ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שישי, 27 במרץ 2020

שרד את השואה, נכנע לקורונה: סיפור חייו של הילד מהשואה , אריה אבן


בצילום הפתיחה :  אריה ויונה אבן בחתונתם


 צילום: המשפחה ( באדיבות עיתון "הארץ" ).


הקורבן הישראלי הראשון של המגפה הסתתר מהנאצים בערמת חציר בעגלה רתומה לסוס ובמרתף בהונגריה. בישראל שירת כטכנאי מטוסים בחיל האוויר ואח"כ ליווה את אשתו בקריירה כדיפלומטית

באחת התמונות באלבום שהותיר אחריו אריה אבן מירושלים נראית אמו, מגדה, למרגלות מדרגות בית האופרה של בודפשט, לבושה בשמלה מהודרת וחיוך נסוך על פניה. התמונה, שצולמה בבירה ההונגרית בתחילת המאה שעברה, היא עדות לשנותיה היפות של המשפחה האמידה והתרבותית, שממנה ירש אבן את אהבתו למוסיקה קלאסית, לספרים, לקולנוע ול"חיים הטובים", כדברי בתו.הוא נולד ב–1932 בשם גיאורג שטיינר, בנם הבכור של פרנץ ומגדה, בעלי חנות לכלי כתיבה. לסבו מצד אמו, מרטון ניימן, היה בית דפוס. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הורע מצבם. ב–1941 גורש אביו למחנה לעבודות כפייה של הצבא ההונגרי ומשם למחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה.  אריה, אמו ואחיו הצעיר איוון, נותרו תחילה בדירתם בבודפשט. "סבא שלו שיחד את כל מי שהיה אפשר כדי לשמור על המשפחה", סיפרה בתו, עפרה. לדבריה, מעת לעת אף הצליחו האם והבנים להתראות עם אבי המשפחה. "בסופי השבוע, מלווה בידי חייל גרמני, הוא היה שב הביתה לביקורים. גם את זה סידר הסבא", היא אמרה.

במארס 1944 הגרמנים פלשו להונגריה. לאחר מכן החלו הגירושים ההמוניים של היהודים מערי השדה למחנה ההשמדה אושוויץ. אריה, אמו ואחיו גורשו מביתם, אך מצאו מקלט — שוב בעזרת קשרים של הסב — באחד מהבתים שעליהם פרשה הצירות השוויצרית את חסותה. בהמשך, באישון לילה, עברו לבית מוגן אחר, בחסות שגרירות שוודיה. אולם הסב נורה למוות עם אשתו השלישית, וגופותיהם הושלכו לנהר הדנובה.

ב–1949 עלה לישראל על סיפון האונייה "עצמאות" עם תנועת "הבונים". בין התחנות שלו היו היישוב עין זיתים בגליל העליון וקיבוץ מעגן. "הוא עסק בסלילת כבישים, למרות שבתור חובב אופרה הוא היה האנטיתזה לכך", אמרה בתו. הוריו . 
עלו לישראל ב–1956. אחיו היגר לקנדה

אבן התגייס לצה"ל ב–1952 ושירת כטכנאי מטוסים בחיל האוויר. לימים השתתף במלחמת סיני ובששת הימים. כל חייו שמר תעודת הצטיינות שקיבל כחייל מהנשיא. לאחר שהכיר את אשתו לעתיד, יונה, צאצאית למשפחת ריבלין המפורסמת, נדד עמה ברחבי העולם רק בשנים האחרונות נעתר אבן לבקשת משפחתו והחל לחלוק עמם מקצת מהסיפורים על קורותיו בשואה. המוטיב המרכזי בכל הסיפורים הוא התושייה של אמו.

 "היה לה הרבה שכל והרבה כסף ", אמר בעדות שהעניק ל"יד ושם 
". פעם היא הבריחה את ילדיה למפעל, כשקיבלה אזהרה על פשיטה. בפעם אחרת היא מילטה אותם ברכבת החשמלית והנחתה אותם לברוח אם ייתפסו. ביום אחר הם נמלטו בעגלה רתומה לסוס, בתוך ערימת חציר. את חודשי המלחמה האחרונים העבירו במסתור במרתף. מרגעי השחרור הוא זכר חיילים רוסים משליכים לעברם כיכרות לחם ממשאית. "מאז אני מסמפט את הרוסים", הוא אמר.

בעקבות הקריירה שלה במשרד החוץ, שהחלה בטוקיו ועברה בבון, במרסיי ובניו דלהי. משפחתו סיפרה, כי הוא ויתר למענה על קריירה דיפלומטית משלו ועבד במכס את ביתם קבעו בירושלים. "היחס של ישראל לפלסטינים ממש חרה לו כהומניסט שוחר צדק", אמרה בתו. לצד זאת, סיפרה, הוא אהב את הארץ ולא ראה בעין יפה את בקשת צאצאיו להוציא דרכונים אירופיים. "הוא תמיד היה נדיב כלפי כל מי שבא עמו במגע — השוער, המטפלת, המנקה והמבשלת", אמרה.

אשתו של אבן מתה ב–2012. הוא עבר לגור בבית האבות "נופים", שם נהנה להאזין למוסיקה קלאסית, לקרוא ספרי היסטוריה ולצפות בסרטים על מלחמת העולם השנייה. "ביתו היה מלא ספרים: ישנים, חדשים, בצרפתית, בהונגרית, באנגלית ובעברית", כתב ליאור הולצר, בעל חנות ספרים.

החודש נכנס אבן בעל כורחו לספרי ההיסטוריה כקורבן הישראלי הראשון של נגיף הקורונה. אחרי מותו נזכרו במשפחתו כי פעם בילו חופשה בספרד, כשלפתע הוכתה המדינה במגפת הכולרה. אבן התעשת, עשה "אחורה פנה" והחזיר את המשפחה בשלום. הוא הותיר אחריו ארבעה ילדים, 18 נכדים ונין.


27 במרץ 1944 , תחילתה של אקציית הילדים בגטו קובנה




במרץ 1944 נערכה בגטו האקציה הגדולה, שכונתה גם אקציית הילדים. 1,800 תינוקות, קשישים ונשים נרצחו בגטו ובפורט ה-9. ביולי באותה השנה, פונה הגטו על עשרות אלפי יושביו.
אותם 130 הילדים שחמקו מהאקציה, הועמסו יחד עם הוריהם על רכבות משא בדרך אל הלא נודע.

ביום שני, 27 במרץ 1944, קרה הנורא מכל - האקציה של הילדים. האקציה האכזרית ביותר שידע הגטו. בראש המבצע עמד ברונו קיטל, מן האחראים לחיסול גטו ורשה וגטו וילנה. ניידות משטרה מצוידות ברמקולים נעו משעות הבוקר המוקדמות ברחובות הגטו, ומתוך הרמקולים בקעו קולות מתכתיים, רעים: "על הכול להישאר בבתים. מי שיעז לצאת מן הבית, יירה במקום". פלוגות של אנשי גסטפו, מתוגברים בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים, פשטו על הבתים, שלפו ילדים ממיטות חמות, חטפו ילדים מידי הוריהם, הכו אותם והשליכו אותם למשאיות. הפקודה הייתה לנקות את הגטו מילדים בני 12 ומטה, ונשים וגברים בני 55 ומעלה.

הגטו התמלא צעקות, יללות ובכי. ניידות המשטרה סבבו בחוצות הגטו משמיעות מוזיקה קולנית ברמקולים, להחריש את זעקות הילדים והאמהות. כלבים התרוצצו מבית לבית, במחבואים ובחצרות, תרים אחר הטרף האנושי. אמהות התחננו: "אל תיקחו את הילדים!" אבל הגרמנים ענו בצעקות: "את הזבל הזה חייבים לסלק, ואתן תעבדו עבורנו." אמהות שהתנגדו להתנתק מן הילדים או שניסו להוציא אותם מהמשאיות הושלכו בכוח לאחור, או שנורו במקום. ילדים ניסו לברוח, ונורו.


הגרמנים אילצו את השוטרים היהודים לחשוף מקומות מסתור של ילדים. מי שסירבו הועברו לפורט התשיעי ונורו למוות. כ-1,800 תינוקות, ילדים וזקנים נרצחו בתוך פחות מ-48 שעות. רובם של 130 שוטרי המשטרה היהודית הועברו לפורט התשיעי (חלק משרשרת מצודות מהמאה ה-19 שהגנו על העיר, ששימש כמחנה מעצר), שם הכו אותם ועינו אותם כדי שיגלו את מקומות המסתור בגטו. שלושים וארבעה מאנשי המשטרה היהודית הוצאו להורג, ובראשם המפקד משה לוין וסגניו יהודה זופוביץ' ואיקה גרינברג שהיו גם מראשי המחתרת. שבעה שוטרים לא עמדו כנראה בעינויים וגילו לגרמנים על קיומם של מקומות מחבוא שהכירו.

למחרת נמשך המצוד, בסיוע שוטרים יהודים שנשברו בעינויים. "היהודים בגיטו נדהמו בראותם שוטרים יהודיים נוסעים עם הגרמנים באותה מכונית ממקום אחד למשנהו, ומסייעים לגלות את המחבואים ('המלינות') של הילדים והקשישים חסרי האונים" (לייב גרפונקל, "קובנה היהודית בחורבנה", עמ' 180). כך נתגלו עוד 300 קורבנות. כ-1,200 ילדים וקשישים שהצליחו להסתתר במחבואיהם, התגלו לבסוף ונרצחו בפורט התשיעי ובאושוויץ.

לפי עדויות של ניצולי הגטו, לתושביו היה חשש מוקדם מהאקציה הצפויה, על פי מידע מגטאות אחרים בליטא בהם נערכה אקציה דומה. בעקבות החשש הם ניסו להחביא את ילדיהם מפני הגרמנים. בעקבות זאת, הוברחו ילדים מהגטו ונמסרו למשפחות לא-יהודיות. רבים מילדים אלה ניצלו, בהם אהרן ברק.

מעט ילדים ניצלו מהאקציה, בזכותו של קצין הס"ס קרל רינק, שהיה מפקד בתי המלאכה. רינק שנודע ביחסו ההוגן (יחסית) ליהודים, איפשר לילדים להתחבא בשטח בתי המלאכה ומנע מהגרמנים ושלוחיהם הליטאים והאוקראינים לחפש ולהוציא ילדים אלו ממחבואם.

ראו גם :

מזיכרונותיו של שלום אילתי על אקציית הילדים

ראו גם :
ראו גם :

סיפורם הייחודי של 131 ילדים יהודים מגטו קובנה

איך שרדה קבוצה של עשרות ילדים יהודים, בגילאי 8-12, ללא הורים, את הסלקציה הראשונה שלהם, עת הגיעו לאושוויץ-בירקנאו? | "לא אתה ולא אני ולא אף אחד מאיתנו ימות. אנחנו נשארים בחיים" אמר וולף גלפרין לאחיו הקטן שלמה | וכך היו לחבורת ה-131 ילדים מקובנה




 בצילום : Lithuania, Kaunas,  חלוקת בולי עצים להסקה בגטו, יוני 1943.
ארכיון יד ושם,


חגיגת בת מצווה לציפורה גרנט, שורדת שואה כבת 88,





תלמידות שכבת י' באולפנית הראל בכפר סבא ערכו ביום ראשון השבוע חגיגת בת מצווה לציפורה גרנט, שורדת שואה כבת 88, שלא זכתה לחגוג את בת המצווה שלה בהיותה ילדה. בטקס מרגש שקיימו התלמידות חגגה גרנט בת מצווה עם התלמידות, המורות ובני משפחתה.

גרנט הגיעה לראשונה לאולפנית בחודש דצמבר כדי לספר את סיפור הישרדותה כילדה בת 11 בזמן השואה. היא נאלצה לעזוב יחד עם בני משפחתה את ביתם בפולין, הגיעה לצרפת, שם הופרדה מהוריה ומאחיה, ונשלחה לבית יתומות עם אחותה. היא עמדה מספר פעמים בפני סכנת מוות, אך שרדה ולאחר המלחמה עלתה לישראל וכיום מתגוררת ברעננה. במהלך עדותה לתלמידות האולפנית, סיפרה גרנט ששכלה את הוריה ואחיה כי לא זכתה מעולם לחגוג את חגיגות בת המצווה שלה. התלמידות לא נותרו אדישות לסיפור והחליט מיד להתגייס, בהפקה מרשימה, כדי לחגוג לה את האירוע לציפורה כשהן דואגות לכיבוד, לצילומים, שולחן מתוקים, מגנטים, תסרוקת ואיפור ועוד, בהובלתן של המחנכות שמרית וינר ומירי פורגס. החגיגות התקיימו באולפנית, בנוכחות ראש העיר רפי סער, מנהלת האולפנית ציפי יעקב, בני משפחתה של שורדת השואה, מורות ותלמידות.


תקופת המסתור והשפעתה על הילדים היהודיים שניצלו מהשואה (תקציר עבודת דוקטורט)






סיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג, עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון ילדים בשואה

עבודת הדוקטורט The Experience of Being a Hidden Child  שכתבה ויקי גורדון (2002) מתמקדת בילדים שניצלו מכיוון שהסתתרו. המחקר מתייחס אליהם כאל קבוצה מובחנת ושונה מניצולים מבוגרים. בהיותם במסתור חלקם היו "נראים", כך למשל במנזרים, בבתי יתומים או אצל משפחות נוצריות, ואילו אחרים הסתתרו פיזית והוסתרו מעין רואה. רוב הילדים חוו את שני המצבים במסתור.

במחקר רואיינו 11 ילדים שהסתתרו וניצלו ונעשה ניתוח פנומנולוגי כדי להבין לעומק את משמעות החוויה שעברו. מניתוח העדויות עולה שהרגע המכונן בחוויית המסתור היה הצורך להדחיק את יהדותם. ההסתתרות אילצה אותם להתכחש לליבה של זהותם, כולל לשמם, למשפחתם ולקשרים אחרים כדי להסתיר את היותם יהודים. הוויתור הזמני על הזהות היהודית יצר ריק רגשי וחוסר ודאות לגבי גורלם וחרדה שלא יוכלו לזכור את עברם. חלקם דבקו בנצרות גם בתום המלחמה מתוך הכרת תודה והזדהות ואצל אחרים נוצר קונפליקט האם להישאר בדת הנוצרית או לחזור ליהדות.

ההסתתרות הייתה מלווה גם בפחד תמידי, ובתחושה של חיים נורמליים שנעצרו, לעיתים לתקופה של שנים אחדות. זו הייתה תקופה של מתח בין להיות או לא להיות. תקופה אמביוולנטית של שייכות או ריחוף בין שני העולמות – העולם היהודי והעולם הנוצרי.

מצב של ניתוק רגשי והתכנסות פנימית עולה מהתיאורים של כל הניצולים שרואיינו, וזאת כדרך להתמודדות עם הטראומה של ילדותם. עבור רבים מהם ההישרדות הפיזית לא בהכרח השליכה על ההישרדות הנפשית והם המשיכו להאבק בקשיים נפשיים גם כאשר חזרו לחיים נורמליים.

מקור:



יום חמישי, 19 במרץ 2020

מכות, רעב ועינויים: הסיפור הנורא של מחנה הריכוז לילדים בלודז' פולין






התרגום והסיכום מאנגלית  נעשו ע"י צפרית גרינברג , עורכת תוכן משותפת במיזם המקוון "ילדים בשואה"

אחת הטרגדיות שגרמו הנאצים ואשר נשתכחה מהזיכרון הקולקטיבי, חושפת את אכזריות הכיבוש כלפי הצעירים והפגיעים ביותר מבין הקורבנות. מחנה 'הריכוז' לילדים פולנים בעיר לודז', ששמו שונה על ידי הגרמנים לליצמנשטט, שהוקם ב-1 בדצמבר 1942, בולט במערכת המחנות הגרמנית כמחנה היחיד לילדים בכל השטחים שכבשה גרמניה הנאצית. אף על פי שילדים רבים נכלאו במחנות גרמנים אחרים במהלך המלחמה, ילדים פולנים נאלצו להתמודד עם האכזריות של המשמעת הגרמנית ועם הסדיזם של שומרי האס-אס לגמרי לבדם, ללא כל הגנה או תמיכה מצד אסירים בוגרים. גופם הצעיר נחשף למערכת המחנות האכזרית והלא אנושית שנועדה להעניש, לנצל ולהשפיל את רוחם.

המחנה הוקם בתוך גטו לודז' ונוהל על ידי האס אס. הילדים, מגיל שנתיים עד שש עשרה, הוכו באופן שגרתי, הורעבו וקיבלו עונשים משפילים וקשים. הם נאלצו לעבוד בתנאים מפרכים, וגופם של רבים מהם, לא עמד בקושי והם מתו ממחלות ומעייפות.

מספר הילדים שנכלאו במחנה אינו ידוע. מכון הזיכרון הלאומי של פולין (IPN) מנסה לבדוק את המספרים. במהלך השנים מאז נסגר המחנה כאשר הצבא האדום הגיע ללודז' ב- 19 בינואר 1945, נעו ההערכות בין מספר נמוך של כמה אלפים ועד למספר של 13,000 ילדים, שהוא מספר בלתי סביר. כך גם לגבי מספר מקרי המוות. הנתון הנמוך ביותר, ממסמכים גרמניים בזמן מלחמה, הוא 72, אם כי ה-IPN סבור כי המספר מעט גבוה יותר.

סיפורו של המחנה נותר בלתי ידוע יחסית בפולין ובעיקר מחוצה לה. יואנה פודולסקה-פלוקה,  מנהלת המרכז לדיאלוג על שם מארק אדלמן בלודז', מאמינה שהמחנה צריך לקבל תשומת לב מיוחדת. "הוא נוצר במיוחד לילדים. בכל פעם שמשהו רע קורה לילדים יש תחושה אינסטינקטיבית שזה לא בסדר. לרכז ילדים במקום אחד כדי להשתמש בהם, להכות אותם, להרעיב אותם, לשלול מהם חינוך – כל זה נוגד את זכויותיהם של ילדים. הניצולים אמרו שמכיוון שזה קרה לילדים זה לא טופל ברצינות. איש לא יכול היה להאמין שמטפלים בהם לא טוב. כמו כן, בגלל המקום בו היה המחנה ממוקם, רוב האנשים חושבים שזה היה רק חלק אחר בגטו, אך הם המומים כאשר הם מגלים שזה היה מחנה אחר לגמרי".

המחנה הוקם מכיוון שלגרמנים הייתה בעיה מה לעשות עם ילדים פולנים שנעצרו בגין גניבות קטנות, הברחות וסחר ברחובות, כמו גם עם ילדים שהוריהם נהרגו או נעצרו. בסופו של דבר הוחלט לבודד שטח בגטו לודז' סביב רחוב פשמישובה. אזור המחנה הופרד מהגטו על ידי גדר עץ גבוהה שהוקמה על ידי יחידות עבודה של יהודים. צריפי עץ שנבנו לילדים נתנו הגנה מועטה מפני הקור במהלך החורף, ואילו השומרים הגרמנים התאכסנו בבניינים מלבנים. כל הילדים אולצו לעבוד בסדנאות וקיבלו מכסות יומיות שיש לעמוד בהן תחת איום בעונש. הבנים יישרו מחטים וייצרו נעליים מקש, סלי נצרים, חגורות למסכות גז וחלקי עור לתיקי גב, ואילו הבנות עבדו בכביסה, במטבח, בבית המלאכה לחייטות ובגן.

העדויות של האסירים לאחר המלחמה מספרות על רעב מתמיד. לארוחת הבוקר קיבלו הילדים פרוסת לחם וחצי ליטר קפה שחור, לפעמים ממותק בסכרין. ארוחת הערב הייתה ליטר מרק לפת  או מרק תפוחי אדמה עם עלי סלק או כרוב. לפעמים קיבלו כפית ריבה. עונש אופייני היה שלילת אוכל. כתוצאה מכך, הילדים במחנה סבלו מרעב כרוני. הם הפכו למומחים בציד ציפורים ומכרסמים ופיזרו זבובים וחרקים מתים במי המרק. הכביסה התקיימה בחוץ ללא קשר למזג האוויר. רחצה בסבון והחלפת תחתונים היו נדירות. עד לאביב 1944 לא היו חדרי רחצה. ולמרות זאת אם סבלו מכינים או מלכלוך נענשו הילדים על ידי מלקות או על ידי מניעת מזון.

חלק מהשומרים היו אכזריים במיוחד כלפי הילדים. אדוארד אוגוסט, שומר אס אס ממשפחה גרמנית בלודז' היה ידוע לשמצה כסדיסט שביצע פשעים רבים כלפי הילדים חסרי ההגנה. יוזף ויטקובסקי בספרו "מחנה הריכוז הנאצי לילדים בלודז'" מתאר את האיש ומעשיו: "הוא היה שיכור ללא הרף. הוא היה כל יכול. הוא נהנה להשפיל אסירים בעינויים בלתי נתפסים. הוא היכה ובעט בהם במקומות הרגישים ביותר, קבר אותם בארגזי חול, טבל אותם בחבית מים, תלה אותם ברגליים על שרשרת והוריד את ראשם למיכל עם חומרי סיכה לרכב משומש, הוא חתך איברי מין עם סכין, היכה בעקבם וכיבה סיגריות על חזה האסירים".

רמת אכזריות זו זעזעה אפילו את עמיתיו לאס אס, שלעתים ניסו לעצור אותו מלהתעלל בילדים. בסופו של דבר, התנהגותו האגרסיבית של אוגוסט הובילה לסילוקו מתפקידו והוא נידון על ידי בית משפט בגרמניה לא על פשעיו אלא על אי-ציות. מבין הנשים השומרות זו שהייתה בעלת המוניטין הגרוע ביותר הייתה סידומיה באייר, אף היא מלודז', שכונתה פראו דוקטור מכיוון שניהלה את מרפאת המחנה. היא נהנתה לגרור ילדים חולים לשלג ולשפוך עליהם מים קרים, והייתה מלקה, מכה ובועטת בהם ומונעת מהם ארוחות. בעוד מרבית שומרי המחנה לא נשפטו, סידומיה באייר ואדוארד אוגוסט נעצרו בלודז' לאחר המלחמה ונשפטו למוות בגין הפשעים שביצעו כלפי ילדים פולנים במחנה.

המחלות השכיחות ביותר מהן סבלו הילדים היו דלקת ריאות, דלקת קרום המוח, שחפת, כיבים בעור, בפה ובגרון, צפדינה, שלשול דמי ואפילו שיתוק. במרפאת המחנה היו חסרים חומרים בסיסיים כמו צמר גפן, תחבושות ויוד. לאחר הדיווח והרישום בספר, רוב החולים שוחררו בטענה שהם מעמידים פנים שהם חולים.

המחנה תפקד עד תום הכיבוש הגרמני בלודז' ב-19 בינואר 1945. עם פתיחת השערים היו בו כ-800 אסירים קטינים. רבים מהם ניסו לחזור לביתם או שנאספו על ידי הוריהם. אחרים, שעזבו את המחנה בעצמם, אך לא הצליחו להתמודד עם החיים בחוץ בעיקר בגלל מחסור במזון, חזרו למחנה. מעדויות של אלה שהשגיחו עליהם באותה תקופה, הם היו שונים מילדים אחרים. התנהגותם דמתה להתנהגות של בעלי חיים. הם השליכו את עצמם לעבר המטפלים הפולניים שלהם, והתייחסו אליהם כאילו היו שומרים גרמנים. ככל שחלף הזמן חל שיפור איטי. ועדיין הם התקשו להשתתף במפגשים עם הרבה אנשים, ללכת בזוגות או לשמוע שריקות. כל אלו הזכירו להם את המחנה.

הקשיים של הילדים לא תמו עם השחרור. בתחילה לא התייחסו אליהם כאל קורבנות, מכיוון שכביכול לא היו במחנה ריכוז  והם נאלצו להילחם שנים רבות כדי להיות מוכרים ככאלה. רבים מהם גם היו צעירים מכדי לדעת את זהותם וחלקם לא הצליחו מעולם לגלות מי הם.

בשנת 1971 נחשפה אנדרטה מרגשת לקורבנות, המתארת ילד במצב של תת תזונה וראשו טמון בתוך לב שבור של אמו. בכל שנה ב-1 ביוני, מתקיים טקס הנצחה באנדרטה ביום הבינלאומי לזכויות הילד. קצת מעבר לגבול המחנה, בבית הספר היסודי הוקם חדר הזיכרון המציג תמונות ומסמכים רבים מהמחנה וכן מודל של המחנה המקורי. למרות כל זאת, המודעות לקיומו של המחנה נותרה בלתי ידועה יחסית, אפילו בלודז'. יתכן שנדחקה מהזיכרון בשל אירועים דרמטיים יותר. בכתובת על האנדרטה נכתב: "חייכם נלקחו מכם; היום אנו מציעים לכם רק זיכרון". עבור רוב האנשים זוהי הבטחה שלא מולאה.

מקור:

יום רביעי, 11 במרץ 2020

טניה אליאב , בת 15 , במחנה הריכוז ברגן בלזן



צילום הפתיחה למעלה :
אתמול הלכה לעולמה טניה אליאב.
לזכרה הנה צילום מרגש שלה ושל לובה
בכניסה לביתם ברחוב קרל נטר 3 בתל אביב בשלהי שנות השבעים.
תיעדה אותם הצלמת יעל רוזן.

ב-10 במרץ 2020 נפרדנו מטניה אליאב ז"ל, ניצולת שואה, אשר סיפור
חייה מקפל בתוכו את המונח משואה לתקומה. היא נפטרה בגיל 87 לערך.
טניה הייתה אלמנתו של אריה לובה אליאב, מלח הארץ, אשר הלך לעולמו במאי 2010.

טניה נולדה בליטא ב-1933 למשפחה יהודית. כשהייתה בת ,12 פלש הצבא הגרמני לליטא. הנאצים רצחו את הוריה ואחיותיה של טניה, והיא נלקחה יתומה למחנה הריכוז ברגן בלזן, שם שהתה כשנתיים.

לקראת סוף המלחמה. כאשר היה ברור לגרמנים כי הם עומדים להפסיד, ניסה היינריך הימלר- ראש האס אס להיכנס למשא ומתן עם בעלות הברית כדי להציל את עצמו. כחלק ממשא ומתן זה באמצעות מתווך שוודי ניסה להראות לבעלות הברית את רצונו הטוב, ושחרר מברגן בלזן קבוצה של נערות צעירות שהיו מועדות להשמדה, טניה ביניהן.

הן הועברו לשוודיה, כאשר טניה יתומה, חולה וחלשה. היא אומצה על ידי משפחה שוודית עד שחזרה לאיתנה. באותה תקופה העלייה לארץ הייתה אסורה על ידי הבריטים. למרות זאת רצתה טניה מאוד לעלות לארץ, לכן הצטרפה לאניית מעפילים של ארגון ה"הגנה" שיצאה משוודיה ב1947 והגיעה לאחר שבועות רבים לחופי ישראל.

כאשר הגיעה לחופי ישראל גולתה על ידי מטוסי סיור בריטי וכשהתקרבה לחופי עתלית נשלחו אליה ספינות קרב בריטיות והשתלטו על הספינה, כל הנוסעים הורדו ונשלחו למחנות מעצר בקפריסין והספינה הוטבעה. בשנת 1948 לאחר הקמת המדינה עלו לארץ כל המעפילים שנשלחו למחנות אלה.

שמה של ספינת המעפילים היה "אולואה" (נקראה קודם לכן על שם חיים ארלוזרוב אך שמה שונה) ומפקדה היה אריה לובה אליאב. טניה ולובה נפגשו לראשונה על הסיפון והתאהבו, ולאחר שעלו לארץ התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים - צבי, עופרה ואייל. בשנות ה-80 נעשתה צלילה אל הריסות הספינה והוציאו ממנה חפצים שונים, ביניהם עששית אשר ניתנה במתנה ללובה ולטניה ( מקור)

מתוך סיפורה של טניה אליאב:
"ירדנו מהרכבת הישר לסלקציה, שהתבצעה על ידי החיילים הנאצים בפקודות קצרות ואכזריות. אמי ושתי אחיותיי נצטוו ללכת לצד אחד ואני בלי להסס הלכתי אחריהן, לא מוכנה להיפרד. החיילים שעמדו סביבנו עצרו אותי. "אני רוצה ללכת איתן", בכיתי. "את תלכי מחר" ענה לי אחד החיילים ותקע את אגרופו בבטני. התכווצתי, את עיניי מציפות דמעות של כאב – כאב הפרידה וכאב המכה, כאב ההשפלה וכאב הפחד.

הובלתי עם נשים צעירות אחרות לאחד הצריפים, שערי היפה גולח וכבר למחרת התחלתי לעבוד. האסירים במחנות העבודה הועסקו מבוקר עד ערב בעבודות פרך דוגמת הנחת מסילות ברזל, כריית תעלות נגד טנקים, חציבת אבנים, כריתת עצים ועוד. המזון היה דל שבדלים. שתי פרוסות לחם עם מרגרינה או ריבה, קפה ומרק דליל." (מקור).






יום שלישי, 10 במרץ 2020

בית היתומים קלוסטר אינדרסדורף – מודל לטיפול אנושי וחדשני בילדים שניצלו מהשואה





סיכמה מאנגלית וערכה : צפרית גרינברג , עורכת משותפת , מיזם התיעוד  המקוון , "ילדים בשואה".

שחרור
באחד הימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, כאשר כוחות בעלות הברית התקרבו יותר ויותר אל גרמניה הנאצית, התעורר ארווין פרקש לצד אחיו באסם בכפר שבו התחבא לקולות רועשים. בחוץ, סמוך לגבול גרמניה עם צ'כוסלובקיה, טנקים אמריקאים רעשו מעל גבעה סמוכה והנאצים לא נראו. ארווין רץ לעבר הטנקים עם אחרים, מנסה לתפוס שוקולד שהחיילים האמריקאים השליכו לעברם. היו אלה כוחותיו של הגנרל ג'ורג 'פאטון שהגיעו לכפר.

עבור ארווין ואחיו, זולטן, החופש הביא עמו אי וודאות. ארווין זוכר שכל מה שרצו היה לצאת מגרמניה. הפשיסטים ההונגרים גירשו את אביהם, שהיה מנהיג בכפר בטרנסילוואניה שבו התגוררו והאחים הופרדו מאמם ומאחיותיהם הקטנות באושוויץ-בירקנאו באביב 1944. הם הניחו שהנאצים הרגו את משפחתם. ארווין וזולטן - בני 15 ו-17 בהתאמה - נשלחו לעבודת כפייה בבונה, אורניינבורג, ואז לפלוסנבורג לפני שהאס אס החל במצעדי המוות לדכאו. במשך שבועות צעדו האחים בלילות כשהנאצים יורים באלה שכשלו או חלו ולא יכלו להמשיך. במהלך היום הם נאלצו להתחבא ביער  או באסם נטוש.

עקורים

בתום המלחמה זכו האחים לחופש, אך נותרו ללא משפחה וללא קרובים כמו עוד מיליוני ילדים, בני נוער ומבוגרים עקורים. למזלם של ארווין וזולטן הם מצאו תקווה במקום שנקרא קלוסטר אינדרסדורף, בית יתומים ייחודי שהפך לדוגמה ומופת כיצד יש להתייחס באופן אנושי לאלה שסבלו מהאנושות בימיה הגרועים ביותר.

ב-1943 העריך האו"ם כי יש באירופה 21 מיליון בני אדם עקורים והקים את מינהל הסיוע והשיקום של האו"ם (UNRRA) כדי לסייע לפליטים שנעקרו ממולדתם בכוח או בלית ברירה. בתיאום עם בעלות הברית שלחה אונר"א יותר מ-300 צוותים של עובדים מיומנים ומתנדבים לרחבי אירופה ואסיה לאתר, לארגן ולטפל באוכלוסיית העקורים.

בית היתומים קלוסטר אינדרסדורף

באפריל 1945 נכנס צוות UNRRA הראשון לאזור האמריקני בגרמניה, וביולי, לא הרחק ממחנה ההשמדה דכאו, הקימו 11 עובדי האו"ם פרויקט נסיוני: מחנה עקורים בינלאומי ראשון לילדים במנזר לשעבר בכפר מרקט אינדרסדורף, שבו פעל בעבר בית יתומים עד שהנאצים סגרו את המתקן. בין השנים 1945 ל-1948, מרכז הילדים העקורים הבינלאומי בקלוסטר אינדרסדורף, כפי שכונה רשמית, היה לביתם של יותר מאלף ילדים ומתבגרים. המתודולוגיה של הצוות שהפעיל את המקום ורמת הטיפול שהעניק היו כה מוצלחות עד שקלוסטר אינדרסדורף הפך למודל עבור עוד כחמישה מרכזים כאלה שקמו באירופה.

החוקרת אנה אנדלאואר ניסתה לאתר במשך עשור את יתומי קלוסטר אינדרסדורף. היא מצאה מעל ל-50. בספרה "הזעם לחיות" היא מספרת את הסיפור של בית היתומים, ומדגישה את המחויבות של הצוות "להעניק לכל ילד תחושת ביטחון והבנה שהוא או היא רצויים ואהובים". מחקרה של אנדלאואר מקדיש תשומת לב מיוחדת לקצינת רווחה בשם גרטה פישר. הצוות בהנהגתה של פישר ארגן את היתומים למעין משפחות לפי שלב ההתפתחות והצורך בתשומת לב ובטיפול. בכל קבוצה של 12-15 ילדים היה מבוגר אחד ששימש כדמות הורית ולצידו מספר עוזרים. "פישר ידעה כי שמה שנדרש באופן דחוף הוא מסירות אינטנסיבית במהלך שנות החיים הראשונות וזאת כדי להבטיח התפתחות בריאה של אמון בסיסי", כותבת אנדלאואר.

גרטה פישר

גרטה פישר הייתה בת 35 כשהגיעה לבית היתומים בשנת 1945. היא הייתה הצעירה מבין שישה ילדים שנולדו למשפחה צ'כית יהודית, והצליחה לברוח ללונדון במאי 1939. הוריה, שרצו להישאר בצ'כוסלובקיה נרצחו בשנת 1943. בזמן שהייתה בלונדון, עבדה פישר כעובדת סוציאלית ויצרה קשר עם אנה פרויד, בתו של זיגמונד פרויד, שהגיעה ללונדון כדי לעבוד עם ילדים שניצולו מהבליץ על בריטניה. כאשר גרטה פישר הגיעה מלונדון לקלוסטר אינדרסדורף היא הביאה עימה רעיונות מתקדמים לטיפול בילדים שלמדה מאנה פרויד.

"הדבר הראשון היה לתת להם אוכל, הרבה אוכל, לתת להם בגדים ולהקשיב לסיפורים שלהם", סיפרה גרטה פישר בשנת 1985. "הקשבנו לסיפורים שלהם ימים ולילות. זה היה צריך לצאת. ולפעמים זה ארך שעות לשבת איתם. לא יכולת להפריע".

האחים ארווין וזולטן פרקש

לאחר שכוחותיו של פאטון מצאו אותם, האחים צעדו עד שנתקלו במחנה שבויים גרמני, שם העניקו להם סרבים משוחררים עזרה רפואית. כעבור כחודש הם מצאו עבודה במחנה של הצבא האמריקני. הצבא האמריקני קישר אותם עם אונרר"א והם הגיעו לבית היתומים עם גל הפליטים הראשון. עובדים סוציאליים ואחיות קיבלו את פניהם ונתנו להם אוכל, סוודרים לבנים חדשים, אמבטיות חמות, בדיקות רפואיות ומיטות משלהם. במהלך היום הם למדו באנגלית, בגרמנית ובהונגרית, וכן היו להם שיעורי כושר ואומנות.

אתגר השיקום ומציאת בית  לילדים

האתגר הגדול של עובדי אונר"א היה למצוא לילדים בתים חדשים ומשפחות חדשות. תחילה ניסו ליצור תיק מפורט על כל ילד, כולל תמונות נלוות שיסייעו ליתומים למצוא בני משפחה ו / או להגיע למקומות בטוחים במדינות מוצאם. הדבר התברר כמסובך יותר מכפי שציפו, במיוחד מכיוון שהיה מדובר בפליטים צעירים שלא ניתן היה לאמת את גילם ואפילו את שמם. לילדים שהגיעו מבתי יתומים נאציים (קינדרברקן) לא היו רישומים לגבי זהותם. ילדים אחרים היו בטראומה כה קשה עד ששכחו את ימי הולדתם, את שמם ואת המיקום של בתיהם. יתומים מבוגרים יותר התרגלו לשקר בעניין גילם, אם כדי לשרוד סלקציות במחנות הריכוז ואם כדי להכלל במכסות ההגירה.

נציגי הממשלות הזרות סירבו לאשר כניסה מחודשת לארצם לילדים שלא היו להם מספיק פרטים מזהים, כמו שמות, ימי הולדת ועיירות מולדת. הצוות של בית היתומים חיפש בבגדים שהילדים הגיעו איתם, האזין בקפידה למבטאים שלהם ועבד כדי להשיג את אמון היתומים וכדי לעזור להם לשחזר זכרונות ופרטים שיסייעו להם למצוא בית חדש.

באוקטובר 1945, הוזמן הצלם האמריקני צ'ארלס האקר לצלם תמונה של כל יתום אוחז בשלט, בתקווה שהתמונות יוכלו לקשר בין הילדים למשפחות ברחבי העולם. עשרים ושישה מתצלומיו של האקר הוצגו בתערוכה "שמי ... הילדים האבודים של קלוסטר אינדרסדורף" במוזיאון למורשת יהודית בעיר ניו יורק ב-2017. בתמונות נראים הילדים מחייכים, מקרינים תקווה שאולי קרוביהם עדיין בחיים ואולי יגיעו לאינדרסדורף ויאספו אותם משם. למרות שהיו מקרים בודדים שאכן נמצאו קרובים, רוב הילדים הבינו אט אט שמעתה הם לבדם בעולם.

בית חדש באמריקה

כמו רבים מהיתומים, ארווין וזולטן רצו לנסוע לאמריקה. דודם בניו יורק הודיע לאונר"א שהם רוצים להביא את האחים אליהם, אבל למרות שהייתה להם משפחה ומקום מגורים, נאלצו האחים לחכות זמן רב לוויזה. לאחר שהגיעו לאמריקה בדצמבר 1946, התגורר ארווין עם משפחת דודו במזרח ברונקס וזולטן עם משפחת דודתו במערב ברונקס. הם מצאו בית חדש בקהילה ההונגרית המגובשת. הם עבדו ביום ולמדו בערב והמשיכו ללימודים בקולג' - ארווין באוניברסיטת קורנל, וזולטן במכללת העיר ניו יורק. שני האחים שירתו אחר כך בצבא האמריקני, סיימו את המכללה ופיתחו קריירה מצליחה. ארווין עבד כפסיכולוג קליני וגר במינסוטה. זולטן גר בקליפורניה, והיה מדען באוניברסיטת סטנפורד.

מקור:


יום ראשון, 8 במרץ 2020

משחקי ילדים בתקופת השואה





תירגמה וסיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג , עורכת תוכן משותפת במיזם התיעוד "ילדים בשואה"

ילדים יהודים בגלאי 2-14 שהוחזקו במחנות ריכוז ובגטאות במהלך מלחמת העולם השנייה בילו את ימי ילדותם המעטים במשחקים ששיקפו את אימתם מהסביבה. משחקים כגון: "תאי הגזים", "סוכן הגסטאפו" ועוד. כך עולה מספרו של ג'ורג' אייזן, פרופסור לחינוך גופני שכתב את הספר "ילדים ומשחק בשואה", בהוצאת אוניברסיטת מסצ'וסטס. הספר מתאר משחקים ששיחקו ילדים יהודים שחיו במחנות ריכוז, בגטאות ובמסתור במהלך כיבוש אירופה על ידי הנאצים.

פרופסור אייזן מצא שבאושוויץ, ילדים שיחקו במשחק "תא הגזים", במהלכו חיקו את זעקות האנשים שהומתו בגז. במשחק "קבורה "הם חיקו את ההוצאות להורג בבורות המוות. כמה ילדים היו שוכבים ומשחקים מתים ואחרים מגלגלים אותם לקברים רדודים. באחת הווריאציות של המשחק, ילד העמיד פנים שהוא היטלר המת. משחקים אחרים כללו את המשחק "דוקטור", שבו ילד היה לוקח מנות אוכל מילדים המתחזים לחולים ומסרב לעזור להם ללא קבלת שוחד, והמשחק "הסגר", בו הופרדו הילדים ממשפחותיהם והושמו בהסגר. הילדים שיחקו גם ב"פיצוץ בונקרים","שחיטה" ו"תפסו את בגדי המתים". לדעת פרופ' אייזן, שעוסק בסוציולוגיה של הספורט, משחקים בכל תרבות הם אמצעי חשוב להבנת המציאות, ובאים לספק מראה רפלקטיבית של הצער והאבסורד בעולמם של הילדים.

אייזן הוא יהודי הונגרי שנולד ב-1943 בהונגריה הכבושה. בילדותו שהה שנה במסתור עם אמו בזמן שאביו היה במחנה ריכוז. בספרו הוא מציין שהילדים לא שיחקו בהנאה, אלא כנראה חיקו את מה שראו בניסיון להתמודד עם הזוועות סביבם. עם התדרדרות תנאי החיים שלהם וכאשר ראו את הרציחות ההמוניות של חבריהם, קרובי משפחתם ומכריהם, המשחקים הפכו יותר ויותר אנטי גרמניים, והיה קשה לגייס ילדים שיהיו מוכנים לשחק בתפקיד החיילים הגרמנים השנואים. למשחקים הללו היו השלכות גם בבגרותם של הילדים. חלקם לא חזרו לשחק במשחקים רגילים אחרי המלחמה, ורבים סבלו מסיוטים חוזרים ומבעיות רגשיות רבות.

את הרעיון לספרו, קיבל פרופ' אייזן במהלך מחקר לדוקטורט על הספורט היהודי המאורגן באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה. בשנת 1979 במהלך עבודתו על המחקר בנושא ההיבטים החברתיים והפוליטיים של הספורט באירופה, הגיע אייזן ליומנו של תושב יהודי בגטו. ביומן תהה הכותב הכיצד יכולים היהודים לשחק במשחקים בזמן שהם מושמדים באופן שיטתי. הנושא החל להעסיק גם אותו ובשלוש השנים הבאות נסע לישראל ולאירופה, ביקר במחנות ריכוז ועיין במסמכי ארכיון. הספר נותן ביטוי לתופעה של קיום משחקים וספורט לצד רצח המוני, וליכולת של היהודים להמשיך בחיים בתוך מציאות של מוות.

מקור:



הקוד האלבני





ישראל / אלבניה  2019|  55 דקות | עברית, אלבנית, איטלקית, אנגלית | תרגום לעברית (סרט תיעודי).
בימוי:  פרופסור יעל קציר
סיפור לא ידוע על הצלת אלפי פליטים יהודים באלבניה שרובה מוסלמית במלה"ע ה II-בזכות הקוד האלבני.
אנני אלטרץ/פרנסיס, ישראלית שניצלה כילדה באלבניה, יוצאת עם בנותיה להודות למי שעוד אפשר. עברו 70 שנה וחותם הדיקטטור האימתני שאטם את אלבניה לעולם טרם סר. סיפור מרגש מלא הפתעות וחשיפה לאמת לא מוכרת על פתיחת דלת לנרדף. 

 ראו גם :

מילה של כבוד

בזמן שקהילות יהודיות שלמות נמחקו, אלבניה המוסלמית הצילה אלפי יהודים בזכות קוד תרבותי שלפיו יש לסייע לכל מי שנזקק להצלה • אנני, שמשפחתה ניצלה בזכות משפחה מוסלמית, חזרה עם בנותיה לאלבניה, ומסעה תועד בסרט דוקומנטרי חדש


מאת : נעמה לנסקי , ישראל היום , 23 לינואר 2020

הראשון שנתן את ההבטחה למשפחת פרנסיס היה ווליה מליקי. באמצע חודש מארס של שנת 1943 החל להוביל את חמשת בני המשפחה במסע להצלת חייהם, מהעיר סקופיה שביוגוסלביה (היום מקדוניה), דרך קוסובו ועד לטירנה, בירת אלבניה. המסע נמשך כעשרה ימים, למרות שאנני בת ה־5 הרגישה שהיה מדובר לכל הפחות בחודש.

חלק ניכר מהמסע עבר בדרכים הרריות ובמעבה יערות סבוכים. הם צעדו בלילות, בחסות העלטה. כשאור יום החל להפיג את החשיכה, מיהרו למצוא מסתור בבתי קרוביו של מליקי, בכפרים לאורך מסלול הבריחה. שם נחו, אגרו כוחות להמשך הדרך, הצטיידו במזון, וכששב והחשיך המשיכו לכיוון אלבניה.
למשך תקופה קצרה הסתתרו בבירה טירנה בבית משפחת בטינו היהודית, שהעניקה מחסה לכמה מקרוביהם, עד שנמצא האדם השני שנתן למשפחת פרנסיס את הבטחתו. חמדי קסאפי הסכים ברצון להסתיר את חמישתם בביתו שבטירנה. במשך כשנה חיו משפחת פרנסיס היהודית ומשפחת קסאפי המוסלמית כמשפחה אחת. משפחת קסאפי דאגה למשפחת פרנסיס לתעודות מזויפות, נושאות זהויות אלבניות מוסלמיות. לאנני, למשל, ניתן השם אֶמינֶה, ואמה, וינקה, נקראה באלבניה פאטימה. כשהחלה לחשוש שחיילי גרמניה הנאצית עלו על עקבותיהם, העבירה אותם משפחת קסאפי אל קרובי משפחה בכפר זלהר, מרחק לא רב מטירנה, אשר היו מחויבים להמשיך בקיום ההבטחה.
כשנה וחצי הסתתרה משפחת פרנסיס באלבניה, וכך ניצלו חייהם: בסוף חודש מארס 1943, ימים מעטים לאחר שהחלו בדרכם אל אלבניה, כל בני משפחתם וחברי קהילתם שנותרו בסקופיה שולחו בטרנספורטים למחנה ההשמדה טרבלינקה. בתוך שבוע ימים נמחתה יהדות סקופיה, שמנתה אלפים רבים, מעל פני האדמה.

בודדים הצליחו להינצל, בין שבקפיצה מרכבות הטרנספורטים ובין שבהצטרפות לכוחות הפרטיזנים היוגוסלבים שהנהיג המרשל טיטו, נשיא יוגוסלביה לשעבר ומפקד צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה במלחמת העולם השנייה. בנוסף, חייהם של יהודים מעטים ניצלו תודות למחסה שניתן להם על ידי מקדונים, ובהם בישוף סקופיה, ד"ר סימילאן צ'קדה, שהסתיר לפחות חמישה ילדים יהודים במנזר, ועל כך הוכר לפני עשור כחסיד אומות העולם.

מרבית ניצולי יהדות סקופיה היו אלה שברחו לאלבניה. בדומה לבני משפחת פרנסיס, חייהם של אלפי פליטי מלחמה יהודים ממדינות שונות באירופה ניצלו בזכות ההגנה שניתנה להם במדינת הבלקן הקטנה, אף שלא נמנו עם אזרחיה. אלבניה, שרוב אזרחיה מוסלמים, היא המדינה היחידה שמספר היהודים שחיו בה גדל משמעותית במהלך מלחמת העולם השנייה. למרות שהיתה נתונה תחת שלטון איטליה הפשיסטית, ולאחריו נכבשה ונשלטה על ידי כוחות גרמניה הנאצית, למעט מקרים ספורים וחריגים ניצלו חיי כל היהודים באלבניה - אזרחים ופליטים כאחד.

"והכל בזכות ההבטחה. בזכות ה'בֶּסָה'", אומרת אנני. היא בת 82 היום, ולמרות שעלתה לישראל בגיל 10, בעברית שבפיה עקבות מבטא מאיטלקית ומשפות הבלקן. "כשאלבני נותן את הבטחתו, היא לא מופרת. הוא לעולם לא יפגע, לא ילשין ולא יסגיר את מי שלו נתן בסה. הוא ייצא מגדרו למענו. ככה ניצלנו".
פירוש הבסה הוא קיום הבטחה. מקורה בקוד תרבותי עתיק יומין באלבניה, שחל על מוסלמים ועל נוצרים כאחד, ומפורט בקאנון או במערכת חוקי התנהגות ומוסר, שהיא חלק מרכזי במורשת האלבנית זה דורי דורות.

לפי הקוד, יש לסייע לכל מי שנזקק להצלה, ללא קשר לדת, גזע ומין, ובכל אורח זר יש ברכה. הקפדה על קיום הבסה היא חלק מהכבוד האלבני, וכשאדם נותן בסה, כל קרוביו וחבריו מחויבים גם הם לקיום הבטחתו.

לפי המסורת האלבנית, מי שמפר את הבסה מטיל קלון על עצמו ועל משפחתו ומסתכן בענישה חמורה, עד כדי סקילה למוות. האלבנים מדגישים את ההיבט ההומניסטי והמוסרי שבתרבותם ואת החינוך לאהבת אדם, שגוברת על כל דעה קדומה. באחת התקופות המחרידות בהיסטוריה המודרנית, הוכיחו האלבנים את דבקותם בערכיהם והצילו את חייהם של אלפי יהודים.

אנני אומרת שמשפחתה בחרה לברוח לא מפני שהיו מודעים לקיום הבסה, אלא משום שהיה ידוע שמצב היהודים באלבניה טוב יחסית ושהאיטלקים לא לוקחים חלק בהשמדה. לעומת זאת, סקופיה, כשאר מקדוניה, נשלטה על ידי בולגריה שגם היא, כאיטליה, היתה שותפה להסכם צבאי עם מדינות הציר, אך חיילים בולגרים רדפו את היהודים וביצעו את האקציות האלימות של מארס 1943, שלאחריהן נשלחו כולם להשמדה בטרבלינקה.

"אמא שלי היא זו שיזמה ודחפה לכך שנברח מסקופיה לאלבניה. היא הבינה שכל יום שבו אנחנו נשארים בסקופיה מקרב אותנו אל המוות. אני זוכרת אותה מנהלת ויכוחים קשים עם בעלה של אחותה, שלא הבין ממה היא כל כך מודאגת. הוא אמר לה שבמקרה הכי גרוע, יכניסו את היהודים לכלא ואחרי תקופה מסוימת הם ישוחררו ויחזרו לחייהם. הוא טעה טעות איומה. אולי חודש אחרי שאמר את הדברים האלה, והיה משוכנע שאמא שלי נסחפת בדאגותיה, הם נרצחו בטרבלינקה".
לאנני זיכרון צלול מהתקופה שקדמה לבריחה. "הלכתי לשחק אצל חברה יהודייה בשם דינה, שמשפחתה גרה מאחורי הבית שלנו בסקופיה. אני זוכרת את שתינו בנות 5, משחקות על השטיח בסלון. אמא של דינה כמה מטרים מאיתנו, מגהצת חולצות, ופתאום נשמעת דפיקה חזקה בדלת. אל הבית נכנסו כמה גברים בולגרים, ואחד מהם, לבוש מעיל גשם, שאל את האמא בתקיפות, 'איפה בעלך?'. אני זוכרת עד היום שהרגשתי שמשהו מאוד לא טוב מתרחש מול עיניי. האמא אמרה לבולגרי, 'בעלי עדיין לא חזר הביתה מהעבודה. מי אתה, בבקשה?'. הבולגרי ענה לה, 'זה לא חשוב. אני אחזור לפה יותר מאוחר'.

"ואכן, מייד כשחזר האבא הביתה, הופיע אותו גבר שוב, נכנס אל הבית והורה לו בבולגרית לבוא איתו ומייד. האמא ביקשה לדעת לאן לוקחים את בעלה, אבל הבולגרי התעלם ממנה לגמרי.

"באותו ערב חזרתי הביתה ומייד סיפרתי לאמא שלי כל מה שקרה. היא אמרה לאבא שלי, משה, שזה סימן שמתחילים לאסוף את הגברים היהודים. 'יש לנו ילדים, אנחנו חייבים להציל את המשפחה שלנו', אמרה, 'צריך לחשוב איך בורחים מכאן, ולך אסור להישאר בבית אפילו עוד לילה אחד'.

"אבא שלי הקשיב לה. הוא ידע שמכר טורקי שלו סייע ליהודים, ויצא באותו ערב לבקש ממנו שיעזור לנו. בדרך אליו הוא פגש מכר אחר שלו, וטרינר נוצרי בשם ד"ר טודור חדג'י מיטקוב. הוא סיפר לו שהוא ממהר אל הטורקי כי מתחילים לאסוף את הגברים היהודים, וחדג'י מיטקוב מייד הציע שיבוא אליו הביתה. במשך כמה ימים אבא שלי הסתתר בבית משפחת חדג'י מיטקוב ואחרי כמה ימים אמא שלי ואני הצטרפנו, יחד עם אחי מרסל בן ה־8 וסבתא שלי, אסתר, אמו של אבי.

"באחד הבקרים הצצנו מחלון הבית, וראינו את הבולגרים מעלים בכוח משפחות יהודיות על עגלות סוסים. את כל המשפחות הכרנו מבית הכנסת. לא ידענו לאן לוקחים אותן, אבל היה ברור שמדובר בסכנה מוחשית. חדג'י מיטקוב יצא אל הרחוב, שלף סיגר, נתן אותו לאחד הבולגרים וניסה להבין לאן לוקחים את היהודים. הבולגרי לא הסכים לומר לו ורק סינן, 'אני מקווה שאתה לא מסתיר יהודים אצלך בבית'. מי שהסתיר יהודים דינו היה מוות, יחד עם בני משפחתו".
בדיעבד הבינו בני המשפחה שמדובר היה באקציות, שהחלו ב־11 במארס 1943 ובמהלכן רוכזו כל יהודי סקופיה בבית החרושת מונופול בעיר.

סילקה את הגרמני. זירהה קסאפי

"לאחר יומיים הגיעה קבוצת חיילים בולגרים אל בית חדג'י מיטקוב ודרשה לערוך בו חיפוש", משחזרת אנני, "אנחנו מיהרנו להתחבא בתוך מזווה קטנטן צמוד למטבח, שבקושי הכיל את חמישתנו. החיילים הגיעו עד למטבח, עמדו בסמוך למזווה, אבל משום מה לא פתחו את הדלת. שמענו אותם סורקים את המטבח והיינו אחוזי אימה. הרגשנו פחד מוות.
"אחרי כמה דקות הם עזבו. אולי לא הבחינו במזווה, ואולי סשה, הילד הקטן של חדג'י מיטקוב, שהיתה לו תסמונת דאון קשה, הוא שהציל את חיינו. הוא לקח לאחד החיילים את הכובע שלו והציק לו. אחר כך העלינו השערה שאולי החיילים הבולגרים אמרו לעצמם שלחדג'י מיטקוב ולאשתו ללה יש מספיק צרות בחיים עם הילד שלהם, והם לא צריכים גם יהודים על הראש שלהם".
למחרת החלו בני הזוג חדג'י מיטקוב לחפש אחר אדם אלבני שיסכים להעביר את משפחת פרנסיס בבטחה מסקופיה לאלבניה. "אחיה של ללה, טריקו ריברב, היה סוחר עשיר והכיר אלבנים שעבדו כסוחרים באזור סקופיה", מספרת אנני, "לא היה פשוט למצוא את מי שמכיר את הדרכים הבטוחות ויסכים להעביר חמש נפשות תוך סיכון רב. הפעולות נגד היהודים היו בשיאן, והבולגרים סרקו את הגבולות. לבסוף נמצא מליקי, שהסכים לבצע את המשימה".

הוא קיבל תמורה?

"ההורים שלי שבו ואמרו לי ולאחי כל השנים, שמליקי לא קיבל מהם שום תמורה עבור מה שעשה עבורנו. גם חדג'י מיטקוב אמר לנו שמליקי לא קיבל כל תשלום. שניהם לקחו פיסת נייר טואלט, חצו אותה לשניים וסוכם שכשנעבור את הגבול לאלבניה ונגיע לטירנה, מליקי יחתים את אבא שלי על פיסת נייר הטואלט שתישאר בידיו, וכשיחזור לסקופיה יראה אותה לחדג'י מיטקוב, שהכיר את כתב ידו של אבי".

כדי לחמוק מבית חדג'י מיטקוב מבלי לעורר חשד, הולבשו בני המשפחה בבגדי אבל שחורים, כולל כיסויי ראש, שהסתירו את פניהם. ראשונים יצאו האב משה והאח מרסל, שהוסעו בכרכרה למקום המפגש שנקבע עם מליקי. למחרת הצטרפו אליהם הסבתא אסתר, האם וינקה ואנני. בלילה ללא ירח החל מליקי להובילם אל המקום שבו יינצלו חייהם. הבסה החלה להתממש.

סיפור הצלתה של משפחת פרנסיס על ידי האלבנים עומד במרכזו של הסרט הדוקומנטרי "הקוד האלבני", שמוקרן החודש ולאורך כל חודש פברואר בסינמטק תל אביב.

יוצרת הסרט, פרופ' יעל קציר, תיעדה את מסעה של אנני אלטרץ (שם נישואיה) לאלבניה, עם בנותיה מיכל (58) ולאה (56). לפני כשנתיים חזרה אנני לאלבניה, לראשונה מאז המלחמה, כדי לנסות לאתר את משפחותיהם של האלבנים שהצילו את חיי משפחתה.

"זה לא מסע שורשים רגיל, אלא מעל לכל מסע של תודה", אומרת קציר, "אנני חשה צורך לחזור לאלבניה ולהכיר תודה, לפני שיהיה מאוחר מדי. היא גם הבטיחה לבעלה, ישה, שכך תעשה, לפני מותו בשנת 2015. הוא ברח עם משפחתו כילד בן 8 מבלגרד, ובדומה לאנני חייו ניצלו בזכות ההגנה שניתנה למשפחתו על ידי משפחה מוסלמית אלבנית מהעיר קוויה.

"ישה הגיע אל קוויה מפרישטינה בקוסובו, שכחלק מאלבניה הגדולה היתה תחת שלטון איטלקי פשיסטי. משפחת אלטרץ נמנתה עם קבוצת יהודים שרוכזו בבית סוהר בפרישטינה. כשנודע שכוחות גרמניים עומדים לקחת את הגברים היהודים מפרישטינה, התרחשה פעולה מופלאה להצלתם. רופא מקומי בשם ד"ר ספירו ליטו, שניהל את בית החולים העירוני, פינה את החולים מאחת המחלקות בבית החולים, העביר אותם למחלקות אחרות, ובמחלקה הפנויה הסתיר יהודים רבים.

הוא הכין עלונים שהזהירו מפני התפשטות מגפה מידבקת ותלה אותם ברחבי העיר ובכניסות למחלקה שבה הוסתרו היהודים. כך, כשהגרמנים הגיעו לבית החולים וערכו בו חיפושים אחר יהודים, הם נמנעו מלהיכנס למחלקת המחלות המידבקות, לכאורה.

"לאחר מכן אפשרו האיטלקים ליהודים לעבור מקוסובו לאלבניה. ישה סיפר שכשהגיע עם משפחתו לקוויה, ראש העיר בעצמו עמד וחילק להם ולכל היהודים שהגיעו באותה תקופה לעירו תעודות מזויפות, רובן נושאות זהויות מוסלמיות".

אל נושא הסרט (שהפיקה עם גדי קסטל) הגיעה קציר בעקבות סרט אחר שיצרה, "אור בקצה המגף", שסיפר את סיפורם של אלפי ניצולי שואה ששוכנו לאחר המלחמה במחנות עקורים בדרום איטליה. שם, בקצהו של המגף האיטלקי, התקבלו היהודים על ידי התושבים המקומיים בחום, באמפתיה ובנדיבות, והחלו לשקם את חייהם המרוסקים.

"בין הניצולים שהגיעו לאיטליה היו גם פליטים יהודים מאלבניה", מספרת קציר, דוקטור להיסטוריה, שבין השאר כיהנה בעבר כראש החוג להיסטוריה במכללת בית ברל. "בזמנו נדרתי נדר שלא אעסוק בשואה - זה היה לי קשה מדי - אלא רק בתקומה. סיפור מחנות העקורים הוא חלק מסיפור תקומת המדינה.

"אבל כשהתגלה בפניי הסיפור הלא ידוע של הצלת היהודים באלבניה, ככל שלמדתי אותו יותר, כך נסחפתי והתאהבתי. לא יכולתי בשום אופן להישאר אדישה מול סיפור על מדינה מוסלמית ברובה, שהתגייסה כולה, החל מראשי מנהיגיה ועד אחרוני אזרחיה, להענקת מחסה והגנה ליהודים, מרביתם פליטים זרים, וכך הצילה את חייהם".

הקשר הראשוני נוצר עם מיכל, בתה של אנני, מורה לביולוגיה בתיכון ואם לבת ולבן, המתגוררת בכוכב יאיר. באחד המסעות לפולין עם תלמידיה, סיפרה מיכל למדריכת המסע על הבסה, וזו חיברה אותה לקציר, שכבר העמיקה בתחקיר לקראת הסרט. על קורות המשפחה באלבניה למדה מיכל לפרטי פרטים מסבתה וינקה, "שהיתה מספרת סיפורים מחוננת. בזכותה יש הרבה פרטים שאני מכירה ואמא שלי לא זוכרת".

וינקה סייעה לבתה בגידול שתי בנותיה, כשאנני עבדה בחברת ביטוח. בניגוד לאמה ולבעלה ישה, שהיה טכנאי במקצועו ועבד כאזרח בחיל הקשר, אנני המעיטה לספר על ילדותה. "אני לא יודעת לומר מה הסיבה. כנראה לא רציתי לספר לבנות שלי סיפורים על סכנת חיים ופחד", היא אומרת. בהתאם, במהלך שיחתנו מיכל מרבה להשלים ולדייק פרטים, ואנני מקשיבה לה, תוך שכל העת ידה מלטפת בחום את בתה.

משנת 1479 היתה אלבניה תחת שלטון עות'מאני, שהביא להתאסלמות רוב תושביה. בתחילת המאה ה־20 נכבשו חלקים ממנה על ידי סרביה, יוון ומונטנגרו, ולמעשה רק למשך פרקי זמן קצרים של שנים מעטות היא תפקדה כמדינה עצמאית.

במארס 1939 נכבשה אלבניה על ידי איטליה. "למרות שאיטליה היתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית, האיטלקים לא שלחו את היהודים למחנות השמדה ויחסם אל היהודים היה נסבל", מסבירה קציר, "הם ריכזו את היהודים בכמה מקומות, ובהם קוויה, דורס ובראט, והיה עליהם להירשם בכל יום בפני הרשויות, אך הם יכלו להמשיך בחייהם ולעבוד. לכן הגיעו כל הזמן פליטים יהודים שהצליחו לעבור את הגבול לאלבניה.

"קהילת יהודי אלבניה היתה קטנה מאוד ומנתה בקושי 200 איש. אך כבר עם עליית הנאצים לשלטון, ב־1933, והשלטת חוקי הגזע בגרמניה ובאוסטריה התחילו להגיע יהודים לאלבניה ושילמו מס צנוע עבור ויזת שהייה.

"בנוסף, לפני המלחמה הזמין מלך אלבניה, המלך זוגו הראשון, רופאים יהודים ממדינות באירופה שסבלו מרדיפות, לעבור לאלבניה והם הקימו פקולטה לרפואה בבירה טירנה. בזכותם כל מערך הרפואה באלבניה הפך מודרני והורחב לתחומי התמחות רבים".

לדברי קציר, "אי אפשר לדעת מה היה מספר הפליטים היהודים באלבניה. מתועדים רשמית יותר מ־3,000 יהודים שניצלו, אבל זה רחוק מלהיות מדויק. יהודים רבים נרשמו בקהילות המוסלמיות או הנוצריות וקיבלו שמות אלבניים בדויים, ולאחר המלחמה, תחת שלטון דיקטטורי קומוניסטי, הושמדו באלבניה אינספור מסמכים".

בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית, וגרמניה הנאצית כבשה את אלבניה. מציאות החיים הפכה סבוכה ומסוכנת ביותר, אך גם תחת השלטון הנאצי לא נסוגו האלבנים מהבסה שניתנה ליהודים. במקביל, הגרמנים התעללו ורדפו את החיילים האיטלקים המובסים, ואספו גם אותם אל מחנות ריכוז. משום שהסיוע לאחר ולנרדף מוטמע כל כך בתרבותם, הצילו האלבנים גם כ־20 אלף חיילים איטלקים, שאך לפני רגע היו הכובשים הכוחניים שלהם.

קציר מספרת כי "במהלך צילומי הסרט נפגשנו עם סימון מירקה, אחיינו של ג'אפר דווה, שהיה שר הפנים באלבניה תחת הממשל הגרמני, מספטמבר 1943 ועד אוקטובר 1944. הוא הראה לנו מסמך, שלפיו כ־2,000 משפחות עברו מאלבניה למחנות העקורים באיטליה בשנת 1943, לאחר שדרום איטליה שוחרר על ידי כוחות בעלות הברית. יש להניח שמשפחות מנו לפחות ארבע נפשות. המשפחה של אנני מנתה חמש נפשות. כך שרק במקרה זה מדובר באלפים רבים של יהודים, ורק באותם אלה שעברו לאיטליה.

"אותו ג'אפר דווה, שר הפנים, נענה לכל דרישות הגרמנים, אך סירב בתוקף לדרישותיהם לקבל לידיהם את רשימות היהודים. כמותו נהגו בכירי ממשל נוספים וכוהני דת, מוסלמים ונוצרים, שאספו פליטים יהודים רבים אל קהילותיהם ורשמו אותם בשמות אלבנים בדויים. בעיר בראט היה הריכוז הגבוה ביותר של פליטים יהודים, אבל כשהגרמנים נתנו הוראה לראשי העיר לרכז את כל היהודים בכיכר העיר במועד שבו נקבו, הכיכר נותרה ריקה. ראש ממשלת אלבניה, מוסטפא קרויה, נתן אישית אישור לכ־350 משפחות פליטים יהודים ממדינות שונות לעבור לאלבניה, תוך הבטחת צורכיהן כמקום מגורים, מזון וביגוד ותעודות מזויפות.

במהלך צילומי הסרט נפגשו אנני ומיכל עם בנו של ווליה מליקי, רמצ'ו בן ה־83. הוא סיפר שלאחר שאביו סייע למשפחת פרנסיס לעבור את הגבול מיוגוסלביה לאלבניה, הוא סייע באופן דומה לשתי משפחות יהודיות נוספות. בטירנה הן פגשו את נעים, בנו של חמדי קסאפי, שנולד לאחר המלחמה, ואת נכדו הצעיר, ארבי.

חמדי היה בסך הכל בן 25 כשנתן את הבסה למשפחת פרנסיס. כבן הבכור במשפחת קסאפי, הוא שימש ראש המשפחה לאחר שאביו הלך לעולמו כמה שנים קודם למתן הבסה. במהלך המפגש סיפר נעים כי אביו חמדי התגאה עד יומו האחרון בכך שדבק ללא סייג בבסה.

הבסה עמדה במבחן קשה, כשבאמצע שנת 1944 הופיעו בבית קסאפי חיילים גרמנים בעקבות מידע על יהודי שמסתתר אצלם.

"אחד הגרמנים תפס את חמדי בצווארו, חנק אותו ודרש לדעת איפה ה'צ'פוט', שהיה שם גנאי ליהודי", מספרת מיכל, "ואז, לדברי נעים, אם המשפחה, זירהה, אישה מוסלמית דתייה, הרימה מול הגרמני את הטספיה שלה, שרשרת התפילה המוסלמית, צעקה 'אתה מאמין באלוהים?' וסילקה אותו משם. 

נעים סיפר שהגרמני שחרר את האחיזה בגרון של אביו, שנפל מעולף על הרצפה, והלך משם. אבל היה ברור שהוא או אחרים ימהרו לחזור. במהלך אותו לילה סבתא שלי וזירהה לא עצמו עין. בשעות הלילה מורטות העצבים זירהה לא הפסיקה להתפלל לשלום משפחתה של אמא שלי. היא נתנה לסבתא שלי את מילתה שאם יקרה משהו לה, לבעלה משה או לאמו אסתר, זירהה תגדל את אמא שלי ואת אחיה מרסל כאילו היו ילדיה שלה".

חמדי קסאפי העביר בדרך לא דרך את משפחת פרנסיס אל בית קרוביו בכפר זלהר, שם הסתתרו עד שהגרמנים נסוגו באוקטובר 1944. אנני הצליחה לאתר את הבית בכפר, אך לא את המשפחה שהצילה אותה. "ההחמצה הגדולה ביותר במסע שעשיתי היתה שלא הספקתי לראות את זירהה, שנפטרה שנים קודם לכן", היא אומרת, "היא דאגה לנו באופן יומיומי, כאילו היינו בני משפחתה. אליה הרגשתי קרבה מיוחדת".
חמדי קסאפי



באוקטובר 1944, בשעת לילה מאוחרת ובקור כבד, עלו בני המשפחה על משאית בדרכם חזרה לסקופיה. "אבל שם לא חיכה לנו כלום", מספרת אנני, "רק חורבן והריסות. מי שהצילו אותנו, שוב, היו משפחת חדג'י מיטקוב, שאצלם התגוררנו עד שבשנת 1948 עלינו לישראל". באותה תקופה נולד לאנני אח נוסף, איזי.

המשפחות סגרו מעגל 13 שנים מאוחר יותר. משה, אביה של אנני, נהג לקנות כרטיס פיס בכל שבוע מקשיש שהתגורר בשכונת רמת החייל בתל אביב, שם מתגוררת אנני עד היום. "באחת ההגרלות, בשנת 1961, אבא שלי זכה באלף לירות. זה היה המון כסף באותם ימים, ואת הסכום הוא השקיע בקניית כרטיסים לאונייה עבור הזוג חדג'י מיטקוב ובנם סשה. הם הפליגו ממקדוניה לישראל, נפגשו איתנו ונתנו עדות ליד ושם, שבעקבותיה הוענקו להם ולטריקו ריברב אותות חסידי אומות העולם".

באלבניה לא התאפשר מצב כזה. לאחר שתמה מלחמת העולם השנייה עלה לשלטון באלבניה הרודן הקומוניסט אנוור הוג'ה. עד למותו בשנת 1985 נקראה המדינה "הרפובליקה העממית־סוציאליסטית של אלבניה", שהפכה למעין צפון קוריאה של אירופה.

בתחילה היתה בקשרים עם בריה"מ וסין הקומוניסטית, אך הוג'ה ניתק גם מהן ובודד לחלוטין את מדינתו המוסלמית־קומוניסטית משאר העולם. בעוד האלבנים חיו חיי אומללות, פחד ועוני קשה, הוג'ה השקיע מיליארדים בבניית כ־750 אלף בונקרים בכל רחבי המדינה הקטנה (בונקר לכל שלושה אלבנים), וכן מבוכי ענק תת־קרקעיים בטירנה ובסביבתה.

הסתגרותה של אלבניה משאר העולם הקשתה על הפצת סיפור הצלת אלפי היהודים. "בביקור שלנו הרגשתי שהמבוגרים עדיין חוששים לדבר ומתנהלים מתוך פחד", מספרת מיכל, "אחרי המלחמה אנשים חששו לחלוק את סיפורי ההצלה עם הקרובים להם, למרות שרוב האלבנים לקחו חלק בהצלה. 

כשביקרנו אצל בנו של חמדי קסאפי, הוא אמר שהוריו השביעו אותו לא לספר דבר ואת מעט התמונות שהיו בידיהם החביאו".

רק בשנת 1991, לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי, כוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לאלבניה. אז החלו לצוף סיפורי ההצלה, ועד היום הוענקו 73 אותות חסידי אומות העולם לאלבנים.

במהלך העבודה על הסרט "הקוד האלבני" העניקה קרן ראול ולנברג העולמית את האות "בית לחיים" למדינת אלבניה.

"אחי מרסל ואני חלמנו שהכבוד הזה יינתן למשפחת קסאפי ולווליה מליקי", אומרת אנני, "אבל לא הצלחנו עדיין להביא לכך שיד ושם יכירו בהם כחסידי אומות העולם. אין לי ספק שיש עוד אלבנים רבים מספור שראויים לקבל את האות ממדינת ישראל על מעשי הצלה שנעשו מתוך אנושיות טהורה".


"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...