ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שני, 31 ביולי 2017

ילדים במחבוא ביערות ו/או עם פרטיזנים






מחבוא ביערות ו/או עם פרטיזנים משמעו להימצא בבריחה מתמדת ממקום למקום, ופירושו לסבול רעב , צמא וקור. לחיות מתוך חוסר וודאות תמידי ביחס להווה , ולבצע מעשים שיש בהם כדי לסכן את החיים , אם על מנת לספק את צרכי הקיום הבסיסיים , ואם כדי להילחם בנאצים.

 רינה , ילדה שהתחבאה ביערות עם אביה , ומאוחר יותר הצטרפה לפרטיזנים , סיפרה : "אני זוכרת שהייתי כל הזמן עירנית , אף פעם לא ידענו אם נשרוד את הדקה הבאה. רוב הזמן הייתי רעבה , היה לי קר , ופחדתי שאתפס על ידי הגרמנים או על ידי האוקראינים. אני זוכרת כמה שמחה וגאה הייתי כשאבי וכמה חברים פרטיזנים שלו הצליחו במבצע שתכננו נגד הגרמנים".

לילדים שחיו ביערות ו/או בקרב הפרטיזנים הייתה תחושת שליטה גבוהה יותר ולכן גם תחושת הרווחה הפסיכולוגית הייתה יותר גבוהה.

חלק מהילדים שהתחבאו ביערות שהו שם עם קרוב משפחה אחד ( הורה , אח וכדומה) , כך נחסכה מהם התחושה שננטשו על ידי משפחתם. יתר על כן, מרבית הניצולים שהצטרפו לפרטיזנים שמרו על זהותם המקורית ( שמם הפרטי, שם משפחתם, ודתם) , והשתייכו למעשה לקבוצה שתפשה את מעשיה כגבורה וכאתגר. עצם ההשתייכות לקבוצה כזו שימר כנראה את תחושת השייכות הן ללאום היהודי והן לעם הנכבש.

יחד עם זאת, חשוב לזכור כי ילדים רבים לא השתייכו לפרטיזנים אלא התחבאו בעצמם ביערות , נדדו ממקום למקום והצליחו לשרוד ביערות ולעמוד בכל פגעי הטבע בגפם, לעתים קרובות במשך זמן רב. ייתכן אפוא שילדים שהיו בעלי משאבים רבים יותר מלכתחילה, הם גם אלו שהצליחו למצוא מחבוא ביערות ו/או להצטרף לפרטיזנים, ומה שאנו מוצאים אצלם כיום הן אותן תחושות של זהות עצמית , שליטה ויכולת אשר סייעו להם גם לאחר המלחמה.

מקור וקרדיט :
רחל לב-ויזל , מריאן אמיר , , ילדות אבודה – קונטקסט ההישרדות , מצוקה נפשית ואיכות חיים בקרב אנשים שהיו ילדים בתקופת השואה " , בתוך : זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין ( עורכות) , ילדות בצל השואה : ילדים –ניצולים ודור שני , הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007 .  ע"ע 137-151.


משה , בן שנתיים , ילדות במסתורים ובמרתפים חשוכים




 משה ( אחד מהמרואיינים במחקר של רחל לב-ויזל ומריאן אמיר ) היה כבן שנתיים כאשר פרצה המלחמה . אמו מסרה אותו למשפחה נוצרית תמורת תכשיטיה והבטיחה לו שתוך כמה ימים תשוב לקחתו. אולם הבטחה זו לא קויימה. לאחר המלחמה מצאו אותו נציגים של ארגוני חיפוש יהודיים. הוא עלה ארצה ואומץ על ידי משפחה בקיבוץ.

משה בן ה69 מתאר את חוויותיו :
"כל הילדות של הייתה במסתורים, זה משפיע על החיים שלי . כמעט שנה הייתי בחושך מתחת לאדמה בתוך מרתף . מתחת לתפוחי אדמה על קרש עם מסמרים. ילד בן שנתיים שהיה בחושך במשך שנה שלמה, זה השפיע לכל החיים. אחר כך הועברתי מגוי לגוי, להיות יהודי לא היה כדאי. חיפשתי את אמא שלי כל השנים אבל לא מצאתי. לא כל כך יודע אם היתי מוצא אותה, באיזו שפה הייתי מדבר איתה.

לא כל כך זוכר את המילים זה כואב, לא יומיומי, אבל אני מסתכל על הילדים שלי וחושב שהם גדולים יותר מאמא שלי. "

מקור וקרדיט :
רחל לב-ויזל , מריאן אמיר , , ילדות אבודה – קונטקסט ההישרדות , מצוקה נפשית ואיכות חיים בקרב אנשים שהיו ילדים בתקופת השואה " , בתוך : זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין ( עורכות) , ילדות בצל השואה : ילדים –ניצולים ודור שני , הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007 .  ע"ע 137-151.


עדותה של שרה , בת שש , מסתתרת שנה וחצי מאחורי ארון




שרה בת למשפחה ורשאית מן המעמד הבינוני , שהייתה כבת שש כשפרצה המלחמה. שרה הייתה הניצולה היחידה ממשפחתה הגרעינית , שכן הוריה ואחיה הקטן נספו במידאנק. שרה זוכרת כיצד הכינה אותה אמה לחיים בלעדיהם. הייתה זו הכנה מלאת אהבה ודאגה . שרה גם מספרת כיצד אמה הדגישה בפניה עד כמה חשוב שתזכור מאין באה:

" היה לי כזה אמון באמא שלי עד שאני לא זוכרת את התקופה הזאת .. כמשהו דרמטי במיוחד .. הייתי מוקפת במשפחתי .. זה לא היה נורא . בשלב מסויים התחילו ללמד אותי כל מיני דברים מעשיים , ואמרו לי בגלוי: "את צריכה לצאת מכאן" .. אמא אמרה לי , הם הכינו אותי לעזוב את הגטו .. לימדו אותי .. להסתרק בעצמי. ולתקן גרביים .. וכל מיני דברים מעשיים .. ושמות של אנשים שהיו מחוץ לפולין, ואמרו לי לזכור את זה , אמרו לי יום ולילה .. לימדו אותי את השמות . הם כנראה ידעו מה עומד לקרות."

תחושת הביטחון התנפצה כאשר שרה הוברחה מתוך הגטו , נמסרה למשפחה נוצרית ובהמשך הועברה ממנה אל משפחה אחרת . בראיון מציינת שרה שמה שהחזיק אותה בחיים , היה אמונתה הבלתי מעורערת שאמה תחזור לקחת אותה בסוף המלחמה. בדברה על אותה תקופה , ניכר כי ערך המשפחה , הוא נושא ברור ובולט בזיכרונותיה.

בשנה וחצי האחרונות של המלחמה התחבאה שרה מאחורי ארון בתוך דירה. הייתה זו תקופה קשה במיוחד , מותר היה לה לצאת מהמחבוא רק בשעות הערב . בני המשפחה נוצרית לא דברו איתה. לא קראו לה בשמה ולא נתנו לה אוכל ( היה עליה לקחת אוכל לעצמה בלילות כשלא ראו אותה).

 רק לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטה בחו"ל , הכירה בעובדה שהוריה לא ישובו , וחלפו שנים עד שלמדה מה עלה בגורלם. בגלל "חובתה למשפחה"  התחייבה שרה להינשא ליהודי ולהקים עימו משפחה יהודית :

"אני צריכה להתחתן עם בחור יהודי ולילדים שלי צריכים להיות שמות יהודיים . לפני שעזבתי את הגטו , אמא אמרה, ,אנחנו לא יכולים לצאת , את היחידה , את מוכרחה לזכור אותנו." זה היה מאד עמוק ומאד חזק עד היום .. כשיהיו לי ילדים הם יידעו מי הייתה אמי ומי היו הורי ומי היה אחי.."

מקור וקרדיט :
ג'וליה צ'ייטין , דן בר-און, "המשפחה בתקופת השואה: זיכרונות של יחסי הורים-ילדים", בתוך זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין (עורכות) , ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007,  ע"ע 110-133 .


ענת , פעוטה בת שלוש , לבד במרתף בגטו ורשה




ענת הייתה בת שלוש כאשר אמא החביאה אותה במרתף בגטו ורשה, לאחר שאביה נלכד בידי הגסטאפו וכל שאר בני המשפחה גורשו. אמא של ענת שהייתה חברה במחתרת היהודית הפולנית , עסקה בהברחת ילדים מהגטו, ולעתים קרובות הייתה משאירה את ענת לבדה, לפעמים אפילו לכמה ימים. ענת מספרת כיצד טיפלה בה אמה במסירות , גם בעיתות מצוקה קשות ביותר. באמצעות השחזור אותו היא מציגה , אנו לומדים לדעת שאמה ידעה לזהות את צרכיה של ענת ואף ידעה למלאם, חרף מגבלות הסכנה שבה היו השתיים נתונות. אף על פי שענת מציגה נקודת מבט של ילדה ברגעים רבים במהלך הריאיון, בכל זאת היא מתייחסת בביקורתיות ל"הבטחות" הבלתי אפשריות שהבטיחה לה אמה.  להלן דוגמא לנושא הטיפול ולביקורת העדינה של ענת :
"כשהיא ( האם) הייתה חוזרת מהגיחות שלה , כשהיא הייתה יוצאת למשך.. למשך ימים...היא הייתה משאירה לי משהו לאכול , כמו כרוב מבושל.. גזר .. תפוחי אדמה מבושלים , זאת הייתה חגיגה . לפעמים לחם .. צנימים .. תמיד הייתי מתפלאת מניין השיגה את האוכל? איך השיגה אותו ? היאא תמיד הייתה צוחקת ואומרת , "לא צריך לשאול , צריך לאכול". ואני חשבתי , איך היא יודעת? " גם אני רוצה להיות אמא כזאת, שיודעת איך למצוא לחם..

 היא הייתה אומרת לי שתחזור ואז הולכת.. לפעמים היו עוברים יומיים שלושה והיא לא הייתה חוזרת. אבל היא תמיד הייתה אומרת לי "אני מבטיחה לך שאחזור" . כשהייתי אמא בעצמי חשבתי איך בן אדם יכול להבטיח לילד דבר שהוא עצמו לגמרי לא בטוח בו? אולי היא עשתה את זה לא רק בשבילי אלא גם בשבילה. לדעת שהיא מוכרחה לחזור , כי היא הבטיחה, אסור לה לוותר. היא רצתה שאני אגיד לה שאני מסכימה שהיא תלך . היא הייתה אומרת .. "יש חמישה ילדים , אם אני לא אציל אותם, הגרמנים יהרגו אותם. אז את מסכימה שאני אלך להציל אותם? " .. הייתי בוכה וצועקת " אני מסכימה.. , והיא .. לא הייתה חוזרת ..במשך כמה ימים. "

 ענת ואמה עברו ביחד את רוב תקופת השואה, אבל אמא של ענת הלכה לעולמה שבועיים לאחר שהגיעו לישראל, כתוצאה מהעינויים שעברה בגסטאפו.
מתוך הראיון הוברר לנו שענת לא הגיעה לכלל פרידה רגשית מאמה. היא מסרבת לפקוד את קבר האם ומדי יום היא "משוחחת" איתה. על פי אמות המידה הפסיכואנליטיות המקובלות , התנהגות כזאת יכולה להיחשב כמעכבת את תהליך ההיפרדות והעצמאות הנורמליות ...

מקור וקרדיט :
ג'וליה צ'ייטין , דן בר-און, "המשפחה בתקופת השואה: זיכרונות של יחסי הורים-ילדים", בתוך זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין (עורכות) , ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007,  ע"ע 110-133 .


תיאוריית ההיתקשורת ( Attachment theory) וילדים בשואה




אחת התיאוריות שעשויות לסייע בידנו לבחון את הקשר בין קשרי הורים וילדים בתקופת השואה היא תיאוריית ההיתקשרות כפי שגובשה בידי בולבי ( Bowlby ). לדבריו , מידת הפגיעות של אדם למצבי דחק וחרדה מושפעת הן מהתפתחותו המוקדמת והן מנסיבות חייו בהווה. להתקשרות המוקדמת עם ההורה נודעת חשיבות מיוחדת בשימורה של יציבות רגשית בבגרות.  כאשר הילד מרגיש חוסר בטחון או חושש לאובדן בטחון בתוך הקשר , עלולה להתפתח התקשרות חרדתית. בולבי ציין כי ילדים  החווים את דמויות ההתקשרות כזמינות ותומכות רגשית,  מפתחים ייצוגים פנימיים שלהן בתור שכאלה, וכך הם לומדים בהדרגה לראות את עצמם כבעלי יכולת ( קומפטנטים) וראויים לאהבה. בהמשך משתמש הילד בהורה כבסיס בטוח שממנו הוא יכול לבדוק את העולם וללמוד יוזמות חדשות.

ואילו ההפך הוא הנכון לגבי ילדים החווים הורים שאינם מגיבים ולא זמינים. הם מפתחים מודלים הוריים של דחייה, ולפיכך נוטים לראות את עצמם כבלתי מסוגלים לעורר אהבה כאשר הם עצמם הופכים להורים.

כיצד יכולה אפוא תיאוריה זו לסייע לנו להבין את השפעתה של השואה על המשפחות שחוו אותה ?

מתוך נרטיבים של ילדים ניצולים אנו למדים , שכאשר החיים נעשו מסוכנים , הם נטו לתפוש את הוריהם ככאלה שאינם מסוגלים להעניק להם תחושת בטחון ותמיכה פיסית. לעתים נואשו ההורים מהניסיון לגונן והותירו בידי ילדיהם את הטיפול בצרכיהם הפיסיים. לעתים יצאו הילדים בגפם על מנת לשרוד. במקרים נדירים  היו גם הורים שנטשו את ילדיהם והשאירו אותם לבדם אל מול הסכנות. כדי להבטיח את עתידו הפיסי של הילד , נאלצו הורים רבים להשאיר את ילדיהם הצעירים לבדם לפרקי זמן שונים, כדי שיוכלו לצאת לעבוד, לחפש מזון או למצוא לילדים מחסה אצל משפחות גויים או במנזרים. ההורים נקטו צעדים אלה בתקווה שיעניקו לילדיהם סיכוי טוב יותר לשרוד, אך הילדים היו תכופות צעירים מכדי להבין מדוע השאירו אותם הוריהם לבדם , או הפקירו אותם בידי זרים.
במקרים אחרים הכינו הורים את ילדיהם להישרדות בכוחות עצמם, היו שלימדו  את הילדים  לשנן בעל פה כתובות של קרובי משפחה , לשקר בנוגע לגילם ולהתחזות למבוגרים יותר בזמן סלקציות במחנות הריכוז או שלימדו אותם כיצד יוכלו להסתיר את זהותם היהודית.  המשותף למעשים הללו ולאלה שפורטו לעיל הוא , שבתנאי חיים רגילים , הורים לא היו מציעים , קל וחומר לא היו מעודדים התנהגות מסוג זה.

במצבים כאלו  הילדים לא היו בטוחים למה יובילו פעולותיהם החדשות , ואף לא היו בטוחים למה עליהם לצפות בעתיד מהוריהם. זאת ועוד , כאשר ההורים אכן הצליחו לדאוג לילדיהם מבחינה פיסית , תכופות בא הדבר על חשבון צרכיהם הרגשיים של הילדים , מה שהוביל במקרים רבים לחסימה רגשית שנמשכה שנים רבות לאחר תום המלחמה.

מקור וקרדיט :

ג'וליה צ'ייטין , דן בר-און, "המשפחה בתקופת השואה: זיכרונות של יחסי הורים-ילדים", בתוך זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין (עורכות) , ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007,  ע"ע 110-133 . 

ד"ר דורי לאוב , "זיכרונות ילדות – מרגליות זוהרות בים של אימה"



דורי לאוב , "זיכרונות ילדות – מרגליות זוהרות בים של אימה,"  בתוך :
זהבה סולמון , ג'וליה צ'ייטין ( עורכות) . ילדות בצל המלחמה : ילדים – ניצולים ודור שני , הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007



   המאמר נכתב בידי ד"ר דורי לאוב , פסיכאטור ממייסדי ארכיון פורטנוף (  Fortunoff video archive for holocaust testimonies)  באוניברסיטת ייל שאוסף עדויות מצולמות של ניצולי שואה של העומדים מצד ושל משחררים ומתנגדים לשלטון הנאצי. ד"ר לאוב מציג את זיכרונותיו  מילדותו ברומניה ובמחנה הריכוז בטרנסניסטריה ודן בסוגיות של זיכרון ומתן עדות.  מאמר זה משלב עדות אישית והסתכלות אנליטית פסיכולוגית על זיכרונות של טראומות ילדות מהשואה.

עיקרי דברים מתוך המאמר :

"ילד בן 5 עם הוריו שברחו ממחנה הריכוז בטרנסניסטריה . "אני זוכר לילה אחד שבו נלקח אבי באחד הטרנספורטים. זוג נוסף התגורר לידנו בעיירה אובדובקה וגם את הבעל לקחו. כל הלילה נשארו הנשים ערות, מחכות ומייחלות לשוב בעליהן. אמי ירדה למרכז העיר שם ריכזו את הגברים . באותה פעם אבי חזר. מאותה תקופה אני גם זוכר מריבות בין הוריי , כשאמי דוחקת באבי שיסתתר וינסה לא להיתפס. הוא חשש שאם יגלו אותו יירו בו מיד , לפיכך העדיף להישמע לפקודות ולהתייצב . באחת מההתפרצויות הכעס שלה אני זוכר אותה משליכה לעברו נעל."

בעת שהותנו במסתור באובודובקה גרנו בחדר שחלונו נשקף אל הרחוב הראשי. שעות ארוכות הייתי מתבונן בכביש . הייתה זו הדרך בה יצאו הגייסות הרומנים והגרמנים אל החזית. טנקים וחיילי רגלים , תותחים , משוריינים , אופנועים ואמבולנסים חלפו שם ללא הרף, יום וליל. פעם נכנסו לבית שני חיילים גרמנים במדים אפורים כחלחלים. הייתי משותק מפחד, אבל הם רק ביקשו חבל. אני זוכר שני גברים  צעירים , אולי הם היו אפילו נערים , שבאו במבוכה נוכח תגובתנו כי לא התכוונו לפגוע בנו."

"יום אחד הבחנתי בדבר מה מוזר . התנועה על הכביש נעה בכיוון ההפוך , חיילי רגלים , טנקים , תותחים , משוריינים ובעיקר אמבלונסים נעו בזרם בלתי פוסק כל היום וכל הלילה. לא הבנתי מה פשר השינוי בכיוון התנועה. דבר זה נמשך כשבעה ימים ואולי יותר , עד אשר לא היו עוד חיילים הצועדים רגלי. במשך שעות ארוכות דמם הכביש . ממרחק שמענו רעם תותחים , ואז לפתע , הופיעה קבוצת אופנועים ועליהם רכובים חיילים לבושים מדים אחרים. משהו השתנה לגמרי. היו אלה הגששים הסובייטים הראשונים שנכנסו לעירנו , ואנו שוחררנו."
הצטרפנו לחיילים הסובייטים ויצאנו בדרכנו חזרה הביתה. נסענו במשאיות . יהודים הגיחו מכל עבר , ממקומות המסתור ומן היערות.

כאשר נכנסתי לבית בו נולדתי רצתי תחילה אל ארון הצעצועים שלי. פתחתי אותו בהתרגשות ובתקווה, אולם מה שראיתי היה עגום מאד. הארון היה ריק כמעט לגמרי, נותרו בו רק כמה צעצועים שבורים מונחים על אחד המדפים.

עולם דמיוני של צעצועים

לא הייתה לי ילדות לשוב אליה . לא היה לי אבא שאותו אוכל לשאול שאלות. פיתחתי לי עולם דמיוני ועם ילדים בני גילי הגשמנו אותו במשחקים. התעתדנו להקים צבא ענק ולהמציא כלי נשק חדשים שבהם נלחם בהיטלר ונצא מנצחים. בדמיוני המצאתי "פרפטאום מובילה" , מנוע עשוי גלגלי שיניים מחוברים במעגל. גלגל יסובב גלגל והתנועה לא תיעצר לעולם.

עכשיו אני מבין שלא שבתי לילדות נורמלית או לחיים נורמליים לאחר שחזרתי מן המחנה. ייתכן שכל שאר ילדותי , ולמעשה כל חיי, מונעים היו על ידי הצורך להתמודד עם מה שעברתי בשנים הראשונות ההן של חיי.

הפחד היה נוכח שם כל הזמן

חוויה נוסםת מחלחלת , היתה תחושת האימה  הכמעט בלתי פוסקת. החיים במחנה היו תקופה של פחד צרוף. ידעתי בדיוק או כמעט בדיוק מה מתרחש במחנה הריכוז בטרנסניסטריה .שלוות הרוח שלי הייתה אמיתית , ויחד עם זאת היא גם הייתה העמדת פנים – מסווה חיצוני דקיק שכיסה על חיים פנימיים שטופי אימה. הפחד היה נוכח שם כל הזמן. היו רגעים שבהם ברור היה שדבר מה ממשמש ובה, שמשהו חדש יקרה. יכולתי לראות בעיני רוחי את החיילים הגרמנים אפורי המדים עם קסדותיהם חולפים בצעד גא. זכורות לי החגורות העבות , הקסדות הנוצצות המהודקות לראשיהם והרובים המשתלשלים מכתפיהם . החיילים האלו עמדו לעולל לנו דבר מה בכידונים המורכבים על קנה הרובה שלהם.

יכולתי להרגיש באימה המפלחת את גופי וכמעט משתקת אותי. מעצם המחשבה אני כמעט מרגיש בה עכשיו, היא מגיעה עד קצות אצבעותי ומלווה בתחושב משונה של קיהיון. בקושי אני מסוגל לזוז. זמזום טורד את אוזני. אני נמצא כמעט מחוץ לגופי. אני נתקף בחילה ומנסה להקיא. אולי התחלתי לצרוח כשגרוני התכווץ. הייתי אחוז אימה , פחדתי שהם באים. כשהייתי מתחיל לצרוח אמי הייתה מכה אותי על ישבני. כשחשתי בכאב הייתי מתחיל לבכות ומפסיק לנסות להקיא, והפחד החל לשכוך. אינני  זוכר את חווית הכאב ממכותיה , אבל הפחד המשתק המתפשט לאיטו ומציף את גופי מוכר לי מאד, עד עצם היום הזה.  לפעמים הוא מגיח יש מאין ואז אני עלול למצוא עצמי מוצף בו. הדבר נתרחש כמעט דרך קבע בלילה, בשנתי ומלווה כל חלום וכל סיוט, ושום רושם אחר לא יכול להגיע אלי ברגעים כאלה, ואף אינני מסוגל לנתק את עצמי בכוח ממצבי זה. אפילו ההיזכרות במקור ובראשית הפחד הזה אינה מועילה לשככו. הכול סביבי נראה שונה שעה שאני חווה אותו, או בשעה שאני נמצא במצב כזה ואז אין מרקם, אין צבע , אין עומק צליל, אין הנאה ואין  חיוניות.  בכל אחד מהזיכרונות והסיוטים אני מגלם בתוכי את כל ניצולי השואה.

תחושת הבדידות בתוך העולם הפנימי ממשיכה להתקיים גם במקרה הבא המתואר ע"י הפסיכיאטור ד"ר דורי לאוב.

סיפורו של נער קטן אחר

להבהרת חשיבותן של נוכחות העד ומסירת העדות והקושי הכרוך בהן , רצוני להביא את סיפורו של מי שהיה בעבר קצין בכיר בצה"ל כשפגשתי בו, ואשר אותו ראיינתי כאשר שהה באוניברסיטת יייל במסגרת שנת שבתון.
בהיותו בן חמש בערך הובל עם הוריו למחנה העבודה פלאשוב , בסביבות העיר קראקוב. נפוצה שמועה , שאכן התאמתה , לפיה עומדים לאסוף את כל הילדים ולהובילם להשמדה. ההורים החלו לתכנן דרכים להבריח את בנם מהמחנה כדי להציל את חייו . הם שוחחו על כך בלילות, כשהילד אמור היה לישון, אבל הדברים הגיעו לאוזניו. לילה אחד , כשדעתם של השומרים הוסחה, אכן הצליחו להבריח אותו אל מחוץ לשערים. אמו עטפה אותו ברדיד ונתנה לו תמונת פספורט של עצמה כסטודנטית. היא אמרה לו שכאשר ירגיש צורך יוכל לדבר אל התמונה. הוריו הבטיחו לו שיבואו להחזיר אותו הביתה לכשתסתיים המלחמה. עם הדברים הללו , ועם כתובת שאליה היה עליו להגיע , נשלח הילד לרחובות העיר קראקוב.

הכתובת הובילה אותו לבית זונות, שבהיותו מוסד שוליים , הסביר פנים לחסרי הבית. שם קיבלו אותו בזרועות פתוחות. במשך שנים נהג לדבר על בית הזונות כעל בית חולים, כשהצבע הלבן ממלא תפקיד מרכזי בזיכרונותיו, משום שהדבר הראשון שקיבל כשהגיע לשם היה כוס חלב לבן, ובדמיונו לא יכול היה המקום להיות אלא בית חולים שתפקידו לעזור. בשלב מסוים נעשה המחבוא מסוכן מדי והיה עליו לעזוב.

הוא תעה ברחובות , הצטרף לכנופיות של נערים אחרים, ואף מצא מקלט אצל משפחות גויים נדיבות לב שהכניסו אותו לבתיהן לפרקי זמן שונים. כל מעייניו היו נתונים למשימת ההישרדות מיום ליום, וברגעי הבדידות היה מוציא את תצלום אמו ומדבר אליה.

באחד מבתי הגויים בהם שהה ( כשהוא מצוייד במסמכים של ילד פולני שמת) נהגה המשפחה להתפלל יחדיו מדי ערב. כשכולם כרעו ברך והתפללו לדמות הצלוב , גברת הבית, שהבינה כי אולי הוא יהודי, הרשתה לו בטוב לבה להתפלל למי שירצה. הנער הצעיר נהג להוציא את תמונת אמו ולהתפלל אליה , באומרו "אמא הלוואי שהמלחמה הזאת תיגמר ואת תבואי ותחזירי אותי הביתה כמו שהבטחת", שכן , אמו הבטיחה שתבוא לקחת אותו אחרי המלחמה, והוא לא פקפק כלל בהבטחה.

על פי פרשנותו של הפסיכיאטור ד"ר דורי לאוב, באמצעות תמונת אמו יצר הנווד הצעיר את העד הראשון שלו, ויצירת העד היא שאפשרה לו לשרוד בשנים בהן חי ברחובות קראקוב. סיפור זה מדגים את תהליך ההישרדות באמצעות פעולה יצירתית של כינון ושימור עד פנימי , שמהווה תחליף להיעדר העד בחיים האמיתיים.

העד הפנימי המוקדם מילא בתורו תפקיד מכריע לא רק בהישרדותו הפיסית הממשית של הילד , אלא גם בעדות המאוחרת , הבוגרת , שמסר הילד הניצול לעצמו ולזולתו , הואיל וקיומו של עד פנימי עזר לו ליצור מאותם ימים נרטיב קוהרנטי ומאוחד . העדות בפני עצמו הפכה לסיפור האמת הנסתרת של חייו, שעימה עליו להתמודד ללא הרף כדי להישאר נאמן לעצמו.

ההבטחה שהופרה

 אולם , ידיעת האמת האמיתית של עצמו הייתה יכולה גם לגבות מחיר יקר מאוד , כפי שאנו נוכחים לדעת ממה שאירע לנער הנווד לאחר השחרור. בדרך נס הצליח למצוא את הוריו, אבל כאשר הם שבו והתאחדו לא היו עוד אותם אנשים שזכר:  שוב לא היו דומים כלל לתמונות שנצר במחשבתו זמן כה רב. אמו לא דמתה לדמות שבתמונה. הוריו חזרו ממחנות המוות סחופים ומזי רעב, בלבוש פסים ובשיניים רופפות. חזרתם לא השיבה את ביטחון הילדות האבוד שאליו התפלל הנער בלהט כה רב. הוברר לו שהוא מסוגל לפנות אליהם רק בתואר "אדון" ו"גברת", ולא לקרוא להם אמא ואבא.

כך מבין הפסיכיאטור ד"ר דורי לאוב את הסיפור הזה:  "כשהוא שב וזוכה באמו האמיתית , על כורחו אובד לו העד הפנימי שמצא בדמותה. אובדן זה של העד הפנימי , שאליו מוענו תפילותיו היומיות, גורם לנער להתפרק. הוא מתחיל לסבול מסיוט שיחזור ויפקוד אותו כל חייו. בחלומו הוא מוצא עצמו על סרט נע שמתקדם ללא רחם אל עבר מכבש מתכות. אין הוא יכול לעשות דבר כדי לעצור את הסרט הנע והוא ימשיך ויינשא עליו אל מותו, כשהמכונה תמחץ אותו  למוות , בכל פעם הוא מתעורר מהסיוט מבולבל לגמרי ומבועת עד עומק נשמתו. אבד לו העד הפנימי המחיה שאותו מצא בדמות אמו, וכך , לאחר המלחמה, הוא הופך למרבה הפרדוקס ל"ילד קורבן" ללא נוכחתו המחזיקה ( holding)  של העד. רבים ממעשיו בהמשך , כאשר כבר גדל והפך לאיש , אינם אלא ניסיונות נואשים להשתיק את הקורבן, את הילד הנטוש שבתוכו . כקצין בכיר בצה"ל הוא התפרסם במעשי גבורה חוזרים ונשנים , בהם סיכן את חייו כדי להציל חיילים פצועים תחת אש. אולם מאוחר יותר, כשדיבר על מעשי גבורה אלו, עתיד היה לציין שבעיניו לא הייתה זו כלל גבורה. פעולות אלה היו חלק מתחושה שכל רע לא יאונה לו, והוא היה בטוח שיוכל לצעוד תחת מטר כדורים מבלי שייפגע. "
להבנתו של הפסיכיאטור ד"ר דורי לאוב , ביטחון זה הוא חלק ממבנה פסיכולוגי , שבגינו התרכזו כל חייו בהכחשת הילד הקורבן שבתוכו . אדרבה , הוא הופך לגיבור דיו לעצמו ובלתי פגיע. ומאחר שלא יכול היה להתייצב מול הזוועות שידע ללא עד , מצא את עצמו במילכוד: הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לחוות את הזוועות , וגם לא להיחלץ מעמדת הילד הקורבן , אלא באמצעות ניסיון בלתי פוסק להכחישן.

שנים רבות אחר כך פגש בו הפסיכיאטור ד"ר דורי לאוב במקרה והזמין אותו לתרום את עדותו לארכיב שבאוניברסיטת ייל. בקשתו של ד"ר דורי לאוב יצרה בו משבר. בתחילה סירב אך בהמשך התפתח בו מאבק עם עצמו :

" תגובתי הראשונה הייתה לא באל"ף רבתי . אשתי אמרה "למה שלא תחשוב על זה" .. ממה אתה מפחד ? " אמרתי , אני פוחד שהכול יחזור , הסיוטים שלי וכן הלאה" . היא אמרה , "אתה חי עם הדבר הזה כבר שלושים וחמש שנה מאז המלחמה , ועדיין אתה מפחד. אף פעם לא דיברת על זה. אולי תנסה את הדרך האחרת? " דיברנו על כך הרבה: התחלתי להבין את ההגיון. באותו לילה נרדמנו רק לפנות בוקר כי דיברנו אל תוך הלילה . בליל המחרת שוב חזרו הסיוטים, אבל הפעם היה הבדל. שוב חלמתי על הסרט הנע , שוב על המכבש , שוב הרגשת אין אונים וחרדה איומה. אבל בפעם הראשונה בחיי עצרתי את הסרט הנע. התעוררתי , עדיין בתחושת חרדה , אבל החרדה הפכה לתחושה נפלאה של הגשמה וסיפוק. קמתי , בפעם הראשונה לא הייתי מבולבל. ידעתי מה קרה . אני משוכנע שזה קשור לכך שהחלטתי להיפתח."

מרגע שהקשר עם המאזין כונן מחדש בנפשו , מרגע ששוב לא שרוי בבדידות אין אונים ללא עד . הוא מסוגל לעצור את מכונת המוות שבחלומו מבלי שייאלץ להתעורר . אגב כך הוא נותן ביטוי לעובדה שלראשונה בחייו הוא מסוגל גם לחוות רגש של פחד.

מקור וקרדיט :
דורי לאוב , "זיכרונות ילדות – מרגליות זוהרות בים של אימה", בתוך : זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין ( עורכות) , ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני,הוצאת הקבוץ המאוחד,2007 , ע"ע 25-46 . 

עד כמה היו ילדים בשואה מסוגלים להבין מצבים הכרוכים בסכנה ממשית?






הפסיכיאטור ד"ר דורי לאוב כותב במאמרו על שיחה שקיים עם הפסיכואנליטיקנית מריון פריצ'רד מוורמונט. הדבר היה בראשית שנות ה-90 , במפגש של קבוצת "ילדים ומלחמה" שנערך בבוסטון בו השתתפו שניהם.  "בהפסקת צהריים שאלתי את מריון עד כמה מסוגלים ילדים להבין מצבים הכרוכים בסכנה ממשית. "

ד"ר מריון פריצ'רד היא הולנדית שהייתה שותפה למתנגדי המשטר הנאצי המלחמת העולם השנייה. היא עזרה להחביא משפחה יהודית עם ילדים ולהגן עליהם מפני גירוש. באחד הימים , אולי עקב הלשנה , פשטו הגסטאפו והמשטרה ההולנדית על הדירה בכפר . המשפחה היהודית הספיקה להגיע למחבוא ולא התגלתה. קבוצת החיפוש הגרמנית עזבה. כולם יצאו מהמחבוא מתוך מחשבה שהסכנה חלפה. שוטר הולנדי שהיה בין המחפשים והיטיב להבין את המצב , חזר וגילה את המסתתרים היהודים. באותו רגע קיבלה פריצ'רד החלטה קשה . היה בידה אקדח מוסתר והיא הרגה את השוטר ההולנדי והצליחה להיפטר מהגופה.

"כששאלתי אותה את שאלתי , השיבה לי הסיפור . זה היה בתקופה שבה חיה המשפחה היהודית במסתור ואחד הילדים יצא החוצה לשחק . גרמני במדים פנה לילד והחל חוקר אותו. פריצ'רד שמעה את השיחה." איפוא אבא שלך" שאל הגרמני והילד הפסיק את משחקו, הביט בו בתרעומת ואמר :

"איך אתה שואל אותי דבר כזה? לפני חודש באו אלינו הביתה אנשים במדים , כמוך , ולקחו אותו . מאז  לא שמענו ממנו" . אחרי שאמר את הדברים הללו חזר הילד , שהיה כבן ארבע למשחקו. הגרמני הלך.

איש לא הסביר לילד את המצב ולא הכין אותו למקרה כזה, איכשהו הוא הצליח לתפוש את מצבו בתבונה שמעבר לשנותיו וידע כיצד לנהוג , להטעות את הגרמני ולספק לו כיוון חקירה מוטעה. הוא המציא סיפור על אב שנלקח בידי הגסטפו, כדי שהגרמני יחדל לשאול שאלות ואפילו לא ייכנס לבית פנימה.

הוא שיחק לפני חילופי הדברים הללו והמשיך לשחק גם אחריהם. הוא חזר להיות ילד לאחר שהגיב בצורה בוגרת ביותר במצב של סכנה קיצונית. יש כאן קפיצה להבנת מציאות בוגרת מכפי שנותיו, עם רבדים של משחק וסיפור דמיוני המתאים לגילו , כל זה אצל ילד בן 4 בתקופת השואה. 

בגרות קוגנטיבית ורגשית אכן הייתה מנת חלקם של ילדים רבים בשואה כאשר מבחינתם הם נוטלים חלק בהרפתקאה , משחק והפנטזיה הנלווית אליהם בגין פלישה של מציאות קשה.
מבחינה פסיכולוגית , התוצאה בשנות ההתבגרות עשוייה להיות הישגים אדירים, אך גם תחושות של סיוטי לילה.

מקור וקרדיט :

דורי לאוב , "זיכרונות ילדות – מרגליות זוהרות בים של אימה", בתוך : זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין ( עורכות) , ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני,הוצאת הקיבוץ המאוחד,2007 , ע"ע 25-46 .


פרופסור רוברט קרל, "היצירה מהצל : מסע חייהם של ילדים ניצולי שואה"





 המאמר , היצירה מהצל : מסע חייהם של ילדים ניצולי שואה , נכתב בידי פרופסור רוברט קרל (  Krell) , פסיכיאטור  ששרד את השואה בהולנד, ועובד כיום בוונקובר שבקנדה, במאמר מובאים זיכרונות אישיים מהעת בה היה ילד אשר הוסתר אצל משפחה נוצרית. פרופסור קרל ניהל במשך שנים ארוכות את המחלקה הפסיכיאטרית של הילד והמשפחה באוניברסיטת קולומביה הבריטית. החלק הראשון של מאמרו מתמקד בנסיבות ההישרדות ובהשפעה הבלתי נמנעת של הישרדות בגיל הרך. בחלק השני של חיבורו , דן פרופסור קרל בעניינים המחלחלים וחודרים לחייו הבוגרים  של הילד הניצול כגון : הישרדות, זיכרון , זעות וזעם.
במאמר מובאים ממצאים חדשים , שלכאורה  מכילים בתוכם סתירה, כיוון שעולה מהם שילדים ניצולים רבים הצליחו בחייהם בהשוואה לקבוצות של בני גילם שלא חוו את השואה. יחד עם זאת , אצל כל אחד מהם באופן אישי נשארו מאגרים לא מבוטלים, ולעתים משתקים של כאב ועצב, אותם ניתן לייחס לחוויות השואה המוקדמות שלהם.

זיכרון חתום (memory (Encapsulated

כלל לא מפתיע שעולמו של ילד ניצול שואה הוא מורכב וייחודי ביותר , שכן , השואה עצמה הייתה אירוע ייחודי בהיסטוריה האנושית המודרנית, של מתקפה רצחנית במימדים המוניים על עם שלם שנגזר עליו דין מוות. גם הילדים היהודיים , שרבים מהם לא היו מודעים כלל ליהודותם , היו נדונים למוות.  אלו ששרדו ונמלטו מההרג סובלים עד היום מאיום ההשמדה הקיומי. גארווד (Gerwood)  מתאר סדרת תחושות ורגשות מעברו האישי כילד שנולד בגטו בפולין, ולאחר מכן נשלח עם הוריו ועם אח בוגר לברגן בלזן. בביקור שערך בברגן בלזן ב1990  נתקף ב"תחושות עזות שלא אוכל לתארן אלא כבלהה".  החוויה שיכפלה "זיכרון סומטי ומתאים לגיל ההרגשה שהייתה לי כילד חלש ומורעב בבלזן".  גארווד משער שנוכחותם של פחד איום וחרדה מפני ההשמדה נשארו בו בגדר זיכרון חתום (memory (Encapsulated. ואכן , למראה  הצילומים מברגן בלזן , שקודם לכן לא השפיעו עליו , הגיב עתה ב"רעד בלתי נשלט והתחושות האיומות חזרו". הוא מצביע , אפוא , על קיומו של זיכרון לא מודע של ייסורים ראשוניים (Primary agony) המתחזק או נחלש על פי עוצמת האיום הנתפש ובלתי פוסק בשנתיים ומחצה הראשונות לחייו : איום ההשמדה.

הסיבוכים המוכרים והברורים יותר קשורים לטראומות בראשית החיים, כפי שניתן לראותם אצל כל הפעוטות והילדים הסובלים מתת תזונה, נטישה ופרידה, כלומר טראומה פיסית פסיכולוגית. בשואה סבלו ילדים יהודיים מכל אלה בזו אחר זה בו זמנית. לא היה להם זמן להתאושש בין מהלומה  למהלומה. ידוע כי לשלוש שנות החיים הראשונות חשיבות מכרעת בקביעת ההתפתחות המוצלחת ועובדה זו אף זכתה לאישוש במחקר.

ההיעלמות הבלתי פוסקת של דמויות מטפלות אוהבות בטרזינשטאט

בין הגורמים החשובים אשר משפיעים על התפתחותו המוצלחת של הילד נמנים ,כפי שנמצא במחקר, בריאותה ונסיבות חייה של האם ההרה, מזגו של הילד ( טמפרמנט), שנקבע במידה רבה על פי גורמים גנטיים, אך תלוי גם בהתאמה לציפיות ההורים, בהתקשרות ילד-אם והצורך של הילד להיות נתון לטיפולו המתמיד של אדם אוהב אחד לפחות. די אם נציב ולו את הגורם האחרון- מודל של קביעות בטיפול,  מול ההיעלמות הבלתי פוסקת של דמויות מטפלות אוהבות בטרזינשטאט , שם כל גירוש וגירוש גזל מהילדים את ה"אמהות" שאליהן נקשרו, קשר שכמעט תמיד הסתיים בפרידה . עיר המצב טרזינשטאט רוקנה מ3,000 תושביה והפכה להיות למחנה ריכוז נאצי ובו 74,000 אלף יהודים. בסך הכול עברו בטריזנשטאט 150,000 בני אדם בדרכם למחנות המוות , בהם 15 אלף ילדים. המבוגרים ניסו לטפל בהם באגף ל"ילדים חסרי אם" אולם לבסוף גם הם נעלמו. בסוף המלחמה נשארו בטרזינשטאט  כ-100 ילדים , ו12  מתוכם נשלחו ללינגפילד שבאנגליה , לתקופת התאוששות.

קשר רגשי וסוליריות בין ילדים ניצולי שואה

אנה פרויד וסופי דן תיארו שישה מן הילדים הללו אשר הגיעו לטרזינשטאט , והם בני 6-12 , ושהו באגף תחת פיקוחן של כמה "אימהות". לאחר השחרור הם צורפו לקבוצה של כ-300 ילדים ומתבגרים . בקבוצה זאת, "רצונם היחיד היה להישאר יחד והם נבהלו כאשר הפרידו ביניהם, ולו גם לרגעים אחדים" . החוקרות אפיינו את הילדים כבעלי "רגישות יתר, אי שקט, תוקפניים וקשים לטיפול ",  ואף על פי כן פיתחו הילדים עמדות חברתיות הולמות על בסיס הרגשות שרחשו זה לזה.  היה זה קשר רגשי שניכרו בו " חמימות וספונטניות באופן שאינו קיים כלל בקשרים רגילים בין ילדים צעירים בגיל זה" . העמדות החברתיות החיוביות של ילדים אלו התפתחו בזכות הסולידריות שנוצרה בין ילדי הקבוצה שנותרו ביחד כל הזמן.

 הישרדות

דבורק  (Dwork ) העריכה כי כ-11% מילדי יהדות אירופה ניצלו ממוות, כלומר , אחד מכל עשרה הצליח לשרוד.  בסיכומו של דבר, קשה יהיה למצוא יותר מ50,000 אלף ילדים ניצולים, נתון שקרוב יותר לשיעור הישרדות של 3%-4% מתוך הילדים שהיו נתונים תחת השלטון הנאצי בפולין ,הולנד , אוקראינה ורוסיה. ההישרדות הייתה , איפוא, כמעט בלתי אפשרית.

חוש מפותח ביותר לזיהוי אנשים שניתן לתת בהם אמון.

קשה למצוא הסבר להישרדות וניסיון כזה עלול , אפוא , ללקות בפשטנות יתר. בל נשכח שמרבית הסיכויים היו גם שגם ילדים עמידים (resilient) ורבי תושייה במיוחד לא ישרדו. די היה בהחלטה שגויה אחת, גם אם אותו ילד הכריע נכון ב-100 החלטות אינטואיטיבית  קודמות, כדי להיגזר לדין מוות.  רוב הילדים שניצלו מייחסים , אפוא, את השרדותם למזל מדהים. כל ילד , בין אם שהה במחנות או במנזרים , נזקק למידה של עזרה מצד המבוגרים ונאלץ לסמוך על זרים. על פי מחקרם של סודפלד ( Suedfeld) ועמיתיו , שערכו 30 ראיונות  אוטוביוגרפיים עם ניצולי שואה, יש ראיות מסוימות לכך שבזיכרונות ההתמודדות בולטת הזדקקותם של  הילדים הניצולים להתנהגות המכוונת לפתרון בעיות. באופן זמני הם חיפשו פחות תמיכה חברתית, כנראה משום שהבינו שהם לבד.  ילדים שחיו במחבוא היו צריכים להקפיד במיוחד על שליטה עצמית כדי לשרוד, והיה עליהם להסתגל למצבים שונים ולמבוגרים שונים אצלם מצאו מקלט.
התכונה היחידה שעשויה הייתה לעזור להם להחליט אל מי לפנות בבקשת עזרה , הייתה אולי חוש מפותח ביותר לזיהוי אנשים שניתן לתת בהם אמון. ואלנט (  Valnet) מציין כי "ילדים ניצולים המשיכו להסדיר את המבנה הנפשי שלהם על פי דרישות הסביבה", כלומר , מיומנות הישרדות שהמשיכה ללוות אותם גם בשנים שלאחר המלחמה.

הואיל וילדים כה מעטים הצליחו להינצל , אין לנו כל אפשרות להכיר את המגוון העצום של טכניקות הישרדות אותן אימצו לעצמם הילדים. מקורות המידע היחידים שלנו על טכניקות הישרדות הם של אותם ילדים ניצולים, מועטים יחסית, שיכלים לשחזר ולספר לנו על תהליכי קבלת ההחלטות שהם עצמם נקטו בהן.

 "אני (פרופסור רוברט קרל (Krell) ,  הייתי אחד מאותם הילדים שגורלם שפר עליהם וניצלו. משפחה הולנדית נוצרית קיבלה אותי לביתה. בטחוני וביטחונם היה תלוי בשיתוף הפעולה ובשתיקת כל בני משפחתם  המורחבת, שרבים מהם ביקרו בבית וראו אותי.  השתיקה נדרשה גם מן השכנים ומחברותיה של אחותי החדשה, שידעו גם הם על דבר קיומי. בתקופה זו נלקחתי פעם אחת לבקר את אמי במקום מסתורה. באותו יום התדפקו על דלתה אנשי  הס"ס והיא הצליחה להרחיקם באמצעות מסמכים מזהים מזויפים ש"הוכיחו" כי היא שוויצרית. נורה , אחותי , האומנת הנוצרייה ואני , היינו במרחק דלת אחת מגילוי, הייתי אז בן שלוש. "
 האם היה ביכולתי לתרום במשהו להסתרתי ? נדמה לי שלא יותר ולא פחות מכפי שהצליחו כל שאר הילדים הצעירים להבין ולעשות. באופן כלשהו הבינו הילדים שקיימת סכנה חמורה. הכרה זו גרמה להם לשתף פעולה, לא להיות תובעניים ולא להתלונן. מגיל רך ידעו לא להתלונן על מחלה, אלא אם כן  הייתה חמורה במיוחד , שכן אי אפשר היה לקרוא לרופא. הם גם לא בכו כמו ילדים נורמליים . חלקם לא בכו כמעט מאז , או רק בדל"ת אמות.

השתקת זיכרונות הילדים

אחרי המלחמה, נהגו המטפלים לשכנע את הילדים בעלי הזיכרונות המשמעותיים להרפות מהם. ילדים שרצו לדבר הושתקו. בעולם המתאושש מהמלחמה נועדה ההשתקה לסייע לילדים לפנות אל עבר העתיד ולשכוח את העבר. חלק מהמבוגרים התקשו ללא ספק להתמודד עם זיכרונותיהם של הילדים, ולעתים ניסו לשכנע אותם שאלה זיכרונות מפוקפקים, לא מדויקים או מסולפים.

זהות

שאלת הזהות קשורה באופן הדוק לזיכרון ולהיעדרו. מהילדים הצעירים ביותר , אלה שלא היה להם זיכרון של חיים במשפחה יהודית ואווירה דתית, נשללו עוגנים שבאמצעותם אפשר היה להיאחז בגרעין של מסורת. גם במקרים שבהם רכשו את ראשיתו של זיכרון מהעבר, הוא כובה במהירות בידי מבוגרים שוחרי טוב שלימדו את הילדים לא לדבר על כך לעולם, שמא יתגלו. השמירה על זהות יהודית התקשרה לגביהם עם מוות, ואילו אימוץ הזהות היהודית צפן בחובו את הסיכוי לחיים.  ילדים יהודיים שהסתתרו במנזרים או חיו בבתי נוצרים למדו עד מהרה להסתיר את תודעתם היהודית, במקרה שהיו מבוגרים דיים כדי להיות בעלי תודעה כזאת.   נראה ,אפוא, כאשר היה איום של סכנת מוות , ילדים לומדים מהר.  בשעה שברגיל הורים מקדישים זמן רב כדי ללמד את ילדיהם לדבר אמת, הרי שאת הילדים היהודים בשואה לימדו לשקר- אודות מוצאם, שמם ומשפחתם. עם הזמן הפכו השקרים לאמת שקשה היה להתירה ולהשתחרר מכבליה.
רות קרן-סגל נולדה ב1937 להורים משכילים, בשאבלי שבליטא. היא הייתה  בת חמש כשהגייסות הגרמנים הגיעו לעיר. היא זוכרת כיצד נגנב רכושם. איך הם  נדחסו לגטו, וכיצד גיל שבע הוטלה עליה האחריות על אחותה , שהייתה אז בת ארבע. רות  הייתה עדה למעשי אונס ולתליות פומביות. בקינדר-אקציה הועלה שתי האחיות על משאית. בדרך נס הציל ידיד המשפחה את רות . הוריה הסתירו אותה אצל משפחה ליטאית , ולאחר ששהתה בביתם כשנה הפכה לקתולית אדוקה. הוריה ניצלו ולאחר המלחמה הרשו לה ברוב חוכמתם,  להמשיך להשתתף במיסה הקתולית במשך שנה, בעודם מקרבים אותה בהדרגה ליהדות . כאשר התאשפזה רות לצורכי ניתוח והיא בשנות ה-60 המוקדמות לחייה, לקחה אתה מחרוזת תפילה נוצרית ומזוזה. כדבריה, " כשאני בסכנה , אני מבטיחה את עצמי מכל הכיוונים". 

אבל מה הוא גורלם של אותם ילדים יהודיים שהוריהם לא חזרו ? הקושי שלהם היה גדול עוד יותר . אלה שגילו את זהותם היהודית לאחר שהמשיכו לחיות כנוצרים גם לאחר המלחמה, נתקלו בבעיות זהות. חלקם מספרים שנמשכו הן לכנסייה והן לבית הכנסת. אחרים הקפידו להתרחק משניהם. רבים מהם נישאו לגויים, וגם אם הנישואים והמשפחות שהקימו סיפקו לניצולים אלה קשרים מלאי אהבה, הרי שבשנים מאוחרות יותר הם הביעו חרטה מסוימת על שלא ניסו לחיות כיהודים.  ילד יהודי ניצול שהצטרף בבגרותו לקהילה היהודית ולמד את התפילות העבריות , במיוחד כדי שיוכל לומר "קדיש" על משפחתו שנרצחה, אומר שחבל שלא עשה זאת כשילדיו עוד היו צעירים דיים להישאר יהודים. זוהי חרטה שלאחר מעשה. למעטים בלבד היו אבני הבניין הדרושות לביסוסה של זהות יהודית וראיית הנולד בדבר הצורך להשיב לעצמם קיום וזהות יהודיים.

במקרה שלי , לו היו הנאצים תופסים את הוריי או ממיתים אותם כתוצאה מהלשנה, כי אז עומדות היו בפני שתי אפשרויות בלבד. האחת – להילקח לא"י , כפי שנלקחו לכאן יתומים יהודיים הולנדים כה רבים, והאחרת, הסבירה יותר , להישאר עם משפחתי הנוצרית. רצה הגורל שהוריי אכן חזרו , אבל שוב לא היו יהודים אדוקים בדתם כמו חפני המלחמה. אחת התוצאות לכך הייתה שהוכנסתי לבית  הספר הטוב היחיד בסביבה, שהיו בו גן חובה קתולי שחיזק את תחושת הנצרות שלי, עד שהתחלתי לקבל שיעורי עברית לאחר שעות הלימודים. בן דוד של אמי, ששב ממקלטו בשוויץ , הציג אותי בפני הניצולים המעטים שפקדו את בית הכנסת המקומי, אשר אהבו לשמוע אותי טוען , שבעצם אני קתולי. הייתה זו בדיחה על חשבוני, ילד יהודי שאינו יודע מה הוא ומי הוא. העובדה שאבי סירב מאותו יום ואילך לפתוח מחזור תפילות יהודי בלבלה אותי ביתר שאת בחיפוש אחר זהותי, במיוחד מפני שסירובו להתפלל לא הפריע לו להשתייך לקהילה ואף לפקוד לפרקים את בית הכנסת.

 זהותם של ילדים  יהודיים שהועברו מאירופה לא"י לאחר המלחמה

התחברה ליהדות ביתר קלות. גם אם נשאו עימם זיכרונות עבר בעלי משמעות, שכן בישראל היו מוקפים בחיים היהודיים, במסורת ובחגים, והצפתם בסביבה שכזו אפשרה להם לטשטש את העבר ולהצטרף לתהליך הפיכתם לילדים ישראליים רגילים.

 לא לכל הסיפורים הללו יש סוף טוב , רבים מהדיווחים על ילדים שקליטתם בארץ הייתה קשה ביותר וילדותם הייתה רחוקה מלהיות "נורמלית". ייתכן  שכלפי חוץ נראה היה שהם מסתגלים, אבל הנורמליזציה שקיבלה ביטוי באימוצה של דמות הצבר ובשלילת דמותו של היהודי הגלותי , הושגה תכופות במחיר פסיכולוגי כבד – שלילת העבר.

גם הילדים הניצולים בישראל לא השתחררו מעברם, והם אף שמרו על דברי זיכרונות. אפשר שילדים אלה זכו לתשומת לב מועטה עוד יותר מאלה שנותרו בתפוצות , ובדרך כלל לא התייחסו ברצינות נאותה לבעיותיהם, שכן על פי רוב הם לא נחשבו ל"ניצולים אמיתיים" . תפקיד זה נשמר בראש ובראשונה למבוגרים ניצולי מחנות הריכוז.  יהיה אשר יהיה  מנגנון ההסתגלות אשר שימש אותם, פעם בהם רגש עז של זעם עמוק על אשר עוללו להם, ורק לעתים הוא דעך אצל הילדים הניצולים, בין אם היו צעירים או מבוגרים יותר , בין אם עלו לישראל , עקרו לצפון אמריקה או לאוסטרליה, ובין אם זכו לסיוע או נתקלו בהתעלמות.

זעם

לא ניתן היה לבטא את הכעס שהציף את הקורבנות חסרי הישע הצעירים , שהיו עדים למעשי הזוועה שנעשו בבני משפחותיהם. המעטים שהצליחו לשרוד, שרדו  בין השאר בזכות יכולתם לדחוק ממחשבותיהם את שאיפת הנקם והגמול, שכן כמעט כל מי שגילה התנגדות פיסית נרצח מייד. בדרך כלל מדובר היה בידיים ריקות מול קני הרובים.

באשר לצעירים מבין הילדים הניצולים , אלה שטרם מלאו להם שבע, לא זו בלבד שחוו את הרדיפה חסרת הרחמים של האויב , אלא נאסר עליהם גם לבכות או למחות. כתיאורה של נחמה טק: "היינו צריכים לשתוק ולא לדבר על העבר, ההווה והעתיד שלנו. לעתים קרובות היה עלינו לשמוע הערות אנטישמיות . גם אם זה הכאיב לנו מאד , אסור  היה לנו למחות. השתיקה נטבעה עמוק בדמם של הילדים שהוחבאו".

הצירוף של חסך חמור ומוקדם , חווית האובדן החוזר ונשנה והיותם עדים לזוועות שאין הדעת תופשת אותן , די בהם כדי לטבוע תחושה עמוקה של זעם. אצל ילדים מבוגרים במקצת קיבל הזעם את ביטויו מיד לאחר השחרור. ילדי בוכנוולד, ששוכנו תחילה באקראי בצרפת , התפרצו באורגיה של הרס והציתו אש באולמות השינה. אחר התנפלו על האחראים עליהם, ולבסוף  אלה על אלה, אבל לא על אלה שהציתו את הדלקה.

האם ייתכן שזעם , שנחרת כה מוקדם וכה עמוק בנפשותיהם של ילדים פגיעים , ייעלם עם חלוף הזמן? הסבירות לכך נמוכה. אם טראומה בודדה בילדת יכולה להמשיך ולהוות גורם השפעה רב עוצמה בהמשך החיים , כי אז לבטח טראומות מרובות וסדרתיות ממשיכות לייצר ייצוגים נפשיים פעילים. הזעם נמשך לא ככעס כרוני מהסוג המוכר לנו היטב , אלא כפגיעה מתפרצת וכואבת שמתקיימת כמבנה יסוד, אשר התפתח בתגובה על פשעי הנאצים.
הזעם כה גדול עד שתגובה עליו יכולה להתהוות רק מתוך שתיקה או בפנטזיה, ולכל היותר בבחינת צעקה אילמת.

כילד ניצול לאחר המלחמה, העסיקו אותי מדי יום פנטזיות של נקמה. במשך שנים חשבתי שמלחמת עולם שלישית היא התשובה לכך, בהנחה שמלחמה בין ארצות הברית ורוסיה תשמיד את גרמניה ואת פולין , שתשמשנה , מן הסתם , שדה קרב לשתי המעצמות הגרעיניות הגדולות. עולם הפנטסיה הנקמנית הפנימי שלי נרגע במקצת כאר שקעתי בעיסוקים שונים : לימודים , נגינה בפסנתר וקריאה אין סופית.
הזוועות הן כה איומות והזעם על ההשמדה כה מפלצתי עד שהניצולים מנסים למצוא מרפא באמצעות יצירה , כגון כתיבה ואמנות פלסטית , או על ידי הפיכה למנהיגים בקהילתם. זכר השואה ולימוד השואה גם כן משרתים מטרה דומה , כמו גם מתן עדות על השואה.

 סיכום
מדיווחים מחקריים עולה שהילדים הניצולים מצליחים על פי רוב בחברה, בנישואין ובחייהם המקצועיים. יהודית המנדינגר , עובדת סוציאלית , פיקחה על מעון באקואי שבצרפת בו שוכנו קרוב ל-100 ילדים ניצולים  מבוכנוולד , ועקבה אחר אחדים מהם במשך שנים רבות . ב1982 היא חזרה וראיינה 14 מתוכם, שמונה בישראל ושישה בצרפת, ומצאה שכמעט כולם נשואים ועובדים. רק אחד מן הניצולים היה גרוש. הילדים בבגרותם הראו את יכולתם להמשיך ולנהל באופן תקין את חיי היום יום שלהם.

מחקרו של שלום רובינזון ועמיתיו התבסס על ראיונות עם 103 נבדקים , מבוגרים שהיו בילדותם ניצולי שואה. החוקרים מצאו כי הנחקרים מתפקדים היטב. יותר מ80 אחוז דיווחו על חיי משפחה חמים , ויותר מ-90 אחוז דיווחו על הסתגלות  טובה לחיים בישראל.  אולם , 40%  מהניצולים שהשתתפו במחקר דיווחו  גם על נדודי שינה, סיוטים , חרדה כרונית , אי יציבות רגשית , דיכאון ותסמינים אחרים .

משמעות חדשה למושג העמידות

אף על פי כן , רמת ההסתגלות בהמשך החיים נראית מרשימה בהחלט בהשוואה להסתכלות הראשונית מיד לאחר המלחמה , בה נמצאו ילדים שאי אפשר היה להתמודד איתם עד כדי כך שהמטפלים סברו כי הם פסיכוטיים או עבריינים חסרי תקנה.
הילדים ניצולי השואה העניקו משמעות חדשה למושג העמידות – במאמציהם לחיות חיים מוצלחים ללא אבני הבניין שנחשבות , על פי רוב , תנאי מוקדם הכרחי. הם הצליחו בכך , ככל הנראה , באמצעות העלאת זיכרונות משמעותיים מחד גיסא, ובאמצעות הדחקה מוצלחת והמרת הזעם בצורות שונות של קונסטרוקטיבית כגון מאבק בגזענות ו/או באנטישמיות, בניין קהילה, ועוד פעולות מנהיגותיות .

426 הילדים שהובאו מבוכנוולד לאקואי שבצרפת לשם החלמה ושיקום , מהווים דוגמא לכך. מקרב קבוצה זו יצאו רופאים , מדעני גרעין , רבנים , סופרים ואנשי עסקים. אף אחד מהם לא הפך לרוצח. רובם הצליחו באופן כלשהו "למדר" את טראומות העבר וללמוד לחיות בהווה.  ניתן לומר שהם חיו חיים מסודרים והישגיים במקביל לעולם הא-נורמלי של כאוס ופחד מתמשך.

 מקור וקרדיט :
רוברט קרל , "היצירה מהצל : מסע חייהם של ילדים ניצולי שואה", בתוך: זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין ( עורכות). ילדות בצל השואה : ילדים – ניצולים ודור שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007.


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....