ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שני, 31 בדצמבר 2018

מת ז'ורז' לואנז'ר, לוחם מחתרת צרפתי-יהודי שהציל מאות ילדים יהודים בשואה

לואנז'ר, שהיה דודה של הזמרת ירדנה ארזי, מת בסוף דצמבר 2018 בגיל 108. הוא היה גורם לילדים שהוריהם מתו או נשלחו למחנות לעבור את הגבול לשווייץ בעזרת כדורגל, או מחפש אותם לקברנים...


ז'ורז' לואנז'ר (Georges Loinger), לוחם מחתרת צרפתי-יהודי שהציל מאות ילדים יהודים בשואה, מת בסוף השבוע בגיל 108 בצרפת. הוא נולד ב-1910 למשפחה יהודית בשטרסבורג, בן לסולומון לואנז'ר ולמינה ורצברג. ב-1940, כששירת בצבא צרפת, הוא נפל בשבי הגרמני ונעצר בגרמניה. עם זאת, השיער הבלונדיני שלו ועיניו הכחולות סייעו לו להסתיר את יהדותו, והוא הצליח להימלט ממחנה השבויים.

בהמשך, בצרפת, הצטרף לארגון ההומניטרי היהודי אוז"ה (Oeuvre de Secours aux Enfants), " מפעל סיוע לילדים", שלפי רישומיו הציל 5,000 ילדים יהודים שהוריהם נרצחו או נשלחו למחנות. לואנז'ר סייע להציל את חייהם של מאות ילדים יהודים בדרכים יצירתיות: הוא נהג לבעוט כדורגל אל מעבר לגבול שבין צרפת ושווייץ, ולבקש מהילדים לרדוף אחריו. שיטה אחרת להברחתם היתה לשלוח אותם לבית קברות בגבול צרפת-שווייץ, שם הלבישם במדי קברנים וציידם בסולם, ששימש קברנים במלאכתם. כך, בחסות התחפושת, חמקו אל החופש. הוא הציל 350 ילדים יהודים בדרך זו.



הילדה היהודיה בת ה14 שעבדה בבניית גשרים עבור הגרמנים



מאת אהרון פיינגרוט

"הוריי נולדו בעיר גושצ'ה שבאוקראינה, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה שייכת לפולניה. גושצ'ה מנתה 10000 תושבים, מתוכם כ- 2000 יהודים. הנוצרים התייחסו כלפי היהודים לפי האינטרסים הפרטיים שלהם ולפי צורכיהם. למשל, לפני החגים, היו עושים פוגרומים ביהודים כדי להוציא מהם כסף. תכשיטים, זהב וגם בע"ח ועוד
היהודים היו נפגשים בבתים או בבית הכנסת היחידי שהיה קיים במקום.
הוריו של אבי (פרץ) היו סוחרים והוריה של אמי (אסתר) היו בעלי מלאכה- הייתה להם מסגריה, תיקנו עגלות, סורגים, גדרות ועוד עבודות מתכת ע"פ דרישה.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אבי היה בן 18 וגויס לצבא האדום (הצבא הרוסי) ואילו אימי הייתה בת 13. הגרמנים נכנסו לעיר גושצ'ה ב- 4 ביולי 1941 והתחילו לאסוף את היהודים לצורכי סלקציה (חלוקה): הזקנים, החולים והילדים בצד אחד, ובצד השני- אנשים בריאים יותר, חזקים יותר, צעירים. את הצעירים הוציאו לעבודה לבניית גשרים, לחפור תעלות, לתקן כבישים לאחר הפגזות ולגזום עצים ביערות. רופא או אחות יהודיים נשלחו ע"י גרמנים לרפא את הצבא הגרמני.
אמי עבדה בבניית גשרים אצל הגרמנים וסחבה קורות עץ. במחנה העבודה היו חיים קשים ללא התחשבות ביהודים וכל מי שלא היה יכול לעבוד, היו הורגים אותו.
לא היה אוכל, ביגוד מתאים לקור העז ב20 מעלות   מתחת לאפס כשהכל היה מושלג סביב. רוב הימים היית הולך לישון רעב, מחוסר מזון וביגוד מתאים ואנשים רבים חלו: מחוסר היגיינה, נדבקו בכינים, פרעושים. התנאים היו איומים וכל זה תחת הפיקוח של חייל נאצי ואוקראיני ששיתפו פעולה עם הגרמנים וכל זה גרם לתמותה מידית ומרובה של אנשי המחנה.
שמועות על כך שהגרמנים יוציאו את היהודים להורג, נפוצו לכל עבר ואמי שהייתה נערה בת 14 ברחה לילה אחד ליער ממחנה העבודה והסתתרה באזורים המיוערים וניזונה מגרגירים.
היא הגיעה בכוחות עצמה לכפר המרוחק 40 ק"מ מגושצ'ה למשפחה נוצרית. הדבר הראשון ששאלו אותה "האם את ז'דובקה?" והתגובה הראשונה שלה הייתה הצטלבות (סימן היכר של הנוצרים) ואמרה "חס וחלילה". ברגע שהצטלבה ואמרה את תפילת הבוקר של הנוצרים (מתוך הברית החדשה), מייד קיבלו אותה לעבודה אצל הנוצרי החקלאי. היא עבדה ברפת וטיפלה בבעל החיים שהיו בבעלות האיכר ואפילו עבדה בשדה. בלילות היא ישנה ברפת.
בעל המשפחה עבד עבור הנאצים :הוא גידל עבורם את הבשר ולכן לא הציקו לו כל כך במשך שנתיים וחצי. בדרך נס אמי חייתה אצלו עד סוף המלחמה.
תום המלחמה:
בינואר 1944, נכנסו הרוסים והפרטיזנים שהודיעו על סיום המלחמה באזורם. כל היהודים שהתחבאו החלו לצאת אט אט ממחבואם. אמי עזבה את האיכר הגוי וחזרה לגושצ'ה כדי לראות מי נותר בחיים.  כאשר אמי חזרה לגושצ'ה היא גילתה שאמה-רחל,  אחותה -חנה ואחיה- אריה ניצלו.
בשנת 1945, הסתיימה מלחמת העולם השנייה ואבי שוחרר מהצבא וחזר לאותה עיירה. שנה לאחר מכן, בשנת 1946 הוריי התחתנו באותה עיירה- גושצ'ה. ובשנת 1948 נולדתי- אני אהרון ע"ש סבי מצד אמי. לאחר חמש שנים נולדה אחותי, חיה ע"ש סבתי מצד אבי. בשנת 1957, נודע לאבי שיש לו אח בישראל ושמו פינגרוט יוסף בעקבות בשורה משמחת זו החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל.
האווירה האנטישמית המשיכה להתקיים גם אחרי המלחמה ושנים רבות לאחר מכן. חוויתי אותה מצד תלמידי כיתתי, למרות שהיינו בתקופה אחרת, יותר מתקדמת וכשהתלוננתי, אני זוכר שתשובת המורה היתה: "אתם יהודים".
העלייה לארץ ישראל:
בשנת 1958, השלטונות הרוסיים הרשו ליהודים להתאחד עם משפחותיהם לאחר המלחמה ולעבור לפולין. בפולין פעלה עמותה אמריקאית בשם "ג'וינט". עמותה זו סייעה ליהודים לעלות לארץ ישראל אחרי המלחמה. וכך קיבלנו אישורים לעלות מרוסיה לפולין. הגענו לפולין לעיר וורוצ'לב, שהיתה הרוסה לאחר המלחמה. ה-"ג'וינט" עזרו בהתאקלמות זמנית בפולין כגון: דיור, עבודה וכסף. אחותי ואני נשלחנו לבית הספר ואמי הייתה עקרת בית.
בשנת 1960, עלינו לישראל מפולין למזכרת בתיה.
בישראל הוקם איגוד יוצאי גושצ'ה בגבעתיים בעזרה של יהודים אמריקאים יוצאי גושצ'ה ולאחר מספר שנים הקימו אנדרטה ביער סימנוב לזכר הנספים וכך נסגר המעגל של אמי. ובכל שנה נערכת אזכרה לזכר הקורבנות הקדושים.


ההישרדות של הילד משה טאובר , בן 13 ( בן 6 עם פרוץ המלחמה) באקציות של הגרמנים

עדות משנת 1946 אותה תיעד בנימין טננבוים (טנא) , שליח שהגיע  במיוחד מארץ ישראל על מנת לתעד את קורות הילדים בשואה . בנימין טננבוים תרגם את כל העדויות מפולנית , יידיש ורוסית וקיבץ אותם בספרו שיצא לאור ב1947 .


"נולדתי ב15 באוגוסט 1933 בעיירה טלוסט לאבי סלומון ואמי חנה מבית פריפר.

טלוסטה או טלוסט היא עיירה בנפת הוסיאטין שבמחוז טרנופול באוקראינה, כ-80 ק"מ מדרום לעיר טרנופול.

אבא עסק במסחר-תבואה. אני למדתי בכיתה א' , בבית ספר יהודי, אבל פרצה המלחמה והפסיקו את לימודי .

אחר כך נכנסו הגרמנים ותיכף אירגנו יודנראט ומשטרה יהודית. כעבור שבוע פקדו הגרמנים למסור להם את המכסה : ילדים עד גיל עשר ואנשים זקנים למעלה מגיל שישים.

הלכו שוטרים יהודים בעיירה וכשראו איש זקן או ילד מייד חטפו אותו והביאו אותו ליודנראט. אחר כך הובלו הנחטפים לבית –העלמין היהודי ושם נרצחו. אז נפלו 500 איש.

עברו שבועיים בשש בבוקר התנפלו הגרמנים וערכו אקציה שנמשכה יומיים ובה נפלו 3,400 יהודים. אחרי כן ביקשו הגרמנים לשלם להם בעד הכדורים והיי"ש שסבאו, והיהודים שנשארו בחיים הוכרחו לשלם.

 עבר חודש, שוב התנפלו הגרמנים בחמש בבוקר. אנו עוד ישנו, אבל הצלחנו ברגע האחרון לרוץ לבונקר . אז נפלו 1500 יהודים.

באקציה השלישית היה יום נאה , יום א'. ב10 בבוקר התנפלו הגרמנים  באופן פתאומי . האנשים נמצאו אז ברחוב. הילדים שיחקו, והנה הוקף הגטו והאקציה התחילה. אמא אמרה לי שארוץ לכפר. היא עצמה קפצה מהחלון לתוך הבונקר. אני רצתי במהירות ועל ידי רץ חברי. פתאום שמעתי מפיו "אמא" ונפל . המשכתי לרוץ כל היום עד שהגעתי לשדה הסתתרתי. ירד הלילה ואני מצאתי לי מין מאורה. התכסתי בקש וראיתי מרחוק זיקוקין מתעופפים בעיר. שמעתי צעקות וחשבתי על אבא, אמא והאח.

עבר יום , פגשתי יהודים שסיפרו לי כי האקציה בעיר נפסקה. חזרתי לעיר. משפחתי נשארה בחיים.

לאחר מכן העבירו אותנו הגרמנים לעיר צ'ורטקוב. הגיע החורף והתחילה מגיפת טיפוס . אבי חלה. אני הייתי מסתתר אצל פולניה ומביא כל בוקר חלב לאבי. פעם הבאתי חלב וראיתי את אמא עומדת ובוכה בכניסה . תיכף הבנתי שקרה דבר נורא. נכנסתי לחדר  וראיתי את אבא מכוסה סמרטוט שחור ונפלתי מתעלף.

רוחי שבה אלי וקראתי לארבעה אנשים וקברתי את אבא. אחר כך אני עצמי חליתי בטיפוס. ואחר כך עברו כמה שבועות ונכנסו הרוסים ושוחררנו."

מקור :
בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

יום ראשון, 23 בדצמבר 2018

ההישרדות של של הנער איז'יו פאלדאר , בן 16 , בתקופת השואה (חלק ב')



עדות משנת 1946 אותה תיעד בנימין טננבוים (טנא) , שליח שהגיע במיוחד מארץ ישראל על מנת לתעד את קורות הילדים בשואה . בנימין טננבוים תרגם את כל העדויות של הילדים מפולנית , יידיש ורוסית .

"המכוניות הביאו אותנו דחוסים לתחנת הרכבת שם העמיסו אותנו בקרונות רכבת. נסענו ללא אוכל ארבעה ימים. הביאו אותנו לעבוד במפעל גרמני בעיירה ז'אשוב . התחלנו לעבוד בבית החרושת . אני עבדתי במסגריה. היינו עובדים בשתי משמרות ביום ובלילה. יוצאים בחשיכה וחוזרים בחשיכה. קיבלנו רק שתי פרוסות לחם שחור ושלוש מנות מרק. בשעת העבודה היו מכים אותנו מדי פעם.  המתרשלים בעבודה הולקו 25 מלקות באלת-גומי.

הלכתי ונחלשתי ולא הייתי כשיר עוד לעבודה ונשלחתי לגיטו היהודי בז'אשוב . אחרי ארבעה חודשים שנראו לי כנצח נשלחתי עם אחרים למחנה הריכוז בפוסטקוב. הייתי בו כמה חודשים. עם התקרב הצבא האדום התחילו לפנות את המחנה. הוטענו בקרונות, מסענו נמשך 10 ימים. הגענו למחנה אושוויץ , אבל באושוויץ שהיתי רק שלושה ימים כי העבירו אותי לגלייביץ. שם הייתי שמונה חודשים . 

עם התקרב הצבא האדום יצאנו לדרך בצעדת מוות . 15 יום שרכנו את דרכנו ברגל. החורף היה קשה והיה שלג כבד. לבושים היינו בגדים דקים. ישנו במחסנים שבצדי הדרך או תחת כיפת השמיים. כל הכושל בצעדה נורה והושלך בצד הדרך. כך הגענו  מעטים למחנה הריכוז גרוסרוזאן. שם נערך מיפקד של 5000 "האפטלינגים" . משם הוסענו בקרונות-פחם ונסענו 12 יום ללא אוכל ושתייה. הגענו לבסוף לוימאר. חמש מאות איש ניספו בדרך. 

משם נסענו לבוכנוואלד. משם נשלחתי  אחרי תקופה קצרה מותש לחלוטין עם 150 איש למחנה הריכוז מטהאוזאן. הורדנו מהקרונות ושלחו אותנו כמעט גוססים לצריפים . במחנה זה חייתי כמה שבועות. בכל מיטה צרה בצריפים נדחקנו חמישה אנשים .

חלומנו היה להחזיק מעמד עד סוף המלחמה . אך איש לא האמין בזה ואודה : לא האמנו בשמועות על התקרבות הצבא המשחרר. כבר היינו אדישים לכול.
אך היום הגדול הגיע. קדמו לו כמה ימי מבוכה. האסירים סיפרו שאנשי ס.ס. מעוצבנים שורפים ומשחיתים תעודות, הורסים את כבשני המשרפות ובכלל עוסקים בטישטוש  .

 והנה בא יום האחד למאי 1945 . לפתע פרצה הקריאה במחנה : קץ המלחמה , והכל החלו מתנשקים , מרחוק הגיח טנק אמריקני . רצנו לקראתו ערומים . לא היה לנו מה ללבוש, וכך קידמנו את פני היום הגדול. "

מקור :
בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

ההישרדות של של הנער איז'יו פאלדאר , בן 15 , בתקופת השואה (חלק א')


עדות משנת 1946 אותה תיעד בנימין טננבוים (טנא) , שליח שהגיע  במיוחד מארץ ישראל על מנת לתעד את קורות הילדים בשואה . בנימין טננבוים תרגם את כל העדויות של הילדים מפולנית , יידיש ורוסית וקיבץ אותם בספרו שיצא לאור ב1947 .

"התגוררנו אז בעיר פראמישל (הערת צוות התיעוד ילדים בשואה : פְּשֶׁמִישְׁל , עיר בגליציה, כיום בדרום-מזרח פולין).  הצבא האדום נסוג. הגיעו הגרמנים . בבית שרר רעב. מלאי המזון נתרוקן. למחרת, בשעה 12 פשטה שמועה , שבתחנת נרכבת יש לחם , מיד אצו המונים עם שקים ותרמילים לעבר התחנה, ואכן עמדו בתחנה קרונות חתומים טעונים לחם, שהיה מיועד לצבא הגרמני . ההמונים הרעבים  עטו על הקרונות כזאבים . כל אחד חטף כיכולתו וטען בשקים. מיד הופיע משמר גרמני ופתח באש לתוך ההמון. נתפזרו כולם בהשאירם 20 גוויות ברציף התחנה. כל היום הרעימו יריות שנורו על ידי משמרות הצבא הגרמני באנשים שבזזו חנויות-מכולת.

אט-אט הגיע לעיר צבא גרמני נוסף ועל פני החומות הופיעו מודעות מטעם השלטון הגרמני . אחר כך הוקם הגיטו . הגרמנים בחרו בסמטאות ההרוסות והמעופשות ביותר והקיפון תיל דוקרני. כל 50 מטר ניצבה "שוצפוליציי"  והמשטרה הפולנית.

משפחתנו , כלומר, אבא , אמא ואני גרנו במרתף אפל דחוסים כסרדינים יחד עם עוד משפחה . סבלנו מרעב. לא פעם בכתה אמא בראותה , כיצד אנו מחלקים את מנת הלחם השבועית לשבעה חלקים. השתדלתי לא לבכות , אך הרעב והעוני היו ללא נשוא. 

עברו כמה שבועות ואז החלו הגרמנים בגירוש הגטו. הגיטו הוקף משמרות כפולים . פה ושם הועמדו מכוניות משוריינות, והנה ביום ב' נכנסה המשטרה היהודית לתוך הבתים, חטפה את האנשים וגרשה אותם  ל"זאמאלפלאץ", היא כיכר הכינוס. אלו הלכו בטלטלם חפציהם ואלה בידיים ריקות. הגרמנים נעזרו בשוטרים אוקראינים ופולנים. 

הגירוש החל ב-6 בבוקר . הבאים לכיכר נצטוו לכרוע ברך ולהתייצב ברביעיות. אלה , שלא מצאו חן בעיני המפקד הגרמני הממונה על הגירוש , הועמדו מהצד וחוסלו. היה גשם שוטף והאנשים כרעו בתוך השלוליות. אלה שקמו לרגע הובלו הצידה ונורו. משמרות הגסטאפו הסתובבו בכיכר ליד היהודים הכורעים ולעגו להם. האוקראינים עברו בין הכורעים וחתכו בסכינים את רצועות התרמילים , כל הרכוש של היהודים הוחרם.

הגיעו שוטרי גסטאפו נוספים יחד עם אזרחים גרמנים, שבחרו להם פועלים לעבודה. ממש כמו לפני מאות שנים – סחר עבדים. העמידו אותם מהצד והובילו אותם  במכוניותיהם. לאן ? איש לא ידע . לאחר המלחמה נתגלה שהובלו למחנות ריכוז.

מה קרה לשאר היהודים ? הם הוכנסו לקרונות רכבת שחיכו בתחנה. יהודים בגיל מעל 60 הועמדו בצד ונורו בו במקום. בכל קרון רכבת צופפו ודחסו 100-150 איש , גברים , נשים וילדים. הטראנספורטים הובלו מזרחה לבאלז'אץ , במקום שהיו נרצחים בהמונים. אך אמת זו נודעה לנו רק בשנת 1943 .

ביום שישי הגיע תורנו ללכת לכיכר הגירושים. אבא רצה שנסתתר, אך לא היה לנו כל מקום-מחבוא. מוכרחים היינו ללכת לכיכר המשלוחים ל"זאמאלפלאץ" .
הגענו . ציוו עלינו לכרוע. הפרידו אותי  בכוח ממשפחתי . התחלתי להסביר לגרמנים שזוהי אמי וזה אבי ואני מוכרח להיות יחד אתם . האוקראינים לא רצו להבין וענו לי בבעיטות בצלעות. ניגש אלי גרמני שבעיניו מצאתי חן כפועל רמז לי באצבעו ואמר :Komm!   , כלומר, בוא! עשיתי עצמי כלא שומע ולא רואה, אז הוא אחז אותי בעורף והשליך אותי הצידה לפלוגה המסודרת.

 אמא בכתה ולבי נשבר. אמא עודדה אותי באומרה " לך איז'יו , אולי ייטב לך שם ? " , לא הספקתי לענות לה כי הגרמני שוב חבט בי והוביל אותי לחבורה שהוטענה במכוניות.

כך אבדו ממני הורי, ועתה מתחילים חיי היתום שלי , הנדידה בין מחנות הריכוז. "

מקור :
בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

חלק ב' של העדות 

ההישרדות של ליבה קוך , בת 13 ( בת 6 עם פרוץ המלחמה)

עדות משנת 1946 אותה תיעד בנימין טננבוים (טנא) , שליח שהגיע  במיוחד מארץ ישראל על מנת לתעד את קורות הילדים בשואה . בנימין טננבוים תרגם את כל העדויות מפולנית , יידיש ורוסית .

"נולדתי ב12 לינואר 1933 בעיר טארנופול לאבי ברנארד ואמי יאנטה מבית קרייזלאר. אבא עבד בטחנת-קמח. ב5 ביולי 1941 כבשו הגרמנים את עירנו ולא שכחו את היהודים. עוד בשבוע הראשון נערך הפרוגרום הגדול שבו השתתפו אנשי ס.ס הגרמנים והמשטרה האוקראינית ורצחו גברים בלבד. הפוגרום נמשך שבוע ימים."

"רעב איום השתרר בגטו . בני-אדם נפלו בחוצות הגטו. התהלכתי עם אמא כאשר אני רעבה ללחם ואחי הקטן בן חמש בכה ללחם , ולאמא לא היה מה לתת לו. הוא בכה עד שהתעייף ונרדם. אבא יצא כל יום לעבודה במחנה,  עבד קשה ושם קיבל ליום מנת מרק מקליפות תפוחי אדמה ופרוסת לחם יבש. אנו הילדים עם אמא כמעט התמוטטנו בחוצות הגיטו כי כלו כוחותינו . ליד בית התמחוי לעניים התגודדו המונים." 

"באקציה הראשונה נפל אחי הקטן שהלך בשמחה למכונית-המוות . היה קטן ולא הבין. באקציה השנייה נתפסנו אני ואבא על ידי המשטרה היהודית והובלנו בקרונות רכבת לבאלז'אץ – להישרף בכבשנים. אני עם אבא קפצנו מתוך הרכבת המהירה. חזרנו בדרך לא דרך הביתה והדרך היתה קשה מאוד." 

"כשחזרנו נלקח אבא שוב למחנה ובאקציה הקרובה הובלה אמי לבאלז'אץ.
נשארתי לבדי בגטו וימים רבים הסתובבתי ובכיתי על חיי. הייתי יגעה ונפוחה מרעב. אז נודע לי שדודתי מתגוררת בעיירה מחוץ לגטו ונסעתי אליה." 

"גם שם התחילו אקציות ונמלטתי עם דודתי לשדות ואחר כך ליער. פולנייה אחת הייתה מביאה לנו אוכל ליער. בשעת מצוד שערכו הגרמנים על היער נמלטנו לשדות . היה קר בחוץ ואנו ישבנו תחת כיפת-השמים והגשם דולף עלינו. אחר כך בא החורף והשלג ובחוץ היה כפור. "

פולניה בת הכפר הסתירה אותנו בביתה. לכפר באו מדי-פעם גרמנים ואוקראינים לחפש אחר יהודים, ואנו ישבנו במסתור בבית הכפרי . היה שם סדק צר ובו הסתתרנו קרני השמש , וכך חיינו יום-יום עד שבאו הרוסים מהצבא האדום. יצאנו מעבדות לחירות." 

עכשיו אני בקיבוץ השומר-הצעיר בפולין . חיה חיים קולקטיביים ורוצה לעלות לארץ-ישראל. רוצה אני לנטוע פרדסים ויערות עד שתקום מהשממה מולדת עברית, ואנו היהודים חייבים ללכת לארץ-ישראל כי כבר ראינו מה שקרא לנו. "

מקור :
בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947



יום ראשון, 16 בדצמבר 2018

ציפורה כץ ,ילדה בת 15 , במחנה אושוויץ, בעבודות כפייה בגרמניה ובצעדות המוות


ציפורה כץ , ילידת 1929

עיר לידה : בורשה (בוֹרשַׁה היא עיירה במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה הממוקמת בעמק נהר וישו ליד מעבר פריסלופ המחבר את טרנסילבניה לבוקובינה )

  בצילום : ציפורה כץ ובני משפחתה 1936

"גדלתי בבית דתי אמי ואבי היו מאוד דתיים, קבלתי חינוך דתי והלכתי ללמוד בחדר של בנות. למדנו לקרוא ולהתפלל בעברית."

מאז ומתמיד אני זוכרת שהייתה אנטישמיות כלפי היהודים, הרומנים היו משתכרים בימי ראשון ומאוד פחדנו מהם. 

המלחמה השפיעה אלינו בתחילה, שנת 1941 ,שלקחו את רישיונות המסחר ולבשנו טלאי צהוב האווירה הייתה של פחד. יהודי שהיה יוצא לרחוב היה יכול לחזור ללא זקן או אולי היו מרביצים לו. המצב החמיר בזמן כניסת ההונגרים. היה לי דוד ואותו לקחו פעם בלילה ואמרו לו שאין לו אזרחות הונגרית. שמו אותו ועוד כמה אנשים באזור הגבול הרוסי ללא אוכל, אזור עם הרים גבוהים שהיה בו שלג. דוד שלי הכיר את האזור והוא בא ברגל הביתה אחרי כמה שבועות. אחרי שחזר הוא הסתתר בעליית גג בבית שלנו. 

את הצעירים לקחו לעבודות פרך לפנות את השלג מהדרכים והרבה מתו בעבודות הללו. כאשר ראינו שוטרים הונגרים הסתתרנו כדי לא לפגוש אותם. פעם אחת נכנסו השוטרים ההונגרים למכולת והפכו אותה כל שלא היה ניתן לשוב ולסדר אותה.

הגרוש לגטו

הגרוש לגטו בא בהפתעה כאשר במוצאי חג הפסח עוד היו כלים על השולחן נכנסו שוטרים הונגרים ואמרו לנו לקחת כמה דברים במזוודה. לקחו אותנו לבית כנסת גדול וכשהגענו לשם היה מלא אנשים. שם היינו כמה ימים עד שארגנו את הגטו בוישו. לקחו אותנו ברגל לוישו במרחק של לפחות 50 ק"מ, ילדים קטנים לקחו על עגלות והגענו לשם לפנות בוקר. בוישו היה גטו, לקחו אזור של יהודים
הכניסו לכל משפחה 2 או 3 משפחות. אנחנו היינו 3 משפחות ב 2 חדרים. הייתה צפיפות נוראית ואי אפשר היה להתרחץ בפרטיות. בוישו לאמי היה אח ובנו חילק את הלחם לגטו כך שהיה לנו יותר קל עם האוכל.

אושוויץ

בגטו היינו כמה שבועות ואז יצאנו עם הטרנספורט הראשון לאושוויץ. אמרו לנו שלוקים אותנו להונגריה לעבוד. נכנסנו לקרונות רכבת של בהמות הייתה צפיפות רבה לא היה מקום לשבת. ברכבת היה פס בשביל אוויר והאנשים הסתכלו וראו שאנחנו נוסעים לפולין. פעם אחת ביום פתחו את הדלת וזרקו את הצרכים החוצה. אימא שלי אמרה לי: "תשמעי את הגדולה יכול להיות שיפרידו בינינו אל תתגנדרי שלא תהיי בולטת לגברים. תהיי תמיד נקייה". התנאים ברכבת היו נוראים : הסירחון, הלכלוך, הבכי לא הפסיק, היה קצת מים לשתות.

הגענו אחרי שלושה ימים, בשעות היום, לאושוויץ. ראינו אנשים לבושים במדים של פסים.

ירדנו מהרכבת אני, אימא ואבא ושלוש אחיות. עמדו שני חיילי אס אס ולא ידעו מה לעשות איתי , התווכחו . לקחו את ההורים והאחיות והם נעלמו לי. מנגלה אמר לי לאן ללכת , הסתכלתי לראות אם יש מישהו מבורשה שאני מכירה ומצאתי בחורה מבורשה. נכנסנו לעשות מקלחת ולאחריה לא הכרנו אחת את השנייה. נכנסנו לצריף נתנו לנו שמלה ארוכה בצבע אפור ומספר על שרוול 8000556 .התארגנו כך שנהיה ביחד כל אלה שבאו מבורשה 12 בחורות.

במיטות היינו 8 בכל מיטה היה כל כך צפוף שאי אפשר היה להסתובב. היו מיטות למעלה ולמטה. הוציאו אותנו לחצר עם חוטי חשמל מסביב עם דוקרנים. הוציאו אותנו בבוקר וכל היום היינו בחוץ. את האוכל קיבלנו בסיר מרק ירקות. הסתדרנו בחמישיות בטורים וכל אחד העביר את הסיר מאחד לשני. בערב קיבלנו חתיכת לחם. הייתי שם שישה שבועות עד שיום אחד הוציאו אנשים לעבודה.

עבודות כפייה בגרמניה

 לקחו אותנו ברכבת לעיר גלזן קירכן בגרמניה, למקום באזור התעשייה שנקרא גלזן ברגן. עבדנו שם בבתי חרושת שייצרו חלקים לנשק. פגשנו במקום איטלקים, אסירים פוליטיים שהיו נחמדים אלינו. אנחנו ישנו באוהלים ובחוץ היה צינור ענקי ושם היו ברזים עם מים. האיטלקים אמרו לנו שמפציצים את המקום הזה כל 3 חודשים. עבדנו בשביל לבנות את בית החרושת מחדש, עבודה פיסית קשה.

 יום אחד שמעתי אווירונים, היו מעלינו כמו זבובים האירו והפציצו את המקום. אני הלכתי לכיוון האוהלים להזהיר את האנשים והם צחקו ממני ואמרו לי "ממתי את מפחדת?"

הכול נהיה כמו אש ובער. יצאנו מהאוהלים ורצנו לכיוון השדה.  המפציצים חשבו שאנחנו חיילים וזרקו עלינו רימוני יד, הרבה אנשים נפלו ומתו.

 בלילה הגיעו הצלב האדום לקחו את הפצועים לביה"ח. כשחזרנו לאוהלים מצאנו אנשים חולים שנשארו שם ולא נפגעו כלל. משם לקחו אותנו לזומרדה Somerda שם חיכו לנו מבנים מעץ, נשארנו אולי חצי מכמות האנשים שהיינו קודם. עבדנו בבית חרושת בחלקי חילוף לנשק.

עבדנו שבוע אחד ביום שבוע אחד בלילה. ההליכה לבית החרושת הייתה בשורות , צעדנו ברגל וחזרה למחנה. אותי העמידו ליד מכונה לעבוד עבודה עם הידיים. הייתי רזה בלי כוחות ועמדתי ליד המכונה, לפתע יצא מחסנאי עם חלוק אפור הסתכל עלי וסידר לי מעין פינה במחסן בין הארגזים ואמר לי לעשות את עצמי כעוזרת שלו . הוא למעשה הציל את חיי. ישבתי שם ומדי פעם הוא הביא לי חתיכת לחם. כך כמה חודשים ישבתי במפעל עד אפריל 1945.

צעדת המוות

אז למעשה התחלנו את צעדת המוות כאשר ברחנו מהרוסים הלכנו כל יום 40 -50 ק"מ. בלילה הכניסו אותנו לחצר עשו לנו מרק ונשארנו שם עד הבוקר, הובילו אותנו נשות אס -אס. 

בדרך ראינו כיכרות שבהם קרחות שטחי קרקע , שאנשים שכבו ואכלו את העשב מסביב. יום אחד הגענו לעיר גדולה , כל העיר בערה,  הייתה הפצצה גדולה ואס -אס אמרו לנו להיכנס למקלט, 

הייתה אש ובאותו היום שחררו את העיר. לאחר ההפצצה קראו לנו אנשי האס -אס ואני ועוד אנשים המשכנו בצעדת המוות , היינו חצי מהכמות שהגענו לפני ההפצצה, כך הלכנו עוד שבועיים, היה נורא קר. לילה אחד אחרי שהיינו במשק קמנו בבוקר והאס-אס לא היו. זה היה ב5 למאי 1945 . כל אחד ניסה להיכנס לבית בעיירה שהיינו וביקש להישאר כמה ימים עד שתיגמר המלחמה. הייתי עם בחורה מבורשה שהייתה מאוד חולה דפקתי בדלתות של הבתים ולא נתנו לנו להיכנס. בסוף הרחוב הייתה גינה לפני הבית , 

צלצלתי יצאה אישה כפרית עם מטפחת וביקשתי להיכנס אליה הביתה. האישה אמרה שהיא צריכה לדבר עם בעלה ושאחזור אחה"צ. חזרתי לחברה שלי, ואז חזרנו יחדיו לאותה אישה ובעלה אמר שייתן לנו להיכנס לעליית הגג של הרפת, נכנסנו ושם היה חציר שהתחממנו בכל הגוף. בלילה שמענו צעדים ובעל הבית צעק : "דויצן קפיטולירט" – הגרמנים נכנעו. בבוקר נכנסנו לבית שלהם והם עשו גבינה מחלב הפרות ונתנו לנו לאכול תפוחי אדמה. האוכל היה כל כך טעים. נשארנו שם 8 ימים. לכפר קראו Boxgrun ונאמר לי שהיינו כ 18 ק"מ מקרלסבאד. יש משפחה גרמניה שכתבה ספר על המחנה בגלזן קירכן.

אחרי המלחמה

לאחר 8 ימים אצל המשפחה אספנו קצת כוחות והלכנו ברגל כיוון שלא היה כל אמצעי תחבורה באזור. בדרך פגשנו טנדר צבאי בו שני חיילים רוסים אתו נסענו לכיוון פראג. בלילה בדרך הם עצרו את הטנדר והלכו לבית על צד הדרך לבלות את הלילה.

בבוקר הגענו לפראג שם חילקו הצ'כים נקניקיות ולחמניות ונתנו לנו מקום לישון. האישה בבוקס -גרין נתנה לי חצאית עבודת יד.

ישנו בבית מלון בפראג וקבלנו תלושים לאכול במסעדות והמסעדות אף נתנו לנו חבילות של אוכל לדרך.

אני חזרתי לבורשה . ידעתי שהמשפחה נרצחה, אבל קיוויתי שאבי חזר הביתה. הבית היה ריק אבל מצאתי פנקס שבו היה פרח Edelweissהפרח של המלכה. לא מצאתי עדויות על הגורל של אבי ורציתי לנסוע לחתונה של בת דודתי אבל לא היו לי נעליים לחתונה.

פגשתי איש רומני והשגתי ממנו שני קישוטי טליתות ובכסף שמכרתי את זה קניתי נעליים ונסעתי לסיגט Siget , עיר הבירה של המחוז. הבת דודה ובעלה רצו ללמוד באוניברסיטה בקלוז‘ ואני נסעתי איתם אבל לא קיבלו אותם לאוניברסיטה והם נסעו לעיר אחרת ולכן הם לקחו אותי לדודה אחרת בעיר מדייש באזור של רומניה שמשם לא גורשו היהודים . הדודה הייתה ענייה והיו
להם ארבעה ילדים, בנם הגדול נסע לישראל ב 1947 בנוסף היו לה שלוש בנות. כיוון שרציתי להרוויח כסף למדתי טכנאות שיניים תקופה קצרה והשכרתי חדר במדייש שהיה בעבר בית מרזח. לאחר מכן הלכתי ללמוד במקום אחר טכנאות שיניים.

בשנת 1950 עזבתי ובקשתי לקבל מסמכים ואישור לצאת מרומניה אבל לא קבלתי אישור והרומנים ניסו במשך שעות לשכנע אותי להישאר. באותו הזמן עבדתי בבית חרושת לזכוכית. בשנת 1950 עלית לארץ באונייה טרנסילבניה.

הדודה ממדייש עברה לישראל כי הבן שלה, שהיה שבוי בירדן במלחמת העצמאות קיבל דירה ביפו, בשכונת עג'מי. החלטתי שאני לא חוזרת לגור אצל הדודה. כשהגעתי חיכו לי בחיפה ושאלו אותי אם יש לי מישהו בישראל? 
הסוכנות שידעה שיש לי משפחה בארץ אמרה לי שאני אלך לגור אצל הדודה. נרשמתי להגרלה של דירה , תוך תשלום של 50 $ וזכיתי בדירת שלושה
חדרים ביד אליהו.

בשנת 1956 התחתנתי וגרנו ביד אליהו. עבדתי כטכנאית שיניים בשני מקומות עד שיצאתי לפנסיה בשנת 1984 .יש לי שני ילדים וארבעה נכדים. הבת דודה שהייתה גרה בסיגט בתקופת המלחמה כתבה ספר "לילדים שלי שירצו לדעת" היא למדה רפואה ברומניה ואח"כ עברה לברזיל וכיום גרה בארה"ב.

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות


"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...