ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 26 במאי 2019

שרה שפירא זיידנר, בת 9 , באורווה ללא מים ומזון,

שרה שפירא לבית זיידנר נולדה ב-1933 בעיר רדאוץ בחבל בוקובינה שברומניה – הצעירה במשפחה דתית בת חמישה ילדים שהשתייכה לחסידות ויז'ניץ. ב-1937 נפטר האב שמואל בטרם עת והדוד איציק, אחי האם, פרש את חסותו על המשפחה. ב-1940 כבשה ברית המועצות את צ'רנוביץ, ואמה של שרה, טאובה, קיבלה את עצת אחיה ושלחה לשם את שני בניה ואת אחת מבנותיה. האם עצמה נשארה בבית עם האחות הבכורה, בינה, ועם שרה.

בסוף 1941, לאחר שמחת תורה, גירשו הרומנים את יהודי רדאוץ לטרנסניסטריה. יחד עם מגורשים אחרים נדחסו בני המשפחה בקרונות משא והוסעו לעיירה אטאקי, שעל גדות הדנייסטר.

רבים מהנוסעים מתו במהלך הנסיעה הממושכת בצפיפות, ברעב ובצמא. על גדות הדנייסטר הועלו המגורשים על רפסודות. אחדים מהם – בהם סבתהּ של שרה, מלכה – נפלו לנהר וטבעו.

המגורשים הועברו למוגילב, ומשם הוצעדו צפונה לכפר קוזמינץ. כאן רוכזו באורווה ללא מים ומזון, ובתנאי היגיינה ירודים. האחות בינה והדוד איציק נספו במגפת הטיפוס, בהמשך נפטרה גם האם טאובה.


"בלילות ישנתי צמודה לאמי וליטפתי וחיבקתי אותה", מספרת שרה. "בוקר אחד, כשקמתי, התברר שאמי נפטרה בלילה, תוך שאני צמודה אליה ומלטפת אותה כל הלילה ואיני יודעת שהיא כבר איננה. נשארתי לבדי. ילדה בת תשע".

שרה הועברה לבית יתומים יהודי במוגילב, שם חייתה ברעב תמידי. היא לא זכתה לרחצה,   וראשה שרץ כינים

הייתה לה שמלה אחת, לחורף ולקיץ. בגלל מחסור במיטות, ישנו הילדים לרוחב המיטות. כך התנהלו חייה של שרה שנתיים.

במרס 1944 הוחזרו כ-4,000 ילדים יהודים – "יתומי טרנסניסטריה" – לרומניה. שרה הגיעה לבית יתומים בפלטיצ'ן, ושם, לראשונה זה שנים, התרחצה ולבשה בגדים חדשים. בחג הפסח היא התארחה בבית משפחת זיידמן, שהציעה לאמצה. שרה הסכימה, אך לאחר זמן קצר נודע לה במקרה שאחותה עדינה ואחיה זלמן חיים. שרה מצאה את עדינה, והשתיים שבו יחד לרדאוץ. "השכנים הלא-יהודים הסכימו להחזיר לעדינה מפית אחת שאמא שלי רקמה", מספרת שרה. "זוהי המזכרת היחידה שיש לי מאימא".

שרה עברה לבוקרשט. היא גרה שנתיים בבית יתומים יהודי, ובתוך כך למדה עברית והכינה את עצמה לעלייה. בספטמבר 1947 היא עלתה על האונייה "מדינת היהודים", ולאחר ארבעה חודשים במחנות המעצר של הבריטים בקפריסין הגיעה לארץ ישראל. שרה התחתנה עם מאיר שפירא, ניצול שואה גם הוא, והקימה בית המשתייך לציונות הדתית. לשרה ולמאיר ז"ל שלושה ילדים, 16 נכדים ו-19 נינים.

בנה של שרה, הרב אלימלך שפירא, היה ממקימי המכינה הקדם-צבאית "ארץ הצבי" בפדואל. בשנת 2002 נרצח אלימלך בפיגוע ירי בדרכו לשיעור תורה בבני ברק.


לובה טאובלר הייתה בת 4.5 כשפרצה המלחמה ואיכר פולני חטף את אמה

"אבא הביא קצת עשב ושם על קרש והשכיבו אותנו לישון. היינו שם שלוש שנים"

לובה טאובלר הייתה בת 4.5 כשפרצה המלחמה ואיכר פולני חטף את אמה ואת אחיה כדי להרוג אותם. היא שרדה את השואה ומרבה לספר את סיפור חייה הבלתי נתפס


מאת :  מיטל ליאור-גוטמן

לובה טאובלר לבית הנדלמן נולדה ב-1935 ברובנו שבפולין. היא שרדה את זוועות השואה ומרבה לספר לדור הצעיר את סיפור חייה. "הייתי בת 4.5 כשפרצה המלחמה", מספרת טאובלר, "גרנו בכפר ביסטריץ' ויום אחד פרץ לחצר שלנו איכר פולני רכוב על סוס שגורר עגלה אחריו וזרק את אמא שלי סוניה קיפרוואס ואת שני אחיי, אחד בן שנתיים וחצי והשני בן תשעה חודשים, לעגלה שלו ודהר אל תוך החורשה. אותי הוא השאיר בחצר. למזלנו, אבא שלי שהיה יערן לפתע הופיע רכוב על סוס ובידו אקדח. אבא שאל איפה אמא, הצבעתי לכיוון של החורשה ואבא דהר לשם ומצא את האיכר עומד עם קלשון מעל אמי. הוא ירה באיכר והרג אותו. בזכותי הם ניצלו כי אני כיוונתי את אבא אחרי האיכר. לאחר מכן לקחנו את העגלה של האיכר שמאז שימשה אותנו בנדודינו בדרכים. מאז אותו היום נאלצנו לעזוב את הבית הגדול והיפה שלנו עם שלוש קומות, פסנתר, רהיטים יפים, מטפלת ועוזרות. אמא שלי באה מבית מאוד עשיר, לסבא שלי הייתה תחנת קמח. אבא שלי היה בחור עני.


"נדדנו במשך שנתיים ביערות וישנו באסמים ובמערות, חלינו בטיפוס, בדלקת ריאות, קיבלנו כינים, הפשפשים אכלו אותנו והיינו מלאים בפצעים. היינו רעבים. באיזשהו שלב נשברה העגלה ונאלצנו להשאיר את המטלטלים שלנו מאחור ולקחנו רק מה שיכולנו לסחוב בידיים שלנו. באיזשהו שלב נסענו ברכבת והגענו לארץ חמה, אוזבקיסטן או טורקיסטן, שמה התקלחנו ועשו לנו קרחות לשלושתנו. 

היינו רזים, חולים ורעבים. שם נתנו לנו אוהל ואוכל ואמרו לנו שאנחנו יכולים להישאר שם. אבא שלי לא ידע לדבר את השפה ואמר שאנחנו לא נשארים שם. רצינו לברוח משם כבר אחרי יום אחד, אחרי שקמנו האחים שלי ואני בבוקר עם דם על כל הגוף שלנו כי פשפשים אכלו אותנו בלילה. היינו שם חודש והמשכנו לנדוד.

"
ב-1942 סטלין נתן פקודה שאלה שברחו מפולין יכולים להיכנס לרוסיה בצורה חוקית. הגענו לאורל, לסבירלובסק, ונתנו לנו בית בלי חלונות עם בלטות שבורות ועם עכברושים. אבא הביא קצת עשב ושם על קרש והשכיבו אותנו לישון. היינו שם שלוש שנים. שם נולד לי עוד אח ועוד שני אחים, שנפטרו שניהם זמן קצר לאחר שנולדו ממחלה. אמא שלי הלכה לעבוד במכרות פחם ואנחנו לא הלכנו לבית ספר כי לא היו לנו נעליים, הלכנו בשלג עם סמרטוטים על הרגליים, ולא היו לנו בגדים. היינו כל הזמן רעבים, עייפים וחולים. חיינו מקליפות של תפוחי אדמה וסירפדים. נאלצתי לגזור את הריסים שלי בגיל 8 כי הם היו מלאים בביצי כינים ולא יכולתי כבר לפתוח את העיניים.

"שרדנו את המלחמה. בשנת 1945 סטלין אמר שאלה שברחו מפולין יכולים לחזור. חזרנו לגרודק, על גבול צ'כוסלובקיה, שם היינו חודש-חודשיים ואבא הבריח יהודים דרך הגבול הצ'כי. כשגילו את זה איימו עלינו שאם לא נעזוב באותו היום בלילה ישחטו את כולנו. עברנו את הגבול בלילה לאוסטריה וישנו במחנות עקורים באוסטריה במשך שלוש שנים. שם היה הג'וינט האמריקאי ושם למדתי בפעם הראשונה בחיי בבית ספר. זה היה בית יעקב ולמדתי שם יידיש. כשהייתי בת 13 היינו צריכים להגיע עם האוניה אקסודוס לארץ ישראל אבל נולד אחי יצחק והוא היה רק בן ארבעה חודשים אז לא נתנו לנו לעלות על האוניה.

"עלינו אבא, אמא, ארבעת האחים שלי ואני ב-48 בצורה בלתי חוקית לישראל עם סרטיפיקטים זרים. הגענו לבית עולים רעננה. אחרי כמה זמן קיבלנו צריף שבדי ברעננה. רציתי ללמוד אבל אמא אמרה שאין ספרים אז הלכתי לעבוד בבית החרושת לשימורים לה-פטה. חסכתי כמה לירות וקניתי לי ספרים משומשים בחנות ברעננה. הייתי דואגת להביא את האח שלי לגן כל בוקר. אמא שלי עבדה אצל פפר והוציאה תפוחי אדמה מהאדמה. הלכתי לבית הספר יבנה אחרי שעברתי מבחן והכניסו אותי לכיתה ז'. אחרי חודשיים ששתקתי וליקטתי מילים דיברתי עברית שוטפת. למדתי אחר כך להיות מטפלת אצל גברת קיש בקינג ג'ורג' בתל אביב. 

בעלי עלה ב-1945 מבוכנוולד עם מאה ילדים לרמות השבים והם שמעו שהגיעו עולים מפולין והגיעו לבית העולים ושם הכרתי את בעלי. אני הייתי בת 13 והוא היה בן 15. אחרי ארבע שנים התחתנו, עברנו לשביב, פה התגוררה אמו של בעלי, ונולדו לנו שלוש בנות. ב-63 בעלי איתר את אבא שלו בפריז. לא הייתה לנו עבודה וסבלנו מאוד ונסענו אליו והוא עזר לנו. הילדים שלנו בכו יומיום ורצו רק לחזור הביתה וגם אני רציתי לחזור לפה. אחרי שלושה חודשים חזרנו. הוא הלך לעבוד בבניין ואני בפלפוט.


הילד דניאל ונטורה. יליד ונציה, ניצל ע"י חיילי הברגידה מארץ ישראל




אבי נולד בעיר פיזה (או שכמו יהודי העיר מכנים "פיסא") והוא מצאצאי מגורשי ספרד. אימי באה ממשפחה איטלקית עתיקת יומין, משפחת טרצינה, כנראה מימי רומא העתיקה. היא נספתה באושוויץ". 

"עד גיל 8 הייתי בצל שואת יהודי איטליה: תחילה חוקי הגזע ולאחר מכן הכיבוש  הגרמני. ב-1945, החיילים מארץ ישראל, ובראשם אריה אבישר מיחידת מובילי המים, אספו את שלושה יתומים: אחותי, אחי ואני. 

הם גילו אותנו בעת שסיפקו מים בפיזה שהוצפה בשיטפון ומקורות מים שלה זוהמו. אמרנו 'שמע ישראל', זכינו במים, במקלט ובהמשך בעלייה לארץ ישראל. 

הפלגנו לארץ באוניית תובלה קנדית עם מלחים סינים בשם Princess Kathleen ומכונה לעתים ה"מייפלאוור" של יהדות איטליה. בנמל חיפה כיבדו אותנו בתפוזים, דבש ושוקולד ומאז אני נלהב מאוד מהמאכלים האלה".

"התאקלמתי בארץ והתחנכתי במוסדות עליית הנוער 'משק ילדים מוצא' ו'כפר בתיה'. לאחר השירות הצבאי למדתי באוניברסיטה העברית כלכלה ומינהל עסקים. עבדתי 43 שנה בבנק לאומי ומאז 1982 אני גר באשקובית בקדומים. לומד בכולל 'משכן בנימין'".



הדסה גור אריה : ילדת "השמש והתפוזים", שנקלעה לשואה



הדסה גור אריה, ילדת "השמש והתפוזים", (כינוי שנתן מני פאר בתכניתו לילדים שנולדו בארץ , "נתקעו" בפולין ובמזרח אירופה במלחמת העולם השנייה ולא יכלו לחזור לארץ).

הדסה, ילידת הארץ, הייתה בת שלוש וחצי כשאמה החליטה לקחת אותה לוורשה לחתונה של אחותה הצעירה שנשארה בפולין עם הוריה ושאר האחים.

 הדסה ואמה מגיעות לוורשה באוגוסט 39, מספיקות להיות בחתונה ובאחד בספטמבר פורצת המלחמה. מה היא זוכרת?

איך מרגישה ילדה קטנה שנולדה בארץ חופשית? 

מארץ מוארת וחמה מגיעות הדסה ואמה לוורשה שנמצאת בהאפלה ובחשכה מוחלטת בגלל ההפצצות? תחילה הדסה ואמה מסתתרות עם המשפחה במקלט ואחר כך היא מגורשת לגטו יחד עם סבה וסבתה דודים ודודות ואמה מגורשת לברלין.

תיאטרון עדות - מכתבה של הדסה גור אריה



יום ראשון, 19 במאי 2019

בייבי ג’ודית נולדה באמצע המלחמה הכי נוראה שהייתה





כשבייבי ג’ודית התבגרה, היא לא דיברה הרבה עם ילדיה על איך היא נולדה, וגם כשדיברה זה היה במין דרך אגב “כן, היה את הרופא הזה שהציל את אמא והחביא אותה כשהייתה בהריון”. אבל כאשר גם ילדיה התבגרו, הצליחה לגעת סוף סוף בפצע, ולחפש את אותו רופא. ולהתחיל את התהליך להכריז עליו כחסיד אומות העולם. היא ישבה עם אנשי יד ושם וסיפרה להם את הסיפור. ככה אני מצאתי את הסיפור השלם על איך “בייבי ג’ודית” הגיעה לעולם.

דר’ מיקלוש מריק היה ראש המחלקה הכירורגית בבית החולים בבודפשט, שם הוא פגש את אדית מנצל, היא הייתה אחת מהפציינטיות שלו עוד לפני שהונגריה נכבשה ע”י הגרמנים. כאשר מפלגת צלב החץ הגזענית עלתה לשלטון בהונגריה ב 15 לאוקטובר 1994, מצבם של היהודים הורע, עוד קודם לכך נלקחו רבים מהגברים הכשירים לעבודות כפייה שונות. וכך מצאה עצמה אדית לבדה בהריון. דר’ מריק, שניצל את מעמדו כראש המחלקה אישפז את אדית במחלקתו. היא לא הייתה היחידה, הוא אשפז יהודים רבים תחת שמות אריים, “וטיפל” בהם בפרוצדורות שונות על מנת לתרץ את שהותם במחלקה.

ד"ר מיקלוש מריק

 רבים מהעובדים בבית החולים היו אנטישמיים, והיו שמחים להלשין על הדר׳ ועל אורחיו, אך בגלל מעמדו לא העזו להגיד דבר. וכך יכלה אדית להישאר במחבוא בבטחה יחסית יחד עם אביה ומאוחר יותר עם ביתה התינוקת ג’ודית הקטנה. אשר נולדה ב23 לאוקטובר. אבל אותם עובדים רק חיכו להזדמנות להלשין על “החולים” החשודים, הם חיכו ליום בו הרופא האציל לא יגיע לעבודה. בית החולים היה בפשט על הגדה המזרחית, בעוד שהדוקטור חי בבודה על הגדה המערבית.

במהלך הקרבות על בודפשט נותקה בודה מפשט. באותו יום הדוקטור לא הגיע לעבודה, האחיות ניצלו את העדרו וקראו לחיילי צלב החץ אשר ריכזו את כל היהודים שהסתתרו במחלקה לקחו אותם לגדות הדנובה וירו בהם למוות (אם כי חלקם הצליחו לצאת לאחר מכן ממי הדנובה הקפואים ולברוח) בין הירויים היה אביה של אדית. 
אדית מנצל 


אדית הצליחה להתחבא ביחד עם ביתה בת השלושה חודשים, וברחה מבית החולים. מאחר ולא היה לה לאן ללכת נאלצה בסופו של דבר להיכנס לגטו ולנסות לשרוד שם עם ביתה, היא חיכתה לשחרור. ב-18 בינואר 1945 היא זכתה לראות את שחרור הגטו וב-13 לאוקטובר בשחרור העיר כולה. ג’ודית הקטנה זכתה מאוחר יותר לפגוש את אביה והשלושה החלו לשקם את חייהם.

בשנת 1957 היגרה משפחת מנצל לישראל, לסלו, אדית וג’ודית (עכשיו יהודית) התיישבו בסופו של דבר בירושלים. שם פגשה יהודית את דוד בן העיר ודור חמישי בארץ.
 משפחת מנצל בישראל 


בשנת 1972 נולדתי אני, בת לאמא אשר נס אפף את לידתה. אשר הגיעה לעולם בזכותו של רופא אחד צדיק ואציל נפש, אשר למרות הסכנה, עשה כל שביכולתו למגר את הרשע.
ב 29 לספטמבר 1994 הכיר יד ושם בדר’ מיקלוש מריק כחסיד אומות העולם לאחר בקשתה של אימי יהודית, הוא מונצח בקיר ההוקרה ביד ושם. 
אז עכשיו תורי, תודה לך דר׳ יקר, תודה לך על אימי ועל סבתי. כי מאחורי כל שורד (כפי שאמרה אחת השורדות “אנחנו שרדנו, אתם ניצלתם”) מסתתר נס.

אימי היקרה ז"ל



אסתר חזן , בת 4 ,להסתתר ברפת של חקלאי פולני , להתחבא בדיר חזירים



בגיל 3.5 היא נמלטה עם אמה ושלושת אחיה מגטו צ'חנוביץ' והוסתרה ברפת של חקלאי פולני. כך חיו במשך שנה. אבל משם הם היו צריכים לברוח כשציד היהודים התקרב אליהם. אמה ואחיה הגדול נתפסו ונרצחו. היא ואחיה אריה שרדו אחרי שהתחבאו בדיר חזירים. אחרי שנים של אימה שבהן היתה צריכה להיות בשקט כדי לחיות, כיום אסתר מקפידה לספר את סיפורה בכל הזדמנות. "יש לי חוב מוסרי לספר את שעברתי", היא אומרת.....

אסתר צמרי (לבית חזן) מקיבוץ מרחביה כמעט לא דיברה בשנות המלחמה ההיא. לא הוציאה הגה כשהיתה בת שלוש וחצי ונמלטה מהגטו עם אמה ושניים מאחיה; כמעט ולא השמיעה קול במסתור שמצאה המשפחה בבית מסתור בכפר פולני; וגם לא בשדה וביער שבהם נאלצו להסתתר כשהמקום הפך מסוכן עבורם. רק לאחר המלחמה, ובמיוחד בעשור האחרון היא לא חדלה מלספר על שעברה.

כיום, אסתר (82) מעידה מול משלחות נוער ומבוגרים בפולין (כחמש-שש פעמים בשנה) ומספרת בכל הזדמנות שרק יש לה את סיפורה בפני חיילים ותלמידים. היא טוענת שהיא עושה זאת על מנת שלא יהיו מי שיכחישו את השואה, וכדי שאנשים יישמעו ממקור ראשון מה היה בימי השואה ולא יסתמכו רק על ספרים וסרטים. "אני תמיד רואה את חצי הכוס המלאה", היא ממהרת להדגיש, "והאושר הכי גדול שלי הוא ארבעת ילדיי, 11 נכדיי האהובים, והנינה המתוקה שלי. המשפחה היא הכל עבורי". בעלה של אסתר, האמן עזרא צמרי, נפטר בשנת 2010 בגיל 74.
בסוף קיץ 1941, כשפולין היתה כבר בידי הגרמנים, רוכזו יהודי העיירה צ'חנוביץ' בשכונה שהוקפה בגדר גבוהה, והפכה לגטו. גם משפחת חזן, שנחשבה לאמידה ואשר ביתה המרווח נכלל בתחומי הגטו, מצאה עצמה במציאות חדשה וקשה מנשוא. לאחר זמן קצר נלקח האב אברהם מביתו והוגלה לסיביר, שם מצא את מותו. לאחר חצי שנה של חיים קשים בגטו הצפוף, וכשהאיום התמידי להישלח למחנות ההשמדה ריחף מעל יושביו, החליטה האם טובה להימלט מהמקום ולמצוא מסתור באחד הכפרים המרוחקים כ-30 ק"מ מהעיירה.
הבן הבכור, שהיה באותו זמן בן 17, התעקש שלא להצטרף לשני אחיו ולאחותו הקטנה אסתר בת הארבע וביקש להצטרף לפרטיזנים היהודים ביערות יחד עם שניים מחבריו. השלושה התגלו על ידי משמר פולני כשרק הצליחו לעבור את חומות הגטו ונורו למוות. "יצאנו אני ושני אחיי הבוגרים עם אמא בדרך לכפר מילצ'קי, מתוך מטרה למצוא מחבוא בבית פולני", מספרת אסתר. "לאבא היו קשרי מסחר עם איכרים במקום, ולכן האמנו שהם יחזירו לנו טובה.
"בלילות הלכנו, ובימים הסתתרנו. כשהגענו – דפקנו על דלתות בכפר. הרוב לא הסכימו לפתוח לנו, ובטח שלא להסתיר אותנו, עד שהגענו לבית משפחת ביאלי. האב אומנם פחד להסתיר אותנו וגם אשתו חששה מאוד מהלשנות של שכנים, אבל הכסף שנתנו להם שכנע אותם לעשות זאת. הסתתרנו ברפת של המשפחה וקיבלנו קצת אוכל מהאיכר".
"מצצנו טל משיבולים"

במשך כשנה שהו האם ושלושת ילדיה במסתור, ניזונים מתפוחי אדמה ומכוסמת. האיכר מנע בגופו חיפוש אחריהם, עד שנודע לו על ציד יהודים בסביבה. הוא בישר למשפחה שעליה לעזוב מחשש שיילכדו בידי הנאצים, והוביל אותם לשדה תבואה. "נשארנו בשדה, מוסתרים בתוך הקמה, רעבים ומפוחדים. שמענו קולות של תושבי הכפר ורעדנו מפחד. אכלנו תפוחי אדמה משדה סמוך ומצצנו טל משיבולים. לאחר שלושה ימים של רעב נורא החליטה אמא לקחת את האח הגדול וללכת איתו לבקש לחם מהכפר הסמוך. עברו כמה דקות, ואחי אריה ואני, שנשארנו בשדה, שמענו שתי יריות. הבנו שאמא ואחינו נורו למוות".
האיכר ששמע על שקרה חזר לקחת אותם לביתו. הוא הסתיר את אסתר ואת אחיה בדיר החזירים, והילדים אכלו את שאכלו החזירים, כוסמת. "עד היום הריח לא מרפה ממני", היא מתוודה.
אלא שהנאצים לא הרפו. החיפוש אחר יהודים התחדש באזור, והילדים שוב נדרשו לצאת מהמחבוא ולברוח לשדות. "עוד פעם אחת לקח אותנו האיכר למסתור בתוך חבילות קש, בידיעה שהגרמנים עורכים חיפוש אחר יהודים", היא משחזרת. למרבה המזל, זמן לא רב לאחר מכן אסתר ואחיה שמעו לפתע קולות ברוסית והלמות נעלי חיילים צועדים. "הבנו שהרוסים הגיעו ושהמלחמה נגמרה", היא אומרת.
לאחר המלחמה נותרו ממשפחת חזן רק אסתר ואחיה הגדול אריה. אז התברר לה שגם דודה, אחי אביה, ניצל יחד עם משפחתו. עוד כשנה נשארו לגור בצ'חנוביץ' ואז הגיעו לעיירה שליחים מישראל וסיפרו על הארץ. בשנת 1946 הגיעו אסתר ואחיה לישראל יחד עם יתומים רבים. היא היתה בת תשע והוא בן 14. לאחר כמה ימים במחנה המעפילים עתלית נשלחה לקיבוץ מרחביה ואילו אחיה לגן שמואל. "יש לי חוב מוסרי לספר את שעברתי", חוזרת ואומרת אסתר", ועכשיו אני מספרת ומדברת כל הזמן לאחר שנות ילדותי שבהן שתקתי מרוב אימה ופחד...

אורי ואחיו דני באקציית הילדה בגטו קובנה


בגעגועים ובאהבה מתאר אורי חנוך ז"ל , יליד 1928, את ימי ילדותו בקובנה  חייו השתנו ללא הכר עם כניסתם של הכוחות הסובייטיים לליטא בשנת 1940 ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני בקיץ 1941



אורי חנוך (2015-1928) הציל את חייו של אחיו דני בגטו קובנה כשסירב להסגיר את מקום המסתור שלו ואת חייהם של רבים אחרים, כשזייף עבורם אישורי עבודה.
ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים לליטא הגשים אורי חלום, ויצא למחנה קיץ של תנועת הנוער הסובייטית. מיד לאחר הפלישה הופרדו הילדים היהודים מחבריהם, ונכלאו בבית כנסת בעיירה סמוכה יחד עם יהודי המקום. גורלם של הכלואים נגזר למוות, אבל הילדים ניצלו בזכות קשרי אביו של אחד מהם עם נציג הצלב האדום, שהסכים לחלץ אותם מציפורני הליטאים. אורי הוחזר לקובנה, שם ביצעו התושבים המקומיים פוגרומים ולינצ'ים ביהודים. גם אל בית משפחת חנוך הגיעו הפורעים, אך את הדלת פתחה העוזרת הליטאית ואמרה"את היהודים שלי כבר הרגו, עכשו אני בעלת הבית, ואני גרה פה עם הבת שלי. איזה מזל יש לי שהשאירו לנו דירה יפה". הפורעים השתכנעו והסתלקו. אם המשפחה נלכדה כשהסירה באומץ את הטלאי הצהוב, וחמקה אל השוק כדי להשיג מזון. היא נשלחה אל הפורט התשיעי, שפירושו היה מוות. את חייה הציל איש ס"א, עובד משרד העבודה בגטו, שם שימש אורי כשליח. בעלית הגג של אותו משרד  החביא אורי את דני בעת אקצית הילדים, מתוך הנחה ששם הגרמנים לא יעלו בדעתם לחפש. דווקא עלה בדעתם, ודני שברח מהם ניצל בזכות יהודי שהסתיר אותו מרודפיו (חברו של אורי, שהסתיר את אמו ואת אחותו באותו מקום, מעולם לא סלח לעצמו על שהתגלו שם על ידי המחפשים. כאילו אפשר היה לדעת מהו הדבר הנכון לעשותו). גם בקאופרינג ניצלו חייו של אורי לאחר שכבר נואש מהם. מדוכא ומותש ביקש להשתחרר מהעבודה, בקשה שמשמעותה מוות, אבל יהודי שהכיר אותו עוד מהגטו, הצליח להעביר אותו מן העבודה המפרכת והמסוכנת בבנית בונקרים לעבודה משרדית.


את אמו ואביו לא הצליח להציל. סיפור חייו של ניצול השואה שהיה לתעשיין מצליח בארץ

סיפורו מתחיל ב-1941, כשהיה בן 13 ונשלח עם משפחתו לגטו. חנוך זכה שם לתנאים משופרים בזכות עבודתו כשליח של משרד העבודה הגרמני. את הגישה שלו למידע ולמסמכים הוא ניצל לטובת פעילות מחתרתית. תוך סיכון חיים גנב תעודות עבודה בעזרתן הצליחו יהודים לברוח מהגטו.

בזמן אקציית הילדים הציל את חיי אחיו דני בן התשע. "הגרמנים התחילו להתרוצץ ולחטוף את הילדים. הלכו מבית לבית", נזכר. אחד מאנשי הס"ס תפס את אחיו. חנוך חשב בלבו: "זה הסוף שלו", אך אז אחיו הצליח להימלט. "הוא רוצה לחיות, המסכן. הוא קרע את היד, וטס החוצה", סיפר חנוך. איש הס"ס שלף את אקדחו וירה, אך לא פגע.
חנוך נדרש להסגיר את אחיו, אך מילא פיו מים. הוא זכר את הבטחתו לאמו כי ישמור על אחיו הקטן. "אני צריך להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה שמסרתי אותו? בזה לא הייתי עומד", אמר. בתגובה, הוא הופשט והוכה מכות רצח. "הדם פרץ מכל הצדדים. זה היה נורא ואיום עד שהתעלפתי", סיפר. "1,300 ילדים הם אספו באותו לילה. אז בדיוק אחי היה חסר להם? שתקתי. לא יודע איך. אבל עובדה", סיפר.

ביולי 1944 פונה הגטו. המעטים שנותרו בו אחרי האקציות הועברו ברכבות לגרמניה. זה היה גם גורלה של משפחת חנוך - אביו שרגא, אמו פרידה, אחותו מרים ואחיו דני. "הצטרפנו למאות יהודים. הצעידו אותנו אל הלא נודע. עייפים, מושפלים, מדוכאים, מפוחדים, אחרי שלוש שנים בגטו. יהודים, שעד עכשיו המזל הסביר להם פנים, מפני שנשארו אחרי כל הסלקציות והאקציות, צועדים כעת ברחובות קובנה. עוברים על ידי הבתים שלהם, בתי הספר שלהם, ומובלים למקום לא נודע", תיאר.

המשפחה הועלתה על רכבת. התחנה הראשונה היתה מחנה שטוטהוף בפולין. היתה זו הפעם האחרונה בה חנוך ראה את אחותו ואמו. "אמרו 'נשים וילדים  לרדת'. אולי זה היה הרגע הקשה ביותר מאז התחלת המלחמה. ידענו שאנחנו צריכים להיפרד", סיפר.
חנוך, אחיו ואביהם נשלחו למחנה הריכוז קאופרינג, שהיה אחד ממחנות החוץ של דכאו בגרמניה, שם עסק בעבודות כפייה בבית חרושת למטוסים. אביו ואחיו פונו בהמשך לאושוויץ, שם נרצח האב.


ראו גם :

 "הממשל הגרמני לא הסתפק בהעסקתם של היהודים בבתי המלאכה בתוך הגטו, והחליט לשלוח יהודים לעבודות כפייה מחוצה לו. בפברואר 1942 דרשו הגרמנים להעמיד לרשותם 500 יהודים לצורך העברתם לעבודת כפייה בגטו ריגה שבלטוויה (Latvia). יהודי קובנה ניסו לחמוק מגירוש לעבודת כפייה זו, ומשום שלא התייצבו מועמדים במספר הדרוש, לכדו הגרמנים והליטאים כ-380 מיהודי הגטו, ובהם 140 נשים, והעבירו אותם לריגה. ב-20-22 באוקטובר צורפו אליהם עוד כ-370 גברים. משלוחי עובדים הועברו גם למחנות עבודה כגון מחנה פַּלמון (Palemonas), ובגטו נותרו באותה העת כ-16,000 יהודים. לאחר העברת הגטו לשליטת הס"ס מונה ס"ס שטורמפירר וילהלם גֶקה (Goecke) לנהלו, ועל-פי הוראתו רוכזו בסוף אוקטובר 1943 כ-2,700 יהודים בשדה התעופה, ושם בוצעה סלקציה שבעקבותיה נשלחו הבלתי כשירים לעבודה אל מחנה הריכוז והמוות אושוויץ-בירקנאו (Auschwitz-Birkenau). בסוף נובמבר ובחודש דצמבר 1943 הועברו בין 5,000 ל-6,000 יהודים למחנות אלקסוט (Aleksotas), שַנץ (Sanciai), אֶז'רליס (Ezerelis), ולמחנות נוספים באזור. בגטו נותרו כ-8,000 איש, שטחו צומצם ופרוור סלובודקה לא נכלל עוד בתחומו.

בני הקהילה היהודית המצומצמת שנותרה מתוך הקהילה המפוארת של קובנה הבינו כי החטיפות והשילוחים הם הרמז המובהק שהגרמנים כבר החליטו לחסל כליל את הגטו. היהודים החלו להכין מקומות מסתור — מלינות, כפי שכונו בפיהם הבונקרים שחפרו. רוב המסתורים נחפרו מתחת לבתים, ובתוכם נאגרו מזון ומים בכמות מספקת לשהייה ממושכת בהם.

סכנה מיוחדת ארבה לילדים היהודים שעדיין נשארו בחיים בגטו. ב-27 במרס 1944 עצרה משטרת הביטחון הגרמנית (סיפ"ו) את כל השוטרים היהודים והעבירה אותם לפוֹרְט התשיעי, כאמצעי לחץ לקבל מהם מידע על מיקום המלינות בגטו. 40 שוטרים שסירבו להסגיר את בני עמם עונו קשות ואחר כך נורו למוות. השוטרים המעטים שמסרו מידע לגרמנים הוחזרו לגטו. עוד באותו יום החלה אקציית הילדים. לגטו נכנסו כלי רכב, והתושבים נקראו בכריזה למסור את ילדיהם. הילדים האומללים החלו להתרוצץ ולחפש מסתור, אך לאחר מצוד אכזר נלכדו וגורשו מהגטו כ-1,000 ילדים. הוריהם, שחלקם עדיין נמצאו במקומות עבודתם, לא יכלו לא להגן עליהם ולא להיפרד מהם. גם למחרת, ב-28 במרס, נמשכה אקציית הילדים, ורק 200 ילדים שהוסתרו היטב נותרו בחיים, וביניהם אורי, ששעות ארוכות לא ידע מה עלה בגורלו של אחיו דני. הזוועה של ציד הילדים והזקנים הסתיימה באקורד מסוכן: פיזור מועצת הזקנים, הגוף שהיה אמון על הקשר עם השלטונות הגרמניים והצליח במידת מה להנהיג סדר בחיי הגטו ולדאוג ליושביו למזון ולעבודה. גם המשטרה היהודית פורקה, ובמקומה הוקם שירות הסדרנים היהודים. את ד"ר אלחנן אלקס מינו הגרמנים לזקן היהודים (Lagerelteste), תפקיד שהיה נהוג במחנות הריכוז, וגטו קובנה נהפך למחנה הריכוז קובנה (Koncentrzionlager Kovno).

בינתיים, עוד בספטמבר 1943, יצרה המחתרת של גטו קובנה קשר ישיר עם תנועת הפרטיזנים הליטאים, בניסיון להקים בסיס פרטיזני ביער אוגוסטוב (Augustow), השוכן במרחק של 160 קילומטרים מקובנה. כ-100 צעירים יצאו לשם, אך בדרך נתפסו מחציתם ונרצחו, והנותרים שבו לגטו. מקרה אחר של התנגדות אירע בפוֹרְט התשיעי. 65 יהודים, חלקם חברי המחתרת, וכן קבוצה של שבויי מלחמה סובייטים, צֻוו לשרוף את גופות הנרצחים ולהעלים כל סימן למעשים שהתרחשו במקום. ב-24 בדצמבר 1943 נמלטו כל חברי הקבוצה, הסתננו לתוך הגטו והסתתרו בו, בהסכמתם של השוטרים היהודים

ראו גם :

משפחת חנוך | גורלן של משפחות יהודיות ב-1944 | יד ושם - Yad ...



אורי חנוך ז"ל : רקע ביוגראפי

אורי חנוך נולד למשפחה ציונית ולמד בבית ספר עברי בקובנה. כנער היה חניך בתנועת בית"ר. ב-1941, בגיל 13, נכנס עם משפחתו לגטו קובנה ועבד במשרד גרמני. הצטרף למחתרת בגטו וסיכן את חייו כשגנב אישורי עבודה, בעזרתם איפשר ליהודים לברוח מהגטו. בעת אקציה שנערכה בגטו, החביא חנוך את אחיו בן התשע ובכך הציל את חייו. הוא לא גילה היכן מסתתר האח גם כשהוכה על ידי הגרמנים עד עילפון[1]. הוריו, סביו ואחותו נספו במחנות.

חנוך גורש לדכאו בטרנספורט באפריל 1945. כשהרכבת הופצצה נמלט ליערות, שם נמצא לאחר מספר ימים על ידי כוחות בעלות הברית. שלושה חודשים לאחרהמלחמה מצא את אחיו. האח דניאל חנוך תועד לפני מספר שנים בסרט "פיצה באושוויץ".

בעדותו ב"יד ושם" אמר חנוך על הגרמנים "על שגזלתם מאתנו את היכולת להרגיש, לאהוב, לבכות, לצחוק - על כך לא אסלח לכם".
לאחר המלחמה עבד חנוך כמחנך בגרמניה ובאיטליה, עד שעלה לארץ ישראל בשנת 1946 באוניית המעפילים "וג'ווד" והצטרף כחבר לקיבוץ אלונים.

ב-1948 הצטרף לפלמ"ח לגדוד הרביעי והשתתף בשחרור ירושלים מהמצור. הוא המשיך לשרת כקצין בצה"ל עד 1951.
במשך עשור עבד בחברות תעשייה שונות. ב-1961 הפך ליזם והקים את מפעל הפלסטיק "פולייר".
"סיפורים שלא סיפרה לי סבתא". הבנתי שהסיפורים של סבתא שלי, הסתומים, הקצרים,  הם כמו מדרשים. שמותר לי לקחת משפט ולברוא ממנו עולם. התיישבתי לכתוב. כתבתי כמו דרשנית.
שדות נפרסו לי. גגות. אנשים, חלומות, כעסים, אהבות. סיטואציות. יכולתי להעניק זכר לקהילה שלמה שנכחדה.
במהלך  הכתיבה, יצאתי לתחקיר מעמיק של התקופה. בין היתר נפגשתי עם אשה שסבתא שלי הצילה אותה ואת אמא שלה. היא היתה ילדה קטנה וזכרה מעט. זכרה את  התיש שהשתולל. את בעל הבית האכזר ואת השרף שלעסו להפיג את הרעב. סיפרה על היום העצוב של סוף המלחמה ואיך  הן הגיעו למשרד של הועד היהודי. כל אחד רשם על 'צ'טלך', (פתק קטן, ביידיש)  את השמות של אהוביו אותם הוא מחפש. בתקווה קלושה שימצא אותם.
מכל שנות המלחמה, התמונה הזאת היא התמונה הכי חזקה שנצרבה בזיכרונה: קיר העץ של צריף הועד מלא באלפיצ'טלך.  ואת הרעש. רעש הפתקים המנופפים ברוח בשתיקה.

"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...