דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך פברואר, 2018

ג'ו פלצ'ק (לימים יוסף אלון), ילד בן 10 , מהקינדר-טרנספורט לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

אל"ם אלון יוסף (ז''ל) בשואה ג'ו פלצ'ק (לימים יוסף אלון) נולד בעין חרוד בשנת 1929. אמו מגרמניה ואביו מצ'כוסלובקיה הגיעו לפלשתינה כחברי "חפציבה" בשנת 1920, וילדו כאן שני בנים: דוד ויוסף. בשנת 1932 עקב בעיות בריאות של האם, ואכזבה מסוימת מהסוציאליזם הקיבוצי חזרה המשפחה לאירופה, צ'כיה, לעיירה ברנו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 10, נשלח ג'ו עם אחיו דוד בן ה-14, בקינדר טרנספורט שאורגן על-ידי סר ניקולאס וינטון האנגלי ברכבת מפראג לאנגליה. שם אומץ ג'ו על-ידי ג'ני וג'ורג' דוידסון, זוג נוצרים חשוכי ילדים. בתום המלחמה חזר ג'ו לצ'כיה, לחפש את הוריו והתבררה לו האמת המרה שהוריו נכלאו בגטו טרזין, ונרצחו באושוויץ בשנת 1944. תקומה  ג'ו למד צורפות, ובעקבות חבר - הוגו מייזל (לימים מרום) ג'ו הולך למבדקים של גדנ"ע אוויר בצ'כוסלובקיה. ביולי 1948 הוא מתחיל קורס טייס בצ'כוסלובקיה ומסיים אותו בנובמבר אותה שנה.  בשחקים  בפברואר 1949 עלה ג'ו ארצה במסגרת חיל האוויר הישראלי.  בתחילה הוא משרת כמטאורולוג מפני שלא היו די מטוס…

באסם מעל הרפת , מסע ההישרדות של אסתר רוטר, בת 11 בתקופת השואה

בקיץ 1942 נשלחו אלפי יהודים מהעיירה למחנה השמדה בלז'ץ ונרצחו. אסתר והוריה נכנסו למסתור עם שכניהם. שתים עשרה נפשות בתוך התא הקטן, רועדים, פוחדים, חסרי אונים. מבחוץ נשמעו היריות והצעקות. פתאום שמענו קולות. שני שוטרים אוקראינים הסתובבו במרתף ופרצו אל התאים השונים בזה אחר זה. הם הלכו והתקרבו אל מקום מחבואנו. קולותיהם נשמעו קרובים. הם הגיעו עד לדלת התא בו ישבנו ודפקו חזק בדלת. שתקנו וישבנו דוממים כאבנים, כי ראינו מולנו את הסוף ממנו ניסינו להימלט. ואז אחד מהאוקראינים אמר לחברו: "אין כאן איש. חבל על המאמץ", והלכו. ניצלנו. (ע' 23)
בני המשפחה נותרו במחבוא ושרדו סריקה נוספת, הפעם של גרמנים. כשנדמו הצעקות וקולות הירי עלתה המשפחה מהמחבוא לדירתה. בתושיה רבה שרדו אסתר והוריה אקציה נוספת – במסתור, בבריחה ומול קני רוביהם של האוקראינים, איש-איש בנפרד – ושבו הביתה. בעת זו כבר היתה עירם טורקה ריקה מיהודים כמעט לחלוטין. אמא הלכה ממכר למכר בחיפוש אחר מחסה לשלושתנו, ואם לא לשלושתנו, לפחות לשניים מאתנו או משפחה שתסכים להחביא אותי. אמי הכינה לכל אחד מאתנו תרמיל עם הדברים ההכרחיים. היא גם תפרה …

יעקב בר ז"ל ,ילד בן 14 בתקופת השואה בפולין , אלוף משנה בחיל השיריון בצה"ל

בתקופת השואה יעקב בר (בירנבוים) נולד ב-10 ביוני 1928 כיעקב דוד בירנבוים בביילובז'יג, פולין, עיירה שמנתה כ-15,000 תושבים, כמחציתם יהודים. בנם הבכור של ר' שלמה מאיר וחוה אסתר.
בשנת 1939, בזמן פלישת גרמניה לפולין, גרשו הנאצים את משפחתו מביתה אשר הפך למפקדת הז'נדרמריה בעיר. בשנת 1941 אביו נעצר ומאז נעלמו עקבותיו, כעבור שנים התברר כי נרצח בירייה על ידי הנאצים במרתפי הגסטאפו. בשנת 1942, בזמן גירוש הקהילה היהודית בעיירתו, הופרד ישקה מאמו ואחיותיו שנלקחו למחנה טרבלינקה ונרצחו מאוחר יותר באותו היום בעוד שהוא, ועימו כמה עשרות מבני הקהילה היהודית בעיר, נלקח למחנות עבודה שונים. במהלך העבודה במחנות חלה ישקה בטיפוס הבהרות ואף נפצע קשות ברגלו, אך בזכות תושייתו שרד את המחלה וריפא את רגלו. בשנת 1944 חיבל ישקה בשלוש משחזות במחנה העבודה בו שהה על ידי ביצוע קצר חשמלי. בחקירה שניהלו הגרמנים התגלה כי האשם בחבלה הוא ישקה. לאחר שנתפס והוכה עמדו הגרמנים להוציאו להורג בתלייה אך הוראה שהגיעה ככל הנראה מהאחראים על עבודתו במחנה הורתה להסגירו לידי משמר המחנות, בזמן שנעצר על ידי משמר המחנות הוכה שוב ונחבל…

נת'קה ניר, הילד בן החמש שהוברח במשאית לרוסיה בשואה

תא"ל נתק'ה ניר (2015-1935) נפצע קשה בששת הימים, אך שב לשטח ביום כיפור. במלחמת לבנון השנייה כעס על המפקדים שהפכו "מנהלים" ודיברו על יעילות במקום הכרעה. עד יומו האחרון האמין כי רק בטנק גלום הכוח לנצח מלחמות. נת'קה ניר, שנולד בוורשה כנתן הברפלד, היה בן ארבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה. אביו, יוסף, איש בית"ר,  היה שומר הראש של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה, בביקוריו בוורשה. ניר זכר היטב את היום בו אביו נכנס הביתה בסערה, לבוש מדי הצבא הפולני ורובה על כתפו. "עלינו לברוח מיד. הגרמנים עומדים לכבוש את ורשה", אמר.
"ריח של מלחמה אפף את הכל. רעשי הפצצות נשמעו לא הרחק משם. מסביב היה הרס, בתים התמוטטו וקרסו. חלקם בערו. החזקתי בידה של אמי והתחלנו לרוץ", כתב ניר בספרו האוטוביוגרפי, "נתק'ה ניר - הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב"("ידיעות ספרים”, 2010).
אביו התגייס למלחמת העולם השנייה כקצין ביחידת הצלפים של הצבא האדום, ונפרד מהמשפחה לחמש שנים. נתן ואמו רחל, שהיתה בהריון, הוברחו במשאית לאוקראינה ומשם אל כפר במחוז סברדלובסק ברוסיה, שם נולד יענק…

החיים במנוסה ביער , בן ציון בלושטיין , בן 16

היער אליו ברחנו מהעיירה , לא היה לנו למקום מפלט. להפך , מצבנו ביער היה כשל חיה נרדפת והיינו צריכים להיזהר מאד מפגישה מקרית עם אחד הגויים מהסביבה. בסתיו שנת 1942 , חוסלו כבר כל הגטאות בעיירות באזורנו ( בגדה המזרחית של הבוג , דרומית לבריסק) בידי פלוגות המוות של הס.ס. גם הכפריים האנטישמיים היו להוטים מאד להסגיר לגרמנים פליט יהודי תמורת סוכר , או קילו מלח. דמנו הותר לכל דורש, נותרנו לבד ואי אפשר היה לצפות לעזרה כלשהיא. הבעיה הראשונה , שעמדה בפנינו , יום יום , היתה כיצד להשיג מזון לקיומנו. בתחילת שהותנו ביער , בראשית הסתיו , ניתן היה למזלנו עדיין למצא עוד מעט ירקות : סלק ותפוחי-אדמה שנשארו לפליטה בשדות. נאלצנו לאכול את הירקות כמות שהם, מכיוון שלא היה לנו  במה לבשל ולא נמצא לנו מלח לתבל תבשיל. משגברו הגשמים והאדמה השחורה הפכה להיות בוצית טבעונית , נעשה קשה יותר למצוא דבר מה לאכול.  במקביל , היינו מוכרחים למצוא, לפחות לכמה שעות בלילה , מסתור כלשהו מהקור ומהגשמים העזים שניתכו עלינו .  בלית- ברירה , היינו מתגנבים ומחפשים מחסה בתוך ערמות העשב שערמו אנשי הכפר בשדות . במשך הקיץ , נהגו הגויים בסבי…

בני קלינה – הילד מהיער

בן ציון בלושטיין , אשר שירת כלוחם בסיירת של הפרטיזנים הסובייטים  , מספר בספרו  האוטוביוגראפי כיצד במהלך סיורו מצא ילד יהודי ששוכב מחוסר הכרה בין הכפרים האוקראינים בהם סייר . "ירדתי מסוסתי והתבוננתי בו. ראיתי ילד רזה שבגדיו קרועים ומלוכלכים מאבק ומדם. מיששתי את הדופק בידו וחשתי בפעימות קלות, משמע שעודנו בחיים. ראיתי  שהוא פצוע בחזהו , מיהרתי לקרוע רצועות מבד עבה שהיה בתיקי וחבשתי בהן את הילד, כדי להפסיק את זרימת הדם. העברתי את הילד לרופא של יחידת הפרטיזנים הרוסים אשר ניתח אותו. למזלו לא נפגע שום איבר חיוני והיה לו סיכוי להחלים. אמצעים רפואיים מרובים לא עמדו אז לרשות הפרטיזנים והסיוע היחידי שיכול היה הרופא להגיש לו היתה זריקת  אנטי-טטנוס שהזריק לו. ישבתי על הדרגש ליד הילד לילה ויום וטיפלתי בו . כאשר התעורר הילד ופקח את עיניו היה מבוהל ומפוחד מאד ועיניו התרוצצו באימה מצד לצד . ניסיתי להרגיעו והתחלתי לדבר אליו , ביידיש. אמרתי לו שלא יפחד , שהוא נמצא במקום בטוח ביחידה של פרטיזנים סובייטים ולא נשקפת סכנה לחייו. לאחר שנתן בי אמון סיפר הילד על עצמו : שמו בני קלינה , הוא נולד בשנת 1933 בע…

ז'קי ברקן , ילד בן 5 , שהוסתר ע"י משפחות נוצריות

ז'קי ברקן (בורז'יקובסקי) נולד בבריסל, בלגיה. בהיותו בן חמש נספו הוריו במחנה ההשמדה אושוויץ. במשך שלוש שנים הוסתר מפני הכובש הנאצי על-ידי שתי משפחות נוצריות.
ז'קי ברקן, במאי, מוותיקי הטלוויזיה החינוכית, נולד בבריסל ב-1938. כשהיה בן חמש, בימי השלטון הנאצי בבלגיה, נתפס אביו בנימין ברחוב והועבר למחנה הגסטפו בעיר מאלין. יהודי משתף פעולה, שכינויו היה "ז'אק" ולכנופיה שלו קראו "הז'אקים", זיהה את האב כיהודי והלשין עליו לגסטפו, תמורת כסף. משנודע לאמו של ז'קי, חנה, כי בעלה עצור, החליטה להצטרף אליו. לפני כן מסרה את הילד לפעוטון נוצרי בבריסל. מאז לא ראה ז'קי ברקן את הוריו - הם הובלו לאושוויץ. לימים בירר את הפרטים על כך, ולמד כי הדבר היה ב-19 באפריל 1943, טרנספורט מספר 20. בסרט התיעודי "1943, השנה האבודה", חוזר  ז'קי ברקן, לאחר כ-60 שנה, אל השנים שבהן בילה במסתור בבלגיה. הבמאי ז'ורז' קאמאנאיו עיצב את הסרט בנימה מאופקת, אמינה, ללא דרמטיזציה; הסרט מבחין בקפדנות בין הזיכרון האותנטי לבין עובדות שנודעו לברקן רק אחר כך, בהיותו מבוגר. זה …

קורותיו של הילד מיכאל אדם , בן 4 , בשואה

מיכאל אדם נולד בפריז, בירת צרפת, בחודש דצמבר 1939 להורים יוצאי מזרח אירופה, בעלי אזרחות צרפתית. זמן קצר לאחר לידתו, פרצה מלחמת העולם השנייה, ואיתה רדיפת היהודים בארצות אירופה והשמדתם. אביו גויס לצבא הצרפתי הרחק מביתו ונודע לו על הולדת בנו רק דרך מכתבים.


מיכאל כותב שתלמידים שאלו אותו, מה ההרגשה להיות ילד בן ארבע בשואה: "אתה ילד בן ארבע", משיב מיכאל, "יש לך אחות קטנה, ולה שער בהיר ויפה בצבע החיטה. אתה חי בבית חם בכפר, עם ארנבות בחצר, עם חתולים ותרנגולות, עם חברים טובים וכמו לכם, גם עם מורה נחמדה. כולם אוהבים אותך. וביום לא בהיר אחד הכל הופך לסיוט: אסור לך להסתובב חופשי בחוץ ולשחק עם החברים שלך, ואתה בכלל לא מבין למה. לאחר מכן, בבוקר ארור וקודר אחד, באים חיילים גרמנים ועוזריהם המקומיים במדים ולוקחים אותך מהבית לבתי-סוהר, לפחות שלושה, ולאחר מכן למחנה, למין מקום צפוף, מלוכלך, אפל וקר, בלי אימא ובלי עצים, מקום אשר בו אתה רעב ואתה נורא מתגעגע לבית ולחברה הקטנה שלך, שלא תראה אותה עוד לעולם. גם לארנבות אתה מתגעגע. יום אחד, מעלימים לך את האחות : אין עוד חברים, אין עוד חתולים וגם ל…