ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 30 ביוני 2019

דרך חיים : סיפור חייו של תא”ל (מיל’) חיים גרניט (גרינברג) שהיה ילד בשואה


מאת :תא"ל (מיל’) אורי מנוס

סיפור חייו של תא”ל (מיל’) חיים גרניט (גרינברג) שזור בסיפור חייו של העם היהודי ומדינת ישראל. מהישרדותו כילד במלחמת העולם השנייה, דרך עלייתו לארץ והשתלבותו בצבא בתפקידים בכירים. סיפור של איש ומפקד
לפני מספר חודשים ראיינתי את חיים גרניט לקראת העצרת לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. גרניט שימש במלחמה כמפקד אגד ארטילרי 215 באוגדה 162. הוא תיאר בצבעים קשים את מאורעות המלחמה ולקראת סוף הראיון הוא אמר לי את המשפט הזה "המלחמה הזו בשבילי כפליט ממלחמת העולם השנייה אישרה את מה שאני חשבתי מגיל צעיר ועד עצם היום הזה – זה המקום שלנו, כאן אנחנו חייבים להילחם. כאן אי אפשר להפסיד ובמלחמה הזו ,הראינו את זה, צבא ההגנה לישראל הראה את זה, למרות ההפתעה הגדולה ולמרות הנפגעים הרבים, עמד חזק ונלחם עד הסוף. עד שאנחנו היינו 101 קילומטר מקהיר ולא הפוך".

חיים נולד בשנת 1933 בפולין בעיירה ויז'אן הסמוכה לגבול פרוסיה וליטא. לדבריו חי עם משפחתו חיים שלווים בעיירה ליד שפת אגם. אביו יצחק גרינברג עסק במסחר והילד חיים כמו ילד, היה שובב גדול. בספטמבר 1939, כשחיים כבר בן 6, פלשו הגרמנים לפולין. "הגרמנים גרשו אותנו רגלית לכיוון ליטא ונאמר לנו שהליטאים יתנו לנו להיכנס. שהגענו לגבול, פתחו הליטאים מעלינו באש ולא נתנו לנו להיכנס. הגבול הסגור חייב אותנו להמתין על קו הגבול באזור מפורז בין שתי המדינות בחורף קשה, במחנה אוהלים מאולתר מסדינים שהובאו על ידי המשפחה. הגרמנים הודיעו לנו שאם לא נעלם הם יהרגו אותנו. באחד הלילות הצלחנו לעבור את הגבול לליטא ושם התפזרנו בין המשפחות היהודיות בעיירה הסמוכה". 
כעבור מספר חודשים פלשו הרוסים לליטא ומשפחת גרינברג נאלצה לעזוב את אזור הגבול ולנדוד  למרכזה של ליטא לעיירה קופישוק. במשך שנתיים התבססה המשפחה בעיירה וחיים הילד בן השבע החל ללמוד באופן מסודר בבית ספר יסודי, ואף יזם והקים לו צבא קטן של ילדים יהודים שיוכלו להגן על עצמם מפני הגויים. בשנת 1941 פלשו הגרמנים לליטא ם והרוסים נסוגו משם. המשפחה החליטה לנצל את הרכבות המסיעות את החיילים הרוסיים. המסע ברכבת לא היה פשוט. הקרבות בין הצדדים היו בעיצומן וחיים בן השמונה ספג מקרוב מה היא מלחמה אמיתית על כל זוועותיה. לאחר מסע רווי תלאות הגיעה המשפחה בקיץ 1941 לרוסיה. הם מצאו מקום לחנות בו בקולחוז בערבות רוסיה(מאתיים וחמישים ק"מ מצפון לעיר  גורקי). כילד בן תשע עסק חיים בעבודת השדה. בית ספר מסודר לא היה והוא למד בדרך הקשה בבית הספר של החיים.
המלחמה הסתיימה ב-1945 בחורף. בשנת 1946 חיים כבר בן 13. מי חשב אז על חגיגת בר מצווה. במקום זאת מעמיסים את המטלטלים, עוזבים את רוסיה ונודדים שוב לנקודת היציאה לפולין.
"לאחר המלחמה יהודים רבים שנצלו מתופת המלחמה היגרו לארצות הברית. משפחתי משפחה ציונית. סיפור גבורתו של יוסף טרומפלדור וחבריו היה מוכר לי. החלטנו שאנחנו נעלה לארץ ישראל. התפצלנו, הורי ואחי הבכור בנפרד נסעו לכיוון אוסטריה ואני נסעתי לכיוון גרמניה. נתיב הבריחה אורגן על ידי חיילי הבריגדה מפולין לצ'כיה ומשם לגרמניה. בעיר לינדלפלס הייתי בקבוצה של 120 ילדים בהמתנה לעלייה ארצה. בפעם ראשונה לאחר נדודים של שש שנים ניתנה לי ההזדמנות ללמוד באופן סדיר. לקראת העלייה לארץ הועברנו למרסיי בצרפת. נבחרנו לשוט לארץ באנייה המפורסמת 'אקסודוס' והסיפור ידוע . בסופו של דבר הגעתי למאהל ליד המבורג ושם המתנתי שנה שלמה לעלייה לארץ. סוף סוף, כשאני כבן חמש עשרה, עליתי לארץ עם ניירות מזויפים כתייר".
צעדים ראשונים בארץ
בן 15 מגיע חיים לארץ ומחליט ללכת לישיבת כפר הרוא"ה על מנת ללמוד לימודי קודש וחול ולנסות למחוק פער של שנים.
ללא הורים מלווים התקועים עדיין במחנה המעצר בקפריסין, הוא עובד לפרנסתו כפועל בניין במקביל ללימודיו בישיבה, בהפסקת הצהריים. כאשר הוריו עולים לארץ ומתיישבים במבנה נטוש בחיפה, מחליט חיים  ששנה מספיקה לו לחיות באוהלה של תורה, והגיע זמן ללמוד מקצוע ולהשלים לימודים. הנער מצטרף להוריו לחיפה מבלי להיפרד אפילו מרב הישיבה שאותו כיבד מכל, הרב צבי נרייה זצ"ל.
"לא היה לי ספק  שעלי להמשיך ללמוד. נרשמתי ללימודי ערב. היו לי ידיים טובות ורציתי להיות מכונאי. הסתפקתי בעבודת נגרות. ביום עבדתי כשוליית נגר ובערב המשכתי לשיעורי ערב. לאחר שנתיים מוניתי מנהל הנגרייה. לאחר שלוש שנים סיימתי עממי ובגרות בהצלחה. עמדתי בתחילת דרכי לפני הגיוס הצבאי", מספר חיים.
אני אהיה קצין בתותחנים
ביולי 1952 חיים מתייצב בבקו"ם, מבקש ומתקבל לחיל התותחנים. "ידעתי כי בחיל התותחנים צריך לדעת מתמטיקה וטריגונומטריה וזה תחום שהייתי חזק בו כתלמיד. אחרי פחות מחצי שנה סיימתי קורס קצינים ונהייתי קצין מיד אחרי בה"ד 1, לפני ההשלמה. בגמר הקורס כקצין נשלחתי לגדוד 334. המג"ד היה ישראל בן אמיתי ז"ל (לימים קתמ"ר), איש משכמו מעלה ושימש לי דמות מופת של מפקד,לוחם ובן אדם. עם המג"ד שהחליף אותו הסתכסכתי.  כזה אני, כשאני רואה משהו לא תקין ולא מקצועי אני מעיר אפילו למפקדיי ולכן שילמתי מחיר. נאלצתי לעזוב את 334 לגדוד 406.

דרך חיים | תמיד תותחן | אתר חיל התותחנים ועמותת יד התותחנים


סידני שכנוב הקצין האמריקאי האגדי ששרד את השואה



סיכמה וערכה מאנגלית :  צפרית גרינברג , עורכת משותפת, מיזם התיעוד המקוון "ילדים בשואה"

האלוף סידני שכנוב, שנפטר בגיל 83 באוקטובר 2018, נחשב לקצין אגדי בקרב הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב והיה מושא להערצה של פקודיו וחבריו. הוא שרד שלוש שנים בגטו, נשלח פעמיים לג'ונגלים במלחמת וייטנאם והיה קצין הצבא האמריקאי הבכיר ביותר בברלין בתום המלחמה הקרה.

Maj. Gen. Sidney Shachnow 


הוא נולד בליטא בשנת 1934. בגיל שבע נכלא בגטו קובנה ושרד במשך שלוש שנים קשות ואכזריות. רבים מבני משפחתו המורחבת נספו. לאחר שהצליח לברוח מהגטו, חי במסתור במשך חודשים וכמעט מת מרעב ומתת-תזונה. 

לאחר שהסובייטים שחררו את קובנה מידי הנאצים והחלו ליישם משטר קומוניסטי ברח מערבה. במשך שישה חודשים עבר 2,000 קילומטרים ברחבי אירופה, בעיקר ברגל, עד שהגיע לגרמניה, במטרה להשיג אשרת כניסה לארצות הברית.

שנים אחר כך סיפר כי התקופה שנכלא במחנה הותירה בו חותם עמוק וקשה. "פיתחתי ציניות כלפי אנשים", אמר. "לא סמכתי עליהם. האמנתי שיש להם צד אפל...".

בשנת 1950 הגיע עם משפחתו למדינת מסצ'וסטס בארה"ב. הוא התגייס לצבא ב-1955 ושירת במשך יותר מ-39 שנים. הוא הוכשר לקצונה והיה לקצין חי"ר. ב-1962 התנדב לכוחות המיוחדים, שם פיקד על  צוות סודי, שכלל קבוצה קטנה של חיילי הכוחות המיוחדים, שפעלו בברלין במהלך המלחמה הקרה והתכוננו למלחמה אפשרית עם ברית המועצות.

בשנת 1990, כאשר חומת ברלין נפלה, מונה לפקד על כל הכוחות האמריקאים בברלין. הוא ביטא את תחושותיו לגבי רגע היסטורי זה ואמר באחד הראיונות שנתן: "כאן בירת הפשיזם והרייך השלישי. אלו אותם הבניינים והרחובות שבהם היו הנאצים צועדים צעידת ברווז וצועקים 'הייל היטלר', וכאן פעלה אותה מערכת שיטתית שהכניסה אותי למחנה ורצחה רבים. והנה 40 שנים מאוחר יותר, ואני חוזר כמפקד הכוחות האמריקאים בעיר זו, ובנוסף אני יהודי...יש בזה פגיעה ועלבון לפגיעה ההיא, לא כן?"

במהלך הקריירה הצבאית שלו, קיבל האלוף שצ'נאו פרסים ועיטורים רבים. הוא זכה גם במדליית הצטיינות על תרומתו לקהילת המבצעים המיוחדים של ארה"ב, והוא נכלל בהיכל התהילה של קציני החי"ר בפורט בנינג, ג'ורג'יה.

גם לאחר פרישתו לגמלאות, המשיך סידני שצ'נאו לשרת בהתנדבות בתפקידים שונים במערך הכוחות המיוחדים של ארה"ב.

בשנות הפרישה כתב האלוף שצ'נאו אוטוביוגרפיה בשם "תקווה וכבוד", שפורסמה בשנת 2004 והייתה לרב מכר.

מקורות:




יום ראשון, 23 ביוני 2019

ההישרדות של אידה ז"ל , בת 15 באושוויץ


לזיכרה של אמא-סבתא אידה ז"ל, שהלכה השנה לעולמה. ולזיכרו של אבי,דוד שרפאייזן ז"ל,יליד ווארשה,ששרד את השואה. יהי זיכרם ברוך. אמא אידה, ממשפחת איצקוביץ ודוידוביץ, מהכפר קריבה שבקרפטים.

אמא,

בכל שנה באביב, את ניזכרת עם דמעות, בפסח האחרון בביתך,בקרפטים. סיפרת לי, שבבית כבר נצבעו הקירות ומורקו הפינות, בוער החמץ, ניקנו הבגדים החדשים, והושלמו התבשילים לערב החג.
ואז בפסח של שנת 1944, תמה ילדותך ואת בת 15 בלבד. יד אכזרית תלשה אותך מביתך, עקרה את משפחתך ואת כל יהודי הכפר, ואסרה אתכם בגטו. ללא הסבר וללא מענה. מבני-חורין,הפכתם באחת, לנרדפים,לפליטים מוכים. נכלאתם בצפיפות ברכבות, והובלתם לאושוויץ.
ובאושוויץ, רגע לפני הסלקציה, חזרת לרכבת כי שכחת שם שמלה ,ואיש טוב לחש לך באידיש: "תגידי 18".וכך בשובך לשורות המיון האכזרי,פנית לשורת המבוגרים שהופנו לעבודות הפרך..
... לימים הבנת כי "תגידי 18" באידיש,כיוון אותך לחיים.
מרגע זה – נותרת בגפך, בעולם הרשע, ואת בכלל עוד ילדה צעירה. ומאחורייך רק מספר שנים מועט של השתייכות למשפחה אוהבת, חיים תוססים עם שכנים קרובים, ומשחקי-ילדות עם חברות מבית-הספר.
שרדת את עבודות הפרך בחפירת תעלות, הוצאת סלק מהאדמה, בקור מקפיא וברעב. שרדת את "צעדת-המוות", בה הובלת יחפה בשלג,רעבה,וללא כסות.
סיפור חייכם, שלך ושל אבא דוד ז"ל,ששרד שנים של קור,מחלות, ורעב ברוסיה,לאחר בריחתו מווארשה- הינו חלק בלתי נפרד ממני וממשפחתי
ניצבות לפנינו שאלות ללא מענה. כיצד עשיתם את הבלתי אפשרי. איך שרדתם ? איך ממשיכים עוד יום ללא מזון,ברעב מטריף, איך שורדים את עבודת הפרך בקור המקפיא ללא בגדים וכסות הולמים, וכיצד סופגים שוב ושוב את הניכור והשנאה שהופנתה אליכם ???.
והנה את כאן איתנו, נושאת עליך את הצלקות מאז, שומרת בקרבך את התלאות והזוועות,ונזכרת בילדות שאבדה, בהורים ובאחים שנספו ובחורבן של קהילה שלמה. ולנו - נותר רק להקשיב ולהאזין.
את אמא, סבתא אידה שלנו- גיבורה אמיתית. איך מן העפר צמחת כשושנה . את ואבא נלחמתם ברשע-ויכולתם לו. מתוך ההריסות הקמתם בית ומשפחה בקבוץ בית-השיטה, במדינת ישראל.

אנו- לא נשכח. תמיד נזכור ונזכיר.
אורה (רשף) גורן 
יום השואה 2019
מקור וקרדיט : קבוצת הפייסבוק דור שני לשואה

"בבקשה לדאוג לילדה" : סיפור ילדותה של הדסה סט ז״ל במהלך מלחמת העולם השנייה


סיפורינו מתרחש על רקע סוף מלחמת העולם השניה בשנת 1946. היהודים שנותרו בחיים, במדינות מזרח אירופה כגון רומניה, רוסיה, פולין ומדינות נוספות חיפשו דרך להסתלק משם, חלק גדול רצה להגיע לישראל. המדינות שבתחומן שהו לא מיהרו לספק להם אפשרות לצאת מהן והיהודים במדינות האלה חיפשו את האפשרות לברוח כל אחד באופן אישי, וכמובן כשניפגשו עם אחיהם במקומות השונים. הם התארגנו באופן מקומי לברוח מהמקום. הפעולה הזאת של ההתארגנות לבריחה קיבלה שם: "הבריחה". המוסדות היהודיים בארץ התארגנו לתת לבריחה הזו גיבוי ומעטפת ארגונית. היהודים בארצות השונות פעלו בקבוצות בעלות אפיון פוליטי שונה, עם הויכוחים התמידיים המקובלים עד היום. כאשר הם החליטו לחפש את הילדים היהודים שהוסתרו במשך המלחמה אצל משפחות פולניות או במנזרים, סיכמו לתאם את הפעילות ביניהם וקראו למהלך הזה "הקואורדינציה".

הסיפור של סבתא קשור למאמצים אלו. במחצית שנת 1946 נשלחו שני שליחים של הקואורדינציה לחפש ילדים יהודים שהוסתרו אצל משפחות פולניות נוצריות או במנזרים במהלך המלחמה/השואה ולנסות להחזירם לחיק העם ומשפחותיהם. בעיר צ'נסטוחוב הם פגשו במשפחת קובלצ'יק אשר בחסותה היתה ילדה בת שש שאמרה שקוראים לה דנוסיה. המשפחה סיפרה כי במחצית שנת 1943 הביאו להם ילדה כבת שלוש שנמצאה ברכבת מן העיר ורשה לצ'נסטחוב. הילדה נמצאה לבדה ברכבת לבושה במספר שכבות של בגדים טובים ובכיסה נמצא פתק: "בבקשה לדאוג לילדה". שם המשפחה ש"ניתן" לילדה היה "וורשבסקה", היות ונמצאה ברכבת מוורשה.

דנוסיה חיה עם משפחת קובלצ'יק בביתם. בשונה מילדים אחרים שהוסתרו במשפחות פולניות ולא התאפשר להם להיות בחוץ ובגלוי עם שאר הילדים, היא היתה חופשיה להיפגש עם ילדים אחרים, להשתובב והיא זוכרת היטב את תקופות הקיץ בהם טיילה עם הילדים או עם "אחותה" מוניקה שהיתה מבוגרת ממנה בעשר שנים. הן היו הולכת לנהר, מוציאות אווזים למרעה ומטיילות בגבעות המכוסות ירק ומכרות גיר. בחורף הנהר היה קופא ואפשר היה להחליק עליו. בימי ראשון היא היתה הולכת עם המשפחה לכנסיה הקרובה לבית. (בעיר הזאת, צ'נסטחוב, קיימת כנסיה גדולה הידועה בכל העולם שנקראת "המדונה השחורה" עד היום). השליחים פדו את הילדה מהמשפחה והביאו אותה לבית ילדים יהודים שהיה בעיר לודג'. סבתא לא זוכרת את האירוע בו הגיעו הפודים ולקחו אותה איתם לבית הילדים.

הדסה בבית הילדים

המטפלת הראשית בבית הילדים היתה אישה צעירה בשם חסיה שלעתיד תהיה חברה בקיבוץ להבות הבשן. היא ארגנה מספר קבוצות של ילדים בגילאים משלוש ועד שלוש עשרה וגם עלתה לארץ בראש אחת הקבוצות.

דנוסיה שקיבלה את השם הדסה (שניתן לה על ידי הסופרת אנדה עמיר פינקרפלד שבאה לבקר בבית הילדים) שהוא שם יהודי, היתה בבית הילדים הזה בלודג' קרוב לשנה ועברה עם בני גילה בהתחלה לגרמניה כשהיתה כבר משוחררת מעול הנאצים. הילדים שהו שם במחנה מעבר שנוהל על ידי הצבא האמריקאי לאחר מכן עברו לצרפת. משם עלו לארץ כאשר היא ועוד ילדה הוצמדו למשפחה ללא ילדים שהייתה גם היא בדרך לארץ, על מנת לקבל אישור עלייה מהבריטים כמשפחה אחת. בארץ עברו תהליכי עלייה רגילים והופנו לכפר ילדים "אונים" על יד כפר סבא. שם התארגנו בקבוצות שהופנו לישובים שונים או במידה ונמצאו להם משפחותיהם האמיתיות למשפחות כמובן. הדסה הייתה בקבוצה שהופנתה לקיבוץ עין חרוד ושם גדלה. עד היום לא  נמצאה משפחתה האמיתית/המקורית ורק בשנה האחרונה נפגשנו עם המשפחה שגידלה אותה שלוש שנים בשנות השואה בביטחון.


אל"מ יעקב גל ז"ל, מפקד טייסת 113 בחיל האוויר שהיה ילד ניצול שואה


שלשום הלך לעולמו אל״מ מיל. יעקב גל, טייס קרב וותיק ומפקד בכיר בחיל האוויר
בדברי ימי חיל האוויר נחקק יעקב גל כמפקד טייסת 113 נשר בחצור במלחמת יום הכיפורים, שהוביל את לוחמיו לתוצאות מבצעיות בלתי רגילות .

 בטייסת עליה פיקד לא ידעו כי היה ילד ניצול שואה ) במקור יעקב ביגלמן).

סא״ל מיל. שלמה לוי כתב על אל״מ מיל. יעקב גל, מפקד הטייסת שלו במלחמת יום הכיפורים:
יעקב גל, מדריך, מפקד ובעיקר חבר.
הלילה נפטר ידידי יעקב גל. אל"מ (מיל.) מפקד טייסת 113 במלחמת יוה"כ. אדם מדהים. חבר של כל אחד ואחד. מפקד שאינו פוקד אלא מנחה וכולם מתייצבים.
את טייסת 113 הפך תוך חצי שנה מטייסת המפעילה את אחרון מטוסי החיל, האורגן כמטוס הדרכת קא"מ לחוד החנית של טייסת יירוט המפעילה מטוסי נשר, אשר פעלה מגבול תורכיה בצפון ואל תוככי הדלתא במצרים בדרום, בליווי מטוסי קורנס בתקיפת מטרות קרקע ובהגנת שמי המדינה, שם הפילה 56 מטוסי אויב.
אבל יעקב היה מעל לכל חבר, חבר קרוב, חייכן ובדחן וכך יזכר.
אבדתי חבר.
יהא זכרו ברוך.

הנה סיפור חייו כפי שכתב בפרויקט ״מורשת מתקומה לשחקים״, שהוא היה גם אחד ממוביליו .

בשואה

הורי נפגשו בבית חולים בספרד במלחמת האזרחים, אמי ז"ל הייתה אחות, ואבי ז"ל, לחם בשורת הבריגאדה הבינלאומית בצד הרפובליקני, נפצע קשה מכדור דומדום בקרסול בסוף שנת 1936. בחודש דצמבר 1937 הורי נישאו ואני נולדתי לקראת סוף המלחמה ב- 3 לנובמבר 1938 בעיר ראוס (דרומית לברצלונה). בדצמבר 1938, הורי ברחו יחד איתי דרך כבישים שכל הזמן מופצצים ע"י מטוסים גרמניים. חצינו את הגבול לצרפת והמשכנו ברכבת לפריס למשפחתו של אבי. בצרפת גרנו בפריס. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1939 אבי גויס ללגיון הזרים הצרפתי. הגרמנים פלשו לצרפת במאי 1940, אבי נלחם בשורות הלגיון עד לכניעתה של צרפת בסוף יוני 1940  והצבא פורק. 

גרנו בפריס הכבושה, עברנו את כל הגזרות שהקשו על החיים יותר ויותר, הטלאי הצהוב עם המגן דוד, תפיסת היהודים והמשלוחים למחנות ההשמדה. סבתא וסבא שלי ודודים של אבי  נתפסו ונשלחו לאושוויץ באוגוסט 1942 ונרצחו שם. כל המשפחה התפזרה ואנו החלפנו מקומות מסתור מפני הגרמנים ומשתפי הפעולה הצרפתיים. בקיץ 1943 כאשר הגרמנים סוגרים עלינו, ברחנו דרומה (שכבר היה בשליטת הגרמנים) במטרה להגיע לצפון אפריקה ששוחרה ע"י בנות הברית מספר חודשים קודם לכן. לפני אחד המחסומים אבי אמר לאימי להיפרד ובמידה שייתפס הוא יחבור אלינו בספרד. אבי נתפס ונכלא במצודה, אחרי חודשיים הוא הצליח לברוח ולחבור לפרטיזנים שהבריחו אותו לספרד. בספרד אבי ארגן קבוצת פליטים יהודיים צרפתים ומארצות אחרות והגענו למרוקו באוניה מפורטוגל ב- 2 לספטמבר 1943. אבי התנדב מיד לקומנדו של צבא צרפת החופשית של גנרל לקלר ונעלם מאתנו. הוא נלחם באיטליה, צנח בדרום צרפת, שחרור פריס ועד לכניעתה של גרמניה. אימי ואני גרנו בקזבלנקה ולמדתי בבית ספר צרפתי. אחרי שחרור צרפת, חזרתי עם אימי לפריס ב- 24 למרץ 1945. אבי הצטרף אלינו, והוא התחיל לקבץ את המשפחה, 3 אחים, אחות ובנות ובני דודים שלו.

בתקומה

בצרפת אבי קיבל משלטונות צרפת בית (בשכירות) בעיר Sartrouville (18 ק"מ צפון מערבית לפריס). הורי אימצו את אחיו הצעיר של אבי שהיה בן ה- 13 ונשאר יתום מהוריו שנרצחו באושוויץ והוסתר אצל איכר בנורמנדי משנת 1942 ועבד אצלו בפרך. הלכתי לבית ספר בעיר וזכורים לי התגרויות אנטישמיות מצד ילדים. אבי לא רצה להישאר בצרפת, למרות שלחם עבורה בגלל שמשתפי פעולה צרפתים הסגירו את הוריו ודודיו לגרמנים. הגענו לחיפה באוניה "גלילה" ב- 11 ליולי 1949. מנמל חיפה, הסיעו אותנו לשער העליה ואחרי שבועיים העבירו אותנו למעברה של בנימינה, גרנו באוהל, עבדנו בכרמים ואחרי כחודש החליטו הורי להצטרף לקיבוץ גבת.  האמת היא שלא ידענו מה זה קיבוץ (קומונה) והקליטה לא הייתה קלה: הניתוק מההורים והשינה המשותפת, קשיי השפה, המנטאליות, ה"רוע" של הילדים שמזיקים ל"אחר, לשונה". רציתי להיות "צבר" כמו כולם, התביישתי לדבר צרפתית עם הורי, הדחקתי הרבה מזיכרונות הילדות שלי. לקח לי זמן קצר יחסית להתאקלם ולהתקבל כשווה בין שווים. ההתעניינות לטייס החלה בגלל שמעל קיבוץ גבת (הנמצא כ- 3 ק"מ מבסיס רמת דוד) טסו כל הזמן מטוסים ורציתי להצליח איפה שהצברים של כיתות גבוהות יותר לא הצליחו ולכן התנדבתי לקורס טייס והייתי גם הטייס הראשון של הקיבוץ.

בשחקים

קורס טייס - בין השנים 1958-1960 על מטוסי סטירמן, הרווארד ומטאור  טייס קרב.


מסלול שרות/תפקידים עיקריים:

קורס מובילים בכירים בטייסת  119 (מטוסי מיראז').
סמ"ט א' של טייסת 110 (מטוסי ווטור) ברמת דוד במלחמת ששת הימים  ובהתשה.
מפקד טייסת ראשוני על מטוסי פוגה בבית ספר לטיסה בחצרים.
מפקד טייסת קא"מ (קורס אימונים מבצעיים) בטייסת 113 של מטוסי אורגן, ומפקד טייסת של מטוסי נשר במלחמת יום כיפור.
מפקד טייסת תעופה בחצור/סגן מפקד כנף.

מפקד שליטה קרקעית/סגן מפקד יש"מ קרב 333.
מפקד יש"מ קרב 333 (יחידת שליטה מרכזית של ח"א).
מנהל תרגילים חייליים גדולים ופרויקטים שונים.
נציג ח"א ביחידת מבקר מערכת הביטחון לבדיקת מוכנות וכוננות יחידות צה"ל.
נציג ח"א הישראלי בחיל האוויר של סינגפור בין השנים 1981-1983.
צברתי מעל 4,000 שעות טיסה ובצעתי מעל ל- 400 גיחות מבצעיות מעל שטח אויב במגוון משימות: משימות תקיפה, משימות מודיעין/צילום אווירי ומשימות אויר-אויר, כולל הפלת 2 מטוסי קרב (סוחוי 7 ומיג 21).
הייתי מפקד שליטה קרקעית וסגן מפקד יש"מ קרב 333 גם במבצע אנטבה ובהמשך מפקד יש"מ קרב 333 במבצע ליטני. השתחררתי בדרגת אל"ם. שירתתי במילואים כרב-קת"א (קצין תאום אווירי) בגייס הצפוני ונציג ח"א במוצב הפיקוד העליון של צה"ל (מצפ"ע) ובמקביל המשכתי להדריך בבית ספר לטיסה עד גיל 65.

אחרי השחרור מצה"ל

יועץ בכיר ומנהל פרויקטים בחברות יעוץ מבצעי (ת.י.ל וי.ס.ק.ל) עבור מדינות ידידותיות.
סמנכ"ל  תפעול בחברת התיירות "צבר".
מנהל מו"פ, פיתוח עסקי ומשווק למדינות שונות במפעל מלט של התעשייה האווירית.
יועץ בחברת רפאל בנושא שילוב מערכות בכלי טייס בלתי מאוישים.
חבר פעיל בצוות ההיגוי של המיזם מורשת "מתקומה לשחקים".

 מקור וקרדיט:





אנג'לה אורוש, התינוקת שנולדה באושוויץ


סיכום מאנגלית ועריכה :  צפרית גרינברג , עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון ילדים בשואה

אנג'לה אורוש נולדה במחנה ההשמדה אושוויץ. אמה, ורה ביין, ילדה אותה בדצמבר 1944 על דרגש בצריף במחנה C באושוויץ-בירקנאו. התינוקת שקלה קילוגרם אחד והייתה כה חלשה עד שלא יכלה אפילו לבכות. זה מה שהציל אותה.

הוריה של אנג'לה התחתנו ב-1943. שנה לאחר מכן כבשו הנאצים את הונגריה והוריה נשלחו לאושוויץ במאי 1944 כשאמה הייתה בחודש השלישי להריונה. אמה הופרדה מאביה ולא ראתה אותו עוד לעולם. היא נשלחה לעבודות כפייה וניצלה מתאי הגזים. בחודש השביעי להריונה נלקחה לניסויים אצל ד"ר מנגלה, אך שרדה גם אותם. היא סבלה מתת תזונה וכך לא התגלה הריונה. כשהחלה הלידה, האחראית על הצריף השיגה סדינים ומגבות ועזרה לה ללדת. התינוקת סבלה מתת תזונה, לא הייתה מסוגלת לבכות וכך לא נתגלתה.

שלוש שעות לאחר הלידה נאלצה אימה להשאיר את התינוקת על הדרגש בצריף ולצאת למסדר בקור המקפיא. בליבה התפללה שהתינוקת תחזיק מעמד ותישאר בחיים עד שתחזור.

חמישה שבועות לאחר לידתה ב-27 בינואר 1945 שוחרר מחנה אושוויץ.

שנדור פולגר, ניצול  מעיר הולדתה של ורה ביין, מצא אותה ואת התינוקת והיה לאביה המאמץ. ורה ושנדור נישאו ויחד עם אנג'לה חזרו להונגריה בנובמבר 1945.

כשהייתה אנג'לה אורוש בת שנה וחצי, היא שקלה 3 ק"ג בלבד, משקל של תינוקות שזה עתה נולדו. רוב הרופאים סירבו לטפל בה, כי לא האמינו שתחיה, אך אימה לא ויתרה. רופא אחד החזיק אותה במהופך כמו תרנגולת וכשהרימה את ראשה אמר: "הילדה הזו תחיה". מכיוון שעצמותיה היו כה חלשות החלה ללכת רק בגיל שבע. תת התזונה ממנה סבלה במהלך ההיריון ובחמשת השבועות הראשונים לחייה גרמה לכך שבבגרותה הגיע גובהה ל-1.50 מ' בלבד.
אנג'לה אורוש הקימה משפחה והיא חיה במונטריאול, קנדה.

את סיפורה סיפרה אנג'לה אורוש במשפטו של ריינהולד הנינג, בן 94 שומר SS לשעבר, שנערך ב-2016 בבית משפט בגרמניה. הוא הואשם בסיוע לרציחתם של 170,000 איש בתקופה ששרת במחנה.
מקור:


יום ראשון, 16 ביוני 2019

יומנה של הנערה תמרה לזרסון , בת 13 בתקופת השואה



סיכום מאנגלית : צפרית גרינברג, צוות התיעוד במיזם "ילדים בשואה"

בצילום : הנערה תמר לזרסון עם אחיה ,  חייל הצבא האדום בתום מלחמת העולם השנייה

כשפרצה המלחמה אמר אביה של תמרה בת ה-13 לה ולאחיה שיתחילו לכתוב יומן, כי אלו הם זמנים היסטוריים.

משפחתה של תמרה הייתה משפחה מתבוללת שחיה בעיר קובנה בליטא. תמרה הושפעה מאד מהתרבות הליטאית ומהדת הקתולית ואף חשבה להיטבל לנצרות.

באוגוסט 1941 נצטוו 30,000 יהודי קובנה להצטופף בגטו באזור הגרוע בעיר, שהכיל עד אז 7,000 תושבים.  2,000 אינטלקטואלים יהודים, שהיו כמעט תמיד הראשונים להיפגע, חוסלו, וכ-4,000 גברים, נשים וצעירים נלקחו לעבודות כפייה.

הוריה של תמרה לא ניסו לחפש מקלט אצל חבריהם הקתולים. אביה של תמרה, שהיה פסיכיאטר ידוע ומצליח בקובנה, אמר שאינו יכול לסכן חיי אחרים כדי להינצל. הוריה לא שרדו.

תמרה עצמה ניצלה, סיימה לימודים בכימיה ונישאה למיכאל אוסטרובסקי, חברה לספסל הלימודים. ב-1971 היא ובעלה עלו לישראל וקבעו את מושבם בחיפה.

ביומן שכתבה בגטו היא מתארת את החיים בגטו. במספר קטעים שכתבה מתגלה השינוי והגילוי הפנימי שחוותה. וכך היא כותבת:

"14 לספטמבר, 1942. במקרה גויסתי לפלוגת עבודה יהודית. לתדהמתי השיחות בפלוגה נסבו על הברחת  'חבילות' לגטו, למרות הסכנה והחשש לעונש חמור. הם הסתירו את מה שקנו בבגדיהם והבריחו אותם דרך השער או מעל לגדר הגטו, וגם כאשר נערך עליהם חיפוש, הם הצליחו איכשהו לעבור. אנחנו עם יוצא דופן, בלתי ניתן להשמדה. אף חוק ואף צו לא ישברו אותנו. אני מצהירה בזאת שלמרות הסבל הנורא שהעם הזה עובר הוא לא ייהרס, כי זהו עם נצחי שיגבר בסופו של דבר על כל אויביו."

"4 באפריל, 1943. ...אינני מכירה את עצמי, מכיוון שכעת אני מתכוננת לחיים בארץ ישראל. היום הכנתי כתבה ארוכה לעיתון שלנו וסיימתי במשפט: 'ארץ ישראל מחכה לנו!'"

"20 במאי, 1943. אני גאה בעצמי. נראה שסטיתי מהדרך וטעיתי, ואילו כעת מצאתי מטרה בחיים. אני לא אבודה יותר – אדם ללא מולדת ועם. לא! מצאתי מטרה: להיאבק, ללמוד, להקדיש עצמי לרווחת בני עמי ומולדתי. אני גאה בכך. אינני עיוורת עוד – אלוהים והאמונה פקחו את עיני...ליבי אומר לי שאני בדרך הנכונה. אני מאמינה שלא אהיה עיוורת עוד. הידד! לחיי המולדת, תקוותנו ואמונתנו..."

מקור:

(יומנה של תמרה לייזרסון, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1966, בתוך: Eisenberg, Azriel. The Lost Generation: Children in the Holocaust, The Pilgrim Press, N.Y.,1982)

ד"ר צילה רנרט ובתה בת ה9 בהתקוממות הפולנית בוורשה


ד"ר צילה רנרט , רופאה יהודיה , והבת שלה אינה בת ה9 מצליחות להגיע בזהות שאולה לחלק הפולני של העיר וורשה ושם הן נקלעות מאוחר יותר להתקוממות הפולנית נגד הגרמנים. הילדה אינה הוסתרה באחד המרתפים אך ד"ר צילה רנרט הנראית כנוצריה מסתובבת ברחובות ומסייעת לפולנים המתקוממים נגד הגרמנים.

ההתקוממות הפולנית נגד הגרמנים נמשכה שלושה שבועות וד"ר רנרט ובתה מנסות להסתתר בתעלות הביוב כאשר למעלה נהרגים הרבה פולנים וילדים פולנים מאש הגרמנים. 

18 אלף מורדים פולנים וכ18,000 איש מקרב האוכלוסיה הפולנית נהרגו בהתקוממות הזאת, שהיתה להתקוממות-נפל.


הגרמנים לוכדים את כל תושבי הרחוב ובתוכם ד"ר צילה רנרט ובתה בת ה-9 , חלק מהנלכדים מוצאים להורג אך צילה ובתה מועברות ע"י הגסטפו למחנה מעצר זמני ומשם הן נאלצות להצטרף לצעדת מוות ארוכה יחד עם מאות אלפי תושבי וורשה הפולנים שמועברים למקומות שונים בפולין ובגרמניה . הגרמנים אינם מעלים בדעתם כי צילה ובתה הן יהודיות.

הצעידה הארוכה שלהן נמשכת ימים אל העיירה פרושקוב .

כותבת ד"ר צילה רנרט בספרה:  שם בעיירה נאלצנו לעבור מיון נוסף בין שתי שורות של אנשי ס"ס אך הצלחתי לעבור עם אינה שנראתה להם קטנה מגילה. העמיסו אותנו לרכבת שהיתה בדרכה למחנות ריכוז גרמנים , אך בדרך הצלחנו להימלט לכפר פולני שם סייעו לנו הפולנים להסתתר כי היו בטוחים שאנו פולניות נוצריות.

מקור וקרדיט :

צילה רנרט. שלושה קרונות בקר 1945-1914 , הוצאת יד ושם, 1987

הסחטנים הפולנים והילדה היהודיה אינה בת ה-6

הערת צוות התיעוד "ילדים בשואה" : 
בתקופת השואה היו בפולין ובאוקראינה אלפי גויים שהיו מצליחים לזהות יהודים מסתתרים ואחרי כן סוחטים מהם כופר נפש ולעתים קרובות גם מסגירים אותם לגרמנים . הנה אחד ממקרים אלו ,


מתוך ספרה של ד"ר צילה רנרט , רופאה יהודיה , ניצולת  שואה

צילה רנרט. שלושה קרונות בקר 1945-1914 , הוצאת יד ושם,
1987



"אני והבת שלי אינה בת ה6 הסתתרנו בכפר פולני עם תעודות מזוייפות . אני נראתי סלאבית לחלוטין אבל אינה הילדה נראתה יהודיה. בוקר אחד , כששבתי מקניות , קיבלה בעלת הבית הפולניה החביבה שלי את פני בכעס רב והוכיחה אותי על ביקורם של שני צעירים פולנים , שבאו ותבעו לדבר עמי. מאחר שלא מצאו אותי, הבטיחו לשוב.

הבנתי מייד ששניים אלו אינם יכולים להיות אלא סחטנים פולנים. אבל מאחר שלא רציתי להדאיג את הגברת פוולובסקה, ביקשתי את סליחתה והסתגרתי עם אינה הילדה בחדר. הייתי חייבת להסביר לה את המתרחש ולהרגיע אותה ולהגיד לה שאנשים אלו מבקשים רק כסף.

הייתי מבולבלת מאוד, אבל ידעתי, שבבוא השעה אהיה שקטה ורגועה. ואכן כך היה, ושני הבחורים הפולנים חזרו ושבו לבית. הם נכנסו אל החדר והוציאו ממנו 
את הילדה אינה בת ה6 כשהיא בוכיה.

איך עלה  בידם לאתר אותי ? הם הודו בחצי פה , שברטה הפולניה היא שהסגירה אותנו ודרשו סכום כסף גדול כך כך, שלא יכולתי לתת להם ואפילו בעבור חיינו. אמרתי בתקיפות שייקחוני לגסטפו אם רצונם בכך, את מבוקשם לא יקבלו . ידעתי שאם הם מבקשים להסגירני, יעשו זאת ממילא. אבל אם דעתם נתונה לכסף בלבד, ימתנו את דרישותיהם ויהיה אפשר להתמקח. הם הפחיתו את הסכום. התמקחנו. לבסוף קבענו מחיר נמוך יותר, אבל בכל זאת גבוה מכפי יכולתנו.  הייתי חייבת למצוא כסף בכל דרך אפשרית.

הסחטנים הפולנים חששו שמא אערים עליהם וביקשו להחזיק את אינה הילדה כבת-ערובה. בעניין הזה לא ניאותו לוותר . נאלצתי להסכים לתנאי הנורא: להשאיר את בתי הקטנה בידיהם של שני נבלים פולנים, העלולים להסגירה, להתעלל בה , להרגה. הם דרשו שנצא עמם מיד ונלך מרחק כמה צעדים אחריהם.

והנה אנחנו בחוץ . הדרך ארוכה ואני מוסרת לאינה , שאינה אלא בת שבע , כמה הוראות עיקריות. וקודם כול , לא לגלות כל שם וכל כתובת. בייחוד של אביה המסתתר במשפחה פולניה, אבל גם לא את אלה של חברינו המסתתרים. אינה, בת ה7 ,  ידעה את הכתובות הללו בעל-פה , שכן לא יכולתי להתחלק בסוד עם איש זולתה.

שוטטתי ברחובות תוך צורך לפעול בדחיפות ולהשיג כסף מחברים יהודים המסתתרים. אמנם חששתי שמא שותף של הסחטנים הפולנים עוקב אחרי ויגלה את כתובתיהם של עוד מסתתרים , אבל ההכרח לפעול בדחיפות ולגאול את בתי היה חזק מכול.

נסעתי במהירות לחברי המסתתרים בקרקוב . הם הבטיחו להשיג לי מעט מהכסף. איך אפשר שלא להושיט יד לחבר בצרה?

הגעתי לעוד דירות מסתור של יהודים מססתרים אך גם להם היה מעט כסף.

חזרתי מאוכזבת לבית בו החזיקו הסחטנים את אינה. היא הייתה שקטה וסוהריה השתוממו על שאין היא מרבה לאכול ודוחה את הממתקים שהציעו לה. אמרתי להם שהסכום הנדרש אינו בידי, אבל אנסה להשלימו בהקדם.

חזרתי לרחובות לחפש עוד כסף אצל חברים מסתתרים . שעת העוצר קרבה והלכה ואני לא השגתי אלא מחצית הסכום.

שבתי אל אינה שהוחזקה על ידי הסחטנים הפולנים והתחננתי לפניהם שיעניקו לי ארכה. אחרי דין ודברים ממושכים הסכימו.

קיבלתי עוד שבוע.

כל אותו השבוע שוטטתי כדי לנסות ולגייס את מלוא הסכום ולשכור לנו חדר מסתור במקום אחר.

החברים טרחו רבות ובסוף השגתי את כל הכסף אבל לא מקום מסתור חדש.

מסרתי את כופר הכסף לידי הסחטנים הפולנים ואלו הבטיחו , שלעולם לא יציקו לי עוד . אבל לא סמכתי עליהם.

עם מסירת הכסף היינו חייבות מייד לעזוב את דירתה של הגברת פוולובסקה ולמצוא מקום אחר. שוטטנו ברחובות הריקים שעות רבות ובסוף מצאנו מחסה ומסתור אצל הפולניה הגברת אוסטרובסקה והבת שלה שהיו קשורות למחתרת הפולנית. "


מקור וקרדיט :

צילה רנרט. שלושה קרונות בקר 1945-1914 , הוצאת יד ושם, 1987

"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...