ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום רביעי, 25 בספטמבר 2019

בת ה-6 שהגיעה במקרה מא"י לפולין ונשלחה לברגן בלזן

היא נולדה בישראל, היא צברית, אך גם ניצולת שואה. היא ראתה זוועות בילדותה - אך שרדה, הקימה משפחה, ניצחה. זהו סיפורה הלא ייאמן של דליה גביש, אשר הגיעה עם אמה לפולין ערב פרוץ המלחמה – ומצאה את עצמה מוקפת רוע, זוועות ומוות


דליה גביש שנולדה בחיפה ב-1937 הגיעה עם אמה לביקור מקרי בפולין ומצאה עצמה במחנה ריכוז.

בשנת 1935 חזר אבי לטרנוב, התחתן עם אהובת לבו – אמי – וביחד הם עלו לארץ ישראל והשתקעו בחיפה. בשנת 1937 נולדתי בחיפה – וזכיתי בתואר הנחשק "צברית".

אמי סבלה מבעיה רפואית, ובשנת 1939 החליטה לחזור לפולין כדי לעבור ניתוח. 
התכנית הייתה שבזמן האשפוז אני – פעוטה בת שנתיים – אהיה אצל סבי וסבתי. במאי 1939 הגענו לפולין, תמימים ולא מודעים לזוועה הקרבה ובאה

אימא עברה את הניתוח בהצלחה, ובעודה מתאוששת בבית החולים פלש הצבא הגרמני לפולין. הרופאים כולם ברחו מבית החולים, ואמי מצאה את עצמה מטופלת ללא מטפלים... בסופו של יום החלימה אמי וחזרה לביתם של סבי וסבתי. אימא ניסתה לעזוב את טרנוב ולנסוע לעיר אחרת – אך ללא הצלחה.

הקשר עם אבא, שנשאר בארץ, נותק. הגרמנים היו בכל מקום, ולא אשכח את היום שבו נכנסו לביתנו. אחד מהם פנה לסבי וסטר לו בחוזקה. דם כיסה את פניו של סבי, ואני התאפקתי בכל כוחי שלא לבכות

הוכנסו לגטאות. אימא שלי לימדה אותי תפילות, סיפרה לי סיפורי ילדים, אמרה שאבא שלי מחכה לי בחיפה והבטיחה לי צעצועים ודברים טובים. בזכותה הרגשתי פחות את הזוועות. ללא ספק, היא הייתה גיבורה.

מדי יום הייתה אימא צריכה ללכת לעבוד, ומכיוון שלא סמכה על איש - לקחה אותי יחד אתה. מכר של אמי היה עוטף אותי במעילו כדי שלא אתגלה, והיינו יוצאים מהגטו וצועדים ברגל לצד הארי. הוכנסתי לאולם גדול שהיה למעשה מפעל להכנת מדים גרמניים, ושם היו מכסים אותי. אימא ישבה לא רחוק ממני ותפרה - ורק בדיעבד, כשהפכתי לאימא בעצמי, הבנתי את תחושותיה. את הפחד שמא הילדה בת הארבע תתעטש, ויבוא מפקח וייקח את ילדתה אל מותה.

החיים לא היו קלים. אמנם הייתי ילדה ולא הבנתי הכול, אך עד היום אני זוכרת את הפחד שתקף אותי בכל פעם שראיתי את מדי הגסטפו. בעיקר את המדים השחורים, אלו עם ציורי הגולגולות עליהם. אני גם זוכרת את הפעם הראשונה שהרגשתי רעב. הייתי מאוד רעבה, עמדתי ליד הרגל של אימא ואמרתי: "ממוש, אני רוצה משהו לפה". אימא לקחה את הקליפה של הלחם, פיזרה עליה סוכר והכניסה לי לפה

הייתי נפוחה מתת-תזונה והיו לי בעיות בחניכיים ובאוזניים. גם אימא הייתה שדופה. עברנו ממקום למקום, וגם בברגן בלזן "ביקרנו". איבדנו בני משפחה, חברים, מכרים ושכנים, וידענו סבל וכאב. 

ואז, במאי 1945, ביום בהיר אחד - ואנחנו כבר בעיירה בצרפת שאליה נלקחנו עם משפחות נוספות – צלצלו הפעמונים. הגרמנים נעלמו, המלחמה הסתיימה, וחיפושי הקרובים החלו. לשמחתנו לא היה גבול כשקיבלנו מכתב מאבא. נודע לו שאנו בחיים, ובעזרת ארגונים התנדבותיים שונים הצליח לאתר את מקומנו.  

התחלנו להיערך לחזרה הביתה, לארץ ישראל. עלינו על אנייה - ובספטמבר 1945, בראש השנה, הגענו לנמל חיפה. אבא חיכה לנו בנמל, אסף אותנו לביתו, והתחלתי לחיות מחדש – בת חורין, יהודייה, צברית.

יש לי בן ושתי בנות, עשרה נכדים שמתוכם ארבעה הם חיילי צה"ל - וזה הניצחון שלנו, של השורדים, של הניצולים.




הילדים היתומים במחנה ברגן בלזן


הגענו לחודש אוקטובר 1944, תחילת החורף השני, החודשים האחרונים שבילנו במחנה, וזוהי אמנם התקופה הנוראה ביותר שעברה עלינו בכל ימי חיינו.


אותם החודשים של סוף שנת 1944 ותחילת שנת 1945 , אשר בהם כבר התקדמו בעלות הברית מאוד במלחמתן נגד גרמניה, ואשר בהם השחרור כה קרוב היה – הם החודשים , שבהם בתוך המחנה המצב הלך ונעשה רע מיום ליום. רעב, קור בלתי נסבל, ניוון הולך וגובר, ומעל הכול יאוש מוחלט- החלו לתת את אותותיהם. ואז התחילה התמותה הגדולה במחנה ברגן בלזן. 


הרבה אנשים שהצליחו להחזיק מעמד עד עתה, בהבינם , בחשיבה הגיונית, שסיוט זה מוכרח להיגמר בקרוב, שזה לא יכול עוד להימשך זמן רב- לא עצרו כוח יותר, הם הרי ראו את מטוסי בעלות הברית בשמים, דבר זה אי-אפשר היה להסתיר והגיעו גם בדרך לא דרך מעט חדשות על הנעשה בחזית, הכול ביחד הצביע על סוף קרוב.

אבל כאשר "ארכה השעה ואין קץ לעת הרעה", הסבל נמשך מיום ליום , פרצו מגפות בזו אחר זו , טיפוס הבהרות , מחלת הרעב, הקור נעשה קשה מיום ליום, קור שלא הייתה כל הגנה ממנו , לא בלבוש ולא במגורים, והשפיע גם על התנאים הסניטריים הבלתי אפשריים, ומעל לכול , כוח ההתנגדות הלך ופחת – אז , או-אז ... יותר ויותר אנשים נכנעו לגורלם , והשיבו את נשמתם לבוראם...
זו התקופה, אשר בה הרבה ילדים במחנה התייתמו מהוריהם. לפעמים , ולא במקרה – משני ההורים , בהפרש זמן קצר ביותר. בעקבות מות אחד ההורים, נשבר גם כוחו של ההורה השני- והילדים נשארו לאנחות, לבדם במחנה הגדול, לבדם לגורלם...

גם אני הייתי בין מאות הילדים שאיבדו את הוריהם בחודשים גורליים אלה, גם הורי היו בין הקורבנות של אותה תקופה אחרונה במחנה שבה לא היה להם יותר לא כוח פיזי , וכנראה גם לא כוח התנגדות לכל-כך הרבה סבל , השפלות וצער, שהיו מנת חלקם שם.

אבי מת ראשון בבית החולים של המחנה ולאחר מכן גם אמי בעת שהייתי בעצמי בבית החולים של המחנה . 

אחרי  כל זה נשארנו אני ואחותי לבדנו במחנה הגדול...



מקור וקרדיט : יהודית אילן -אונדרוייזר, זכרונות מימים אפלים: קורות ילדה אחת מגולת הולנד בימי השואה , הוצאת עקד, 1992

יום שני, 23 בספטמבר 2019

ילדה בת 10 במחנה ברגן בלזן והמיפקד היומי של הגרמנים





ברגן-בלזן היה אזור שלם של מחנות מכל הסוגים. היו בו מחנות שבויים , מחנות השמדה, וכן מחנות ל"סוגים" אחרים של אנשים.

 המחנה "שלנו" לא היה מחנה השמדה, היות שהובאו אליו אנשים שהיו מיועדים להחלפה, אבל היה מחנה עבודה מפרך . כל המבוגרים במחנה זה הלכו יום-יום לעבודה, ושם לא חסרו מכות, צעקות, השפלות והתעללויות. אני כילדה בת 10 לא יצאתי לעבודה.

הילדים אמנם לא הוכרחו ללכת לעבודה, אולם מעיסוק אחד קבוע , יומיומי , שהיה לכולם, גם הם לא היו פטורים. לא הם, ואף לא החולים והזקנים ביותר. כוונתי למיפקד היומי, הAPPEL הידוע לשמצה, שהיה נהוג בכל המחנות. זה היה אחד האמצעים , אשר דרכם נתנו הגרמנים פורקן ליצירהם הסדיסטיים. מיפקד זה אף שימש להם המחשה יומיומית להראות לנו עד כמה אנו בידיהם.

המטרה המוצהרת של המיפקד היתה : לספור אותנו, שמא הצליח מישהו לברוח מן הגיהנום. אולם למעשה היה המיפקד אחד מאמצעי העינוי, ההשפלה והשבירה הקשים ביותר בכל מחנות הריכוז וההשמדה. וכך התבצע המיפקד: 

כל בוקר בשעה שש , היינו צריכים להתייצב ב"כיכר המיפקד" ולהסתדר לפי הצריפים בחמישיות. ואולי ינסה הקורא להפעיל את דמיונו, ולתאר לעצמו את כל האנשים, בכל הגילים והמצבים, לאחר יום קודם של סבל ועינוי, לאחר ליל בלהות בצריפים הדחוסים, המזוהמים והחשוכים, סוחבים עצמם בדיוק בשעה היעודה ( חלילה לאחר!), , עדיין בחושך, בקור , בגשם ובשלג- למעמד המשפיל והרסני של המיפקד. והם היו באים לספור אותנו.

מתי ? כמה זמן אחרי שעמדנו שם שוחררנו? – זה דבר שכבר נתון היה לחלוטין לשרירות לבם הרע של הגרמנים העושים במלאכה. בדרך כלל הם לא היו ממהרים... שעות על שעות הם היו נותנים לנו , המבוגרים , הזקנים וגם הילדים , לעמוד שם , שמונה , תשע ואפילו 12 שעות, והיו מקרים שבהם עמדנו יום שלם!

 היו גם מקרים שבהם קראו לנו למיפקד כמה פעמים באותו יום, והכול בהתאם לרצונם הרע ומצב-רוחם של הגרמנים באותו יום ובאותה שעה. ומי יודע , אילו סיבות פרוזאיות היו משפיעות על אותו מצב רוח של הגרמני, שתוצאותיו היו כה הרות גורל בשביל העומדים במיפקד. הרי הגרמנים גרו במקום עם משפחותיהם, ומי יודע, אולי בדיוק באותו בוקר התקוטט הגרמני הממונה על המיפקד עם אשתו.

המיפקד היומי לא בוטל מעולם בשל תנאי מזג-אוויר. הוא היה מתקיים בגשם שוטף , בקור מקפיא, בשלג כבד ובבוץ טובעני- תופעות שכיחות למדי בחודשי החורף הקשים של צפון מזרח גרמניה, האזור שבו נמצא המחנה. וכל זאת, כאשר מצב הגוף ומצב הלבוש הלכו והידלדלו מיום ליום. מעט הבגדים שהבאנו איתנו הלכו ונתבלו עם חלוף הזמן. וכל הזמן היה הקור חודר דרך הבגד הדל והבלוי לתוך הגוף הרזה והמורעב.

אבל גרוע מכול היה מצב הרגליים! אלו היו קופאות והופכות לאבן, ושום סוג של נעליים, ואפילו מגפיים מרופדים, לא היה בכוחם למנוע מן הקור לחדור פנימה.

כאשר סוף סוף הואילו " האדונים הנכבדים" , גרמנים להגיע למיפקד  אז היתה משתררת דומיית מוות כאשר הם התקרבו עם הכלבים. הם אהבו לנוע בין השורות עם הכלבים ולהשפיל כל פעם מישהו אחר בעזרת הכלבים האימתנים.

לאחר סיום הספירה במיפקד שאני השתתפתי בו, כלומר , מיפקד אלה הנמצאים במחנה במשך היום, משום היותם קטנים מדי או זקנים מדי בשביל ללכת לעבודה, או שעבודתם בתוך המחנה- צורף המספר שהתקבל לסכום מיפקד העובדים, שנערך עוד יותר מוקדם בבוקר לפני היציאה לעבודה, ואפשר לתאר כמה מוקדם זה היה , וכן צורף בספירה מספר החולים , שלא יכלו בשום אופן להגיע למיפקד – ומספר המתים, ואוי לנו, אם הסכום הכולל מכל הגורמים הללו לא היה מתאים למספר שהיה צריך להיות, לפי חשבונם, באותו יום או שבאמת היה חסר מישהו , הרי היו כמה ניסיונות בריחה בודדים מהמחנה. 

זו  היתה הסיבה הטובה ביותר לתת לנו לעמוד שעות על גבי שעות עד שהחסר היה נמצא ! או הטעות נמצאה.

ומאחר שהיינו המיפקד היומי האחרון ועם עמידתנו לא היו מפסידים שום דבר בהספק העבודה, לא היו משחררים אותנו עד שהבעיה היתה באה על פתרונה. הם , הגרמנים, היו הולכים , ונותנים לנו לעמוד שם  בקור כמה שרצו , עד שבאיזשהו שלב מאוחר של היום , היה בא מישהו להודיע על שחרור המיפקד .

פעם באחד המיפקדים הארוכים לא החזקתי מעמד ואיבדתי את הכרתי.

בכל מיפקד ארוך היו ילדים וזקנים מתמוטטים בין השורות.

רק לקראת סוף המלחמה התרופפו מעט הסדרים לגרמנים כי באותו זמן  כבר היו  להם דאגות אחרות מאשר לספור שוב ושוב את היהודים.

מקור וקרדיט :

יהודית אילן -אונדרוייזר, זכרונות מימים אפלים: קורות ילדה אחת מגולת הולנד בימי השואה , הוצאת עקד, 1992


ילדים במחנה המעבר וסטרבורק בהולנד

"הגענו למחנה וסטרבורק  בהולנד שהיה מחנה מעבר וכולם ציפו בחרדה מתי יישלחו  ברכבות .


אשר לילדים : כפי שהיה הדבר בכל הגטאות , וכן באותם המחנות אשר בהם התנאים השאירו איזה פתח לפעילות אנושית כלשהי , להוציא כמובן את מחנות ההשמדה- בשבילם נמצאו גם בוסטרבורק מספר אנשים בעלי שיעור קומה, אשר מצאו בעצמם את הכוח הנפשי להתגבר על סבלם האישי ועל המועקה אשר בלבם כדי לסעוד את הילדים. הם אספו את הילדים במחנה וסטרבורק, ריכזו אותם באחד הצריפים, ניסו קצת ללמד, קצת לספר סיפורים, קצת לשיר, ובימי חג ומועד גם קצת "לחגוג" את אותו היום. ומאחר שאני הייתי שם בין החודשים אוקטובר לינואר 1943 , כלומר כולל תקופת חנוכה, זכורה לי הדלקת הנרות של ליל ראשון של חנוכה 1943. 

למחרת הגיע הצו של הגרמנים על איסור הדלקת נרות, ואיסור חגיגות בכל צורה שהיא. או-אז קרה בכל זאת נס קטן, אמנם לא נס של הצלה, אבל נס שהיתה בו משום סמליות מסוימת. היה קצר חשמלי בכל המחנה , כולל בחווילה של מפקד המחנה הגרמני, שהיו לו בדיוק אורחים רבים, ואז בהכרח הודלקו נרות, גם בצריפים שלנו, וכך -למרות הכול – נאמרו הברכות של חנוכה והושרו השירים.

זמן קצר לאחר מכן נקבע גם גורל משפחתי ושלי להשמדה באושוויץ."

 מקור וקרדיט :

יהודית אילן -אונדרוייזר, זכרונות מימים אפלים: קורות ילדה אחת מגולת הולנד בימי השואה , הוצאת עקד, 1992

קלרה בת 16 , בורחת ממקום המסתור אצל ההולנדים הנוצרים


"השנה היא 1942 , בביתנו  באמסטרדם , אחותי קלרה , בת 16 החליטה למצוא לה מקום מסתור. היא מצאה קשר אל בחור , שהיה מוגדר לפי הקריטריונים של הגרמנים כ"חצי יהודי" , ושהיה חבר במחתרת ההולנדית . הוא סידר לה ניירות מזוייפים מתאימים , ומצא בשבילה משפחה בעיר דן-האג, שהיתה מוכנה לקבל אותה. 

משפחה הולנדית זו היתה פרוטסנטית ואדוקה ביותר, והבעיה שאחותי הועמדה בפניה בתקופת ההתחבאות שלה היתה של לחץ בלתי פוסק להתנצר. במקרים רבים נשא לחץ זה פרי, וידועות הטרגדיות הרבות שנבעו מכך לאחר המלחמה . אולם אחותי, שהיתה אז בת שש-עשרה, ובעלת אופי חזק והשקפות מגובשות, לא היתה מוכנה להיכנע. הדברים הגיעו עד כדי כך , שהיא עזבה את בית מסתיריה, והתחילה לנדוד ממקום למקום, בסכנה גדולה מאוד. 


למזלה, אנשים אלה, שהיו אנשים טובים מאוד, וגם חסרי ילדים, אהבוה מאוד, והם החזירו אותה בהבטחה כי לא יציקו לה עוד. ואמנם אחותי היתה אצלם עד סוף המלחמה, ובימים קשים מאוד של רעב ומחסור, שבהם הם דאגו לה ככל יכולתם. 

אחרי המלחמה, כאשר נודע כי הורינו לא חזרו מן המחנה , הציעו לה להישאר איתן לתמיד. לאחר שאחותי לא קיבלה את הצעתם , אימצו אנשים אלה ילדה וקראו לה קלרה , כשם אחותי. הקשרים עימם נמשכים עד היום הזה."

מקור וקרדיט :
יהודית אילן -אונדרוייזר, זכרונות מימים אפלים: קורות ילדה אחת מגולת הולנד בימי השואה , הוצאת עקד, 1992

יום ראשון, 15 בספטמבר 2019

המטפלת הנוצריה שלא רצתה להפרד מן הילדים היהודים



אדוארד ודורה גסלר (Gessler) התגוררו בעיר בילסקו-ביאלה (Bielsko Biala) שבדרום פולין עם שלושת ילדיהם. בשנת 1938 הצטרפה למשפחה מטפלת פולניה קתולית, ממוצא גרמני אתני (פולקסדויטשה), אליזבת הדוויג ליאה (Elisabeth Hedwig Leja), לסייע בטיפול בשלושת הילדים - אלק (Elek) בן ה-11, אליזבת (לילי) בת ה-4 ורומן בן השנה.

עם הכיבוש הגרמני, בספטמבר 1939, נאלצו בני המשפחה לברוח. אליזבת החליטה שלא לחזור למשפחתה בגרמניה, אלא להישאר עם משפחת גסלר ולסייע לבני המשפחה במנוסתם לעיר לבוב. בלבוב לא עמד לה כוחה של האם, דורה, והיא שמה קץ לחייה. אדוארד נותר לבדו עם שלושת הילדים. המטפלת אליזבת החליטה להישאר ולעזור לאדוארד בטיפול בשלושת הילדים.


בצילום : אליזבת הדוויג- גסלר (משמאל) ואדוארד גסלר, מינכן 1952

במהלך כל תקופת המלחמה הגנה אליזבת על הילדים בכל דרך אפשרית. היא הסתירה את יהדותם של הילדים והפגינה כלפיהם אכפתיות, מסירות ואהבה אמיתית; היא לימדה אותם את השפה הגרמנית, לימדה אותם ממנהגי הנצרות, צבעה את שיער ראשה הכהה של לילי לבהיר, ובכל פעם שנשאלה - היתה מציגה את הילדים כילדיה, תוך סיכון חייה.

בסוף 1941 המשיכו האב אדוארד ובנו אלק להונגריה, כשהם משאירים את הילדים לילי ורומן עם אליזבת. במארס 1942, בשל חששה לחיי הילדים, החליטה אליזבת לקחת את הילדים להונגריה דרך הרי הקרפטים ולהצטרף לאדוארד ואלק. היא תפרה את מעט התכשיטים שברשותה למעילו של רומן ושכרה עגלה רעועה ושני מדריכים שיסייעו להם לעבור את ההרים. היא יצאה עם הילדים בחשכת הליל, אך הם נעצרו באמצע הדרך על ידי הגסטאפו. אליזבת סיפרה לאנשי הגסטאפו כי היא ממהרת למצוא רופא עבור הילדים החולים. השוטרים השתכנעו, הודות לגרמנית הקולחת בפיה.

אליזבת, לילי ורומן המשיכו בדרכם במזחלת וסוס, אך נאלצו להמשיך ברגל כברת דרך ארוכה לאחר שבעל הסוס סירב להמשיך עימם. במזג אוויר סוער ובשלג כבד המשיכו בדרכם, נאבקים בשלג, כשמדריך אחד נושא את רומן על כתפיו ואליזבת אוחזת בלילי. בסופו של דבר הצליחו להגיע לגבול הונגריה ולהיפגש עם אדוארד ואלק בבודפשט.

בשנת 1944 נעצרו אדוארד ואליזבת בבודפשט, כשברשותם דרכונים מזויפים. הם נשלחו למחנה ריכוז, אך אליזבת הצליחה לשכנע את הגרמנים להשאיר את לילי ורומן בבית, תחת השגחתו של אלק. בהמשך הצליחה אליזבת להשתחרר מהמחנה, ואף להשיג את שחרורו של אדוארד, בזכות קשריה עם הכנסייה הקתולית בבודפשט. באוגוסט 1944 המשיכה המשפחה לרומניה, שם שהתה עד תום המלחמה.

אליזבת נשארה עם אדוארד ושלושת הילדים. בשנת 1965 נישאו אליזבת ואדוארד. אליזבת נפטרה בשנת 1983.

ב-11 באוקטובר 2007 הכירה יד ושם באליזבת הדוויג ליאה גסלר כחסידת אומות העולם.



הילדים היהודים בבית הספר בהולנד שנעלמו כל יום





בתחילת שנת 1942 יצאה ההוראה של הגרמנים והשלטונות ההולנדים כי לילדים יהודים מותר מעתה ללמוד רק בבתי ספר יהודיים . וכך הצטרפו אלינו ילדים יהודים רבים, אשר למדו עד אז בבתי-ספר לא-יהודיים. כן הועברו באותו זמן לאמסטרדם כל היהודים מערי השדה , וזאת כמובן כדי להקל על ריכוזם. גם עובדה זו הביאה לתוספת תלמידים במידה כזאת , שאפילו כיתות חדשות נפתחו  בביה"ס היהודי באמסטרדם באותו זמן.

אולם כל הפעולות האלה נמשכו זמן קצר ביותר- ובארגונן היתה כמובן מטרה ברורה של הטעייה ואחיזת-עיניים על מנת ליצור רושם של המשך חיים נורמליים. כי ממש  באותם ימים של יולי 1942,  כבר החלו המשלוחים ההמוניים מהולנד למחנות, אשר נמשכו באופן שיטתי מיום 15 ליולי 1942 ועד ליום 13 לספטמבר 1944- יום אחר יום , כאשר כל משלוח כולל מאות ואלפי אנשים.

ואכן מהר מאוד, עוד במשך השבועות האחרונים של אותה שנת לימודים , ובמיוחד מתחילת שנת הלימודים שלאחריה , שנת 1943 – החלו להיראות בבקרים מקומות פנויים בכיתות ! ברובם של אלה שנלקחו בלילות, תמיד בלילות , מבתיהם למחנות- ומיעוטם של אלה שהלכו להסתתר, להתחבא או כפי שאמרנו אז בהולנדית  Onderduiken    , כלומר, לצלול , "לרדת מתחת למים" . וכך , בחודשים המעטים שבהם עוד למדנו בשנת הלימודים 1943 , הלכה הכיתה והצטמקה מיום ליום- עד אשר בתחילת הקיץ של שנת 1943 לא היה כמעט יותר את מי ללמד, והלימודים הסדירים נפסקו כליל .

אנחנו , אותו קומץ ילדים שעדיין נשאר, הלכנו לביתו של המורה , ישבנו איתו כמה שעות כל יום, ולמדנו ככל שהמצב איפשר זאת. יום אחד באנו , ולא מצאנו את המורה יותר בביתו. התברר , שהוא מצא מסתור, הצליח לעבור בשלום את המלחמה ועלה ארצה לאחריה.

הילדים האחרונים , שנשארו עוד לאחר מכן, ואני ביניהם – עזרו  בסופו של דבר במבצע אריזת כל ספרי הלימוד של בית הספר היהודי, לצורך הסתרתם במרתפי בתי-הכנסת, וחלק מספרים אלה ניצל.

לא כן הילדים !  להווותנו , מרבית הילדים מבית הספר ומהכיתה שלי נספו במחנות הריכוז. שרדו מתוך כל 52 הילדים בכיתה רק 7 -יבלח"א.

גם לשאר הכיתות בבית הספר היהודי היו נתונים דומים.

ב30 ביוני 1942 נכנס לתוקפו צו של עוצר לילה קבוע , אשר הורה ליהודים להיות בביתם כל ערב, משעה שמונה ועד לשעה שש למחרת בבוקר.

החיוב  להימצא בבית שלך דווקא , מסביר כמובן את מטרת הצו, כי אותן עשר שעות , בהן היה מובטח למצוא כל יהודי בביתו – היו מיועדות לתפיסת האנשים בביתם וללקיחתם למשלוחים. וזה גם ההסבר לכך, שהמקומות הריקים בכיתות בלטו תמיד בבקרים, לאחר שבלילות נלקחו משפחות-משפחות – למחנות ...

באותם ימים , כאשר יהודי הולנדי היה עולה על משכבו בערב , כלל לא היה יודע  אם ימצא את עצמו בביתו למחרת בבוקר, או שמא ...

נקל לשער את מתח העצבים הנורא , שכולם היו נתונים בו, ואת ההתלבטויות הבלתי פוסקות שהיו לאנשים, האם לנסות לעשות משהו , ואם כן מה ואיך ....

מקור וקרדיט :

יהודית אילן-אונדרוייזר, זכרונות מימים אפלים : קורות ילדה אחת מגולת הולנד בימי השואה, הוצאת עקד , 1992 .


יום ראשון, 8 בספטמבר 2019

"מהיום שנולדתי ועד לגיל 5 לא היה לי בית"



מרים ארז, מתנדבת בפרויקט ההנגשה בעל"ה, מספרת על מחנות הכפייה בסיביר, לשם הוגלו היא ומשפחתה במהלך המלחמה: "כשמסביבנו אנשים מתו מרעב, ממחלות ומהקור, הרוסים שמרו על המחנה שלא נברח משם. אני עד היום לא מבינה איך שרדתי כתינוקת את התנאים הללו"


מרים נולדה מספר חודשים אחרי פרוץ המלחמה בפולין. הסכם חלוקת פולין בין הגרמנים לרוסים, הסכם המוכר בשם ריבנטרופ-מולוטוב אשר נחתם 9 ימים לפני פלישת הגרמנים לפולין, הביא לידי הפרדה בין משפחות יהודיות שקרוביהן נמצאו בצד המערבי של פולין, שהיה בשליטת הגרמנים, לבין הצד המזרחי של פולין, שהיה בשליטת הרוסים. משפחות רבות עזבו את הצד המערבי שהיה בשליטת הגרמנים, שכבר החלו לבצע פרעות ביהודים, ועברו לצד המזרחי בשליטת הרוסים.

"הרוסים ראו בפליטים היהודים שברחו מהצד הגרמני כאלמנט חתרני ולא רצוי", אומרת מרים. "הם אפילו אסרו על הפליטים לומר מילה רעה בגנות הגרמנים ועל כן הרוסים החליטו להעלות אותם על רכבות ולהגלות אותנו לסיביר למחנות עבודה שאין לאן לברוח משם.

"אבי, כמו יתר הפליטים היהודים, יצא לעבודה בטמפרטורה של c°40-.  אילולי היה יוצא לעבוד בעבודות הכפייה, לא היה מקבל את מנת האוכל היומית עבורנו, כך שלא הייתה לו ברירה. כשמסביבנו אנשים מתו מרעב, ממחלות ומהקור, הרוסים שמרו על המחנה שלא נברח משם. אני עד היום לא מבינה איך שרדתי כתינוקת את התנאים הללו".

מרים חשה מעין חוסר נעימות כאשר היא אומרת שהם לא היו תחת שליטת הגרמנים הארורים, אלא תחת שליטת הרוסים, שהרי אלו שנותרו בפולין מאחור, ברובם המכריע נשלחו למחנות ההשמדה ומעטי מעטים מהם שרדו את המלחמה. יחד עם זאת, תנאיהם של מחנות העבודה הרוסיים היו זהים לתנאים ששררו בגטאות ובמחנות העבודה הגרמנים. ללא אוכל, הרעב היה נחלת הכלל לצד מחלות וקור מקפיא.

בשנת 43' לאחר שההסכמים שנחתמו בין הרוסים לגרמנים כבר היו חסרי תוקף עקב פלישת הגרמנים לברית המועצות בשנת 41', נחתם הסכם בין הרוסים לפולנים, בו הועברה דרישה להעביר את הפליטים ממחנות העבודה בסיביר לאזורים חמים יותר. כך העבירו את הפליטים לקזחסטאן, אוזבקיסטאן ואזורים נוספים.

"לאבי היה במחנה חבר טוב שהיה רופא. עוד לפני ששלחו את כל הפליטים, הרוסים חיפשו אחר אנשי מקצוע עם מקצועות נדרשים. כך חברו הטוב הפך לרופא צבאי בצבא הרוסי וגם אבי נלקח לשמש כעובד במפעל לייצור מדים צבאיים עבור הצבא הרוסי. הגענו לעיר טומסק בסיביר. מאחר ואבי לא היה מוכן לקבל עלינו את האזרחות הרוסית, העלו אותנו על רכבת ליעד לא ידוע. בדרך מטומסק לאותו יעד לא ידוע, הרכבת עצרה. נאמר לנו שתהייה עצירה של שעה אם לא יותר בתחנה. אבי מיהר לרדת מהרכבת בכדי להביא לנו מים ולפתע הרכבת החלה לנסוע. אבי רץ ונתלה על הקרון האחרון של הרכבת ובתושייה רבה, תוך כדי שהוא מסכן את עצמו, הוא עבר מקרון לקרון עד אשר הצליח להגיע אלינו.

"לאורך השנים חשבתי שהוגלנו לאוזבקיסטאן או קזחסטאן, אך מזיכרוני הדבר לא הסתדר לי. זכרתי שהיינו במקום ששמו היה ארמוויר. גם זכרתי שהאנשים שנכחו במקום היו בהירים ואילו האוזבקים והקזחים כהים. ניסיתי לדלות מידע על המקום אך ללא הצלה ובשלב כלשהו במהלך החיים כבר התחלתי להתל בזיכרוני וחשבתי שאולי דמיינתי. לפני שנתיים נסעתי לטיול מאורגן בארמניה. מצאתי במפה את השם ארמוויר שצלצל לי באופן מוכר. שאלתי את המדריך הישראלי אם בארמניה שהו פליטים יהודים בזמן המלחמה, אך המדריך השיב בשלילה. פניתי למדריך המקומי באותה השאלה והוא השיב שכן היו אך מעטים. הבנתי מיד שהכול מתחיל להתחבר. הגלו אותנו לעיירה באזור ארמוויר. מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל.

"כשהגענו לשם, המקומיים נדרשו לפנות לנו חדר. הוריי היו יוצאים מדי יום לעבוד ואני הייתי הולכת לגן. אני זוכרת היטב שהרופאה המקומית מאוד אהבה אותי. יום אחד היא נסעה לעיר הגדולה וכשהיא שבה, לקחה אותי הצידה ונתנה לי בהיחבא סוכריית תרנגול אדומה. זיכרון שממלא אותי בהתרגשות עצומה ומלווה אותי עד היום.

"דודי, שהיה בפרטיזנים ושהה באזור רובנו שבאוקראינה, ששוחררה על ידי הרוסים ביוני 44', בדרך לא דרך מצא אותנו ובאישור מיוחד הוא העביר אותנו לרובנו, שהייתה הרוסה מהפצצות. חיינו בתנאים קשים של אחרי מלחמה, כשבד בבד החלה התארגנות של ועד יהודי, מיהודים שהגיעו מהפרטיזנים או כאלו שהסתתרו וניסו להקים קהילה.

מרים ארז

"אני זוכרת שבפסח בשנת 45' אבי לקח אותי עם שקית קטנה של קמח לאפות מצות. הגענו למקום כלשהו בעיר ואני זוכרת שעלינו במדרגות והושיבו אותי בצד. היו שם נשים שרידדו בצק וחיררו אותו עם מזלג ואפו מצות. לאורך השנים הסתקרנתי היכן נמצא אותו מקום אך לדאבוני לא היה שום מענה לסקרנותי. 

לפני כמה שנים נסעתי לטיול מאורגן באוקראינה והגענו לרובנו. ניסיתי לזהות ולהכיר אך לא הצלחתי לזכור דבר, שכן בזמנו הכל היה אז הרוס. בעת הטיול הגענו לבית הכנסת הגדול בעיר, שהיה עזוב ומסביבו היו ערימות אשפה. 

כששהינו מחוץ לבית הכנסת, אחד מחברי הקבוצה ביקש להקריא קטע מתוך דבריו של דודו, ששהה באותה תקופה במקום. בזמן הקראת הדברים אשר תיארו את פרטי המקום ואת מטרות שימושו ושככל הנראה על יד עזרת הנשים למעלה, היה מטבח קטן. לא עבר שבריר שניה ומיד הכל התחיל להתחבר לי – כאן אפינו את המצות! הבטתי על גרם המדרגות החיצוניות למבנה בית הכנסת והבנתי שאלו הן אותן מדרגות שעליתי עם אבי כשהייתי בת 5".

כשנגמרה המלחמה הרוסים לא אפשרו ליהודים לעזוב. אבא של מרים לא האמין לרוסים ועל כן החליט לעזוב ובחודש מאי 45' הם הגיעו לפולין. "מהיום שנולדתי ועד לגיל 5 לא היה לי בית. לא הייתה למשפחתי יכולת בחירה, החליטו עבורנו על הכל. אבי נותר השורד היחיד ממשפחה בת שמונה אחים ואחיות. לאחר המלחמה הוא נאטם ולא דיבר על כל מה שארע בתקופת השואה. בכל פעם ששאלתי, תמיד ענה שיספר בהזדמנות אחרת ולצערי ההזדמנות הזאת לא קרתה".

למדינת ישראל הגיעה מרים בשנת 50' עם משפחתה – הוריה ואחותה הקטנה. תחילה הגיעו לבית העולים בעין שמר ומשם עברו לכפר ביל"ו ב'. בשנת 61' התחתנה עם בעלה נפתלי ז"ל שהיה ניצול שואה מרומניה ונולדו להם שני ילדים ושישה נכדים.


יום שישי, 6 בספטמבר 2019

חסידת אומות העולם אנדרה גלן-הרשקוביצ'י מבלגיה שהצילה כאלף ילדים בשואה, היום יום הולדתה


היום,  ה6 בספטמבר, הוא יום הולדתה של חסידת אומות העולם אנדרה גלן-הרשקוביצ'י מבלגיה שהצילה כאלף ילדים בשואה.


נולדה ב6 בספטמבר 1921 .

אנדרה גלן הייתה מורה בבית ספר בבריסל. כאשר הופיע אחד מתלמידיה לבית הספר כשהוא עונד טלאי צהוב על בגדיו, הורתה לכל תלמידיה ללבוש סינרים לבית הספר, על מנת לכסות את הטלאי.

לאחר משימותיו הסודיות של המרגל הבלגי ויקטור מרטין, ידעה גלן בבירור מה עלה בגורלם של יהודים אשר נתפסים בידי הנאצים






יום שני, 2 בספטמבר 2019

רוז ליפשיץ, בת 13 מלובלין – סיפור של הצלה ומפגש עם צאצאי המצילים הפולנים



 הסיכום מאנגלית נכתב ונערך ע”י צפרית גרינברג , עורכת משותפת במיזם התיעוד המקוון ילדים בשואה 

ליאנינה זק-קרסוקי, 62, מפקחת של החינוך המיוחד במחלקת החינוך של ניו ג'רזי, היה זיכרון רחוק של סיפור ששמעה כאשר בילתה חופשות קיץ אצל סבה וסבתה בביתם מחוץ ללובלין במזרח פולין. אז הם סיפרו לה על הילדה היהודייה שהצילו בזמן השואה. לעיתים גם ראתה חבילות של בגדים מערביים שהגיעו מאמריקה כאות תודה על חסד ישן. גם את שם הילדה היא זכרה – רוזיה או רוז.

יאנינה עזבה את פולין והיגרה לארה"ב בשנת 1981. סבה של יאנינה, סטניסלב יבלונסקי, שהיה המפתח לסיפור, נפטר בשנת 1972, והראיות שנותרו לא הספיקו כדי להתחקות אחר הסיפור. ביקור בארכיון יד ושם בישראל לא העלה דבר. והנה, יום אחד אחותה של יאנינה שחיה בפולין התקשרה בהתרגשות וספרה לה כי שמעה ראיון רדיו עם אישה שתארה את הישרדותה בשואה. הן מצאו את הראיון ברשת, וכשהקשיבו לו היה להן ברור: האישה דיברה על סבא וסבתא שלהן.

האישה בראיון הייתה רוז ליפשיץ, בת 90, שגרה בטורונטו ופעילה בחינוך לשואה, וחולקת את סיפור ההישרדות האישי שלה כנגד כל הסיכויים. בסיפור זה סבא וסבתא של יאנינה זק-קרסוקי ומריה יבלונסקי מילאו תפקיד מרכזי ומעורר השראה.

רוז ליפשיץ נולדה בשם רוזיה הנדלסמן בשנת 1929 בלובלין, בה חיו אלפי יהודים, שכמעט כולם נספו בשואה.

באוקטובר 1942 הוחרם בית משפחתה, הגטו חוסל ורוז עברה לגור באזורי הכפר. אביה נלקח למחנה הריכוז מיידנק, שהיה בסמוך. כעבור שנים גילתה, כי הוא היה בין ההרוגים האחרונים בהוצאות להורג ההמוניות ביער קרפייצקי לקראת סיום המלחמה.

רוז, אמה ואחיה הובלו לתחנת הרכבת, כדי להעבירם למחנה ההשמדה סוביבור. בשלב זה נכנס המזל לסיפורה של רוז. מכיוון שהייתה מנומשת ובהירת עור, החייל הגרמני שליווה את הקבוצה שאל אותה: "את יהודיה?" רוז קפאה מפחד ונאלמה דום, ואז צעק מישהו: "אתה לא רואה שהיא ילדה פולניה?" החייל עזב אותה, היא נשארה שם לבד, ואז החלה לרוץ. אולי 15 ק"מ רצה.

היא עשתה את דרכה לבית שהכירה, הבית של משפחת יבלונסקי, שהיו להם שלוש בנות, כולל אמה של יאנינה, איתה שיחקה כאשר אביה עבד אצל המשפחה. באותו הלילה ישנה בבית יבלונסקי ולמחרת לקח אותה סטניסלב יבלונסקי לתחנת הרכבת לרכבת שנוסעת ללובלין. הוא נתן לה את תעודת הזהות של ביתו וכך הפכה רוזיה הנדלסמן באופן זמני להלנה יבלונסקה, ודודתה הפכה לאחותה. למחרת השיגו שני צלבים והתנדבו לנסוע לגרמניה, שם היה ביקוש גדול לידיים עובדות מפולין. גם אחרי שהגיעו לגרמניה, המשיך יבלונסקי לשלוח להן חבילות עם לחם ומכתבים, בהם פנה אליהן כאל בנותיו היקרות, למקרה שמישהו אחר יקרא אותם. "המכתבים האלה שמרו עלינו," אומרת רוז.

לאחר המלחמה, בשנת 1947 הגיעה רוז לישראל במסגרת עליה ב', אך האנייה שבה עלתה נתפסה על ידי הבריטים והיא נשלחה למחנה המעצר בקפריסין. ב- 1948 הגיעה לישראל, ומספר שנים לאחר שנישאה עברה לקנדה.

שנים רבות ניסתה ליצור קשר עם משפחת יבלונסקי, אבל בינתיים סטניסלב נפטר והלנה, שבזהותה השתמשה, נפטרה גם היא והקשר אבד.

בשנת 2017 הגיעה רוז ליפשיץ לפולין. כתב רדיו, שפגשה ושמע את סיפורה, ביקש ראיון וכך שמעו את הסיפור יאנינה ואחותה. ביוני 2018 נפגשו לראשונה רוז ליפשיץ', יאנינה זק-קרסוקי ומשפחותיהן בביתה של רוז בטורונטו קנדה.

יחד עם זאת, גם אחרי הפגישה עם רוז בטורונטו עדיין נותרה תעלומה אחת. הסתבר שהחבילות מאמריקה לא הגיעו מרוז. יאנינה ואחותה נזכרו שהיו עוד סיפורים על ילדים, שהתחבאו מאחורי ארון הבגדים בבית סבא וסבתא שלהם, ועל אנשים שהתחבאו ביער ליד. הן חושבות שיתכן והיו עוד אנשים להם סייעו הסבים שלהן.  וכך, הסיפור עדיין לא תם עבורן והחיפוש אחר אנשים אלה כנראה ימשיך.

מקור:


יום ראשון, 1 בספטמבר 2019

כשהיה ילד התחבא פנחס זיונץ עם משפחתו בבור ביער בפולין



מאת: ניר שטיינברג , MYNET , קיבוץ

כשהיה ילד התחבא פנחס זיונץ עם משפחתו בבור ביער בפולין. אחרי שנתיים של חיים בלתי אפשריים, מצאו הגרמנים את המסתור ורצחו את כל משפחתו. בדרך נס הצליח להינצל ולהגיע בסופו של דבר ארצה. את סיפור ההישרדות הוא החליט לשתף כמה שיותר עד שנפטר והוא בן 88.

החורף של שנת 1944 היה הקר ביותר שידעה פולין זה עשרות שנים. משפחתו של פנחס זיונץ הסתתרה כבר שנתיים בבור קטן ("בונקר", כלשונם) במעבה היער במזרח פולין, בין הכפרים ברנוב ופוגונוב, לא הרחק מהעיר לובלין.
בבוקרו של 16 בפברואר יצא פנחס, אז בן 13 וחצי, עם אביו ועם אחיו הקטן בן ה-10, לחפש תפוחי אדמה שנותרו בקצה השדה אחרי האסיף. לפתע הגיחו חיילים גרמנים ותפסו את האב. הילדים ברחו בריצה לבונקר המשפחתי.
למחרת בשעות הבוקר יצאו פנחס ואימו אל מחוץ לבונקר. "פנחס, בני הגדול והחכם", אמרה, "תבטיח לי שאם תישאר בחיים תספר לכולם מה עשו לנו הפולנים והגרמנים". כשבוע לאחר מכן גילו הגרמנים והפולנים את הבונקר, ורצחו את כל בני המשפחה. רק פנחס ודודתו הצליחו להינצל בדרך נס.
כמה חודשים לאחר מכן הגיעו חיילי הצבא האדום לאזור, ועבור פנחס ושאר היהודים שהצליחו לשרוד תמה מלחמת העולם השנייה.
רעֵב וחולה הגיע פנחס לבית היתומים היהודי של לובלין (הראשון והגדול ביותר על אדמת פולין) בניהולה של אנה נתנבלוט. משם, אחרי מספר תחנות בדרך, ואחרי שהצטרף לתנועת שומר הצעיר, הפליג פנחס על גבי אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" מסט שבדרום צרפת לחופי ארץ ישראל.
חיילים בריטים איתרו את האוניה המתקרבת לחוף, השתלטו עליה, ולאחר מאבק קצר הועברו כל הנוסעים למחנה מעצר בקפריסין, שם שהו תשעה חודשים עד שהורשו להגיע לישראל.
פנחס ניצל את הזמן ללימודים, ובתקופה קצרה זו השלים את כל הפערים שנוצרו בזמן המלחמה. באמצעות "עליית הנוער" הגיעו פנחס וחבריו מקבוצת "ניצנים" לקיבוץ מענית, ושם סייעו באופן פעיל בהגנה על הקיבוץ במלחמת העצמאות.
אחרי המלחמה זיהו בקיבוץ הצעיר את אישיותו ואת כישוריו, ועד מהרה הוא היה המדריך של חברות הנוער שבאו אחריו, ולימים מורה ומחנך במוסד החינוכי האזורי בקיבוץ עין שמר.
השיבה לפולין

בשנת 1963 קיבל פנחס זיונץ מכתב מממשלת פולין, המציעה לו עזרה בחיפוש יקיריו שנרצחו וסיוע בהבאתם לקבורה בבית קברות יהודי. הוא החליט להיענות להזמנה ולנסוע. העובדה שעצמות יקיריו מוטלות ביער הדירה שינה מעיניו.
המכשול שהפריד בינו לבין הנסיעה היה שיחת הקיבוץ, שעל פי התקנון היתה צריכה לאשר את הנסיעה. במזכירות הקיבוץ הציעו שיספר בשיחה מה קרה למשפחתו בפולין, וכך היה. זו היתה אחת האספות הארוכות ביותר.
במשך ארבע שעות הקשיבו חברי הקיבוץ לזיונץ בדממה, ולאחר שסיים אישרו את נסיעתו. היתה זו הפעם הראשונה שבה סיפר לפני קהל על מה שעבר עליו בשואה.
למחרת הפליג פנחס מחיפה לוונציה, ומשם ברכבות לפולין. מייד עם הגיעו לעיירת הולדתו ברנוב החל בחיפושים מפרכים בבוץ ובשלג. בנחישות, בתושייה רבה ועם קצת מזל, הצליח לאתר את עצמותיהם של בני משפחתו והביאן לקבורה בבית הקברות היהודי בלובלין.
לצד עצמות אביו ביער מצא פנחס את האולר של האב. באותו ביקור איתר את בית הוריו, שם קיבל מאם המשפחה שהתגוררה בדירה את מפת הפסח המשפחתית ותלתל זהוב משערו שנגזר בגיל שלוש ונשמר במקרה בשידה.
כשחזר ארצה ביקשו חברי הקיבוץ לשמוע מה עבר עליו על אדמת פולין. זיונץ סיפר לאנשי מענית, ואחר כך גם לחברי הקיבוצים השכנים. בהדרגה הזמינו אותו למקומות רבים נוספים ברחבי הארץ. לאן שהזמינו - הוא בא.
קשר מיוחד נוצר בינו לבין בית חינוך עמק החולה בקיבוץ כפר בלום. כמעט עשרים שנה הגיע כדי לספר ולשוחח עם תלמידי כיתות י"א טרם יציאתם לפולין.
נאוה פרבר, מרכזת המשלחות לפולין בבית הספר, הזמינה אותו לשוחח עם התלמידים, וזיונץ מצדו ריתק אותם במשך שעות ארוכות בסיפורו. באולם שרר שקט מוחלט.
במשך יותר מעשר שנים הצטרף למשלחות לפולין של קיבוצי השומר הצעיר, וגם שם הדהים את התלמידים בסיפור הישרדותו יוצא הדופן. קשרים מיוחדים נוצרו בינו לבין הנערים הצעירים, והם שמרו איתו על קשר באמצעות הדואר האלקטרוני ובביקורים בביתו בקיבוץ.
מוקד עלייה לרגל

לצד עיסוקיו כמורה ומחנך, נעשה זיונץ למרכז הנצחה של איש אחד. הוא הרצה והעיד לפני מורים ותלמידים, במרכזי עדות ובמוזיאוני שואה בארץ ובעולם. הוא איתר ניצולים רבים, עמד בקשר עם אחרים, והיה עבורם אוזן קשבת וקיר תומך.
השמועה על שורד השואה הרהוט, בעל הזיכרון הפנומנלי והארכיון האישי העשיר עשתה לה כנפיים, וזיונץ נעשה מוקד עלייה לרגל עבור אקדמאים רבים וחוקרי השואה מישראל ומהעולם (בעיקר מפולין).
אחד משיאי פעילותו התרחש ב־1996 בגבעת חביבה במרכז "מורשת". הוא הצליח לאתר את מרבית הילדים מבית היתומים בלובלין, והביא 135 מהם (מתוך 160) למפגש חד־פעמי מרגש.
במפגש הציג זיונץ את היומנים של אנה נתנבלוט, מנהלת בית היתומים בלובלין, שאותם הפקידה בידיו בשנות השישים כאשר ביקרה אותו בביתו במענית. בסיוע בנו הצעיר של פנחס וכלתו, אותרו ילדיהם ונכדיהם של ניצולי עיירת הולדתו ברנוב. בשנת 2015 הגיעו שמונים מבני הדור השני והשלישי של ניצולי ברנוב למפגש מרגש בקיבוץ מענית.
השבוע, בגיל 88 נדם קולו. פנחס זיונץ - שסיפר, דיבר, הסביר, חינך ונגע באנשים רבים כל כך - הלך לעולמו. רבים ליוו את ארונו בהלוויה בקיבוצו מענית.
"איבדנו אדם גדול", ספדה לו נעמה אגוזי, אחראית מחוז צפון ביד ושם. "כל מי ששמע את עדותו ישב מהופנט ומרותק מיכולתו, ונפעם מגדולתו של האיש שעבר שבעת מדורי גיהינום, אך בחר לחנך לאהבת אדם, לערכי החמלה, החסד והצדק האנושי".
דניאלה שטרן, מנהלת בית העדות "מורשת" בגבעת חביבה, ציינה את תרומתו הרבה להנצחת זכר השואה. "פנחס הקדיש את חייו להנצחת זכר השואה", אמרה בצער. בפרידה מזיונץ באתר מוזיאון לוחמי הגטאות היה מי שתיאר אותו כאחד הקולות האחרונים של ניצולי השואה שסיפרו את חוויותיהם.

"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

    סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...