דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך דצמבר, 2017

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

פרנק מייסלר , בן 10 , לבדו במבצע הקינדר-טרנספורט

בצילום : האנדרטה "קינדר-טרנספורט - ההגעה" (2006) לזכר מבצעקינדר-טרנספורטתחנת הרכבתברחוב ליברפול, לונדון פרנק מייסלר נולד בשנת 1929 בעיר דנציג (כיום גדנסק). בסוף אוגוסט 1939, כאשר היה בן 10, נמלט יחד עם 14 ילדים אחרים מהנאצים במסגרת מבצע ההצלה קינדר-טרנספורט; הילדים הובלו בקרון בקר מתחנת הרכבת פרידריכשטראסה, בברלין, ולאחר מכן באוניה דרך נמל הים בהולנד, עד לתחנת רחוב ליברפול בלונדון, בריטניה. שלושה ימים לאחר עזיבתו, הוריו נעצרו וגורשו לגטו ורשה, ומאוחר יותר נרצחו באושוויץ, דבר שנודע לו רק מספר שנים לאחר סיום המלחמה. בהגיעו ללונדון שהה אצל קרובי משפחתו, שתי דודותיו וסבתו. הוא למד בבית ספר תיכון אנגלי פרטי לבנים, הארו. לאחר מכן הוא התנדב להתגייס לחיל האוויר המלכותי. בסיום המלחמה למד אדריכלות באוניברסיטת מנצ'סטר, ולקח חלק בהקמת נמל התעופה לונדון הית'רו. בשנת 1960 עלה לישראל והשתקע ביפו העתיקה. הוא החל לעסוק בפיסול כתחביב, ועם הזמן הפך תחביבו למקצוע, והוא הקים סטודיו ביפו העתיקה. כיום מייסלר פועל ויוצר מתוך הסטודיו שלו ביפו, ועובד על פרויקטים ברחבי העולם. מקור המידע

מסע ההישרדות של צבי לרון , נער בן 14 , בשואה

צבי לרון נולד בצ'רנוביץ שבצפון-בוקובינה, אז ברומניה, כיום אוקראינה, ובהיותו בן שש עבר עם משפחתו להתגורר ברדאוץ, עיר הנמצאת גם כן בבוקובינה. שם אביו עבד כסוכן של בית חרושת לדיקטים. בימי מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 14, גורש על ידי השלטון הפאשיסטי הרומני, יחד עם משפחתו, למחנות הריכוז וגטאות טרנסיניסטריה. הוא עבד בבית היציקה שדודו, המהנדס זיגפריד סמי יגנדורף, פתח מחדש לייצור בעיר מוגילב, על מנת להציל כמה שיותר יהודים ממוות, והיה לחרט מוסמך. בסוף המלחמה התאפשר לו ולהוריו שניצלו לחזור קודם לעיר צ'רנוביץ שסופחה מחדש לברית המועצות וכעבור שנה לשוב לרדאוץ בשטח רומניה. אחרי שהשלים את לימודי התיכון, בשנת 1945 החל בלימודי רפואה, בטימישוארה ברומניה. צבי לרון כיהן כפרופסור באוניברסיטת תל אביב. תרם רבות במיוחד למחקר ולטיפול בהפרעות הורמון הגדילהוסוכרת הנעוריםמקור המידע

יוסף (טומי) לפיד , ילד בן 12 , בתקופת השואה

שגרת חיי המשפחה נקטעה כשהיה לפיד כבן שתים-עשרה שנים וחצי, כשנה לפני תום מלחמת העולם השנייה. בבוקר 19 במרץ 1944, ביום בו הצבא הגרמני נכנס להונגריה, נלקח האב על ידי הנאצים, רגע שלימים תיאר לפיד כ"זה הרגע שבשבילי אלוהים מת". תחילה הועבר האב לבית מלון מקומי בו רוכזו היהודים, משם למחנה ריכוז הונגרי בבאצ'קה טופולה ומשם לאושוויץ. לקראת שלהי המלחמה הוצעד האב מאושוויץ למחנה מאוטהאוזן, שם נפטר מהתקף לב שבועיים לפני תום המלחמה. לפיד ואמו נלקחו לגטו בודפשט; הם שרדו בעזרתו של ראול ולנברג, בשונה מרבים מבני משפחתם שנספו בשואה. בחורף 1945 לפיד ואימו שוב ניצלו ממוות. בעת שהובלו על ידי הנאצים בשיירה ברחובות בודפשט, מטוס סובייטי הנמיך טוס מעליהם. במהלך הבהלה שנוצרה הם נמלטו והתחבאו בבית שימוש ציבורי קטן בצד הדרך. מאוחר יותר שבו לנובי סאד, שם גילו כי ביתם הוחרם. הם חיו בעיר שנשלטה בידי הדיקטטור הקומוניסטי יוסיפ ברוז טיטו משך שלוש שנים וחצי בטרם הותר להם לעזוב. ב-25 בדצמבר 1948 עלו לישראל על האונייה 'קפלוס' (Kefalos). מקור המידע

ימים מרים, ימים טובים

ימים מרים, ימים טובים
קלוד כהןהוצאת פרדס 2012סיפורו הטרגי של פעוט יהודי ניצול שואה אשר אמו בת ה16 נשלחה בשנת 1944 מהונגריה למחנה אושוויץ. ברכבת בדרך  מהונגריה לאושוויץ היא נאנסה והגיעה לאושוויץ כאשר היא הרה . כמה חודשים אחר כך, בתום מסע מקפיא ורצחני ( צעדת מוות)  הגיע האם מרים לברגן-בלזן. אחיותיה הגדולות לא שרדו באושוויץ ומתו בזו אחר זו, נוטשות אותה לאנחות. כמה פעמים במשך צעדת המוות מאושוויץ ביקשה לוותר ולשם קץ לחייה. מה הטעם לשרוד , חשבה , הרי לא נותר לה איש בעולם, והילד שצומח בבטנה לא יחזיק מעמד. אף שבכל יום  חשה שהוא נאבק בתוכה , הייתה בטוחה כי אלה פרפוריו האחרונים.היא הגיעה לבסוף  באפיסת כוחות לברגן-בלזן . כנגד כל הסיכויים המשיך העובר לפעום בתוכה. חיים חדשים נבראו בתוכה מאותתים לה בקול ענות חלשה שלא תיכנע. בברגן בלזן שרר כאוס נורא , גדול אף מזה ששרר באושוויץ . תוהו ובוהו מחריד. מזון ומים היו שם במשורה, והם הלכו והתמעטו במהירות. רק נשים מעטות שכוחותיהן עוד עמדו להן יצאו מהצריף לתור אחרי שאריות מזון נרקב. כנגד כל הסיכויים עברה הלידה בשלום . אחת הנשים שהצטופפו מסביב לדרגש של האם ניתקה…

מנחם ליאור , בן 11 , חבר המחתרת מבנדין

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה מנחם ליאור ילד בן 11 . חרף גילו הצעיר , הוא הצטרף בהמשך לפעילותם החשאית של אביו ודודו, ממנהיגי המחתרת היהודית בעיר בנדין בפולין . לימים הוא קיבל על כך את אות הלוחם בנאצים. אחת הפעולות שבהן השתתף היתה הצלת יהודי בשם שמעון פרוסט , שנורה בידי הגרמנים, נתפס ואושפז בבית חולים. את מבצע החילוץ שלו תיאר לימים כך : "זה מבצע כמו שמתואר בסרטים. שלחנו בחורה יפהפייה כפיתיון , שתעסיק את השוטרים, ואנחנו נכנסנו לבית החולים והוצאנו את שמעון , לבוש בבגדי אשה" . אל"מ מנחם ליאור ז"ל כתב, לפני כמה שנים , באתר האינטרנט של ארגון יוצאי זגלמביה:"אבי, דוד ליור היה ממנהיגי המחתרת החלוצית בבנדין. בהשפעתו לקחתי חלק בפעילות המחתרת, זאת למרות גילי הצעיר. על פעילותי זו העניקה לי ממשלת ישראל את "אות הלוחם בנאצים"

ב- 12 באוגוסט, 1942 רכזו הנאצים את כל יהודי בנדין למגרש שבקמיונקה והתחילה הסלקציה. שפר מזלנו, שלי והורי ונותרנו בבנדין .

בינואר 1943 החלו הגרמנים בהקמת הגטו, ותוך חודשיים רוכזו כל יהודי בנדין בגיטאות "שרודולה" ו"קמיונקה".

ב- 2…

סימון וייל , בת 17 , עובדת במטבח של חיילי ס.ס בברגן בלזן

"אחרי צעדת המוות שעברנו ממחנה אושוויץ-בירקנאו הגענו לברגן בלזן בינואר 1945 . בברגן בלזן לא היה שום ארגון מנהלתי, שום מזון , שום טיפול רפואי , וכן היה מחסור במים , לאחר שרוב הצינורות התפוצצו, ואם לא די בכל אלה כדי לאמלל את צללי השלדים שתרו אחרי אוכל , פרצה במחנה מגפת טיפוס. רק בקצה של ברגן בלזן היה מחנה משנה של  הס.ס . עם מטבח אוכל ומים. אבל לשם לא הגיעו יהודים. בברגן-בלזן רצה הגורל שאפגוש שוב את ה-Lageralteste , אותה פרוצה זקנה שכבר הצילה פעם את חיינו בבירקנאו. היא הלכה בעקבות מנוסת הבהלה של המחנות והפכה לממונה על מחנה ברגן-בלזן. היא זיהתה אותי מיד וביקשה ממני לבוא אליה למחרת בבוקר לפני תחילת היום, מה שאכן עשיתי.  היא מיד שלחה אותי למטבח של אנשי הס.ס. המחווה החדשה הזאת ללא ספק הצילה אותנו ממוות ברעב, כפי שאירע לרבים אחרים. יחסה של אותה אישה נותר תמיד בגדר תעלומה. בימים שלאחר השחרור נודע לי שהבריטים תלו אותה. כל היום נאלצתי נאלצתי  לרסק תפוחי אדמה עד שכפות ידי דיממו. שקדתי על עבודתי בכוחות אחרונים, כי יותר מכול חששתי שיסלקו אותי מהמטבח הזה שבו , למרות הפחד שלי ותנועותי המסורבלות, …

ובליבי חומה

ובליבי חומה איטה בן-חיים קלר , יד-ושם 2010
"אני בוכה אבל מנסה לבכות בשקט, שאף אחד לא ישמע, כי אמא [...] כל הזמן אמרה שאני צריכה להיות גיבורה ולא לבכות, שאף אחד לא ידע שאני נמצאת במרתף. אבל למה היא השאירה אותי לבד? למה היא לא לקחה אותי איתה כמותמיד?! [...] אולי היא כועסת עלי? אולי אני ילדה רעה וזה העונש שלי? אבל למה? מה עשיתי? [...] הדמעות זולגות על תתי הבובה וגם היא עצובה."

בת שלוש הייתה איטה כשהאירה אותה אמה במרתף ואמרה לה לא לבכות, להיות גיבורה. האם חיבקה אותה בחזקה והלכה אל מותה. כעבור שלושה ימים של בדידות ורעב חילץ אותה טדאוש מן המרתף והיה לה לאב. איטה הייתה לאירנה קובילקו, פאני דודתה הייתה לאמה וגם אח נולד לה. איטה לא זכרה עוד את חייה הקודמים, ורק החרדה שיעזבו אותה נשארה בלבה.

כשתמה המלחמה עזבו פאני והילדים את טדאוש ועלו לארץ-ישראל. איטה נשלחה לבית ילדים ואז נודע לה לראשונה שפאני אינה אמה, אבל הגיונה, היגיון של ילדה בת שמונה, לא תפס זאת. על שנות האימה לא דיברה ואת הילדה הקטנה והמפוחדת כלאה מאחורי חומות בצורות בלבה. רק כשהייתה כבת חמישים החלה אותה חומה להיסדק ואיטה יצאה לחפ…

יש דברים שלא מדברים עליהם

יותר מ-50 שנה לא סיפרו האחים יצחק ודוב מה עבר עליהם בדרך לאושוויץ ובחזרה, אפילו זה לזה. עד שפעם אחת התפתו לדבר עם הסופרת מלכה אדלר וגילו שזה יותר מדי. מאז חזרו לשתיקתם ועתה הם מסרבים להיחשף. הם יודעים למה.  רק פעם אחת הם נגררו, כדבריהם, לשיח מלחמה. זה התחיל לפני שלוש שנים והסתיים בספר "איצ'ו וברנרד", מאת מלכה אדלר (בהוצאת פרוזה, ידיעות אחרונות). יש דברים שלא מדברים עליהם קישור למוסף עיתון "הארץ"
לסיפור החיים ( הטקסט בגישה פתוחה)

הצדעה לחיים: הסב מציל את נכדו בשואה

סיפור ההתמודדות  הבלתי רגיל של ילד יהודי ומשפחתו בשואה. כיצד הצליח הסב להציל את נכדו ולהעבירו בדרך לא דרך לטיפול רפואי אצל מכר רופא. כאן לא הסתיימו הסכנות והתלאות , אח"כ נתקלו הסב ונכדו בחיילים נאציים בדרכם חזרה. באלתור מופלא של הישרדות, הצליח  הסב  להציל שוב את נכבדו, כותב המאמר, אורי אדלמן. לסיפור החיים המלא

חייל בדיל בקופסת קרטון

חייל בדיל בקופסת קרטון - ארי ליבנה. גוונים, 218 עמודים
ארי ליבנה נולד בווינה, וכשהיה בן שלוש וחצי, עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, ברח עם הוריו לבלגיה. במרץ 1943, כשהיה בן שמונה, שלחו אותו הוריו לגור בפרברי בריסל, אצל משפחה נוצרית. ההורים הקפידו לבקר אותו עד שנעצרו על ידי הנאצים ונשלחו לאושוויץ, שם נספו. בתום המלחמה עבר לצרפת, לגור עם דודתו, ובתחילת שנות השישים עלה לישראל. בספרו האוטוביוגרפי הוא מתאר את החיים תחת זהות בדויה, מנותק משורשיו, ואת האופן שעיצבה תקופה זו את המשך מסלולו, כנער וכבוגר, באירופה ובארץ.

מתוך הספר : "עתה, מצויד בזהותי הבדויה, שאת פרטיה למדתי היטב ושיננתי לא פעם בעזרת הדודה אנג'ל, יצאתי להתמודד עם מציאות חיי החדשה. ידעתי כי הזהות הזאת היא ערובה לסיכויי לשרוד עד יעבור זעם. היה לי ברור שזה אינו משחק. התייחסתי בכובד ראש לעניין, כי הבנתי שהוא בנפשי. זה היה השלב שבו החלטתי להשתנות, להתיידד עם ילדים אחרים בשכונה, לבקר בכנסייה ולהתנהג בצורה ההולמת את דמותי החדשה, את המקום ואת נסיבות חיי החדשים, וכך עשיתי".
ראו גם :
מתוך סקירת הספר ע"י תא"ל (מיל') …

התינוק מטרזין שנעשה לתת-אלוף מיקי וינר, קצין הרפואה הראשי של צה"ל.

ביולי 1943 יצאה הגזירה מטעם מפקדת האס.אס, לסיים כל הריון בגטו. ראשי הביתנים היהודים נצטוו לדווח על כל אישה הרה הידועה להם, תחת איום בעונש כבד. באוגוסט כבר הודיע מפקד הגטו, האוברשטורמפיהרר בורגר, שמעתה כל אם שתלד תישלח יחד עם בן הזוג וילדיה בטרנספורט הבא למזרח. בזה אחר זה חויבו הזוגות לחתום על הסכמה לבצע הפלה. על פי המספרים הרשמיים בוצעו בגטו 360 הפלות כאלה, אך כנראה מספרן היה רב יותר.
גם אחרי איסור ההריון נולדו בגטו תינוקות ספורים, בדרך נס ובסיועם של רופאים ואחיות שהסתכנו בענישה. לגונדה רדליך, אחד המנהיגים הציונים בגטו, שיחק המזל: רופא נשים יהודי הציל את חייה של אשת קצין אס.אס, שילדה פג מת, ובתמורה הורשו עשר נשים יהודיות ללדת. אחת מהן היתה גרטי, אשתו. ב-16 במרס 1944 רשם גונדה ביומנו: "נולד בני, השם ישמור עליו".
לבן קראו דן פטר, ואביו ניהל עבורו מרגע שנולד יומן נפרד, בעברית: "אומרים שבדורנו אין מתרחשים נסים. מתרחשים, בני, כי בנס ניצלת גם אתה", כותב גונדה לבנו, "מודה אני שאמך הייתה חזקה ממני. זכור זאת, בני, וכבד בכל אישה את אמך הגיבורה, בלעדיה לא היית חי היום, לא …