ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שבת, 18 ביוני 2016

הנער מיכאל שמייביץ בעת חיסול גטו וילנה , ספטמבר 1943



"יהודי הגטו עמלו יומם ולילה וחיפשו דרכים לבניית מקומות מסתור, "מלינה". שם זה "הושאל" מסלנג העולם התחתון של וילנה, כינוי למקום בו מוסתרת סחורה גנובה. גם בבית שלנו נבנו שתי "מלינות". 
אני ואימא ועוד מספר דיירי הבית רצנו להסתתר. "המלינה" הייתה בקומת הקרקע של הבניין בשטח החנויות, (כפי שציינתי, חזית הבניין שלנו הייתה מחוץ לתחום הגטו.) לחנויות היו שתי כניסות, האחת בחזית הבניין והשניה בצד האחורי. שתי כניסות אלה נאטמו בלבנים על ידי הגרמנים. פרצנו את הכניסה של הדלת האחורית, ובחנות הצבנו דרגשים, מיכל מים ותיק עזרה ראשונה. את הפתח סגרנו באמצעות ארון גדול שצדו האחורי חושק בטבעות ברזל. כשנכנסנו פנימה משכנו את הארון, שהסתיר את פתח הכניסה. 
אתנו ב"מלינה" הייתה משפחה, הורים עם כלתם ונכדם בן כשנתיים. הילד בכה והייתה סכנה שנתגלה. הסבתא הודיעה שהיא מוכנה להקריב את עצמה ואת הילד כדי לא לסכן את חיי האחרים. היא מוכנה לצאת מהמחבוא ולהסגיר את עצמה עם הילד. למזלנו נרגע הילד ונרדם. 
שהינו במקום כ – 6 שעות ואז הוזז הארון מבחוץ והתפרצו אלינו שוטרי הגטו. הם ריכזו אותנו בחצר, בה עמדו עשרות ליטאים ואוקראינים. בכתות הרובים הנחיתו מכות על ראשיהם של נשים וזקנים ללא הבחנה. חיפוש מדוקדק גילה בכיס שלי שקית עם תפילין. האוקראיני חשב שזה רימון, הוא זרק אותה לפינת החצר והנחית עלי מכה. למזלי הוא החטיא ובמקום על הראש נפגעתי בכתף. 
עוד אנו עומדים בחצר מצטרפים אלינו עוד יהודים מדיירי הבית שנחשפו במקומות המסתור שלהם. 
באחד מאגפי הבית שכן בית יתומים ובו כ– 50 ילדות וילדים. מרבית צוות הטיפול נטש את הילדים ורץ להסתתר. הבכי והצרחות של הילדים הרעבים חסרי הטיפול וההשגחה מהדהדים עוד היום באוזני. למשאית שהגיעה נזרקו ילדים אומללים אלה שצועקים ובוכים מפחד וכאב.
שתי נשים מטפלות מבית היתומים נזרקו אף הן יחד עם הילדים למשאית. מהחצר הובילו אותנו לכיוון שער היציאה".

אקציית הילדים במחנה ה.ק.פ



מאת : מיכאל שמייביץ , נער יתום בן 14 בעת תקופת השואה
"מאז בריחתה של גניה חייתי באימה ופחד, פן הגסטאפו ישים את ידו עלי ובעינויים יוציא מידע על מקום המסתור של גניה. בלילות ישנתי במרתפים. השקט היחסי ששרר במחנה לא נמשך עוד זמן רב. הגרמנים הודיעו שברצונם להוציא את הילדים מהמחנה, ולשלחם למקום שיקבלו טיפול טוב יותר, ייהנו מאוויר צח, וישחררו את הוריהם מעול הדאגה לילדיהם, דבר שפוגע בפריון העבודה. בהלה ופחד שררו במחנה. לא היו ספקות מה היא כוונת הרוצחים. הורי הילדים חיפשו מקום מסתור כדי להצילם. לגרינר האחראי למטבח היה נכד בן שלוש. הוא הכין מראש מחבוא אצל משפחה פולנית.
מדי יום היינו יוצאים להביא מים מברז שהיה בבוסתן תפוחי עץ מעבר לגדר המחנה. הוצאנו את הילד במיכל ובבוסתן מסרנו אותו לפולניה שחיכתה לילד.
עשרות ילדים נחטפו מהוריהם "באקצית הילדים". התרחשו מחזות קורעי לב, שלא בנקל יימחקו מזיכרוני. בקורות ההתנגדות והגבורה היהודית בשואה ראוי שיירשם המקרה של גברת זוקובסקי שירקה בפרצוף איש הגסטאפו שבא לחטוף את בנה הקטן. הוא הוציא אקדח וירה בה במקום.
אווירת נכאים שררה במחנה לאחר "אקציית הילדים". המפקד הגרמני של המחנה המאיור פלגה, שנחשב, ובצדק, כ"אבא" של היהודים, ניסה להרגיע, שלא נשקפת סכנה לעובדי ה.ק.פ. ומשפחותיהם, כי הם נחשבים גורם חיוני שתרומתו למאמץ המלחמתי ידועה בצמרת השלטון בברלין.

הילד גוז'יצ'נסקי שלמה, להסתתר מאחורי הארון אצל משפחה פולנית



גוז'יצ'נסקי שלמה, סאלק או סלומון בפולנית, נולדתי בעיר לודז' בפולין, בשנת 1935. 
לאחר שהגרמנים התחילו באקציות ליהודים אבי אף פעם לא התייצב במקומות שהגרמנים ציוו להתאסף והמשיך להתחבא עד לגמר האקציה. פעם היינו אצל משפחת צ'כונסקי בטומשוב ושם התחבאנו אד הפעם האחרונה כאשר אבי השאיר אותי אצל המשפחה ואמר שעוד מעט הם יחזרו לקחת אותי. מהיום ההוא הם לא חזרו ואני נשארתי אצל המשפחה הפולנית.

מה קרה להורים שלך?


אני לא יודע, כי הם יותר...בכלל יותר לא ראיתי אותם ולא פגשתי, הם בכלל לא חזרו. מה אני חושב? אני חושב שהם נרצחו. זה שמעתי לאחר המלחמה אבל אני עצמי לא ... אילו היו נשארים בחיים הם היו חוזרים לטומשוב והיו שואלים עלי, היו מחפשים אותי

אמור לי, מה זכור לך מימי המחבוא במשך השנתיים?


קודם כול, אני קצת מתקשה לדבר פולנית וזה לוקח לי זמן. אבל אני הייתי שם כל הזמן בביתם והיו להם בעיות ולקראת הסוף היו להם בעיות כלכליות, לא היה מה לאכול. אני הייתי בחדר קטן מאחור והם כל הזמן דאגו להחביא אותי שם מאחורי ארון והיו זמנים ש...... זה היה ליד הכביש הראשי ושם היו עוברים אנשי הצבא הגרמניים ולעתים החיילים הגרמניים היו נכנסים לבית ואני הייתי מתחבא מיד מאחורי הארון או במקום אחר עד שהם היו עוזבים את הבית.

פיוטר צ'כונסקי לבש מדי שוטר, כמו שלפני המלחמה שם הייתי כל הזמן ולא היה לי... לא למדתי ולא היה לי מה לעשות. התחלתי קצת ללמוד . עוד לפני זה אבא שלי לימד אותי לקרוא . אז התחלתי לקרוא משהו לילדים קטנים. לא היה לי מה לעשות במשך כל היום והתחלתי לקרוא עיתונים בהתחלה לילדים ומחוסר מעשה עברתי לקרוא דברים של מבוגרים ספרות של מבוגרים. עד היום אני זוכר שזה היה הספר דוריין גריי וכך כילד קטן קראתי. לא יכולתי לצאת לרחוב, הייתי מאוד חיוור בפנים כי כול הזמן הייתי בבית. לזוג היו שלושה ילדים ואחרי זה נולד להם עוד ילד ואני הייתי אתם יחד.

בהתחלה הילדים שלהם לא ידעו שאני יהודי וקרוא לי בשם יולק כי זה שם פולני ולא יהודי. אבל שמי הנכון היה סלומון או סלק והייתי אצלם שנתיים. הילדים נתנו לי אוכל והכול מה שהיה להם והם הצילו אותי. אילו לא הילדים האלה לא הייתי נמצא כעת כאן.

אבל ילדי המשפחה לא ידעו שאתה יהודי, נכון?

בהתחלה הם לא ידעו שאני יהודי, אבל אחרי זה כבר ידעו כי היו צריכים לשמור עלי שהגרמנים לא יגלו אותי ואז לא רק אותי היו לוקחים אלה גם את הפולנים האלה והיו רוצחים גם אותם. בזמן הזה כבר לא היו יהודים יותר בעיר. הם כבר אספו את כל היהודים. רק אחד נשאר.  כאשר הגרמנים היו מגלים יהודי, הם הוציאו מיד להורג אותו ואת המצילים שלו.

בבקשה, ספר לי על מקום המחבוא בדירה


איני זוכר, הייתה זו דירה קטנה, רק המשפחה התגוררה בה. אני חושב שהיה זה בית קטן רק הם התגוררו שם. איני זוכר היו שם שנים וחצי חדרים אני חושב. לא היה שם מקום. זה מה שזכור לי.

אבל המקום שאתה היית שם מה היה שם?


זה היה הבית של המשפחה ואני הייתי שם יחד איתם


אבל איזשהו נפרד?


כן, היה שם היה ארון קטן ומאחורי הייתה נישה ואני הייתי מאחורי הארון ובה שהיתי כל הזמן וכמעט שלא הייתי יוצא ... וכאשר מישהו היה מגיע הייתי כל הזמן מאחורי הארון הזה.

האם יכולת שם לשבת או לשכב.......


יכולתי לשבת ויכולתי ללכת הם במשך כל היום לא היו שם, כי הלכו לעבודה, הוא למשטרה והילדים הלכו לבית הספר ואני הייתי שם לגמרי לבד אז יכולתי להסתובב בכול הבית. אבל כאשר הם חשבו שמשהו יכול לבוא או שיבוא גרמנים ויתחילו לחפש אז היו מכניסים אותי למיטה מאחורי הארון הזה שלא יראו אותי בכניסתם לבית. ואם ישאלו עלי יסבירו שאני חולה ולכן אני נמצא שם. קשה לי לדבר על זה בפולנית.

אמור, בבקשה, מה הרגשת כאשר נאלצת לשבת שם מאחורי הארון?


אני, כילד, לא הרגשתי את הקושי אבל לאדם מבוגר ממני זה היה קשה מאוד. אבל לילד זה לא היה כל כך קשה קראתי עיתונים ורציתי שהגרמנים כבר יעזבו ושיבוא צבא סובייטי או אחרים. לא פחדתי מאוד, כי הייתי ילד, ילד אינו מפחד כל כך. ידעתי רק שאסור לי לצאת, אסור שמשהו יראה אותי. זה ידעתי.

וכאשר היו באים אנשים למשפחת צ'כונסקי ואתה ישבת....?


אז הייתי נכנס מאחורי הארון. אף פעם לא ראו אותי, אף פעם לא יצאתי.


אבל לא יכולת לזוז, לא יכולת להשתעל, לא יכולת דבר?


היה מאד קשה... כפי שאתה אומר, לא יכולתי להשתעל . הייתי חייב להתגבר, לקחת כרית ...לא יכולתי. לא היה טוב.

כפי שאתה מספר על זה, אני חושב שלאנשים המתגוררים עכשיו בישראל או בפולין, קשה לתאר לעצמם שאפשר לשבת שנתיים מאחורי הארון.....


אני חושב שזה לא קשה, אני חושב שהאנשים שהיו במחנות ריכוז היה קשה יותר. לי היה קל אבל לאנשים האלה היה קשה מאוד. יותר קשה ממה שהיה לי. אני בכול מקרה הייתי בביתם של משהו, הייתי בבית פולני. אנשים לא יודעים מה זה, אבל לילד זה קל יותר מאשר לאדם מבוגר.

כן, אבל נדמה לי שילד הוא יותר רגיש.


זה נכון. אבל זה ילד. יתכן שילד לא מודע (לא מבין) בדיוק במה מדובר.

האם חשבת אז, האם חכית להוריך?


כן. בהתחלה חשבתי, שבכלל אני שם.... אני זוכר, שבכיתי כאשר הם לקחו אותי לפולנים. אני אמרתי "איני רוצה ללכת", רציתי ללכת עם ההורים יחד. הם אמרו לי "בעוד שבוע או שניים יהיה רגוע ואנו נחזור לקחת אותך" . לא ידעתי שזה יהיו שנתיים.... אבל הם לא חזרו ואני נשארתי.....

יכאשר ישבת מאחורי הארון... ידעת שמוות מאיים עליך?


כן, חשבתי שאני יכול למות כי אני יהודי ולא ראיתי שם יהודים   אמרו לי שאם יתפסו אותי אז המוות הוא לא רק שלי, אלא של כול המשפחה שהחזיקה אותי, עוד יותר, כי אני יהודי והם לא חייבים לעשות את זה.


ספר על הביקור שלך בטומשוב לובלסקי לפני מספר שנים.


לפני מספר שנים, איני יודע בדיוק , כי הייתי ילד. אני יודע שהייתי עם אבי ועם אמי, היינו שם ועדיין

אפשר היה להסתובב בסביבה, הגרמנים היו בעיר ועדיין היה אפשר להסתובב שם. היה אפשר לדבר עם הפולנים אבל מזמן לזמן ערכו אקציות , אתה יודע מה זה, וכך אחרי האקציה השלישית אסור כבר היה בכלל לצאת. בשנה האחרונה , ב-1944, גם הפולנים פחדו. הם פחדו מהאוקראינים שהיו מגיעים למקום מגוריהם של הפולנים ורוצחים פולנים, לא בעיר עצמה, אבל בסביבה והם פחדו. אפילו דיברו שאם האוקראינים באים כולם מתאספים בכנסיה. משהו כזה. לא היה כבר מספיק אוכל עד כניסתם של הצבא הרוסי והצבא הפולני.


באמת, כיצד אתה זוכר את הרגע, כאשר כבר יכולת לצאת מהנישה?


כיצד יכולתי לצאת. אני יודע וזוכר שהיתי . הייתי ילד, כאשר הם לא היו בבית ואני נשארתי לבדי יצאתי פעם וחזרתי אחרי הצהרים בעצמי.

התהלכתי שם בטומשוב ואחרי זה ניגשו אלי ילדים פולניים ואמרו שאני יהודי ואני אמרתי שאני לא יהודי והם רצו לתפוס אותי ולקחת אותי לגרמנים ואני הצלחתי לברוח. חזרתי אחרי זה לבית הפולנים ומאז יותר לא יצאתי מביתם עד כניסתם של הרוסים והפולנים. היו קרבות . היו שם טנקים גרמניים והם ירו וכול המשפחה יצאה מהבית. אותי הם לא רצו לקחת ונשארתי בבית. היו שם יריות ורסיסים והם ראו ואמרו לי גם לצאת מהבית ...ואחרי זה באו חיילים רוסיים נכנסו לטומשוב.


מה אז הרגשת?


טוב מאוד. הרגשתי שמחה. גם כאשר הפולנים אמרו לי עדיין לא לצאת ושבעוד יום או יומיים , כי הם לא ידעו מה יהיה , להיות בטוחים שהגרמנים לא יחזרו ומה יעשו החיילים הרוסיים, אחרי יומיים יצאתי משם, נתנו לי לצאת. התחלתי לרוץ , לא הלכתי , רצתי כ-100 מטרים לאחר שהייתי סגור בבית שנתיים.  

מה קרה אחרי זה?

הייתי שם חודש חודשיים. הגיע הצבא הפולני והרוסי לעיר. הזוג צ'כונסקי אמרו לי שכבר הגיעו שני יהודים שהם בצבא הפולני ושהם בטומשוב ואם אמרו לי לגשת אליהם. אני נגשתי אליהם ואמרתי להם שאני יהודי ושנשארתי אצל המשפחה של הפולנים. אבל היהודים נסעו ללובלין ובלובלין הם סיפרו ליהודים אחרים שישנו ילד יהודי. אני אמרתי להם את שמי ונמצא משהו מהמשפחה שלי , מגוז'יצ'נסקי והוא ידע מי אני והוא ביקש שהם ייקחו אותי אליו. והם באו ולקחו אותי ונסענו ללובלין ושם פגשתי את קרובי המשפחה שלי ונשארתי אתם בלובלין. משם נסעתי ללודז' ומשם דרך אוסטריה לגרמניה.

כיצד אתה זוכר את הרגע שעזבת את הבית בטומשוב ונפרדת מהמשפחה הפולנית?

אני לא נפרדתי, כי חשבתי שאני אחזור אליהם וישלחו דברים אליהם ובכלל חשבתי שמלובלין אחזור אליהם . שאהיה כשבוע ואחזור ואני אומר שהם זקוקים לעזרה, כי המצב לא היה שם טוב ואני אחזור. אבל הייתי רק ילד קטן וקרובי המשפחה כבר לקחו אותי אליהם. אז כבר לא חזרתי אמרתי שאני נוסע ולא ידעתי שלא אחזור כבר חזרה. גם הם לא היו בטוחים שאני אחזור. אני חשבתי שאולי אני כבר יותר אף פעם לא אחזור אליהם. אפשר להגיד שמאז ראיתי אותם רק לפני שלוש שנים שביקרתי. הזוג נפטר ואני לא ראיתי אותם. את ילדיהם פגשתי כאשר ביקרתי בפולין, אחד שאני מכיר והשני שנולד לאחר שאני עזבתי..


מקור וקרדיט :

תרגום ראיון של שלמה גורן גוז'יצ'נסקי מפולנית לעברית



סיפורו של צבי בן עמי





צבי לא ידע איך קוראים לו, מי היו הוריו, מתי נולד, ומהי זהותו האמיתית. רק בגיל מבוגר מאד בערך בגיל 60, כשהוא נסע לפולין למסע חיפוש אחר שורשיו, הוא גילה מי הוא, מה שמו, בן כמה הוא, מי היו הוריו אחריו, היכן גדל ומה קרה לו ולבני משפחתו מלחמה?

כשהיה בגיל 9 פרצה מלחמת העולם השנייה (השואה). 

בשנת-1939 צבי יחד עם בני משפחתו נמלט מהעיירה דוגרובושיצה, עיירה ליד טשנסטחובה ליערות.
הם היו משפחה דתייה, מאד מבוססת, עם אדמות רבות ורכוש רב. תושבי העיירה, שכניהם הפולנים נהגו בהם בעוינות, והוריו שחשו בסכנה, החליטו לברוח ולחפש מקום מסתור עם תשעת ילדיהם בקור המקפיא ובשלג של אירופה. הם חיו במערה בלב היער לא רחוק מביתם באיזור מאד קר ומושלג, ומשפחה פולנית, משפחתו של יורק ננזה דאגה לכל צרכיהם ביערות. בשלב מסוים, כשהמשפחה הפסיקה לדאוג לצרכיהם, ומשפחתו של צבי רעבה ללחם, החליט אבי המשפחה לצאת לחפש מזון. בכך הוא לקח סיכון גדול ! הוא השאיר עקבות בשלג והשכנים הפולנים מצאו את עקבותיו. שלושה צעירים פולנים ששנאו את היהודים, והיו לא מעט כאלה, התחקו אחר העקבות, הגיעו למערת המסתור, הוציאו את כול בני המשפחה מחוץ למערה וירו בהם למוות. 

אבל צבי הצליח לברוח עם אחיו הגדול שמואל. הפולנים המרצחים רדפו אחריו ואחרי אחיו הגדול ביערות. הם ירו כדור ברגלו של צבי, ולמרות הפציעה, צבי המשיך לרוץ ביער, אבל שמואל, אחיו, נתפס ונורה למוות.   

יורק ננזה, שהיה גדול מסבי בשנתיים בלבד, מצא את צבי ערום על אחד העצים שבו הסתתר.  הוא לקח את צבי לביתו, ובני המשפחה נתנו לו מחסה וטיפלו בו. המרצחים הפולנים שהכירו את בני המשפחה, ידעו שצבי הקטן מסתובב חופשי ולכן ערכו חיפוש בבתי הפולנים. הם הגיעו לבית של יורק, אך יורק, שהיה הבן הצעיר, השכיב את צבי על המיטה, כיסה אותו בשמיכה והתיישב עליו. הפולנים חיפשו בכול הבית, ונכנסו לחדר בו צבי הסתתר. הם שאלו את יורק אם הוא יודע היכן צבי, ויורק אמר להם שהוא לא יודע.

כך בעצם ניצלו חייו.

 צבי חי בבית המשפחה תקופה ארוכה. הוא קיבל זהות  בדויה של ילד פולני שנפטר. ילד בשם הנייק זבירנסקי.

הוא למד את תפילות הנוצרים וביקר בכנסייה, וכך מצא מחסה בביתם של הפולנים.כעבור כשלוש שנים הגיע פיטלסקי  שהיה ראש העירייה ללוב, והחליט לקחת את צבי אליו ולתת לו מחסה. צבי עבר לפיטלסקי וקיבל אצלו יחס חם ואוהב . הוא הסתתר במשך כשלוש שנים במרתף ביתו. שם במרתף חי לו צבי עם טורוקוס הכלבלב. לעיתים רחוקות בלילות הוא יצא לנשום אוויר צח אבל את רוב הזמן היה במרתף הבית .

אשתו  של פיטלסקי לא ידעה תקופה ארוכה, כי יש ילד יהודי שמסתתר בבית, אך ברגע שגילתה את האמת היא כעסה, שהרי הוא סיכן את כל בני המשפחה. לא פעם הכתה אותו , ורצתה שיסתלק, אך פיטלסקי הגן עליו תמיד, נקשר אליו, דאג לו ולימד אותו את התפילות הנוצריות .

עם סיום המלחמה הגיע יום אחד אדם בשם גרשטר, יהודי שחי בחולון, מהסוכנות היהודית, לחפש את צבי. מטרתו הייתה לאתר ילדים יהודים ולהעבירם לבתי יתומים ומשם לארץ ישראל . צבי לא רצה ללכת איתו לבית היתומים. הוא רצה להיות פולני. הוא ידע שטוב להיות פולני . פיטלסקי לא רצה לשחרר את צבי וטען שצבי לא יהודי, והוכיח כי הוא יודע את התפילות הנוצריות. גרשטר היהודי לא האמין לדבריו. הוא תפס את צבי והוריד לו את המכנסים. ניתן היה להבחין בקלות רבה כי צבי עבר ברית מילה ולכן היה ברור כי הוא ילד יהודי . לפיטלסקי לא הייתה ברירה, והוא אפשר לצבי ללכת עם גרשטר לבית היתומים ומשם עלה לארץ ישראל.

בארץ ישראל שאלו את צבי, איך תרצה שנקרא לך? צבי ששמו היה עם עלייתו לארץ הנייק זבירנסקי ,על שם הילד הפולני שמת ,אמר להם קראו לי צבי, כי הנייק זה צבי. ושם משפחה - בן עמי, כי אין לי משפחה ואני רוצה להרגיש שייך, רוצה להיות בן העם הזה. וכך העניקו לו שם חדש בישראל. 

צבי, בשמו החדש, הקים משפחה בארץ ישראל. נשא את אריאלה לאשה ונולדו לו שלושה ילדים: שמואל, יחיעם ולילי ו- 9 נכדים.

בגיל 71 הוא החליט לחפש מידע - מי הוא באמת ?

את כול הסיפור שסיפרתי לכם עד כה, צבי לא זכר. הוא שכח והדחיק את התקופה המרה הזו בחייו.

לפני כ- 10 שנים. הוא השתתף בתכנית טלוויזיה שהתנהלה בשידור חי שנקראה "זהות אבודה" אותה הנחה מני פאר, יחד עם ורד ברגמן התחקירנית. בתכנית זו התקיים שידור ישיר בין פולין לישראל. באולפן הטלוויזיה בפולין התארחה אישה זקנה שהכירה את צבי.

בעקבות תכנית הטלוויזיה הוא נסע לפולין לאותה אישה זקנה כדי לנסות ולאתר את זהותו האמיתית. בדרך אליה פגש זקנה אחרת שראתה אותו ברחוב וקרא לו בהפתעה: "מוישלה". היא זיהתה אותו בזכות כתם לידה גדול שיש לו בפניו. 

בביקור בעיירת ילדותו הוא הצליח לאתר את האיש שהציל את חייו. הוא פגש אחרי כל כך הרבה שנים את יורק ננזה, הילד הקטן, שישב על המיטה והסתיר אותו.

במוזיאון לוחמי הגטאות נמצאו מסמכים מבית היתומים עם תמונה של צבי, ותיאור של כל מה שקרה ביער לבני משפחתו. 

באותו ביקור בפולין, איתר צבי את היער בו הסתתרו בני המשפחה, מצא את קבר האחים של בני משפחתו עליו יש צלב עד היום הזה.

הוא ויורק התחברו, ויורק הגיע לביקור בישראל.  ב"יד ושם" בירושלים זכה לתעודת "חסיד אומות העולם".

הסיפור שסיפרתי לכם הוא סיפור לא פשוט, אך ניתן לראות בו את התקווה:
 צבי עלה לארץ, הקים משפחה. הוא יודע כי שמו הוא בעצם משה רוזנבאום, יודע את שמות הוריו ואחיו, פגש את מצילו וכיום הוא בן 83 וחי בהרצליה עם אשתו אריאלה.
על דלת ביתו מתנוסס השם "משה רוזנבאום".
 
 מקור וקרדיט : 

חמי צבי בן עמי.docx (1.6 MB)




אביבה מרומי: סוס ללא רוכבת



כשהייתה אביבה בת ארבע נרצחו הוריה ודודה, לאחר שהפולנייה שהסתירה אותם הלשינה עליהם. אביה, יוסף פלדמן, ניהל את החווה של סבה. אמה, נלי, אהבה לרכוב על הסוסים של אביה.
 "64 שנים אחרי שאיבדה את הוריה, החלה אביבה לצייר את הסוס של אמא - ונתנה לו שם - סוס ללא רוכבת. את הסיפור הבא היא מקדישה להוריה ולכל בני משפחתה שנרצחו בשואה.
כשהחלו הטיהורים בגטו, התפזרה המשפחה למקומות שונים. אני הייתי מאוד צעירה והם לא יכלו להסתתר איתי, לכן החליט אבי למסור אותי לאישה פולנייה בכפר קיבריץ, הוא שילם לה כסף רב והבטיח לה שאחרי המלחמה ייתן לה כסף נוסף.

לאחר שמסר אותי לאישה הפולנייה עבר אבי בין קרובי המשפחה שלו וסיפר להם למי מסר אותי, כדי שאם מישהו יישאר אחרי המלחמה, שייקח אותי ושלא אגדל בין גויים".

הנער צבי (גרישה) גולדגמר: בתוך הגורן, חורף 1942 היה חורף קשה מאוד.




 צבי (גרישה) גולדגמר, יליד SUWALKI, פולין, 1926.
גדל בבית דתי, למד בחדר ובבית-ספר יהודי. לאחר כניסת הגרמנים, ברח ועבר את הגבול לאוגוסטוב. אחר כך הגיעו גם אחיו ובן-דודו. שם למד בבית-ספר ואחיו עבד ופרנס אותם. הרוסים העבירו אותם לסלונים. עבר ב-1941 ללוצק. ניצל ע"י משפחה צ'כית שהוציאה אותו מהגטו. כנער הוא הסתתר בגורן שלהם יחד עם עוד 17 יהודים. כך ניצול מהשמדת כל יהודי לוצק שנרצחו.
כשהגרמנים נסוגו מערבה, הסתתר בכפר קרוב אותו שרפו הגרמנים, והוא חזר לגור אצל הצ'כים, בחורף 1944. לאחר שחרור הרוסים עבר לביאליסטוק. לאחר שהות באיטליה ושנתיים בקפריסין, עלה לארץ בשנת 1948.
בגטו הייתי עם אותה אשה וילדים. אחרי 4 ימים באה ילדה שלמדתי אתה בבית ספר עם אבא שלה וסוס ועגלה ושאלה עלי ולקחו אותי לכפר הצ'כי.

ש. הם לא היו יהודים.

ת. לא. הם היו גויים.

ש. והם ידעו שאתה יהודי.

ת. ודאי שהם ידעו. היו יהודים שהיו עובדים בכביש. אז אותו גוי צ'כי סידר עם מנהל העבודה, שכאילו אני עובד בכביש. הוא בטח היה משלם לו ואני הייתי עובד אצלו במשק. פעם אחת, אינני זוכר את התאריך, לא באו לעבוד והגוי אמר: תדע, שהורגים שם את היהודים. אז כבר לא יצאתי יותר לעבוד ולא יצאתי מהבית והסתתרתי בגורן, מ-1941 עד 1944, בפברואר כששחררו אותי.
אז הייתי אצל המשפחה הצ'כית הזאת, משפחת טומיצ'ק, לו קראו סאשה ולאשתו פניה ולבת אחת קראו אנינקה, ועוד אחת מילושקה והיה להם בן שאחר כך נפטר. רדפו אותנו כמה פעמים ובאו לחפש. היו שם ערמות של קש והיינו מסתתרים מתחת לערמות.

ש. מי היה מסתתר?

ת. שם היו עוד 17 יהודים שהסתתרו. לי היה טוב, כי לי היה בעל בית ולהם לא היה בעל בית. הם היו מסתתרים וגונבים פרוסה לחם או מהאוכל שהכינו לחזירים, היו לוקחים תפוח אדמה...

ש. והם נשארו שם בכפר כל התקופה וכל הזמן הסתתרו?

ת. כל הזמן הסתתרו ואף פעם לא יצאו לאור היום.
ש. מה היה בחורף? היה שם קש בחורף?

ת. כן. בטח שהיה. כשמוציאים מהשיבולת את החיטה אז יוצאת פסולת מאוד דקה והיו ערמות גדולות מזה והיו צריכים קודם להיכנס לשק גדול, כי הם מאוד קטנים וזה נכנס לכל מקום, אבל זה היה מחמם. זה היה בתוך הגורן. חורף 1942 היה חורף קשה מאוד.

ש. היית יוצא בלילה?

ת. בלילה היינו יוצאים ונפגשים.

ש. היית ניגש אליהם הביתה לאכול משהו?

ת. הוא היה מביא לי כל פעם אוכל. היה להם כלב בשם מושקה. כשהגוי היה קורא לכלב: מושקה, אז זה היה סימן בשבילי שהוא בא לתת לי אוכל. הגוי רצה שאני אלך אתו להתפלל.

 אז אמרתי לו: סשה, אתה יודע כמה אתה מסתכן? מישהו ילשין שאתה מסתיר יהודי, ולא רק שיהרגו אותך אלא את כולם. היתה שם סבתא שהיתה עושה לי את המוות. היא היתה אומרת לי: אני לא רוצה להרוג אותך. אבל אם הגרמנים יתפסו אותך, יהרגו את הילדים שלי ואת הנכדים שלי וגם אותי. זה היה מאוד קשה.
  מקור וקרדיט : אתר מט"ח בשיתוף יד שם

הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....