ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 17 בינואר 2021

שברי זכוכית, שברי חיים: משפחה יהודית בברלין, 1945-1933

 



 ריטה ג' קוּן

יד ושם , 2020

אדום ונטפו כדם נועדו גם לי [...] כבר איני סתם צופה מן הצד בחורבן שלפני, אלא אחד מקורבנותיו. [...] בבוקר נובמבר האפור והצונן הזה הסתיימה ילדותי והושלכתי אל עולם המבוגרים, עולם של כאב ואימה.

 ב־ 10 בנובמבר 1938 יצאה ריטה קוּן בדרכה ללימודיה בבית הספר ונחשפה לחורבן שהותירו הפורעים בליל הבדולח. ריטה, ילידת נובמבר 1927 , הייתה בת לאב יהודי ולאם גיורת  וגדלה בזהות יהודית מובהקת. על־פי החקיקה הנאצית היו ריטה ואחיה הקטן בני תערובת, מישלינגֶה, ואולם בשל בחירת ההורים בדת היהודית נחשבו הילדים ל"יהודים על־פי חוק".

 ריטה גדלה בצל הפחד מהנאצים, ועם בני משפחתה וכלל יהודי גרמניה סבלה מהגזרות שהוטלו על היהודים בימי המשטר הנאצי. ריטה ואביה נאלצו לעבוד בעבודת כפייה קשה, אבל בזכות מוצאה הארי של אם המשפחה ניצלו בני המשפחה מהנורא מכל — הגירושים למזרח, והם שרדו בברלין עד סוף המלחמה. ר

 ריטה חוותה אפוא על בשרה אירועים מרכזיים בתולדות העיר ברלין ובתולדות יהודי ברלין שהתיאורים שלהם נדירים ביותר בזיכרונות שכתבו יהודים שכן התרחשו לאחר שמרבית היהודים כבר לא היו בעיר ובהם אקציית בתי החרושת ומחאתן של נשים אריות למען שחרור בני זוגן היהודים מבית המעצר ברוֹזנֶשטרָסֶה. בזיכרונותיה שזורים איִמי השואה וסיפור התבגרות של חברה נאמנה ובת למשפחה אוהבת — חורבן ליל הבדולח, הטלאי הצהוב, עבודת כפייה, אקציה ומאסר, ימי הדמדומים של המשטר הנאצי, סיפורים מימי בית ספר, יחסיה עם בני משפחתה היהודים והאַרים ועם חברותיה ואף רגעי חסד משפחתיים. לאחר המלחמה היגרה ריטה לארצות־הברית, והקימה שם את ביתה. ריטה היא דוקטור בספרות השוואתית, אם לארבעה וסבתא לחמישה.

 

 להוצאה לאור ביד בשם


מִישְׁלִינְג הוא מונח מחוקי נירנברג בגרמניה הנאצית, שהתייחס לצאצאים של גרמנים ארים ויהודים; בשנות ה-20, שיעור ההתבוללות בנישואים בקרב יהודי גרמניה הגיע ל-45%. המישלינג סווגו בחוקי הגזע לשני מעמדות, בני-תערובת מדרגה ראשונה, כלומר ילדים של הורה יהודי מלא והורה ארי, ובני-תערובת מדרגה שנייה, מי שהיה להם סב יהודי מלא אחד. ויקיפדיה

 


טובי לוי: להסתתר בתוך לול במשך שנתיים

 


טובי לוי היא ניצולת שואה בת 87, תושבת ניו יורק, דתייה. היא נולדה וגדלה בעיר חודורוב, אז בפולין והיום באוקראינה. את שנותיה האחרונות היא מנצלת להדרכה במוזיאון המורשת היהודית הממוקם במנהטן, ולהעלאת המודעות לשואה ולניצוליה.

בהיותה בת פחות מ-10 כבשו הנאצים את חודורוב. "יום אחד בתחילת 1942, בא אל אבי אחד החבר'ה ואמר, 'משה, הולך להיות הרג גדול. כדאי למצוא מקום מסתור", משחזרת לוי. "אבי בנה מסתור במרתף. סבי לא רצה ללכת להסתתר. הוא נורה במטבח; שמענו את זה". מאוחר יותר הצטופפה עם משפחתה בתוך לול למשך שנתיים.

"אני עדיין מרגישה לפעמים שאני מפסידה. שנה שלמה חלפה", משתפת לוי. לדבריה, "איבדתי את ילדותי, מעולם לא היו לי שנות הנערות שלי. ועכשיו, בזקנותי, הקורונה קיצרה את חיי בשנה. לא נשארו לי כל כך הרבה שנים.

לכתבה המלאה


ברגע האחרון הנערה אסתר בירנד ז"ל מצליחה להגיע לאנגליה

 


אסתר נולדה ב- 1924 בפולדה שבגרמניה. היא התחנכה במוסד ילדים, והשתתפה ככל החניכות בעבודה היומיומית, בתקופה זו עלו הנאצים לשלטון והיא נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל 14 והחלה לעבוד עם חברותיה בהחזקת בית היתומים.


ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה יצאה אסתר מגרמניה בדרכה לאנגליה בגיל 15 הצליחה בכוחות עצמה להגיע לאנגליה, שם הגיעה למעון לפליטים, ומשם לאחר מיון ילדים ונוער לטירה שהועמדה לרשות הפליטים, מקום ללא חשמל ומים מסודרים, תנאי דיור וכלכה קשים ביותר. הנערים והנערות מגיל 13 עד 19 עבדו וניהלו את המקום כמו מחנה קיץ, ועבדו לפרנסתם אצל איכרים בסביבה. 

במשך הזמן התקבצה חבורה של צעירים שרצו לעבוד בחקלאות כדי להכשיר עצמם לעלות לארץ ישראל, בינהם אסתר ונתן, הם הצטרפו לבח"ד והיו הזוג הראשון שנישא בקבוצה ב- 1942, ונולדו להם 2 הבנות הגדולות,  מאוחר יותר כשכבר היו בטירת צבי נולדו הבנים: ידידיה ומישאל.

בשנת 1946 עלתה לארץ והגיעו היישר לטירת צבי. אסתר סבלה לא מעט מהתנאים הקשים, מהחום הכבד, מהשיתוף, מהעבודה המפרכת, תליית כביסה על חוטי תיל דוקרניים. לבסוף נתרצתה לרצון בעלה ועם כל הקושי קשרה את גורלה למקום.

אסתר השתלבה במערכת החיים ומילאה תפקידים כסדרנית עבודה, טיפול ילדים, מחסנאית במחסן הבגדים, עד אשר יצאה ללמוד תפירה והיתה לתופרת בעלת כשרון רב.

בגיל 45 חלתה בטרשת נפוצה והחרפת המחלה הגבילה אותה יותר ויותר, אסתר התאמצה מאוד לזרום עם הקצב והסביבה, ועבדה כל עוד יכלה, עד שמחלתה הכריעה אותה ב-ט"ז בכסלו תשנ"ה, 19.11.1994, והיא בת 70 במותה.

מקור


היומן אודות קיטי

 



קיטי וייחרץ נולדה להורים יהודים בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה, בשנת 1929. מרגע שנולדה, אביה בלה ניהל יומן המתאר את כל הפרטים הקטנים של ילדותה. החל מכמה מיליליטר חלב היא שתתה ומתי. שינויי המשקל שלה, ההתפתחות החושית שלה, ואפילו את טון בכיה מתועדים כולם באהבה בכתב ידו של אביה
.

אך ככל שקיטי גדלה, השפעתה של גרמניה הנאצית באירופה התרחבה. ביוני 1938 כתב בלה כי בגלל "הנסיבות הפוליטיות הסוערות בימינו, בת השמונה הבינה זאת לבדה שכיום אין זה דבר טוב בלהיות יהודי." אביה של קיטי תיאר את קשיי המשפחה עקב רדיפה: כיצד איבדו את ביתם, איבדו את מקומות העבודה, כיצד לקיטי כבר אסור היה ללמוד בבית הספר - ואז הוא אף כתב על שילוחים של יהודים מצ'כוסלובקיה.

המילים האחרונות שכתב ביומנה של קיטי היו, "יש לי רק משאלה אחת: "רק רוצה שנלך ביחד. אסתי [אשתו] מרגישה חלשה ופוחדת והיא לא תוכל לפרנס את עצמה."

ב- 6 ביוני 1942, קיטי והוריה גורשו, ככל הנראה לסוביבור. קיטי וכל משפחתה הקרובה נרצחו. שני היומנים של בלה הוסתרו והתגלו על ידי אלמוני לאחר המלחמה.

קיטי הייתה רק בת 12.
מקור 2

מקור ראשי


יום רביעי, 13 בינואר 2021

הארכיטקט ברי גולדסמיד שהיה ילד בשואה נפטר השבוע בגיל 82 מסיבוכי הקורונה

 





דב  גולדשמידט, שהפך לברי גולדסמית לאחר שהגיע לארצות הברית בשנת 1950, נפטר ב- 6 בדצמבר באלבוקרקי. הוא היה בן 82. הסיבה הייתה סיבוכים של קוביד -19, אמרה בתו גוון גולדסמית.

הוא נולד ב -1 במאי 1938 באיב'ה, עיירה במזרח פולין שהייתה אז ומערב בלארוס. אביו, שלימים שינה את שמו להארי גולדסמית, היה לבנאי; אמו גולדה (וולפיאנסקי) גולדשמידט הייתה עקרת בית.

גרמניה פלשה לאזור בשנת 1941, ואילצה את כ -3,000 יהודי איווג'ה לגטו. החל בתחילת 1942, חיילים גרמנים ריכזו אלפים ורצחו אותם. החיסול הסופי של איווג'ה היה אמור להתחיל בשנה החדשה.

אחותו ואחיו נרצחו ע"י הנאצים אך הילד דב ואביו הצליחו להימלט ליערות.

הגולדשמידטים נעזרו בבריחתם מהגטו ליער על ידי פרטיזנים, ובחודשים הראשונים הילד דב ואביו שהו ביערות לבדם.

בסופו של דבר הם הצטרפו למחנה של  פרטיזני בילסקי, קבוצה מהוללת של לוחמי התנגדות יהודים בראשות שלושת האחים בילסקי הכריזמטיים. אביו בנה מקלטים ובונקרים לפרטיזנים, שחילצו מאות יהודים לפני שכוחות סובייטים עברו על האזור בשנת 1944.

לאחר המלחמה הצטרפו גהילד דב גולדשמיד ואביו לעשרות אלפי ניצולי שואה אחרים בדרכם לאיטליה, שם הקימו כוחות מערביים מחנות עקורים. הצמד בילה מספר שנים מחוץ לקסטל גנדולפו, מעון הקיץ של האפיפיור ליד רומא, שם למד גולדסמית איטלקית מהנזירות שניהלו את המחנה. רבים במחנה קיוו לעבור לארץ ישראל ולהכשירם, נציגי הסוכנות היהודית לישראל הפעילו "הכשרות", סוג של תחנת הכשרה, בה למדו הפליטים מיומנויות חקלאיות אחרות.

בשנת 1950 הם הפליגו לניו יורק, שם התיישבו באזור ברונסוויל בברוקלין.

דב שהפך לברי גולדסמית הפך ל"נער יהודי אמריקאי לחלוטין". הוא בילה סופי שבוע בחוף הים. הוא שיחק כדורגל בתיכון תומאס ג'פרסון, שחינך דורות של מהגרים יהודים וילדיהם, בהם השחקן דני קיי, הבמאי פול מזורסקי ועוד.

ב1960 הוא התחיל ללמוד אדריכלות באוניברסיטה בניו יורק וסיים בהצטיינות . התחיל לעבוד כארכיטקט במנהטן, אך כעבור שנתיים נסחף לכיוון תנועת ההיפים וילדי הפרחים, הפך להיות היפי ונעלם למשפחתו , רק לאחר כמה שנים הצליחו לשכנעו לחזור לחיים רגילים ונורמלים, הוא התגרש , נישא מחדש, והמשיך לעבוד כארכיטקט וזכה להצלחה רבה באזורי ניו יורק ומנהטן .

מקור , עיתון הניו יורק טיימס

 

אודות יהודי  העיירה איוויה

טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באיוויה כ-3,000 יהודים, שהיוו רוב תושבי העיירה.

באיוויה פעלו מפלגות ותנועות נוער יהודיות, בהן השומר הצעיר, המזרחי ובית"ר, ומוסדות דת וחינוך יהודיים, ובהם בית ספר מרשת תרבות ובית ספר יידי. שכנא אפשטיין, עורך ה"דער עמעס", היה יליד העיירה.

ב-15 במאי 1929 עלו באש מרבית בתי היהודים ומוסדות הציבור בעיירה בשרפה שפרצה בה, וועד עזרה מקומי פעל לשיקומם.

 

בעקבות כניסת הסובייטים לאיוויה ב-18 בספטמבר 1939, נסגרו רוב המוסדות היהודיים בעיירה.

 בשואה

במבצע ברברוסה, בקיץ 1941, כבשו הגרמנים את העיירה. כעבור מספר ימים גויסו הגברים היהודים בני 15 עד 60 לעבודת כפייה, וב-2 באוגוסט 1941 הובילו הגרמנים 224 יהודים ממשכילי העיירה, ובהם רבנים ומורים, ליער ליד הכפר סטנייוויצ'ה (Staniewicze), שם ירו בהם למוות בסיוע ליטאים.

בעיירה הוקם גטו מוקף גדר תיל, ובראש היודנרט שמונה במקום הועמד משה קופלר, פליט מקרקוב. לגטו הובאו מגורשים יהודים מיישובי הסביבה, ומספר תושביו הגיע ל-3,500 עד 4,000 נפש, תוך צפיפות רבה.

 ב-12 במאי 1942 רוכזו יהודי הגטו בכיכר השוק בעיירה, ולאחר סלקציה, הובלו כ 2,300 איש, רובם נשים וילדים, לסטנייוויצ'ה, ושם נרצחו. עשרות יהודים שניסו להימלט נתפסו ונרצחו.

 בסוף דצמבר 1942 נרצחו עוד כ-150 מיושבי הגטו במחנה העבודה בוריסוב שליד מינסק, וב-16 בינואר 1943 גורשו למעלה מ-1,000 יהודים מהגטו לאזור ביצות ביאלה-בלוטה (Biale Blota) בסמוך לבוריסוב, ושם נרצחו. באותו יום נמלטו ליערות כ-200 יהודים, ורובם הצטרפו במרוצת הזמן לפרטיזנים.

 במרץ 1943 הועברה קבוצה קטנה של יהודים מהגטו לגטו לידא, ובאוגוסט אותה השנה הועברו כ-70 צעירים מהגטו למחנה עבודה ליד סמולנסק, ונרצחו שם. אחרוני היהודים מגטו איוויה גורשו בספטמבר 1943 למחנות ההשמדה סוביבור ומיידנק.


הבריגדה המעופפת: הצלת ילדים ממחנה ג'קובו, קרואטיה

 


יום בהיר אחד היתה שמועה שרוצים להוציא את הילדים... עד גיל 14 או 12 לווינקובצי... ומשפחות כבר התארגנו לאמץ את הילדים, ואז אמא מתערבת ואומרת שאני ילידת 1928 ומתחננת לפניהם שיקחו אותי. כמובן שהפרידה היתה מאוד קשה, לא רציתי [ללכת] בשום אופן.

כך סיפרה שולמית-סרינה מונצ'יק לבית ברודסקי, ילידת סרייבו, על הצלתה ממחנה ג'קובו (Đakovo). בינואר 1942, כשהיתה שולמית בת 16, זייפה את גילה קבוצת נערים מאוסייק (Osijek) שנקראה "הבריגדה המעופפת" (Leteća Ekipa) והוציאה אותה מהמחנה עם עוד עשרות ילדים.

להמשך סיפור החיים באתר "יד ושם"


דבורה קוך – הצלה מבית יתומים יהודי בצ'רנוביץ

 



דודה שלי, האחות הכי מבוגרת של אבא שלי, תמיד עזרה בבתי יתומים, ויום אחד היא הגיעה הביתה עם ילד... לבוש בחליפת קטיפה ירוקה עם צווארון לבן. בלונדיני עם עיניים אפורות גדולות. [הוא] לא דיבר... מפולין הגיע לרומניה, אני לא יודעת איך. הוא היה בבית יתומים... הדודה אמרה: "הוא היה כל כך יפה. לא יכולתי להשאיר אותו שם"... היא לקחה אותו הביתה והחזיקה אותו אצלה
.


כך סיפרה בעדותה רחל גינצבורג-קוך על דודתה דבורה קוך שאספה את שמואל גרוי-גראו (Grau) בן ה-12 מבית יתומים יהודי בצ'רנוביץ והחזיקה אותו בביתה. ילדי בית היתומים נשלחו למחרת לטרנסניסטריה. לא ידוע מה עלה בגורלם. מרביתם ככל הנראה נרצחו.

 להמשך סיפור החיים באתר "יד ושם"


יום ראשון, 10 בינואר 2021

הבריחה דרך הכפרים של הילד יחזקאל הרמן בזמן השואה

 




יחזקאל הרמן, ניצול שואה בן 92, הוא המתנדב המבוגר ביותר בארגון "יד שרה". לפני הקורונה הרמן הגיע מדי בוקר ל"יד שרה" כדי לתקן במקום כיסאות גלגלים.

השבוע כהוקרה על פעילותו המתמשכת העניק לו, הרב אורי לופולאינסקי מייסד 'יד שרה', חנוכייה שהורכבה כולה מחלקים של כיסאות גלגלים.

"הייתי ילד קטן בשנת 1939 כשהגרמנים נכנסו לפולין", מספר הרמן."הייתה סביבי תחושה של פחד קשה וכל הזמן הסתתרנו בבית. אימא לא עמדה בכל זאת ונפטרה. אבא אמר שחייבים לברוח. גם דרך הכפרים".

 הרמן לא מתאפק כשהוא מדבר על אימו – והדמעות פורצות, הוא מתאר מסע ייסורים של הליכה לאורך מאות קילומטרים במשך עשרה ימי אימה. "ממשיכים ללכת בקור עז ובגשמים כי אפשר לראות גם ממרחק בטוח לאורך הדרך רכבות שעוברות מלאות ביהודים. עוברות מלאות - וחוזרות ריקות. רכבות בדרך אל המוות", הוא משחזר בעצב.

הרמן ניצל והגיע לארץ. נישא למרים, הקים משפחה ונהנה לגדל ילדים נכדים ונינים.

'רק אל תישארו בבית'

יחד עם הרמן ישנם כ-7,000 מתנדבים ב"יד שרה" שמסייעים מסביב לשעון לכחצי מיליון איש בישראל מידי שנה ומתאימים לפונים ציוד לסיוע נשימתי, להגברת כושר הניידות, לשיקום ביתי ועוד.

לכתבה המלאה


הגבורה והכאב: סילביה שרצר-אהרון מראשון לציון הפסיקה לשתוק

 

 


מאת : נעמי רייכמן

 

אמה נפטרה בגטו, אחיה הוכרע על ידי הטיפוס ובהמשך איבדה גם את אביה, שהיה מספר לה אגדות ומרגיע אותה בלחישות "שששש". "בזכות האהבה שלו אני חיה היום"

כמו מצפן שמחוגו מחפש תמיד את הנקודה שממנה אפשר להתחיל כל פעם מחדש, ככה סילביה שרצר-אהרון (83) מראשון לציון חיה. מכוונת את עצמה ברגעים הקשים, בדקות המרגשות, בצער ובשמחה לאבא שלה סמואל שרצר. מחוג החיים שלה נעצר על זיכרון האיש שנפטר כבר לפני שנים רבות מאוד, אחרי שגסס על רצפתו של מבנה ששימש לול עופות בטרם דחסו אליו בשנת 1941 מאה מיהודי העיר צ'רנוביץ', בירת מחוז בוקובינה. "בזכות האהבה שלו אני חיה היום", היא אומרת ואחר כך מספרת איך בלול הזה, כשלא היה מקום לעמוד או לשבת, מתו כל הזמן אנשים. קודם החולים, אחר כך המבוגרים ואז גם הילדים. והיא, ילדה קטנה ורזה, הייתה מדדה אל אביה, מניחה על ברכיו את ראשה והוא שולח אצבעות אל שיערה של בתו, אל גופה הזעיר, מלטף ומרגיע. "שששש", היא זוכרת שהיה לוחש לה.

שששש לילדה בת ארבע וחצי שאמה נפטרה בגטו, עוד לפני שגורשו ממנו ויצאו למצעד מוות, שבמהלכו נורו גברים צעירים ונפלו לאורך הדרך. ילדה בת ארבע וחצי שיושבת בחיקו של אביה ולא מבינה למה הם שוכבים ככה, כל הצעירים האלה, וכתם אדום במצחם ולמה אף אחד לא עוזר להם לקום. שששש לילדה בת ארבע וחצי שראתה איך מימי הנהר הגדול שחצו במעבר לאזור טרנסניסטריה הופכים אדומים כי תינוקת וילדים נקרעו מידי אמותיהם ונורו לעיניהן למוות.

שששש לילדה שראתה איך קת של רובה ניחתת על אביה שניסה לעזור לאמו לקום ובצעקות הוא נדרש לבחור בין לעזור לה ולמות או לבחור בילדיו ולציית לפקודה שניתנה להם לצאת ממבנה גדול שהוכנסו אליו בלילה ולהמשיך לצעוד עד שיגיעו אל הלול.

שששש לילדה שכבר גדלה קצת אבל בשל הישיבה הלא טבעית והמכופפת בלול כוחה לא עמד לה ללכת. היא לא הבינה אז מה ראתה כשהחיילים ששמרו שיהודי הלול לא יפרחו להם מקן הזוועות הזה, היו נכנסים עם עגלה להעמיס את הגופות ולקבור אותם בקבר אחים לא רחוק משם.

שששש לילדה שזעקה כשהטיפוס הכריע גם את מנו אחיה האהוב בן ה-15.

"אבא חלה קצת אחרי כן", סילביה מספרת. ולא משנה שהיא אשת עדות מטעם יד ושם שמספרת כבר שנים רבות לילדי בתי ספר ולחיילי צה"ל, את סיפורה, הדמעות חונקות אותה גם עכשיו. "זה היה קשה מאוד. כמה יכול היה עוד לסבול? אשתו מתה, אמא שלו מתה, הוא איבד בני משפחה וחברים ועכשיו גם את מנו".

ואחרי שמת אביה לימדה סילביה הקטנה את עצמה להגיד שששש. לאגרף את אצבעותיה ולשמור באגרופים ובגרון את הדמעות והצעקות, את ההשפלות והכאבים בתחנות הבאות, כשאבא כבר איננו איתה לחבק וללחוש ששש.

היא בת 83. גרה בראשון לציון. קולה רך וצחוקה מתגלגל. יש לה שלושה ילדים, שמונה נכדים ושלושה נינים. הרבה שנים היתה אחות ברמב"ם ובתל השומר ואחר כך במרפאת קופת חולים. מנחמת ומעודדת חולים וכואבים, מטפלת במי שחשכו עליו שמיו. ואחרי שיצאה לגמלאות התנדבה באנוש ובמועדון עיוורים ועד היום היא נשיאת בני ברית בעירה. "התנדבות זה דבר חשוב כל כך", היא אומרת.

 מקור


ההישרדות של הילדה אסתר צמרי, בת 5 בשואה

 



אסתר עם יונינה ביאלי שמשפחתה הסתירה אותה בזמן השואה


בת תשע הייתה אסתר צמרי חזן כשהגיעה כניצולת שואה למרחביה, ומאז היא בקיבוץ. הקימה משפחה לתפארת ובמשך 15 השנים האחרונות היא מלווה קבוצות לפולין, לספר את סיפור הישרדותה.   גם בימים אלה היא הייתה צריכה להיות עם תלמידות אולפנא במסע לימוד באושוויץ-בירקנאו, אבל אז הגיעה הקורונה

 לאסתר צמרי חזן כרטיס ביקור כפול, של הישרדות ושל חיים מלאים אחריה. בצד האחד בו היא ילדה בת שלוש, בעיירה פולנית ליד ביאליסטוק, העוברת עם משפחתה את מלחמת העולם השנייה במקומות מסתור,  כשהיא מאבדת בזה אחר זו את אביה אברהם חזן,  אחיה הבכור גרשון, האם טובה והאח יצחק. בצד השני היא ניצולת שואה שהגיעה כילדה לקיבוץ מרחביה, חיה בו במשך 75 שנים, נישאה, ילדה  שני בנים ושתי בנות וכיום משפחתה מונה 11 נכדים ו-3 נינים.

הריאיון עם אסתר צמרי חזן מתקיים יום לאחר יום השואה והגבורה, כיוון שבאותו יום הייתה עסוקה בפגישה ב"יש לי זום-זום בראש" כפי שהיא מכנה אותו, עם בנות אולפנא "תמך" מתל אביב וזכרון יעקב ובנפרד עם 14 תלמידי תיכון עירוני ה' בחיפה. לולא נגיף הקורונה,  הייתה צריכה להיות בימים אלה  עם בנות האולפנא במסע לימוד בפולין באושוויץ-בירקנאו. את טיול השורשים הראשון לעיירת הולדתה קחנוביץ עשתה בשנת 1987 כשנפתחו שערי פולין. במשך 15 השנים האחרונות היא מלווה קבוצות לפולין, מבוגרים ובני נוער, ומספרת את קורותיה בזמן המלחמה, כשהצליחה לשרוד ונאספה על ידי שליחים מארץ ישראל ולהגיע כילדה בת 9 לקיבוץ מרחביה.

שנתיים באסם של משפ' ביאלי

צמרי נולדה ב-1936/1935, כפי שכתוב בתעודה פולנית שמצאה, בלי ציון תאריך לידתה המדויק, למשפחה מסורתית אמידה. לאביה היה אסם תבואות, אליו היו האיכרים מביאים את הגרעינים לאחסון. כשהגיעו הגרמנים לקחנוביץ, ציוו על האב לסגור את העסק, אך הוא סירב לעשות זאת והוגלה לסיביר. לאחר המלחמה, הבירורים עם קרובים רחוקים העלו שהוא שרד את המלחמה, אך לא הצליחו לגלות מה עלה אחר כך בגורלו.

האזור של חמש מאות יהודי העיירה הוכרז כגטו, הם אולצו לשאת את הטלאי הצהוב. האם יחד עם משפחת הדוד החליטו לברוח ליערות או למקומות מסתור אחרים, אך לא לעשות זאת ביחד. במשך מספר לילות הם חפרו תעלה מתחת לגדר, גבול הגטו הסמוך לביתם, וכשזו היית המוכנה החליט האח הבכור גרשון בן ה-17, לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים, כשהוא מבטיח שיבוא להבריח אותם. בשעת לילה מוקדמת כשיצא מהחפירה בגדר לבריחה, עבר במקום פטרול גרמי שירה בו והרגו.

האם טובה, הבנים יצחק ואריה ואסתר הקטנה,  ברחו  מהבית כשהם לובשים מספר שכבות של בגדים, ותפור בהם כיס מיוחד עם כסף ותכשיטים. האם הסבירה להם שאם תופסים אותם, שינסו לשחד בכסף שיש להם כדי להשתחרר. הם זחלו מתחת לגדר והגיעו לכפר הסמוך מילצ'קי. האם דפקה על מספר דלתות וביקשה שיסתירו אותה עם ילדיה ונענתה בסירוב.

עד שהגיעו לאחוזה של של משפחת ביאלי הפולנית ואמה של אסתר ביקשה מראש המשפחה להסתיר אותם "רק ליומיים שלושה". בעל האחוזה היסס, אך רעייתו אווה שראתה את האם עם שני ילדיה הקטנים אמרו לו מיד "הם נשארים פה". במשך שנתיים הם הוחבאו בקומה השנייה של האסם באחוזה שבקצהו היה קיר בטון, ומבעד החרכים של הקרשים מהם היה בנוי, יכלו להבחין בין יום ללילה. כך גם ראו את אנשי האס.אס שבאו לבקר ולבדוק, עקב ההלשנות, אם מסתתרים באחוזה יהודים, דבר שהוכחש נמרצות על ידי המסתירים אותם. מפעם לפעם ביקרו באחוזה גם פרטיזנים שהגיעו מהיערות וצוידו באוכל.

התנאים במקום המסתור לא היו פשוטים. לאוכל אמנם דאגו להם, אך הם צוו שלא לצאת ממנו  אלא לעשיית צרכיהם. הם ירדו למטה בלילות בסולם ועשו אותם ליד דיר החזירים. לקראת סוף המלחמה נעשה המצב מתוח יותר עם הגברת החיפושים ובמשפחת ביאלי  חששו שהם יתגלו. העגלה בה הסתתרו כוסתה בזבל והם הובלו לשדה חיטה גבוהה בה הסתתרו במשך תקופה. צמרי חזן זוכרת שהיא עצמה, כילדה קטנה יכלה לעמוד בשדה החיטה, אך טובה האם ואריה ויצחק היו צריכים להתכופף כדי שלא יתגלו. בשדה החיטה הם ניזונו רק מתפוחי אדמה שגדלו בשדה סמוך. בשלב מסוים החליטה האם שהיא חייבת להשיג עבורם לחם ויצחק ביקש להתלוות אליה. האם ויצחק הגיעו לפאתי הכפר והיא דפקה על דלתו של הנפח. במקום לעזור להם, שני בניו של הנפח רצו אחריהם עם אקדחים, נשמעו שתי יריות והם נרצחה על ידיהם. ב-1987, בביקור השורשים הראשון שלה בעיירת הולדתה, היא ניגשה גם לכפר מילצ'קי לבית הנפח ופגשה את הרוצחים ואמרה להם: "לא באתי לנקום או להלשין עליכם. באתי רק להזכיר לכם ולוודא שאני יודעת שמשפחתכם היא שרצחה את אמי ואחי".

שני היתומים, אסתר ואריה נלקחו חזרה לאחוזה והוסתרו בדיר החזירים עד תום המלחמה: "עד היום אני לא יכולה לאכול כוסמת שהייתה המאכל לחזירים". עם בוא הרוסים, דודה של אסתר שגם משפחתו הסתתרה באזור, בא לקחת אותה ואת אחיה. הוא רצה לקחת אותם אתו לארצות הברית אך אריה, אחיה אמר לו: "מכאן אני מגיע רק לארץ ישראל, ארץ שיש בה יהודים". השליחים הישראלים שהגיעו לפולין אחרי המלחמה חיפשו קודם כל ילדים יהודים יתומים. כשהגיעו לקחנוביץ הם שלחו את אריה ואסתר לבית יתומים ליד מרסיי בצרפת, סמוך למחנה העקורים בו חיכו ניצולי שואה לעלייתם לארץ ישראל.

ילדים יתומים הוחרגו ממדיניות "הספר הלבן" וקיבלו "סרטיפיקטים" לעלייה. ביוני 1946 באו לאה אקרמן מקיבוץ להבות הבשן ואליעזר מבית זרע, שליחי "השומר הצעיר" ולקחו אותם לאנייה "שמפוליון".  בזמן ההפלגה לארץ ישראל הצטופפו על הסיפון בעלי הסרטיפיקטים ובבטן האנייה הסתתרו עולים נוספים להם לא היו סרטיפיקטים.

מקור וקרדיט


יום ראשון, 3 בינואר 2021

הנערה חנה יחימוביץ': "אף אחד לא בא לקחת אותי, זה היה יותר גרוע מהכול"

 



חנה יחימוביץ' סיפרה לכאן רשת ב' על תקופת חייה בזמן השואה: "הפרידה מאימא הייתה הדבר הכי טראומטי בחיי" • "אף אחד לא בא לקחת אותי, זה היה יותר גרוע מהכול" • "אני לא חוזרת 70 שנה אחורה, מה שהיה אז – לא בחרתי בזה"

"הזיכרונות שלי מתחילת השהות בגטו ורשה היו שונים לגמרי", סיפרה חנה. "כשנכנסנו לגטו קיבלנו מקום מגורים – חדר אחד אצל דוד עשיר שהיה לו בית גדול. בהתחלה עוד נתנו לילדים לצאת לבד לרחוב. זה היה לפני האקציות. אני עם אחי הקטן, שהיה בן 4.5 ואני בת 7.5, הלכנו לדודה בלה, כי היא בישלה מרק סלק. היינו מאוד שמחים לאכול את המרק".

"קפצנו מעל גוויות כדי לאכול מרק סלק"

"החזקתי לו את היד חזק כי היינו צריכים לעבור את הרחוב. שם, היו אנשים ששכבו לרוחב המדרכה – מבוגרים וילדים. חלק חולים, חלק חצי מתים, חלק מקבצים נדבות. אנחנו קפצנו מעל הגופות, מעל החולים, שמחים מאוד שאנחנו הולכים לאכול את המרק. היינו שקועים בשמחת מרק הסלק. קפצנו מעל גוויות כדי להגיע לדודה.

"אימא שלי הייתה חברמנית גדולה, ניהלה עסק גדול באזור פולני. אבא עמד בחנות ומכר, הוא היה בן של רב מאוד דתי, ואימא הייתה 'שרת החוץ' והכירה את הספקים והגויים. בגטו היא דאגה להבריח מזון מהצד הפולני, הייתה יוצאת מתעלות הביוב, מוכרת תכשיטים וקונה אוכל. בגטו אף פעם לא הייתי רעבה. אבא בשלב מסוים הפסיק לתפקד ונכנס לדיכאון. בלי אימא היינו מתים מרעב". 

חנה המשיכה ואמרה: "עברנו אז איזה ארבע-חמש דירות כי היינו בגטו משנת 1940 עד 1943. כל פעם האקציות התקרבו לאזורים שלנו – והוציאו אנשים למחנות ריכוז. בשלב הזה כבר לא עברנו לדירות אלא למחבואים. היינו מתחבאים בכל מיני מקומות – בחדרים מאחורי ארון, כל מיני כוכים, לפעמים כמה משפחות, לפעמים שתי משפחות. המחבוא האחרון היה בעליית גג גדולה.

"במחבוא האחרון אימא התחילה ללמד אותי כל מיני דברים ואני הרגשתי שהיא מתכננת משהו. היא עוד לא אמרה לי מה אבל היא התחילה ללמד אותי כל מיני שמות של אנשים שהצליחו לברוח מפולין, כולל את השם של האח הצעיר שלה יוסף, ושל כל מיני בני משפחה שנמצאים באמריקה, ואני הייתי צריכה לשנן את השמות".

"אימא הרדימה אותי, כשהתעוררתי הייתי בבית של גויים"

חנה פירטה על ההכנות של אימה להעברתה למשפחה שהחביאה אותה, והפרידה ממנה: "היא לימדה אותי להסתרק, ולתקן גרביים, עד שיצאנו מעליית גג של בית גדול מעץ – ואני נחרדתי כי לא יצאנו בחיים מהגטו. רק אותי היא לקחה משם. היא השאירה את כל המשפחה. היא הלבישה אותי חם והלכנו בחושך בלילה צמודות לבתים ונכנסנו לתעלת ביוב והיא לקחה אותי על הגב ויותר אני לא זוכרת. אני חושבת שהיא הרדימה אותי, נתנה לי איזה כדור. כשהתעוררתי הייתי בבית של הגויים. משפחה שהייתה בחלק של ורשה המזרחית.

"הפרידה מאימא הייתה הדבר הכי טראומטי בחיי. כשהבנתי שהיא הולכת לעזוב אותי צרחתי 'אימא אל תלכי'. היא אמרה: 'את ילדה חכמה, אתה ילדה טובה. אבוא לקחת אותך ברגע שתגמר המלחמה, את תשמרי על עצמך'. ברגע האחרון לפני שעזבה היא אמרה, 'אל תשכחי אותנו'".

"הייתי נורא רעבה, מה שיכולתי אכלתי"

"למחרת שמו אותי בכוך בגודל מטר על מטר ו-20, מעליו היה ארון ענק ואמרו לי להיכנס כדי שאף אחד לא יראה אותי. שמו לי שמיכה על הרצפה ואני ישבתי שם, לא יודעת כמה זמן. מפסח 1943, זה היה לפני מרד גטו ורשה – ועד השחרור. מה עושה ילדה כל היום בלי לצאת? היה לי מזל שהאנשים שחייתי אצלם היו הולכים לפעמים גם לשבוע. הם הבריחו מזון ועשו מזה כסף", המשיכה חנה. "היו מוציאים אותי בלילה משם וישנתי במיטה, ובשבוע הזה הייתי בבית. תמיד מצאתי שאריות של אוכל על הרצפה כי היה ממש מלוכלך, הייתי נורא רעבה, מה שיכולתי אכלתי".

"בבית היו ספרי לימוד. לימדתי את עצמי מאחורי הארון. גמרתי ארבע כיתות של בית ספר עממי. כשנגמרה המלחמה נכנסתי ישר לכיתה ה'. זה הציל לי את המוח ועזר לי לא להשתגע. נורא התגעגעתי הביתה ובכיתי. היו לי דמיונות שאני חוזרת ויושבת עם אימא, אבא, עם הדודים וסבתא. ואז אמרתי 'תפסיקי, תהיי קשוחה, את מתחילה להשתגע'. היה לי המון זמן והייתי ממושמעת, גערתי בעצמי 'את צריכה להיות מוכנה כשאמא תבוא, תראי לה שאת חזקה'". 

"אף אחד לא בא לקחת אותי, זה היה גרוע מהכול"

חנה נזכרה בימים בבתים היתומים לאחר השואה כשהבינה שמשפחתה כבר לא תשוב: "בשנת 1945 אחרי המלחמה, כשהייתי בבית יתומים, אנשים באו בהמונים לחפש ילדים אבודים. עמדנו בטור בימי ראשון, ואנשים באו ובאו ובאו, ומצאו פה ושם ילד, ואף אחד לא בא לקחת אותי. זה היה יותר גרוע מכל החיים הקודמים. ואז אני בעצם החלטתי, בלי תשובה, שאף אחד לא נשאר בחיים. את התשובה קיבלתי רק כשבאתי ארצה. שהם נספו בטרבלינקה, כולם.

מקור וקרדיט : כאן , רשת ב'

 


יצחק רודניצקי (ארד) נער בן 15 כפרטיזן

 


בצילום למעלה : 

יצחק ארד (בצד שמאל למעלה) וקבוצת פרטיזנים

תחילת פברואר 1942. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה מצא את עצמו יצחק רודניצקי, נער בן 15, בחבורת צעירים מגטו שווינציאן בליטא, שנחטפו על ידי שוטרים ליטאים והובלו ליעד לא ידוע. בהגיעם למבנה, לא הרחק מהגטו, הם נמסרו לידי חיילים גרמנים. כשנפתחו בפניהם שערי המבנה, החסיר הנער פעימה. היה זה מחסן מלא בנשק־שלל, שאותו הוא וחבריו הצטוו לנקות ולמיין. “הרגשתי כי לבי הולם בי בעוז למראה הנשק הרב הזה”, הוא נזכר כעבור כמעט 80 שנה בפיתוי שלא היה בר כיבוש. “הנשק היה בהישג יד. שקלתי את האפשרויות ואת הסכנות והחלטתי שזו ההזדמנות ועליי לנצל אותה ויהי מה. כשהחייל ששמר עלינו יצא החוצה להרף עין, תפסתי ‘אוטריזאנקה’, רובה שהקנה והקת שלו קוצצו בחלקם, והסתרתי אותו מתחת למעיל, בתקווה שלא יתגלה. ידעתי בוודאות שאם אתפס, אני והחבורה שאיתי, ואולי כלל הגטו, נשלם על כך בחיינו. באותו רגע לא חשבתי על זה, כי לא חושבים הרבה ברגעים כאלה, ומול עיניי רק עמד הסיכוי להביא נשק למחתרת. כשהיה עלינו, כפרטיזנים, לפוצץ רכבות, פוצצנו – זה לא היה הזמן להיות יפי נפש. וכשנאלצנו לפשוט על בתי כפריים כדי לגזול מהם לבוש חם ואוכל, לא היה מקום להתחשב בהיותם עניים. אם רצינו להילחם, לא הייתה ברירה אחרת”.

הממד הרגשי

יצחק רודניצקי, הנער הנועז דאז, הוא תת־אלוף בדימוס ד”ר יצחק ארד, הפרטיזן והפלמ”חניק, שבשירותו בצה”ל הגיע עד תפקיד קצין חינוך ראשי. בהמשך שימש יו”ר הנהלת יד ושם במשך 21 שנה, עד שפרש כדי להתמסר לעבודת תיעוד השואה במזרח אירופה. כהיסטוריון, הוא שמר על מרחק רגשי מהמאורעות שעליהם כתב בספריו ובמחקריו, ולא התייחס לשאלות מוסריות ומצפוניות. בימים אלה, בגיל 93 (“וחצי!”), בעודו נמרץ וצלול כבדולח, הוציא ארד, שמאז התקופה הפרטיזנית שלו מכונה בפי כל טולקה, בהוצאת יד ושם וידיעות ספרים, את ספרו “זה קרה בפלנטה שלנו”, על מוסר ודילמות קיומיות בקרב יהודים במציאות השואה, שלא רק שונה מכל ספריו עד כה, אלא קרוב לוודאי אין לו אח ורע בספרות השואה.
רציתי להביא את שאלות המוסר שהתלוו למעשי היהודים במציאות שהוכתבה על ידי הגרמנים, כשהברירה שעמדה בפניהם היה לבחור בין רע לרע מאוד”, הוא מספר.

לכתבה המלאה


אירנה מוניס חס , הנערה מהמסתור אצל איכר פולני שהפכה לפרופסור לרפואה בישראל

 


2018-1925 

פרופסור אירנה מוניס-הס ז"ל   2018-1925 

בצילום :

מוניס-חס מבקרת במחוזות ילדותה, בעליית גג בה הסתתרה בשואה  צילום: המשפחה

חייה של פרופ' אירנה מוניס-חס ניצלו בזכות איכר אוקראיני, שהסתיר אותה בבור ברפת. אחרי המלחמה סיימה את המחזור הראשון של לימודי הרפואה ב"עברית". כשהיתה רופאה מרדימה בכירה ברמב"ם הוציאה לאור את יומנה המטלטל מהשואה

פרופ' אירנה (אירקה) מוניס-חס, מומחית ברפואת הרדמה, היתה בין 63 בוגרי המחזור הראשון של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. את התואר דוקטור קיבלה מידי ראש הממשלה בן גוריון בטקס שנערך בבנייני האומה בירושלים בל"ג בעומר 1952. "אני רוצה לראות פה גם יותר רופאים מקרב אלו שעלו לישראל מרוסיה", אמר אז "הזקן" לבוגרים הטריים, בהם עולים חדשים כמו מוניס-חס, שהחלו בלימודי הרפואה בחו"ל וסיימו את התואר בישראל.

מוניס-חס נולדה ב-1925 בעיר טרנופול שהיתה אז בפולין והיום באוקראינה. היא גדלה בעיירה יזיז'ניה, שם היו הוריה בעלי בית מרקחת. את השנתיים הראשונות למלחמת העולם השנייה העבירה תחת הכיבוש הרוסי. עם הכיבוש הגרמני, בקיץ 1941, התחלפו הרוסים בהונגרים, באוקראינים ובנאצים. אז גם החל מסע הבריחה שלה, שכלל גירוש לגטו בטלוסטה, קפיצה מרכבת נוסעת בסופה של אקציה ומסתור אצל איכר פולני, בעליית גג, בבונקר ביער ובערמת שחת

אביה, יצחק, מת במהלך המלחמה "מרוב השפלות ודאגה לעתיד ילדיו", לאחר שעבר עינויים קשים. אחותה, סטפצ'ה, נרצחה בידי אוקראינים. באותה תקופה כתבה מוניס חס יומן, שפורסם לימים בספרה "יומנה של אירקה". "אני אפילו מקנאה בחיי פושע, שמרצה את עונשו בבית הסוהר. קנאתי נתונה לרועי צאן, לצוענים, לנוודים, למחוסרי בית ולמקבצי נדבות, שגורלם, בהשוואה לשלנו, נראה לי מלכותי, כי הם אינם מתחבאים ולמרות גורלם העלוב הרי הם חופשיים", כתבה בקיץ 1943.

אולי מישהו רוקד טנגו

ביום אחר הוסיפה: "במרחק של מטר מחוץ למחבואנו מתנהלים החיים כסדרם, ישנם אנשים חופשיים וקיים עולם ומלואו. קשה לי להאמין שאפילו ברגע הנוכחי חיים מסביבי אנשי מאושרים. אולי מישהו רוקד טנגו, מישהו רוכב על סוס ומישהו שוחה בנהר, מישהו נולד וכל אלה אינם ערים לסבל ולעינויים שאנו עוברים ללא כל סיבה".

בקטע אחר התייחסה לתקוותיה לסיום המלחמה. "הייתי מתפללת לכך שאפשר יהיה להחיות, ולו רק לדקה זעירה של שמחה, את כל אלה שנרצחו בצורה טרגית כל כך, כדי שישתתפו גם הם ביום של התרחשות הנס, של החופש והחירות. לו אפשר היה לתרום לכל אותם האנשים שהכל הסתיים עבורם, לפחות שניה של הרגשת ניצחון וגאולה, סבורני שזה יהיה הרגע הנפלא ביותר וכך לפצותם אולי במעט על הסבל הבלתי אנושי ועל העינויים שעברו".

את תשעה החודשים האחרונים עד לשחרור העבירה עם אמה סבינה ובני משפחה נוספים אצל איכר אוקראיני ואמו, חסידי אומות העולם ולדימיר ופאולינה טומצ'ישין, שחפרו למענם בור ברפת, והצילו את חייהם.

אחר כך עברה ללודג', שם למדה בבית הספר לרפואה במשך חמש שנים. ב-1950 עלתה לישראל ופנתה להשלים את לימודיה באוניברסיטה העברית. בין מוריה היו פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ("הוא חשב עצמו ממש לרמב"ם, לא אהבתי במיוחד את ההרצאות שלו משום שעל כל נושא וסוגיה שלימד היה לו גם מה לומר ותמיד ההפך ממה שבעצמו לימד", אמרה), פרופגדעון מרסבו של השחקן ג'וליאנו מר חמיס, שנרצח ב-2011 ("דמות של יהודי רוסי שכאילו יצא מתוך סיפור של דוסטוייבסקי") ופרופברנרד צונדקשהתפרסם כשפיתח ערכת בדיקה להריון.

ב-1952 סיימה את לימודיה ונשלחה לעבוד במעברת ראש פינה, שם טיפלה בעולות מתימן ומכורדיסטן. ב-1957, לאחר שובה מעבודה כרופאה בבית חולים לנשים בבוסטון, התמחתה בהרדמה ברמב"ם בחיפה, שם עבדה עשרות שנים כרופאה מרדימה בכירה.

"טיפלתי באלפי חיילים, לפעמים ברצף מהבוקר עד למחרת בצהריים. רצתי להליקופטרים לטפל בהם, פצועים ושרופים...התמלאתי גאווה גדולה...התפעלתי מהחיילים שלחמו בגבורה באויב בכל מלחמות ישראל, בעוד שבעבר, בשואה, היינו אנחנו נחותים וחסרי ישע אל מול הנאצים ועוזריהם", אמרה.

כנשיאת איגוד הרופאים המרדימים בישראל קידמה תנאים טובים יותר לעמיתיה. כפרופ' להרדמה בטכניון, הכשירה את דורות ההמשך.  בעלה, ד"ר יהושע חס, מהנדס, מת ב-2011. היא הותירה בן (אמיר) ובת (פרופ' עידית מטות, מנהלת מערך ההרדמה, כאב וטיפול נמרץ ב"איכילוב"), שני נכדים ונינה.

להמשך הכתבה

מקור


שברי זכוכית, שברי חיים: משפחה יהודית בברלין, 1945-1933

   ריטה ג' קוּן יד ושם , 2020 אדום ונטפו כדם נועדו גם לי [...] כבר איני סתם צופה מן הצד בחורבן שלפני, אלא אחד מקורבנותיו. [...] בב...