים. "כדי לא לשכוח, עלינו ללמד, לדבר ולומר לאנשים את האמת – מה באמת קרה. איך, מתי ואיפה", הוא אומר. "מהסיבה הזו אני מקדם יוזמות כמו זו של מצעד החיים, ויוזם פעולות נוספות במטרה לשמור על זיכרון השואה – בין אם זה ספר שכתבתי על חיי ( The True Adventures of Gidon Lev: Rascal. Holocaust Survivor. Optimist), פודקאסט שלי בנושא או חשבון הטיקטוק שלי עם אשתי, שם אני נלחם באנטישמיות".

אחד מ-92 ילדים ששרדו בטרזיינשטט

לב נולד כפיטר וולפגנג לאו, בן יחיד להוריו. כשהיה בן חמש וחצי פלשו הגרמנים לעיר, והוריו, עם סבו, עברו לפראג בתקווה ששם יהיה טוב יותר. זמן קצר לאחר מכן הגיעו הגרמנים גם לשם. "סבי נהג לקחת אותי מדי יום לגן שעשועים להתנדנד בנדנדה. יום אחד הגענו, וסבא אמר לי שתלו בגן שלט שאומר שליהודים אסור להשתמש במתקנים", מספר לב. "התחלתי לבכות. לא יכולתי להבין".

בנובמבר 1941 הודיעו הגרמנים ליהודים בעיר שהם מפנים אותם למקום מגורים חדש. "לא ידענו כמובן שמדובר במחנות", אומר לב. אביו וסבו נלקחו ראשונים למחנה הריכוז טרזיינשטט, "ולנו אמרו שנתאחד איתם במקום החדש", לדבריו. לב ואמו, יחד עם אלפי נשים וילדים נוספים, נלקחו למחנה בהמשך.

"כשהגענו, הגרמנים אמרו לנו, 'אם אתם רוצים לראות את האבות והבעלים שלכם, תציצו מחר בשש בבוקר מהחלון'. הסתכלנו בבוקר מבעד לחלון המסורג, והצלחתי לראות את אבא שלי צועד בשורה יחד עם עוד עשרות גברים. כל הילדים שזיהו את האבות שלהם התחילו לצעוק 'אבא, אבא', אבל הגרמנים לא נתנו לגברים להסתכל בחזרה. מי שהסתכל קיבל מכות".

במהלך שהותו במחנה הריכוז זכה לב לראות את אביו רק עוד פעמיים. את סבו, שבדיעבד נודע לו שנפטר זמן קצר אחרי שהגיע למחנה, לא ראה שוב. לב ואמו שהו בטרזיינשטט במשך ארבע שנים, עד סוף המלחמה ב-1945. הוא היה אחד מ-92 הילדים ששרדו במחנה, מתוך 15 אלף ילדים: "חלקם מתו מרעב וממחלות, ואחרים נרצחו".

אחרי השחרור חזרו הוא ואמו לפראג, וקיוו להתאחד עם אב המשפחה – אבל אז התברר שהוא לא שרד. "גילינו שב-1944 אבי נשלח לאושוויץ. בהתחלה חשבנו שהוא נפטר בצעדת המוות, אבל אחרי בירור ב'יד ושם' התברר שהוא מת עוד קודם, אחרי שערכו בו ניסויים". הוא ואמו היגרו לארצות הברית ואחר כך לקנדה, שם נישאה האם לניצול שואה שאיבד אף הוא את רעייתו, וגם את בנו היחיד. לב עלה לארץ בגיל 25, בהיותו ציוני נלהב.

לכתבה המלאה

 


הנער בני וירצברג ז"ל , המשרת האישי של ד"ר מנגלה

 



בני וירצברג נולד בגרמניה בעיר אלטונה, כיום חלק מהמבורג, והיה בן יחיד להוריו. האב גבריאל גוסטב, סוחר אמיד, היה נתין פולני שהתערה בגרמניה. האם רחל היתה בוגרת אוניברסיטה שטיפלה בתינוק. בתצלום מ-1929 נראית האם מהודרת ומחייכת בגאווה ליד העגלה ובה בנימין בן השנה. אירועי ליל הבדולח בנובמבר 1938 קטעו ילדות מאושרת של בני, אז כמעט בן עשר, שלמד בבית הספר של הקהילה היהודית בהמבורג והיה, לפי הגדרתו בספר, "ילד מפונק של אמא
".

הוריו נאסרו על ידי הגסטאפו, אך בזכות קשריהם שוחררו. הניסיון לשלוח את בני בטרנספורט ילדים שיצא לאנגליה לא הצליח וכעבור זמן קצר גורש אביו לפולין. ביולי 1939 נסעו בני ואמו בעקבות האב, והתגוררו בבית הדודה ברובע היהודי בעיר סוסנוביץ, בדרום פולין. בספטמבר כבש הצבא הגרמני את העיר.

מגטו סוסנוביץ נשלחו בני והוריו באוגוסט 42' לאושוויץ. האם נשלחה מיד לתאי הגזים ובני בן ה-14 הופרד מאביו ההמום, שהועלה על משאית. בני הבין שלא יזכה לראות שוב את אביו ובתעוזה בלתי רגילה ניגש אל אחד הקצינים וביקש בגרמנית רחמים על האב. קצין האס-אס שאליו פנה היה ד"ר יוזף מנגלה, אך הילד כמובן עוד לא ידע זאת. מנגלה נעתר משום מה לבקשת הילד היהודי, והורה לצרף את האב לחבורה של 17 נערים שנשלחו לעבוד.

בספר מגולל וירצברג את חייו באושוויץ, שם שימש מעין נער שליח בבית החולים ולמשך כמה שבועות אף היה משרתו האישי של מנגלה. בכל בוקר היה עליו לחכות לבואו של מנגלה, כדי להעמיד את האופנוע שלו בחניה. הוא היה מסייע לקצין האס-אס לחלוץ את מגפיו, מצחצח אותם, ובמשך היום היה עליו לעמוד לפקודתו. כך ראה וירצברג יום-יום את האסירים שקיבלו "טיפולים" מידיו של מנגלה.

"נכנסתי לאולם החולים וניסיתי לדובב מישהו מבין אלה שנותח, אך לשווא", כתב בספרו. "לא היה בכוחם להוציא הגה מפיהם. כעבור זמן רב, כשהחלו להתאושש, התברר שלכולם תחבושת מתחת לבטן ומעל לאיבר המין. עתה היה ברור מה שאירע: לכל אחד הוצא אשך אחד או שניהם".

יום אחד נקרא הנער להיכנס לחדר הניתוחים. "אחרון הצעירים שכב על השולחן בעיניים פקוחות", כתב. "הניתוח נערך בו בהרדמה מקומית. עכשיו הבנתי פשר הזעקות, והשתיקות המוזרות שלאחר מכן: זקיפי אס-אס סבבו במעגל את שולחן-הניתוח כשלועי אקדחיהם מכוונים אל המנותח. הם נראו כנהנים ממחזה מרתק. הצצתי בפניו של ד"ר מנגלה: היתה בו שלווה; נראה היה כמבצע ניתוח הומני להצלת חיי אדם..."

בסוף היום, כתב, "נצטוויתי לאסוף את הצנצנות וראיתי שבתוכן איברים מעוגלים, אחד או שניים. על גבי הצנצנות היו רשומים שני שמות, של היהודי שממנו נלקח האיבר, ושל איזה טייס גרמני, שלו הוא מיועד להשתלה. ד"ר מנגלה גמר, הודה לעוזריו ויצא מן החדר. אני נשאתי אחריו את הנרתיק עם הצנצנות. הוא החליף את לבושו, נכנס שוב לתוך מדיו. נתבקשתי לעזור לו בנעילת מגפיו. אחר יצאתי והתנעתי את אופנועו. הוא נפרד מן הסגל, דחף לידי שוב חתיכת שוקולד והסתלק".

וירצברג מספר בספרו גם על ביקורו של אייכמן במחנה (כעבור שנים, כשהתנהל משפטו של אייכמן בירושלים, נסע וירצברג לצפות בדיוני המשפט בכל פעם שהתפנה לכך. באותו זמן גם החליט לכתוב ספר עדות). בזכות "מעמדו" המיוחד הצליח וירצברג לשחרר את אביו משלוש סלקציות ולא פעם אף העביר לו מזון. הנער שרד איכשהו עד סוף 44' והמשיך לסייע לאביו, שנחלש והלך.

בינואר 45', בשיא החורף, כשהצבא הסובייטי התקרב, הוציאו הנאצים את האסירים למסע רגלי שכונה אחר כך "צעדת המוות". אביו היה כה חולה, עד שהתיישב כבר בתחילת המסע על האדמה הקפואה. בני סחב אותו ככל שהצליח, עד הרגע שבו אזלו כוחותיו של האב והוא התמוטט. קצין נאצי כיוון אליו את נשקו. "ראיתי להבה פורצת מלוע רובהו ואבא צנח ומת, מתבוסס בדמו", כתב וירצברג. "אבא, שהצלחתי שלוש פעמים להצילו מהמוות. נשמתו ריחפה מעלי, תוך כדי הליכתי וצעידתי. ויש שדימיתי כי אבי ואמי צועדים זה לצד זה יחד עמי ומחזיקים בי לבל תמוטט יד מרצחת גם אותי".

מקור וקרדיט : דליה קרפל , עיתון "הארץ"

לאחר השחרור מהמחנה שהה בעיירת הדייגים סנטה מריה באיטליה עד העלייה לארץ ישראל בנובמבר 1945. במסגרת עליית הנוער נקלט וירצברג בקיבוץ גבעת השלושה, ובו למד ועבד ועבר הכשרה לקראת השירות בפלמ"ח.

 בנובמבר 1947 גויס לפלמ"ח והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. וירצברג שירת בגדוד החמישי, פלוגה א', "המסייעת", שצוידה במכונות ירייה. הוא השתתף בקרבות לשחרור ירושלים הנצורה במבצע הראל, בליווי שיירות משוריינים שהובילו אליה אספקה, ובקרבות בנגב, שבהם נפלו ארבעה מבני חבורתו.

 למידע נוסף

 


טולה מוסקל, הנערות במחנה אושוויץ-בירקנאו , 1943 – 1943

 


יום אחד פרצה מהומה ובהלה גדולה: "סלקציה!" נערות- שלדים התרוצצו וחיפשו מפלט ממלכודת של מלאך-המוות. עיני הנערות קרועות ופניהן מעוותות מרוב פחד. כולן רצות… קפואה ומשותקת אני מסתכלת סביבי ואני רואה: מתוך הבלוק זורקות המשגיחות את הנערות הגוססות. התאוששתי והתחלתי לרוץ, להציל את חברתי צשיה ויינבוים. היא שכבה על הדרגש חולת טיפוס. תוך כדי ריצה ניסיתי לחשוב: איך היא תלך למיפקד? האם תחזיק מעמד לעמוד זמן רב ב"סלקציה"?

החלטתי בלבי כי בכל מחיר חייבת אני להביאה למיפקד ולהצילה. בעמידה בתור יש פחות סכנה מאשר הישארות בבלוק. הגעתי אליה אל הדרגש, תפסתי אותה והקמתי אותה על רגליה והבאתי אותה אל המיפקד. פניה היו צהובות ועיניה טרוטות. כשהיא מתרפקת עלי שאלה : "טולה, איך אני נראית"? עניתי לה : – טוב מאוד, צשיה, החזיקי מעמד והשם יעזור לנו! "אבל טולה, אינני מסוגלת לעמוד על רגלי" – היא בכתה.

-עמדי!! נתתי עליה קול-צעקה, בלי לדעת מאיפה לקחתי קשיחות זו. בסך-הכל לא חסרו לי צרות, הייתי נפוחה מרעב ותשושה ביותר. הסלקציה החלה : הס"ס הוציאה נערות רבות מתוך השורות, ובחיוך שטני רשמו את מספריהן. טרגדיות איומות התרחשו מול עינינו, אחיות נפרדו, זו לעבדות וזו לשריפה, אמהות מבנותיהן, וגם אני איבדתי את חברתי הטובה, את צשיה. "טולה, אנו אבודות!" לוחשת צשיה על אזני. באותו רגע, ממש, באה הפקודה לצשיה : "שמאל!" צשיה הטובה והאמיצה מתרחקת ממני. היא מספיקה עוד ללחוש לי: "מוטב ככה…אין לי יותר כוח…" את המסכנות העבירו לבלוק 19, "בלוק המוות".

בערב נודע לי שהמסכנות טרם הועברו למשרפות. הרגשתי צורך לראותן בפעם האחרונה, את חברותי, איתן הייתי כה קשורה, הן היו סרוחות וצפופות בתוך סחי ולכלוך. הבאתי להן ספל "קפה", יותר לא היה לי. בבואי לשם קפאתי במקומי, מי מסוגל לצייר את תמונת-הזוועה שנתגלתה מול עיני? ליד הכניסה ערימת-ענק של גופות, שמתו במשך היום. ובפנים, הנערות שעוד נשמו והתהלכו על רגליהן, רובן מיואשות סרוחות על הדרגשים ומחכות לקיצן, במשרפות.

ראשונה ניגשתי לצשיה, הגשתי לה את ה"קפה" (מים דלוחים), היא לגמה בשקיקה לגימה ארוכה, כל-כולה קדחה מחום גבוה. כשהתאוששה מעט אמרה: "טולה, לא איכפת לי שאני עוזבת עולם מאוס זה, אני הולכת אל המוות כמו אל ריקוד, סוף-סוף אגאל מסבלי ומיסורי. רק חבל לי וכואב על גורלה של אחותי לאה'קה, שוב היא נשארת לבד…טולה, אנא טפלי בה ועזרי לה בכל מה שתוכלי!" לאחר הפסקה הוסיפה : "כשתראי מחר את העשן היוצא מהארובה, תדעי, כי השמים לא שעו לתפילותינו ולתחנונינו".

עיני דמעו, אבל לא היה לי האומץ לנחם ולעודד אותה, חשבתי : מי יודע, אם מחר לא יקרה לי אותו גורל. לא יכולתי להינתק וללכת. לפתע אני שומעת קול : "טולה, הבי לי לגימה, אני נשרפת!" הייתה זו חברתי דשה שטיינברג. מילאתי את בקשתה והבאתי לה לגימת מים. נפרדתי מכל אחת מהן, יותר לא ראיתי אותן. דרכן האחרונה הייתה לבלוק 25. למחרת היום העבירו אותן במשאית סגורה לעבר המשרפות. מתוך המשאית בקעו קריאות "שמע ישראל", ו"התקווה". כך נגדע פתיל-חייהן של נערות צעירות במיטב שנותיהן. עד היום מהדהדת באזני קריאת-המחאה שלהן, שאיש לא הקשיב לה.


(טולה מוסקל, 1943 – 1943, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)

מקור

הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....