שבע ( שורה ) ווסרמן לבית דוכובסקי , בת 8 מסתתרת ביערות מהגרמנים באזור קישינב

 

עדות של שבע ווסרמן לבית דוכובסקי ילידת 1933 Calarasi, רומניה על קורותיה בתור ילדה ביער, בקולחוז ובארמניה

 שבע (שורה) ווסרמן נולדה בעיירה בשם קלארש  (חצי שעה נסיעה מקישינב) ברומניה . בעיירה קאלראש היו כמה משפחות יהודיות . המשפחה  שלה הייתה דתית ציונית .

 אב המשפחה גויס  לצבא האדום כבר ב1940  והיא נותרה  בעיירה  עם האם  ואחיה בן ה10 . האב נהרג בצבא בשנת 1943 .

 כאשר התקרבו הגרמנים בשנת 1941 , ברחו המשפחות היהודיות ליער העבות באזור. הם הצליחו לשרוד כמה שבועות ביערות והתגוררו במחסה שבנו  בעצמם מתחת לעצים . הם הצליחו להשיג מעט מזון מאיכרי הסביבה . מאוחר יותר הגיעו חיילים רוסים וחילצו אותם במעבורת לקולחוז  סובייטי .

בקולחוז הסובייטי הם גרו בצריף, ועבדו יחד האם בעבודה חקלאית  בשדות . מנהלי הקולחוז רוסים התייחסו אליהם בצורה נאותה וזכו לקבל אוכל ממטבח הקולחוז. 

 ואז שוב התקרבו הגרמנים לאזור בו היה הקולחוז הסובייטי והחלו להפציץ את הקולחוז , והם שוב נאלצו לברוח בעגלה משם יחד עם כל המשפחות היהודיות והרוסיות  שעבדו שם. במהומה ובכאוס שנוצרו ,  הילדה שבע ווסרמן הלכה אז לאיבוד בשדות מסביב . והיא ברחה לעיירה הסמוכה .  מרוב צער חלתה האם ואושפזה בבית חולים מקומי . רק אחרי שבועיים הצליח דוד שלה למצוא אותה ולאחד את המשפחה .

 הגרמנים מתקרבים ושוב הם נמלטו עם עוד משפחות ברכבת משא  רוסית לארמניה .

 הגרמנים הפציצו מהאוויר את כל הרכבות מהאוויר וגם את הרכבת הרוסית בה היו . הם התחבאו מתחת לקרון הרכבת וכך ניצלו , אבל חלק מהנוסעים בקרון לידם  נהרגו בהפצצה .  גם הדוד שלה נהרג בהפצצה הגרמנית. הרכבת הרוסית  המשיכה לאחר מכן במסעה הארוך והגיעה לארמניה.

 בארמניה (Alaverdi) גרו בצריף דל ולמדו בבית ספר סובייטי-ארמני . האמא והדודה עבדו בבית חולים מקומי .

 לאורך כל התקופה ( 3 שנים ) סבלה כל המשפחה ממצוקת מזון . כדי לשרוד היו אוכלים לעתים קליפות תפוחי אדמה .

 בבית הספר הארמני-סובייטי לא דאגו לכם לאכול וגם לא אהבו יהודים . בהשוואה לרוסים , הארמנים היו מאד אנטישמיים שם .

 כילדה בת 11 הייתה שבע ווסרמן ואחיה בן ה13 יוצאים להסתובב בסביבה ולחפש מזון בפחים .

 עם סיום המלחמה ב1945 חזרה כל המשפחה , היא אחיה , האם והדודה לעיירה ברומניה ושם גילו כי הבית שלהם הרוס לחלוטין .

 קיבלו  מהמועצה המקומית  בעיירה הרומנית חדר אחד לכל המשפחה  והמשיכו  להתגורר שם כמה שנים כאשר מצוקה והעוני  נמשכו . בתקופה ההיא הייתה עדיין הקצבת מזון  שלא הספיקה .

 על מנת לסייע בקיום המשפחה , שבע ווסרמן , עדיין ילדה בת 13 יוצאת לסחור בשוק המקומי , היא מוכרת סיגריות וגם ממליגה שמכינה האם בבית.

 בגיל 14 היא מפסיקה ללמוד ועוברת לעבוד במרכז  קניות אזורי . אחרי שנתיים נשלחת מטעם המרכז ללמוד בבית ספר מסחרי גבוה בקישינב וחוזרת אחרי שלוש שנים לעבוד במרכז הקניות בתור מנהלת מחלקה .

 בשנת 1955 היא נישאת למלך ווסרמן היהודי ומתקדמת בעבודתה במרכז הקניות האזורי בקישינב . נולדו לה 2 ילדים.

 בעקבות מלחמת ששת הימים האנטישמיות ברומניה גוברת מאד והיחס ליהודים נעשה גרוע יותר.  ההזדהות של המשפחה עם הציונות גוברת .  הם עושים מאמץ לקבל אישור לעלות ארצה ובשנת 1973 זוכים סוף סוף לעלות ארצה . נקלטים היטב בקרית אליעזר בחיפה . היא מתחילה לעבוד כחדרנית בבית מלון ואחר כך עוברת לעבור כמנהלת מחלקה בסופרמרקט גדול בחיפה. בעלה עובד כרתך מומחה באחד ממפעל התעשייה באזור .

 כיום יש לשבע ווסרמן 7 נכדים וגם כמה נינים.

 מקו וקרדיט : יד ושם ,עדות בתיק  11441396

 

"הדרך שלי מהכנסיה ב-Wlodawa ועד לקיבוץ גן שמואל"

 

זיכרונותיה של מרים טייטלבוים לבית בוט, ילידת Wlodawa, פולין על קורותיה בתור ילדה בזהות לא יהודית בדויה - זיכרונות שכותרתם "הדרך שלי מהכנסיה ב-Wlodawa ועד לקיבוץ גן שמואל" שכתבה מרים בוט-טייטלבוים: הכיבוש הגרמני של Dubeczno בהיותה כבת חמש; מות האם ממחלת הטיפוס; פרידה מהאב והאחים הקטנים; מסירתה בידי האחים הגדולים ללא יהודיה קרפידלובסקה ב-Hansk (אחיה ראובן בן התשע הועבר אל הלא יהודיה זברסקי); צביעת שיער וקבלת השם מארישה פנצ'אק; היעדרות האח ראובן; החיים אצל הלא יהודייה; מעצר ובדיקת זהותה; שהות בבית כומר ופגישה עם ילדים יתומים אחרים ששהו אצלו (כנראה גם ילדים יהודים); העברה למשפחות לא יהודיות בכפרי Sobibor...

מספר תיק  11571

אופי החומר : זיכרונות

קישור למסמך בעברית באתר יד ושם

 

צעדת המוות של שלושת הנערות היהודיות האחיות

 

"הפינוי מאושוויץ היה חוויה נוראית עבורי באופן אישי", נזכרה רגינה לקס גלב. "שרדתי רק בגלל שנגררתי על ידי שתי אחיותיי".

 

 שלוש האחיות הגיעו לאושוויץ בקיץ 1944 - כחצי שנה לפני פינויה. הן קועקעו עם הגעתם.

"אחותי הגדולה קיבלה את הקעקוע  הראשון, אחותי האמצעית את הקעקוע הבא, ואני קיבלתי את השלישי", נזכרה רגינה. היא קיוותה שהמספרים הרצופים שלהם פירושם שהם יוכלו להישאר ביחד.

כשהסובייטים סגרו על המחנה בינואר 1945, החלו שומרי ה-SS הנאצים לפנות כ-56,000 אסירים ברגל מערבה. צעדות המוות הללו הפכו לשמצה בזכות הקצב הבלתי פוסק, התנאים המפרכים והאלימות הקיצונית שלהן. רגינה ואחיותיה נאלצו לצעוד כ-34 ק"מ בשלג החורף. אסירים שנפלו מאחור נורו.

 "הזיכרון הבולט ביותר עבורי מאותה תקופה הוא לא מה שאני זוכרת, אלא מה שאחיותיי זוכרות", העירה רגינה. "הזיתי והם גררו אותי. ובאמת, אם אי פעם הייתי על סף מוות , זה היה  אז הזמן".

 

כל שלוש האחיות הצליחו לשרוד יחד את השואה ולבסוף היגרו לצפון אמריקה.

 "ככל שניסיתי להיות מאוד עצמאית, לא להוות נטל על אחיותיי, תמיד ידעתי שהן באמת דואגות לטובתי".

 קישור לפוסט באנגלית במוזיאון השואה בוושינגטון

 

גבורת האם וההישרדות של התאומות יהודית ברנע וליה הובר במחנה אושוויץ

 

התאומות יהודית ברנע וליה הובר לבית צ'נגרי נולדו בשנת 1937 בעיירה שומיו (סילגישומליו) שבטרנסילווניה. בשנת 1940 סופחה טרנסילווניה להונגריה, וביוני 1942 גויס האב צבי בכפייה לפלוגות העבודה היהודיות בחזית הרוסית, ובהן נספו עשרות אלפי יהודים. עם הכיבוש הגרמני, במרס 1944, הוחרם רכושם של בני המשפחה, רבות מזכויותיהם נשללו, והם חויבו לענוד את הטלאי הצהוב. במאי 1944 גורשו יהודית וליה עם אמן לגטו שומיו וביוני 1944 גורשו לאושוויץ עם רבים מבני משפחתן.

 מכל בני המשפחה שגורשו לאושוויץ שרדו רק יהודית, ליה ואמן, מרים-רחל. מכיוון שהיו תאומות זהות, בחר אותן יוזף מנגלה לניסוייו הרפואיים הידועים לשמצה. "היינו יפות ולבושות כל כך יפה, ואז מנגלה אמר: 'טוב', כי בדרך כלל הוא רצה ילדים מבוגרים יותר, כי ילדים קטנים צורחים ובוכים, ואנחנו בכינו הרבה", הן מספרות. 

באושוויץ שמרו יהודית וליה על קשר הדוק. "אימא לא תמיד הייתה אתנו, היו לנו זו את זו, ודי היה אפילו לתת יד". חברותיה של האם הזהירו אותה שתמות אם תוותר על מנת הלחם שלה, ואז לא יהיה מי שיטפל בתאומות, אך האם לא יכלה לשאת את רעבונן של הילדות. מדי לילה הייתה מתגנבת לביתן שהיו בו התאומות, למרות האיום בעונש מוות, ונותנת להן את מנתה הדלה. לעתים היו עכברושים אוכלים את מנותיהן של הבנות. "בבוקר חמקתי אל הילדות, עוד בטרם קמו, והוצאתי אותן להתרחץ, יהיה מזג האוויר אשר יהיה. יחד התרחצנו, סרקתי את שערותיהן במסרק צפוף כדי שלא יחלו בכינמת כי בלאגר די היה בכך כדי לקחת אדם לגז", אמרה האם.

 מנגלה נהג לעתים תכופות להקיז דם מגופן של יהודית וליה. באחת הפעמים שעשה בהן ניסוי רפואי, התפרצה האם לצריף והתחננה לפניו שלא יעשה את הניסוי. בתגובה הוזרקה לה זריקה שהביאה אותה אל סף המוות וגרמה לה להתחרש לצמיתות.

 הבנות והאם שרדו סלקציות רבות, ובינואר 1945 שחרר אותן הצבא האדום. לאחר המלחמה שבו השלוש לעיירתן ובאוגוסט 1945 פגשו את האב ששרד ממחנות רבים ושב ממחנה גונסקירכן. האב צבי סיפר: "אשתי דאגה כל הזמן להראות להן את תמונתי, שלא ישכחו אותי". בשנת 1960 עלו השתיים לישראל עם הוריהן. ליה נישאה לז'אן, ולהם שני ילדים ושבעה נכדים. יהודית נישאה למשה, ולהם שלושה ילדים וחמישה נכדים.

 מקור וקרדיט : יד ושם

https://www.youtube.com/watch?v=tyTa24alUbo

 ראו גם:

הסיפור של ליה הובר: הסוד של שורדת מנגלה נחשף במסע לפולין ( קישור לכתבה ) 

 ראו גם:

ניסויי מנגלה בתאומים

 

 

סיפור החיים של התאומות רנה וראנטה גוטמן אחרי ניסוי התאומות בידי ד"ר מנגלה באושוויץ

 

התאומות רנה ורנאטה גוטמן היו בערך בנות שש כאשר נלקחו להשתתף בניסויי התאומים הידועים לשמצה שניהל רופא -SS ד"ר יוזף מנגלה באושוויץ.

 רנאטה סבלה מניסויים כואבים ורנה נשמרה ע"י הד"ר מנגלה כקבוצת ביקורת . בילדה רנאטה בוצעו ניסויים כואבים והיא עברה כל הזמן מעקב  רפואי באמצעות  צילומי רנטגן . פעם אחת, אחרי שהיא חלתה מניסוי, אחת האחיות במחנה אושוויץ  הסתירה אותה והצילה אותה מרצח בתאי הגזים.

 אחר כך התאומות הופרדו במחנה. יום אחד, רנה ראתה את אחותה מרחוק. "לא אמרנו כלום ורק הסתכלתי עליה וידעתי שהיא שם", נזכרה מאוחר יותר. "... מאותה נקודה והלאה - ואולי אפילו לפני כן - ידעתי שהיא בחיים. זו הייתה ההשראה, זו הייתה המוטיבציה, להמשיך הלאה".

 רנה ורנאטה היו רק קבוצה אחת של תאומות שעברו ניסויים בידי ד"ר מנגלה והצוות הרפואי שלו באושוויץ.

 התאומות שרדו אך נלקחו על ידי משפחות שונות לאחר המלחמה. רנה נשלח לבית חולים קתולי בצ'כוסלובקיה, ומשפחתו של מנהל בית חולים קלטה אותה. רנאטה הוכנסה לבית יתומים בצרפת.

 הזדמנות מקרית לאיחוד מחדש נקרתה כשהתאומות היו בנות תשע. רנה נבחרה לנסוע לארצות הברית כחלק ממסע גיוס כספים לבתי יתומים לילדים יהודים בצרפת. הרופא שקלט את רנה הבחין בה בכתבה של מגזין לייף על ילדי פליטים יהודים. משפחה אמריקאית שכבר החליטה לאמץ את רנאטה אימצה גם את רנה. 

צילום: באדיבות Irene Guttmann Slotkin Hizme

​קישור לפוסט באנגלית של מוזיאון השואה בוושינגטון

 ראו גם:

ניסויי מנגלה בתאומים

 

ההישרדות של טובה פרידמן , בת 5 , בגטו ובמחנה אושוויץ

  

טובה פרידמן:  "הילדות שלי נגנבה ממני ברגע שלמדתי לתקשר".

 עד גיל חמש, טובה פרידמן שרדה מרעב בגטו, היא הסתתרה יחד עם אמה במסתורי הגטו , אחר כך היא הגיעה לאושוויץ, מקום שבו לילדים, במיוחד לילדים יהודים, לא היה ערך.

 המזל עזר לטובה , טובה שרדה  כמה חודשים באושוויץ, למרות גילה. בינואר 1945, כשהסובייטים התקרבו והנאצים אילצו את האסירים הנותרים לצעודות מוות, אמה של טובה חששה שמזלם אזל. תוך ניצול הכאוס אז במחנה אושוויץ , היא החביאה את טובה  בת ה5  במרפאה, והניחה אותה ליד גופה על מיטת תינוק.

 קישור לפוסט של מוזיאון השואה בוושינגטון

 ראו גם :

 במשך שנה וחצי, לטובה פרידמן לא היה שם. היא הייתה מספר. מגיל חמש עד שש וחצי קראו לה A27633. את המספר קעקעה על ידה אסירה יהודייה כשהגיעה לאושוויץ. "הידיים של זו שעשתה לי את הקעקוע רעדו, כי היא ממש לא שמחה לקעקע ילדים", מספרת פרידמן באחד הסרטונים המרגשים שלה בטיקטוק. "היא אמרה לי: 'תזכרי, זה השם שלך עכשיו! את חייבת ללמוד אותו!'. למרות שעד אז מעולם לא למדתי בבית ספר ולא ידעתי מספרים, הבנתי שזה משהו שאני חייבת לשנן היטב. ידעתי שזה מה שיעשה את ההבדל בין חיים למוות".

פרידמן (83), ששרדה את מחנה ההשמדה, היא היום עובדת סוציאלית שמתגוררת בניו־ג'רזי, ארצות־הברית. היא אמא לארבעה, סבתא לשמונה ובעלת חשבון טיקטוק מצליח, עם יותר מ־360 אלף עוקבים, שבו היא משתפת את עוקביה בזיכרונותיה ועונה על שאלותיהם.

 היא נולדה ב־1938 כטולה גרוסמן בעיר טומשוב מזובייצקי שבפולין. אביה היה חייט, בעל עסק מצליח. כשהייתה בת שנה נכבשה העיר על ידי הגרמנים והוקם בה גטו. בהמשך ירו הגרמנים למוות בסבים שלה ("הם נפטרו מכל הקשישים בעיר"), את אביה שלחו למחנה הריכוז דכאו, וזמן מה אחר כך, כשהיא בת חמש, העלו אותה ואת אמה על רכבת לאושוויץ. "אמא שלי מעולם לא הסתירה את האמת ממני", היא מספרת. "בדרך לאושוויץ היא אמרה שזו התחנה האחרונה שלנו. שבה נמות. כל מי שהיה באושוויץ ידע את זה, רק לא ידעו מתי.

"מדי יום היו עושים לנו מסדר. היינו צריכים לעמוד אחד אחרי השני, לפעמים במשך שעות, בלי לזוז. יום אחד, אחרי שחלפו יותר משלוש שעות, התחלתי להסתובב במקום. חיילת אס־אס ראתה אותי, שלפה אותי מהטור והתחילה להכות אותי בפניי עד שהן התנפחו לגמרי. הייתי רעבה במחנה באופן תמידי. ביום הולדת שש שלי, אמא שלי גנבה חתיכת לחם והביאה לי אותה כמתנה. הקצינים תפסו אותה והכו אותה חזק בראשה. מאז היא סבלה מכאבי ראש כרוניים. 12 שנה אחרי שהמלחמה הסתיימה, היא נרדמה על הספה שלנו בבית ולא התעוררה. היא הייתה בת 45 בלבד".

 ​מקור

ההישרדות של סטיבן פנבס בן 13 במחנה אושוויץ בירקנאו

 

סטיבן פנבס היה בן 13 כשגורש לאושוויץ-בירקנאו ביוני 1944. עם הגעתו בחרו שוטרי ה-SS הגרמנים הנאצים בסטיבן לעבודה, וחסכו ממנו מוות מיידי בתאי הגזים. אבל, בתוך המחנה, המוות עדיין היה נוכח  כל הזמן.

בזה אחר זה מתו חברי כיתתו של סטיבן מעיר הולדתו סובוטיקה (בסרביה של היום) מרעב.  הנער היהודי סטיבן קיבל הגנה מסוימת מכיוון שעבד כמתורגמן עבור קבוצת אסירים פוליטיים פולנים במחנה אושוויץ . ה-SS הטילו על קבוצה זו לפקח על אסירים אחרים, ועד מהרה חברי הקבוצה גייסו  גם את סטיבן להתנגדות המחתרתית של המחנה באושוויץ . הוא עזר להבריח רשימות של אסירים ולסחור בסחורות בשוק השחור.

מאוחר יותר הוברח סטיבן לטרנספורט למחנה משנה של בוכנוואלד. הוא שרד מצעד מוות ארוך לפני שחיילים אמריקאים שחררו אותו באפריל 1945.

 מקור וקרדיט : מוזיאון השואה בוושינגטון

קישור לפוסט המקורי של מוזיאון השואה בוושינגטון

 

משחק השחמט מטרנסניסטריה – ממתנת פרידה לפגישה מחודשת

 

 

"הרעב היה מורה אדיר", העיד יוליוס דרוקמן שבגיל 11 נתפס עם אמו בצ'רנוביץ וגורש עמה לשטחי טרנסניסטריה. האם והבן נדדו עד שהגיעו לעיירה אובדובקה שם התרכזו מגורשים רבים. בצפיפות, רעב וקור ניסו המגורשים להתפרנס מסנדלרות, תפירה וסריגה. הילדים הסתובבו בחבורות, גנבו אוכל בשוק, אספו עצים ביער לבישול וחימום וניסו לדוג דגים באגם.

יוליוס היה בעל חוש טכני וידיים טובות. הוא יצר מחטים ומסרגות ששימשו בעלי מלאכה באזור, תיקן כלי עבודה ומצא דרכים יצירתיות להתפרנס. באובדובקה הכיר את מנחם שרף, נער שגורש אף הוא מצ'רנוביץ, והשניים בילו יחד ימים ארוכים. מנחם העריץ את התושייה של חברו בעל ידי הזהב, שיצר בין השאר כלים למשחק שחמט בו שיחקו הנערים. "קצת ידעתי לשחק", הסביר יוליוס מדוע יצר כלי שחמט, "וקצת זה נתן שהייתי יכול להיות עם עצמי, לחלום על משהו יפה, לחלום על משהו טוב. 

זה היה האינסטינקט הפסיכולוגי: מתישהו צריך להיות טוב

באחד הימים נתפס יוליוס ונשלח לעבודה במחנה לתיקון ציוד לחימה גרמני. תפקידו היה לטפל בשני סוסים ששימשו לגרירת כלי רכב מושבתים. בעדותו תאר את היחס של החיילים הגרמנים - "אני זבל, הם אדונים" - אך הוסיף שהיו גם חיילים שנהגו לעבור ליד הילדים שעבדו במחנה ולהניח לידם בחשאי פרוסת לחם עם ממרח כלשהו. בזכות העבודה הצליח יוליוס להשיג מידע רגיש והעביר אותו לשני פרטיזנים שפנו אליו וביקשו מידע על המתרחש במחנה. "הנקמה שלי", סיפר, "הייתה שיכולתי למסור שיוצאת רכבת עמוסה בציוד צבאי והרכבת הזאת התפוצצה ונשרפה."

בחורף 1943 הגיעו לאזור נציגי הצלב האדום ואספו ילדים ובני נוער עד גיל 15 במטרה להעבירם מטרנסניסטריה למקומות ראויים יותר למחייה. הילדים, ביניהם יוליוס ומנחם, עשו דרך של כשבעים קילומטרים בשלג עד שהגיעו לעיר בלטה. עם הגיעם נאמר להם שאין מקום לכל הילדים על הרכבת. מנחם שרף זכה לעלות על הרכבת שהמשיכה לבוקרשט ויוליוס נאלץ להישאר על הרציף. בטרם נפרדו, מסר יוליוס את משחק השחמט למנחם כמזכרת לחברותם.

לילדים שנותרו בבלטה הוצע לעשות את דרכם דרך נהר הדנייסטר לעיר הנמל ניקולאייב שבדרום, משם יוכלו להגיע לשוויץ. מרבית הילדים שבחרו בדרך זו נספו. יוליוס החליט לשוב לאובדובקה, שם נותרה אמו.

לאחר המלחמה חזרו יוליוס ואמו לצ'רנוביץ, ובשנת 1975 עלה יוליוס לישראל.

מנחם שרף הגיע לארץ ישראל בסמוך לסיום המלחמה ולא ידע דבר על גורלו של חברו יוליוס דרוקמן. את משחק השחמט שהכין חברו בתקופת המלחמה תרם מנחם ליד ושם לקראת פתיחת התערוכה "אין משחקים ילדותיים" בשנת 1997.

זמן קצר לאחר מכן ביקרה קרובת משפחה של יוליוס דרוקמן בתערוכת "אין משחקים ילדותיים"  וסיפרה לו על משחק השחמט שלו המוצג ביד ושם. בעקבות כך הגיע יוליוס לביקור בתערוכה והציג את עצמו בפני צוות המוזיאון המופתע.

חמישים שנה לאחר פרידת שני הנערים על רציף הרכבת בבלטה, בסיועם של עובדי מוזיאון יד ושם ובזכות משחק השחמט ששרד את המסע לארץ ונשמר שנים ארוכות, נפגשו שוב חברי הילדות שעברו יחד חלק ניכר מתקופת המלחמה.

אוסף החפצים, אגף המוזיאונים, יד ושם

תרומת מנחם שרף, ירושלים

  מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 משחק השחמט מטרנסניסטריה – ממתנת פרידה לפגישה מחודשת

 

ההישרדות של מרדכי שחם (שטייניץ) בגטו בודפשט

 

 

משפחת ליפרנט המורחבת היתה משפחה מלוכדת שניהלה אורח חיים יהודי מסורתי. הילדים הנשואים גרו בסמוך להוריהם. יחד הלכו לבית הכנסת בחגים ולסעודות חג אצל ארמין וקרולין. ב-1942 נפטר ארמין, וקרולין המשיכה לעבוד בחנות הסדקית שלהם. באותה שנה גויסו בניה וחתניה לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. חלקם שרתו בסביבות בודפשט ונהגו להגיע לחופשות מפעם לפעם. ב-1943 עברו הנרייטה, פאולה וילדיהן להתגורר בבית אמן.

ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. "באותו היום אבא והדוד [לסלו שוורץ] היו בחופשה מהצבא בבית", סיפר מרדכי, "בשעות הצהריים הגיע איש צבא הונגרי וביקש שלרגל המצב יחזרו למחנה, והם באמת הלכו".

למחרת הפלישה הוקמה מועצה יהודית (יודנרט) ארצית בבודפשט וב-15 באפריל הוטלה על היהודים החובה לענוד טלאי צהוב על בגדם. בין מאי ליולי 1944 גורשו כ-435,000 יהודים מערי השדה בהונגריה, מחוץ לבודפשט, להשמדה באושוויץ. ביוני נדרשו יהודי בודפשט לעבור לבתים מסוימים שסומנו בכוכב צהוב ותנועתם הוגבלה. ביתה של קרולין היה אחד הבתים המסומנים, ואנשים שלא היו בני משפחה הוכנסו לבית.

ב-15 באוקטובר השתלטו על השלטון בהונגריה אנשי צלב החץ, מפלגה ימנית רדיקלית, פרו-נאצית ואנטישמית. החלה פגיעה קשה ביהודי בודפשט. כ-25,000 יהודים, נשים וגברים מהבתים המסומנים, נלקחו לעבודות כפיה והחל מ-6 בנובמבר הוצעדו בצעדות מוות. יהודים שגויסו לעבודות כפייה ואלה שנתפסו ברחובות ובבתים בבודפשט הוצעדו לכיוון אוסטריה. שורדי צעדות המוות נמסרו לגרמנים ופוזרו במחנות ריכוז.

בנובמבר 1944 הוקם גטו בבודפשט. סיפר מרדכי:

באו שוטרים לבית ואמרו לנו לארוז חפצים שאפשר לקחת, כי אנחנו הולכים לגטו. יצאנו מהבית... לקחנו אתנו בגדים, אוכל, מה שהיה מוכן, והלכנו ברגל... אבא היה אז במחנה העבודה, והלכנו עם סבתא שהיתה חולה. אחרי שהלכנו כמאה מטרים, הגיע חייל הונגרי ושאל על משפחת שטייניץ ומשפחת שוורץ... הוא מסר לנו כתבי חסות שוודיים, אחד לנו ואחד לדודתי ובתה [פאולה ואילונה שוורץ]... הגענו לשפת הדנובה והיינו צריכים לחצות את הנהר. הגטו הוקם בפשט. היו שם כבר הרבה יהודים... שאלו למי יש כתבי חסות והפנו אותנו לימין. האחרים, וביניהם סבתא, הופנו לשמאל והמשיכו לגטו... הגענו לאחד הבתים המוגנים [בתים שהוקמו בבודפשט ליהודים בעלי כתבי חסות שהנפיקו עבורם המדינות הניטראליות שווייץ, שוודיה, ספרד, פורטוגל והוותיקן].

למחרת הלכתי עם דודתי [פאולה] לכיוון הגטו. חרה לנו שאנחנו פה וסבתא בגטו. בדרך ראינו קבוצת עובדי כפייה יהודים. ביניהם היו אבא והדוד [לסלו שוורץ, בעלה של פאולה]. הם הביאו לנו אוכל. ניסינו להיכנס לגטו ולא הצלחנו, וחזרנו חזרה. וזהו. אמא שלי לא ויתרה ולמחרת הלכה שוב עם דודתי. הן לקחו אתן את תעודות החסות שנחשבו לתעודת ביטוח. יצאו ולא חזרו.

אביבה, מרדכי ואילונה נשארו בבית החסות. לאחר מספר ימים הגיעה דודתם ארז'בט שהסתובבה בחופשיות בזהות בדויה, הוציאה אותם משם ופיזרה אותם במקומות שונים, בבודפשט ומחוצה לה. ארז'בט דאגה לילדים במקומות המסתור עד לשחרור.

ב-20 ביולי 1944 כתבו הנרייטה שטייניץ ופאולה שוורץ גלויה מגיור (Győr) לילדיהן. הגלויה נשלחה לגברת ברגר, שהיתה בבית המוגן שבו שהו שלושת הילדים. הן התנצלו על כך שהן משאירות את הילדים והבטיחו לשוב מהר ככל האפשר. לילדים כתבו שיתנהגו יפה עד שתחזורנה. היה זה סימן החיים האחרון מהנרייטה ופאולה.

בפברואר 1945 שחרר הצבא האדום את בודפשט. הילדים חיכו להוריהם שישובו, והתגלגלו בין קרובי משפחה ומוסדות. סבתם, הוריהם ודודיהם לא חזרו. הם היו בין עשרות אלפי יהודי בודפשט שנרצחו על שפת הדנובה, בצעדות המוות בדרך לאוסטריה ובמחנות הריכוז.

באפריל 1946 עלו אביבה ומרדכי לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער, בהפלגה מיוחדת של כאלף ילדים ובני נוער, שרידי השואה, באנייה "שמפוליון", ונקלטו בקיבוץ נען. ב-1959 עלתה גם אילונה.

ב-1985 מסר מרדכי שחם (שטייניץ) ליד ושם דפי עד לזכר סבתו קרולין ליפרנט, הוריו הנרייטה ולסלו שטייניץ, דודתו ודודו פאולה ולסלו-שמחה שוורץ, ודודיו ריצ'רד, איזק, קרולי וליאופולד ליפרנט. ב-2013 נמסרו ליד ושם במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים" מסמכים ותצלומים של משפחות ליפרנט, שטייניץ ושוורץ

מקור קרדיט : אתר יד ושם

 

ילדה ללא ילדות – סיפורה של אלה בראון על החיים ביער

ילדה ללא ילדות- סיפורה של אלה בראון – מתוך 'עושים זיכרון' : הפודקאסט של יד ושם

אלה היתה ילדה בת 11 כשכוחות גרמניים כבשו את העיירה בה גרה עם הוריה וששת אחיה. כאשר הובלו מהגטו אל בורות הירי, החליטה אימה שהם בורחים אל היער למסתור. בימי החורף הקשים מצאו מקלט אצל איכרה שהכירו מלפני המלחמה. לאחר זמן מה נאלצה המשפחה לחזור אל היער ואלה הושארה כדי לעבוד ולהיות מי שתבריח אוכל עבורם. כשנפרדו אמרה לה אימה "את תישארי ותספרי עלינו". בקיץ 2019  נפגשה אלה עם עירית דגן מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם לשיחה בה גוללה לראשונה את סיפור הישרדותה. 

 "את תשרדי ותספרי לכולם מה האנשים הרעים האלה עשו לנו". כך נפרדה איטה פיקס מביתה אלה כשהשאירה אותה אצל מכרה פולניה, בעוד היא ושאר ילדי המשפחה יצאו להסתתר ביער. כשאלה שאלה אותה "למי אני אספר? מי בכלל יקשיב לי?" ענתה אימה - "גם כשלא ירצו להקשיב לך את צריכה לספר ולדבר גם כשלא ירצו לשמוע, דעי לך שמעולם לא עשינו רע לאף אחד".

כשנכנסתי לביתה של אלה, ופתחתי את מכשיר ההקלטה היא אמרה - "אני לא יכולה לספר, אני יכולה רק לגעת".
אלה פיקס, היום אלה בראון, נולדה בשנת 1930 בעיירה קטנה בשם מלינסק שבמחוז ווהלין. היום אוקראינה, אז פולין. לאביה קראו משה ולאימה כאמור איטה, והיו לה עוד שישה אחים ואחיות. עם פרוץ מלחמת העולם השניה סופחה מלינסק לשטחי ברית המועצות, וכשהגרמנים פלשו אליה בקיץ 1941 נמלט אביה מזרחה לעומק ברית המועצות. הכעס והכאב על כך מלווים את אלה אולי יותר מכל עד היום. למרות בקשתה של אימה שתספר היה לה קשה, ואלה מעולם לא מסרה עדות מפורטת ליד ושם או לכל מכון אחר. בקיץ 2019 ושוב לפני כמה ימים, נפגשנו לשיחה על סיפורה של ילדה ללא ילדות. הפעם ב 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם - סיפורה של אלה בראון. על הגירוש אל הגטו, על הבריחה מהשיירה אל בורות המוות, על החיים ביער, על הפרידה מהמשפחה ועל כאב השחרור והחיים שאחרי המלחמה. 

ילדה ללא ילדות -  סיפורה של אלה בראון  קטע מתוך  תמלול הפרק:

 באדיבות עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם,

 קריינות עירית: ב 25 באוגוסט 1942 חוסל הגטו בברזנו. שוטרים אוקראינים וגרמנים הובילו את תושביו, יחד עם מי שהיו במחנה העבודה בקוסטופול לבורות שהוכנו בדרך למלינסק שם נרצחו. 

 עירית: אני מדלגת איתך קצת קדימה. כי יש שלב שבו אמא מחליטה שאתם כן בורחים. כשלקחו אתכם מהמחנה עבודה.  

 אלה: כן. בדרך ממקום העבודה, לקחו אותנו שוב, בישרו לנו שאנחנו חוזרים לגטו לברזנו. ו...בדרך הייתה לנו איזו חניה שנתנו לנו לחם ושתיה וכנראה שאמא כאילו הכירה את האדם הזה. אחד העגלונים. והעגלון הזה אומר לאמא וכל הזמן שומרים עלינו. זאת אומרת, מקומיים על סוסים רוכבים מסביבנו ושומרים ופה ושם רואים גם גרמנים דוהרים על סוסים מסביבנו. זאת אומרת, יש שמירה. ואנחנו כבר שומעים את היריות. והוא אומר, את יודעת למה נוסעים? אמא אומרת "אני משערת, אני שומעת את היריות." ובדיוק נעצרה הזה על יד שדה עם תבואה שהייתה לפני הקציר, ו...כמו שזה נעצר, הוא אומר לה בפולנית "טרז", זאת אומרת, עכשיו. זאת כאילו כעין הזדמנות שלך. ואז אחותי הגדולה תופסת את מיני, אחותי הקטנה ואני ביד את יוסי.  אמא ראשונה עם התינוק על הידיים, הרצל.  והייתה שם תעלת ניקוז  ואנחנו נכנסים לתוך התעלה עם הבוץ כי יום לפני זה ירד שם גשם כפי הנראה. ואמא ממשיכה לרוץ והיא נעצרת והיא אומרת, "אתם רואים שם את היער הזה? את העצים? שמה ניפגש". ואני סוחבת ביד והוא מתנגד, אחי.  ואני ממש בכוח ואחותי רצה לפניי,  וככה אנחנו רצים ושומעים את היריות. אני לא יודעת אם זה היה יריות מהבורות שמה או שזה כבר ירו עלינו. וכשאנחנו מגיעים ליער, אנחנו כבר רואים אמא זרקה על שלולית מים, אחד החיתולים של אחי התינוק ואמרה כל אחד שותה עכשיו מים. מתארת לך איזו אישה זאת הייתה?. ברגעים כאלה שלא נשתה את המים עם כל הלכלוך הזה שם שהצטבר. אז עשינו ואחר כך רחצנו פנים וידיים. אני לא יודעת מאיפה היא הוציאה לכל אחד נתנה איזו פרוסה או שתיים לחם. וככה היה לה מעיל גדול שזה היה מעיל הפלא שהיה הכל בתוכו. ובסוף התברר שנכנסנו לתוך היער איפה שלא רחוק משם הייתה האחות שלנו, מירקה. ואלה שבאו היו נכנסים ליער לאסוף עצים או אגוזים, האיכרים מסביב. גילו שאנחנו שם ונודע לאחותי אז היא באה. וזה היה רגע שאי אפשר לתאר. בכי נוראי. ומרוב שמחה או עצב על המצב הזה, בכינו והתחבקנו ו... ככה היינו ביער עד שבא החורף וזה היה נורא. שם החורף זה כפור אימים. 

 עירית:    בניתם לכם בעצם מחסה ביער. 

 אלה: לא, זה היה בור בתוך האדמה. עץ שקרס ויצר מן בור כזה, עוד חפרנו ולמעלה שומר היערות דאג לאיזה מן מכסה כזה. 

והתברר שקרוב ליער הכובסת שלנו גרה במקום הזה. ולה יש בת ובן. והיא הבת של הכובסת סיכנה את עצמה. היא הכניסה אותנו הביתה. אחרת לא היינו שורדים. ממש סיכנה את עצמה ובתוך הצפיפות הזאת.  ובעלה תמיד היה מחוץ לבית…. וככה היא החזיקה אותנו כשאיש לא ידע שאנחנו נמצאים אצלה בבית.

וזהו. השלגים הופשרו והתחילה תנועה שוב, אז חזרנו ליער. 

 עירית: אז כל המשפחה חזרה ליער.

  לתמלול בעברית של הפודקאסט וסיפור החיים באדיבות יד ושם

הלשונאית הבכירה – אימת הקריינים והשדרים הייתה ילדה בשואה

 

מאת: אלי אלון

כאשר אתם מתפעלים מן העברית המצוחצחת של קרייני החדשות שלנו, דעו שגדולים הסיכויים, שהם עברו תחת ידיה וביקורתה של יועצת הלשון המיתולוגית של קול ישראל בתל אביב, ד"ר צפורה שפירא. יותר מ-24 שנים שימשה שפירא יועצת הלשון של קול ישראל בתל אביב. רבים מקרייני החדשות שלנו, השדרים והכתבים ברדיו ובטלוויזיה, עברו תחת ידיה וביקורתה הקפדנית, ולא פעם היא כונתה בתקשורת (במובן החיובי) "אימת הקריינים והשדרים". השדר המיתולוגי מייק הולר סיפר על מקרה בו שידר בשידור חי מאחד מבתי הכלא בארץ, והיה צריך לדווח על 13 אסירים. "לא ידעתי מה לומר באותו רגע שלושה עשר או שלוש עשרה, פחדתי מציפורה אז אמרתי עשרים אסירים...", סיפר הולר.

ילדות בצל שואה

צפורה נולדה בגטו קרקוב, בת למרדכי וחיה וולקן מניצולי רשימת שינדלר. הוריה חיה, לבית פרנקל, ומרדכי וולקן נישאו בקרקוב, ולאחר שנה נולדה בתם צפורה. לאחר שנה וחצי נולד אחיה, יצחק. כך שילדותה של צפורה ואחיה שנולדו לתוך המלחמה עברו בצל השואה.

מספרת צפורה: "אבא עבד לפני מלחמת העולם במפעל "פרוגרס" - מפעל לייצור חוטי מתכת לצורכי חשמל, שהיה שייך למשפחה יהודית - ורהפט. עם פלישת הגרמנים החלו לייצר במפעל הזה חוטי חשמל לצבא הגרמני. אימא עבדה בחברת "מדריץ", במפעל לתפירת מדים לצבא הגרמני.

במארס 1943 הגרמנים החלו לחסל את הגטו בקרקוב, והוריי נשלחו למחנה פלאשוב. אני נכנסתי עם אמי למחנה הנשים, ואחי עם אבי למחנה הגברים. ההורים המשיכו לעבוד במפעלים שמחוץ למחנה, ואנו, הילדים הקטנים, היחידים במחנה, נשארנו עד שחזרו ההורים מן העבודה. ואף על-פי שאנו, הילדים, ידענו להסתתר, במחנה, כשהגרמנים בדקו את הבלוקים, הסכנה להחזיק שני תינוקות במחנה הייתה גדולה. לכן החליטו הוריי, שחייבים להוציא אותנו משם ויהי-מה.

את אחי, ילד נימול, איש לא רצה לקחת, ואותי, הבריח חבר של הוריי, שעבד מחוץ למחנה, בתרמיל הגב שלו. וכדי שלא אראה "סימן חיים" במעבר, הרדימו אותי בלומינל והוציאו אותי. ושם, מעבר לגדר, חיכה לי חבר טוב של אבי, נוצרי, יוליאן קוסאק. גדלתי עם משפחתו הנוצרית בקרקוב זמן מה, אך גם שם נעשה מסוכן, והם העבירו אותי למשפחה נוצרית בכפר, שבו היה פחות סיכוי, שהגרמנים יחפשו יהודים. ובזכותם נשארתי בחיים".

הנטישה הייתה קשה.

מספרת צפורה שפירא: "הנטישה הייתה קשה. לא הבנתי בדיוק את ההעברה מיד ליד. ולאן נעלמה כל משפחתי. אך מחוסר בררה הסתגלתי לאט-לאט ובקושי רב למשפחות הנוצריות, וגדלתי כילדה נוצרייה לכל דבר. עם זאת אני זוכרת את המכות שקיבלתי מאב המשפחה בכפר, כשגיליתי לאחד הילדים בסוד, שאני יהודייה..."

בינתיים הועברו הוריי למפעל של התעשיין, חסיד אומות העולם, אוסקר שינדלר. עם שחרורם, במאי 1945, הם חיפשו ומצאו אותי, אך אני לא רציתי ללכת אתם. ושוב להינטש... היה קשה. לאחר זמן רב הסתגלתי להוריי וליהדותי. באותה שנה, 1945, הוריי קיבלו רק סרטיפיקט אחד, ואמי, שהייתה בהריון, עלתה לבד לארץ ישראל ובה נולד אחי, דוד. לאחר כמה חודשים אבא ואני הגענו באונייה "ארצה", עם קבוצת ילדים ניצולים, שאבי מרדכי וולקן אסף מן המנזרים"... המשפחה השתקעה בתל אביב ברחוב הירקון 36.

חיים חדשים בעיר העברית הראשונה

כאן, בארץ, התאקלמה צפורה מהר מאוד. היא למדה בבית הספר היסודי הדתי תלפיות בתל אביב, ואחר כך בתיכון הדתי צייטלין והמשיכה ללימודי תואר ראשון בספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1961 נישאה לחברה מתנועת בני עקיבא, שמואל שפירא, ונולדו להם שלושה ילדים: שחל, עופר, וורד.

לאחר שהילדים גדלו קצת למדה, לתואר ראשון לשון ובלשנות שמית באוניברסיטת תל אביב, וסיימה תואר שני ודוקטורט בלשון עברית באוניברסיטת בר-אילן. נושא עבודת הדוקטורט שלה היה: "העברית בתל אביב בשנים תרס"ט-תרצ"ה לפי מודעות". לאורך שנות לימודיה האקדמיים הייתה ציפורה מורה ומחנכת ומרצה לסִפרות, תנ"ך ולשון עברית בכמה מוסדות חינוך ובהם בית הספר הריאלי בחיפה, סמינר "תלפיות" בתל אביב אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר-אילן ועוד.

יועצת לשון מיתולוגית ב"קול ישראל"

24 שנים, מ-1979 - 2003, שימשה צפורה יועצת לשון של "קול ישראל" בתל אביב, מטעם האקדמיה ללשון עברית. צפורה שפירא שימשה יועצת לשון במשרה מלאה והוקצה לה חדר ברדיו שבקריה בתל אביב. במסגרת תפקידה בתור יועצת לשון בקול ישראל ניקדה שפירא טקסטים לפני שידור ולפני כל הקלטה, תיקנה שיבושי לשון, האזינה לשידורים, רשמה הערות לשון של שדרנים-כתבים בזמן שידור ואחר כך העבירה אליהם פתקים ובהם תיקונים והערות. בין תפקידיה היה גם לבדוק שיבושי לשון בשירים המושמעים ברדיו, שיבושים בפרסומות ובלשון השחקנים, שהופיעו בשידור בתסכיתים ובהופעות אחרות.

"על קצה הלשון"

צפורה שפירא ערכה והגישה תוכנית קבועה ברשת ב' "על קצה הלשון" שעסקה בענייני לשון בארץ ובתפוצות. בנוסף ערכה והגישה חידון במסגרת התוכנית "משחקי לילה" של זאב ענר, פינה בתוכנית של רבקה מיכאלי "עברית לנהגים" על מונחי נהיגה ועוד.

בהיותה יועצת לשון בקול ישראל היא גם לימדה והכשירה קריינים וכתבים חדשים וישנים לדיבור נכון ולהגייה מדויקת. בתקופת חגיגות ה-80 לתל אביב -יפו יזמה עם ראש העירייה של אז, שלמה להט, את החלפת שמות החנויות בעיר מלועזית לעברית או לפחות שיכתבו באותיות עבריות. כמו מקדולנד, בורגר ראנץ' ועוד.

ד"ר צפורה שפירא כתבה 7 ספרים: דיבור בציבור, הדקדוק העברי השימושי, דקדוקים א-ג, מילון בחרוזים לילדים, שיבוץ מהיר, מי רוצה להיות מיליארדר, כן פיתחה משחק טריוויה "פיצוחי טריוויה" ב-8 נושאים וטריוויה מקוונת לכל המשפחה.

ב-2007 נפטר בעלה, שמואל שפירא, ממחלה קשה. צפורה: "שוב הרגשתי את מהלומת הנטישה, שלא האמנתי שאצליח להתגבר עליה. אך בזכות ילדיי הנהדרים, 11 נכדיי האוהבים וחבריי הנאמנים אני ממשיכה בשגרת חיי ובעבודתי בתור יועצת לשון עצמאית".

לסיכום, אומרת שפירא, עשיתי את הבלתי ייאמן, מילדות בגטו קרקוב בשואה, הגעתי לסיום עבודת דוקטורט בלשון העברית, על העיר הראשונה בארץ ישראל: "העברית בתל אביב בשנים תרס"ט-תרצ"ה לפי מודעות", ואני מחנכת ומדריכה דורות של דוברים, שופטים, אישי ציבור, זמרים, קריינים ומנחים לדיבור בציבור תקני ונכון".

צפורה פעילה בחיי הקהילה של שכונת בבלי בתל אביב וגאה בחלקה בהנחלת האהבה לשפה העברית בקרב דורות רבים של מאזיני רדיו וקוראים.

 מקור וקרדיט : אלי אלון