דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך ספטמבר, 2017

הישרדותו של הפעוט יוסי לאור בשואה

"מצאו אותי תחת גווייה. עובד הכפייה בגטו ורשה, שתפקידו לפנות את המתים, הרים את אמי וזרק אותה לעגלת העץ. תחתיה שכבתי, תינוק בן יומו, לבנבן ותכול עיניים. הועברתי למנזר בעיר הקרובה זקופנה. תינוק לא נימול, ללא שם. בשנת 1943 הטבילו אותי לנצרות באולם תפילה עירום ובקצהו צלב גדול. 
שלוש שנים במנזר עד שהגיעה לנה ואספה אותי. בבית הילדים בזקופנה הצטרפתי לחבורת ילדים. מאה ילדים. כולם ילדיה של לנה קיכלר. יש כאן חדר אוכל, יש חימום וגם שמיכות. אני הכי קטן. כולם קוראים לי ויטול פריד. סתם שם שקיבלתי. גונבים את הגבול לפאריס, מחביאים אותי בתרמיל של אדית, אחת הנערות, אני מרטיב בתרמיל, לא יכול להתאפק. שוטר בתחנת הרכבת מזהיר את אדית, "שימי לב, בקבוק המים שלך נשפך בתוך התרמיל...". מגיעים לבל־וי שליד פאריס. בית אחוזה יפה. גרים בו שלוש שנים עד שמקבלים אשרה לעלות לארץ. כשהגענו לארץ הייתי כבר בן 6. משפחת לאור מאמצת אותי. כאן בשילר קוראים לי יוסי. יוסי לאור."
מקור המידע

גבורתו של חיימק'ה הקטן

מאת : יובל רובין לאחר שכל משפחתו נרצחה מצא הילד חיים גרוזביין מחסה במרתף של סבא וסבתא שלי, וזוהי רק ההתחלה לסיפור הישרדות מדהים ומצמרר.  בין כל הסיפורים שסופרו היה גם הסיפור של חיימק'ה גרוזביין. אבא שלי התייסר כשהוא סיפר לראשונה על הילד הקטן שננטש ביער, כשקבוצת היהודים המבוהלים נמלטת ממארב הגרמנים ומתקדמת לכיוון הגבול הרוסי. מתוך שטף הדברים הבנתי שהיה ילד, והוא ננטש ביער, וכנגד כל הסיכויים הוא הצליח לשרוד, והנה הוא היום, ניצב לידי בטקסי הזכרון לקהילת דולהינוב. סיפור נורא ומלא בכאב אך באופן משונה יש בו גם אופטימיות והוכחה לעוצמה הטמונה בנפש האדם.
תקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה בדולהינוב קהילה יהודית תוססת ופורחת. סבא התפרנס משיטוט בין העיירות שבסביבה וממסחר בחפצים שונים והצליח לקיים את משפחתו ברמת חיים טובה יחסית. משפחת גרוזביין התגוררה בשכנות לסבא ולסבתא שלי. הילד, חיים גרוזביין נולד ב-1937 למשפחה דתית של ארבע נפשות. אביו היה בעליו של אטליז וכן חכר שדות ועסק בגידולים חקלאיים שונים, כפי שהיה מקובל.
ביוני 1941 הפרה גרמניה הנאצית את הסכמיה עם ברית המועצות ופלשה לפולין במסגרת מה שנודע …

אלווין צינדורף , ילד יהודי בן 13 ,עם הפרטינים של טיטו

אלווין צינדורף הצליח להימלט עם אחותו וגיסו מסרייבו בסתיו 1941, והם הגיעו אל יחידת הפרטיזנים שפעלה באזור ההררי קלינובק שבהרצגובינה. אלווין בן ה13 היה בין הצעירים ביותר היחידה. הוא שימש רץ-שליח ביחידה ואחותו הייתה טבחית.
באביב 1942, תחת מתקפות כבדות של הגרמנים , האיטלקים והאוסטשים נאלצה יחידת הפרטיזנים של צינדורף לסגת להרי מונטנגרו. בהרים וביערות האזור התרכזו כ3,000 פרטיזניםשנסוגו מבוסניה, הם היו מכותרים ומצבם היה כלאחר יאוש. פרטיזנים רבים חלו בטיפוס , ולא הייתה כל עזרה רפואית. גם רעב כבד שרר ורבים מתו . "ניזונו ממה שאפשר היה למצוא ביער" , העיר אלווין. בשלב מסויים החליט מפקד הפרטיזנים ראדה חמוביץ לפזר את הפרטיזנים בקבוצות קטנות כדי שיוכלו לפרוץ את הכיתור בהתגנבות יחידים ולחזור לכפרים ולערים שמהם באו. אחת הקבוצות כללה גם עשרים-שלושים יהודים שאף הם קיבלו הוראה לנסות לחזור לסרייבו, ואולם בניגוד לאחרים , ליהודים לא היה לאן לחזור.
גם הנער אלווין צינדורף נאלץ להצטרף לקבוצה של כעשרה תושבים מסרייבו שיצאו לכיוון עירם. הם שוטטו ללא נשק במשך חודש ימים באזורים כפריים ונפלו בידי האיטלקים ל…

ראול טייטלבאום , ילד בן 11 , במחתרת של טיטו ביוגוסלביה

"משפחתי הייתה המשפחה היהודית היחידה בעיר הסמוכה לגבול אלבניה. בין שתי מלחמות העולם היה אבי, ד"ר יוסף טייטלבאום, רופא העיר. לאחר הכיבוש , לקראת סוף 1941 , אסרו השלטונות האיטלקים את אבי , ובראשית 1942 שלחו אותו למחנה ריכוז איטלקי במרכז אלבניה. אבי עסק במקצועו גם במחנה האיטלקי והיה כלוא בו עד לכניעתה של איטליה בספטמבר 1943.
בראשית 1942, כאשר עצרו את אבי , בטרם מלאו לי אחת-עשרה שנים, הצטרפתי לחוליית נוער מחתרתית שפעלה בפריזרן כחלק מתנועת ההתנגדות של טיטו, ובקבוצת הצעירים שמנתה עשרה חברים , הייתי היהודי היחיד. עסקנו בהפצת כרוזי מחתרת, בחבלה בכלי רכב של הצבא ובניסיונות לגנוב נשק מן החיילים האיטלקים, כמו גם בתפקידי אבטחה לפעילות של אנשי המחתרת הבוגרים.
בפעילות מחתרתית זו המשכתי עד אמצע 1943 כאשר עברנו אמי ואני לאלבניה כדי להיות קרובים יותר לאבי העצור. עם כניעתה של איטליה ושחרורו של אבי הצטרפה משפחתי, עם כל העצירים ששוחררו מהמחנה , אל הפרטיזנים האלבנים. שהינו עמהם חודשים אחדים, עד ראשית 1944. אבי טיפל בפרטיזנים פצועים, אבל בשל מחלתו שהחמירה בהרים, חזרנו לפריזרן.
שוב יצרנו קשר עם המחת…

יצחק האן , בן 15, לוחם עם הפרטיזנים של טיטו

בעדותו סיפר יצחק האן על קורותיו ועל קורות משפחתו בתקופת השואה. כאשר החלו רדיפות היהודים בקרואטיה וכאשר באו ביולי 1941 לאסוף את משפחתו מדירתם בזגרב , הצליח יצחק בן החמש עשרה לברוח דרך חלון הדירה. האוסטשים תפסו את אביו ואת אמו החורגת והוא לא ראה אותם יותר. יצחק האן מצא מסתור אצל משפחה של חברו לכיתה , שהיה ממוצא איטלקי , משפחת קרנלוטי.
מאוחר יותר הגיע לדירה גם דודו אדולף כהן, שהצליח לברוח ממחנה יאסנוביץ , אך לבסוף תפסו אותו האוסטשים והוא הוצא להורג בזגרב.
הנער יצחק האן נדד אז באזורי קרואטיה והגיע לסלובניה, לאזור שהיה בשליטה איטלקית, ושם נתפס והוחזר לידי האוסטשים בקרואטיה. שופט קרואטי שהכיר את אביו שחרר אותו, ובעזרת משפחת קרנלוטי מצא יצחק האן מקלט במפעל לייצור כוהל שהיה בבעלותה. הוא הסתתר שם עד אביב 1943, ואחר כך הצטרף ליחידת הפרטיזנים על שם האחים רדיץ שפעלה באזור. הייתה זו יחידת פרטיזנים קטנה של עשרים לוחמים , שחנתה במשך היום בכפרי הסביבה ובלילות יצאה לפעולות חבלה רבות, בעיקר לפיצוץ פסי רכבת.
"המצב אצל הפרטיזנים היה כזה שאדם היה צריך לתפוס בעצמו נשק שלל אצל האויב כדי להצטייד," …

אדוארד אטלר, ילד בן 11 בגטו וורשה

"את פנינו קיבלו רחובות מזוהמים מוצפי אדם שהמו צעקות יידיש עד גגות הבתים. אני ואחותי לא הבנו אפילו מילה אחת, כי בבית שלנו שימשה שפת היידיש רק כערוץ תקשורת סודי בין הורינו. ופה בגטו צעקו והתאוננו ביידיש אנשים לבושי כהים, חיוורי פנים, הנושאים על גבם צרורות בד וגוררים מזוודות כבדות. הם מיהרו מאי-שם להיכן-שהוא, מזורזים על ידי שוטרי היודנראט, שללא אבחנה היו מניפים את אלות העץ שלהם ומנחיתים מהלומות על הגב, על השכמות ועל הראש. "איזה מזל", אמרה אחותי אירנה, "שדראפק נשאר באוטפוצק, זה לא מראֶה לכלב". זה גם לא היה, כנראה, מראה מתאים לשועל הכסף, כי אמא לא הוציאה אותו מהקופסה בדירה שברחוב אורלה 10, שאותה חלקנו עם שלוש משפחות זרות.
תחילה היו שני החדרים בדירה מחולקים במחיצות דיקט שחוזקו בקורות עץ והגיעו עד התקרה, כך שלכל משפחה היתה פינה משלה. אך תוך זמן קצר הגיע החורף והיהודים, אחוזי קור עד העצם, שברו את הדיקט לחתיכות והבעירו אותן בתנור. אך מהתנור יצא רק עשן, ובדירה שרר קור כמו באיגלו של האסקימוסים שאבא סיפר לנו עליהם.
אחרי הדיקט הגיע תורם של הכיסאות, אבל גם הם לא גירשו את הקור…

פליקס שַׁבְּרִיֶה ובית הילדים היהודיים בשאבאן

פליקס שַׁבְּרִיֶה, קשר את גורלו לזה של יהודי צרפת. על אף היותו נוצרי, הוא הצטרף לארגון אוז"ה ואף שימש כמזכ"ל הארגון. שמו חתום על הצלתם של 284 נערים וילדים יהודיים.
פליקס שַׁבְּרִיֶה נולד בכפר אפינל, ושם עבד בעבודות כפיים. הוא עבר לפאריז והמשיך לעבוד בעבודות כפיים, אך במקביל רכש השכלה באופן עצמאי. כאוטודידקט, ייסד עם מכר ירחון פריזאי והיה מנהלו ועורכו. הוא היה גם כותב, זמר ומלחין. כמו כן היה חבר בבונים החופשיים. אחד משיריו אומץ על ידי מפלגת החזית העממית הסוציאליסטית בתור המנונה. בשנת 1939 החל שַׁבְּרִיֶה לעבוד במשרד הבריאות הצרפתי בתקופת כהונתו של השר מרק רוקר. הוא עסק בסיוע לפליטים יהודים ממוצא גרמני ואוסטרי שנמלטו לצרפת בשל עליית הנאציזם בגרמניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נכלאו פליטים יהודים אלה במחנות מעצר צרפתיים, שכן היו אזרחי מדינת אויב שַׁבְּרִיֶה המשיך לסייע להם. בסוף 1939 הצטרף לארגון אוז"ה ולימים נעשה מזכ"ל הארגון.
שַׁבְּרִיֶה פתח, מטעם הארגון, בית ילדים של ארגון אוז"ה בטירת שאבאן שבסן-פייר-דה-פורסאק, במרכז צרפת, עבור ילדי הפליטים העצורים. לאחר כיבוש צרפת במאי וב…

מריאן כהן ז"ל והצלת ילדים יהודיים בצרפת

מריאן כהן (בצרפתית: Marianne Cohn;‏ 17 בספטמבר 1922 – 8 ביולי 1944) הייתה פעילה במחתרת היהודית בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא נתפסה על ידי הנאצים כאשר ניסתה להבריח ילדים יהודים אל מעבר לגבול, עונתה ונרצחה. כינויה המחתרתי היה קולן (Colin).
חייה ופועלה
כהן נולדה ב-17 בספטמבר 1922 בעיר מנהיים שבגרמניה. הייתה חברה ב"תנועת הצופים היהודים בצרפת", וב-1942 הצטרפה גם ל"תנועת הנוער הציוני המאוחדת". בתקופה זו התגייסה לארגון מחתרתי שפעל בחסות שתי התנועות. לאחר שחבריה, מנהיגי הארגון, עמנואל רסין, מילה רסין ורולאנד אפשטיין נעצרו, תפסה כהן יחד עם חסידת אומות העולם רולאנדה בירז'י הנוצרייה, את מקומם. במסגרת פעולתה במחתרת, הצליחה להבריח כ-200 ילדים מצרפת דרך הגבול.


תפיסתה בידי הנאצים
ב-31 במאי 1944 הובילה כהן קבוצה של 28 ילדים וילדות יהודים בני ארבע עד שש-עשרה בניסיון לעבור את הגבול לשווייץ ליד העיר אנמאס (Annemasse) בצרפת. הקבוצה נלכדה בידי הגרמנים, והובלה לכלא פאקס באנמאס. ראש העיר של אנמאס, חסיד אומות העולם ז'אן דפו (Jean Deffaugt), הצליח לשכנע את מפקד הגסטפו בעיר להעבי…

ההישרדות של יורם מור – יזי מיצ'יק , ילד בן 14 , בתקופת השואה בפולין

יורם יליד 1930 . ד"ר לחקלאות .
לפני המלחמה הייתה לאבא חנות , הוא היה נציג חברת פיליפס. המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב. בחברה עבדו בעיקר פולנים ואחד העובדים סידר למשפחה מקום מחבוא, אך כעבור חודשיים היה עלינו לעזוב את המקום.  עברנו גלגולים שונים והגענו אל משפחה פולנית ליד ורשה, בסוף שנת 1943. כעבור תקופה מסויימת אזל הכסף ואני הייתי זה שהרווחתי קצת. הברחתי קמח ומכרתי אותו. יום אחד שלח אותי אבא לגבות כסף שהגיע לו. לא הצלחתי. ובשובי שכנעתי את אבא שכדאי לו לנסות, אולי יצליח יותר ממני. אבא נסע , נבהל מחיילים גרמנים , התחיל לברוח, נתפס ונורה למוות.  כל חיי אני מרגיש אשמה מסויימת ביחס למותו של אבי, כי אני זה ששכנעתי אותו לנסוע ולנסות להשיג את הכסף שלא הצלחתי להשיג, למרות שאבא אחראי לכך שהתחיל לברוח כאשר ראה חיילים גרמנים.  היו לו תעודות מזוייפות והוא לא נראה יהודי. אלמלא ברח ועורר בכך את חשדם, ייתכן שהיה נשאר בחיים. זה אינו מרפה ממני.
נאלצנו לנדוד שוב. נדדנו שלושתנו ( אמי , אני ואחותי) והגענו אל אשה פולנייה שבעלה עבד כנהג אצל אבא והיה בשבי באותו זמן. היה לה חדר אחד, אבל היא לא הסכימה להחבי…