ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 26 בנובמבר 2017

יהודית יגרמן – ילדה בת 11 בגטו טרזין ובאושוויץ



 "נולדתי בצ'כיה בעיר קרלסברג, ושם הייתה לאבא שלי מסעדה כשרה מאוד יפה עם אוכל טעים מאוד, ובאו אנשים מאוד מכובדים לאכול אצלנו, כי זאת עיר נופש ושם מרפאים כל מיני מחלות עם מים שבאים מהאדמה, וכל שנה היו לנו אותם אורחים. היינו בבית שלוש בנות: אסתר, שמבוגרת ממני ב-14 שנה, ורות - שמבוגרת ממני בשנה. אני הייתי הקטנה ואהבתי מאוד בובות: היו לי 30 בובות. הייתה לי ילדות מאוד נחמדה עם המון בובות שאהבתי.
בפראג תפסה אותנו המלחמה. הגרמנים נכנסו ב-1939 לפראג, החיילים שלהם עם הטנקים, עם הדגלים והשירים שלהם, שכל שיר שלהם היה נגד יהודים. אני זוכרת שיר אחד, כמה מילים: "מתי שדם יהודי ישפריץ מהסכינים שלנו, העולם יהפוך להיות יותר טוב". זה רק כמה מילים של שיר אחד. מאות שירים הם שרו – וכולם נגד יהודים. היה קטסטרופה. העיר הייתה מלאת דגלים עם צלבי קרס, וכבר ליהודים אסור היה ללכת לבית ספר. בשמונה היינו חייבים להיות בבית, וכל יהודי קיבל את הטלאי הצהוב. בפנים היה כתוב 'יודה' כדי להשפיל אותנו, לבייש אותנו. זה היה צריך להיות טוב-טוב תפור מסביב, ומי שלא הלך עם הטלאי הזה היו מרביצים לו. הנאצים הלכו עם מגפיים, ובשפיץ במגף היה ברזל, ועם זה בעטו ביהודים ברחובות של פראג. על פי רוב הם היו מבוגרים, ולא כל יהודי מבוגר קם מהמכות האלה. ברחובות של פראג אף אחד לא בא לעזרתו.
היו שמועות ששולחים את היהודים לגטו, לגטו טרזנשטט. בצ'כית זה נקרא טרזין. וככה באו לקחת את היהודים עם משאיות, אנשי SS באו לקחת את היהודים מהבתים במשאיות והכניסו אותנו למסה-פלאס, זה היה פעם בניין של תערוכות. שם היה עכשיו מרכז מפגש של יהודים מפראג. זה היה באוגוסט או ספטמבר 1942 והיה חם מאוד. אני הייתי הכי קטנה, הייתי בת 11, והיינו צריכים לעמוד בעמידת דום בחום הגדול, ואני יום אחד התעלפתי. לא יכולתי לסבול את השמש על הראש שלי. התעוררתי עם הקנה של איש SS על הבטן שלי, והוא מעיר אותי ואומר: "את רוצה להיות פה מפונקת?" הוא צועק עליי, ואני מתעוררת מזה וקופצת ואומרת: "לא! אני לא רוצה להיות מפונקת!" והוא אומר לי: "אז תקומי ותלמדי לעמוד כמו כל המבוגרים", "כן, אני אלמד," אני אומרת, "אני אלמד". ולמדתי כל יום לעמוד ארבע שעות בעמידת דום.
אחרי שבוע לקחו אותנו לתחנת רכבת והכניסו אותנו לקרונות, מאה איש בקרון בעמידה, וסגרו אותנו מהחוץ עם סגר מברזל, והתחלנו לנסוע והגענו אחרי הרבה שעות של נסיעה לגטו טרזנשטט. שם נפתחה הדלת של הקרון, לקחו את הגברים לצד אחד, את הנשים לצד שני ואת הילדים – אחותי רות ואחרים – לקחו אותנו לבית ילדים. שם הייתי מאוד עצובה ובכיתי נורא כל הזמן, בכיתי כי זה היה מקום אפור מאוד והייתי אומללה שאין לי פה את אימא. אבל עשיתי לי תכנית לצאת משם ולחפש אחרי אימא, ויכולתי לעשות אותה כי ההנהלה בגטו הייתה יהודית. פה בטרזנשטט עוד לא הרביצו לנו מכות, היינו פה עוד בני אדם.
וכך יצאתי יום אחד מבית הילדים לחפש אחרי אימא, ופוגשת אותי אישה מבוגרת ושואלת אותי "למה את בוכה, לאן את הולכת?" ואני אומרת "אני מחפשת את אימא, אנחנו הגענו רק לפני שלושה ימים ואני לא יכולה להיות בלי אימא". "בואי אני אעזור לך," היא אומרת ולוקחת אותי ביד והולכת בית אחר בית ומסתכלת מה כתוב, והיא מגיעה לבית שכתוב שם L30015. "זאת הכתובת של הצ'כיות," היא אומרת, "פה את תמצאי את אימא". ואני אומרת לה "תודה רבה", והיא ממשיכה ללכת ואני נכנסת, ואומרת "אימא?", צועקת דרך הדמעות, והיא שומעת אותי. אימא הייתה בפנים עם עוד נשים מבוגרות. "איפה אתן?" היא אומרת, גם היא לא ידעה איפה הבנות שלה. ואני אומרת "אני בבית ילדים, ואני לא יכולה להיות בלעדייך", אז היא לוקחת אותי ומכניסה אותי לחדר קטן ואני רואה 12 נשים על הארץ, על מחצלות, שוכבות שם בחדר. והיא מבקשת עכשיו מהשכנות שלה שהן לא יתנגדו אם אני אשאר אִתן, והן לא התנגדו. כל אחת זזה קצת על המחצלת שלה ועשו לי מקום שיהיה לי גם מקום לישון שם. והייתי מאושרת, הייתי הילדה הכי מאושרת בכל הגטו, ושמחתי כל כך להיות מסוגלת להחזיק את היד של אימא שלי. לא פחדתי משום דבר פתאום
אבל האושר שלי לא לקח הרבה זמן, כי בגטו פרצה אפידמיה של מחלת ילדים – סקרלטינה, שנית בעברית. וזו הייתה מגפה שהלכה מילד לילד, וגם אני קיבלתי את המחלה הזאת ולקחו אותי לחדר שוב מאימא לחדר קרטנה, שאני רואה כל יום מוציאים ילד או ילדה מתים מכוסים מעל הראש. ואני בוכה כמובן, כי חשבתי שאני הולכת למות. ובא אלינו רופא פעמיים בשבוע, אסיר יהודי בגטו, והוא רואה אותי כל כך בוכה והוא אומר "למה את כל כך בוכה"? ואני אומרת "דוקטור, אני הולכת למות כי אני רואה כל יום ילדים מתים יוצאים מפה", אבל הוא אמר לי "את לא תמותי, הילדים האלו שמתו מתו מדלקת קרום המוח, תפסיקי לבכות!" וככה אני נרגעתי ולא בכיתי יותר, והחום ירד לי, ואימא שלי לקחה אותי מחדר הבידוד אל החדר הקטן עם השכנות שלה.
כך עברו 16 חודשים בגטו בלי ששמענו פעם אחת את המילה אושוויץ בגטו ואת המילה השמדה. לא שמענו את זה במשך 16 חודשים. עכשיו היו שמועות ששולחים להשמדה. כמובן לא האמינו היהודים שנולדו בגרמניה או באוסטריה, הם אמרו: "לא מתכוונים אלינו, אנחנו ילידי אוסטריה, או גרמניה. לא מתכוונים אלינו, אנחנו ראשית כל גרמנים ויש לנו פספורט גרמני". הם לא האמינו בכלל שמתכוונים אליהם גם, אבל אצל היטלר לא היה הבדל איפה שנולדת כל זמן שאתה יהודי.
וככה הגרמנים עשו טרנספורט גדול מאוד גם עם יהודי גרמניה, אוסטריה, הולנד, צ'כיה. מי שהיה בגטו – לאושוויץ. ולקחו אותנו הרבה אנשים לתחנת רכבת בטרזנשטט והכניסו אותנו שוב לקרונות, מאה איש בקרון בעמידה, רק שעכשיו התחילו כאלה השפלות כמו שעוד לא היינו רגילים כי אנחנו עוד היינו בני אדם עד עכשיו. היו לנו בגדים משלנו ושערות, קישוטים הרשו לנו, שמות היו לנו. היינו בני אדם. גם עבדנו בכבוד. כל אחד עשה איזו עבודה. לא הרביצו לנו מכות. עכשיו בקרון הזה שם לנו איש SS באמצע דלי. דלי משפיל לצרכים. והוא צורח עלינו "אוי ואבוי לכם, יהודים מסריחים, אם אתם תלכלכו לנו את הקרון הזה," ואנחנו עומדים ומסתכלים אחד על השני – מה זה? מה הוא רוצה? זה צריך להיות שירותים? מה פתאום! ועוד פעם לפני שהוא יצא הוא צעק "אפילו כתם אחד שאני לא אראה פה, יהודים חזירים!" ועם זה הוא יצא וסגר אותנו שוב עם סגר הברזל, ואנחנו עמדנו והסתכלנו: מה קורה, לאן לוקחים אותנו?"

“זכרונות ממחבוא”, יעל רוזנר


כיצד ילדה בת שנתיים נשארת לבדה למשך כמה ימים, סגורה בתוך מרתף? וכמה זה בלתי נתפס ביחס לאיך שאנחנו תופסים היום ילדים.

עדות אישית של יעל רוזנר, שורדת שואה, שאמא שלה החביאה אותה למשך שנתיים במרתף בגטו וילנה, כשהיא הייתה בין הגילאים שנתיים-לארבע. הן היו רק שתיהן, ואמא שלה הייתה יוצאת מידי פעם על מנת להבריח ילדים מהגטו, לפעמים לכמה שעות, ולפעמים לכמה ימים. סיפור מדהים ועצוב, שמתואר באופן מקסים מנקודת המבט של ילדה כה קטנה.

"אין משחקים ילדותיים" - Yad Vashem

ראו גם : “זכרונות ממחבוא” יעל רוזנר

מהזווית החינוכית : הבובה שלי – מזיכרונותיה של יעל רוזנר (עיבדה לסיפור: ד"ר עדינה בר-אל.)

[PDF]הבבה שלי - מזכרונותיה של יעל רוזנר


 

אליזבת אַיְדֶנְבֶּנְץ מצילת התינוקות





אליזבת אַיְדֶנְבֶּנְץ נולדה בעיירה וילה (Wila) בשוויץ, ב-1913, בת לפסטור פרוטסטנטי מציריך. כאשר סיימה את חוק לימודיה היתה למורה בשוייץ ובדנמרק. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד, חברה לקבוצת סיוע הומניטרי, בשם "Asociación de Ayuda a los Niños en Guerra (אגודת הסיוע לילדים במלחמה)" שהתארגנה בדרום צרפת. היא הגיעה למדריד ב-24.4.1937 והמחלה לטפל ביתומי המלחמה שהסתובבו בחוצות העיר.

כאשר נפלה מדריד, במארס 1939, לידי צבאותיו של פרנקו, העבירה אליזבת את מוקד פעילותה לדרום צרפת, לצד הצפוני של הרי הפירנאים, לחבל רוסיון (Roussillon), הידוע גם כ"קטלוניה הצפונית". חבל זה היה המקום אליו התרכזו פליטים שנמלטו מספרד. כאן גילתה אליזבת, למרבה הזוועה, מאות תינוקות גוועים בשל תת תזונה ונשים שהפילו את עובריהן בשל הרעב הכבד. בשל המצב התברואתי הקשה, רבות מהיולדות מתו במהלך הלידה.

מזועזעת עד עמקי נשמתה, החלה הצעירה השוויצרית מחפשת מקום לטיפול באימהות ובילדיהן. סמוך לעיר אֶלנֶה, היא מצאה ארמון נטוש שהיה שייך למשפחת אצילים שירדה מנכסיה, משפחת ברדו-ז'וֹבּ (Bardou-Job). כדי לשפץ את המבנה, שהיה במצב התפוררות מוחלטת, היא גייסה 30,000 פרנקים שוויצרים מהצלב האדום בשוויץ. העבודות הושלמו בנובמבר 1939 והמקום כונה בשם Maternité Suisse d'Elne. הוא שוייך לצלב האדום השוויצרי, מה שהבטיח את מעמדו תחת כל שלטון.

אליזבת, שמעולם לא למדה לטפל ביולדות ולא את מלאכת המיילדות, עברה קורס מזורז והחלה לטפל באימהות, בעזרת צוות שאימנה בעצמה. עד 1942 טפלה אליזבת בעיקר בילדי הפליטים מספרד. מינואר 1941, כאשר הוקם מחנה היהודים ריווזלט (Rivesaltes), החלה אליזבת קולטת במקום אימהות ותינוקות יהודיים. כאשר ביולי אותה שנה החל גרוש של יהודים מהמחנה לדראנסי בצפון צרפת הכבושה (ומשם הם נשלחו לאושוויץ), היה בית החולים שלה למקלט בטוח ליולדות ויונקים יהודיים. כניסת הנאצים לדרום צרפת, ב-8.11.1942, שינתה לגמרי את התמונה. יהודים, צוענים ואחרים היו בסכנה יומיומית של גרוש למחנות השמדה. הגסטאפו החל פוקד את המקום, בדרישה מאליזבת, שתסגיר לידיו את האמהות והתינוקות היהודיים והצוענים. הפקודה שקבלה אליזבת, מהצלב האדום השוייצרי, היתה: "אם תידרשי, עלייך להסגיר יהודים, צוענים ופליטים ספרדיים. אסור לך בשום פנים ואופן להגן עליהם". 

אליזבת סרבה לקבל הוראה זו ואת היהודים והצוענים, הציגה כבני לאומים אחרים. היא אףנאסרה פעם אחת. איימו עליה שאם לא תסגיר יהודיה בשם לוסי, שגסטאפו היו ידיעות בדוקות על הימצאה במקום, תגורש היא למחנה ריכוז. בסופו של דבר לוסי הסגירה את עצמה, כאשר נודע לה שהגסטאפו מאיים להעלות את אליזבת לרכבת הגרוש. היא נספתה מאוחר יותר

600 ילדים הצילה אליזבת אַיְדֶנְבֶּנְץ מידי הנאצים. 200 מהם היו תינוקות יהודיים עם אמותיהם. אחרי המלחמה המשיכה בפעילות עזרה וסיוע עד פרישתה לגימלאות. בצניעותה לא הזכירה את פועלה. אולם חלק מהניצולים החל פועל להכרה במעשיה. ב-18.12.2001, העניק לה קונסול ישראל במרסיי את אות חסידת אומות העולם מיד ושם. העיר אֶלנֶה העניקה לה ב-2002 אזרחות כבוד. ב-2006 היא עוטרה בצלב ג'ורג' הקדוש בידי ממשלת קטלוניה. שנה אחר כך העניקה לה ממשלת צרפת את אות לגיון הכבוד.
ב-2005 רכשה עיריית אֶלנֶה את הבית. הוא עבר שחזור והוא מיועד היום להיות אכסניה לנשים וילדים המפונים מאזורי קרבות ושפיכות דמים.
אליזבת אַיְדֶנְבֶּנְץ מעולם לא נשאה. היא אמרה שיש לה ילדים רבים, כל אלה שנולדו וגדלו תחת חסותה. היא הלכה לעולמה ב-23.5.2011, בגיל 98.



סיפורו המופלא של הנער שהקים מפעל למשלוחי מזון לאסירים בגטאות אך לא שרד בעצמו




פרוסניץ נותר אלמוני. שמו לא הונצח בשום אנדרטה או יער (להוציא מחקר שכתבה עליו אמי, ותיעוד שנשמר בארכיונים). מתי מעט יודעים עליו, אף על פי שהציל עשרות אנשים מרעב וממוות. מיעוטם עדיין כאן כדי לספר על כך.
בלי אמצעים כמעט, שלא לדבר על טלפונים, תחת עיני הנץ של הגסטפו הקים פרוסניץ בן ה-17 רשת שלמה של אספקה בעזרת ידידים לא יהודים או יהודים למחצה, אנשי סוד אריים וסיוע מחו״ל. את המימון מצא מהגורן ומהיקב, משארית קופת הקהילה היהודית, מתורמים שאיתר בשווייץ ומקרובים לא יהודים של אלה שנשלחו למחנות (וגם קצת מהוריו, שכעסו על כך מאוד). כדי לספק את הצרכים ההולכים וגדלים, שלח היינץ חלק מהחבילות דרך שני אנשי קשר שמצא בגרמניה - פאול ישראל רוט מברסלאו (היום בפולין) והנס באואר מדרזדן, כנראה יהודים למחצה, שהתנדבו לסייע.

מלאכיות תכולות עיניים

שתי חברות יהודיות למחצה שנותרו בחוץ עזרו להיינץ במפעל הענק שלקח על עצמו - אריקה וולף, שאמה הייתה גרמנייה ארית, ואדית ברזינה (נעמי), בת לאב ארי. שתיהן היו בלונדיניות ותכולות עיניים, ולא אולצו לשאת את הטלאי הצהוב. זו הייתה עזרה

 
עצומה, מסתבר. ״היה רק סניף דואר אחד בכל פראג שהיה מותר ליהודים להשתמש בו, ואסור היה לנסוע בחשמלית״, מספרת אמי, ״אדם אחד לא היה יכול לארוז הכל לבד ולסחוב את כל החבילות הכבדות האלה 
  

לכתבה המלאה של טל בשן

סיפורו המופלא של הנער שהקים מפעל למשלוחי מזון לאסירים בגטאות אך לא שרד בעצמו




הילד בן ה-14 שיצא בחיים מתא-הגזים ביום שמחת תורה: הסיפור של דוגו




מקור וקרדיט: הסקירה נכתבה ע"י Zeev David

דוד (דוגו) לייטנר נולד בשנת 1930 בעיר נירג'אהאזה שבצפון-מזרח הונגריה, כילד השני מתוך ארבעה ילדים. ילדותו עברה עליו בנעימים, הוא פיתח חוש-הומור ייחודי, שנון וציני, נהנה ממטעמיה של אמו וסבל ב"חיידר": בקיצור, ילדות טיפוסית של ילד יהודי באותה התקופה.
במרץ 1944, עם כניסת הגרמנים להונגריה ורומניה, חייהם של משפחת לייטנר, יחד עם כל יהודי נירג'האזה והסביבה, קיבלו תפנית חדה: הם נלקחו לגטו ואיבדו את כל רכושם. אם הייתם שואלים את רוב היהודים אז, הם היו חושבים שיותר גרוע מזה לא יכול להיות. האמת הייתה מרה בהרבה.
בנירג'האזה, עיר גדולה וחשובה בהונגריה, היו שני גטאות גדולים. גטו אחד עבור תושבי העיר (שרוכזו רובם בניריאש) וגטו שני עבור יהודי הכפרים והעיירות בסביבה (אליו הגיעה גם משפחתה של סבתי, רחל, שסיפורה פורסם גם הוא כאן .

הטרנספורטים הראשונים מהונגריה לאושוויץ יצאו בסוף אפריל-תחילת מאי, ואיתם נשלחו סבתי ומשפחתה. גטו ניריאש, לעומת זאת, פונה מספר שבועות אחר כך.
כך, משפחת לייטנר, יחד עם 3,000 מיהודי נירג'האזה, הגיעה לבירקנאו. בסלקציה שנערכה ע"י מנגלה יימח-שמו מיד עם הגיעם לרציף, נשלחו אמו ושתי אחיותיו של דוגו ימינה, ואילו דוגו, אחיו הגדול שמואל ואביו – נשלחו שמאלה. בשלב זה אף אחד מהם עדיין לא ידע מה משמעות ההפרדה.
מספר ימים לאחר הגיעם לבירקנאו נערכה סלקציה נוספת בה נבחרו גברים לעבודה. אביו ואחיו הגדול של דוגו נבחרו, ואילו הוא, כילד בן 14, נותר לבדו ממשפחתו במחנה. נותר לבדו ממשפחתו הדגשתי, שכן כמוהו היו עוד אלפי ילדים שנותרו לבד ממשפחתם: כ 4,000 ילדים ליתר דיוק, בגילאי 14-18, אשר שוכנו במחנה הצוענים (לאחר שאלה חוסלו), בשני צריפים שבכל אחד מהם נדחסו כ 2,000 ילדים.
בשבועות ששהו במחנה הצוענים חזו הילדים במאות אלפי יהודי הונגריה מגיעים בהמוניהם אל ה'רמפה', ומשם נלקחים לכיוון הקרמטוריומים. אף אחד לא חזר משם.
דוגו, שהיה בעל תושיה, הבין שכדי לשרוד עליו לעבוד, והתנדב ל'שייסקומנדו' – חוליית ניקוי המחראות. זה נשמע נורא וזה באמת נורא, אך לדבריו "זאת הייתה העבודה הכי טובה שיכולתי לחלום עליה במחנה השמדה". מדוע? סוג של תעודת ביטוח, מעבר יומיומי בין המחנות, תוספת אוכל שזכו לקבל – כל התשובות נכונות.
כך עברו מספר חודשים, אך בספטמבר 1944 בוצעו מספר סלקציות שלאחריהן מ 4,000 הילדים נותרו כ 1,500 בלבד. דוגו, בצר לו, ניסה להירשם למשלוחים למחנות-העבודה, ואף קיבל מספר קעקע: B-12042, אך בבוא יום השילוח ד"ר מנגלה שלף החוצה את כל הילדים שלא היו חסונים מספיק כדי להישלח למחנות עבודה. המספר נמחק בקו-קעקע, ואיתו נמחקה התקווה.
מספר ימים אחר כך קרמטוריום 3 פוצץ, ולמפרע התגלה בדיעבד שחוליית השייסקומנדו סייעה בהעברת חומרי הנפץ והחבלה. דוגו וחבריו, שלא ידעו מכך דבר, הצליחו להימלט בעור-שיניהם מהחיפושים אחרי עובדי השייסקומנדו.
אוקטובר 1944, סלקציה נוספת. הגרמנים עברו ילד-ילד ושאלו כל אחד לגילו. דוגו ענה: "16". את הסלקציה הוא עבר, אבל לפתע נתפס ו"נזרק" לקבוצת המיועדים למשלוח, כדי לשחרר משם "פיפל" (ילד-משרת של קאפו) – ראש תמורת ראש. ביש מזל נוראי.
וכך, ביום "חג" שמחת תורה, צעדו מאות ילדים אל עבר משרפה מספר 4, צועקים "אבא, אמא, טאטע, מאמע, שמע ישראל!". ביניהם צועד דוגו. הרי הם ילדים ששוהים כבר 5 חודשים בבירקנאו, ויודעים היטב שהם צועדים בדרך ממנה אף אחד לא חוזר. הם הורדו במדרגות, הופשטו, הוכנסו אל תא הגזים והדלת הכבידה נסגרה אחריהם.
שקט. חושך. חום רב בוקע מהתנורים האימתניים שבקומה העליונה.
פתאום קריאה: "האלט! עצור!". הדלת נפתחה, צריכים ילדים לעבודה! מיד נבחרו 50 ילדים שנראו בריאים יותר לעבודה, וביניהם דוגו. הם קיבלו את מדי האסיר בחזרה, התלבשו, ושבו לצריף. שוב זכה דוגו בחייו במתנה.
תחילת 1945. הרוסים מצליחים באופנסיבה, שועטים לתוך פולין, והנאצים בשלב טשטוש הראיות. ברקע הדי-יריות, פיצוצים, קולות המלחמה קרבים. הגרמנים נוטשים במהירות את אושוויץ-בירקנאו ומעלים באש את כל מה שהם מספיקים ויכולים. אין יותר קרמטוריומים והשמדה המונית.
האסירים רוכזו בשערי היציאה מהמחנה, ומי שלא היה לו מספר קיבל כזה. דוגו קיבל את המספר B-14671. מבירקנאו יצאו מספר "צעדות מוות" למספר יעדים שונים, היעד הסופי של רובם היה מחנה מאוטהאוזן, אוסטריה.
עם התקדמות בעלות-הברית פונה גם מחנה מאוטהאוזן ודוגו מצא עצמו בצעדת-מוות נוספת, היעד: גונסקירכן. לאחר שלושה ימי הליכה הגיעו אל המחנה. האוכלוסיה בו מנתה כ 17,000 יהודים. לאחר מספר שבועות המחנה שוחרר ע"י בעלות הברית.
דוגו, שכבר היה חלוש מאד וחולה באותה העת, יצא לכיוון ולץ, שם נאסף ע"י חיילים אמריקאים אל בית החולים בהרשינג. חודש שלם הוא שכב ללא הכרה, קודח מטיפוס.
אך דוגו, עם כוח רצון של סוס, בחר בחיים: "לא מספיק שנשארתי חי, אז שאשכב בבית חולים?", וכך יצא לדרכו בחזרה הביתה, לנירג'האזה. בבית פגש את אחיו שמואל, ממנו הופרד בסלקציה באושוויץ. הם נותרו יחידים מכל משפחתם הגרעינית, מעטים ששרדו מהמשפחה המורחבת.
לאחר מספר שנים דוגו ושמואל עלו לישראל. שמואל השתקע בתל אביב והפך עם השנים לשף מלון 'הילטון'. דוגו הצטרף למייסדי המושב ניר-גלים (עליהם נמנו גם סבי נחמיה ז"ל, וסבתי רחל תבדל"א. קישור לפוסט על הספר ובו סיפור חייהם.

עם התחלת יציאות משלחות מישראל לפולין, הצטרף דוגו כעד-חיים למשלחות, וברבות השנים נסע עם עשרות רבות של משלחות לפולין. לדבריו, הוא מספר את סיפורו "לכל מי שרוצה לשמוע, וגם למי שלא".
זכיתי ובשנת 1999 דוגו יצא במשלחת מקבילה למשלחת בה הייתי, ונפגשנו במקומות רבים בפולין, וביניהם עמדנו והצטלמנו יחד על חורבות תא-הגזים אליו הוכנס בשמחת-תורה, ויצא ממנו בחיים. פגשתי אותו גם בכניסה לבית הקברות היהודי 'אופוקובה' שבוורשה: כיוון שהוא כהן הוא נוהג שלא להיכנס לבתי-עלמין, ולכן מיד כשהגענו ראיתיו ליד הכניסה. בקור גדול של 10(-) מעלות הוא הצביע בחיוך רחב לעבר בקבוק מים-קרים שהיה נעוץ בערימת שלג והתעניין אם מתחשק לי לשתות משהו קר...
את יום צאתו מאוושויץ, 18 בינואר 1945, דוגו חוגג בדרך ייחודית: אכילת שתי מנות פלאפל. בשנים האחרונות חגיגתו האישית התפרסמה בכלי התקשורת השונים, וכיום נוהגים רבים להצטרף אליו, ולתעד עצמם אוכלים פלאפל עם התיוג #מבצע_דוגו – חפשו ברשת.
בשנת 2004 נמנה דוגו על מדליקי המשואות ביד-ושם. באתר יד ושם ניתן למצוא עדות מצולמת שלו.
בשנת 2005 ראה אור "הסיפור של דוגו" המבוסס על עדותו, כפי שכתבה בחן ובכישרון רב בתו זהבה.
דוגו עד היום הוא בדחן לא קטן, מצחיקן אמיתי, שנון ומחודד. גם בגיל 87 הוא ממשיך לנסוע לפולין, להעביר שיחות ב"בית העדות" ולספר את קורותיו, ותמיד במצב רוח טוב. בסיומי טקסים מקפיד דוגו לצעוק בקול "עם ישראל חי!". (אהבתם את הפוסט? הגיבו "עם ישראל חי!".)
נולדתי כדור שלישי למייסדי ניר-גלים, דוגו היה חבר קרוב לסבי נחמיה ז"ל, ועשרות שנים שהוא גר בשכנות להוריי היקרים. זכיתי לחוות אותו כילד, כנער וכאדם מבוגר. עד היום זו חוויה אמיתית להיפגש איתו ולשוחח איתו.
ולסיום, חוויה אישית קטנה: יום אחד לפני כשנתיים וחצי, יצאתי עם אשתי בערב. את הילדים השארנו אצל ההורים בניר-גלים. בדרך החוצה מהמושב אנחנו פוגשים את דוגו, עם מגבת על הכתף. "דוגו, לאן אתה הולך עם מגבת ב 21 בערב?" שאלתי. דוגו חייך אלינו וצהל "יש מסיבה לצעירים בבריכה!". אשתי ואני החנקנו חיוך, אמרנו יפה ערב-טוב והמשכנו בנסיעה. "רגע," צעק פתאום דוגו, "אני רוצה להראות לכם משהו". ואז, הוא הוציא מהכיס את הסמרטפון שלו, פתח את הפייסבוק (כן כן, בנאדם בשנות השמונים לחייו, כבוד!), והראה לנו סרטון בו רואים כיצד הוא עולה על בימת העץ של עמוד התליה של רודולף הס באושוויץ וצועק מעליה "עם ישראל חי!" בגרון ניחר. בסרטון הספציפי הזה, הבימה נשברה והוא נפל, קם, ניער את בגדיו וצחק "עם ישראל חי בכל זאת!".
לכבוד הוא לי לתייג לפוסט זה את חבריי היקרים דוגו David Leitner ובתו הסופרת המוכשרת זהבה קור
מקורות: הסיפור של דוגו (ספר חובה, מתאים במיוחד לילדים ונוער אך לא רק), ידע אישי.

סיפור הישרדותו המופלא של לולק, מצעירי ניצולי בוכנוולד




 מקור וקרדיט : הסקירה נכתבה ע"י Zeev David

"דמותו של אבא, ניצב במגרש השילוחים. זוהי תמונה המלווה אותי בכל אשר אלך; זיכרון הילדות הראשון הצרוב במוחי".
זהו זיכרון ילדותו של לולק, ילד יהודי-פולני בן חמש וארבעה חודשים, שהתגלגל לבוכנוואלד, ניצל בעור-שיניו והיה לאחד הניצולים הצעירים ביותר ששוחררו מהמחנה, עלה לארץ ולימים הפך לרב הראשי לישראל.
לולק, הלא הוא ישראל-מאיר, נולד בשנת 1937 בעיירה פיוטרקוב-טריבונלסקי (עיר סמוכה ללודג') שבפולין, כבן הזקונים של חיה (לבית פרנקל-תאומים) והרב משה חיים לאו, נצר לשושלת רבנים בת 36 דורות, המיוחסת אלף שנים אחורה - עד לרבי יצחק בכור-שור, מבעלי התוספות. אביו של לולק שימש כרב העיר פיוטריקוב, אשר ערב המלחמה גרו בה כ 15,000 יהודים שהיוו כ 30% מאוכלוסייתה, ונחשב לנואם-בחסד עליון.

בשנת 1939, כאשר לולק היה בסך הכל בן שנתיים, הגרמנים כבשו בסערה את פולין, ומלחמה כלל עולמית פרצה. גטו פיוטרקוב-טריבונלסקי היה לגטו הראשון בפולין הכבושה.

ביוני 1941 נשלח אחיו, טולק (נפתלי, אחיו הבכור, הגדול מלולק בעשור) לאושוויץ. לאחר 40 ימים של עבודות פרך, בתעוזה ובמזל גדול – טולק הצליח להימלט מהמחנה ולחזור לפיוטריקוב.

באוקטובר 1942 גורשו אביו של לולק, רב העיר, ואחיו מילק (שמואל יצחק, שהיה השני מבין הילדים) יחד עם רוב יהודי העיר למחנה ההשמדה טרבלינקה.
על האקציה סיפר לולק לימים ש"גם היום כשאני מביט אחורה אל שנות המלחמה ההיא, ברור לי כי הדבר הנורא ביותר שעברתי בשואה לא היה הרעב, לא הקור ולא המכות – כי אם ההשפלה. קשה עד בלתי-אפשרי לשאת את חוסר האונים הנורא אל מול השפלה על-לא-עוול בכפך." אביו ואחיו נספו ביום הגיעם לטרבלינקה, בי"א במרחשוון ה'תש"ג. יחד איתם נספו עוד כ 28,000 יהודים, כמעט כל קהילת פיוטריקוב, ורבים מיהודי הסביבה.

לולק הצליח לחמוק עם אמו מהגירוש וכך ניצלו חייו. החיים של השרידים בגטו פיוטריקוב המשיכו "כסדרם", בין אקציה לאקציה. יהודים מתו ברעב, ממכות, ממחלות, מחולשה. אך לולק, טולק ואימם הצליחו לשרוד כך שנתיים.

נובמבר 1944, שלהי המלחמה, הגרמנים מפסידים בחזיתות וזקוקים נואשות לידיים עובדות. בפיוטריקוב נותרו בשלב זה כ 1,700 יהודים, רובם ככולם בעלי אישורי-עבודה המחזיקים במקצועות "נדרשים". הגרמנים מחליטים לחסל את גטו פיוטריקוב ולהכריז על העיר כ"יודנפריי".

החלה האקציה האחרונה, והיהודים הנותרים נשלחו לכל עבר: בוכנוולד, מאוטהאוזן, רוונסבריק ואושוויץ. חודשיים אחר כך, בינואר 1945, פיוטריקוב שוחררה ע"י הצבא האדום, אך עבור שרידי משפחת לאו – היה זה מאוחר מדי:
במהלך האקציה, הצליחה הרבנית לאו להצמיד את לולק, בתושייה רבה, לאחיו הגדול טולק, שהיה מיועד להישלח למחנה עבודה. היא עצמה נשלחה לראוונסבריק, ונפטרה מתשישות ומחולי שבועות מספר לפני השחרור, והיא בת 44
.
לולק, רק בן שבע, נותר ללא אב ואם. וטולק, עוד לא בן 18 – נותר עם צוואה כבדה וקדושה מההורים: לא משנה מה יקרה, חובה עליו לשמור על הילד.

על הפרידה מספר לולק: "נשכבתי על רצפת הקרון הצפוף ובכיתי בכי תמרורים. אני זוכר את הקור העז שחשתי בכל גופי, קור של נובמבר 44'. המשכתי בבכי הגעגוע לאמא, עד שנרדמתי על הרצפה. במבט לאחור ברור לי שהיה זה הרגע הקשה ביותר שעברתי בשש שנות המלחמה. בכי כמו זה שבכיתי ביום הפרידה מאמא, לא בכיתי עד אז ומאז. עבר זמן רב עד שהבנתי כשאשר אמא דחפה אותי אל נפתלי, היא למעשה הצילה את חיי".
טולק ולולק, יחד עם מאות מיהודי פיוטריקוב, הגיעו למחנה עבודה, לייצור תחמושת עבור הצבא הגרמני, בעיר צ'נסטוחובה.

בין מאות היהודים שהגיעו לצ'נסטוחובה, היו גם אחד עשרה ילדים, אשר נצטוו לצעוד קדימה במסדר, ולעמוד לפני כולם. כשנתגלה לולק לאנשי הגסטאפו במחנה התעורר בהם זעם. באחד המסדרים הראשונים צרח המפקד הגרמני, קיסלינג: "ווצו בראוך איש דיזה דריקיגן דיקן יונגן די זינד נישט פרודוקטיב!" – מה אני צריך את הילדים היהודים המלוכלכים האלה, שאינם פרודוקטיביים!

לולק הקטן, בנו של הרב הנואם-בחסד, פתח את פיו וענה: "למה אדוני אומר ככה עלינו שאין בנו תועלת? במשך 12 שעות מדי יום עבדתי בבית חרושת לזכוכית בפיוטריקוב, דחפתי עגלה עם שישים בקבוקי מים בין התנורים של נופחי הזכוכית. את זאת עשיתי כבר לפני שנה. היום התבגרתי ואני יכול לעשות יותר! אני הקטן, וחבריי היותר גדולים ממני, גם לנו יש זכות לחיות".

קיסלינג רתח מזעם, לקח איתו את הילדים למשרדו, ודרש כופר עצום עבור שחרורם – 1,000 מרק לראש. למזלו של טולק, היו ברשותו שני יהלומים, וכעת נפרד מהקטן שבהם בעבור אחיו. כמה חודשים לאחר מכן, נפרד גם מהיהלום השני כדי לפדות בשנית את אחיו לולק.
ינואר 1945. הרוסים שועטים מערבה, והגרמנים שוב מעלים את היהודים בצ'נסטוחובה על רכבת. היעד: בוכנוואלד. ברציף הופרדו בכוח טולק ולולק, והועלו לקרונות נפרדים:
"מהקרון שאליו הושלכתי אני זוכר בעיקר ריחות איומים, צעקות, בכי של ילדים. מרבים לדבר על הקורבנות שנהרגו באקציות למיניהן, אך ממעטים להזכיר את הימים והלילות, השעות והרגעים שבהם אנשים נפחו נשמתם בקרונות נטולי-אוויר, מחוסרי מים וללא-שירותים. הקרונות הללו נועדו להעביר בהמות, לא בני אדם. רבים בקרון הנשים והילדים, בו הייתי, החזירו נשמתם לבורא בשל התנאים התת-אנושיים ששררו בו".
טולק, שהוכנס לקרון גברים, הבין היטב שאפסיים סיכויי הישרדותו של לולק בקרון הנשים והילדים. באומץ לב ובתעוזה יוצאת דופן, בכל תחנה בה הרכבת עצרה, הצליח טולק להשתחל החוצה מקרונו, לזחול מתחת לקרונות, בין הפסים, ולחפש את אחיו בקרונות הבאים. בניסיון הרביעי הוא הצליח, וחזר עם אחיו הקטן אל הקרון ממנו יצא.
לאחר מספר שעות התברר שחושיו של טולק לא הטעו אותו, וחלק מהקרונות הופרדו באחת התחנות, ונשלחו לברגן-בלזן או ראוונסבריק. טולק ולולק הגיעו למחנה הריכוז בוכנוולד.

בוכנוואלד היה מחנה ריכוז בגרמניה הנאצית, מהגדולים בגרמניה, אליו היו מסונפים כ־138 מחנות משנה. מחנה בוכנוואלד פעל מהקמתו ביולי 1937, ועד לשחרורו בידי צבא ארצות הברית ב-11 באפריל 1945. בתקופה זו עברו בו כ-250,000 בני אדם. ההערכה היא כי בבוכנוואלד נרצחו כ-65,000 בני אדם.
"על שער הברזל בכניסה למחנה התנוססו בגרמנית המילים "כל אדם לגורלו". המשפט הזה נחרת עמוק בראשי ואינו מניח לי גם היום. לעיתים קרובות אני חושב עליו ועל כמות האכזריות הבלתי נתפסת והציניות שהכילו בתוכן שלושת המילים הללו. כמה בדידות הייתה במשפט, וכמה אירוניה, שהרי גורלו של אף אחד מבאי בוכנוולד לא היה בידו".
טולק חשש שבבוכנוולד לא יצליח עוד לשמור על אחיו הקטן בן ה-7, לולק. הוא הכניסו לשק המטלטלין שנשא על כתפו, אך כשגילה שהגרמנים זורקים את כל המטלטלים לאש, הוא מיהר לשלוף את אחיו מהשק ולהעמידו לידו, בתור.
את המיון בכניסה למחנה עבר לולק בניסי-ניסים, ובזכות אנשים טובים שנקרו בדרכו, דוגמת אסירים שעבדו במיון וסידור, ורופא צ'כי, שברגע של חוסר תשומת לב של אנשי הגסטאפו, התיז חצי מתכולת המזרק לרצפה והזריק לזרועו של לולק רק מחצית מנפח החיסון. טולק קיבל מספר אסיר 117029 ולולק קיבל את מספר האסיר העוקב: 117030
.
ללולק נתפר עוד באותו היום סיפור כיסוי ע"י הרופא הצ'כי וחברו. שערו היה בלונדיני, עור פניו היה בהיר, והוא ילד פולני מוורשה שהוריו נהרגו בהפצצת העיר ובטעות התגלגל לאומשלגפלאץ בוורשה אל בין היהודים והגיע לצ'נסטוחובה ומשם לבוכנוולד. הרופא לא הסתפק בזאת, אלא אף דאג להצמיד את האות P, המסמלת "פולני", לדש חולצתו של לולק.

לאחר יומיים בבלוק 52 הנורא, שם שהה עם אחיו טולק, הועבר לולק לבלוק מס' 8 – בו שהו בעיקר שבויים רוסים. לולק, בהוראתו הישירה של אחיו טולק, נצר את זהותו האמיתית בסוד ולא גילה אותה לאיש.
במשך שבועות ארוכים חש לולק גלמוד לאחר שהופרד מאחיו טולק. הבלוקים היו שייכים לחלקים נפרדים במחנה. בלוק מס' 52 היה ב'מחנה הקטן' – מחנה היהודים, ואילו בלוק מס' 8 היה במחנה הגדול. אך על הפרידה פיצו תנאי כליאה "משופרים" יחסית.
בבלוק 8 היה קצין רוסי שבוי, בשם פיודור, שהיה המלאך המושיע של לולק. פיודר ממש אימץ את לולק ודאג לו כמה שיכול היה: השלים לו מזון, גנב עבורו תפוחי אדמה, סרג לו מגיני צמר לאוזניים, ועוד ועוד.
"פיודור הרוסי הרבה לדאוג לי בחיי היומיום, כאב לבנו. הדאגה והאכפתיות שלו הקנו לי ביטחון וכנראה תרמו לכך שאמוני בבני אדם לא אבד גם בימים הקשים והאפלים ביותר... פיודור היה אחד מגיבורי ילדותי. הוא הקרין אנושיות כנה ואמיתית, בתוך הגיהנום שסביבנו, שנטל מאיתנו את צלם האדם."
אפריל 1945. השחרור בפתח. הגרמנים מעלים את כל יהודי בוכנוולד על רכבות, שוב. המטרה: לא להשאיר עדים חיים לזוועות שבוצעו. טולק נלקח אל הרכבת יחד עם מאות יהודים, אך למזלו הרב נשאר על הרציף שכן הרכבת הייתה מלאה עד אפס-מקום. שבועיים לאחר השחרור מצאו כוחות אמריקאיים את הרכבת, ובתוכה מאות יהודים, מתים כולם. איש לא נותר בחיים.
ב 5 לאפריל מצא עצמו טולק בכל זאת על רכבת, נוספת. הוא החליט לקפוץ מהרכבת תוך כדי נסיעה, ובמשך כמה ימים, בכוחות הולכים-ואוזלים, חזר ל....בוכנוולד, שם הרי השאיר את אחיו הקטן לולק. בשארית כוחותיו הגיע טולק סמוך לבלוק 8 שם התמוטט.
"אחי הבכור הוא הגיבור האמיתי שלי. אין יום שבו לא עוברת במוחי התמונה שבה נפתלי קופץ מקרון רכבת המוות. לא כדי להציל את חייו, אלא מכיוון שהשאיר אותי – לולק – לבד בבלוק 8 בבוכנוולד, כשבאוזניו מהדהד קולה של אמא מנובמבר 1944, כשזרקה אותי לזרועותיו בתחנת הרכבת בפיוטריקוב: "טולק, שמור על לולק". הייתה לנפתלי משימה ומחויבות והוא לא יכול היה להרשות לעצמו שלא לעמוד בה."
ב 11 לאפריל 1945 נכנסו האמריקאים לבוכנוולד. ביניהם, היה גם הרב הרשל שכטר, רבה הצבאי של הדוויזיה. כשראה את לולק, תפס אותו בשתי ידיו, חיבק אותו חיבוק אבהי ושאלו ביידיש "וי אלט ביסט דו מיין קינד? - בן כמה אתה ילד?", ולולק ענה לו: "מה זה משנה? בכל מקרה אני יותר זקן ממך. כי אתה בוכה וצוחק כמו ילד, ואני כבר מזמן לא צחקתי, ואפילו לבכות אני כבר לא בוכה. אז מי מבין שנינו מבוגר יותר?".
ביוני 1945 יצאו טולק ולולק לצרפת, וחודש לאחר מכן הפליגו באוניה "מטרואה", יחד עם "ילדי בוכנוואלד" לארץ ישראל. לאחר תקופת מעצר קצרה במחנה המעפילים בעתלית, לולק – הלא הוא ישראל מאיר – הגיע לבית דודתו חיה (אחות אביו) ובעלה הרב מרדכי פוגלמן, שהיה רבה של קטוביץ', והשכיל להימלט עם משפחתו ארצה עוד ב 1940. בארץ השתקעו בקריית-מוצקין והרב פוגלמן היה לרבה. ישראל מאיר זכה שוב לבית, והוא בן 8.
ישראל מאיר, שעוד לא ידע קרוא וכתוב, נכנס לכיתה א' ותוך מספר חודשים הוקפץ 3 כיתות. הוא המשיך לישיבת "קול תורה" בירושלים, "כנסת חזקיהו" בזכרון יעקב, ו"פוניבז'" בבני ברק. הוא התבלט בתכונותיו: שקדנות, אהבת לימוד, זיכרון יוצא-דופן, ומעל לכל – כשרון רטורי מופלא.
בגיל 22 נשא לאישה את חייטה (חיה יוטא), בתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל, לימים רבה הראשי של תל אביב. עם נישואיו עזב את קריית מוצקין ועבר למרכז הארץ. הוא שימש כמורה לתנ"ך בתיכון ברנר פתח תקווה ואחר כך בתיכון צייטלין בתל אביב. הרב לאו שימש במספר תפקידים רבניים. התחיל כרב בית הכנסת "אור תורה" (שבדרום תל אביב), בשנת 1965. לאחר מספר תפקידי רבנות נוספים, התמנה לרב העיר נתניה ב 1978, ועשור לאחר מכן ב 1988 כרב העיר תל-אביב, תפקיד אותו מילא כשמונה שנים.
בשנת תשנ"ג (1993) נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי לישראל, וכיהן בתפקיד עשר שנים (משך הכהונה הקבוע בחוק), עד שנת תשס"ג (2003). בשנת תשס"ה (2005) נבחר בשנית לכהן כרב הראשי לתל אביב-יפו, תפקיד שממנו פרש לפני מספר חודשים, כאשר הגיע לגיל 80.
עד היום, הרב לאו מתבלט כנואם המשמיע דברה של היהדות בנועם, גם באוזני ציבורים הרחוקים ממנה. הוא אהוד ומקובל בצורה יוצאת-דופן בציבור, ונחשב לאחת הדמויות התורניות האהובות ביותר בישראל, וכדמות המחברת בין היהדות החרדית לישראליות.
את הפוסט הזה בחרתי לסיים דווקא עם דבריו של טולק, הלא הוא נפתלי לאו-לביא, בהם סיים את ספרו אשר גולל בו את סיפור חייו - "עם כלביא": "חמישים שנה נשאתי על גבי את עול האחריות שהטיל עלי אבי בטרם לכתו אל המוות בטרבלינקה. הוא הפקיד בידי ילד צנום וחלוש שהיה בן חמש ונראה אף פחות מכך. כשלוש שנים הייתי לילד הזה, ישראל מאיר, או 'לולק' כפי שקראנו לו, אב ואם, שומר ומאבטח. לעיתים קרובות חשתי את הייאוש תוקף ומטיל אותי אין-אונים לחדלוני. הייתה זו כנראה צוואת אבי והשליחות שהטיל עלי להביא את אחי לחוף מבטחים... ביום ראש חודש אדר, ה-21 בפברואר 1993, עמדתי עם אחי הצעיר ליד הכותל... הוא התפלל לקראת בחירתו הצפויה בעוד כשעתיים לכהונה הרמה ביותר של רב בישראל. אחי הצעיר, שיצא מערימת האפר של מחנות ההשמדה, זכה להכרה ולתהילה ונבחר באותו יום לכהן כרב ראשי של מדינת ישראל. בצאתי מרחבת הכותל חשתי הקלה עצומה, כשעול כבד ירד מעל כתפי וממצפוני. ידעתי שמשימה כמעט בלתי-אפשרית הושלמה."
לא יכולתי לסיים את הפוסט בלי עוד מעט צימוקים:
בין משחררי בוכנוואלד היה אביו של קארים עבדול ג'אבאר. הרב ישראל-מאיר לאו שמר על קשרי ידידות גם עם בנו, הכדורסלן האגדי.
בנובמבר 2008 אישרה הממשלה את מינויו לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם, במקומו של יוסף לפיד, שנפטר כמה חודשים קודם לכן.
לרב ישראל-מאיר לאו שמונה ילדים, 5 בנות הנשואות לרבנים, ו 3 בנים המשמשים בתפקידי רבנות ובהם בנו הרב דוד לאו – שמכהן כיום כרב הראשי לישראל.
בין שלל תפקידיו: חבר הנהלת המועצה הלאומית לזהירות בדרכים וחבר בוועדה העליונה לניסויים רפואיים בבני-אדם.
הרב ישראל מאיר לאו קיבל פרס ישראל על מפעל חיים ב 2005, אות "לגיון הכבוד" מאת נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ב 2011, תואר ד"ר לשם כבוד מאונ' בר-אילן ב 2005, עיטור נשיא המדינה ב 2014 ועוד ועוד.
את חוויותיו בשואה, ואת קורות חייו לאחר מכן, פרסם בספר "אל תשלח ידך אל הנער", בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר ראה אור בשנת 2005.
גם אחיו של ישראל-מאיר, טולק, הלא הוא נפתלי לאו-לביא, לא היה קוטל קנים:
בין שלל עיסוקיו שימש נפתלי ככתב בעיתון "הארץ", דובר משרד הביטחון, קונסול ישראל בניו-יורק, יו"ר הנהלת איל"ר (ארגון יהודי להשבת רכוש יהודי שאבד בשואה), חבר מרכז המנהלים של בית החולים שערי צדק ומנכ"ל "המגבית היהודית המאוחדת".
בשנת 2003 קיבל נפתלי אות "יקיר ירושלים".
במשך השנים נולדו לו 4 ילדים, ובהם הרב ד"ר בני לאו.
נפתלי נפטר בשנת 2014 והוא בן 88. יהי זכרו ברוך!
בתמונה: לולק ביום היציאה מבוכנוואלד, 2.6.1945, מוקף בחיילים אמריקאים שתרמו את המזוודה, מעיל הגשם והרובה (נטול מכלול הירי). ברקע, בכובע מצחיה – אחיו טולק.
מקור וקרדיט

"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...