ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שלישי, 30 באפריל 2019



"כמו חולדות שהגיחו מהביוב " , סיפור הישרדותה הלא ייאמן של קרסטינה חיגר

הילדה קרסטינה חיגר ,בת 6 בתעלות הביוב של העיר לבוב

ד"ר קריסטינה חיגר, כיום רופאת שיניים בארה"ב, למדה בביה"ס לרפואת שיניים באוניברסיטה  העברית .

מאת : מרדכי חיימוביץ , עיתון מעריב , 27 לאפריל 2019

"נפגשנו לפני שלוש שנים. קריסטינה הייתה בת 81, והבלונד ריכך את מצבור שנותיה. מצאתי אותה חדה וקפדנית. גברת שלא התירה לאף פרט להחליק למדרון האחורי של הזיכרון. מספרת שיצקה במיומנות את רגשותיה אל תבניתן המילולית. דוברת עברית במבטא פולני ואנגלית במבטא עברי.

ממה חייתם?

"
אבא איגנץ־ישראל עבד בשתי מקומות כמנהל חשבונות. אמא פאולינה נשארה בבית. אהבתי זמן שלי עם אמא בבית".

כעבור שנתיים פלש היטלר לרוסיה. בקריסטינה - אז בת 6 - צרוב זכר היום שבו נכנסו ללבוב. "עמדתי עם אבא ליד החלון, היה הרבה רעש, ראינו את הגרמנים על האופנועים, אנשים מחאו להם כפיים ואבא אמר: 'זה סוף שלנו'. את המילים האלה אני זוכרת". הם נשארו בדירתם, אבל הפסנתר של אמא עבר לרשות וובקה, סגן המושל הגרמני של לבוב. "הוא ניגן נהדר ואחר כך שאלתי את עצמי: 'איך אנשים עם תרבות כזאת יכלו להרוג בדם קר?'".

אחרי חודש גורשו מדירתם לטובת טייסים של הלופטוואפה. המשפחה התחילה להתגלגל, כשכל מעבר חונק אותם יותר ויותר בין קירותיהם. מדירת חדר שחלקו עם שלוש משפחות, התכווצו לבסוף לחדרון בתוך הגטו. באחת האקציות (גירוש למחנות הריכוז וההשמדה) נכנס אליהם גרמני ששאל: "פרופסורים? דוקטורים?". אמא השיבה: "עובדים". כשראה את תמונות ילדיה על השולחן פסק: "טוב, תישארו". אבל אחריו הגיע אוקראיני עיקש שניסה לגרש אותם. הוא התרצה רק תמורת שעוני הזהב של ההורים.

קריסטינה חששה לצאת לשחק, כי ברחובות הוצבו עמדות גרמניות. בחדרונם עקר אביה את הלבנים מתחת לאדן החלון ובחלל שנוצר שם שני כיסאות. כשיצאו ההורים לעבודה, נדחסה אל המסתור עם אחיה פאבל-פנחס בן ה־3. "הוא היה ילד טוב. לא בכה ולא שאל שאלות". כששמעו את הגרמנים מעבר לדלת, הייתה נועלת את האח במזוודה והודפת אותה מתחת למיטה. היא התחבאה בארון מאחורי חלוקיה הארוכים של אמא, מקפידה שקצות אצבעותיה לא יסגירו אותה.

"
פיתחתי זהירות חייתית", היא אומרת, "הייתי מחכה שהגרמנים או האוקראינים ילכו ואז הייתי מחכה עוד, מפחד שיחזרו ורק אז הייתי רצה ומוציאה את אח שלי מהמזוודה כי פחדתי שייחנק".

נפשית, היא מודה, היו הימים האלה קשים מאלה שתעבור בביוב של לבוב. "כי הרגשתי בודדה ואח שלי על הכתפיים שלי".

בבניין האחרון שבו גרו בגטו היו שלוש קומות. הם היו בשנייה, ובראשונה מוקמה עמדה של הוורמאכט. מדי פעם עלו אליהם החיילים הגרמנים וחילקו קוביות סוכר ושוקולד לילדים. אחד מהם אמר שקריסטינה מזכירה לו את בתו בבית. אבל אביה לא הלך שולל אחרי הבלחות של אנושיות מקרית. הוא בנה במרתף קיר לבנים והם הסתתרו מאחוריו. כשהגרמנים גילו את עקבות הסיד הטרי, הרסו את החומה וחשפו אותם. הם נגררו אל מאות יהודים מבוהלים בחצר. אחד החיילים אחז שוט והתחיל לחרוץ את גב אביה. כל העת הזאת איגנץ חיגר לא חדל להתחנן על נפשות משפחתו. כסף ותכשיטים עזרו גם הפעם, והגרמני השאיר אותם בגטו. אבל האם פאולינה חששה מהנולד ובצדק. אחרי הגרמני הזה, כך הבינה, יבוא גרמני אחר, ואחריו יגיע תורו של האוקראיני, והכל יתחיל מחדש. היא התחננה שהמצליף לא יעזוב, שימשיך איתם, התחייבה שתפנק אותו בבישולים, "אייר מיט צוויבל (ביצים עם בצל - מ"ח), שמעתי את אמא מבטיחה לו".

איגנץ חיגר באותם ימים עשה עבודות נגרות לגרמנים. בגלל מחסור בחומרים לא עמד פעם במועד האספקה ודינו נגזר לתלייה. העמידו שולחן, העלו אותו עליו וכרכו את החבל לצווארו. רגע לפני שעמד לבעוט בשולחן ולשמוט את חיגר מחייו, חזר בו איש הגסטאפו. הוא הורד מהשולחן חיוור, רועד, חסר יכולת להניע איבר. אבל השיתוק לא השתלט על מוחו. זה היה הרגע שבו תפס איגנץ־ישראל חיגר שאין לו מה לחפש עוד על האדמה הרעה הזאת. שכדי לחיות יש להיקבר.

הוא הכיר די טוב את תעלות הביוב של לבוב. במלחמת העולם הראשונה ראה שבויים איטלקים חופרים אותן. הוא זכר מאילו בניינים ניתן לרדת אליהן. לאחר שמצא בניין נטוש כזה, גייס שני חברים, והם התחילו לחפור. כל לילה. ככה שלושה שבועות. בסכינים, בכפות ובמזלגות חצבו את דרכם אל שאול הישועה. כשקרבה השעה להשתחל פנימה, העביר את משפחתו למחבוא במרתף הבית הזה.

פעם, כשירד להכין את המחבוא בתעלות, ראה חיגר אלומת אור משוטטת. כשקרב אליה הבין שלפניו שלוש אלומות ומאחוריהן שלושה אנשים. לאחד מהם קראו לאופולד סוחה, פקח עירוני של מערכת הביוב. איתו עבד סטפן ורובלבסקי, והשלישי היה עוזרם הנאמן ששמו אינו ידוע. קריסטינה משחזרת באוזני את השיחה שניהל אביה עם סוחה

סוחה: "מה אתה עושה כאן?"
חיגר: "אני מחפש מחבוא למשפחה שלי".
סוחה: "אני יכול לעזור, אבל זה יעלה לך הרבה כסף".
חיגר: "בסדר".
ורובלבסקי: "אתה משוגע. איך אתה יכול להאמין לו?"
חיגר: "אין לי ברירה". 

הסוודר הירוק של סבתא

לאופולד סוחה, אז בן 34, נולד בפרבר עני בלבוב. לך תבין מה גרם לאיש הזה להתגרות בשטן. לסכן את ראשו למען כמה יהודים. ברור שהכסף היה מניע, אבל לא רק הוא. סוחה, כך נראה, הוסיף להתמסר לנרדפים גם כשחיגר התרוקן מהזלוטי האחרון. ייתכן שמעל כל אלה הייתה זאת נפשו השסועה של לאופולד סוחה. נוסף לעבודתו החוקית בביוב, השלים הכנסה מפשעים ועבירות קלות. בעיקר פריצות, גניבות וחטיפות תיקים. את שללו נהג להטמין בתעלות עד שנמצא לו שימוש או קונה. אבל העבריין החסיד היה גם איש דתי מאוד. כל הסיכויים שבאותם ימים התעורר הקתולי שבו וייסר אותו על חטאיו. הצלת היהודים הייתה הזדמנות לעשות תיקון, לזכות במחילה כנסייתית נכספת.

1 ביוני 1943. לקראת ירידתה לביוב מבקשת קריסטינה בת ה־8 להתקשט בסנדליה החדשים. אמא מסבירה לה שהמקום שאליו מועדות פניהם אינו מתאים לסנדלים. בחוסר רצון היא נועלת נעליים גבוהות. מתעטפת בסוודר ירוק שסרגה לה סבתא. כשהיא רואה את חור החושך הגדול היא מסרבת להשתלשל. "אל תפחדי", מאיץ בה אביה ודוחף אותה למטה. "ופתאום עלה מולי ראש מחייך, בלונדיני כזה עם פנים מוארות. כך ראיתי בפעם הראשונה לאופולד סוחה".

סוחה הביט נפעם בפאולינה המועכת אל לבה את שני ילדיה. "היא נראתה כמו תרנגולת שעוטפת את האפרוחים שלה", יספר בבוא היום, "הרגשתי שלא משנה מה - אני חייב להציל אותם". הם הלכו בחשיכה, מחליקים וקמים, קורעים את קורי העכביש שבדרך. מנסים להתקדם ולהגיע אל המוצא לנהר. סוחה יודע כי שם ממתינים קני הגסטאפו ומונע מהם. "בכיתי. כל כך פחדתי. שאלתי את אבא: לאן אתה לוקח אותנו? כמה זמן נישאר פה? אבא אמר: הכל יהיה בסדר, אל תדאגי רק תהיי קרובה אלי. תחזיקי אותי חזק־חזק".

תארי לי את העולם שפגשת שם למטה.

"שחור. הכל שחור. מנהרות כמו של ה־
subway, רק הרבה יותר נמוכות וצרות ורעש חזק של מים. כמו של מפלי הניאגרה".

הביוב של לבוב הוא עיר תחתיות. "בנוי כמו עץ ענקי", היא מלמדת אותי. "התעלה הראשית היא הגזע, וממנו יוצאות תעלות המשנה - הענפים". חלל הביוב יודע להדהד את הייאוש. כל אנחה היא טייפון, כל לחישה היא זעקה דקה. "והריח... אוי ואבוי הריח". היו שלא יכלו לשאת את הגועל טיפסו חזרה למעלה ונורו בצאתם.

השאר לומדים לקוות ולהמתין לסוחה. לאחר שהיה מציב אחד מעוזריו שישמור מלמעלה, היה יורד עם האחר. מביא בגדים שכיבסה אשתו מגדלנה, שמיכות, עיתונים, נרות שבת ולפעמים גם ספרי תפילה. את האוכל היו מחביאים מתחת לכלי העבודה במזוודתם. בעיקר לחם, קאשה (כוסמת) ומרגרינה. לפעמים היה סוחה חותך לשניים את הכריך שהכינה לו אשתו ומתחלק עם קריסטינה ואחיה.


איך נראה היומיום בביבים? איך התארגנתם עם האוכל?
"
עשינו שולחן מהקרשים שמצא אבא. אישה בישלה מרק על פרימוס שהביא לנו סוחה. בדרך כלל זה היה מים עם לחם, קאשה ובצל. הבצל הציל אותנו".

מאיפה היו מים לשתייה?
"
אבא היה מביא מצינור סדוק. בגלל שלא יכול היה להזדקף היה הולך על ארבע לאורך שני מייל עם הדלי בין השיניים".

שירותים?
"
היה דלי ומי שהיה צריך הלך לקצה התעלה ועשה. אחר כך היינו מרוקנים למנהרה הראשית".

איך ישנתם?
"
על אותם קרשים שעליהם אכלנו".

איך התגברתם על הריח?
"
לא התגברנו - התרגלנו. כשאני עוברת היום ליד עובדים שמנקים ביוב אני אומרת לעצמי: בתוך זה חיית, את תופסת?".

מה עשיתם במשך היום?
"
לפעמים שיחקנו עם החולדות".

וחוץ מזה?
"
אבא ביקש מסוחה שיביא ספרים ולימד אותי קריאה ומתמטיקה. כשיצאתי אמא רשמה אותי לכיתה א', אבל המורה אמרה: 'היא יודעת יותר מדי', והקפיצה אותי לג'".

יכולת לחשוב אז על העתיד?
"
לא בדיוק. כשישבנו שם אמרתי שאני רוצה רק דבר אחד: לחזור לשחק".

איך לא מאבדים תקווה?
"
אבא ידע שהוא צריך לחזק אותנו פסיכולוגית, אז הוא כתב סאטירות והיה עושה לנו תיאטרון ונתן לכל אחד תפקיד בהצגות שלו".

את זוכרת איזה תפקיד שלך?
"
אני רק זוכרת ששרתי בפולנית: 'הילדה הקטנה רוקדת עם החייל'".

פעמיים ראו את המוות. באחד המקרים פתיליית הבישול נפלה על קרטון שהצית דליקה שכמעט שרפה אותם חיים. פעם אחרת, לאחר הפשרת השלגים עלה מפלס המים והם כמעט טבעו. היא ביקשה מ"קובה", הדוד שומר המצוות, לומר תפילה, והמים שקטו כהרף עין. סוחה שהגיע אליהם למחרת היה בטוח שימצא רק גופות. כשמצא אותם חיים חש לכנסייה להדליק נרות.

והיא כל כך התגעגעה לעולם שנשאר למעלה. לפרחים, לעצים, לאוויר הרענן. לעתים עלה בידי פולדק סוחה לחטוף למענה פיסות חיים. כדור שלג שחצב בשעת סופה, פח עם מי גשמים שאסף, ענף ירוק שקטף לה.

לא תמיד זה עזר. באחד הימים פשוט הפסיקה לאכול. לא עזרו כל ההפצרות, כל האיומים, וסוחה ביקש מהוריה רשות לטפל בה. הוא הביא אותה אל מתחת למכסה המחורר של אחת התעלות והרים אותה אל קרני האור. בחוץ ילדים שיחקו תופסת, הקפיצו כדור, צחקו בקול והוא לחש לה: "את רואה, ילדה, עוד מעט גם את תהיי שם, ביניהם, מבטיח שתהיי שם".

וזה הוציא אותך מהדיכאון?
"
הכל עבר לי. התחלתי להתנהג כמו בן אדם וחזרתי לאכול". 





יום ראשון, 28 באפריל 2019

סרן אלכס ערמון ז"ל , הילד מהשואה שהפך לטייס קרב בחיל האוויר



אלכס נולד בגטו ריקי (RYKI) בפולין ב1941. הוא שהה בגטו עם הוריו, אחיו הגדול סמק ואחותו נעמי. אביו שימש רופא העיירה.

בזמן המלחמה, כששאלו את אלכס מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול (לא שמישהו חשב שהוא יהיה גדול), הוא אמר "אני אהיה גנרל יהודי".

שנים רבות לאחר מכן, התרסק המטוס של אלכס במהלך קרב אויר, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים. שברי מטוסו נמצאו, אך גופתו מעולם לא נמצאה והוא נחשב "חלל שמקום קבורתו לא ידוע".
יהי זכרו ברוך.


   מתוך האתר מתקומה לשחקים:

אלכס נולד בגטו ריקי (RYKI) בפולין ב1941. הוא שהה בגטו עם הוריו, אחיו הגדול סמק ואחותו נעמי. אביו שימש רופא העיירה. במאי 1942 חוסל הגטו ויושביו נשלחו למחנה ההשמדה סוביבור. 

המשפחה ניצלה בדרך נס והועברה לגטו דמבלין. באוקטובר אותה שנה חוסל גם גטו דמבלין וכל יושביו נשלחו להשמדה בטרבלינקה. שוטר פולני שהכיר את אביו הצליח להוציא את המשפחה מאחר שהיה צורך ברופא במחנה עבודה סמוך. במחנה זה שהתה המשפחה עד יולי 1944. עם התקדמות הצבא האדום העבירו הגרמנים את כל יושביו למחנה עבודה אחר בצ'נסטוחובה. בינואר 1945 שיחרר הצבא האדום את המחנה.

לאחר סיום המלחמה השתקעה המשפחה בוורשה ואביו של אלכס עבד כרופא בבית חולים עד עלית המשפחה ארצה.


תקומה

אלכס, אמו ואחותו עלו ארצה ב 1951 והתיישבו ברמת גן ואלכס נשלח לפנימיה בבית שמן. אביו הגיע מאוחר יותר. אחיו סמק עלה ארצה ב 1947 ביחד עם ילדים יתומים שהועברו לקיבוץ גן שמואל.
בגיל 14 הצטרף אלכס לאחיו סמק בגן שמואל, לקבוצת "איילה" במוסד החינוכי בקיבוץ. הוא היה תלמיד מוכשר בלימודים הריאליים וכעבור זמן הצטרף למועדון התעופה בחדרה.


בשחקים

בתום לימודיו ב 1958 התגייס לחיל האוויר, התנדב לקורס טייס מס' 34 אותו סיים במגמת קרב והוצב לטייסת מטוסי סופר-מיסטר, טייסת העקרב בבסיס חיל האוויר חצור. 

בחורף 1961 לאחר קבלת הכנפיים הוא נישא לבת הקיבוץ – עדה בן זאב ובינואר 1965 נולדה בתם עופרית. 

אלכס שילב את שרותו כטייס עם חיי הקיבוץ בו עבד יחד עם אחיו סמק בעבודה בפרדס, בו התגלו כישרונותיו ויכולותיו המיוחדים. 

ביום פרוץ מלחמת ששת הימים ב 5 ביוני 1967 יצא אלכס לתקיפת שדות תעופה במצרים. לאחר תקיפה מוצלחת פנתה הרביעייה אותה הוביל חזרה לבסיס. 
מעל סיני נתקלו במטוסים מצריים. במהלך קרב אווירי בגובה נמוך פגע בקפל קרקע ומטוסו התרסק. אלכס הוכרז כנעדר. מטוסו וגופתו לא נמצאו. 

לאחר המלחמה נערכו חיפושים נרחבים באזור ההתרסקות. מטוסו נימצא כאשר כסא המפלט בתוכו. 

גופתו של אלכס לא נמצאה עד היום והוא הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע. כסא המפלט וחלקי מטוסו הוצבו באנדרטה לזכרו בקיבוץ.



איסור על הריונות ולידות בגטאות ליטא ובמחנות הכפייה והמוות





ביום 5 לפברואר 1942, הועלתה בפעם הראשונה לפני ההנהגה היהודית בליטא הפקודה האוסרת על לידת תינוקות יהודים. על פי פקודה זו, נשים יהודיות הרות חייבות להפיל את עובריהן, ומי שתימצא הרה לאחר המועד הנקוב, תומת וגם בני משפחתה ויהודים אחרים יומתו עמה. המשפחה היהודית הטיפוסית התייחסה להיריון וללידה כדבר של שמחה, גאווה ואושר. הכמיהה ליצור חיים חדשים שימשיכו את מסורת המשפחה וידאגו לקיומה היא אבן יסוד בהוויית החיים של כל משפחה בכלל, והמשפחה היהודית בפרט. הצו האוסר על הולדת תינוקות יהודים בגטאות ליטא הפך את ההיריון והלידה מהבטחה של חיים חדשים העתידים להיברא לסכנת מוות לאישה ולמשפחתה ולכל תושבי הגטו. 

ואלה דברי הרמן קוק ביומנו על פקודה זו בגטו וילנה:

היום קרא הגסטאפו לשני נציגים של היודנראט והודיע להם: "החל מהיום נאסר על היהודים להוליד ילדים [...]. הרושם שעשתה אתמול הפקודה בגטו לא ניתנת לתיאור. כולם ציטטו את ספר שמות, שם אסר פרעה מלך מצרים על היהודים לידת זכרים. פרעה של המאה העשרים הוא איום יותר ונורא יותר. לידת יהודים אסורה בהחלט!

פקודה דומה ניתנה ליהודי גטו שאוולי. וזה לשון ד"ר אהרן פיק ברשימותיו מיום 5 בפברואר 1942:

גזירת הלידות. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, והמן של זמננו ביקש לעקור את הכל [...]. אין מילים לתאר את תערובת הרגשות שהתחוללו והתגעשו בלבנו בשמענו את תוכן הפקודה: קצף אין אונים, עלבון מכאיב, כיעור וניבול, שאיפה לנקם, טענות כלפי שמיא [...]. היום שבו נמסרה לנציגינו הגזרה הזאת המשפילה אותנו עד מדרגה של בהמות, צריך להישאר לזיכרון לדור ודור. זה היה היום החמישי לחודש פברואר שנה זו 1942.

ביום 24 למרס 1943, התקיימה בשאוולי ישיבה של היודנראט ומספר רופאים בעניין הצורך למנוע לידות בגטו. 

פרוטוקול הישיבה, שנרשם על ידי אליעזר ירושלמי בפנקסו, נחשב לאחד מן המסמכים החשובים מתקופת השואה ונתפרסם בכמה ספרים. בדברי הרופאים בישיבה, ניתן לזהות שמצפונם מייסרם והם חשים אשמה וחוסר אונים אל מול הדרישה לביצוע הגזרה. הבעיה המוסרית הקשה ביותר שעמדה בפניהם היא: כיצד לנהוג במקרה שנולד תינוק חי: "ומה יהיה אם בכל זאת ייוולד הילד חי? הנמיתנו?"; "זהו רצח!". בסופה של הישיבה, הרופאים הגמישו את התנגדותם עקב לחצם של ראשי הנציגות היהודית בגטו, שראו באי קיום הצו למנוע לידות סכנה המרחפת על כל יהודי הגטו.

תחושת אשמה כבדה וחוסר אונים המשיכה ללוות את הרופאים בעת שמנעו בפועל לידת תינוקות, ובעיקר בעת שנדרשו להמית תינוקות חיים, כמו שכותב ד"ר אהרן פיק בדם לבו ברשימותיו מגיא ההריגה:

את הילדים החיים, הבריאים והנורמאלים, שומה עלינו הרופאים להמית (!) בכדי לחלץ את כל הגטו מסכנת כיליון ואבדן. את השליחות המאוסה והנמבזה הזאת אנחנו מוציאים אל הפועל על ידי זריקות של סמים חריפים ומרעילים. הילד שנפל בחלקי לשים קץ לחייו המציא לנו תופעה שאין לה זכר בספרות הרפואה. הילד נשאר בלי כל מזון, בלי טיפת חלב ומים שבעה ימים! וזריקות עשינו לו של מורפין והרואין (אני וד"ר בורשטיין) בשיעור כזה, שבכוחן היה להמית בוגרים אחדים. מה נפלאה החיות! מה גדולה ההתקוממות [ההתנגדות] בפני הסיבות לקטוף פתיל חיי הנולד בימים הראשונים אחרי היוולדו! לא האמנתי מעולם שילד שאך ראה אור עולם, יעגן [ייאחז] כל כך בחוזקה אל החיים! ניסיון כזה אל נכון איננו בספרות, כי מי זה ינסה להרעיב ילד שבעה שמונה ימים רצופים, הילד שכב למעצבה בלי מזון ומשקה שבעה ימים. אחרי זריקת מורפין וסקופולמין, זרקו [הזריקו] לו הרואין ביום השביעי, ואז גווע! כה הכריחו אותנו למלא את תפקידו של 'מלאך המוות', של קטלנים, רוצחים.

ההתרחשויות בגטו שאוולי לא היו יחידות בסוגן, אך ככל הידוע אין אח ורע לתיעוד המפורט שלהן ולכישרון הספרותי של ד"ר אהרן פיק. עומק הזוועה של תיאוריו אלו הוא שמנע כנראה את פרסום יומנו במשך שנים רבות.

פקודה האוסרת על לידת תינוקות יהודים ניתנה גם בגטו קובנה, כמו שכתב אברהם תורי, מזכיר ה"אלטסטנארט" בגטו קובנה, ששרד מן השואה ועלה לארץ ישראל. וזה לשונו ביומנו ביום 24 ביולי 1942:

פקודה מאת הס"ד: הריון בגטו אסור. כל הריון חייבים להפסיק. רשות לסיים הריון רק לאישה שהייתה בחודש השמיני, או התשיעי. החל מחודש ספטמבר מוטל איסור מוחלט על לידות. נשים הרות יוצאו להורג.


במחנות הכפייה והמוות, בניגוד לגטאות, פעלו רופאות יהודיות בלא צוות רפואי תומך, ולכן לא היו חלק מנציגות שתפקידה לשאת באחריות על חיי הקהילה. לפיכך, כל החלטה לעזור לאישה הרה ולטפל בה הייתה ביזמתן. הפלת עובר או כל התערבות בהיריון במחנה הנשים, היו בגדר סיכון לרופאה, ואף על פי כן היו רופאות שסייעו לנשים הרות בהסתרת היריונן או בסיוע להפלת העובר או הריגת התינוק כדי להצילן. רוב ההפלות בוצעו על רצפות הצריפים בלא סיוע מכשירים רפואיים. והיו גם לידות מעטות, והתינוקות שיצאו לאוויר העולם הומתו על ידי האימהות או על ידי אסירות אחרות או שנלקחו על ידי הגרמנים ל"ניסויים רפואיים" שנסתיימו בהריגתם.7 במקרים בודדים נמסרו התינוקות לאימוץ.


ראו גם :

Pregnant in Auschwitz: Toronto Holocaust survivor recalls





"את יודעת לשמור סוד?" – ילדות בגטו ורשה – הישרדות בצל המלחמה




אני רבקה פנקס בת צביה לייב לשצינסקי, ילידת 1931 נולדתי בפולין בעיירה קטנה בשם ליפנו. בעיירה ליפנו חיו כשבעים אחוז  יהודים, היהודים בעיירה היו מסורתיים והיו גם חרדים מאוד. הרב של העיירה, היה נציג של יהודים. כשהגרמנים כבשו את פולין, הם הגיעו אל העיירה תוך יומיים. בהתחלה שמחנו וקיבלנו אותם בברכה, אחרי כמה שבועות , התחילו כל מיני גזרות, הגזרה הראשונה הייתה שרב העיירה נדרש לאסוף חפצים מזהב ודברי כסף. אחרי שבוע נוספה גזרה חדשה, נדרשנו לאסוף את כל דברי הנחושת, כל הכלים בבתים היו מנחושת סירים, מחבתות … כי החיילים הזדקקו לנחושת ליצירת כלי נשק.
בית הכנסת היפה עלה באש
בחודש הראשון, החלו התנפלויות על יהודים, היו מצבים מאד קשים. היו גוזרים בסכין את הפאות והזקנים וכך נמשך עם הגויים המקומיים וברחובות העיר היו איומים. זה התרחש בחודשי החגים היהודיים בחודשים ספטמבר אוקטובר. את החגים עדיין עשינו בבית , היה לנו בית כנסת חדש יפיפה, מאוד אהבנו להיות בו, כל שבת וכל חג, היינו מתאספים היינו נהנים מפני שההורים התפללו שם.
זכור לי כי החג האחרון היה שמחת תורה, ואבא לקח אותי על כתפיו עם דגל ועל הדגל היה תפוח עם נר אדום. הייתי מאושרת הייתי הכי גבוהה מפני שאבי היה איש גבוה, זאת הייתה השמחה האחרונה שלי…… היה זה זיכרון האושר האחרון עם ההורים שלי בילדות נורמלית…. למחרת החג בלילה, שמענו רעש גדול, הסתכלנו החוצה, ראינו כי השמיים האדימו…..הציתו את בית הכנסת שלנו. כולם רצו לראות מה קרה. שני רחובות מאתנו, בית הכנסת היפה עלה באש. הייתי אז ילדה בת שמונה וחצי רצתי עם כולם, הייתי מאוד סקרנית. כשהגענו למקום, גבאית של בית הכנסת, שהייתה אישה מאוד שמנה, הכל זכור לי, היא צעקה בצרחות רמות. חייל גרמני דקר אותה בבטן עם הכידון של הרובה והיא נפצעה קשה ואני בתור ילדה בגילי ראיתי את הזוועה.
בגטו וורשה
לאחר מכן האירועים החמירו, כל פעם נוספה גזירה חדשה, הפעם כל בני העיירה נדרשו לעזוב את העיר. אסור היה לקחת שום דבר, הלבוש שלגופנו בלבד. אימא סגרה את הבית, היא תפרה לנו כיסים נסתרים והחביאה בהם כסף ותכשיטים. עזבנו את העיר לכיוון העיר וורשה, עיר הבירה של פולין. אימא השיגה עגלה עם סוס, ולקחנו אתנו על העגלה קרובי משפחה, הדרך הייתה קשה. כשהגענו העיר הייתה גדולה מאוד, עבורנו זה היה פלא, מפני שאצלנו העיירה הייתה קטנה, בוורשה היו בתים גבוהים של שלוש ארבע קומות, ראיתי לראשונה רכבת חשמלית, ואני כילדה קטנה, אמרתי לאימא: "אימא תראי העגלה מתקדמת בלי סוסים".
בהתחלה סייעו לנו בארגון לינה בבית הכנסת. כל משפחה לנה בין שני ספסלים בתוך הבית כנסת, על הרצפה שמו לנו ספרי תורה. לא ישנתי כל הלילה, כול הזמן חשבתי, שה' יעניש אותנו, שאני עושים עברה וישנים על ספרי קודש, ככה המשיכו כמה לילות, עד שאימא, מצאה דירה בקושי רב. הגענו לעיר בחוסר כול, אמא התחילה לקנות לנו דברים, שילמנו באמצעות הכסף שאימא החביאה בכיסי הבגדים. המצב נעשה רע יותר, בכל פעם הקטינו את השכונות, עד שנעשה המקום קטן, והוא נעשה גטו. גרנו בגטו וורשה, שלוש שנים, עד להתקוממות. המצב בתוך הגטו היה בלתי נסבל, כל בוקר אספו גופות ברחובות על עגלות, הרעב גדל מיום ליום אי אפשר כבר היה להשיג שום דבר. היו גנים ובתי ספר בתוך המרתפים… אבל לי לא הייתה סבלנות להשתתף במשחק או שירים, עם בטן רעבה שקירקרה מרעב.

מלחמת הקיום בגטו וורשה
התחלתי להתרוצץ ברחוב, הייתי עושה החלפות, דברים תמורת אוכל, היה לי ספר תורה קטן שזכיתי בו במשחק עם ילדה. אחי הגדול יעקב, שמאוד אהבתי, היה בן חמש עשרה וחצי. אחי הלך למחתרת בגטו וורשה, במשך כמה ימים לא הגיע הביתה באחד הימים כשחזר, הלכתי אחריו ולפתע הוא נעלם לי. התפלאתי לאן הוא הלך, חיכיתי כל היום, ולא מצאתי אותו. למחרת שוב הלכתי לשבת במקום הזה, כשיצא הוא כעס שאני יושבת שם, ואני דרשתי שיספר ויגיד לאן הוא נעלם, אז הוא אמר, את יודעת לשמור סוד?

להיעלם ולנוע בחשאי בצינורות הביוב של וורשה

הוא סיפר לי שהוא פעיל במחתרת נגד הגרמנים והוא אמר לי שהוא צריך עזרה הייתי סקרנית, הייתי בת 12. הוא לקח אותי חיכיתי לו זמן רב לפתע הופיע עם חבילה שמתי אותה בתוך המכנסים שלי, חיכיתי לו ראיתי ילדים מתאספים ופתאום הם גם נעלמים. זה סיקרן אותי, למחרת באתי הוציאו את מכסה הביוב וראיתי שכולם ירדו למטה. גם אני רציתי אמרו לי:" את ילדה תלכי מפה!" הלכתי הביתה וגזרתי את הצמות שלי, לבשתי את המכנסים של אחי הגדול שהיו תפוסות בגומי. למחרת הגעתי לחבורה בתור ילד, הפעם היה לי יותר ביטחון, וידעתי מה אני רוצה. נדחפתי בין הראשונים שירדו לביוב למטה, וזה היה צינור ביוב ענק שעבר לצד הארי. כשהגעתי לצד ההוא, היו חיים, אנשים לבושים יפה, החנויות מלאות בכול טוב. התחלתי לבקש נדבות אספתי הרבה דברים, הגעתי לצד הגטו, אמא מאוד כעסה והיא הזהירה אותי לא לצאת יותר. לאחר שהראיתי לה את כל האוכל שאספתי במכנסיי היא מאוד התפלאה, לא אמרתי מאיפה השגתי. וכך המשכתי כל יומיים שלושה עברתי דרך צינור הביוב התת קרקעי, ותמיד הייתי מביאה משהו. השתדלתי להשיג עבודות ולא לבקש נדבות הייתי רואה ששוטפים משהו עזרתי לשטוף, וכך השגתי  קצת קמח, קצת אוכל.

את יודעת לשמור סוד - ילדות בגטו ורשה - הקשר הרב דורי







אורי אדלמן , ילד בן 3 מול המקלע הגרמני




ילדים במחנות ההשמדה שלא עבדו ורק צרכו, הומתו מייד עם גילוים. באותו יום גררו אותי, ילד בן 3, והעמידוני בשורה אחת עם קבוצה גדולה של נשים וגברים.

אלה היו "המנה היומית" של המועלים לגרדום. זכיתי לשתי הצלפות אדירות, אחת על גבי ואחרת על כתפיי, בגלל צעדיי הקטנים שלא עלו בקצב אחד עם אלה של שאר המובלים לשחיטה.

בעיקר הכאיבה זו שכרכה את עור השוט סביב לצווארי הצנום והוציאה את מעט האוויר שנותר בריאותיי מוכות השחפת.

פחד ובעתה אחזו באיבריי כשהבטתי לתוך לועה של מכונת הירי שניצבה על חצובה. לא נותר מקום בגופי שלא נתקף צמרמורות בלתי ניתנות לכיבוש.

ניסיתי לגייס את כל מקורות האומץ, הכוחות הפיזיים ועוצמות הנפש כדי לעמוד יציב, ולא הצלחתי. ליבי הלם בחוזקה הן מעוצמת רטט האיברים והן מחשש התפזרותם הקרובה על סביבתם, בשטף חלקיקים מתפוררים הנעים לכל כנפות הרוח.

הבטתי בחייל מאחורי הלוע המשחיר של כלי הירי ועיניי לא יכלו למוש ממנו. פתיתי השלג שעל קסדתו החזירו להכרתי את הקור העז.

לרגע נפגשו מבטינו ונדמה לי שראיתי תמיהה בעיניו, כמו רצו לומר שתינוק עומד כאן מולו לראשונה. פקודת האש נשמעה כצריחה חדה שהדיה המבעיתים הטילו אימה על כל שוכני היער.

הזיכרון האחרון שנותר לי מעולם החיים היה הרעש מחריש האוזניים של מכונת הירייה

איני יודע כמה זמן חלף, אך ודאי היה לילה כששמעתי ממעמקי השאול את קולה הממרר בבכי של אמי. זעקתי בכל הכוחות שנותרו בי עדיין. לזוז לא יכולתי, שכן גופות קפואות כיסוני מכל עבר.

אמא שמעה את קולי והחלה להזיז את המומתים, שהיו מונחים עלי כמו תכריכים כבדים מנשוא. מתברר כי חצובת הירי, שהיתה בגובה ראשי, הצילה את חיי.
מלבד שריטה מדממת של כדור חולף שהשליכני אל קבר האחים, נותר הגוף שלם, אולי כדי לשמש פה ופרקליט לילדים שלא זכו

ד"ר אורי אדלמן הוא מומחה למדעי החינוך
הד"ר אורי אדלמן הוא ניצול שואה, שעלה ארצה כשהיה נער, השלים 3 תארים אקדמאיים והפך לד"ר בתחום החינוך. הוא שימש מרצה באוניברסיטת בר אילן.
התחנך במעברות ובשכונות העוני של יפו, אך רוחו לא נפלה. שירת בצה"ל כקצין, רכש השכלה גבוהה באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטת פיטסבורג בארצות הברית.




חנה גפרית , בת 7, "רציתי לעוף כמו פרפר,"



חנה גפרית נולדה בשנת 1935 בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין להוריה הרשל וזיסלה הרשקוביץ. עם הכיבוש הנאצי נאסר על חנה ללמוד בבית הספר בעיירה, ועל כן החלו הוריה ללמדה. בסוף 1941 הוקם גטו בעיירה, אך משפחתה של חנה הורשתה להתגורר מחוץ לגטו מכיוון שאמה שימשה תופרת לכוחות הכיבוש הגרמניים. ההורים ביקשו להסתיר את חנה אצל משפחה פולנית עד תום המלחמה, אך חנה סירבה להיפרד מהוריה והגיעה אל מקום המסתור שלהם – בור תפוחי אדמה של משפחה פולנית.

בסוף 1942 גורשו יהודי העיירה להשמדה בטרבלינקה. אביה של חנה ניסה להשיג תעודות מזויפות, אך שכנתם, גברת מושלקובה, הצליחה לגייס רק שתיים – לחנה ולאמה. האב נאלץ להיפרד מהן, ולא ידוע מה עלה בגורלו.
חנה ואמה הוסתרו במשך שנתיים בוורשה בדירתם של בני הזוג סקוברונק, חסידי אומות העולם. אמה של חנה סייעה בניקיון, בבישול, בתפירה ובהכנת שיעורים עם בנותיהם של בני הזוג סקוברונק.
במשך שנתיים ישבה חנה ליד הדלת כדי להקשיב לצעדים העולים מחדר המדרגות. נאסר עליה ועל אמה להציץ מבעד לחלון ולנעול נעליים כדי שלא יישמעו צעדיהן. בחג המולד, כשאירחה משפחת סקוברונק אנשים בביתה, הסתתרו חנה ואמה בתוך ארון. בחשכת הארון דמיינה חנה שהיא עפה למרחבים, חופשייה כפרפר.
בני הזוג סקוברונק הסכימו שחנה ואמה ימשיכו להסתתר בביתם בתנאי שאם יגיעו אנשי הגסטפו, יירדו לקומה החמישית ומשם יקפצו אל מותן. יום אחד טיפסו גרמנים במדרגות. חנה ואמה החלו לרדת אל הקומה החמישית. למזלן עלתה אחת מבנות המשפחה במדרגות ומיהרה להעלותן לעליית הגג וכך הצילה את חייהן.
לאחר שתעודותיהן נשרפו בהפצצת ורשה, התחזתה חנה לפולנייה אדוקה. חנה ואמה הובאו כאזרחיות פולניות לאומשלגפלץ ומשם נשלחו למחנה עבודה בזנפנברג ליד לייפציג ועבדו בבית חרושת של AEG .
כאשר התקרב הצבא האדום ללייפציג, ברחו חנה ואמה מהמחנה. הן שוחררו על גדת הנהר אלבה ובתום המלחמה שבו לעיירתן. הן גילו שמכל בני המשפחה שרדו רק הן ועזבו את העיירה למחרת הגעתן. הן הגיעו ללודז', ושם נישאה האם ליוסף קופרשמיד, ניצול שואה שאשתו ובתו נרצחו. לאחר שנה נולד אחיה של חנה, אברהם.
בינואר 1949 עלתה חנה לישראל, ומאז היא מתגוררת בתל אביב. היא למדה בבית ספר לסיעוד, שימשה אחות בריאות הציבור בשכונת עג'מי וניהלה שם סניף של "טיפת חלב". לאות הוקרה על עבודתה המסורה זכתה חנה בפרס עבודה על שם נמיר. היא המשיכה לשמש אחות ראשית באגף לרפואה ציבורית בעיריית תל אביב עד פרישתה לגמלאות.
בעזרת נעמי מורגנשטרן כתבה חנה את הספר רציתי לעוף כמו פרפר, ובו מתוארות קורותיה של חנה בשואה. הספר תורגם לשש שפות ומשמש בסיס לפעילות חינוכית רחבה בארץ ובעולם. חנה מתכתבת ונפגשת עם קוראיה מכל העולם.

"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...