ילדים בשואה

יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

מתוך עדותה של רחל רובין , ילדה בת 12 בגטו ורשה



"אני זוכרת שהייתי רעבה מאד, ורק דיברתי עם אחותי, שהיתה גם החברה שלי הכי טובה, דיברנו רק על אוכל, מה שפעם אכלנו ואיך שפעם גרנו. היה לנו קר. לא היה כמעט מה לאכול. חילקו שמינית לחם, איום, יותר חול מאשר לחם היה שם. אבל מצבנו היה יחסית לא רע לעומת מה שנעשה במשך הזמן בגטו מסביב. זה היה גיהינום שאין לתאר אותו במלים. הגרמנים שלחו לגטו ורשה המוני אדם מיתר חלקי פולין. הגטו היה צפוף בצורה נוראית. אנשים מתו מרעב כמו זבובים. היתה מגיפה של טיפוס הבהרות שהפילה קרבנות. קבורה לא היתה. את הגופות היו שמים ברחובות, מכסים אותם בעתונים. בהתחלה הייתי מזועזעת כשראיתי [...] גוויות [...]. הרחובות היו מכוסים בגוויות האלה, איפה שלא זזנו. היו מקבצי נדבות במצב נוראי, עם סמרטוטים על הרגלים. ויש לציין שהחורף הראשון היה קשה מאד. הקור בוורשה הגיע ל-25 מעלות מתחת לאפס. הרחובות של הגטו זה היה זוועה שאי אפשר לתאר אותה.
כשאני הייתי הולכת ללמוד, אז היה לי איזה סנדוויץ', בדרך כלל לחם עם קצת ריבה. הוא קצת אולי בלט החוצה. קשה מאד היה להגן על הסנדויץ' הזה, כי ילד היה בא ופשוט קורע מתוך השקית את הסנדוויץ' [...]. הרעב היה כל כך נוראי שזה אי אפשר לתאר במלים."
ש. איך לכם היה בכל זאת את המעט?
ת. היה קצת כסף, היה איזה שוק שחור. אכלנו דברים פשוטים: דייסות על מים, לחם עם ריבה. ותמיד הייתי רעבה, תמיד חיפשתי מה לאכול. אבל לא היה נורא אצלנו בבית. גם לא היה חימום. אבא סידר איזה תנורצ'יק כזה קטן שעישן מאד, אבל בכל אופן קצת חימם. לא היה חשמל, גז היה, אז אבא סידר תאורת גז. איכשהו חיינו.
ש. רק המשפחה שלכם היתה בדירה הזאת?
ת. המשפחה שלנו, ארבעתנו. איך שהוא חיינו, קל לא היה, אבל הייתי ילדה, היו לי חברים וחברות, אהבתי עוד לשחק. לא היה כל כך נורא לי אישית. לתמונות הזוועתיות האלה מבחוץ התרגלתי. זה קשה להבין היום, אבל כילדה קטנה התרגלתי שהולכים ברחוב בין הגופות האיומות האלה, בין מקבצי הנדבות. ראיתי גם ילדים שהיו מטפסים על החומות, והגרמנים היו תופסים אותם. בשביל להבריח מהרובע הארי לגטו איזה אוכל, והגרמנים היו תופסים אותם. או שהיו הורגים אותם או שהיו מכים אותם. או שהם היו מצליחים. וככה חיינו.
הגטו היה מחולק לגטו הגדול והגטו הקטן. החלק שלנו היה הגטו הקטן. להגיע לגטו הגדול היה גשר, מעל לרחוב וולדנה, גשר עץ. היינו הולכים על הגשר הזה. למטה ראינו חיים: חשמליות, אנשים לבושים טוב. אנחנו היינו עוברים שם, ושם היו עומדים הגויים וצועקים: היהודים זורקים עלינו כינים. באמת היתה כינמת, היה סקאביאס, היו כל הצרות האלה. אבל הכי הרבה סבלנו מהטיפוס הזה.
ש. אחותך גדולה ממך או קטנה?
ת. אחותי גדולה ממני בשנתיים. אהבתי אותה מאד, וככה איך שהוא חייתי. למדנו אפילו. היינו עושים הרבה בלט, אני זוכרת, רקדתי בלט. בבית היה פסנתר. היה עוצר, כמובן, אז בשמונה כולם כבר היו בבית. אמא ניגנה שירים רוסיים, כי הורי מרוסיה. אבא היה לו קול, [וב]ערב, היה שר. מאד אהבו אותנו את שתי הילדות. איך שהוא...
ש. וכל זה בזמן הגטו, בתקופת הגטו?
ת. כל זה בתקופת הגטו.
ש. הייתן הולכות לבד לקבוצות הלימוד האלה, או ההורים היו מלווים?
ת. כן, לבד. אני כבר הייתי בת אחת-עשרה, שתים-עשרה. אחותי היתה בת שלוש-עשרה, ארבע-עשרה. היינו מאד עצמאיות, הכל עשינו לבד. ההורים לא כל כך התערבו בחיים שלנו. והיו לנו חיי חברה מאד תוססים, אפשר להגיד.
לעדות המלאה ביד ושם באמצעות אתר מט"ח

הילד איציק ויינברג מברגן בלזן לרכבת של קסטנר


מאת: שרה נשמית
"שמי איציק ויינברג. נולדתי בדצמבר 1938 ובספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. מרגע זה נכנסו היהודים בעל כורחם למחול שדים. כיהודים רבים אחרים, נשלחנו גם אנחנו, משפחתי ואני, לגטו קרקוב ועד 1942 חיינו בגטו.
ביוני 1942 התרחשה בגטו קרקוב האקציה הגדולה והיא זו שהשפיעה קשות על חיי. באקציה זו נלקחה כמעט כל משפחתי. מתוך המשפחה המורחבת שמנתה שישים וארבעה איש בגטו נלקחו שישים איש ע"י הגרמנים והועמסו על רכבת למחנה ההשמדה בלז'ץ.
אבי היה אז בן שלושים ושתיים ואימי בת עשרים ושמונה.
זו הסיבה שהסכמתי להעיד. רציתי להנציח אותם, להעמיד מצבה לזכרם.
ביום האקציה הנורא התחבאנו במסתור, אחי, אחות אבי (שהייתה בת עשרים ושלוש ורק נישאה), בעלה ואני. אחות אבי הבינה עד מהרה שגורלנו יהיה כגורל האחרים ולכן החליטה עוד באותו הלילה לברוח מהגטו.
במעט האמצעים שנותרו בידיה היא הצליחה לשחד את השומרים וכך הצלחנו ארבעתנו לברוח מגטו קרקוב.
עבור אחות אבי ובעלה היה זה מעין "ירח דבש" שנמשך שמונה מאות יום ושמונה מאות לילה בכל רחבי פולין, דרך צ'כוסלובקיה ועד הונגריה.
לאורך הנדודים היא פיתחה שיטה מיוחדת להישרדות. היא הייתה דופקת על דלתות בתי הגויים, משוחחת אתם קצת ובמהלך השיחה עומדת על טיבם. האם הם אויבים או תומכים? האם ימכרו לנו פת לחם? האם יסכימו להסתיר אותנו בביתם? או שמא יסגירו אותנו לגסטאפו?
בסוף פברואר 1944 הגענו להונגריה כי לשם עדיין לא הגיעה המלחמה. שמחתנו לא ארכה זמן רב כי ב-19.3.44 פלשו הגרמנים לבודפשט ומחול השדים החל מחדש.
בבודפשט שמעה אחות אבי על רכבת ההצלה שמארגן ישראל קסטנר במטרה להעלות את היהודים לארץ ישראל. היא החליטה שזו תהיה ההצלה הטובה ביותר עבור אחי ועבורי. היא קשרה קשר עם זוג הונגרי שהסכים לעזור לנו. תוכניתה הייתה כזו - ברגע שהרכבת תתחיל לנוע היא תזרוק אותנו לתוך הקרון וכך נעבור את הדרך כנוסעים סמויים, כשההונגרים אמורים לדאוג לנו ולמסור אותנו בארץ לאנשי עלית הנוער.
 אבל לא כך קרה. המשא ומתן עלה על שרטון והרכבת נסעה לגרמניה למחנה הריכוז ברגן-בלזן. אלף שש מאות שמונים וחמישה נוסעי הרכבת הורדו והובאו ללב המחנה. שם הופרדו הנשים מהגברים. קבוצת הגברים הלכה והתמעטה עד שנותרנו לבד אחי ואני.
עם רדת החשיכה ראינו צל של נערה שהתקרבה אלינו ודיברה אתנו בשפה שלא הבנו. היא דיברה הונגרית ואילו אנו הבנו רק פולנית. לפי החום שהיא הקרינה והחיבוק האמיתי הבנו שאנו רצויים.
היא לקחה אותנו לצריף בו התגוררה ומסרה אותנו לחברתה, בת גילה, נעמי מאייר. נעמי הייתה בחורה יפיפייה בת עשרים והיא החליטה לאמץ אותנו, להיות לנו לאם.
בדצמבר 1944 הגיעה המברק המיוחל לו חיכינו אנו וכל ניצולי הרכבת.
קסטנר הצליח לגייס את הכסף שאייכמן דרש ואנחנו שוחררנו והועברנו לשוויץ.
ההתאוששות ארכה זמן רב, בספטמבר 1945 אחרי תשעה חודשים בגן העדן השוויצרי הודיעו לנו שבמסגרת עלית הנוער אנו עולים לארץ ישראל".
 ביבליוגרפיה:
כותר:        הילד היהודי בשואה : עדותו של איציק ויינברג
שם  הספר:        מאבקו של הגטו
מחברת:     נשמית, שרה
תאריך:      1972
הוצאה לאור:      בית לוחמי הגיטאות; הקיבוץ המאוחד

יום שלישי, 30 באוגוסט 2016

לאה פריד : ילדה בת במנזר " תמיד אכלתי בחוץ עם הכלבים"


מאת : שרה נשמית
"שמי לאה פריד. נולדתי בטרנוף - פולין. הסתתרתי במשך שלוש שנים במנזר ליד פשמיש, שעל יד הגבול הרוסי. הייתי שם שלוש שנים - מגיל חמש עד גיל שמונה.
המנזר שלי עמד על גבעה קטנה בפשמיש. מעל נהר, מקום יפה ושקט.
הובאתי לשם על ידי ינינה, חברה נוצריה של אמי שהחביאה אותי חצי שנה קודם לכן. היא לא יכלה להמשיך להחביא אותי כי גילו אותי ולכן חיפשה מקום מסתור חדש.
הובאתי למנזר ודעתי הוסתה על ידי משחק עם כלבלב קטן בזמן שינינה סיכמה את פרטי העסקה עם הנזירות.
סיפור הכיסוי שלי היה שאם המנזר היא דודתי. והובאתי לשם כי אמי, אחותה של אם המנזר, נהרגה בהפצצות בוורשה ואבי נהרג בתור חיל בצבא הפולני.
במנזר שלי היה גן לילדים בני שלוש וארבע. הייתי גדולה מכדי להצטרף אליהם ולכן היו לי עיסוקים משלי.
עבדתי בתוך המנזר, חלבתי את הפרות.
אני זוכרת במיוחד את הפרה הג'ינג'ית, שלא פעם חבטה בי בזנבה.
אבל פיציתי את עצמי על ידי שתייה מהנה של חלב לבן ומקציף מהעטינים שלה.
האכלתי את החזירים, אספתי ביצים, רעיתי עזים ולמרות שהייתי כל כך קטנה ניקיתי את המנזר כולו. הברקתי את רצפתו היפה.
אני רוצה לספר לכם שני סיפורים קצת עצובים וקצת מצחיקים שקרו לי בתקופה הזו.
הסיפור הראשון הוא על פסל - עם הזמן הפכתי לנוצריה אדוקה מאוד, התפללתי בדבקות והיו לי תמיד המון שאלות לכומר שהיה מגיע מידי שבוע לכנסיה עם פמליית הנערים שלו.
הנזירות אהבו את האדיקות שלי והתלהבו בעיקר מכך שביקשתי לקחת לחדרי את פסלו של פרנציסקוס הקדוש. זה היה פסל גדול של אותו קדוש שמחבק את ישו התינוק.
הנזירות חשבו שזו הארה משמים שילדה בת חמש מבקשת את הפסל לחדרה. עבורי הייתה זו ודאי בובה או אולי געגוע לחבוק של אבא ואמא כפי שפרנציסקוס הקדוש חבק את ישו התינוק. הנזירות היו בטוחות שדרכי לנצרות בטוחה.
הסיפור השני הוא סיפור העוגות - לא הייתי רעבה אבל מעולם לא אכלתי עם הנזירות. תמיד אכלתי בחוץ עם הכלבים. מי שרשאי לאכול עם הנזירות חייב להיות נזיר בעצמו. תמיד תהיתי מה יש שם בסירים ומה הן אוכלות כשאני לא שם. הייתי ילדה פרחחית ואהבתי לשוטט ברחובות במקום ללכת לבית הספר.
פעם נעצרתי על יד חנות קטנה בה מכרו עוגות קטנות שקראו להן פחזניות. (דבר שהיה נדיר מאוד בתקופת המלחמה). רציתי אותם מאוד. התגנבתי אל חדר הנזירות, שם גרתי, וגנבתי כמה זהובים מתיבת עץ וקניתי לי עוגה.
הצלחתי פעם ראשונה, הצלחתי פעם שניה, ובפעם השלישית כשחזרתי מן ההתלקקות הנחמדה הזו ראיתי את אם המנזר צועדת במעלה השביל הארוך כשידיה שלובות מאחורי גבה. ידעתי שאני עומדת בפני משפט - לא יכולתי להכחיש, והודיתי.
הכו אותי בשוט מיוחד לבהמות. המכות הכאיבו לי מאוד אבל פחדתי הרבה יותר משהות של לילה שלם לבד בתוך דיר החזירים.
לא פחדתי כל כך מהחזירים, הם היו חברים שלי, אבל נוספו אליהם עכברושים גדולים ואפורים והם היו מפחידים באמת.
המלחמה הסתיימה. הייתי בת שמונה.
חיכיתי יום יום להורי שיגיעו וייקחו אותי אחרי שלוש וחצי שנים של פרידה. אבל הם לא באו.
הם כבר לא היו בחיים".
 ביבליוגרפיה:
כותר:        הילד היהודי בשואה : עדותה של לאה פריד
שם  הספר:        מאבקו של הגטו
מחברת:     נשמית, שרה
תאריך:      1972
הוצאה לאור:      בית לוחמי הגיטאות; הקיבוץ המאוחד

הילד היהודי בשואה : עדותו של הנס ריינס


  מאת:  שרה נשמית   
 "שמי הנס ריינס. נולדתי באמשטרדם, הולנד, ב-1940, להורים יהודים.
באותה שנה פלשו הגרמנים להולנד. הורי החליטו שאני חייב לעבור למקום מבטחים והעבירו אותי לדרום הולנד, שם נשארתי שנתיים עד שנעצרתי על ידי הגרמנים. הם העבירו אותי למחנה מעבר בצפון. הייתי שם חודשיים בבית יתומים עם חמישים ואחד ילדים בגיל שנתיים עד אחד עשרה. כולם היו ללא הורים.
בשלב מסוים פרצה מגפת טיפוס, הילדים נדבקו במגפה ובמחלות אחרות. הגרמנים פחדו שנדביק אותם ולכן שלחו אותנו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שבגרמניה.
בברגן-בלזן הוכנסנו לבית יתומים. היינו חולים גם שם והגרמנים לא ידעו מה לעשות עם חמישים ואחד הילדים ולכן העבירו אותנו הלאה לגטו טרזינשטאדט. לא השמידו אותנו מיד, כמקובל באותם הימים, כנראה בגלל שמועה שכמה מהילדים נולדו לאמהות יהודיות ולאבות שהיו חיילים גרמנים.
בספטמבר 1944 הגענו לטרזינשטאדט, אותם חמישים ואחד יתומים, הוכנסו שוב לבית יתומים שם טופלנו ע"י אחיות ורופאים.
אחרי שלושה שבועות הבראנו כולנו. במפתיע קיבלנו אוכל טוב ומנות מזון מוגברות. קיבלנו טיפול גם מההולנדים שהיו במחנה. הם הביאו לנו אוכל ולקחו אותנו לטיולים. יחסית הבראנו די מהר. חשבו שחשוב לדאוג לילדים.
נשארנו שם עד מאי 1945 כשהרוסים באו ושיחררו אותנו.
בכל מיני דרכים הגענו לדרום הולנד לעיר איינדהובן. שם הוכנסנו לבית ספר. חיכינו עד שימצאו לנו משפחות יהודיות שיאמצו אותנו או שימצאו קרובי משפחה. אחרי חודשיים בבית הספר משפחה יהודית מאיינדהובן הסכימה לאמץ אותי.
בדרך לא דרך הגיעה הידיעה שנשארתי בחיים לדוד שלי.
הוא הגיע מיד עם המכונית שלו, בליווי משטרה, לקחת אותי. חשוב לציין שבאותם הימים הייתה המכונית מצרך נדיר ביותר ולכן זה נשאר חקוק בזיכרוני.
באוקטובר 1945 עברתי להתגורר עם דודתי ודודי ונשארתי אצלם עד שעליתי ארצה בשנת 1961 כשאני בן עשרים ואחת".
מקור וקרדיט , אתר מט"ח
כותר:        הילד היהודי בשואה : עדותו של הנס ריינס
שם  הספר:        מאבקו של הגטו
מחברת:     נשמית, שרה
תאריך:      1972
הוצאה לאור:      בית לוחמי הגיטאות; הקיבוץ המאוחד

יום שני, 29 באוגוסט 2016

ילדה יהודיה מתפללת בכנסייה



לפני יום ראשון , הראשון לשהותי אצלם, הזמינו אותי בני המשפחה הנוצרית שקלטו אותי להצטרף לכנסייה. הם היו בטוחים שאני ילדה נוצריה.  ניסיתי  כמה פעמים להתחמק בתירוצים שונים , אך חששתי כי הימנעות חוזרת מביקור מכנסייה תעורר חשדות.
היינו לבושות במיטב בגדינו , בידי כל אחת ספר תפילות נוצרי ( סוניה דאגה , מתוך ראיית הנולד , לצרף ספר תפילות נוצרי אל בין חפצי) .
החלטתי  כי גם את המבחן הזה אעבור בהצלחה. צעדתי לצד לונקה בצעדים נינוחים , משתדלת להפםגין ביטחון עצמי. כשנכנסנו לאולם הכנסייה , הובילה אותי לונקה למקומה הקבוע באולם. לאחר שעיני הסתגלו לאפלולית הכניסה הבחנתי באנשים מתפללים בשקט. אחדים בכריעה. הריח המיוחד של הקטורת ושל הנרות הבוערים והאווירה השלווה והשקטה קסמו לי ונהניתי מתחושת ביטחון. 
טקס התפילה הנוצרי נפתח  זמן קצר לאחר הגעתנו . במהלך התפילה שמעתי את האורגן מנגן . מקהלת נערים עמדה למרגלות הכומר ובין תפילה אחת לאחרת שמעתי את קולם.
 הפולחן הקתולי היה זר לי לחלוטין . אמנם ביקרתי בכנסיות בטיולי עם אבי , אך מעולם  לא השתתפתי כמתפללת מהשורה בטקס דתי נוצרי. הכל היה חדש עבורי- הפעמונים המצלצלים , לחם הקודש , מעשיהם של הכומר ושל הנערים שסביבו. הייתי מודעת לכך שהתנהגותי היא זו שתחרוץ את גורלי: היה עלי לדעת מתי להצטלב ומתי לכרוע ברך. הגנבתי מבטים מסביב וחיקיתי את התנהגותם של שכניי. אחרי כשעתיים שנמשכו כמו נצח הסתיימה התפילה. נוכחתי לדעת כי החיים הדתיים הנוצריים הם ציר מרכזי בכפר אליו הגעתי, וכי עליי להתאים את התנהגותי לזו של הסובבים אותי.
בדרכנו לפתח היציאה מהכנסייה שאלתי את עצמי אם עמדתי במבחן. תהיתי אם לונקה או אדם אחר גילה בהתנהגותי שגיאות שיכלו לסכן אותי. כשיצאתי נשמתי לרווחה אוויר צח. לונקה פגשה ידידים וקרובים והציגה אותי בפני כל מכריה בתור הדיירת החדשה. כל האירוע עבר בשלום והפך להיות מפגש חברתי.
מקור המידע :
לילי טהאו , בשביל החיים, זיכרנותיה של ניצולה מלבוב , סטימצקי – הוצאה לאור , 2014

ילדה בת 14 מסתתרת בארובה של המפעל


 
 ישבתי בשקט במשרדה של אימא כשעיינה בניירת שעל שולחנה. באנו למשרד במפעל לשעה קלה אחרי לילה במסתור בעליית גג ואחרי רחיצה מזדמנת. השעה הייתה מוקדמת ויום העבודה רק החל. תשומת לבה של אימא הופנתה לפעילות בלתי רגילה בחצר. אני, שישבתי בגבי אל אל החלון , הפניתי גם אני את מבטי אל החוץ.  אנשים במדים ירוקים צעדו לכיווננו . כשהם התקרבו, זיהינו את מדי הגסטאפו. כשהם התקרבו עוד יותר זיהתה אימא את הקצין שהלך בראש – דוקטור שמיץ. הם נעלמו מאחורי דלת משרדי ההנהלה, ואימא נתקפה בהלה. היא חשה בסכנה המתקרבת ולנגד עיני הנדהמות נעמדה, ובנחישות גייסה את  כל מרצה וכוחותיה כדי להזיז קופת ברזל כבדה שהייתה צמודה לקיר. 
מאחורי הקופה ראיתי בפעם הראשונה דלת ברזל קטנה קרובה לרצפה. אימא פתחה אותה והורתה לי בלחש לזחול מייד פנימה. תוך רגע מילאתי אחר ההוראה ומצאתי עצמי בחשכה. מיששתי את הקירות סביבי וגיליתי שאני מצוייה בחלל חשוך ועגול. הסקתי שאני עומדת על קרקעית ארובה . קוטרה היה כשישים סנטימטרים.
שמעתי שהפתח נסגר וננעל מבחוץ. אחר-כך שמעתי את צליל ההזזה החורק כשאימא החזירה את הקופה למקומה. המקום הצר אפשר לי רק לעמוד. אף שהייתי קטנה וצנומה לא יכולתי אפילו לכרוע ברך, לא כל שכן לשבת . עמדתי ועמדתי והמתנתי באפלה.
כשעיני הסתגלו לחושך, הבחנתי בקרני אור הרחק למעלה. הרמתי ראשי וראיתי קירות מפויחים ושחורים מעל ראשי. עמדתי וחיכיתי . הקשבתי לקולות הבוקעים מעבר לקיר מהמשרד. גם את הדברים שאמרה אימא למר ליינונד שעזר לה בעבודה, שמעתי : " איננני יודעת מה הסיבה שהם קוראים לי למטה , אנשי המשטרה הגרמנית , על כל פנים , זכור שבתי מוסתרת כאן בארובה. אנא הוצא אותה לאחר שתהיה בטוח שהסכנה חלפה" . השתרר שקט.
 הזמן עבר לאט, ואני איבדתי את מניין השעות. כבר לא ידעתי אם זה יום או לילה, האם אני חולמת  או ערה? המחשבות הגרועות ביותר חלפו כהרף במוחי. הייתי משותקת מרוב פחד. דאגתי לגורלה של אמי. לא ידעתי מה מתרחש, אך גם לא יכולתי להשלים עם האפשרות שהיא לא תחזור לשחרר אותי ולא תישאר איתי לתמיד.
רק חיכיתי שתשוב . "אנא שובי , אימא שובי" , התפללתי מעומק לבי באדיקות, "אלוהים הצל אותה" היכן היא כעת ? איני יודעת , אולי היא בתחנת המשטרה נחקרת על ידי הגסטאפו? מה הם רוצים ממנה? אחרי הכל , היא ביצעה תמיד את עבודתה בקפדנות וקיימה יחסים הוגנים עם כל העובדים ועם ההנהלה.
חלפו שעות , הרגשתי שאני רוצה רק לצאת . מדוע מאחר אדון ליינוונד להוציא אותי ? בעטתי בדלת  הברזל של הארובה ברגליי והכיתי בה באגרופי. הייתי חסרת אונים , תלוייה באדם שאולי יפתח את הדלתות מבחוץ ואולי ישחרר אותי ממאסר זה ומחוסר האונים שלי.
דלת הברזל הברזל הקטנה והנעולה וקופת הברזל הכבדה ניתקו אותי מהעולם החיצון ובעיקר מאימא. הייתי נתונה בייאוש עמוק. איש לא שמע אותי. דפיקותי על הדלתות הוחזרו כהד חלול בתא הצר של מאסרי. נחלשתי . לא יכולתי להוסיף להכות בדלתות ובקירות . היה עלי להישען על הקיר , לשחרר את רגליי הרדומות שסירבו לשאת את משקל גופי. ידיי , פניי וכל גופי היו מכוסים פיח. פיח דבק באוזני, חדר לנחיריי ולעיניי וגרם לגירוי מציק. הלילה ירד כנראה ואני שקעתי בערפול חושים.
אט-אט חדרו לתוך החשכה קרני אור חלשות. נראה כי יום המחרת הגיע. כמה זמן אני כבר כאן? האם רק לילה או אולי יותר ? שאלתי את עצמי. כמהתי לצאת. החשכה המוחלטת התבהרה. האם שכח מר ליינוונד להוציא אותי ? ומה אם נלקח גם הוא מכאן ואין איש יודע דבר על אודותיי.
אך מר ליינוונד לא שכח. לדבריו הוא דחה את הוצאתי מהארובה לפרק זמן כה ממושך , כי סבר שהארובה הייתה המחבוא הטוב ביותר עבורי. חששתי שמא דחה את פגישתנו ואת ההכרח לספר לי את כל האמת , שאמי לא שבה. במשפטים קצרים סיפר : " דוקטור שמיץ מהגסטאפו בא אתמול עם שני אני אס.אס אחרים. לפי מה ששמעתי הוא ציווה על הנאמן למסור לידיו שלושה אנשים לפי רשימה : מר פרישלינג , המהנדס הכימי, מר וסרמן, מנהל העבודה הזקן ואמך. הם נאסרו בו במקום והואשמו בהתבטאויות ובהשמעת דעות נגד המפלגה הנאצית, החל מהתקופה שלפני המלחמה".
אחרי הפסקה קצרה בדבריו  נזכר והוסיף: "אומרים שמר ארם, הנאמן , ניסה להתנגד למאסר האנשים כשהעלה את הנימוק שהם חשובים ואינם בני תחליף, אך הגסטאפו דחה את בקשתו בטענה שאין זה מעניינו," דוקטור שמיץ , קצין הגסטאפו , אימת את דרישתו בהצגת פקודת מאסר בכתב , שכללה את שמות שלושת היהודים ה"עבריינים"  הללו והם נלקחו  למעצר בו במקום.
מהרגע שבו שוחררתי מהארובה ויצאתי ברגליים כושלות ידעתי שאין עוד תקווה ושמעתה אני בודדה בעולם. ניגשתי לשולחן העבודה של אימא והתיישבתי על כיסא. לא העזתי לשבת על כיסאה . קיוותי שייקרה נס והיא תיכנס בדלת.
מר ליינוונד , שבעצמו היה עצוב ומדוכדך, הוציא בזהירות מכיס מעילו המוכתם פיסת נייר קטנה, מקופלת ומקומטת, שנקרעה בחופזה. אוצר. זיהיתי את כתב ידה הברור , האהוב , של אימא, שהיה משובש. ודאי נכתב בחיפזון ובגנבה. פתחתי את הפתק כשאני רועדת מפחד. ברכיי כשלו תחתי ולבי פעם בקצב מטורף. עיניי חלפו על הכתוב: " לילי שלי , אינני יודעת אם עוד נתראה אי-פעם. אני דואגת לך מאד. השתדלי לשרוד ולגדול להיות אדם הגון. המפתחות לחדרנו נמצאים במגירה העליונה. אני אוהבת אותך מאד, אימא" .
שקט השתרר וריקנות אפפה אותי . הרגשתי בודדה לחלוטין וידעתי שמעתה זו עובדה: נקרעתי והופרדתי מכל היקר לי. אימא ודאי ידעה שלא תחזור עוד ולכן כתבה לי.  חשתי אבודה. חשתי שאני שוקעת עמוק בתוך התהום שבתוכי .
רק מאוחר יותר גררתי את עצמי והגעתי למשרדה של סוניה , אשר הבריחה והצילה אותי בסוף.
מקור המידע :
לילי טהאו , בשביל החיים, זיכרנותיה של ניצולה מלבוב , סטימצקי – הוצאה לאור , 2014 

ילדה בת 14 מסתתרת במפעל הכימי בו עבדה האם


באמצע אחד הלילות העירה אותי אימא משנתי . הייתי לבושה בבגדיי , כי נהגנו לישון בשטח בית-החרושת , כדי שנהייה מוכנות תוך רגע לברוח או לשנות מסתור. לבי פעם במהירות , אימא זירזה אותי לבוא אחריה בשקט מוחלט. ללא הסבר נוסף היא הובילה אותי במהירות לשטח שמאחורי אולם הייצור הראשי, שם הוצבו מכלי ענק לאחסון לכה. היא הסבירה לי שבשטח בית החרושת נערך כעת חיפוש ע"י הגרמנים . בשקט מוחלט היא טיפסה על סולמות שניצבו בצד המכלים, הרימה את המכסים ובדקה את תוכנם. כשמצאה מכל אחד ריק למחצה, סימנה לי להתקרב, סייעה לי לטפס ולחשה לי להיכנס מהר פנימה. ללא היסוס קפצתי ושקעתי עד לבית החזה בתוך החומר הדביק עד שחשתי בקרקעית מתחת לכפות רגליי. הריחות הכבדים והחריפים שריאותיי ספגו גרמו לי לקוצר נשימה ולחנק. למרות זאת, ומתוך פחד, החנקתי כל שיעול פן אמשוך תשומת לב למכל. בינתיים , מן החוץ , הגיעו לאזניי קולות מחרידים של נביחות כלבים, צעדים כבדים וצעקות. " החוצה, יהודי ! מהר יותר , קדימה!"
עם שחר , אחרי שעות שהתמשכו עד אין קץ בתוך החומר הדביק , חזרה אימי וסייעה לי לטפס החוצה. היא משכה אותי בזרועותיה אל שפת המכל כשאני שורה בתוך בגדים רטובים וכבדים. היה עלינו לסלק כל זכר לנוכחותי לפני שתגיע משמרת הבוקר.  הנוזל הדביק טפטף מבגדיי, אך הוקל לי ששאפתי אוויר נקי לריאותי. אמא סייעה לי להסיר את בגדיי שהתקשו בינתיים ולהתרחץ בטרפנטין, בסבון ובמים. חשתי גירוי וצריבה בכל גופי, אך עם זאת הרחצה הקרה רעננה אותי לפני יום נוסף של מסתור במפעל הכימי.
רוב חברותיה של אימא הסתירו גם הן את ילדיהן. לאימהות שילדיהן היו קטנים היה קושי נוסף. היה בלתי אפשרי להשאיר את הפעוטות ללא השגחה . אחת מהעבודות מסרה את התינוקת שלה למשרתת שהייתה לה בעבר. חברתה הטובה של אימא, סוניה, החזיקה את בתה הקטנה, מריסיאנקה בת הארבע , במשרד הקופאיות, בפינה שמאחורי הדלת הפתוחה ומתחת לשולחנה. הילדה עמדה  שעות מאחורי הדלת בלי להוציא הגה ובלי לנוע במשך כל שעות העבודה של אמא, מצייתת להוראה למרות גילה הפעוט.
אימת המצוד הגובר על ידי הגרמנים הייתה למציאות נוראה. ביקורות ופשיטות מתמידות , מצוד בשעות בלתי צפויות ביום ובלילה , כל אלה מרטו את עצבינו המתוחים בלאו הכי. היינו כל הזמן במתח רב  . כל העת חיפשנו מקומות  מסתור  חדשים ותמיד היינו במצב היכון לבריחה. עזיבת בית-החרושת ויציאה לרחוב לא באו בחשבון עבורי. זה שבועות רבים שחיי דמו לחיי עכברוש הבורח ממחסה אחד למשנהו. אימא לא חדלה מלהזהירני לא להתבלט ולהימנע מלהיראות לעיני עובדי בית-החרושת, וחס וחלילה מלהיראות לעיני המנהל הגרמני של בית-החרושת.
ממקום מחבואי  במפעל הקשבתי במתח רב לקולות העולים מן החוץ. קול צעדיהם של אנשים מתקרבים או קולות המתגברים בהתקרבם אל מקום מסתורי במפעל הקפיאו את דמי כל פעם מחדש. באותם רגעים עצרתי את נשימתי , היה לי קר ורעדתי. נשארתי מאובנת מפחד ולבי הלם בחוזקה עוד זמן מה לאחר העלמותם.
במשך שעות ארוכות במאורות חשוכות במפעל הייתי מתאימה את תנוחת גופי למקום מחבואי הצר, לא יכולתי לעשות דבר מלבד לחשוב. מחשבות על מראות וזיכרונות שונים חלפו במוחי והסיחו את דעתי מהווה המחריד.
מקור המידע :
לילי טהאו , בשביל החיים, זיכרנותיה של ניצולה מלבוב , סטימצקי – הוצאה לאור , 2014 

ילדה בת 14 מתמודדת עם הרעב בגטו לבוב



" רק עתה חדרו להכרתי האימה והסכנה שבהן התנסתה אמי ברכישת מזון ונשיאתו במשך כל החודשים שחלפו. באמצעות הפועלים הפולנים בבית-החרושת הצליחה פה ושם להשיג מעט מזון שרכשה בסחר חליפין , בדרך כלל כוס או שתים של קמח או גריסים שהסתירה בכנף מעילה. לכבוד האירוע המיוחד התכנסנו כולנו במטבח כדי להשתתף בתהליך הבישול. שאריות העצים לבערה נשמרו לבישול בלבד, והפיצו חום נעים ונדיר במטבח. אחר-כך נהנינו מריחות הבישול שהיו חלק חשוב מה"סעודה" .
כדי להתמודד עם הרעב העז ניהלנו שיחות ממושכות על הנאות האכילה שלפני המלחמה, כשאנו מתעמקים בפרטי פרטים של המעדנים שנהינו מהם בעבר.  מנה חדשה נעשתה פופולארית בגטו – " כבד קצוץ." עשוי משמרים. כסוג של הומור זדוני הופיע לפתע מלאי גדול של שמרים בחנויות הגטו, אך היה מחסור מוחלט בקמח. 
בהיות ההכרח אבי ההמצאה, נולדה  אז המנה החדשה והקלה במעט את הרעב שהפיל יום-יום קורבנות חדשים. אנשים איבדו ממשקלם והגיעו למצבי רזון קיצוניים, ובגדיהם היו תלויים על גופם ברפיון, כמו על דחלילים. אחר-כך בא שלב ההתנפחות. ביום אחד ניתן היה לראות  אנשים שהיו עור ועצמות , ולמחרת הם התנפחו , נפלו ואיבדו את הכרתם. הוציאו אותם בעגלה. לכאורה לבית-חולים , ובפועל "גאלו אותם מסבלם" .
מכאובי הרעב  שלי היו נוראיים . חשתי כאילו חיית טרף קורעת לי את הקרביים וכאב פיזי זה הפך לבחילה. מחזות של מאכלים עשירים הופיעו בדמיוני : צלחות גדושות במאכלים טעימים, תבשילים. חוויתי זאת אף שהוריי ניסו לתת לי את המזון הטוב ביותר ואת המנות הגדולות ביותר שיכלו להשיג.
לעתים קרובות נהג אבא להזיז את צלחתו , באומרו שאין לו תיאבון היום. אמא הסתפקה במנה קטנה ואמרה שכבר אכלה היום בעבודה וכי ילדה בגילי זקוקה ליולתר מזון ממנה. בשל הרעב המתמיד רזה אבי עד מאד ונדמה כי הוא מפתח סימפטומים של צהבת".
"הרעב נעשה בלתי נסבל. אוכל נעשה נדיר כל-כך עד שנאלצנו להקל את מכאובי הרעב בשתיית מים בלבד. המכאובים שהתגברו בקיבתי הריקה והמקרקרת כיווצו את בטני ואת מוחי המתאבן . "
מקור המידע :
לילי טהאו , בשביל החיים, זיכרנותיה של ניצולה מלבוב , סטימצקי – הוצאה לאור , 2014

יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

יעקב גדיש , ילד בן 10 חי בזהות בדויה בהונגריה



יעקב גדיש (14 בינואר 1934 - 8 בינואר 2005) (כ"ז בטבת ה'תרצ"ד - כ"ז בטבת ה'תשס"ה), היה כלכלן ישראלי, יושב ראש ועדת גדיש שהציעה רפורמה במינהל מקרקעי ישראל.
נולד בשנת 1934 בכפר לבוצ'נה (Ławoczne) שלמרגלות הקרפטים במחוז סטרי שבמזרח פולין כבן שישי. בגיל שש התייתם מאביו.
בזמן האקציה בלבוצ'נה, בספטמבר 1942, ברח מביתו להונגריה, וחי שם כשנתיים בזהות בדויה. בשנת 1944 הבריח את הגבול לרומניה עם קבוצת יהודים שארגנה תנועת השומר הצעיר. עלה לארץ ברכבת דרך בולגריה, טורקיה, סוריה ולבנון, עד שהגיע לארץ ישראל בינואר 1945, ונקלט ב"מוסד עלייה" של עליית הנוער. איבד בשואה את שאר משפחתו מלבד אחותו הגדולה, לושה.

"המזוודה של חנה"


חנה בריידי (גרמנית: Hana Brady, בצורה הצ'כית: Hana Bradyová, חנה בריידיובה; ‏16 במאי 1931 - 23 באוקטובר 1944) הייתה נערה יהודיה שנפלה קרבן בידי הנאצים. סיפור חייה היה הבסיס לרומן "המזוודה של חנה" מאת קארן לוין.
חייה
הוריה של חנה ושלושת אחיה הגדולים ניהלו חנות בעיר נוֹבֶה מְיֶסְטוֹ נא מוראביֶה שבצ'כוסלובקיה. הם היו היהודים היחידים בעיר, עובדה שלא הייתה לה חשיבות רבה לפני מלחמת העולם השנייה. לאחר הפיכת יתרת צ'כיה לפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה בחסות גרמניה ב-15 במרץ 1939, הופרה שגרת חייהם בשל חוקי הגזע הנאציים. בין היתר נמנע מהם לבקר בקולנוע, ובסתיו 1941 נאלצו לענוד טלאי צהוב. באביב אותה שנה צפתה חנה בגירוש אמה, מרקטה בריידי, למחנה הריכוז רוונסבריק, ובספטמבר עצרה הגסטאפו גם את אביה קארל בריידי.
חנה ואחיה ייז'י הובאו לבית דודתם, הדה, שהייתה נשואה לנוצרי לודוויק האייק; עקב כך היו מוגנים שם בינתיים (הדודה גורשה גם היא בהמשך, אך שרדה את המלחמה). ב-14 במאי 1942 נשלחו השניים לטרזין. בשנת 1944 נשלחו למחנה הריכוז אושוויץ, חנה נשלחה לתא גזים שעות ספורות לאחר הגעתה ב-23 באוקטובר 1944, וייז'י הצליח לשרוד עד שברח במהלך צעדת המוות בינואר 1945.
פרסומה
בשנת 2000 נשלחה מזוודה מאושוויץ למוזיאון השואה בטוקיו, ועליה הכיתוב: חנה בריידי, תאריך לידה: 16 במאי 1931, וייזנקינד (=יתומה בגרמנית). מנהלת המוזיאון פומיקו אישיוקה וקבוצת נוער מטוקיו החליט להתחקות אחרי זהות הילדה בעלת המזוודה, ולאחר שערכו תחקיר מדוקדק, שחזרו את סיפור חייה של בריידי, ואף הצליחו לאתר בטורונטו את אחיה של חנה, שהתגורר בעיר תחת השם ג'ורג' בריידי.
הסיפור זכה לחשיפה רחבה הודות למגישה והסופרת קארן לוין, שבשנת 2001 תיעדה את המסע בתוכנית רדיו ברשת CBC הקנדית. לוין אף עיבדה זאת לספר בשם "המזוודה של חנה" שיצא לאור בסוף שנת 2000.
 הספר תורגם ליותר מ-20 שפות והיה לרב מכר שהצליח מאוד בעולם, וכן זכה בפרסים בינלאומיים אחדים, בהם ב"פרס יד ושם" לספרות השואה, אשר הוענק לג'ורג' בריידי בטקס שנערך בירושלים באוקטובר 2006.
 שנת 2006 עובד הספר למחזה מאת אמיל שר. גרסה עברית של המחזה הועלתה בשנת 2010 על ידי תיאטרון הנפש במדיטק חולון. כמו כן היה הספר הנושא של שני סרטים תיעודיים: "המזוודה של חנה: אודיסיאה לתקווה" משנת 2004 שזכה בפרס גמיני, ו"בתוך המזוודה של חנה" משנת 2009.
הספר מסתיים בתיעוד של מפגש מרגש בין ג'ורג' לבין הילדים ביפן. כמו כן, בתו של ג'ורג', לארה חנה בריידי, גילתה בשנת 2004 כי המזוודה שנשלחה ליפן לא הייתה שייכת לחנה, לאחר שהביטה בתצלום ישן של המזוודה המקורית ושמה לב להבדלים ביניהם. לבסוף התברר כי המזוודה המקורית של חנה נשלחה למוזיאון בברמינגהם, שבשנת 1984 נשרף על תכולתו על ידי ניאו נאצים.
 סיפור גלגוליה של המזוודה המתואר בספר התברר לדברי אישיוקה כאמצעי שמסוגל לספר את סיפור השואה לדור הצעיר בגובה העיניים:
ביפן השואה כל כך רחוקה. חלק מהאנשים אינם מוצאים כל חיבור לענין. אולם כאשר הילדים צפו במזוודה, הם היו המומים: "היא היתה בגילי" ...זה באמת עזר להם לנסות לחשוב למה קרה דבר כזה לנערה כזו? למה העם היהודי? ולמה ילדים? לאחר מכן הבינו שהיו מיליון וחצי ילדים כמוה.

יום רביעי, 24 באוגוסט 2016

דוד ברגמן , הילד היהודי שהסתתר אצל השכנה בפריז



דוד ברגמן (נולד ב-1931) הוא במאי ואיש תיאטרון ישראלי.
ביוגרפיה
ברגמן נולד למשפחה יהודית אתאיסטית בפריז. אביו התגייס לצבא הצרפתי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ואחר כך עבר לחיות עם אשה אחרת ומאז לא היו השניים בקשר רציף. ביולי 1942, במסגרת גירוש היהודים מפריז, תפסו הנאצים את אמו ושלחו אותה ברכבת לאושוויץ, שם נספתה כעבור שבועיים. 
הילד ברגמן הסתתר תחילה אצל שכנה, ואחר כך אצל קרובי משפחה שמסרו אותו לארגון יהודי מחתרתי שהסתיר אותו בכפר נוצרי, שם חי בזהות בדויה.
כעבור זמן מה נלקח מהכפר לשווייץ על ידי ארגון הצלה יהודי. עם הגעתו לקה בדיפטריה ואושפז בבית חולים. כששוחרר עבר לבית יתומים בז'נבה, ואחת מנשות הקהילה היהודית טיפלה בו בסופי השבוע. בעקבות פגישה עם חיל מהבריגדה היהודית החליט לעלות לארץ ישראל וביוני 1945 הגיע לכפר הנוער בן שמן.

יומנה של הנערה מרי ברג בתקופת השואה


מרי בֶּרג (בפולנית: Mary Berg; נולדה מרים וטנברג, Miriam Wattenberg; נולדה ב-10 באוקטובר 1924 בלודז' שבפולין) היא יהודייה פולנייה שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, בהיותה בת 15, החלה לכתוב יומן, שרובו מספר על חייה בגטו ורשה.
יומנה התפרסם עוד לפני תום המלחמה על ידי העיתונאי היידי האמריקאי שמואל ליב שניידרמן, תחילה ביידיש ואז באנגלית, כיומנה של מרי ברג. ביומן ניכרות היטב התמורות שחלו בחייהם של בני הנוער בגטאות ובשואה. חרף העובדה שמרי ובני משפחתה הצליחו להיות מוחלפים בנתינים גרמנים, היא מצליחה לתאר את תהליך ההתפרקות של בני הנוער ממסגרות החיים המוכרות של טרם המלחמה. אחת המסגרות הבולטות שבהם התחוללו שינויים היא המשפחה ומעמדו של הנער בה.
קיצור קורותיה עד תום המלחמה
מרים וטנברג נולדה בסתיו 1924 בעיר לודז' שבפולין, בת לאם ילידת ניו יורק ששבה עם הוריה לפולין ב-1914, ולאב יליד פולוצק, סוחר עתיקות אמיד, ולה אחות צעירה, אנה. היא למדה בגימנסיה בעירה. ברג החלה לכתוב את יומנה כבר ב-10 באוקטובר 1939, זמן קצר לאחר הפלישה הנאצית לפולין, וביומן מתועדת בריחתה של המשפחה מעירם לבירה ורשה. היא שהתה בגטו קרוב לשנתיים, עד שב-7 ביולי 1942, זמן קצר לפני הגירוש המאסיבי מהגטו לטרבלינקה, הועברה עם משפחתה, יחד עם יתר אסירי הגטו בעלי אזרחות זרה, לכלא פאוויאק (Pawiak) הסמוך לגטו. ב-17 בינואר 1943 הועברה המשפחה עם יתר האזרחים האמריקאים למחנה ויטל שבצרפת, וכעבור שנה הורשו להגר לארצות הברית.
פרסום היומן
העיתונאי שמואל ליב שניידרמן, יליד פולין שנמלט עם אשתו איילין שימין-שניידרמן ובתו הלן מצרפת לארצות הברית ב-1940, המתין ב-16 במרץ 1944 ברציפי ג'רזי סיטי לעגינת ה-S. S. Gripsholm. הוא פגש בווטנברג, למד על קיום יומנה – 12 מחברות קטנות, כתובות פולנית – והתרשם ממנו. בחודשים אוקטובר ודצמבר אותה שנה פרסם שניידרמן קטעים נבחרים מהיומן בעיתונים יהודיים: ב-Jewish Contemporary Record בתרגום לאנגלית, וב"מאָרגען זשורנאל" (מוֹרגן ז'ורנל) בתרגום ליידיש. הקטעים פורסמו בשם העט "מרי ברג", כדי להגן על קרוביה של וטנברג שנותרו באירופה.
שניידרמן הוסיף לעבוד בצמוד לברג. הוא ערך את כתב היד, ושכר את נורברט גוטרמן (יליד פולין) וסילביה גלאס, לתרגם את היומן לאנגלית. היומן ראה אור בתרגום לאנגלית בניו יורק בהוצאת ל"ב פישר בפברואר 1945, יותר מחודשיים לפני תום המלחמה.
כבר באותה שנה (תש"ו 1945) ראה היומן אור בתרגום לעברית מאנגלית מאת יהודה האזרחי. בשנים שלאחר מכן הוא תורגם לספרדית (1945), דנית (1946) וצרפתית (1947), ולימים גם ראה אור בשפת המקור, פולנית (1983), ותורגם גם להונגרית (1990) ואיטלקית (1991). ב-2006 ראתה אור מהדורה מורחבת באנגלית, שהוכנה על ידי סוזן לי פנטלין. ב-2007 תורגמה מהדורה זו לפינית.
תכנים ביומן
בתוך המשפחה
עם פלישתם של הגרמנים לפולין החל גל של בריחה המונית של תושבים רבים ממקום מגוריהם לאזורים שנתפשו בעיניהם כבטוחים יותר בפולין או מחוצה לה. נמלטים רבים יצאו מן העיר לודז' שהפכה לעיר גרמנית (שנקראה לאחר הכיבוש ליצמנשטט) וסופחה לרייך. משפחתה של מרי ברג הייתה גם היא מן הבורחים והגיעה לוורשה. כך הפכו בני משפחת ברג כמו רבים אחרים לפליטים. אולם לא כולם הצליחו להימלט לוורשה במסגרת משפחתית שלמה. ברג מתארת בפברואר 1941 ביקור שערכה אצל חברתה לספסל הלימודים מלודז', לולה רובין. וכך כותבת עליה מרי ברג:
"כולי חדורה הערצה לאומץ ליבה. לולה בת השבע עשרה מפרנסת את עצמה ואת אחיה הקטן בן העשר. הוריה עודם כלואים בגטו לודז' היא הצליחה להשיג תעודת לידה מזויפת כתובה על פי שם נוצרי, ובעזרתה מרוויחה היא את לחמה. היא יוצאת אל החבל "הארי", קונה מצרכים קטני מידה שונים, שמן הנמנע להשיגם בגטו, ומוכרת אותם למיודעיה ברווח הגון. כרגיל, חוצה היא את גבול הגטו על יד בית המשפט ברחוב לשנו בו נשפטים יהודים ו "גויים" גם יחד. בנין בית המשפט פונה בעברו האחד כלפי רחוב אוגרדובה ורחוב ביאלה, הסמוכים לחבל "הארי": והיא מתערבת בקהל הפולנים באי בית המשפט ויוצאת עמהם."(מרי ברג, גטו ורשה, עמ' 46-47).
תיאור זה משקף היטב את התפרקות המסגרת המשפחתית ואת התפקיד החדש שנאלצו בני נוער לקחת על עצמם. עם הגירוש לגטו הפכו בני נוער להורים ולמפרנסים בעל כורחם. אילוץ זה שינה גם את דפוסי התפקוד בחיי היום יום, מלחמת קיום הקשה הפכה אותם למבריחים מפרי חוק ולזייפנים. שיטות פעולה אלה דרשו אומץ לב, תחכום ותושייה, אשר באו לידי ביטוי מובהק בשל תנאי החיים בגטו.
ההתפרקות המשפחתית הבדידות והרעב שהיו נפוצים בגטו ורשה נתנו את אותותיהם על הדחיפה להקמת משפחות חדשות. נערות שאיבדו את בני משפחתן ואת עבודתן או שלא הצליחו להשיג מקור פרנסה עבורן ועבור בני משפחותיהם מצאו עצמן נישאות לגברים מבוגרים בעלי יכולת כלכלית. מרי ברג מציינת לא מעט מקרים של נערות שעשו כן, "וזוגות רבים כגון אלה מצויים בגטו: נערות צעירות ביותר ובחורים קשישים. אין כמעט לראות צעיר בודד בגטו." (שם, עמ' 100).
שכיחות המחלות, הגברת המצוקה הכלכלית והרעב גרמה אף היא לפרוק המסגרת המשפחתית. מרי ברג מספרת על חבריה, בני גילה, שנאלצו לנטוש את משפחותיהם ומקום מגוריהם בשל התפרצות מגיפות בהוריהם, "אמה של אדזיה פיאסקובסקה חולה בטיפוס:משפחתה גרה ברחוב כרמליצקה, שהמגפה בו קשה במיוחד. אדזיה הוכרחה לנטוש את ביתה, והיא גרה עכשיו אצלי. אף אביו של מישה חולה. מיטק פיין פרש והלך לאחד הכפרים ולא שמענו מאומה אודותיו. אביו של סטפן מנדלטרוט מת בטיפוס."(שם, עמ' 82). משברים כגון אלה שפגעו באורח חיי בני הנוער גרמו לשינויים בתפקודם בחיי היום יום ולתמורות במעמדם בתוך המשפחה, מרביתם הוכרחו ליטול על עצמם תפקידים אחראיים תוך שהם מנתקים עצמם משגרת החיים של עולם המתבגרים הטיפוסי כמו התגייסות לעולם העבודה לטובת סיוע למשפחותיהם.
מרי ברג מבחינה בשינויים הפיזיולוגיים שעברו נערים עם החרפת הרעב ואבדן המשפחה במרוצת השהייה בגטו. באחד המקרים היא גילתה "ילד קטן, שדמה לכבן שלוש עשרה, התעלף מחולשת רעב לפני ימים אחדים בשער ביתנו". חולשתו של הנער נגעה ללבם של בני הבית והם שכרוהו כעובד ניקיון והפכוהו כחלק מיושבי הבניין, בתוך כך זכה לחליפה ישנה כתמורה לעבודתו במקום הסמרטוטים שלבש קודם לכן, מדי פעם שילמו לו שכר של מספר זהובים עבור עבודתו. כאשר התוודעה אליו מרי היא למדה על גורלו הקשה, "נתברר לי, כי הוא קשיש הרבה מכפי שחשבתי. בן שמונה עשרה הוא, ואך גוו הצנום והנמוך משווה לו דמות של ילד. הוא יתום מאב ומאם וחסר כל". (שם, עמ' 63). התפוררות המשפחה, הבדידות שהייתה מנת חלקם של בני נוער רבים הביאה אותם לכלל חרפת רעב וסכנת מוות, חלק מן הנערים ניסו למצוא לעצמם, כאמור, תחליפים בנישואין מאולצים או על ידי התחברות כלשהי למשפחות אחרות ולמסגרות חלופיות על מנת לזכות בתמיכה מסוימת.
התגייסות לעבודה
מצוקת המחסור בגטו השפיעה, כאמור, על כלל אוכלוסיית הגטו, לרבות בני הנוער. מרי ברג חוזרת ומתארת כיצד התגייסו בני נוער לעבודות שונות על מנת להשביע את רעבונם. בסדנה הגרפית בה למדה נתקלה ברג בנערים ונערות ששימשו מודלים לציור דיוקנאות סביב נושא ה"סבל", ועליהם היא כותבת את הדברים הבאים: "מודלים אינם חסרים לנושא מעין זה. הם מצפים ממש בתור, בבקשתם לשמש אותנו ולהרוויח פרוטה דלה. לעתים תכופות נרדמים הם בשבתם לעומתנו על הבימה: ומשנעצמות עיניהם, דומים הם לגוויות מתים". מרי ברג מתארת במיוחד את דמותה של נערה (ילדה) בת אחת עשרה ששימשה אף היא כמודל לפרחי הציירים, "בהיותה על הבימה עמדה ורטטה רטט קדחת נורא כל כך, עד כי לא יכולנו לציירה. מישהו הציע להגיש לה אוכל. ומשניתנה לה עיסת לחם בלעה ברעדה את מחציתה האחת ואילו את מחציתה השנייה עטפה בזהירות בפיסת עיתון. "זה בשביל אחי הקטן", בארה ואמרה, "הוא מחכה בבית, ועלי להביא לו מעט אוכל". (שם, עמ' 46) . המצב הכלכלי בגטו והידרדרות המצב הבריאותי פגע באופן אנוש בצעירים ביותר, שנאלצו חרף מצבם הקשה להשתתף בפרנסת מקורבייהם, רבים מהם לא החזיקו מעמד.
במקרים לא מעטים נאלצו נערים לנשור מבית הספר על מנת להתפרנס. מותם של האב או האם או לחלופין יציאתם ממעגל העבודה העביר את הנטל הפרנסה על שכמם של בני הנוער, "חבר, רומק קובאלסקי, הצליח לקבל משרת משגיח. מפאת דחקותו הכלכלית נאלץ לפרוש מבית הספר לציור ולחפש עבודה. אביו מת בשעת מצור ורשה ומאז הוטל עליו לפרנס את אמו ואחותו הקטנה, כל זמן שעוד נשתיירו בידם חפצים למכירה, הסתדרו במידת מה אך משאזלו התכשיטים והפרוות מביתם, הוכרח רומק לעבוד". במשרתו זכה רומק בשל קרבת משפחה לאחד מחשובי היודנארט בגטו ורשה, עבודתו כמשגיח הייתה קשה ביותר ורבת אחריות, מרי ברג מציינת כי היה עליו לפקוח עין על פועלים היוצאים משערי הגטו לבל יבריחו חפצים אל תוך הגטו, "אם ייתפש מישהו בניסיון הברחה, הרי הוא ורומק גם יחד צפויים לעונש מוות. עבודתו נמשכת שתים עשרה שעות ביום, החל משבע בבוקר וכלה בשבע בערב. ובשובו ממנה הביתה אין בכוחו לגרור את רגליו העייפות." ברג מתארת את הדכדוך בו היה נתון הנער שהוכרח לעסוק בסוג זה של עבודה ולוותר על לימודיו, "לבו של רומק חדור מרירות. כל שאיפתו בחיים היא ללמוד ליצור. הוא משתוקק להיות אדריכל, לבנות בנינים ולא להרסם כמעשהו היום". (שם, עמ' 56). ברג ממשיכה ומדווחת ביומנה על חוויותיו הקשות של רומק במקום עבודתו, לא אחת עמד בסכנת חיים וגילה כושר עמידה יוצא דופן מול אכזריותם של משגיחיו הגרמנים, "רומק עובד, כרגיל, מראהו הוטב. הוא אף רכש ביטחון עצמי, אולי משום שמשכורתו הוגדלה: הוא מרוויח עכשיו שלושים זהובים ליום ולפעמים אפילו יותר,ומקבל שתי כיכרות לחם חינם כהוספה. עבודתו עכשיו טובה יותר, אבל גם מסוכנת יותר. הוא מונה כמנהלה של קבוצת פועלים גדולה, ואחריות רבה מוטלת על שכמו. סיפר לי, שעל כל צעד מאיימים עליו הזקיפים הנאצים ללא סיבה, ביריות. זקיף אחד ירה זה לא מכבר באחד הפועלים והרגו, כיון שנמצא בכיסו גבשושית חמאה. עצביו של רומק עצבי ברזל הם. עבודתו, בתנאים הנוכחים, אינה אלא שלשלת יסורים ארוכה, בהיותו לכוד בסכנת מוות תדירית" (שם, עמ' 126).
הנה כי כן,מלמד הקטע על התמורה הקשה שהתחוללה בדפוסי התנהגותם של בני נוער עם הגירוש לגטו והתגייסותם לעבודה. שלא בטובתם אימצו לעצמם דרכי התמודדות פסיכולוגית שחישלו את כושרם הנפשי לעמוד בלחצים ולקחת על עצמם שגם אנשים נחושים, מחושלים ובעלי ניסיון חיים לא תמיד מסוגלים לעמוד בה.
גורלן של הנערות היה קשה במיוחד. הרעב, העוני והבדידות גרמו לחלקן למכור את גופן ולהפוך למאהבות של בעלי האמצעים בגטו. העת שהיא מתארת את אווירת ההפקרות שהתפשטה בגטו ואת מקום מפגשם של הגורמים השליליים שחיו בו היא כותבת:
"נערות בנות שש עשרה באות לכן בלוית מאהביהן - אותם הנבלים המעטים, המשרתים את הגסטאפו. אין הן חושבות מה עלול לקרות בעתיד. יודעות הן רק אחת: רצונן לסעוד את לבן כדבעי. אך למחרת יש מוצאים את גופתה של אחת הנערות, שהיא ומאהבה נורו יחדיו בידי הנוער המאורגן של הגטו, שאין בלבו רחמים לבני עמו הבוגדים" (מרי ברג, גטו ורשה, עמ' 81).
בצד התיאור העגום את ההידרדרות המוסרית של בגטו, שהפכה נערות רעבות לקרבנה, רומזת מרי על פעילותם המחתרתית של בני הנוער המאורגנים בתנועות הנוער ואשר שמו להם למטרה להלחם ביסודות ששיתפו פעולה עם הכובש הגרמני ולחסלם בכל דרך.
מרי ברג מביאה עדויות על מצבם של בני נוער בגטו בגדלו אחרי ורשה – גטו לודז’. אחד מידידיה מתקופת מגוריה בלודז' הצליח לחמוק משם ולהגיע לגטו ורשה. על פי עדותו של הניק זילבר, הידיד שברח מגטו לודז', אולצה כל אוכלוסיית הגטו, לרבות בני נוער להשתתף במאמץ העבודה. הניק מתאר את סוג העבודה שהוטל עליו לבצע כעונש על עבירה קטנה שעבר על ידי בית הדין של היודנראט, "הניק נשפט זה לא מכבר עבור משוגה פעוטה והוטל עליו לשאת, עם עוד חבר, גוויה מאחת הדירות. הגווייה הייתה רקובה למחצה". הניק דיווח למרי כי כל חבריה ללמודים עובדים בפרך, אמנם בראשית 1940 עדיין למדו מרביתם בבית הספר אולם אחר כך נסגר בית הספר במצוות השלטונות הגרמניים. מצבו הגופני של הניק הלך ומחמיר, ברג כותבת כי "זו הפעם הראשונה, מאז בואו לכאן, שעצר כוח לקום ולהלך",(מרי ברג, גטו ורשה, עמ' 139).
מרי ברג כותבת על נער אחר מבין ידידיה שעזב את לימודיו ויצא לעבוד כאות מחאה כנגד התנהגותו של אביו שנמנה עם גדולי המבריחים בגטו והיה , בניגוד ולעתים על חשבון שאר יושבי הגטו, בעל אמצעים רבים, "טדק שייר עובד בזמן האחרון, בלא ידיעת אביו, באחת הטחנות. מצפונו ממריץ אותו לעסוק בעבודות תועלתיות, הואיל ואין הוא רוצה – כפי שאמר לי – לחיות על חשבון רווחיו הבלתי כשרים של אביו",(מרי ברג, גטו ורשה, עמ' 119). מתברר, כי האקלים הבלתי מוסרי שנבע לא אחת ממלחמת הקיום הנואשת של תושבי הגטו לא הצליח לסחוף עמו מקצת מן הנערים שלא רצו לקחת בו חלק ולשמור על הערכים שעל פיהם התחנכו לפני המלחמה.
מרי ברג מתייחסת ביומנה גם לבני הנוער המאורגנים בגטו. לדבריה, התירו השלטונות הגרמנים לקבוצות מתנדבים לצאת מתחומי גטו ורשה ולעבוד את האדמה בחוות ובשדות שמחוץ לעיר, "נוער הגטו זוכה בהזדמנות לצאת ולנשום אוויר מרחבים רענן. רוב הנערים בקבוצות החקלאים הנם חברי תנועות הנוער הציוניות, המאמינים כי באורח נס יצליחו להימלט מפולין ולעלות לארץ ישראל, והם שמחים לאפשרות לרכוש הכשרה חקלאית… " (שם, עמ' 54). ואמנם, חברי תנועות הנוער החלוציות שמרו בגטו על האידאלים שבהם האמינו וניסו לממשם אף בתנאיו הקשים של הגטו. מרי, בתארה אותם, מביעה סוג של ספקנות לגבי הבנתם את המציאות הסובבת, אם כי מציינת בהמשך כי, "אני מסתכלת ברגשי גאון בטורי נערים ונערות אלה, שעה שהם חוזרים מעבודתם, פניהם שזופי שמש, גוום זקוף וחזותיהם רווים אוויר שדות ירוקים. קלחי גזר זהובים טריים וצנוניות אדומות בולטים מתרמיליהם. כל אחד נושא עמו ככר לחם לתחומי הגטו, אולם הגרמנים מעלימים עינם מזאת, מהיותם זקוקים לכח עבודתם של הנערים", (שם). חברי תנועות הנוער הציוניות היו בבחינת עדה סגורה ובעלת ייחוד, דברים אלה ניכרים אף מדרך תיאורה של מרי ברג, הם לא נתנו לחיי הגטו לפרק אותם מהמסגרת והערכים שעל פיהם התחנכו. בתחילה ניסו להסתגל לחיי הגטו ולהמשיך ולצאת לטבע ואף לעבוד בתחום החקלאות כדי להכשיר עצמם לעלייה לארץ ישראל. יחד עם זאת, ראוי לציין כי כאשר חשו כי גורלם של היהודים נגזר לרצח ולכיליון היו הם הראשונים שהסיקו מסקנות מעשיות והחלו להתארגן במחתרות ולהתכונן ללחימה כנגד הכובש הגרמני.
היומן
Mary Berg, Warsaw Ghetto: A Diary; ed. by S.L. Shneiderman, trans. Norbert Guterman and Sylvia Glass, New York: L. B. Fischer, 1945.
מהדורה מורחבת:
The Diary of Mary Berg: Growing Up in the Warsaw Ghetto; edited by S. L. Shneiderman, New expanded ed., prepared by Susan Lee Pentlin, Oxford: Oneworld, 2006.
בתרגום עברי
גטו ורשה: מיומנה של מרי ברג; תרגם מאנגלית: יהודה האזרחי, תל אביב: נ. טברסקי, תש"ו 1945.