דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוגוסט, 2016

מתוך עדותה של רחל רובין , ילדה בת 12 בגטו ורשה

"אני זוכרת שהייתי רעבה מאד, ורק דיברתי עם אחותי, שהיתה גם החברה שלי הכי טובה, דיברנו רק על אוכל, מה שפעם אכלנו ואיך שפעם גרנו. היה לנו קר. לא היה כמעט מה לאכול. חילקו שמינית לחם, איום, יותר חול מאשר לחם היה שם. אבל מצבנו היה יחסית לא רע לעומת מה שנעשה במשך הזמן בגטו מסביב. זה היה גיהינום שאין לתאר אותו במלים. הגרמנים שלחו לגטו ורשה המוני אדם מיתר חלקי פולין. הגטו היה צפוף בצורה נוראית. אנשים מתו מרעב כמו זבובים. היתה מגיפה של טיפוס הבהרות שהפילה קרבנות. קבורה לא היתה. את הגופות היו שמים ברחובות, מכסים אותם בעתונים. בהתחלה הייתי מזועזעת כשראיתי [...] גוויות [...]. הרחובות היו מכוסים בגוויות האלה, איפה שלא זזנו. היו מקבצי נדבות במצב נוראי, עם סמרטוטים על הרגלים. ויש לציין שהחורף הראשון היה קשה מאד. הקור בוורשה הגיע ל-25 מעלות מתחת לאפס. הרחובות של הגטו זה היה זוועה שאי אפשר לתאר אותה. כשאני הייתי הולכת ללמוד, אז היה לי איזה סנדוויץ', בדרך כלל לחם עם קצת ריבה. הוא קצת אולי בלט החוצה. קשה מאד היה להגן על הסנדויץ' הזה, כי ילד היה בא ופשוט קורע מתוך השקית את הסנדוויץ' [...].…

הילד איציק ויינברג מברגן בלזן לרכבת של קסטנר

מאת: שרה נשמית "שמי איציק ויינברג. נולדתי בדצמבר 1938 ובספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. מרגע זה נכנסו היהודים בעל כורחם למחול שדים. כיהודים רבים אחרים, נשלחנו גם אנחנו, משפחתי ואני, לגטו קרקוב ועד 1942 חיינו בגטו. ביוני 1942 התרחשה בגטו קרקוב האקציה הגדולה והיא זו שהשפיעה קשות על חיי. באקציה זו נלקחה כמעט כל משפחתי. מתוך המשפחה המורחבת שמנתה שישים וארבעה איש בגטו נלקחו שישים איש ע"י הגרמנים והועמסו על רכבת למחנה ההשמדה בלז'ץ. אבי היה אז בן שלושים ושתיים ואימי בת עשרים ושמונה. זו הסיבה שהסכמתי להעיד. רציתי להנציח אותם, להעמיד מצבה לזכרם. ביום האקציה הנורא התחבאנו במסתור, אחי, אחות אבי (שהייתה בת עשרים ושלוש ורק נישאה), בעלה ואני. אחות אבי הבינה עד מהרה שגורלנו יהיה כגורל האחרים ולכן החליטה עוד באותו הלילה לברוח מהגטו. במעט האמצעים שנותרו בידיה היא הצליחה לשחד את השומרים וכך הצלחנו ארבעתנו לברוח מגטו קרקוב. עבור אחות אבי ובעלה היה זה מעין "ירח דבש" שנמשך שמונה מאות יום ושמונה מאות לילה בכל רחבי פולין, דרך צ'כוסלובקיה ועד הונגריה. לאורך הנדודים היא פיתחה שיטה …

לאה פריד : ילדה בת במנזר " תמיד אכלתי בחוץ עם הכלבים"

מאת : שרה נשמית "שמי לאה פריד. נולדתי בטרנוף - פולין. הסתתרתי במשך שלוש שנים במנזר ליד פשמיש, שעל יד הגבול הרוסי. הייתי שם שלוש שנים - מגיל חמש עד גיל שמונה. המנזר שלי עמד על גבעה קטנה בפשמיש. מעל נהר, מקום יפה ושקט. הובאתי לשם על ידי ינינה, חברה נוצריה של אמי שהחביאה אותי חצי שנה קודם לכן. היא לא יכלה להמשיך להחביא אותי כי גילו אותי ולכן חיפשה מקום מסתור חדש. הובאתי למנזר ודעתי הוסתה על ידי משחק עם כלבלב קטן בזמן שינינה סיכמה את פרטי העסקה עם הנזירות. סיפור הכיסוי שלי היה שאם המנזר היא דודתי. והובאתי לשם כי אמי, אחותה של אם המנזר, נהרגה בהפצצות בוורשה ואבי נהרג בתור חיל בצבא הפולני. במנזר שלי היה גן לילדים בני שלוש וארבע. הייתי גדולה מכדי להצטרף אליהם ולכן היו לי עיסוקים משלי. עבדתי בתוך המנזר, חלבתי את הפרות. אני זוכרת במיוחד את הפרה הג'ינג'ית, שלא פעם חבטה בי בזנבה. אבל פיציתי את עצמי על ידי שתייה מהנה של חלב לבן ומקציף מהעטינים שלה. האכלתי את החזירים, אספתי ביצים, רעיתי עזים ולמרות שהייתי כל כך קטנה ניקיתי את המנזר כולו. הברקתי את רצפתו היפה. אני רוצה לספר לכם שני סיפו…

הילד היהודי בשואה : עדותו של הנס ריינס

מאת:  שרה נשמית    "שמי הנס ריינס. נולדתי באמשטרדם, הולנד, ב-1940, להורים יהודים. באותה שנה פלשו הגרמנים להולנד. הורי החליטו שאני חייב לעבור למקום מבטחים והעבירו אותי לדרום הולנד, שם נשארתי שנתיים עד שנעצרתי על ידי הגרמנים. הם העבירו אותי למחנה מעבר בצפון. הייתי שם חודשיים בבית יתומים עם חמישים ואחד ילדים בגיל שנתיים עד אחד עשרה. כולם היו ללא הורים. בשלב מסוים פרצה מגפת טיפוס, הילדים נדבקו במגפה ובמחלות אחרות. הגרמנים פחדו שנדביק אותם ולכן שלחו אותנו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שבגרמניה. בברגן-בלזן הוכנסנו לבית יתומים. היינו חולים גם שם והגרמנים לא ידעו מה לעשות עם חמישים ואחד הילדים ולכן העבירו אותנו הלאה לגטו טרזינשטאדט. לא השמידו אותנו מיד, כמקובל באותם הימים, כנראה בגלל שמועה שכמה מהילדים נולדו לאמהות יהודיות ולאבות שהיו חיילים גרמנים. בספטמבר 1944 הגענו לטרזינשטאדט, אותם חמישים ואחד יתומים, הוכנסו שוב לבית יתומים שם טופלנו ע"י אחיות ורופאים. אחרי שלושה שבועות הבראנו כולנו. במפתיע קיבלנו אוכל טוב ומנות מזון מוגברות. קיבלנו טיפול גם מההולנדים שהיו במחנה. הם הביאו לנו אוכל ולק…

ילדה יהודיה מתפללת בכנסייה

לפני יום ראשון , הראשון לשהותי אצלם, הזמינו אותי בני המשפחה הנוצרית שקלטו אותי להצטרף לכנסייה. הם היו בטוחים שאני ילדה נוצריה.ניסיתי כמה פעמים להתחמק בתירוצים שונים , אך חששתי כי הימנעות חוזרת מביקור מכנסייה תעורר חשדות. היינו לבושות במיטב בגדינו , בידי כל אחת ספר תפילות נוצרי ( סוניה דאגה , מתוך ראיית הנולד , לצרף ספר תפילות נוצרי אל בין חפצי) . החלטתי  כי גם את המבחן הזה אעבור בהצלחה. צעדתי לצד לונקה בצעדים נינוחים , משתדלת להפםגין ביטחון עצמי. כשנכנסנו לאולם הכנסייה , הובילה אותי לונקה למקומה הקבוע באולם. לאחר שעיני הסתגלו לאפלולית הכניסה הבחנתי באנשים מתפללים בשקט. אחדים בכריעה. הריח המיוחד של הקטורת ושל הנרות הבוערים והאווירה השלווה והשקטה קסמו לי ונהניתי מתחושת ביטחון.  טקס התפילה הנוצרי נפתח  זמן קצר לאחר הגעתנו . במהלך התפילה שמעתי את האורגן מנגן . מקהלת נערים עמדה למרגלות הכומר ובין תפילה אחת לאחרת שמעתי את קולם.  הפולחן הקתולי היה זר לי לחלוטין . אמנם ביקרתי בכנסיות בטיולי עם אבי , אך מעולם  לא השתתפתי כמתפללת מהשורה בטקס דתי נוצרי. הכל היה חדש עבורי- הפעמונים המצלצלים , לחם …

ילדה בת 14 מסתתרת בארובה של המפעל

ישבתי בשקט במשרדה של אימא כשעיינה בניירת שעל שולחנה. באנו למשרד במפעל לשעה קלה אחרי לילה במסתור בעליית גג ואחרי רחיצה מזדמנת. השעה הייתה מוקדמת ויום העבודה רק החל. תשומת לבה של אימא הופנתה לפעילות בלתי רגילה בחצר. אני, שישבתי בגבי אל אל החלון , הפניתי גם אני את מבטי אל החוץ.אנשים במדים ירוקים צעדו לכיווננו . כשהם התקרבו, זיהינו את מדי הגסטאפו. כשהם התקרבו עוד יותר זיהתה אימא את הקצין שהלך בראש – דוקטור שמיץ. הם נעלמו מאחורי דלת משרדי ההנהלה, ואימא נתקפה בהלה. היא חשה בסכנה המתקרבת ולנגד עיני הנדהמות נעמדה, ובנחישות גייסה את כל מרצה וכוחותיה כדי להזיז קופת ברזל כבדה שהייתה צמודה לקיר.  מאחורי הקופה ראיתי בפעם הראשונה דלת ברזל קטנה קרובה לרצפה. אימא פתחה אותה והורתה לי בלחש לזחול מייד פנימה. תוך רגע מילאתי אחר ההוראה ומצאתי עצמי בחשכה. מיששתי את הקירות סביבי וגיליתי שאני מצוייה בחלל חשוך ועגול. הסקתי שאני עומדת על קרקעית ארובה . קוטרה היה כשישים סנטימטרים. שמעתי שהפתח נסגר וננעל מבחוץ. אחר-כך שמעתי את צליל ההזזה החורק כשאימא החזירה את הקופה למקומה. המקום הצר אפשר לי רק לעמוד. אף שהייתי ק…

ילדה בת 14 מסתתרת במפעל הכימי בו עבדה האם

באמצע אחד הלילות העירה אותי אימא משנתי . הייתי לבושה בבגדיי , כי נהגנו לישון בשטח בית-החרושת , כדי שנהייה מוכנות תוך רגע לברוח או לשנות מסתור. לבי פעם במהירות , אימא זירזה אותי לבוא אחריה בשקט מוחלט. ללא הסבר נוסף היא הובילה אותי במהירות לשטח שמאחורי אולם הייצור הראשי, שם הוצבו מכלי ענק לאחסון לכה. היא הסבירה לי שבשטח בית החרושת נערך כעת חיפוש ע"י הגרמנים . בשקט מוחלט היא טיפסה על סולמות שניצבו בצד המכלים, הרימה את המכסים ובדקה את תוכנם. כשמצאה מכל אחד ריק למחצה, סימנה לי להתקרב, סייעה לי לטפס ולחשה לי להיכנס מהר פנימה. ללא היסוס קפצתי ושקעתי עד לבית החזה בתוך החומר הדביק עד שחשתי בקרקעית מתחת לכפות רגליי. הריחות הכבדים והחריפים שריאותיי ספגו גרמו לי לקוצר נשימה ולחנק. למרות זאת, ומתוך פחד, החנקתי כל שיעול פן אמשוך תשומת לב למכל. בינתיים , מן החוץ , הגיעו לאזניי קולות מחרידים של נביחות כלבים, צעדים כבדים וצעקות. " החוצה, יהודי ! מהר יותר , קדימה!" עם שחר , אחרי שעות שהתמשכו עד אין קץ בתוך החומר הדביק , חזרה אימי וסייעה לי לטפס החוצה. היא משכה אותי בזרועותיה אל שפת המכל כ…

ילדה בת 14 מתמודדת עם הרעב בגטו לבוב

" רק עתה חדרו להכרתי האימה והסכנה שבהן התנסתה אמי ברכישת מזון ונשיאתו במשך כל החודשים שחלפו. באמצעות הפועלים הפולנים בבית-החרושת הצליחה פה ושם להשיג מעט מזון שרכשה בסחר חליפין , בדרך כלל כוס או שתים של קמח או גריסים שהסתירה בכנף מעילה. לכבוד האירוע המיוחד התכנסנו כולנו במטבח כדי להשתתף בתהליך הבישול. שאריות העצים לבערה נשמרו לבישול בלבד, והפיצו חום נעים ונדיר במטבח. אחר-כך נהנינו מריחות הבישול שהיו חלק חשוב מה"סעודה" . כדי להתמודד עם הרעב העז ניהלנו שיחות ממושכות על הנאות האכילה שלפני המלחמה, כשאנו מתעמקים בפרטי פרטים של המעדנים שנהינו מהם בעבר.  מנה חדשה נעשתה פופולארית בגטו – " כבד קצוץ." עשוי משמרים. כסוג של הומור זדוני הופיע לפתע מלאי גדול של שמרים בחנויות הגטו, אך היה מחסור מוחלט בקמח.  בהיות ההכרח אבי ההמצאה, נולדה  אז המנה החדשה והקלה במעט את הרעב שהפיל יום-יום קורבנות חדשים. אנשים איבדו ממשקלם והגיעו למצבי רזון קיצוניים, ובגדיהם היו תלויים על גופם ברפיון, כמו על דחלילים. אחר-כך בא שלב ההתנפחות. ביום אחד ניתן היה לראות  אנשים שהיו עור ועצמות , ולמחרת הם ה…

יעקב גדיש , ילד בן 10 חי בזהות בדויה בהונגריה

יעקב גדיש (14 בינואר 1934 - 8 בינואר 2005) (כ"ז בטבת ה'תרצ"ד - כ"ז בטבת ה'תשס"ה), היה כלכלן ישראלי, יושב ראש ועדת גדיש שהציעה רפורמה במינהל מקרקעי ישראל. נולד בשנת 1934 בכפר לבוצ'נה (Ławoczne) שלמרגלות הקרפטים במחוז סטרי שבמזרח פולין כבן שישי. בגיל שש התייתם מאביו. בזמן האקציה בלבוצ'נה, בספטמבר 1942, ברח מביתו להונגריה, וחי שם כשנתיים בזהות בדויה. בשנת 1944 הבריח את הגבול לרומניה עם קבוצת יהודים שארגנה תנועת השומר הצעיר. עלה לארץ ברכבת דרך בולגריה, טורקיה, סוריה ולבנון, עד שהגיע לארץ ישראל בינואר 1945, ונקלט ב"מוסד עלייה" של עליית הנוער. איבד בשואה את שאר משפחתו מלבד אחותו הגדולה, לושה. מקור המידע

"המזוודה של חנה"

חנה בריידי (גרמנית: Hana Brady, בצורה הצ'כית: Hana Bradyová, חנה בריידיובה; ‏16 במאי 1931 - 23 באוקטובר 1944) הייתה נערה יהודיה שנפלה קרבן בידי הנאצים. סיפור חייה היה הבסיס לרומן "המזוודה של חנה" מאת קארן לוין. חייה הוריה של חנה ושלושת אחיה הגדולים ניהלו חנות בעיר נוֹבֶה מְיֶסְטוֹ נא מוראביֶה שבצ'כוסלובקיה. הם היו היהודים היחידים בעיר, עובדה שלא הייתה לה חשיבות רבה לפני מלחמת העולם השנייה. לאחר הפיכת יתרת צ'כיה לפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה בחסות גרמניה ב-15 במרץ 1939, הופרה שגרת חייהם בשל חוקי הגזע הנאציים. בין היתר נמנע מהם לבקר בקולנוע, ובסתיו 1941 נאלצו לענוד טלאי צהוב. באביב אותה שנה צפתה חנה בגירוש אמה, מרקטה בריידי, למחנה הריכוז רוונסבריק, ובספטמבר עצרה הגסטאפו גם את אביה קארל בריידי. חנה ואחיה ייז'י הובאו לבית דודתם, הדה, שהייתה נשואה לנוצרי לודוויק האייק; עקב כך היו מוגנים שם בינתיים (הדודה גורשה גם היא בהמשך, אך שרדה את המלחמה). ב-14 במאי 1942 נשלחו השניים לטרזין. בשנת 1944 נשלחו למחנה הריכוז אושוויץ, חנה נשלחה לתא גזים שעות ספורות לאחר הגעתה ב-23 באוקט…

דוד ברגמן , הילד היהודי שהסתתר אצל השכנה בפריז

דוד ברגמן (נולד ב-1931) הוא במאי ואיש תיאטרון ישראלי. ביוגרפיה ברגמן נולד למשפחה יהודית אתאיסטית בפריז. אביו התגייס לצבא הצרפתי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ואחר כך עבר לחיות עם אשה אחרת ומאז לא היו השניים בקשר רציף. ביולי 1942, במסגרת גירוש היהודים מפריז, תפסו הנאצים את אמו ושלחו אותה ברכבת לאושוויץ, שם נספתה כעבור שבועיים.  הילד ברגמן הסתתר תחילה אצל שכנה, ואחר כך אצל קרובי משפחה שמסרו אותו לארגון יהודי מחתרתי שהסתיר אותו בכפר נוצרי, שם חי בזהות בדויה. כעבור זמן מה נלקח מהכפר לשווייץ על ידי ארגון הצלה יהודי. עם הגעתו לקה בדיפטריה ואושפז בבית חולים. כששוחרר עבר לבית יתומים בז'נבה, ואחת מנשות הקהילה היהודית טיפלה בו בסופי השבוע. בעקבות פגישה עם חיל מהבריגדה היהודית החליט לעלות לארץ ישראל וביוני 1945 הגיע לכפר הנוער בן שמן. מקור המידע

יומנה של הנערה מרי ברג בתקופת השואה

מרי בֶּרג (בפולנית: Mary Berg; נולדה מרים וטנברג, Miriam Wattenberg; נולדה ב-10 באוקטובר 1924 בלודז' שבפולין) היא יהודייה פולנייה שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, בהיותה בת 15, החלה לכתוב יומן, שרובו מספר על חייה בגטו ורשה. יומנה התפרסם עוד לפני תום המלחמה על ידי העיתונאי היידי האמריקאי שמואל ליב שניידרמן, תחילה ביידיש ואז באנגלית, כיומנה של מרי ברג. ביומן ניכרות היטב התמורות שחלו בחייהם של בני הנוער בגטאות ובשואה. חרף העובדה שמרי ובני משפחתה הצליחו להיות מוחלפים בנתינים גרמנים, היא מצליחה לתאר את תהליך ההתפרקות של בני הנוער ממסגרות החיים המוכרות של טרם המלחמה. אחת המסגרות הבולטות שבהם התחוללו שינויים היא המשפחה ומעמדו של הנער בה. קיצור קורותיה עד תום המלחמה מרים וטנברג נולדה בסתיו 1924 בעיר לודז' שבפולין, בת לאם ילידת ניו יורק ששבה עם הוריה לפולין ב-1914, ולאב יליד פולוצק, סוחר עתיקות אמיד, ולה אחות צעירה, אנה. היא למדה בגימנסיה בעירה. ברג החלה לכתוב את יומנה כבר ב-10 באוקטובר 1939, זמן קצר לאחר הפלישה הנאצית לפולין, וביומן מתועדת בריחתה של המשפחה מעירם לבירה ורשה. היא שהתה ב…