ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שבת, 28 באוגוסט 2021

כיצד ניצל הנער יהודה גולדשטיין בהונגריה בתקופת השואה ?

 



יהודה גולדשטיין, ניצול שואה, מספר על הצלתו המדהימה רגע לפני שנרצח על שפת הדנובה מירי בידי הנאצים. לפתע הופיע קצין נאצי ונתן פקודה להפסיק את הירי. לאחר מכן הסתבר שהיה זה גיבור מהמחתרת היהודית שהתחזה לקצין גרמני והציל את יהודה ואחרים ממש רגעים לפני רציחתם
.

מרגש...

 

מקור


סיפור החיים העצוב של הנער ניצול השואה , דניאל לייבוביץ ז"ל במלחמת העצמאות

  


מבין תמונות לוחמי גולני של גדוד 13 שמצאתי, חשפתי שהלוחם דניאל לייבוביץ, היה ניצול שואה, חבר קיבוץ חמדיה שבעמק בית שאן. לחם בכל הקרבות בגליל. דניאל נפל בגזרה הדרומית במלחמת העצמאות והוא בן 21.

 דניאל, בן ברטה ויחזקאל, נולד ב11.12.1927 בעיירה שאהי בסלובקיה. אביו היה אגרונום על פי הכשרתו ועבד בחווה חקלאית. דניאל סיים את בית-הספר היסודי שבעירו והתכונן ללמוד חקלאות בבית-ספר תיכון, אבל בגלל התגברות האנטישמיות במדינה לא התירו ליהודים להמשיך בלימודיהם. דניאל הצטרף לתנועת "המכבי הצעיר" ולתנועת "גורדוניה". כאשר פלשה גרמניה להונגריה היה דניאל עם כל בני משפחתו בין המובלים לגיטו, ומשם למחנה הריכוז גונסקירכן באוסטריה. דניאל ואחיו נשלחו לעבודות כפייה, אולם הוריו ואחות אחת נספו במחנה המוות אושוויץ. בתום המלחמה הצטרף דניאל לחברת נוער שיצאה להכשרה חקלאית כהכנה לעלייה לארץ-ישראל.

בשנת 1946, כאשר גובשה הקבוצה, יצאו הצעירים לדרך הארוכה כשמטרתם הסופית היא ארץ-ישראל. לאחר שנת נדודים שלמה ברחבי אירופה עלה על אוניית המעפילים "תאודור הרצל". המסע נמשך שבועות אחדים, ובהתקרב האונייה לחופי הארץ - נתגלתה על-ידי מטוסים בריטיים ואוניות קרב בריטיות עצרו אותה. ב"קרב" שהתפתח בין החיילים החמושים לבין הפליטים עמד דניאל בשורת הלוחמים הראשונה ונלחם עד אשר נפצע בידו, הורד לחוף והועבר למחנה-המעצר בעתלית. עם שחרורו מהמחנה, מיהר להצטרף אל חבריו בקיבוץ חמדיה שבעמק בית שאן. בקיבוץ עבד במרץ רב במקצוע שלמד בגולה, חשמלאות.

בחודש מאי 1948 התגייס דניאל וצורף כלוחם לגדוד 13 של חטיבת "גולני". עם גדודו לחם בקרבות בעמק יזרעאל, נצרת, ציפורי וג'נין. בקרב שנכשל בג'נין הצטיין בשעת הנסיגה כאשר חיפה במקלע שבידו על חבריו הנסוגים. במבצע "חורב", לגירוש הצבא המצרי מתחומי ישראל, הוטל על חטיבת "גולני" ליצור הטעיה באגף המערבי של החזית, לפני הפעלת המאמץ העיקרי באגף המזרחי. בליל 22-23 בדצמבר 1948 כבשו כוחות החטיבה את משלט 86 מצפון לח'אן יונס, איימו על הכביש ומסילת הברזל ויצרו את הרושם שהכוונה היא לנתק את הכוחות המצריים שברצועת עזה. המצרים הגיבו בהתקפת-נגד עזה בסיוע ארטילריה ושריון ובלחץ האויב נאלצו לוחמי "גולני" לסגת. בקרב זה, ביום כ"א בחשוון תש"ט, (23.12.1948), נפגע דניאל מכדור צלף בגרונו ונפל. נקבר זמנית בבית-העלמין שבקיבוץ גבולות. השאיר אחריו אחות ושני אחים. מאוחר יותר הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות של קיבוצו - חמדיה. אחד מאחייניו נפל במלחמת יום-הכיפורים.

קיבוץ חמדיה הוציא לאור חוברת זיכרון לחבריו שנפלו במלחמה ובה עולה דמותו כאדם טוב לב היודע להושיט יד עוזרת לחבר.

יהי זכרו ברוך

בתמונה מצד שמאל זיהיתי את זאב מולציק עומד משמאל ואת דניאל לייבוביץ עומד במרכז. התמונות מספרות שהייתה חברות קרובה בין דניאל וזאב. לא מזהה את הדמות מצד ימין.

 

 מקור




הלנה שטרנליכט, בת 16, המשרתת של אמון גת

 



"
ניקיתי צריפים עד שיום אחד המפקד, אמון גת, שהיה אחראי על המחנה, נכנס לצריף ועשה את הבחירה שלו. הוא כיוון אלי אצבע והורה לי להיות המשרתת שלו בביתו שנמצא במחנה" - הלן, הנערה מהסרט "רשימת שינלדר"

הלן ג'ונאס, נולדה הלנה שטרנליכט, בקרקוב, פולין, בשנת 1925. היא הייתה בת 14 כאשר פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939 שמה קץ פתאומי ואכזרי לילדותה האידילית. רק בין 2-3 אחוזים מיהודי פולין שעברו את הכיבוש הגרמני שרדו. אך סיפורה של הלן ראוי לציון במיוחד בכך שהיא הצליחה להימלט מהמוות מידי נאצי אחד - אמון גת הידוע לשמצה - ושרדה בזכות אחר: אוסקר שינדלר.

בצילום: 

הלן בגיל 10 או 11 (בראש), עם אמה לולה ושתי אחיותיה, בטי / ברוניסלבה (משמאל) וסיידיל / סידוניה, פולין, בערך. 1935. קרדיט: באדיבות ויויאן ג'ונאס

📖🎧קישור לקריאת סיפורה ולשמיעת עדותה של הלן:

https://fortunoff.library.yale.edu/podcast/jonas/


יום ראשון, 22 באוגוסט 2021

הנערות היהודיות באושוויץ ובקבוק המים שהשליכו לילד יהודי צמא

 



ביולי 1944 טרם יצאה לפועל תוכניתו של אייכמן להמית בגז ארבעה  טרנספורטים של יהודים מדי יום , אך הטרנספורטים וההוצאות להורג התבצעו בקצב מואץ. עם עליית הטמפרטורה בקיץ , התלהטו גם הרוחות . " הצפיפות  והחום והתורים , אינסופיים,  את  יודעת לא יכולת לראות את הסוף " נזכרה לינדה. " אנשים היו עייפים. הם צרחו בהונגרית  על הנערות היהודיות שעבדו ב"קנדה",  , ויז ! ויז" ! מים  מים !"

גישה למים דווקא הייתה לנערות "בקנדה" . "אחת מאלה שעבדו איתי לא יכלה לשאת את זה , היא הלכה ומילאה בקבוק מים מהערמה שמיינו , וזרקה אותו מעבר לגדר. ילד יהודי קטן, שהיה צמא מאוד מהנסיעה ברכבת ,  רץ אחריו" .

איש הס.ס  המצודד , גוטפריד וייסה בן העשרים ושלוש , לא נראה כאדם שמסוגל לבצע רצח בדם קר .  עיניו הקרובות  זו לזו ואפו הרציני למראה העניקו לו חזות כנה ושקולה. הוא רץ אחרי הילד היהודי , תלש את הבקבוק מידיו והשליך אותו הרחק. לאחר מכן העיף את הילד באוויר ונעץ בו את כידון הרובה שלו בנופלו , אחז בזרועו ו"רוצץ את הראש של הילד על הקיר באושוויץ ". נשמעה צרחת אישה, ואז השתררה דממה.

" מי עשתה את זה"  הרעים איש הס.ס. בקולו על הנערות . "מי  זרקה מים ליהודים המלוכלכים האלה? "


הוא צעד נמרצות לתוך מתחם המיון " קנדה" כיוון את רובהו אל הנערות היהודיות ופקד על כולן להסתדר בשורה. " מי עשתה את זה? " צרח .

אף אחת לא פצתה פה.


"אם לא תצאי  מהשורה, אני הולך לירות באחת מכל עשר. המוות שלהן יהיה על ראשך!"


אף אחת לא זזה . הוא ירה בנערה הראשונה בשורה.


"מי עשתה את זה" ? הוא הלך עשרה צעדים וירה בעוד נערה יהודיה.


"מי זרקה מים ליהודים המלוכלכים האלה? "

דממה.


עשרה צעדים . ירייה.

שישים נערות יהודיות הוצאו להורג בגלל בקבוק המים .

למחרת היו במחנה המיון בקנדה"  שישים נערות  יהודיות חדשות.

 

מקור :

הת'ר דיון מאקאדם , 999 נשים צעירות : סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ , הוצאת מטר, 2021

 

 


הנערות היהודיות של הטרנספורט השלישי לאושוויץ

 



 הנערות היהודיות הועמסו על קרונות בקר – שעל כל אחד מהם שלט ובו כתוב "שמונה סוסים" .

זו הייתה הפעם האחרונה שהוריהן המיואשים ראו אותן" , נזכר איוון ראוכברגר. " הנערות היהודיות היו מבולבלות  ומבוהלות , ורבות מהן בכו " . כדי להימנע ממהלומת מקל בגבן, היה עליהן לעזור זו לזו לעלות לקרונות הבקר ולזרוק פנימה את מטענן , בלי כל עזרה .

הנערות הצעירות מיררו בבכי היסטרי. הן היו ילדות טובות ,  ילדות שאבותיהן שילמו מיסים לממשלה הסלובקית ושמרו על החוק. ילדות  שהתייצבו בצייתנות ל"עבודה"  (לא ידעו אז  ש"העבודה" היא עבודת פרך באושוויץ ) כי הממשלה  הסלובקית הורתה להן לעשות זאת, אף על פי שרבות מהן לא שהו מחוץ לביתן ולו יום אחד בכל חייהן הקצרים. מה עשו הילדות הנחמדות האלו בקרונות ששימשו להובלת בקר לשחיטה, קרונות שעדיין הסריחו מגללים , שתן ופחד ?

הנערה אדית ואחותה דבקו זו בזו,  אך אדית אינה זוכרת כמעט דבר מהנסיעה ברכבת לאושוויץ . יש גבול מה שהמוח יכול לשאת , ואחרי שספגה חבלות והשפלות כה רבות , נפשה הצעירה פשוט הפסיקה לעבד את הזוועה. המציאות הפכה לחלום בלהות שממנו לא היה ביכולתה להתעורר.

 

הרופא היהודי ד"ר וייסלוביץ צפה בבעתה בטורי הנערות העמוסות מיטלטלים שנדחפו , הוכו ונדחסו את תוך קרונות הבקר . לאחר מכן רץ הביתה ואמר לאשתו שסלובקיה היא " לא מקום לילד" . היה עליהם להוציא משם את בנם בן ה12 , יהודה , לפני שיהיה מאוחר מדי. יהודה הוברח להונגריה והסתתר שםעד סוף המלחמה. הוא ניצל מהשואה . אביו ואמו נספו.

 

מקור :

הת'ר דיון מאקאדם , 999 נשים צעירות : סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ , הוצאת מטר, 2021

 


סיפור ההישרדות של הנערה אניטה פולק בשואה

 



במהלך הכיבוש הגרמני של צ'כוסלובקיה, אניטה פולק, אחיה הקטן מיכל והוריה, סטלה ופריץ, נשלחו כולם לגטו טרזינשטט, לפני שגורשה לפולין הכבושה על ידי הנאצים.

אניטה הייתה רק בת 14 כשהגיעה לאושוויץ. בתהליך המיון, אמה תפסה אותה ואמרה: "אמור להם שאתה בן 18. לך. אתה חזק. אתה יכול להצליח".

אניטה פנתה לאמה ושאלה: "למה שלא תבואי איתי?", וענתה לה: "אני לא יכולה לעזוב את אחיך הקטן. הוא ישכח את שמו ולעולם לא נמצא אותו".

זמן קצר לאחר מכן נרצחו אמה ואחיה הקטן בתא גזים.

במשך שנים, אניטה הרגישה שאמה נטשה אותה לפני שהבינה שהיא מנסה נואשות להציל את אחד משני ילדיה.

לאחר תהליך המיון, נשלחה אניטה למחנה עבודה בהמבורג (גרמניה) לפני שהועברה למחנה הידוע לשמצה של ברגן-בלזן.

 לאחר מכן היא חלתה מאוד, אך כנגד כל הסיכויים, היא שרדה עד שהכוחות הבריטיים שחררו את המחנה ב -15 באפריל 1945. אז נודע לאניטה שאביה עדיין חי, כך שלמרות מצבה הלקוי היא פנתה לכיוון צ'כוסלובקיה.

למרבה הצער, היא מעולם לא ראתה אותו. ימים ספורים בלבד לפני תום המלחמה, אביה נהרג בידי הנאצים.

אניטה הייתה בת 15 והיא הייתה המשפחה האחרונה שנותרה בחיים במשפחתה. בשנת 1948 עלתה לישראל, שם הכירה את בעלה לעתיד, ולאחר מכן היגרה לארצות הברית.

אישה יוצאת דופן זו נפטרה ב -7 באפריל 2016, בווסטפורט, קונטיקט. היא הייתה בת 85.

מקור

 


כיצד ניצלו הנערות היהודיות מהטרנספורט לאושוויץ בעיירה בארדיוב בסלובקיה ?

 



 ב1941 הורו הרשויות הסלובקיות ל300 נערות יהודיות להתייצב ב20 למרס  ולהעביר את הלילה בבית הספר היהודי בעיירה לקראת שילוחן לאושוויץ .

אך ב19 במרץ  1941 פנה הרב לוי לרופאים היהודים: ד"ר גרוסווירת וד"ר משה אטלס, והעלה רעיון נועז . הוא ביקש מהרופאים להזריק לכמה מהנערות היהודיות  מנה כפולה של חיסון נגד טיפוס , כדי שבבוקר יסבלו מחום גבוה.

 הרופאים עשו כבקשתו, ועם בוא הבוקר הכריזו על התפרצות של מגפת טיפוס . הרשויות המקומיות  הטילו הסגר על כל החלק היהודי של בארדיוב, וכל נערה שהתגוררה בתחומי העיירה הוחרגה מיד מחובת ההתייצבות ל"עבודה" . הן לא הורשו אף להיכנס לשטח בית הספר.

בבוקר שבת , אחרי שהעבירו את הלילה בבית הספר , כ200 נערות יהודיות מהאזורים שסביב בארדיוב נלקחו ברכבת נוסעים לאושוויץ , אך לא היתה ביניהן אף אחת מבנות העיירה עצמה .

מקור :

הת'ר דיון מאקאדם , 999 נשים צעירות : סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ , הוצאת מטר, 2021

 


סימה (בת 3) ולובוב בריינינה (בת 9), שתי אחיות יהודיות מיאנוביצ'י שבבלרוס - הושלכו לתעלת טנקים

 



סימה (בת 3) ולובוב בריינינה (בת 9), שתי אחיות יהודיות מיאנוביצ'י שבבלרוס. בקיץ 1941 הגיעו הנאצים ליאנוביצ'י והקימו מיד גטו לנעול את הקהילה היהודית (יותר מ -700 איש). שתי הילדות הקטנות נבהלו, אך הוריהן, לייבה וסופיה, עשו כל מה שיכלו כדי להרגיע אותן. כמה שבועות לאחר מכן, ב -10 בספטמבר 1941, הועמסו כל היהודים על משאיות והועברו כמה קילומטרים משם, לתעלה נגד טנקים. שם, באמצע שום מקום, אימהות, אבות, זוגות, משפחות, עמדו בשורה והוצאו להורג על ידי הנאצים. על פי עדויות רבות, תינוקות וילדים צעירים לא נורו, הם נזרקו לתעלה ונקברו חיים
.

אנחנו לעולם לא נשכח !

מקור

 


יום שני, 16 באוגוסט 2021

סיפורה העצוב של הדסה למפל ז"ל , ילדת טהרן שנלחמה בגבורה במלחמת העצמאות

 



הספר הדס בקצה הלילה, שנכתב בצורה מרתקת ע"י גלי מיר־תיבון הוא ספר עצוב המבוסס על סיפור חיים אמיתי . הוא מביא את סיפורה של הדסה למפל שנפלה במלחמת העצמאות במבצע בן נון ב' שנועד לכבוש את משטרת לטרון מידי הלגיון הערבי ונכשל. הדסה שהתנדבה להיות האלחוטאית של מפקד הכוח נותרה אחרונה בזחלם לאחר שחבריה לכוח נפלו כולם, חלקם הצליחו להימלט על נפשם לשדות הלוהטים וזעקותיה לעזרה נמשכו שעות.

נערה בת 19. ילדת שואה. ללא בית. ללא כתובת. נערה עם געגועים ועצב, שצפתה לפגוש יום אחד את בני משפחתה.
קולה של הדסה היה הקול האחרון מחצר משטרת לטרון. אחרי כן נאלם גם הוא. נזרקו רימונים לתוך המשוריין של יאקי וכל אנשי הזחל"מ נהרגו. ואז תם הקרב.

למפל נולדה בעיר נובי סונץ' (צאנז) שבפולין ב-12 בפברואר 1929. ללמפל הייתה אחות אחת גדולה בשם סטלה. משפחתה הייתה אמידה ורב תרבותית, ולמפל הצטיינה בלימודיה. המשפחה הייתה מנותקת מהמסורת היהודית.

קצת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה באוגוסט 1939, החלה המשפחה במסע נדודים כדי להתרחק מן הגרמנים. ראשית הם עברו למחוז המזרחי באזור טרנופול בפולין. כעבור כמה שבועות ברחו ללבוב, שעברה להיות תחת שלטון ברית המועצות (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב), ומשם נדדו להרי הקרפטים. כעבור חצי שנה פתח הNKWD במאסר ובהגליות המוניות של אזרחים פולנים לעומקה של סיביר. משפחת למפל נשלחה מזרחה, מובלים בקרונות רכבת לבהמות, אל מחוז טומסק. כעבור חודש וחצי נשלחו מטומסק אל אורל, לעבודות שירות ביערות. שם חייתה המשפחה בתנאים פיזיים קשים. שתי הבנות עמדו יום יום בתורים הארוכים לחלוקת האוכל, ההקצבה הייתה כארבע מאות גרם לחם נקודות לאדם ליום. הכפור והרעב פגעו בהורים, שנחלשו גופנית, והמשפחה החליטה לשלוח את בתם לבית יתומים במהלך היום, כדי ששם תקבל תנאי מחיה טובים יותר. שערה נגזז, ועד שעזבה את המקום לא הותר לה לגדלו.

באוגוסט 1942 שלח אביה את למפל אל קבוצת יתומים יהודים שנשלחו אל טהראן, כדי להגיע אל ארץ ישראל. בטהראן היא שהתה בבית יתומים, עד שהושגו רישיונות עליה מהבריטים. בגיל 14 הגיעה בעליית ילדי טהראן אל ארץ ישראל.

תחילה עברה למפל במחנה עתלית, ומשם נשלחה למחנה המעבר עיינות. היא נקלטה בקיבוץ גבעת ברנר, ומאותו יום גידלה את שערה לצמות שחורות ועבות. היא החלה ללמוד בכיתה ז' למרות גילה, כיוון שהיה עליה להשלים פערים לימודיים. על יומה הראשון בקיבוץ כתבה ביומנה: "היום קיבלתי שמיכה. הלילה, אחרי ארבע שנים, אוכל להתכסות בשמיכה משלי." שמה שונה מהלנה להדסה, כיוון שהיא הגיעה לשם סמוך לחג הפורים. היא לא אהבה את השינוי, וכתבה ליומנה: "מה אתה אומר על חילוף זה של שמי?... רק הדסה, אבל בעיניי זה בכלל לא מוצא חן. אני רוצה להוסיף להיות הלנקה."

במשך שנותיה בארץ שמרה למפל על קשר מכתבים עם בני משפחתה (ששרדו אך בקושי והשתקעו לזמן מה בגרמניה), בהם תיארה את התלהבותה מהמולדת החדשה. בין היתר כתבה: "כשתגיעו ארצה תמצאו כאן מולדת חופשית באמת. אני סבורה שלא אבייש אתכם, ואולי אף תתגאו בהלנקה שלכם יום אחד. אני כבר צופה את הדמעה שתתנוצץ בעיניכם, אך אל תבכו! הראש למעלה, עוד יהיה טוב!".

בקיבוץ סיימה למפל את חוק לימודיה והצטרפה לתנועת "המחנות העולים".

שירותה בפלמ"ח

לאחר סיום לימודיה בקיבוץ התגייסה למפל לפלמ"ח בנובמבר 1946 והצטרפה להכשרת מעוז א' (הכשרת יגור-מעוז), במסגרת פלוגה יוד, בקיבוץ יגור. בינואר 1948 צורפה ליחידת מלווי שיירות לירושלים, "הפוּרְמָנִים" . היא סיימה קורס באלחוטנות ושימשה כקשרית בתוך המשוריינים שפרצו דרכם בשער הגיא (באב אל וואד). בחודש מאי 1948 סופחה למפל לחטיבה שבע שהוקמה במטרה להתגבר על המצור לירושלים ולכבוש את לטרון; היא הוצבה בגדוד 73 של חיים לסקוב. לסקוב לא הסכים שהיא, כאשה, תצא לקרב, אך היא שיבצה את עצמה ללא ידיעתו כקשרית בזחל"ם של מפקד פלוגת החרמ"ש יעקב (יקי) ואג (מפקד צוות הקרב לכיבוש משטרת לטרון).

 הדסה למפל שנייה משמאל עם חברים לנשק בירושלים 1948



 הקרב על משטרת לטרון

בלילה שבין ה-30 ל-31 במאי 1948 יצא הגדוד המשוריין 73 בו שירתה למפל למבצע בן נון ב', כשמטרתו לתקוף את הגזרה המערבית של לטרון. חמישה זחל"מים פנו לכבוש את מצודת המשטרה שהייתה אז בידי הירדנים, ועל החבלנים שצורפו לזחל"מים הוטל לפרוץ פתח לתוך המצודה, כדי לאפשר כניסה לחיל הרגלים.

הקרב החל סמוך לחצות, ואמור היה להסתיים לפני עלות השחר. הזחל"מים הצליחו לפרוץ, אך אש להביור שירו כדי לשתק את חיילי האויב, האירה את החצר ואפשרה לאחרונים לפגוע באופן מדויק בכוח הפורץ. חיל הרגלים שאמור היה לפרוץ בעקבות הזחל"מים התעכב, וכשהגיע היו כבר כל המשוריינים הרוסים, ורוב לוחמיהם פצועים או הרוגים.

במהלך הקרב דיווחה למפל בקור רוח על המתרחש, והיא זו שקיבלה את פקודת הנסיגה במכשיר הקשר. היא העבירה אותה למפקד בשטח, אך עקב מצב המשוריינים והלוחמים, הנסיגה כמעט ולא הייתה אפשרית. המפקד עוד הספיק להורות למי שיכול להציל את נפשו, אך נהרג בעצמו לפני שהספיק לעשות כן. תחת מטר אש צולבת המשיכה למפל לדווח במדויק על האירועים, קראה לתגבורת ועודדה את החיילים הפצועים. כשהמשוריין בו הייתה החל לבעור, היא קפצה החוצה, והמשיכה לשדר. השדר האחרון שלה, על פי עדותו של עמירם ישפן, היה: “אלה כנראה הרגעים האחרונים שלנו. לא נשאר פה כמעט אף אחד. מסור דרישת שלום לחבר'ה”.

היא המשיכה לירות במוסקט שלה, תוך כדי שהיא מטיחה בירדנים קריאות זעם בערבית וקוראת להם להיכנע. היא נהרגה מאש שנורתה עליה זמן קצר לאחר מכן. מעשה גבורתה לזכה להערכה רבה מצד הירדנים. בתום מלחמת העצמאות הדסה למפל הייתה מועמדת לקבל את 'אות הגבורה', אך בסופו של דבר לא עוטרה.

 

מקור 1

מקור 2  

 

 

 


דברי ימי חיי – הייתי ילדת טהרן

 




מאת
מינה מילנר-נבו (ריינגבירץ)

דברי ימי חיי - סיפור חייה המרתק של מינה מילנר-נבו

 

זהו סיפורה של מינה מילנר-נבו, ילידת פולין שאיבדה את משפחתה במלחמת העולם השנייה ובגיל 10 נותרה לבדה בעולם. בדרך-לא-דרך הגיעה ארצה עם "ילדי טהרן", גדלה במושב נהלל, הייתה לאחות, נישאה והקימה משפחה לתפארת.

"נולדתי ביום 15 באוקטובר בשנת 1932, בעיר ּפֹולְטֹוסְק, הסמוכה לוורשה שבפולין, לאמי שרה בלה לבית קָמִינְקֹובְסְקִי ולאבי ישראל רָיינְגְבִירץ. הוריו של אבי וכמה מאחיו היגרו לאמריקה עוד לפני פרוץ המלחמה. גם לאימא היו בני משפחה שהיגרו לאמריקה ולארגנטינה. משפחתו של אבי לא ראתה בעין יפה את השידוך בין בנם הרב המשכיל לאשתו, שהייתה יפהפיה גדולה, אך לא באה ממשפחה משכילה ומיוחסת דיה. אבא היה רב הקהילה היהודית בעיירה, ואימא טיפלה בבית ובבנות. חיה, אחותי הצעירה, נולדה כשנתיים אחריי. בעודי תינוקת, עברו הוריי להתגורר בעיירה אחרת בפולין בשם נֶשֶלְסְק, שבה גרו אחיה של אימא.

אימא נפטרה משחפת זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונותרנו, חיה ואני, עם אבא ועם הדוד שחי עמנו בבית. אבא היה אדם משכיל שדיבר כמה שפות, וכבר אז היה מדבר איתי עברית. בבית דיברו יידיש, וכשהוריי לא רצו שאבין, דיברו ביניהם בפולנית. אבא היה אדם מיוחד, חם וישר. הוא לימד תלמידים בביתנו, עזר לחלשים, הזמין אלינו הביתה את בני הקהילה היהודית הקטנה ודאג לקהילה. אבא ראה בי את המשענת שלו. אמנם הייתי צעירה, אבל לאחר פטירת אמי הייתי האדם הקרוב לו ביותר. הוא היה ציוני נלהב שחשב על עלייה לארץ ישראל, אך המלחמה קטעה הכול.

מיומי הראשון הייתה האנטישמיות חלק בלתי נפרד מחיי. הקריאה: "זִ'ידֹובְקָה! זִ'ידֹובְקָה!" – כינוי הגנאי ליהודים, ליוותה אותי בכל מקום. מתחם המגורים שלנו היה בצורת מרובע, הייתה לו חצר משותפת, וסביבה חיו רבים מבני הקהילה היהודית. למתחם היה שער שאותו סגרו בלילה, והפולנים שמרו עליו. כשעליתי עם אחותי בערב הביתה, הייתי צריכה לעבור דרך אותה חצר, ותמיד היה המעבר כרוך בפחד נורא שמא הילדים הפולנים יתנפלו עלינו במכות, מה שקרה לא אחת. מגיל צעיר מאוד התביישתי בשונות שלי כיהודיה. לא ידעתי את ההיסטוריה של העם היהודי, אבל כילדה ידעתי שלא טוב לי כי אני יהודיה. בעיניי היה זה אז מקור כל הצרות שלי. שמעתי ללא הרף את המשפט: "היא ילדה מאוד יפה ונחמדה, אבל חבל שהיא יהודייה". הייתי צעירה מאוד, אך הבנתי כבר אז שזה יהיה גורלי."

לקריאת הספר במלואו, עיינו בקובץ המצורף בסוף הדף

 

לתיעוד באתר הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת


יום ראשון, 15 באוגוסט 2021

ילדי טהרן לאחר הגעתם לבית הספר החקלאי בעיינות

 



ילדי טהרן לאחר הגעתם לבית הספר החקלאי בעיינות. התמונה צולמה בעיצומו של שיעור עברית, שהתרחש על רקע הגבעות המוריקות בשנת 1943. על הלוח כתוב המשפט הנחוש: "אנו באנו ארצה
!"

בבית הספר החקלאי ב"עיינות" נקלטו חלק מ"ילדי טהרן", שהגיעו לארץ ב- 1942

  • 'ילדי טהרן'- הינו כינוי לקבוצה של יהודים ילידי פולין, שברחו עם התקדמות הצבא הנאצי מזרחה ושהו במחנה ליד טהרן במסגרת המסלול הארוך שעברו מבריחתם מהנאצים ועד הגעתם לארץ ישראל.

 מקור  לצילום


ראו גם : 

ילדי טהרן בבית הספר החקלאי עיינות, אוסף קרן היסוד (NKH\483425)​





סיפור ההישרדות של הנערה חוה אלטר, בת 14 באושוויץ

 




סיפורה של חוה אלטר/ מאת רפי קאופמן

 

חוה אלטר:  "…נולדתי ב-1928 במהריש-אוסטראו (אוסטרבה (1)) כבת יחידה (שזה ממש 'אסון'…) של היינריך וויקטוריה קרמר שעבדו שניהם במחלבה שהיתה העסק המשפחתי של סבתי ואבי דודי.  בנוסף לכך היתה להם חנות, מעין מרכול שבו ניתן היה להשיג הן מצרכי מזון, הן כלי בית ופריטי לבוש. אוסטרבה היתה אז עיר של מכרות פחם ומשפחתי עסקה גם בתיווך בין מפיקי הפחם ובין מוסדות ועסקים שצרכו פחם.

הורי ישבו בחנות מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. אבא היה יוצא בשתיים אחר חצות לרכבת כדי להביא את החלב שאותו היו מפסטרים במחלבה ואחר כך גם מכינים ממנו חמאה, יוגורט ומוצרים נוספים. להורי היו עגלה וסוסים שבאמצעותם היו מפיצים את החלב ומוצריו בעיר. באותה תקופה כבר היתה למשפחתנו מכונית נוסעים קטנה, מאוחר יותר נתווספה גם משאית קטנה להובלת הסחורה.

המשפחה גידלה גם כ-30 חזירים שניזונו משאריות החלב ומוצריו. דיר החזירים (שנועדו למכירה) היה קיים עד שבעיר פרצה מחלת הפה והטלפיים שבעקבותיה קברנו את כל החזירים. זה היה ב-1934 ואני זוכרת שהצוענים הוציאו את החזירים הקבורים ואכלו אותם ואף על פי כן לא נגרם להם שום נזק.

ב-1934 החליטו בני משפחתי שגרו עד אז מעל למחלבה לבנות בית למגורי המשפחה. באוסטרבה היתה באותה עת קהילה יהודית גדולה למדי, שמנתה כ-8000-10000 נפש (מתוך כ-250000 תושבים שהתגוררו אז בעיר).  היו בעיר כמה בתי כנסת, בית-ספר יסודי יהודי (2) , סניף של ארגון "בני ברית" וחוגים ציוניים נלהבים.

אני התחלתי ללמוד בבית-ספר צ'כי כיוון שבית-הספר היהודי היה מרוחק מאד מביתנו. הלכתי לבית-הספר עם שני בני דודי שאחד מהם היה בן גילי.  לבית הכנסת היינו הולכים רק בחגים. זה היה בית כנסת שכונתי אבל גם כדי להגיע אליו היינו צריכים ללכת כברת דרך לא מבוטלת. בבית-הספר שלי היו שיעורי דת. פעם בשבוע היו התלמידים היהודיים לומדים יהדות עם מורה שהיה מגיע במיוחד העירה כדי לתת את השיעור. אני זוכרת שפעם בחצי שנה, בעת מתן התעודות, היה המורה מגיע לחנות שלנו ומהלל את חכמתי באזני הורי. בדרך כלל היה מקבל בהזדמנויות אלו חתיכת חמאה וגם שש ביצים.

הספקתי ללמוד 5 כיתות בבית-הספר היסודי וכתה אחת בגמנסיה. כשהגיעו הגרמנים (3), הוציאו אותנו מבתי-הספר הכלליים ואז ארגנה לנו הקהילה היהודית מעין תכנית לימודים חלופית בבית-הספר היהודי, שכאמור היה מרוחק מאד מביתנו. במסגרת זו, לימדו אנשי הקהילה שהיו בעלי ידע במקצועות השונים.

עם כניסתם של הגרמנים עבר ניהול עסקי המשפחה לידיה של הילדה בלס, גרמניה רווקה, שעבדה אצלנו קודם כמזכירה.  דודי, שהשמועות גם ייחסו לו קשרים אינטימיים עם אשה זו, קיווה כי היא תשמור על האינטרסים של המשפחה, אבל לא כך קרה. כשחזרתי אחרי המלחמה לאוסטרבה,  כשריד אחרון של משפחתי,  גיליתי שמכל עסקינו לא נותר דבר  –   הכל  נלקח על ידי
הגרמנים. אפילו השרשרת שבה נהגו לקשור את הסוסים באורווה נעלמה.


הפרק הקשה בסיפורי, החל למעשה כבר ב-1939, באוסטרבה, כשאייכמן ושותפיו החליטו להקים מחנה ריכוז בפולין. דודי היה באותה עת ראש הקהילה באוסטרבה. הוא קיבל אז הוראה לארגן רכבת ובה 1500 גברים בני 18 ומעלה וציוד כדי להקים מחנה ריכוז בניסקו (4) . בין הנשלחים לניסקו היו גם אבי ומי שלימים יהיה בעלי.  על פרשה זו לא דיברו במשך שנים רבות.  ממחקרים שנערכו אחרי המלחמה התברר שבחלוף זמן לא רב, שינו הגרמנים את תכנוניהם והחליטו כי לא זה מה שהם רוצים. רוב הגברים היהודים שהיו בניסקו הצליחו לברוח לרוסיה.  כעבור זמן לא רב הצליחו הרוסים לאתרם ולהעלותם על רכבת לסיביר,שם חיו בתנאים קשים מנשוא. אדוארד בנש, שהיה ראש הממשלה הצ'כית הגולה, הגיע עם הרוסים להסכם שהגולים הצ'כים שגורשו לסיביר יועברו לקווקז, יקבלו הכשרה צבאית וילחמו במעין גיס צ'כי שיפעל לצד הצבא האדום. רוב המצטרפים לגיס זה היו יהודים מאוסטרבה. עם הקמת הרפובליקה הצ'כית אחרי המלחמה, חשו הצ'כים אי נוחות רבה נוכח הגילוי  שחלק כה גדול מן הלוחמים בגיס הצ'כי שפעל לצד הרוסים היו יהודים. בעלי שהיה אף הוא בין המתגייסים ליחידות הצ'כיות הגיע לדרגת אובר לויטננט (סגן). אף שהיה בן אוסטרבה, לא הכרתי אותו לפני המלחמה. חלק קטן מן היוצאים לניסקו שחזרו לאוסטרבה נספו. ביניהם היה גם דודי מצד אמי, איש נחמד, כדורגלן טוב.

משפחתנו נשארה באוסטרבה גם אחרי כניסת הגרמנים, במארס 1939. אמי היתה חולנית כל השנים ועתה אף הורע מצבה. עם זאת, הקפידה לשלוח כל שבוע חבילות קטנות לאבא, בניסקו. כל אימת ששלחה חבילה כזאת, היתה מתפללת וצמה במשך כל היום בתקווה שתפילותיה יסייעו לחבילה להגיע אליו.  אבא, מצידו, היה כותב לנו שאינו זקוק לאוכל, שכן הוא ורופא משפחתנו היו מסתובבים בין הכפרים שבסביבת ניסקו ותמורת תרופות שהביאו עימם (יחד עם הציוד להקמת המחנה) היו מקבלים מזון מן האכרים. אמא, כמובן, לא האמינה לו. אבא חזר מניסקו לאוסטרבה באפריל 1940. בספטמבר 1942 החליטו הגרמנים שכל יהודי אוסטרבה וסביבתה יוסעו לתרזיינשטאט בארבעה טרנספורטים. דודי, שהיה בינתיים לראש הקהילה באוסטרבה נצטווה על ידי הגסטפו לבוא לפראג כדי לארגן שם את ה"טרויהנדשטלה" (5) (Treuhandstelle). באותם ימים כבר יצאו טרנספורטים מפראג לתרזיינשטאט. הודיעו ליהודים שעליהם להתייצב בתחנת הרכבת תוך 24 שעות עם מטען של עד 25 ק"ג. בתחנה היה עליהם למסור את מפתחות דירתם ולעלות על הרכבות. כל רכושם של המשולחים נותר בדירות. על דודי הוטל להוציאו מן הבתים ולמיין אותו לסוגיו בבתי הכנסת שהפכו למחסנים. בחורים צעירים שכונו "גלדיאטורים" העבירו את הרכוש למחסנים. הדירות עברו חיטוי וצביעה והפכו מקום מגורים לגרמנים שהגיעו מן הרייך ובחרו להם ריהוט וציוד מן הרכוש שנאגר במחסני ה"טרויהאנדשטלה".

דודי קיבל  אישור להעביר עשר משפחות יהודיות מאוסטרבה לפראג. הוא בחר, כמובן, בקרובי משפחה ובידידים. כולם עבדו בפראג בטיפול ברכוש היהודי שהופקע. עלי הוטל לטפל בחלונות ובדלתות בזמן החיטוי. קבלתי תשלום מסויים על עבודתי והותר לי להסתובב בחוץ גם אחרי השעה שמונה בערב ולנסוע בקרון האחורי של החשמלית.

נשארנו בפראג עד יוני 1943 ואז נשלחנו כולנו, כולל הדוד סאלו, ראש הקהילה באוסטרבהלתרזיינשטאטכשהגענו לתרזיינשטאט חילקו אותנו בין כל מיני ביתנים שהיו קסרקטיני צבא החל מתקופתה של הקיסרית מאריה תרזייה. הפרידו בין הנשים והגברים. כל אחד מאתנו קיבל דרגש עץ פשוט. אני הייתי יחד עם אמי. נשלחתי לעבודה בחקלאות – גידול ירקות בחלקות שהיו שייכות לגרמנים ששרתו במחנה. כל אחד מאתנו השתדל לגנוב מה שיכול היה להסתיר על גופו. בכניסה למחנה היינו צריכים לעבור על פני הז'נדרמים הצ'כיים שהיו מוצבים שם. העובדה שיכולתי להביא כל פעם מעט מזון עזרה מאד.


דודי נכנס ליודנראט במחנה ובתפקידו זה הצליח להסדיר לאבא מקום עבודה במאפיה. מידי יום היה אבא מקבל חצי ככר לחם. הדוד הצליח גם לסדר לאבא ולאמא חדר נפרד וגם חדר לדוד ולדודה אחרים. הלחם שקיבל אבא והירקות שהצלחתי לגנוב, אפשרו לאמא לבצע כל מיני עסקות חליפין כך שרעבים לגמרי לא נותרנו אף פעם. אמא היתה מבשלת בתנור קטן שהיה לה בחדר.

כך נמשכו הדברים עד אוקטובר 1944. אז יצאו 12 משלוחים לאושוויץ – תחילה של גברים שאמרו להם כי יצאו לעבודה. אחר כך, נשלחו משפחות שלמות, בהן גם משפחתי כולל הדוד שכיהן ביודנראט. רק אני, שעבדתי בחקלאות, נצלתי בזכות מעסיקי, גרמני שלא היה רע כמו אחרים והכין רשימות של עובדים יהודיים שאותם ביקש להשאיר תחת חסותו. אמי נכנסה לטרנספורט האחרון. ליוויתי אותה לרכבת. למרות היותי כלולה ברשימת ה"נחוצים לעבודה" שהיו אמורים להשאר בתרזיינשטאט, הכניסו אותי החיילים לקרון. נסענו 24 שעות רצופות בתנאים שקשה לתארם – ללא מים ואוכל וללא שרותים. הגענו לאושוויץ שעליה לא ידענו דבר. כשעצרה הרכבת פתחו את הדלתות וצעקו "רָאוּס". על הרציף עמד מנגלה וכיוון את תנועת האנשים. אז עוד לא ידענו מה פשר החלוקה שביצע ורק אחר כך הבנו שרוב האנשים נשלחו במישרין לתאי הגאזים. קבוצה של כ-200 בנות ואני בתוכן הופנתה לעבודה.

קודם כל לקחו מאתנו את בגדינו ונעלינו. לאחר מכן, גלחו אותנו בכל מקום בגופנו שבו צימח שיער, הלבישונו בסמרטוטים ובנעלי עץ והכניסו אותנו לביתנים עם דרגשי עץ – עשר נשים על כל דרגש, ללא שמיכות ומזרונים. שכבנו שם כמה ימים, בלי אוכל ובלי מים  ואחר שוב העלו אותנו – גלוחות כמו שהיינו, על קרונות של בהמות ושלחו אותנו לגרמניה. הגענו לעיירה בשם אֶדֶרָן, המרוחקת כ-60 ק"מ מדרזדן.  בעצם היתה אֶדֶרָן המקום שבו נצלנו. הוכנסנו לבניין רגיל שבו היה אפילו חימום. היה זה בית חרושת לאריגים שהפך לבית חרושת לתחמושת. היה צריך לפרק את כל נולי האריגה ולהציב במקומם מכונות ליצור התחמושת. רוב הבנות הועסקו במשימה זאת. אני צורפתי לקבוצה של כ-25 בנות שהוגדרה כ"אָאוּסֶן קוֹמָנְדוֹ" (Aussen Kommando). תפקידנו היה לעמוד בכביש, בטמפרטורה של 25 מעלות מתחת לאפס ולחפור תעלות לחוטי חשמל ולצינורות גאז. בפועל, אי אפשר היה לבצע את המשימה כי האדמה היתה קפואה. גם פטיש חשמלי שנתנו לנו לא הצליח לבקוע תעלות בקרקע. לא היה לנו לבוש מתאים וגם מזון ניתן לנו בצמצום – מרק דלעת וארבע פרוסות לחם ליום. היה לנו קשר עין עם חיילים, שבויי מלחמה מאנגליה, מצרפת  ומרוסיה שהועסקו אף הם בעבודה. האנגלים והצרפתים שקיבלו חבילות מן הצלב האדום ריחמו עלינו ופה ושם אף נתנו לנו חתיכת שוקולד או פריט מזון אחר. הם היו בסדר.

אני זוכרת שבת אחת מקבוצתנו נפטרה והוטל עלינו לקברה בבית קברות שהיה מרוחק למדי. בדרך עברנו עם העגלה ועליה הגופה ליד מחנה של שבויים צרפתיים. כשראו אותנו הם עמדו בחוץ והצדיעו לנו כאיש אחד. היה זה מחזה מרגש עד מאד.

באפריל 1945 היתה החזית קרובה מאד אלינו. הגרמנים שוב העלו אותנו על קרונות פתוחים של בהמות וצרפו אותנו לרכבת של הצבא שאף הוא כבר לא ידע היכן עליו להלחם. טלטלו אותנו באופן כזה במשך 10 ימים עד שהגענו לעיר בסביבות תרזיינשטאט. שם החליטו החיילים הגרמנים לברוח. הם אמרו לנו ללכת לאן שישאו אותנו רגלינו ואנו, כיוון שלא ידענו לאן ללכת, חזרנו לתרזיינשטאט. היו שם גרמנים וגם יהודים שנשאו נישואי תערובת. רוב היהודים כבר לא היו במחנה.

 

מקור


החוויות של אלפרד צוקרמן , ילד יהודי בגרמניה בליל הבדולח

 




יעקב צור/ עומר גדיש

סבי, יעקב צור, נולד ב-21 באפריל בשנת 1924 בעיר רוסטוק שבגרמניה השוכנת על נהר הוורנו הנשפך לא רחוק ממנה לים הבלטי. בהולדתו, נקרא סבא בשם אלפרד צוקרמן והוא הראשון מבין ארבעה אחים. רוסטוק הייתה עיר נמל, שוקקת מסחר ואביו, יחיאל היה בעליה של חנות משגשגת של בדים ומנעולים.

משפחת צוקרמן, הייתה ייחודית ביהדות גרמניה של התקופה, שכן הקפידה על שמירת המצוות על פי ההלכה האורתודוקסית. החוק בגרמניה באותה עת, אסר על שחיטה כשרה בשטח המדינה. על מנת להקפיד על דיני הכשרות, נאלץ אביו של סבי, לשחוט בעצמו על מנת לאפשר הכנת מרק עוף לשבת.

סבא מתאר את ילדותו כמאושרת ובטוחה. על אף היות המשפחה אורתודוקסית, למדו ילדיה בבית ספר כללי בעיר מכיוון ולא היה בנמצא בית ספר יהודי. המציאות השתנתה באחת עם עליית היטלר לשלטון. המורה למתמטיקה הכריז כי מעתה לא יילמד עוד "היהודי" מתמטיקה על מנת שלא יסדר את הגרמנים ומורה נוספת הורתה לו לשבת לבד בפינה. אבי המשפחה, החליט כי על הילדים להמשיך וללמוד למרות ההתנכלויות. היום בו חזר הביתה פישל, אחיו של סבי והוא כולו כחול היה הקש ששבר את גב הגמל. הסתבר שילדים גרמנים הטביעו אותו במהלך שיעור שחיה ואביו של סבא החליט להוציא את שלושת בניו מבית הספר ולשלוח אותם ללמוד בישיבה בפרנקפורט.

בישיבה בפרנקפורט שהה סבי בעת ליל הבדולח. לאחר ליל האימה, נודע לו כי אביו נעצר והוא חזר לרוסטוק על מנת לפעול לשחרורו. לשם כך, נאלץ סבי בן ה-14 לגשת למשרדי הגסטאפו שם נדרש להשיג לאביו ויזה אל מחוץ לגרמניה כתנאי לשחרורו. הויזה המיוחלת התקבלה בקונסוליה הבריטית ואביו שוחרר. אולם היה די בכך והיה ברור לסבי כי עליו ועל אחיו לצאת אף הם מגרמניה. בחודש אפריל 1939 יצאו סבי ושני אחיו לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בבית, נשארו אמו של סבי, פנינה הי"ד ואחותו הקטנה, רות הי"ד שנספו בשואה.

מנמל חיפה, נלקחו בני הקבוצה למקווה ישראל, שם שהו כשנה. לאחר סיום התקופה, החליט סבי כי דרך החיים המתאימה לו תהיה בקיבוץ דתי. הוא הצטרף לגרעין המייסד של קיבוץ עין הנצי"ב בעמק בית שאן. שם פגש את סבתי אסתר רוזנבלום, ילידת אנטוורפן שבבלגיה. השניים נישאו וקבעו את ביתם בקיבוץ ובו נולדו שלושת ילדיהם, דוד, ידידה וחיה, אמי.

סבא התפתח כאיש חינוך ונשלח ללימודי חינוך בירושלים. כשחזר, שימש כמדריך חברות הנוער שהגיעו לקיבוץ ובהמשך כמחנך ומנהל בית הספר האזורי בשדה אליהו. תחום ההתמחות של סבי בלימודי התואר הראשון ובהוראה היה היסטוריה. עם השנים, סבי המשיך והעמיק את לימודיו האקדמיים בתואר שני ודוקטורט בהיסטוריה ועיקר עיסוקו ביהדות גרמניה. המחקר שפירסם על יהדות גרמניה האורתודוקסית נחשב לשם דבר בתחומו.

אני שגדלתי, בקבוצת יבנה, קיבוץ דתי הסמוך לאשדוד, ציפיתי תמיד להגיע לביקור בבית סבי וסבתי שבעין הנצי"ב. ביתם היה תמיד יעד מעניין ומפנק עבורנו, הנכדים. סבא, שהיה איש שיחה וסיפור, הרבה להכניס בנו ידע מתחומים ונושאים שונים. התעניין איך הולך בלימודים, מה מעניין אותנו ומה אנחנו שואפים לעשות כשנגדל. סבתא הייתה טורחת סביבנו ודואגת שנאכל ונשתה וכשסיימנו מביאה לנו משחקים ובודקת שאלו מתאימים לגילנו ומעניינים ומהנים עבורנו.

הקשר עם גרמניה והתחושות הקשות על הדרך בה הפכה הארץ התרבותית ביותר למלכודת מוות לאמו, אחותו ושאר יהודי הארץ ואירופה כולה העסיקו את סבי כל חייו. בכל ליל הסדר, בשעה שפותחים את הדלת לאליהו הנביא, הזכיר סבי בהתרגשות אדירה, שלא פחתה משנה לשנה, כי לפני קום המדינה, יהודים היו פותחים את הדלת ומביטים בחשש החוצה על מנת לוודא כי לא הושלכה מחוץ לביתם גופת ילד נוצרי שתבסס את עלילת הדם הבאה. סבי הדגיש כי הוא מזכיר זאת בכדי שנעריך את המובן מאליו עבורנו, הביטחון והיכולת לקיים אורח חיים יהודי בחופשיות. סבי הרבה לנסוע לגרמניה, לצורך מחקר. גורמים רבים בגרמניה ובהם עיריית רוסטוק, עיר הולדתו, הזמינו אותו לכנסים והרצאות וסייעו למחקרו במידע ובמימון. סבי אף קיבל תואר דוקטור לשם כבוד של העיר.

סבי הלך לעולמו ב-29 לאוקטובר בשנת 2013 והוא בן 89. המורשת של סבי, עיצבה במידה ניכרת את תפיסת עולמי וגרמה לי לחפש חיים של שליחות ושל השפעה על המדיניות הציבורית ועל כך ארחיב בכתבה הבאה.

 

מקור

 


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....