ילדים בשואה

יום חמישי, 31 במרץ 2016

יומנה של רבקה לפישיץ ז"ל , נערה בת 14



רבקה ליפשיץ, נערה בת 14, חיה בגטו לודז' שבפולין, ושזרה בין דפיו של יומנה תיאורי רעב ויתמות לצד אמונה גדולה, אחיזה בחיים - ותקווה.

 

את יומנה של רבקה ליפשיץ מצאה רופאה רוסיה באושוויץ כבר עם שחרורו. אך רק לאחרונה, אחרי כ-70 שנות גלות במעטפה ישנה, נחשף היומן מחדש. ועמו סיפורה הלא ייאמן של נערה יהודייה המתעדת ברגישות את החיים ואובדנם.

120  עמודים כתובים בפולנית, בכתב יד עגול, ילדותי וצפוף, צפויים להפוך במהלך השנה הקרובה לספר בהוצאת "יד ושם", כשבמקביל נמשכים כל העת המאמצים לעלות על קצה חוט שיענה על השאלה שנותרה פתוחה עד לרגע הזה: מה באמת קרה לרבקה? האם יש סיכוי שהיא עדיין בחיים?

היומן האבוד מקרמטוריום B

"אני מפסיקה כעת לדבר. מרקושבה מתווכחת איתי שכזה רעב עוד לא היה. אולי לא בשבילה, אבל בשבילנו? בשבילי? אח, השם! מה אנחנו כבר עברנו... כשאמא שלנו הייתה חולה, בישלתי 20 גרם (!!!) תפוחי אדמה עבור ארבעה אנשים, בלי תוספת... את תפוח האדמה קיבלה אמא, ואנחנו שתינו רק את המים, וכל אחד קיבל חתיכה קטנה רק 'להרגיש את הטעם...' די, מספיק על האוכל. שוב פעם אני כותבת על אוכל? מה קרה לי? כשאני חושבת על זה נהיית לי בחילה!! (12.2.1944)."

את המילים הללו קראו לראשונה בנות הדוד של רבקה, מינה בויאר ואסתר בורנשטיין, כשד"ר אניטה פרידמן מהמכון לחקר השואה בסן-פרנסיסקו טסה לפני כשנה במיוחד לישראל לפגוש אותן בעיר מגוריהן, בני ברק.

 

ynet אחרי יומנה של אנה: מי מכיר את רבקה ליפשיץ?


 

 

יומנה של מרים חשצ'באצקי


נערה בגיטו הוא השם שבו פורסם יומן שנכתב על ידי מרים חַשצֶ'בַאצקי (Chaszczewacki),  נערה בת 15, בעת שהותה בגטו  רדומסק בשנים 1939–1942

אמה של מרים, שרה לבית זלבר, בת למשפחה חסידית, הייתה גננת ואשת ציבור. אביה, דוד‏ יליד אוקראינה, פתח בית ספר עברי ברדומסק ולימד בני נוער את השפה העברית. בית ספר זה פעל גם בגטו. למרים היה אח, בשם נחום, יליד 1929
מרים, תלמידת גימנסיה וחניכת תנועת הנוער הציונית, הייתה בת 15 בפרוץ המלחמה. היא מתוארת כנערה עדינה ורגישה, אינטליגנטית ומוכשרת. עברית למדה בבית הספר של אביה. . בעדות אחרת, היא מתוארת כביישנית, רומנטית וחולמנית.
אביה ואחיה של מרים נרצחו על ידי הגרמנים בגטו במהלך האקציה. האב, דוד, כתגובה על סירובו לעלות לקרונות.‏] האח, נחום, נקבר בקבר אחים בבית הקברות היהודי‏.
היומן נחלק לשני חלקים. פרק המבוא נכתב בסוף קיץ 1939 ,ומסתיים בתיאור פריצת המלחמה וכיבוש רדומסק על ידי הגרמנים, בספטמבר 1939.

החלק השני כולל 27 קטעי יומן מתוארכים (כולל היום בשבוע) החל ב 21 אפריל 1941. 
היומן משלב פרקי נערות וחברות יחד עם תיאור אירועי המלחמה וחיי הגטו.
הרישום האחרון ביומן בכתב ידה של מרים היה בתאריך 7 באוקטובר 1942, כאשר מרים היא בת 18. 

בתאריכים 9-12 באוקטובר 1942 בוצעה בגטו רדומסק האקציה הראשונה, שבה נשלחו כ 14,000 תושבי הגטו לטרבלינקה.
בדף האחרון של המחברת נמצא רישום בכתב יד שונה, שכותבו אינו ידוע. הסברה היא שנכתב על ידי שוטר פולני, שהיה בנה של אותה פולנייה שמסרה את המחברת:
"בערבו של ה 24 באוקטובר 1942, היא הסגירה עצמה יחד עם אמה למשטרה הפולנית. במשך שבוע הן התחבאו בשירותים ואכלו מזון לא מבושל. הן נלקחו לתחנת המשטרה ולמחרת הוסעו במשאית לצנסטכובה."
באחד מקטעי יומנה האחרונים, כחודש לפני מותה, כתבה:
"בעומדי, על סף המוות, הנני דואגת ליומני. הייתי רוצה כי לא יסיים באופן עלוב בתנור או במזבלה. הייתי רוצה כי מישהו, יהיה זה אפילו גרמני, ימצאהו ויקרא אותו. הייתי רוצה כי כתיבתי, המכילה רק חלק זעום ממה שעבר עלינו, תשמש עדות למצבנו העלוב

נערה בגיטו: יומן מתקופת השואה – ויקיפדיה


 

דוד פרנקל , ילד בן 7 ברכבת קסטנר ובברגן בלזן



"מה עושה אימא? אימא כבר רואה משהו לא טוב. הדברים לא מוגדרים. הגיע פתאום פליט, בנים ובנות צעירים שהצליחו לצאת ולשרוד. הגיע בן דוד שלנו מהמזרח, בודפשט עדיין נחשבה יחסית מקום מפלט ליהודי אירופה. הוא בא אלינו ושהה שבוע-שבועיים, היה בדרכו לסלובקיה. עשה עם אימא שלי חשבון והיא הציעה לו לקחת אתו את הבנות הגדולות לקרובי משפחה שם. ואכן הוא הצליח לקחת אותן בדרך לא דרך, כבר אז היו משמרות וגם למשטרה המקומית היו הוראות שאם מוצאים יהודים בתנועה – למסור אותם לשלטונות. הוא הביא אותן לגבול


בגבול הייתה תקלה גדולה: המשמרות עלו עליהם, אותו תפסו והכניסו לכלא מיד, רצו גם לקחת את הבנות אבל כנראה הצליחו לשחד מישהו מהשומרים שם, לקח אותן הצִדה והן נמלטו ליערות. טובה בת 13 ומרים בת 12. ביערות הן הצליחו לשרוד כי חילצו אותן הפרטיזנים ולקחו אליהן. שתי ילדות מבית אורתודוקסי נפלו למצב מאוד משונה וקשה. הן נפרדו מאתנו ולא היה קשר, לא ידענו מה אִתן. התברר לאחר המלחמה ששתי הילדות ניזונו שנה וחצי משורשי עצים! גדלו כמו בעלי חיים ביער. לא ייאמן. לאחר המלחמה אימא הלכה לחפש אותן בכל אירופה.


אנחנו נשארנו בבודפשט - אזעקות בלילה, הפצצות. היו צריכים לעשות תורנויות בין הדיירים בבתים. אימא שלי הייתה עסוקה, ולקחו אותי להיות תורן בגיל 7, להיות תורן אזעקות ולעמוד כל הלילה על המשמר. היום זה אוטומטי, אבל אז זה לא היה- זה היה ידני, והיית צריך לעמוד עם מפוח. הכלל היה פשוט: אם מפעילים בבית הסמוך אזעקה גם אתה צריך. והייתי מפעיל את האזעקה. כעבור כמה זמן אימא הייתה עובדת במפעל קונפטיה, היו לנו בבית עשר מכונות תפירה גרמניות והיא העסיקה פועלות צעירות יהודיות שנמלטו עם כותנתן לעורן והגיעו מפולין. היא לימדה אותן את המקצוע, נתנה להן משכורת ולפעמים מצאה להן גם חתנים. הן היו תופרות. אימא שלי ידעה גם לעצב. הן היו מייצרות כותונות לילה יפהפיות לנשים מבד משובח, לא כמו היום שהכול מתועש ולא רציני. אז זאת הייתה תפירה של איכות וזה מה שהיה. אני הייתי מדי פעם עוזר, אימא שלי אמרה להעביר סחורה מפה לשם ולהביא דברים

יום אחד אני מגיע מבית הספר ואני מגלה דברים אחרים – במקום כותונות יפות עם פרחים אני רואה פתאום טלאי צהוב יוצא באלפים. מה זה? שאלתי. אימא אמרה שהכריחו אותה מהקהילה כי הגרמנים הוציאו צו, אז עברנו לייצר את זה. בצורה כזאת נוצר קשר בין ההורים שלי להנהגת הקהילה, כי ההורים שלי לא היו קודם מהמנהיגים או העשירים. אז אימא שמעה שיש משלוח לארץ ישראל, שיש איזה טרנספורט ואפשר לשלוח לשם חניכים של תנועות נוער. אז היא חשבה שאת הבנות היא כבר שלחה ועכשיו היא תשלח את הבנים – אחי ואני. בצורה כזאת היא הצליחה להכניס אותנו לקבוצה הזאת, ואנחנו בסופו של דבר הגענו לרכבת קסטנר. שם הייתה מכסה מסוימת לתנועות הנוער. היו אלפי אנשים שרצו להיכנס לרכבת הזאת, יש בודדים שחשבו - ואני מכיר בני משפחה של אחדים מהם - שזאת לא תהיה רכבת הצלה אלא שמשם ילכו לשמים, אבל רוב רובם של האנשים חשבו שזאת הזדמנות להינצל - ועל זה בספר שלי אני נותן פירוט. הספר נקרא "מברגן בלזן לירושלים", ושם אני נותן פירוט על מה שקרה ליהדות הונגריה בשואה ומה קרה לנו בארץ.
על כל פנים, אימא הצליחה להכניס אותנו לרשימת נוסעי הרכבת. לקסטנר היה משא ומתן ישיר עם הגרמנים, מו"מ קשוח. הם רצו שוחד – הרבה כסף. הוא הצליח לארגן את זה מבעלי יכולת פיננסית, מיהודים שרצו להציל את בני המשפחה שלהם. כל מיני בעלי מפעלים וסוחרים. זאת הייתה הקבוצה העיקרית של אלה שהיו מיועדים לרכבת, ונוסף על כך היו אנשים מהעיר של קסטנר ברומניה. ואח"כ הייתה קבוצה של ה'מי ומי' של הונגריה, מנהיגי הקהילה היהודית, קודקודים מכל מיני עדות. בפועל ברכבת הזאת היו 1,684 אנשים. היו הרבה טרמפיסטים, וכך גם יתר המשפחה שלי. אימא שלי בדרך לא דרך הצליחה להכניס בדרכים משלה את יתר בני המשפחה שנותרו. גם האחיות הקטנות שלי והאח התינוק וגם את אבא. ובצורה כזאת אנחנו נכנסנו לרכבת הזאת והנוסעים היו אמורים להגיע לישראל דרך ספרד. האנשים היו צריכים להיות עם סרטיפיקטים, כך זה היה צריך להיות מאורגן.

בפועל - הגרמנים לא עמדו בכל ההתחייבויות שלהם. הם באמת העלו אותנו לרכבת, רכבת בהמות למרבה התדהמה. לא יכולנו לקחת כמעט דברים מהבית. ביום שישי שטוף גשם הגענו לקרונות הללו של בהמות, דוחק עצום, קטסטרופה. וכך אנחנו נסחבנו כמה וכמה פעמים. נהגי הקטרים שהיו רגילים להריץ את הרכבות האלה לאושוויץ, הם חשבו להוביל גם את הרכבת הזאת לאושוויץ, אבל בלחץ של אנשים שהיו על הרכבת והתקשרות לבודפשט באחת התחנות הצליחו לא לשלוח אותנו לאושוויץ, אבל בסופו של עניין אחרי נסיעה של תשעה ימים באירופה הגענו למחנה ריכוז בברגן בלזן. שם כמובן פגשנו יהודים ממקומות אחרים, הולנדים היו צמודים אלינו, והיו יהודים מפולין ומרוסיה, והיינו שם תקופה ממושכת. חלק שוחררו קודם אבל רובנו נשארנו שישה חודשים שם.
כל בוקר היה אפל, מסדר בוקר בשש בבוקר, לא משנה באיזה מזג אוויר עומדים למסדר, שעות! ילדים, חולים, בריאים וזקנים - שמא אולי חסר בן אדם, אולי טעו. מעמידים אנשים שעות על גבי שעות, עינוי בלתי רגיל. אח"כ אוכל – רעב! האוכל היה סלק בהמות מדי יום. בבוקר קיבלת פרוסת לחם דקה עם משהו שחור שקראו לזה כאילו קפה, ."...

 

דוד פרנקל - תמלול העדות | עדויות


`דמותה של אמא היטשטשה, אבל את אבא זכרתי כל הזמן``


חביבה מיניקס הייתה בת שש ואחיה גרשון היה בן שלוש, ביום שבו הגרמנים דפקו בדלת. הם ערכו חיפוש בבית ולקחו את אם המשפחה למקום ממנו לא שבה.

בילדים לא הבחינו. הלה, המשרתת הפולניה ששהתה באותה העת בבית, הסתירה אותם בעוד מועד מתחת למיטה. לאחר מכן הובילה את הילדים לקרובי משפחה בגטו וילנה. אבל זו רק הייתה ההתחלה של סיפור הצלה נדיר והירואי. כעבור ימים אחדים הבינה הלה שיהיה זה רק ענין של זמן לפני שהגרמנים ירצחו את יושבי הגטו כפי שרצחו את יתר היהודים. היא ידעה שגורל הילדים נתון בידיה. באומץ לב מדהים ניגשה הלה לשוטר הליטאי ששמר בכניסה לגטו וסיפרה לו ששני ילדיה לא שבו ממשחק אצל השכנים היהודיים. ``אני חוששת שלקחו אותם יחד עם היהודים לגטו``, אמרה לו. השומר בחן אותה בחשדנות גלויה. ``יש לך הוכחה שהילדים שלך?``. הלה עיוותה את פניה בבוז. ``אתה חושב שאני רוצה להציל ז`ידים? בטח שהילדים שלי!``.

השומר השתכנע ומסר לה תעודה המתירה לה להוציא מתחומי הגטו שני ילדים – בן ובת. הלה מיהרה אל קרובי המשפחה אצלם שהו גרשון וחביבה וביקשה לקחת את הילדים.

 

הקרובים ידעו את הגורל המצפה להם והסכימו. למרבה הפלא לא הבחין איש בחזותם היהודית בעליל של השניים והלה העבירה אותם בשלום אל מחוץ לגטו. לאחר מכן החלה תקופה מסוייטת. הלה לא העזה להוציא את הילדים מחוץ לבית מחשש שהשכנים יזהו אותם.

כאשר ביקרו אנשים בביתה היו הילדים מסתתרים בארון. הם למדו להתחבאות במשך שעות בלי לנוע ובלי לומר מילה. הם ידעו שחייהם תלויים בכך. כעבור שנה נשברה הלה וגילתה לכומר כי היא מחביאה בביתה זוג ילדים יהודיים.

הכומר המליץ לה להטביל אותם לנצרות וכך הפכו חביבה וגרשון לאחייניה של הלה ושמותיהם נרשמו בפנקסי הכנסייה כלוסיה וגרשק. הם נעשו חלק מתופעת ה`ילדי המחבוא` – ילדים שהוסתרו בתקופת השואה אצל נוצרים.

ילדי מחבוא הוטמנו במרתפים ובארונות, במנזרים ובבתים פרטיים, אצל שכנים, מכרים או זרים גמורים. ברגעי האימה והייאוש הייתה להורים רק מטרה אחת: להוציא את הילדים מאזור הסכנה, לתת להם סיכוי זעיר לחיים. לעיתים נדירות היו אלו פולנים שיזמו את פעולת ההצלה כמו הסיפור של סופיה בושקובצקה שהבחינה בחיילים גרמנים השומרת על קבוצת יהודים שחפרו לעצמם קברים וילדה קטנה בשמלה אדומה מתרוצצת ביניהם. היא שידלה את הקצין הנאצי למסור בידיה את הילדה והסתירה אותה בביתה עד סוף המלחמה. פעמים אחרות דחפו ההורים את הילד לעבר הפולני הראשון שניקלע לדרכם בתקווה נואשות שיחמול עליו ולא יסגיר אותו לידי הנאצים. ``

לנאציים הייתה מדיניות השמדה מכוונת כלפי ילדים``, כותב ד``ר נחום בוגנר בספרו `בחסדי זרים` העוסק בגורלם של ילדי המחבוא, ``על היעילות המחרידה שלהם תעיד העובדה הבאה. לפני השואה היו בפולין קרוב למיליון ילדים יהודים. בגמר המלחמה נותרו בערך  חמשת אלפים ילדים יהודים בלבד.

 

לסקירה המלאה :

`דמותה של אמא היטשטשה, אבל את אבא זכרתי כל הזמן``


 

כמה פחדתי, כנראה רק אלוהים יודע", אמרה דורה זובֶּרמַן



ד"ר שרון גבע סוקרת את הספר : ילדי המלחמה 1948-1944: ילדים מספרים על השואה

 

כותבת ד"ר שרון גבע : " הספר כולל 55 עדויות של ילדים וילדות שעברו את השואה מאוסף הפרוטוקולים של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. כמעט כולן תורגמו מפולנית, חמש מיידיש, שלוש מגרמנית ואחת מרוסית. בשונה מאנתולוגיות וכרכי עדויות אחרים על השואה שפורסמו בארץ, כדוגמת ספר מלחמות הגטאות (1954) וכרכי עדויות משפט אייכמן, העדויות אינן מסודרות באופן כרונולוגי או על פי זירות גיאוגרפיות (ארץ, גטו או מחנה) אלא לפי א"ב שמות המשפחה של המעידים והמעידות. מה קרה להם מאז 1948 – שנה שכמובן יש לה משמעות סמלית, אם כי זיקתם של גיבורי הספר וגיבורותיו לאידיאולוגיה ציונית אינה נזכרת כמעט – הספר אינו מספר לנו, ואולי חבל. האם נשארו בפולין, או עברו לגור בישראל, בארצות הברית (לחלקם היו שם קרובי משפחה) או בדרום אמריקה? מה היה משלח ידם אחרי המלחמה? האם הקימו משפחה?"

"בראש כל עדות בספר כתובים השֵם המלא ופרטים אישיים. מכמירי לב הם הילדים והילדות שלא זכרו את שמות הוריהם, כמו דניאל ויטֶלְסקי, שנולד בשנת 1936 ובעדותו בגיל 11 זכר רק ש"פאפא היה שוטר" (עמ' 130). כל סיפור נחתם בשמו של גובה העדות ובמראה המקום הארכיוני, וכל עדות מלווה בצילום הדף הראשון של המסמך האותנטי רשום בכתב יד או מודפס במכונת כתיבה. כך אמנם אין אלה ילדים אלמונים, כדוגמת הילדה ששאלה את אמהּ האם מותר כבר לבכות ובזכות אבא קובנר ונתן אלתרמן הפכה לסמל, אך העדויות שבספר מתפקדות באופן מוצהר על תקן סיפורים מייצגים".

יורם פרידמן: ביער



יורם פרידמן נולד ב- 1934 בבלוניה, פולין.
"... פה התחילו החיים שלי בתוך היערות. אני לבד, קצת מפחיד. אני זוכר שפעם שכבתי וראיתי תנועות של ידיים. סוס עבר שם, והצל הפחיד אותי. שמעתי גם קולות משונים.  
אני בן שמונה. קטן, לבד. הייתי מתחבק עם עצמי בתוך תוכי מתחת לאיזה שיח וישן. ישנתי מתחת לעץ, מתחת לשיח, והתכסיתי בעלים או באיזה בגד קרוע שהיה לי. ישנתי על העצים, קשור עם חבל כדי לא ליפול, כי למטה היה מסוכן, היו חזירי בר.
 מה אכלתי ביערות? כל דבר שזז. כל דבר שיכולתי לתפוס ולהכניס לפה. שבלול, שלשול - זאת לא בעיה, פירות יער יש בשפע, מים לא חסר, יש מלא פטריות, ולמדתי מהכפריות להבדיל בין פטרייה מורעלת ללא מורעלת. הייתי צד ציפורים, לפעמים זה לקח חצי שעה- שעה עד שיונה או ציפור אחרת נתפסה. ראיתי שהרגל בפנים, משיכה מהירה, היא שלי.
לפעמים הייתי יוצא לכפר לתפוס תרנגולת, ועושה מזה מעדן ממש. עוטף אותה בבוץ או בחימר ומטגן אותה בתוך המדורה עד שהבוץ התייבש. נתתי מכה, התבנית נפתחה, כל הנוצות  נדבקו לבוץ ונשאר הבשר הטרי.
 איך ריפאתי פצעים? הרי אין רופאים, אין קופת חולים. אם, נניח, רצתי ונחתכתי מזכוכית או מאיזשהו ענף עץ, שמתי את הרגל בתוך החול. הדם נעצר ואז הייתי עושה פיפי על מקום הפצע ומחטא, כי אמרו לי שזה מחטא.  
 

גטו לודז' : המאבק בין מצפון לרעב אצל ילד


"ילד שוכב במיטה, הוא רוצה לישון. איננו יכול להירדם. הרעב מציק לו וסוחט אותו. בחדר שקט. כולם ישנים, אימא, אבא ואחות קטנה, ושם בארגז מונח חצי ככר לחם. אולי הוא ירד בשקט ויחתוך פרוסה קטנה ודקה, פרוסונת דקיקה, אף אחד לא ירגיש. המצפון לא מרשה, הלחם הזה צריך להספיק לעוד יומיים, כבר חתכו מן הלחם מעל למותר. פולמוס בין הרעב והמצפון. גם כך זה לא יספיק, בין כך ובין כך אכלתם יותר מדי, קח! קח! רק פרוסה קטנה. לא, אומר המצפון הלחם הזה הוא של אמך, של אחיך ושל אחותך הקטנה, אל תיקח מהם, גם הם רעבים כמוך.
בסופו של דבר ניצח הרעב. הילד שוכב במיטה מכוסה מעל לראש ונוגס מן הלחם היבש הטבול בדמעותיו המלוחות..."
(שרה פלגר-זיסקנד, "העטרה שאבדה", בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשל"ח, עמ' 54-53)

פרופסור דליה עופר על ילדים בגטו



בדיווח מפורט על "דמותו של הילד היהודי" שנכתב בוורשה בנובמבר 1941, מעריך המחבר שבגטו נמצאו כ-100,000 ילדים. כ-80 אחוזים מהם נזקקו לעזרה ציבורית וכ-20 אחוזים בלבד חיו בצורה מסודרת פחות או יותר עם משפחותיהם. ילדים שהוסיפו לחיות בעירם ובקרב בני משפחתם התנסו בחוויות שונות מילדים שנעקרו עם משפחותיהם. ילדים שהוסיפו לחיות בעירם ובקרב בני משפחתם התנסו בחוויות שונות מילדים שנעקרו עם משפחותיהם ממקום מגוריהם בעקבות גירוש או בריחה ומילדים יתומים...
בקרב ילדי הפליטים היו ילדים ממעמדות כלכליים שונים, אך עצם העקירה הרעה את מצבן הכלכלי של רוב המשפחות...גורל הילדים הושפע ממצב משפחתם שעברה תהפוכות רבות מאז פרוץ המלחמה. מצבה הכלכלי של המשפחה נקבע גם על פי מעמדה לפני המלחמה קרי, תעסוקתם של ההורים, אך יותר מכך על פי מה שקרה לאחר פרוץ המלחמה...
בעקבות המעבר לגטו הורע מצבם הכלכלי של רוב היהודים ורובם התרוששו והידרדרו לעוני מנוון. רבים מן הגטאות היו מוקפים בגדר ובחומה וככל שהתפתחה המלחמה נעשה הקשר עם גורמים מחוץ לגטו קשה יותר, ארגון החיים בגטו התמסד והתמקד סביב שאלות הקיום של השגת מזון, ביגוד ודיור... ההבדלים הכלכליים והחברתיים הללו באים לידי ביטוי בתיעוד בצורה בוטה ביותר. באחת מרשימותיו נדרש רינגלבלום למחסור בגינות ציבוריות ולעובדה שילדים אינם יכולים לנשום אוויר צח בגטו... ילדי העניים "לא רואים אפילו עשב דל בעיניהם", כותב רינגלבלום ומכנה את הענין "מסחר באוויר הצח"... במציאות הגטו מצאו ילדים יתומים, ילדי פליטים וילדים מקרב שכבות נמוכות פרנסה כלשהי במשק ביתם של אנשים אמידים וכך סייעו למשפחותיהם.
נוסף על הפערים הכלכליים, ששררו מאז ומעולם בקרב היהודים, נוצרו בגטו פערים חדשים בעקבות המערכת הכלכלית המיוחדת, והם היו קיצוניים יותר. עד הגירוש הגדול היה בהם כדי לעצב את הגבול הדק שבין הסיכוי לשרוד או למיתה ברעב.
בתיאור "דמותם של ילדי הגטו" בארכיון עונג שבת, ארכיון גטו ורשה שהוקם בידי עמנואל רינגלבלום ואנשי רוח נוספים בגטו, בסעיף שדן בילדים משכבות מבוססות, המחבר מדגיש שהילדים האלה לא סבלו רעב, על אף שמזונם היה דל יותר מבעבר, וגם לא ידעו מחסור חמור כל כך בלבוש, דבר שהציל אותם מן הקור וממחלות רבות. הם גם לא נשאו את הפגיעות הנפשיות שנבעו מהתערערות המסגרת המשפחתית, ההזנחה והיעדר החום והתמיכה הנפשיים.
ועם זאת מציין המחבר השפעות קשות של הגטו גם על הילדים האלו. הוריהם היו טרודים כל הזמן ולא יכלו להעניק להם את תשומת הלב שהיו רגילים לה, ובעיקר לא היה מי שידריכם למצוא את דרכם בגטו ולהבחין בין טוב לרע. הם נחשפו לאלימות הרבה של חיי הגטו, ראו את הגרמנים מתעללים ביהודים וחזו בהוריהם המושפלים כשנערך בביתם חיפוש אחר דברי חן וכסף, או כשנפגעו ברחובות הגטו בידי גרמנים או פולנים אלימים. ברשימות הגטו מובעת דאגה להתפתחותם החברתית והנפשית של הילדים ובני הנוער מן השכבות האלו. הילדים גילו הערצה לכובש וביקשו לחקות את דרכיו ומנהגיו. הדבר בא לידי ביטוי במשחקיהם של הילדים הצעירים יותר שהיו רווים ביטויים אלימים ובמעשים אלימים, למשל במשחק הגירושים שבו נחשף המגורש למכות, דחיפות והשפלה מצד המגרש...
על פי המדווח במקורות לא נשמעו כמעט בקרב הנוער מהשכבות היותר מבוססות ביטויי חמלה ורגישות לסובל... רושמי המקורות בגטו השתדלו להביא הסברים שונים באשר לגורמים שהולידו את התופעות העגומות האלה.
ואילו ברשימה אחרת בארכיון הגטו, "על הנוער וחינוכו בגטו", כותב מורה כי לדעתו קווי האופי של בני הנוער האלה ותכונותיהם שורשיהם נעוצים בתקופה שלפני המלחמה ולא נוצרו בעקבות המלחמה והכליאה בגטו. קלות דעתם, תועלתנותם, הרדיפה אחר הנאות שעה ומתירנות אפיינו אותם עוד קודם שפרצה המלחמה.
ילדים בשכבות הנמוכות
מצבם של רוב היהודים הידרדר עוד לפני המעבר לגטו עקב ההרס שנגרם בעקבות ההפצצות וההפגזות בזמן כיבוש העיר והפגיעה הקשה בחיים הכלכליים.
השינויים נתנו מיד את אותותיהם הקשים בילדים. הילדים הקטנים התקשו להבין את המתרחש. הם חשו מיד בהידרדרות הכלכלית ובמחסור במזון וחוו את האימה שאחזה בהוריהם ובני משפחתם בעקבות הכיבוש והאלימות. רבים מן ההורים, שנעשו טרודים ודאוגים עד מאוד, חשו אזלת יד ולא יכלו להעניק לילדיהם תחושה של ביטחון ולטעת בלבם תקווה. בתי הספר לא פעלו והילדים נטולי מסגרת חברתית מסייעת ולנוכח האלימות שהלכה וגברה ברחובות היו שרויים בחרדה. ואף על פי כן כבר בימים הראשונים לכיבוש יצאו רבים לעמוד בתור ללחם ומים וילדים רכים (בני ארבע וחמש) סייעו ביד אמותיהם ואחיהם הבוגרים יותר, וביצעו משימות שונות למען המשפחה. משימות כאלה התרבו בחייהן של משפחות מן המעמדות הנמוכים והבינוניים, שכן כדי להבטיח קיום מינימלי נדרשו כל בני המשפחה להירתם למאמץ.
המשפחה על אף קשייה, הייתה משענת. עצם קיומו של מקום מגורים ונוכחותם של אב או אם ואחים שימשו עוגן לילדים במצוקתם הגוברת... במסגרת המאמצים לשמור על היחידה המשפחתית קיבלו עליהם ילדים צעירים אחריות לאחים קטנים מהם ולעתים קרובות גם להוריהם...
חמור שבעתיים היה מצבם של הפליטים והמגורשים, שרובם הגיע לעיר בחוסר כל... הילדים הללו בגילאים שונים, מפעוטות ועד בני נוער סובבו ברחובות ורשה עוד לפני הקמת הגטו ובתקופתו ופשטו יד רעבים ומתחננים ללחם, תמונה מוכרת מימיה הקשים של ורשה. בחלל הגטו ריחפו צלילי השירים ששרו הילדים הקבצנים ביידיש כדי להשיג את מבוקשם, צלילי מנגינות ידועות שבהן ביקשו "רק פרוסונת אחת! קרום לחם יבש! ...המחסור הנורא הזה והבדידות הרבה שחוו ילדים רבים עם העקירה מבתיהם ואבדן בני משפחה, השרו על הילדים דיכאון ואפטיה. היו ילדים שלא היו מסוגלים לקום מן המיטה... אבל היו גם ילדים שניסו לעזור לעצמם בכל כוחם. בין אלה נמצאו ילדים שחיו עם משפחותיהם בריכוזי הפליטים או בדירותיהם בגטו, וילדים שבילו את רוב יומם ברחובות העיר והגטו - פושטי היד, גנבים, ילדים שחטפו מצרכים מידיהם של עוברים ושבים בגטו וילדים שהשתדלו להגיע למספר רב ככל שניתן של מטבחים כדי למצוא שאריות... חיפשו בגדים לחמם את גופם ולכסות מערומיהם. הם גילו נחישות ויזמה במאבק הקשה על הקיום. המקורות מספרים על "מקבצי נדבות" שהפכו למעין שכבה מקצועית...
מוכרים במיוחד התיאורים של הילדים שעסקו בהברחה בחבורות ויצאו בחבורות או בגפם לצד הארי והשיגו שם מזון ומצרכים אחרים. היו ילדים שנשלחו בידי הוריהם, שכן בני הבית נותרו ללא מזון והסיכוי של נערים ואף ילדים בני שמונה או עשר לעבור בהצלחה לצד הארי ולחזור לגטו היה רב יותר משל המבוגרים. גם ילדים רכים בני ארבע וחמש עשו את דרכם מן הגטו אל הצד הארי. גם ילדים פושטי יד יצאו לצד הארי, שבו היו סיכוייהם לקבל נדבה רבים יותר, ולעתים אף הביאו מעט מזון אל הגטו. המקורות מציינים את "המבריח הקטן" בתור אחד מגיבורי הגטו הראוי לאנדרטה...
בקרב ילדי הרחוב העזובים בלטה אלימות של חזקים כלפי חלשים, ילדים גדולים פגעו בקטנים...
מקור המידע : מן המחקר , "ילדים ונוער בתקופת השואה"' קטעים ממאמרה  של פרופסור  דליה עופר

PDF-ילדים בשואה - Yad Vashem

מעדותה של רובין רחל על החיים בגטו ורשה



"אני זוכרת שהייתי רעבה מאד, ורק דיברתי עם אחותי, שהייתה גם החברה שלי הכי טובה, דיברנו רק על אוכל, מה שפעם אכלנו ואיך שפעם גרנו. היה לנו קר. לא היה כמעט מה לאכול. חילקו שמינית לחם, איום, יותר חול מאשר לחם היה שם. אבל מצבנו היה יחסית לא רע לעומת מה שנעשה במשך הזמן בגטו מסביב. זה היה גיהינום שאין לתאר אותו במלים. הגרמנים שלחו לגטו ורשה המוני אדם מיתר חלקי פולין. הגטו היה צפוף בצורה נוראית. אנשים מתו מרעב כמו זבובים. הייתה מגיפה של טיפוס הבהרות שהפילה קרבנות. קבורה לא הייתה.

 את הגופות היו שמים ברחובות, מכסים אותם בעיתונים. בהתחלה הייתי מזועזעת כשראיתי [...] גוויות [...]. הרחובות היו מכוסים בגוויות האלה, איפה שלא זזנו. היו מקבצי נדבות במצב נוראי, עם סמרטוטים על הרגלים. ויש לציין שהחורף הראשון היה קשה מאד. הקור בוורשה הגיע ל-25 מעלות מתחת לאפס. הרחובות של הגטו זה היה זוועה שאי אפשר לתאר אותה."
"כשאני הייתי הולכת ללמוד, אז היה לי איזה סנדוויץ', בדרך כלל לחם עם קצת ריבה. הוא קצת אולי בלט החוצה. קשה מאד היה להגן על הסנדויץ' הזה, כי ילד היה בא ופשוט קורע מתוך השקית את הסנדוויץ' [...]. הרעב היה כל כך נוראי שזה אי אפשר לתאר במלים."

ש. איך לכם היה בכל זאת את המעט?
ת. היה קצת כסף, היה איזה שוק שחור. אכלנו דברים פשוטים: דייסות על מים, לחם עם ריבה. ותמיד הייתי רעבה, תמיד חיפשתי מה לאכול. אבל לא היה נורא אצלנו בבית. גם לא היה חימום. אבא סידר איזה תנורצ'יק כזה קטן שעישן מאד, אבל בכל אופן קצת חימם. לא היה חשמל, גז היה, אז אבא סידר תאורת גז. איכשהו חיינו.

הגטו: תופעת התקבצות ילדים בחבורות



רוב ילדי החבורות היו בנים למשפחות שהתפרקו בשל מות או העלמות ההורים (למשל: נחטפו לעבודות כפייה ע"י הנאצים) או ילדים שעזבו את בתיהם בשל חוסר היכולת של המשפחה לפרנסם.
לחיים בחבורה היו יתרונות, משום שהחבורה הייתה מעיין משפחה חלופית, שסיפקה מזון והגנה. מצד שני, היו גם חסרונות: מחסור באהבת הורים, בהגנה ובהדרכת מבוגרים.

דמויות קרות ורקע מקושקש: פענוח ציורי ילדים בגטו




כנראה שלעולם לא נדע באמת מה חוו ילדים שעברו את השואה, אולם ציוריהם יכולים לספק צוהר לעולמם הפנימי. סעודה ללא אוכל על השולחן, בתים ללא דלתות ודמויות ללא פנים - אלו סמלים שאומרים הרבה על התחושות שלהם. מיכל וימר מסבירה באמצעות ציורי ילדים מגטו טרזינשטט....



ילדים מבריחים מזון לגטו


אחד מתפקידי הילדים בגטו היה להבריח מזון מן האזור הארי לתוך הגטו. הילדים קטנים היו, ויכלו לעבור דרך פרצות קטנות, ולחמוק חזרה כשהם נושאם עימם את מזון משפחתם.

תיאור מעשיהם של ילדים אלה נותנים ביומניהם חיים קפלן והלל זיידמן:
 חיים קפלן, מגילת ייסורים, תשכ"ב עמוד 485-486
7.5.42
בית הקברות הוא מקום מסוגל להברחה זעירה ופעוטה. לכאן באים להבריח בני עוני. הנוער המדולדל והמרוד שמסתפק במועט, ומלאכתו להבריח איזה קילו תפוחי אדמה או בצל. מזה ניזונה כל המשפחה. וכדי שלא לסכן חיי הגדולים, שולחים במקומם ילדים צעירים, ביניהם אפילו ילדים בני שש שבע. כל רואם יכירם מיד. גופם מכוסה סחבות וסמרטוטים, אף רגליהם עטופות מטליות קרועות, וחזות פניהם מעידה על דלות עמוקה כתהום. חוץ מדלותם יש להם עוד סימן מובהק אחד: כולם עמוסים חטוטרת על גבם, כמנהג הגמלים. זו חטוטרת מלאכותית, עשויה, שתפוחי אדמה ובצלים ממלאים את תוכה. ידי המבריח זקוקות לחופש תנועה, כשידיו אסורות באיזה משא אין רגליו ממהרות לרוץ...
בשעת ביקורי היום בבית הקברות לא שיחקה השעה למבריחים. כולם נתפסו על יד שער בית הקברות, וכאן מצא הנאצי כר נרחב להראות את מסירות ל"פירר": הנאצי העניק למבריחים מכות יורדות חדרי בטן, (והשוטר היהודי עזר על ידו...) והנער המבריח העניק לנאצי את בצליו המוברחים.. במשך זמן קצר נתהווה ציבור גדול ורב הכמות של בצלים מוחרמים.... הסיום של כל אותו עניין היה: הבצל המוחרם יימסר לידי השוטר היהודי למכירה, הלז ימלא את מקום הנער המבריח וימכור אתו במחיר אחד עשר זהוב הקילו, והכסף הנפדה יחולק על פי מפתח ידוע בין שני הגזעים!
הלל זידמן, יומן גטו ורשה, ניו יורק תשי"ז, עמוד 142
17.10.42
הפרשה המעניינת, ועם זאת המעציבה ביותר, הייתה ההברחה על ידי ילדים. פעוטות בני שש, שבע או שמונה, בעלי גופים צרים ורזים, נדחקו דרך הסדקים הצרים של חומות הגטו, דרך חורי חביות, ועברו אל הצד ה"ארי". שם קנו בעשרות זהובים קצת צרכי אוכל, על פי רוב תפוחי אדמה, לחם וכדומה, ובמטען זה מתחת לבגדיהם הסתובבו ליד אחד משערי חומות הגטו, כי עם הסחורה כבר לא יכלו להידחק דרך הסדקים הצרים, עד שהמשמר הגרמנים הפנה את פניו לרגע, ואז מיהרו לעבור דרך השער ונמצאו שוב בגטו..
לא פעם קרה ששוטר פולני היה מכה את הילד מכות רצח, או שהיה קורא לנוטר גרמני, וזה יורה בילד והורגו במקום.
כך היו ילדים לעתים קרובות משלמים בחייהם הצעירים על פת לחם, שרצו להשיג להם ולמשפחתם, כי הילדים היו לעתים קרובות מפרנסים את אבא ואימא ואחיהם ואחיותיהם הבכירים, שהיו יותר מדי קשישים כדי להתגנב דרך החורים, והיו רעבים ומצפים בבית לפת הלחם, שיביא להם המפרנס הקטן בן השבע.

רייזלה רוצה להישאר בבית החולים



ביולעטין, גיליון 14 (24), 20 בדצמבר 1941, מתוך: עיתונות המחתרת כרך ד', עמוד 229


נאה הייתה רייזלה בת הארבע, שעיניה שחורות ומאירות. הרופאה שואלת: "רוצה ללכת הביתה, רייזלה? - "לא", - קצר, קטוע, פסקני
ברחוב קרוכמלנה יש חדרון בלי שמשות, בלי דלת ובחדר - שלושה ילדים. מאשה בת העשר, מזה שנה היא המפרנסת היחידה של האחות בת הארבע ושל האח בן החמש-עשרה, המשותק. היא פושטת יד מעברה האחד והשני של החומה, מוכה, נרדפת. לא אחת ניצלה רק בנס מתחת רגליו של הז'נדארם המרותח.
לא פעם נפלה מהחומה - אבל לעולם לא תבוא הביתה בידיים ריקות. כאשר חלו שתי הנערות בטיפוס, קיבלו את הבכורה בלשנו ואת הצעירה בשליסקה. הנער, שנותר לבדו, מת בינתיים. מאשה, "האם" בת העשר, מתפרצת לשוב הביתה. נכון, טוב לה בבית החולים, אך מה יהיה אם רייזלה הקטנה תחזור הביתה? ואילו רייזלה רחוצה, שבעה, שוכבת במיטתה הלבנה ומסרבת לחזור הביתה