ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 26 באוגוסט 2018

סיפור חייו של דויד נחמיאס, הילד היהודי שנולד בכפר של פרטיזנים יוונים




 בצילום הפתיחה : פרטיזנים יוונים , 1943


"משפחת הורי נספתה ברובה בשואה.

בין הנספים היו סבי , סבתותיי , דודי, דודותי ובני דודיי שלא זכיתי להכיר.
מרבית המשפחה המורחבת הייתה חלק ממשלוח היהודים שנשלחו לסלוניקי ומשם ברכבת לאושוויץ.

לפי עדות אחד הניצולים (לימים הפך להיות חמי ) רוב יהודי פלורינה נשלחו לתאי הגזים עם הגיעם לאושוויץ.

הוריי הצטרפו לפרטיזנים שהתרכזו בחלק ההררי של מרכז יוון.

נולדתי באחד הכפרים הקטנים והמבודדים – קלינובו, בבית ראש הכפר (טנסיס פיספה) ובסיועה של רעיתו המיילדת ( אבנגליה ).

הכפר נמצא במרכז יוון באזור הררי ששם היה מרכז ההתנגדות של הפרטיזנים היוונים.

עם תום המלחמה חזרו הוריי יחד איתי לעיר הולדתם פלורינה.

עם חזרתם נודע להם גורל בני המשפחה שנשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
לפני כשנה הצלחתי לאתר את נכדיהם של אבנגליה וטנסיס ולבקשתי המשפחה הוכרה כחסידי אומות העולם על ידי "יד ושם".

בטקס מרגש שהתקיים בביתו של שגריר ישראל באתונה ובנוכחות חברי פרלמנט יוונים וראשי הקהילה היהודית ובנוכחות שתי המשפחות הרחבות נסגר מעגל חיים שלם.

העליה לארץ

עם חזרתם של הורי לפלורינה נודע להם גורל בני המשפחה שנשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, והמטרה העיקרית שלהם הפכה לעלות לארץ ישראל.

ב-29 לנובמבר 1949 עגנה האנייה שלנו בנמל תל אביב."

התחלנו חיים חדשים.


הצלת הילדים היהודים פרדי, ג'אנין וג'קלין ביוון ע"י חסידת אומות העולם וואסיליקי אטירידיס




תואר של חסידת אומות העולם הוענק בשנת 2017 לוואסיליקי אטירידיס, שלמרות גילה המופלג עדיין ערנית ומודעת היטב לקורה סביבה והגיעה לטקס מלווה בבני משפחה ונכדים. בתקופת השואה, הסתירה יחד עם בעלה קוסטאס, שאינו בחיים, את חמשת בני משפחת אסל: הזוג מרקוס ואידה והילדים פרדי, ג'אנין וג'קלין

מרקוס היה איש עסקים שגם תיווך בנדל"ן וסייע בזמנו לקוסטאס, שהבטיח לו: "אני חייב לך". בשעת מצוקה מרקוס חיפש מקום מסתור וסורב פעמיים. בלית ברירה הוא הגיע לקוסטאס, שהסכים לקבלו והסתיר אותו ואת משפחתו במשך חודשים ארוכים עד לסיום המלחמה.

במהלך אותו הזמן, החליטה חסידת אומות העולם ובן זוגה, שלא לשלוח את בתם הקטנה לגן, מחשש שתפלוט את הסוד הגדול ותספר שם שבביתם מתארחים יהודים שנמלטים מהנאצים

"קיום הבטחה שיכלה להיות סתמית, הפכה להבטחה מצילת חיים", סיפרה בהתרגשות סאוסן חסון, סגנית שגרירת ישראל ביוון

הוסתרה כנוצרייה ושמרה על קשר במכתבים עם הוריה




סיפור חייה של ברט בדיחי
ברט בדיחי, נולדה בצרפת, אז בת יחידה להוריה יצחק וסבינה אלזון. סבתה אלנה, האם של אמה, היא שטיפלה בה בינקותה, מפני שההורים היו חברים בארגון ההתנגדות הקומוניסטי. ב- 1941, כשהגרמנים החלו לעצור יהודים בפריז, מצאו חברי הארגון מקומות מסתור לילדים, וברט הגיעה אל משפחה נוצרית. שלוש שנים ברט חיה עם המשפחה כנוצרייה לכל דבר, והלכה לבית-הספר של הקהילה ולכנסייה

בתקופה זו היה לה קשר מכתבים עם הוריה. כעבור שלוש שנים הגיע אביה לקחתה. בתום המלחמה התברר כי שתי אחיותיו של האב ואחותה של האם נרצחו בפריז, וכי כל בני המשפחה בפולין נרצחו.
בשנת 1952 נישאה ברט לבן ציון בדיחי ונולדו להם שני בנים; בשנת 1956 הם עלו ארצה. נכדה הבכור של ברט, סגן גיל בדיחי, נהרג ב-2002 ברמאללה, בקרב מול מחבלים



הילדה חיה אדלמן במסתור בהולנד



שנת 1940, בעת כיבוש הולנד, עברו בני משפחת סלחטר רבקה, לאון וילדיהם לאמסטרדם. מחתרת הילדים ההולנדית אספה את ילדי המשפחה, ובהם את הילדה חיה, והם נמסרו למשפחות של גויים בכפרים בדרום הולנד.
גויים הלשינו על מקום המסתור שלהם והם נשלחו לברגן בלזן. שם גם נפטרה האם רבקה בזרועות בעלה, ממחלה קשה, חודשים ספורים לפני שחרור המחנה ב- 1945.
לאחר השחרור הגיע האב אל המשפחות שטיפלו בילדיו, אך הן ובמיוחד המשפחה ש"אימצה" את חיה סירבו להחזיר את הילדים. אחרי מאמצים רבים הוא הצליח לאחד את מה שנותר ממשפחתו והגיע עם הילדים ארצה

הילדה שושנה חסיד בת 9 מסתתרת בכפר אריקוסה ביוון



שואת יהודי יוון נלמדה לאורך ההיסטוריה בישראל דרך חורבנה של הקהילה היהודית הגדולה והמפוארת בסלוניקי שכמעט ונמחקה כליל. הקהילה הקטנה יחסית אך הפורחת באי קורפו, שמנתה כ-2,000 איש לפני המלחמה, הועברה בדרך לא דרך באמצעות סירות דיג רעועות אל רכבות משא לאושוויץ והושמדה כמעט כולה, זכתה לאזכורים מועטים בספרות ההיסטוריוגרפית.

ואם על קורפו נכתב מעט, הרי שעל האי הסמוך אריקוסה כמעט ולא נכתב דבר. מאמר בודד שפורסם בישראל ב-1977 מתאר את האי הזעיר כמקום קסום שמאות תושביו מנהלים קהילה סולידרית במיוחד, "חברה שוויונית להפליא". ימאי שהתגורר באי סיפר: "אין לנו משטרה ואין לנו בית משפט, התושבים אחראים במעשיהם כלפי הזולת. כולנו משתייכים למשפחה אחת, ואין בינינו שארי בשר שאינם לפחות דודנים או דור שני של דודנים".

החייט היהודי סאבאס ברח לאריקוסה עם שלוש בנותיו ונכדתו כשהנאצים הגיעו לקורפו, ותושבי האי אריקוסה החביאו אותם.

הילדה שושנה חסיד הסתתרה יחד משפחת סאבאס, בכפר אריקוסה ביוון .  כאמור, הם ברחו לשם מהאי קורפו.

היוונים הנוצרים של הכפר אריקוסה הסתירו אותם כל תקופת המלחמה.

מסמך ביוונית שנמצא בדירתה של שושנה( לאחר פטירתה) ובו תרגום תעודת הלידה חתום על ידי נוטריון, הוביל לאיתור תיק התביעה של שושנה לפיצויים משנות ה-90 בארכיב משרד האוצר.

בתיק גם נמצאה עדותה של שושנה, בכתב ידה: "בשנת 43' נכנסו הגרמנים לקורפו ומיד התחילו לאסוף את כל היהודים, אלה שברחו הגרמנים לא יכלו לתפוס. אני ברחתי להרים ולכפרים בעזרת אנשים אחרים. לאחר שהגרמנים תפסו את העיר אני נדדתי ממקום למקום בלי ביגוד ובלי אוכל. הייתי בפחד שהגרמנים יתפסו גם אותי". בתיק נכתב כי שושנה נשארה היחידה בחיים מכל משפחתה ושכל חייה לוו בפחד שהגרמנים יחזרו ויתפסו גם אותה.

לאחר המלחמה , שושנה חסיד, נישאה בשנות ה-50 ליעקב, עולה מטורקיה. ב-1964, שנים בודדות לאחר שבנתה מחדש את ביתה וחייה, נהרג הבעל בתאונת עבודה. "ברגע זה נגמרו חייה בפעם השנייה. היו לה שבע שנים מאושרות יחסית, זה הכול. מאז לבשה רק שחורים ולא ידעה אושר", מספר אברהם. "העולם התאכזר אל שושנה", מספרת חברתה רינה מיזן, בעצמה ניצולת אושוויץ מקורפו. "לא היה לה רגע אחד בחיים של הקלה. היא הייתה מגיעה אליי הביתה לעתים רחוקות והיינו שותקות ביחד".

כדי להשיג הוכחות ודאיות על משפחתה, ערערו אנשי MyHeritage על כל הנחה אפשרית, כולל עדותה של שושנה, שהייתה רק בת תשע כשהגרמנים תפסו את משפחתה. "אחי גבריאל בללי, בן 15, נרצח באושוויץ", כתבה בדף העדות ב"יד ושם". אלא שחיפושים במאגר שירותים האיתורים הבינלאומי בבאד אולסן, גרמניה, הובילו לממצא מרגש: גבריאל בללי, יליד קורפו מ-1930, נמצא ברשימת הניצולים במחנה ברגן בלזן. התאריך האחרון שבו נרשם בללי היה ספטמבר 1945, כחצי שנה לאחר המלחמה. האם יכול להיות שאחיה הגדול שרד?



מאבקי ההישרדות של אורי חנוך , בן 13 , בשואה


אורי חנוך נולד ב-1928 בקובנה, שבליטא. הוא התחנך בבית הספר עברי והיה חבר בתנועת "בית"ר". באוגוסט 1941 נכנסה משפחתו לגטו. אורי, שהיה אז בן 13, החל לעבוד כשליח במשרד העבודה הגרמני. הוא גויס למחתרת ותוך סיכון חייו גנב תעודות עבודה שאפשרו לרבים לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. בזמן אקציית הילדים הסתיר אורי את אחיו בן ה-9 במחבוא, ולמרות מכות הרצח שספג, לא הסגירו אותו וכך הציל את חייו

ביולי 1944 פונה הגטו, והמעטים שנותרו בו אחרי האקציות הועברו ברכבות משא לגרמניה. בדרך הורדו הנשים והילדים בשטוטהוף שבפולין. זו היתה הפעם האחרונה שאורי ראה את אחותו ואמו. הגברים הוסעו למחנה העבודה קאופרינג לנדסברג בדכאו. לאחר מספר ימים נשלחו הילדים שנותרו לאושוויץ, וביניהם דני אחיו

לאחר שב-1944 נשלח אביו לאושוויץ, אורי נותר לבדו. כדי להשביע את רעבונו הרבה באכילת מלח ובשתיית מים. הוא התנפח, נחלש ואיבד את הרצון לחיות. במסדר צעד קדימה, תוך ידיעה שזה סופו. עוזריו היהודים של מפקד המחנה שהכירו אותו מהגטו עזרו לו, והמפקד פקד להוציאו מהמסדר ונתן לו עבודה - לנקות את המשרד

באפריל 1945 פונו הנותרים במחנה ברכבת לדאכאו. הרכבת הופצצה בדרך, אורי הצליח לקפוץ ממנה ותחת מטר יריות ברח ליער והסתתר עד לבואו של הצבא האמריקני.

ב-1946 עלה ארצה עם אחיו דני שניצל מאושוויץ, בעלייה בלתי לגאלית באניה "ווגווד". הוא התגייס לפלמ"ח ובמלחמת העצמאות לחם בשורות הגדוד הרביעי לשחרור ירושלים מהמצור. לאחר מכן שירת כקצין בצה"ל. רוב ימיו היה תעשיין,

ראו גם :

"אני לא זוכר אם התחבקנו. אני חושב שלא" - אחרי מות - הארץ

חנק'ה ילדה בת חמש , לבדה ,ללא הורים, ברחובות של עיר פולנית


עיקרי דברים מתוך ספר הראיונות של חנה עזר –אוליצקי עם ניצולי שואה שהיו ילדים בתקופת השואה .

שם המרואיינת : חנה בטיסטה – שרה רוזן , חנק'ה

"אני  זוכרת את עצמי עם אמא, כאשר אנחנו מתחבאות במקומות שונים."
"אמא נפרדה ממני במרכז העיר , כאשר עמדנו על גשר מעל נהר וורטה. אני זוכרת אותה מתבוננת בי כמה דקות, מוסרת לי פתק שעליו רשומה כתובת שאליו אני אמורה להגיע, שם תאמר לי אשה מה עלי לעשות , ואמא אמרה שתגיע מאוחר יותר . היא נתנה לי פרוסת לחם עם ריבה , עטופה בבד, ואמרה לי לשמור עליה " זאת פרוסת הלחם האחרונה , אין יותר , תשמרי עליה" . ואני שמרתי. לא אכלתי אותה גם כאשר הייתי רעבה.. אמא אמרה "לשמור", ולא עלה בדעתי שאני יכולה לאכול...הרגשתי שיתוק, לא הבנתי , לא נבהלתי , 

לא שאלתי, פשוט ידעתי.. רק תגובה אחת ברורה אני יכולה להדגיש- בכל פעם, לאורך כל שנות המלחמה , כאשר ראיתי חייל גרמני , רעדתי כולי מפחד."
"הגעתי אל הכתובת שהייתה רשומה בפתק שבידי, אך האישה לא הייתה בבית. חיכתי לה ושיחקתי עם ילדים בחוץ. כאשר האשה הגיעה , היא לקחה אותי במהירות לכנסייה שנמצאה במרחק רב למדי, והשאירה אותי שם לחכות לכומר שהיה עסוק באותה עת בתפילה. האשה הסתלקה מיד. הייתה לי הרגשה שהיא רצתה להיפטר ממני. "

הכומר לא יכול היה לקבל אותי אל בין כותלי הכנסייה בגלל חוסר מקום. מאחר שהייתה שם קבוצת ילדים תחת השגחתו , הוא ביקש להעביר אותי למקום מחסה אחר, אך בגלל הלילה והעוצר , הנזירות במקום לא העזו לפתוח את השער. נשארתי בחוץ, ילדה קטנה ורזה , עייפה , רעבה וחסרת-אונים. לא ידעתי לאן לפנות. קבוצה של אנשים , שישבו על ספסל בחצר  ממול, ראו את הנעשה, קראו לי והחלו לשאול שאלות שונות. באותו זמן הגיע גבר צעיר , סטאשק, לקח אותי בזרועותיו והגענו אל משפחתו. סטאשק היה הבן הגדול של משפחת ז'ילונקה הפולנית, שהחביאה אותי לאורך כל שנות המלחמה. תוך זמן קצר התחלתי לקרוא "אבא" לאב המשפחה, הנריק ו"אמא"  לגרטרודה אשתו והם אכן היו כמו "הורים"  עבורי גם שנים רבות לאחר המלחמה.

הערת המראיינת  חנה עזר –אוליצקי :
"אני מתפעלת מהזיכרון הברור של הילדה הקטנה , מפרטי-הפרטים שהיא מספרת . כנראה שהיא שייכת לאותם ילדים שהאירועים נחרתו היטב בזיכרונם, בניגוד לאותם ילדים שמחקו , הדחיקו ושכחו מתוך הכאב והקושי לשאת את הזוועה.

אמא לא הגיעה חזרה

"אמא לא הגיעה. מאוחר יותר הועלתה השערה שהיא קפצה מן הגשר אל הנהר בניסיון להתאבד. אבל התברר שהיא שברה רק רגל ונלקחה לבית –חולים.  בפעם הבאה שראיתי אותה, זה היה בבית-חולים , זמן לא רב לאחר שהגעתי אל משפחת ז'ילונקה. מישהו הלשין ואמר שאני לא ילדה של המשפחה. לקחו אותי לבית-החולים שבו אמא הייתה מאושפזת ואמרו לי לחפש אותה. עברתי ליד המיטות וליד מיטתה של אמי עמדתי שנייה אחת. חזרתי לדלת , חיבקתי את "האמא" החדשה שלי ואמרתי , "הנה , זאת אמא שלי " . יותר לא ראיתי אותה " . "כעבור שנים נודע לי שהיא נלקחה עם כל החולים ששהו בבית-החולים ליער בקירבת מקום, שם נורו כולם למוות. "

 כאשר ראיתי אותה בבית החולים, הייתי מפוחדת . לא כעסתי, אבל מאוחר יותר שאלתי את עצמי איך אמא , שהייתה בלונדינית , ולא נראתה כמו יהודייה , עוזבת ככה ילדה ומחליטה להתאבד.. היום אני יכולה להבין יותר. לא היה לה לאן ללכת. אותי היא שלחה למקום מבטחים, לדעתה. אבל אז הרגשתי נבגדת, לא מבינה איך אמא משאירה כך ילדה והולכת למות.

זיכרון אחרון מאבא

הזיכרון האחרון שלי מאבא.. הרגע בו הוא נלקח מן הבית.. אמא בוכה ואבא מביט אלי ומחייך .. עד היום אינני תופסת כיצד היה מסוגל לחייך ברגע שכזה. כנראה שרצה להרגיע אותנו. אני זוכר את אבא מביט בי באהבה. קיבלתי כל כך מעט, ויש בי כל כך הרבה צורך לקבל עוד. אני מרגישה שנשארה בי נכות רגשית כלשהי. נראה לי שאי אפשר למלא את החסר הזה.

 הערת המראיינת חנה עזר –אוליצקי :
עצב בקולה של חנה , שתיקה ארוכה וכואבת , דמעות בעינייים יחד עם חיוך אירוני. אני שותקת ומרגישה שיש לה כוחות נפש אדירים שעזרו לה להתמודד, וטוב שהיא נותנת ביטוי לרגשותיה.

טקס ההטבלה
עם סיום המלחמה עברה חנה את טקס ההטבלה כדי שניתן להוציא עבורה תעודת לידה, לצורך הרשמה לבית-הספר הפולני. זה היה הרגע בו קיבלה את השם ח'נקה , ונשארה שנים רבות לאחר תום המלחמה עם משפחתה הפולנית.

החיפוש

"עד גיל שלושים ושתיים ידעתי רק את עובדת היותי יהודייה .. "ההורים" הפולנים שלי ניסו למחוק את הזיכרון שלי ולשכנע אותי שאני הבת שלהם. הם אמרו שהדברים שאני מספרת אינם נכונים, שחלמתי זאת. אבל את  העובדה הזו ידעתי, למרות שאז , כאשר אמא נפרדה ממני , הייתי ממש קטנה, בת חמש לערך , ולא זכרתי הרבה. " אמרתי להם "להורים הפולנים " אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים  , את זה אני יודעת " .

"לא הייתה לי שום נקודת אחיזה , למרות שכל הזמן ניסיתי וחיפשתי. ידעתי רק את שם עיר הולדתי.  חיפשתי וחיפשתי . "

רק בסביבות שנת 1970 נתגלו קרובי משפחה בארה"ב ובישראל .

חוויות הקליטה בישראל

ח'נקה נוסעת לבלגיה שם היא נקלטת ע"י הסוכנות היהודית. מגיעה לישראל . 

קליטה תרבותית לא קלה.

 "אל כל התרבות בארץ היה קשה לי מאד להסתגל , למנטאליות , להתנהגות של הילדים בכבישים , ליחס שלהם אחד אל השני, לדחיפות בזמן עמידה בתור , לגסות , לזלזול , לחוסר האכפתיות  וליחס לנשים. באתי מעולם אחר . עדיין לא ברור היה לי אז אם אני רוצה להישאר בארץ סופית . עם השפה היה לי קשה , למרות שלמדתי מהר והשתמשתי בה. כל הזמן למדתי והשתפרתי , ועד היום אני לומדת."

ניסיונות שידוך של הדודים לא הצליחו . רק בשנת 1979 בגיל ארבעים ושתיים חנה הכירה גרוש בן ארבעים שמונה , עם ילדה בת שתים עשרה,  חנה הרגישה שמחה , רצון וצורך לגדל ילד לא שלה.  התפתח קשר טוב עם בן זוגה והילדה. לה ולבעלה אין ילדים משותפים. הילדה הייתה קשורה מאד אליה יותר מאשר לאמא הביולוגית.

הנישואים היו עבור חנה דרך לא להיות לבד והיא למעשה גידלה את הילדה בהצלחה רבה . הילדה סיימה תואר ראשון באוניברסיטה והקימה משפחה והקשר של חנה עם המשפחה והנכדים חם וטוב.

מקור וקרדיט :

חנה עזר –אוליצקי , רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמם השואה,  הוצאת גוונים , 2006.

יום ראשון, 12 באוגוסט 2018

ילדי ביאלסטוק בגטו טרזיינשטאט , טרגדיה ותעתוע



מקור :

ד"ר מרגלית שלאין, "ילדי ביאלסטוק בגטו טרזיינשטאט , טרגדיה ותעתוע, 75 שנים לשילוחם למוות באושוויץ" , בית טרזין

ב-42 באוגוסט 1943 הוטל במפתיע הסגר על כל האזור של מסילת הרכבת החדשה,שחיברה את העיירה בוהושוביצ'ה עם גטו טרזיינשטאט. בצהרי היום נכנסה לאיטה רכבת קיטור קטנה, לתחנה שבתוך הגטו. ואולם, גם לאחר עצירתה, לא נפתחו הקרונות, הם נותרו חתומים, ולא נשמע מהם כל קול. 

הסקרנות בגטו לגבי נוסעי הרכבת גאתה. סבלים מהגטו הביאו מיכלי אוכל והניחו אותם ליד הקרונות, אבל רק לאחר שהתרחקו מהמקום פתחו אנשי ה-ס"ס את דלתות הקרונות. שוטרים ממשמר הגטו שצפו ברכבת מרחוק, סיפרו לד"ר קארל לוונשטיין, מפקד משטרת הגטו, כי כאשר נפתחו הדלתות התפרצו משם יצורים מוזרים, שרק לאחר שבחנו אותם היטב, הסתבר להם כי המדובר בילדים:

יכולנו לראות שהמדובר במשלוח של ילדים ... הם היו כמעט שלדים, פניהם היו של אנשים זקנים, בקושי יכלו לעמוד על רגליהם. והבגדים? סמרטוטים שהיו תלויים על גופותיהם הקטנות. מיד כשנפתחו הדלתות הרשו לילדים לאכול, אבל
אי אפשר היה לקרוא לזה אכילה. הילדים המסכנים טרפו את האוכל כמו חיות.
סימן ברור עד כמה רעבים היו יצורים מסכנים אלה. לאחר שהילדים סיימו  לאכול, נסגרו שוב הדלתות ושומר הועמד בחזית כל קרון.

מי היו ילדים אלה , מנין הגיעו ומדוע נשלחו לטרזיינשטאט?

היה זה משלוח יוצא דופן שנשלח מגטו ביאליסטוק. מספרם המדויק אינו ברור,  מרביתם בגיל שש עד שלוש עשרה, אך היו ביניהם גם בני ארבע וחמש שנים, מלווים בעשרים מבוגרים, ובראשם הדסה לבקוביץ, מזכירתו של אפרים באראש, יושב-ראש היודנראט בגטו ביאליסטוק, ועשרה אנשי ס"ס.

 עם הגעתם לטרזיינשטאט הפרידו אנשי ה-ס"ס המלווים את הילדים מהמבוגרים; את המבוגרים העלו מיד על רכבת נוסעים אחרת שנסעה לפולין, למחנה ההשמדה אושוויץ. ביניהם היו כמה ילדים שהיו בהשגחתם האישית של המלווים ושתי נשים עם ילדיהן שהיו להם....




דליה לידר , בת 4, מוסתרת בשק של תבן




אמו של עברי לידר, דליה, הייתה רק בת ארבע כשאביה הסתיר אותה בתוך שק של תבן, והבריח אותה על עגלה רתומה לסוסים אל מחוץ לגטו ורשה. מאז, לא ראתה אותו יותר, וגם כמעט לא דיברה על מה שקרה שם. יותר מ־70 שנה אחרי, הצליח לידר סוף־סוף לשכנע אותה לחזור לפולין ויחד עם אחיו ואחותו, הם יצאו למחוזות ילדותה המודחקת. בין כותלי הגטו לגדרות של מחנה מיידנק, חומות השתיקה המשפחתית החלו לקרוס, ופתאום, לקבל חיבוק מאמא כבר לא נראה מוזר. רגע לפני יום השואה, עברי לידר מגיש: יומן מסע השורשים שלנו..



הנער ישראל אבירם( קליסקי) ותנועת הנוער בגטו לודז' – עדות בוידאו


ישראל אבירם (קליסקי) נולד בשנת 1926 בעיר לודז' שבפולין. בהיותו בן 13 פרצה מלחמת העולם השנייה. בשנת 1940 גורשו ישראל ומשפחתו לגטו, שם הצטרף לתנועת הנוער הציונית. באוגוסט 1944 נשלח ישראל למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. במחנה נרצחה אמו ואחותו נשלחה למחנה עבודה. ישראל ואביו הועברו למחנה יבוז'נו, שם עבדו בכריית פחם. בינואר 1945 שוחררו במחנה בלכהאמר. בתום חודשים של נדודים בין ארצות אירופה השונות ולאחר שהתאחדו עם אחותו הניה, הגיעו השלושה במסגרת קיבוץ "בוני הנגב" לנמל לה-ספציה שבאיטליה. בשנת 1946 עלו ארצה באוניית דב הוז, והיו בין מקימי קיבוץ רמות-מנשה. לישראל שלושה ילדים ותשעה נכדים.


שראל אבירם - תנועת הנוער בגטו לודז' - YouTube



מרשימותיו של יוסף זלקוביץ' על גירוש ילדים וזקנים מגטו לודז', ספטמבר 1942



יום ו' , 4 בספטמבר 1942

שילוח הילדים והזקנים – עובדה

הגטו הופתע הבוקר הפתעה איומה ונוראה על ידי כך, שמה שאתמול נחשב כבלתי אפשרי וכלא-ייאמן הפך, למרבה הצער, לעובדה: ילדים עד גיל 10 נקרעים מהוריהם ומאחיהם ונידונים לשילוח. זקנים בני 65 ומעלה מאבדים את קרש ההצלה האחרון שהחזיקו בו בכוחותיהם האחרונים – ארבעה קירות ומצע קשה. כנטל מיותר בגטו הם נשלחים מחוץ לתחום.

והילדים הקטנים המסכנים אינם יודעים עדיין מאומה. הפעוטות שאינם מסוגלים לתפוס כי חרב דמוקלס תלויה מעל ראשיהם התמימים, חשים אולי מבלי משים את הסכנה הגדולה המרחפת מעליהם והם מתרפקים בחוזקה בשתי ידיהם הקטנות על צוואריהם הדקים והמכווצים של אבותיהם ואמותיהם.

בן-אדם, צא לרחוב, התבונן וספוג לתוכך את האימה של הגוזלים הקטנים המוכנים לשחיטה והתחזק ואל תבכה ואל יפול לבבך, כדי שתוכל אחר-כך בישוב-דעת ובאופן מסודר לתאר מקצת מן המקצת ממה שהתחולל בגטו בימים הראשונים של ספטמבר שנת אלף תשע מאות ארבעים ושתיים!

האמהות מתרוצצות ברחובות. רגל אחת נעולה, השניה יחפה, הראש מחציתו מסורקת ומחציתו פרועה. המטפחת מקצתה תלויה על הכתפיים ומקצתה נגררת על האדמה. הילדיםעדיין אצלן. הן יכולות עוד לאמץ אותם בחוזקה אל חזותיהן הצמוקים, הן יכולות עוד לנשק את עיניהם הבהירות. אולם מה יהיה מחר, אחר-כך, בעוד שעה? אומרים: כבר היום יקחו את הילדים מהוריהם. אומרים: כבר ביום ב' ישלחו את הילדים. ישלחו אותם – לאן?!!



בן אברהם, נער בגטו לודז' ובמחנות


בן אברהם, שם עט של ניצול שואה שכתב כמה ספרים על התקופה הנוראה ההיא, היה נער צעיר באותם הימים ושהה בגטו לודז' ובמחנות במשך שש שנים ארוכות.
בגטו לודז' פקד את בן אברהם הרעב והחולי והוא שקע בייאוש.  רק הודות למסירותה של אמו שחסכה אוכל מפיה וסיכנה את חייה כדי להשיג בעבורו תרופות ומזון, הבריא בן אברהם וניצל מגורלם של אלפי הילדים ובני הנוער שקיפחו את חייהם בגטו לודז'.  הנער הצעיר ניחן בכישורים מכניים ורכש לו מיומנות במלאכת המכונאות – עובדה שהצילה את חייו.
לאחר חיסול גטו לודז' נשלחו בן אברהם ואמו לאושוויץ.  בן אברהם הופרד מאמו ולא שב לראותה לעולם.  מאושוויץ נשלח בן אברהם לשורה של מחנות עבודה וצער בצעדת המוות למחנה רוונסבריק.
משנשמעו צהלות השמחה עם השחרור לא מצא בן אברהם בקרבו כוח לעלוז.  "אנחנו היהודים, לא צעקנו.  רק בכינו ובכינו בלי הפסק".


סיפורה של הילדה ניושה שלאג ז"ל


 ניושה היא האחיינית היתומה של האומנת  שהובאה מהעיר הגדולה משום שאמה נפטרה ממחלה. והיא מקבלת שם נוצרי – אולי מאריה, אולי באשיה, אולי אנה?.

 ניושה, ילדה יהודיה חכמה, שמבינה עד כמה מסוכן מצבה, לוקחת על עצמה ברצינות את תפקידה החדש.

"אני ילדה נוצרייה" – היא משננת לעצמה – "אין לי שום קשר עם משפחתי הקודמת אף פעם לא הייתי יהודייה, אני נוצרייה מבטן ומלידה".

אני רואה אותה בדמיוני מתלווה לאומנת שלה לתפילת יום ראשון בכנסייה, מסמנת על עצמה את סימן הצלב, בכריסטמס היא מדליקה נרות על עץ האשוח ומקשטת אותו בשרשראות צלב. ואולי... אולי  היא חיה בעוני נורא, כי המלחמה פוגעת גם בכפריים וצריך לעבוד קשה בשדה כדי להשיג מזון.

היא בודאי מתגעגעת לאימא ולאבא אבל איננה בוכה ואיננה מתלוננת, היא משחקת את המשחק עד הסוף. והסוף מהיר ומר...

שכניה של האומנת  בוחשים ורוחשים: "מי זו הילדה, מאיפה הבאת אותה לכאן, היא לבטח ילדה יהודייה, איך את מעזה להביאה לכאן ולסכן את כולנו". בסופו של דבר הם פונים לשלטונות ומלשינים על ניושה והאומנת שלה.

והשתיים נתפסות.



הילדה שנעלמה בגטו לודג'


הוריי, חיים ורוזה נפטאל, לפני השואה היו נשואים זה לזו והיתה להם בת, מרים. בתקופת המלחמה, הם גרו בגטו לודג׳. בשנת 1942, הנאצים תלשו בכוח את מרים הקטנה, בת השש, מידיה של אימי, למרות הבכי, קורע הלב של מרים ושל הוריי. מרים הקטנה נשלחה למחנה השמדה, כנראה לחלמנו. הוריי הופרדו זה מזו ונשלחו למחנה ההשמדה, אושוויץ. מאושוויץ הם נשלחו למחנות עבודה. אמי נלקחה למחנה עבודה שעסק בתעשיית נשק, ״קרופס״. אבי נלקח למחנה העבודה וההשמדה, ״בירקנאו״, שם, נחקק לו מספר על היד. במחנה זה עבד, עד שנישלח למחנות אחרים. הוא היה במיידנק, בדכאו והשתתף בצעדת מוות לבוכנוולד לקראת סוף המלחמה, למחנה עבודה וההשמדה בוכנוולד שבגרמניה, שם שהה עד ששוחרר מהמחנה, על ידי הצבא האמריקאי בשנת 1945, בתום המלחמה.
אחרי המלחמה, הוריי חיפשו את בתם, זה את זו ובני משפחה נוספים. לאחר שנתיים של חיפושים, הם מצאו רק זה את זו. אז גם התבררה להם האמת המרה והעצובה שרק שניהם שרדו, כל שאר בני משפחתם לא שרדו ומאומה מביתם ורכושם לא שרד. שבורים נפשית וחולים, ללא משפחה, בית ורכוש הגיעו הוריי למחנה עקורים (מחנה פליטים) בגרמניה, שוונדורף, שם  נולדתי.
לאחר קום מדינת ישראל, בשנת 1949,  הוריי ואני עלינו למדינת ישראל


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....