ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 25 בנובמבר 2018

נס הבריחה ברכבת האחרונה, מרים גטננקו , בת 9

מאתמרים גטננקו


שמי מרים. נולדתי בזוועיל שבאוקראינה בשנת- 1933. היה זה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו גרו בעיירה יהודים רבים שומרי תורה ומצוות. היה שם בית- ספר באידיש, שבו למדו בנות- הדודות שלי. אותי לא קיבלו לשם, אך אחרי שבכיתי והתחננתי, הסכימו לי רק לשבת בשיעור. כשהנאצים התקרבו לאוקראינה, אימי עבדה במסעדה של חיילים ואותנו הסתירה מתחת למדרגות בבניין. היא לקחה שתי שמיכות צמר, פרשה אחת על הרצפה ובשנייה כיסתה אותנו. כך התחבאנו שם ימים רבים. שכבנו רועדות מקור ומפחד ומדי פעם אימא הביאה לנו אוכל.
יום אחד באו אחיות של אבי למסעדה וקראו לאימא לברוח איתן. אימי פחדה, אך אחיותיו של אבי לקחו אותנו בכוח ואימא רצה אחרינו. עלינו לרכבת, זו הייתה הרכבת האחרונה שיצאה משם. אותנו, הקטנים, העבירו דרך חלון הרכבת. כשאימי באה לעלות, גוי אחד קם ותפס בצווארה ולא נתן לה לעלות. אנשים שכבר היו ברכבת משכו אותה פנימה. הגענו לז'יטומיר חסרי כול, אפילו ללא נעליים. בז'יטומיר נתנו לנו אוכל, שתייה, בגדים ונעליים.
משם ברחנו לעיירה בשם נימרה- פיטרובסקי ומשם לקזאן, שליד סטאלינגרד. היה שם קולחוז- כמו קיבוץ. אני ואחותי הלכנו לגן- ילדים. אני זוכרת שנתנו לנו שם מרק שהיה עשוי מכרוב ומים. לילדי הקוזקים נתנו גם נוזל דומה לשמנת שהוסיף טעם למרק. כול ילד לקח קצת והביאו לי ולאחותי. הקור שם הגיע למינוס- 50 מעלות, ובקור הזה אימי לקחה סוס ועגלה והלכה ליער לכרות עצים לחימום הבית.
שוב בורחים מהנאצים
בשנת 1942 הנאצים התקרבו לסטאלינגרד והיה מאבק גדול ורציני ובסופו הנאצים הגיעו כמעט עד מוסקבה. נתנו לנו שור ועגלה ושתי שקיות חיטה לאכול ויצאנו לדרך. בדרך עברנו במקום שומם ולפתע החלו ליפול פצצות והשור מרוב פחד קרע את החבלים וברח. ישבנו בעגלה חסרי- אונים, באמצע שום- מקום. פצצות נפלו מכול הכיוונים ואנחנו תקועים בעגלה. לפתע הגיע למקום בן- דוד של אימי, שהיה גנרל בצבא הרוסי.
הוא לקח אותנו למחנה צבאי ונתן לנו לחם וקוביות סוכר והרשה לנו לישון שם בלילה. שם חליתי במלריה- מחלה שהייתה נפוצה באותם ימים. היה לי חום גבוה וקור נוראי ובנס נשארתי בחיים. אז כמעט כול מי שחלה במלריה- היה מת ללא תרופות וטיפול רפואי. בן- הדוד של אימי נתן לנו כסף, אוכל ומים והדריך אותנו לאן ללכת. הגענו לנהר הוולגה, כשהנאצים כבר ממש קרובים. התחבאנו בתוך הבוץ ונשמנו דרך קני הסוף שהיו בצידי הדרך.
כשהפצצות הפסיקו אז ברחנו. הגענו ליער ופגשנו הרבה אנשים שהתחבאו שם. נשארנו ביער עד הבוקר ומשם הלכנו לגרוזיה. שם עלינו על רכבת להובלת בהמות, בקרונות בקר נדחסנו יחד עם הסוסים והבהמות. הגענו לאוזבקיסטן. שם שהינו שלוש שנים. באוזבקיסטן, אימא עבדה בשדה, אספה שם עגבניות ומכרה אותם תמורת קמח. בקמח היא אפתה פיתות. בבית- אימא עבדה בכותנה. אחר- כך, אימא יצאה לעבוד במפעל לפלדה שממנו הכינו טנקים. העוני היה גדול, היה לנו זוג מגפיים אחד מצמר, בהם התחלקנו כולנו לפי התור. למדנו בבית- ספר שהיה במרחק- 7 ק"מ, ואת המרחק הזה הלכנו ברגל מידי יום. הבגדים שלי היו שני סמרטוטים ששימשו בתור שמלה וגם מעיל.
הנעליים היו שקיות שקשורות בחוטי ברזל. היה לי שכן שהכנתי בשבילו שיעורי בית וקיבלתי תמורת זה זנב עפרון ונעליים קרועות שהיו בשבילי אוצר. הדפים שעליהם כתבנו היו עיתונים מרוחים בסיד. בשל הצטיינותי בלימודים קיבלתי תלוש לקניית נעליים ושמלה. עם התלוש הזה היה צריך ללכת לחנות לשלם כסף ולקנות. כסף לא היה לנו ולכן אימא מכרה את התלוש וקנתה קמח כדי להכין לחם. בשביל להביא מים, אני זוכרת שהיה צריך ללכת שלושה ק"מ. בדרך הייתה רוח חזקה שהכניסה לדלי הרבה אבנים וכול המים נשפכו.
כדי להביא את המים מהנחל, הלכנו כמה ילדים, כשאחד מוציא מים מהנחל ונותן לשני וכך העברנו את המים עד הבית. את המים היינו צריכים להרתיח, כדי שיהיו ראויים לשתייה. הייתי גם אוספת פחמים לחימום הבית עם כמה חברים, עד שפעם תפסו אותנו ומנהל המפעל הזהיר אותנו שלא נחזור על המעשה הזה שוב ואז שחרר אותנו. מאז היינו אוספים פחמים רק בלילות.
לאחר המלחמה
הגענו לבלרוס, היה זה בשנת 1946. כשגדלתי הלכתי שם לאוניברסיטה ולמדתי להיות מהנדסת- טכנולוגית. כמעט ולא נשארו יהודים לאחר המלחמה, וגם אלו שנשארו פחדו לקיים מצוות. היו כאלו ששמרו מצוות בסתר, במחתרת, כמו אימי ששמרה על הכול, חוץ מהדלקת נרות- שבת, כי גרנו כמה משפחות באותה דירה ויכלו להלשין עליה. בתור סטודנטית שמרתי על הכשרות, אך לא ידעתי על כך.
שמתי את הבשר על משטח ברזל שמיועד לכיבוס בגדים, שעליו יש בליטות וחורים. המלחתי אותו ויצאתי לשיעורים. מה שלא ידעתי, זה שלא צריך להשאיר אותו כל- כך הרבה זמן. כששאלו אותי למה אני עושה כך, עניתי כמו שאימי אמרה לי: "הבשר יותר נקי ככה ויותר טעים".  באוניברסיטה הכרתי את בעלי. כשסיימתי את הלימודים נסעתי לאוקראינה. הגעתי לעיירה שבה גרו סבא וסבתא שלי. שכן גוי סיפר לי שאספו את כול היהודים וזרקו אותם לבור. את סבא שלי הכריחו לנגן, וכשלא הסכים, הכו אותו וזרקו גם אותו לבור, וכך הוא נפטר.
כשרציתי לעזוב את רוסיה, הכריחו אותי להתגרש מבעלי, בגלל שהוא עבד בעבודות סודיות בממשלה. אחר- כך היינו צריכים לחכות חמש שנים, שבהם עקבו אחרינו, לראות שאנחנו לא שומרים על קשר. בנס חיכינו רק שלוש שנים ואז עלינו לארץ

ליז זמורה : ילדה יהודיה בצרפת בתקופת השואה

בקיבוץ שדה אליהו כולם מכירים את ליז זמורה; ניצולת שואה שגדלה בצרפת על רקע מלחמת העולם השניה. "מהילדות שלי אני זוכרת מעט מאוד כשהגרמנים פלשו לצרפת", משחזרת ליז. "פעם אחת באו שוטרים, דפקו על הדלת ואמרו לאבא 'תבוא איתנו'.. אמא סגרה את הוילון, מה היא תעשה עכשיו עם שתי ילדות קטנות?" מאז ליז לא ראתה את אביה. 

מאוחר יותר, נשלחה ליז להסתתר בבית משפחה נוצרית יחד עם אחותה, ומשם התגלגלה לבתי ילדים שונים. "להיות בבית ילדים זה לגור 10 בנות בחדר אחד, " מתארת ליז את הקושי, "אין לך בובות, אין לך משחקים." ליז ואחותה הצליחו לשרוד את השואה והחליטו לעלות ארצה. בארץ התגייסה ליז לצבא ופגשה את אריה זמורה. השניים התחתנו וקבעו את ביתם בקיבוץ.
מקור וקרדיט :

נערה בתחפושת - אורות - טלוויזיה יהודית


הבובות של ניצולות השואה "חזרו לחיים"



70  שנה אחרי שלוש ניצולות שואה זכו "לקבל חזרה" את הבובות שאיבדו במהלך השואה וסימלו עבורן את הילדות והתום.


פאני בן עמי – המפקדת הקטנה



היא הייתה רק בת 13 כשהפכה למפקדת של קבוצת ילדים יהודים שברחו מצרפת לשוויץ החופשייה. כשנתפסו, היא הבריחה אותם, כששוטטו ביער, היא הובילה אותם, ולאחר שחצו את הגבול היא חזרה לאחור כדי לקחת ילדה שחששה לעבור לבדה והצילה ילדה אותה מירי הנאצים. פאני בן עמי, סיפורה של מנהיגה….




כאן הסתתרנו : סיפורם של הילדים היהודים שחיו במנזר בזמן השואה



כשפולין השתחררה, התחילו להגיע למנזר אמהות שיצאו מהמחנות וביקשו למצוא את הילדים שלהן. הן נראו מטורפות, בבלויי סחבות. כל כך שמחתי שלא באו לקחת אותי", מספרת לאה באלינט. "היה לי טוב במנזר, ואין ספק בכך שמנזרים הצילו ילדים יהודים בתקופת השואה. הנזירות סיכנו את חייהן כדי להציל אותנו, ואנחנו לא נותנים מספיק כבוד למנזרים. היו גם נזירות אכזריות, אבל בדרך כלל לילדים היה טוב שם. הסיפורים על כך שמנזרים הצילו ילדים כדי לנצר אותם אינם נכונים. מי שעשה זאת האמין בלב שלם שזו הצלה מגיהינום".
בתקופת השואה ילדים יהודים רבים נמסרו למנזרים על ידי הוריהם או על ידי אנשים שהחביאו אותם ונאלצו להעבירם. גורלם של הילדים הללו היה שונה ממנזר למנזר ומארץ לארץ. בסיומה של המלחמה בני משפחותיהם או הגורמים היהודיים שטיפלו בגאולת הילדים הגיעו למנזרים כדי להוציאם ולהחזירם לחיק היהדות. לא תמיד נמצאו הילדים במנזרים שאליהם הובאו, משום שפעמים רבות הם לא נרשמו שם בהגעתם למקום מחשש מהגרמנים. היו מנזרים שהטבילו את הילדים, והיו גם ילדים שבעצמם לא רצו לחזור ליהדות.

אחרי המלחמה נאלצו הילדים, שהיו קטנים מאוד כשנמסרו למנזרים, להסתגל להוריהם או לבתי הילדים שאליהם צורפו.

אלבחרי (80, לשעבר מורה למבוגרים, נשוי, אב לארבעה וסב ל–14 נכדים, מחדרה), נולד בסרייבו והיה בן יחיד להוריו. בתחילת 1942 הוריו נשלחו למחנות ונספו. בגיל 4 הוא הגיע למנזר יוסף הקדוש בעיר ספליט. "אחד האחים של אמי היה נשוי לאישה גויה בשם אנגלה. היא הוציאה אותי במרמה מהבניין שממנו נשלחו הילדים והנשים למחנה, טענה שאני הנכד שלה", הוא מספר.

אברוצקי (84, רואת חשבון בעברה, אלמנה, אמא לשניים, סבתא לארבעה וסבתא רבתא לתשעה נינים, מכפר סבא) נולדה בוורשה. אביה נספה בשואה, אמה ואחותה שרדו. בהיותה בת 10 הצליחה לברוח מגטו ורשה והסתתרה אצל משפחה פולנית. אחרי מרד גטו ורשה הפולנים גירשו אותה ולא היה לה לאן ללכת. "הסתובבתי כמה ימים בוורשה עד שכוחותי אזלו. כשהתעוררתי, גיליתי שאני נמצאת במנזר על שם סנטה אורסולה ברחוב טמקה 30 בוורשה", היא מספרת.

באלינט (79, אלמנה, אמא לשלושה, סבתא לשישה, משורש) היא חוקרת שואה ועוסקת בנושא של אובדן זהות במהלך התקופה. היא הקימה את "ארכיון הילדים ללא זהות" בחסות בית לוחמי הגטאות, ובשנת 1995 הדליקה משואה ב"יד ושם" בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

באלינט הגיעה למנזר ליד ורשה בשנת 1942 בהיותה בת 4, בת יחידה להוריה. אמה נרצחה על ידי הגסטפו, אביה היה ניצול אושוויץ. "אני לא זוכרת מי מסר אותי, אני רק יודעת שהגעתי למנזר פרנציסקני ומיד קיבלתי שם פולני: אלינה הרלה", היא מספרת.

מישהו מכם זוכר אולי את הפרידה מההורים?

אלבחרי: "אצלי זה בלקאאוט. אני זוכר את ההורים, את הבית שגרנו בו, לא את הפרידה עצמה. כנראה הצלחתי להדחיק את הטראומה".

אברוצקי: "אבא שלי היה כבר במצב קטסטרופלי אחרי כל החקירות של הגסטפו, וכשיצאתי מהגטו, הפרידה ממנו הייתה מאוד טראומטית. הפרידה מאמא נשאה אופי לגמרי שונה. היא עוד הספיקה לצאת את הגטו ונפגשנו בצד הפולני, אבל אחר כך נפרדנו והיא חזרה לגטו. היא נפצעה שם אנושות וקטעו לה רגל".

באלינט: "הייתי עם אמא שנתיים בגטו. אני זוכרת המון פרטים, אבל לא את הפרידה. אבא נעלם לנו עוד לפני זה. בהתחלה הוא נלקח כאסיר פוליטי, כי סירב להיות ביודנראט. ישר שלחו אותו לעבודות כפייה ומשם לאושוויץ".

אילו חוויות חקוקות בכם מתקופת ההימצאות במנזר?

אלבחרי: "באוקטובר 1943 הגרמנים הפציצו את ספליט, המנזר ששהיתי בו נהרס, והנזירות הלכו עם 42 ילדים בעיר מופצצת וחיפשו מחסה. הן מצאו אותו במנזר אחר, ומאותו רגע בעצם התחיל משטר טרור וממש התעללות. היינו שם רק שבועיים, אבל במהלכם קיבלנו עונשים של כריעה על מלח ועל תירס. או שיום אחד קמתי מהשינה בלילה, היו מים לרחצת הבוקר, שתיתי מהם וקיבלתי מכות על כך. אחרי שבועיים הנזירות קיבלו מקום אחר, ומאותו רגע היה שקט ושלווה. הטבילו אותי לנצרות ונתנו לי את השם אנטון. בעיקר אכלנו לחם ושום, היינו קירחים לגמרי, אבל קיבלנו מהנזירות מה שילד צריך לקבל: יחס, חיבה, לימודים".

אברוצקי: "שלוש שנים הייתי במנזר. הנזירות לא הטבילו אותי, כי מראש היו בטוחות שאני נוצרייה. במנזר הזה גם פגשתי את הכומר קרול וויטילה, שהפך כעבור 30 שנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. הוא היה מגיע כל שבועיים מקרקוב למנזר בוורשה ונושא שם דרשות. במקרה לגמרי התפקיד שלי היה להגיש לו ארוחת בוקר על מגש. יום אחד הלכתי עם המגש, הוא נשמט מידי, ונפל ממנו אקדח שהוחבא. נבהלתי, הוא מיד לקח את האקדח והסביר לי שבמנזר מתקיים תא מחתרתי של המחתרת הפולנית. אפשר לומר שהוא גייס אותי למחתרת. בגדול, החוויות שלי מהמנזר היו חיוביות. הייתי בטוחה שאמא שלי לא בחיים, לגבי אחותי לא ידעתי כלום, הבנתי שאני לבד וצריכה להסתגל לעולם החדש".

באלינט: "שלוש שנים, עד יוני 1945, הייתי במנזר ויש לי זיכרונות מאוד טובים ממנו. זה היה מקום נקי ויפה, היה בו אולם גדול ועמדו בו 30 מיטות. התפללתי בדבקות לישו, כל אחת מהנזירות הייתה כמו אמא שלי, והיחס כלפי היה נהדר אף על פי שהמשטר היה מאוד קשה. היו למשל שעות מסוימות שבהן היה אפשר ללכת לשירותים, ובגיל 5 כבר הייתי צריכה לשבת ולקלף תפוחי אדמה. היד שלי הייתה קטנה והייתי עושה קליפה מאוד עבה. כעונש אמרו לי שאוכל קליפות. כולם קיבלו תפוחי אדמה, ואני קיבלתי קליפות.

"חוויה נוספת שמאוד זכורה לי: הגרמנים היו מסתובבים בחוץ ומחרימים דברים מהמנזר. יום אחד הם הגיעו, ואותי החביאו בתוך סל ביצים. הנזירה התחננה בפני הגרמנים שייקחו רק סל אחד של ביצים, ושמחר תיתן להם שני סלים. הם אכן לקחו סל אחד ואותי השאירו. ואז הוציאו אותי מהסל שלוש נזירות, חיבקו ונישקו אותי, ואני לא הבנתי מה קרה כאן".

האם הייתם מודעים לדתכם?

אלבחרי: "ילד בן 4 לא יודע מה זה יהודי או לא יהודי".

אברוצקי: "הייתי מודעת, אבל זה כבר לא היה רלוונטי לחיים שלי, כי הייתי בטוחה שמשפחתי לא שרדה. אחרי שהמלחמה הסתיימה, הציעו לי להישבע למנזר ולהיות נזירה. בשבילי זו הייתה מתנה משמיים. קרול קידש את הפרוצדורה, וכשקיבלתי את השמלה הארוכה, מכופתרת ב–33 כפתורים, הייתי מאושרת".


מי בעצם הוציא אתכם בסופו של דבר מהמנזר?

אלבחרי: "הדוד שלי, מוני אלעזר (אביו של דדו, דוד אלעזר - א"ש), אח נוסף של אמי, שהיה בפרטיזנים, הגיע בסביבות אוגוסט 1945 לקחת אותי. זכרתי אותו ושמחתי לראותו. הוא היה המשפחה היחידה שהייתה לי".

אברוצקי: "יום אחד ברחוב, בדרכי לבית הספר, עצר אותי איש ואמר: 'את חנה מנדלברגר, אמך בחיים והיא מחפשת אותך'. אמרתי לו שהוא טועה, שזו לא אני, כי לא רציתי לחזור. הוא אמר שאם לא אבוא איתו, הוא ילך למנזר ויספר שאני לא נוצרייה אלא יהודייה. אמרתי לו שאסע איתו ושאפגוש את הגברת אמא, שכבר לא היו לי רגשות כלפיה. נכנסתי לאיזשהו בית, ראיתי גרם מדרגות ועליו עומדת איזו דמות. ידעתי שזו אמא שלי, אבל לא רציתי לראות אותה, במיוחד בגלל שהייתה בלי רגל. ואז היא נתנה צעקה: 'חנצ'קו', נפלה מהמדרגות למרגלותי, ואז כבר לא התאפקתי, חיבקתי אותה והתחלנו לדבר. הדבר הראשון שביקשתי ממנה היה שתחתום שהיא לא אמא שלי ושאוכל לחזור למנזר. היא אמרה: 'אין בעיה, אחתום, אבל רק אם תישארי איתי הלילה, כי אני רוצה לספר לך מה היה בגטו'. הסיפור הסתיים בכך שנשארתי איתה. באותה שנה נותק הקשר עם המנזר, הגעתי למחנות עקורים בגרמניה, ועליתי ארצה על סיפונה של אקסודוס".

באלינט: "כשפולין השתחררה שמחתי שלא באו לקחת אותי, אבל אז יום אחד הגיעה אישה בלונדינית, מאוד יפה, עם עיני תכלת, ואמרו לי שהיא בת דודה שלי. לקחתי אותה לכנסייה של המנזר להתפלל, והיא עמדה מולי המומה, כרעה ברך והתחילה לבכות. היא הוציאה אותי מהמנזר, טיילתי איתה על חורבות גטו ורשה, והיא קנתה לי זוג נעליים במידה שלי. אני זוכרת שזה לא היה לי נוח, כי במנזר היינו רגילות ללכת בנעליים שגדולות עלינו, עם עיתונים בתוכן".

סגירת מעגל

אף על פי ששלושתם עלו ארצה ובנו כאן משפחות, הזיכרונות מהמנזר לא הרפו, והיה רצון עז לסגור מעגל. "בשנת 1983 הגעתי למנזר שבו שהיתי", מספר אלבחרי. "קיבלה אותנו נזירה ואמרה שכל הנזירות המבוגרות נמצאות בנופש. הלכתי לחדר שבו ישנו וזכרתי הכל. כשחזרתי ארצה, כתבתי מכתב למנזר שאני מחפש תמונות ומסמכים. קיבלתי חזרה מכתב עם תמונות מאחת הנזירות.



יום ראשון, 18 בנובמבר 2018

'אני קם בלילה רעב מאוד' – זכרונות ילדות מהשואה – לזכרו של אהרון אפלפלד ז"ל




"שש שנים רצופות נמשכה מלחמת העולם השנייהלפעמים נדמה לי שזה היה רק לילה ארוך אחד שמתוכו הקיצותי ואני אחר. לפעמים נדמה לי שלא אני הייתי במלחמה, אלא מישהו אחר, אדם קרוב מאוד, והוא עתיד לספר לי מה בדיוק אירע, שכן אינני זוכר מה אירע וכיצד אירע. אני אומר ״אינני זוכר״, וזו האמת לאמיתה. מה שנטבע בי מאותן השנים הוא בעיקר תחושות גוף עזות.

הרעב ללחם .  עד עצם היום הזה אני מקיץ בלילה רעב מאוד. חלומות של רעב וצמא חוזרים על עצמם מדי שבוע . אני אוכל כמו שרק אנשים שהיו פעם רעבים אוכלים, באיזה תאיבון משונה.

במרוצת המלחמה הייתי במאות מקומות, תחנות רכבת, כפרים נידחים, ליד נחלי מים. לכל המקומות היו שמות. אפילו שם אחד אינני זוכר. לפעמים נראות לי שנות המלחמה כשדה מרעה רחב המתמזג עם השמים, לפרקים – כיער אפל הנמשך בלא סוף אל תוך אפלתו, ולפעמים כשיירה ארוכה של אנשים עמוסי תרמילים, שמדי שעה נופלים כמה מהם על הארץ והם מדרס לכל רגל.
כל מה שאירע נתבע בתאי הגוף ולא בזיכרון. תאי הגוף כנראה זוכרים יותר מאשר הזכרון שנועד לזכור. שנים רבות אחרי המלחמה לא הלכתי באמצע המדרכה ולא באמצע הדרךאלא תמיד דבק בקירות,תמיד בצל ותמיד בזריזות כמו חומק. בדרך כלל אינני נוטה לבכי, אבל פרדות של מה בכך מביאות אותי לבכי עז. אמרתי ״אינני זוכר״, ובכל זאת אני זוכר אלפי פרטים. לפעמים די בריח מאכל או רטיבות בנעליים או רעש פתע כדי להחזיר אותי אל תוך תוכי המלחמה, ואז נדמה לי כי המלחמה לא נגמרה, היא נמשכת בלא ידיעתי, ועתה משהקיצותי אני יודע שמאז התחילה אין היא פוסקת.

מכיוון שחלק גדול מהמלחמה עשיתי בכפרים, בשדות, ליד נחלים וביערות, הירוק הזה נטבע בי, וכל אימת שאני חולץ את נעלי ודורך על עשב, מיד אני זוכר את כרי המרעה ואת הבהמות המנומרות הפזורות על פני השטחים האינסופיים, והפחד ממרחבים פתוחים חוזר אלי. רגלי נדרכות, ורגע נדמה לי כי טעיתי. עלי לסגת בשפיפה אל שולי היער, שכן השוליים בטוחים יותר. בשולי היער אתה רואה ולא נראה. לפעמים קורה שאני נקלע לסמטה חשוכה, זה קורה לי לעיתים בירושלים ואני בטוח כי עוד מעט ייסגר השער, ואני אשאר בלא מוצא. אני מאיץ את צעדי ומנסה להיחלץ."

אהרון אפלפלד, סיפור חיים, פרק 15

אקציית הילדים בגטו שאוולי



גטו שאוולי  שכן בעיר שאולאי  שבליטא  והתקיים מסוף אוגוסט 1941 עד סוף יולי 
1944. בראשיתו גרו בו כ-5,000 יהודים ובסופו כ-1,000 בלבד.

בסתיו 1943 הוציא הימלר הוראה על חיסול כל הגטאות בחבל אוסטלנד. בעקבות זאת בוטל הגטו והפך למחנה ריכוז וניהולו הועבר לידי האס אס.

ב-5 בנובמבר (לפי מקור אחר 3 בנובמבר) באותה שנה נערכה אקציה לאיסוף הילדים בגטו. לביצוע האקציה הגיעו לגטו למעלה מ-20 משאיות סגורות וחיילים מצבא השחרור הרוסי.

מפקד הגטו האופטשטורמפירר הרמן פורסטר (Hermann Forster) פנה ליודנראט והודיע שכל ילדי הגטו (מגיל 13 ומטה) יועברו לבית יתומים בקובנה ושני חברי היודנראט (אהרון כץ ובוריס קרתוּן) יתלוו אליהם ויחזרו לגטו כדי לאשר שהגיעו ליעד בטוח. הורים שהתנגדו לשלוח את ילדיהם צורפו גם הם למשלוח. באותו יום גורשו, על פי דיווח מפקד הגטו, 860 איש מתוכם כ-500 ילדים והשאר זקנים וחולים.

סופו של הגטו


בתחילת יולי 1944, הגיע הצבא האדום למזרח ליטא והגטו הופצץ. לכן הורו הנאצים ב-7 ביולי לפנות את הגטו ולהעביר את יושביו למחנה הריכוז שטוטהוף ששכן ליד דַנצִיג בפרוסיה המזרחית

ב-22 ביולי יצא המשלוח האחרון מהגטו ברגל לכיוון שטוטהוף. בשטוטהוף נערכה סלקציה, הגברים נשלחו לדכאו וקאופרינג שבגרמניה, הנשים והילדים להשמדה באושוויץ .

ראש היודנראט מנדל לייבוביץ' נהרג באחת ההפצצות. מפעל הנעליים נהרס בידי הצבא הגרמני ומפעל העור נפגע בהפצצות. הגטו נהרס במהלך הפצצה ארטילרית מסיבית של הצבא הרוסי ב26 ביולי.



    ילדות נשכחת



    מאת : מרב ז'נו


    הסופר אהרון אפלפלד ז"ל, שעבר אף הוא את אימי המלחמה כילד, מנסה לתאר את ההבדל בין זיכרונו של הניצול הילד לבין זה של הניצול המבוגר באופן הבא:
    "מי שהיה אדם מבוגר בזמן המלחמה, קלט וזכר מקומות ואנשים ובתום המלחמה ישב ומנה אותם וסיפר עליהם, כך ודאי יעשה עד סוף ימיו. אצל הילדים לא השמות נטמעו בזיכרון אלא משהו שונה לחלוטין. אצלם הזיכרון הוא מאגר שאינו מתרוקן. הוא מתחדש עם השנים ומתבהר. לא זיכרון כרונולוגי, אלא שופע ומשתנה, אם מותר לומר כך."



    אמא אמרה לגרמני: 'הבת שלי תחיה'": ניצולי שואה חוזרים לילדות ולרגעי האימה


    מעבר לאובדן יקיריהם, ניצולי השואה שחיים כיום בישראל איבדו גם את ילדותם. פרויקט "ילדות בצל" שופך אור על תקופה זו בחייהם, ובין הזוועות הם נזכרים גם בכמה רגעי חסד

    לסרט הוידאו ביוטיוב

    מבעד להיסטוריה: מבט אל זיכרונות הילדות האבודים של ניצולי השואה מלוב




     סקירה מאת : שי ניר , אתר דבר ראשון

    הספר "כַּאן יא מַכַּאן" מוציא את הקורא למסע אל תוך ילדותם של 90 ניצולי שואה מיהדות לוב . המפגש הבלתי אמצעי עם דימויים ויזואליים שהציגה להם הסופרת נאוה ט. ברזני בזמן הראיון, עורר בהם זיכרונות ילדות נשכחים ויקרים מפז




    יום שבת, 17 בנובמבר 2018

    התינוק היהודי שהוריו הניחו ליד המנזר



    "הייתי תלמיד בכיתה ג' בקריית מוצקין. יום אחד נכנסה מחנכת הכיתה ואמרה שהיום מגיע תלמיד חדש, פליט מפולין, ושהיא מבקשת שנקבל אותו יפה ונהיה חברים שלו. באותו רגע, לפני שראיתי אותו, החלטתי שהוא יהיה חבר שלי. אכן, כך היה. נכנס לכיתה ילד בלונדיני, עיניים תכולות וביישן. מאותו היום נהיינו חברים.
    מהילד הפליט שהפך לחברי שמעתי את סיפורו: מסתבר, כשהיטלר עלה לשלטון, הבינו הוריו כי אסון מתקרב. הם הניחו אותו, כתינוק, ליד מנזר נוצרי ושם הוא גדל מבלי לדעת שהוא יהודי. כשהיה בן שבע הגיע דוד שלו מישראל, לאחר המלחמה (הוריו של חברי ניספו בשואה) הדוד סיפר לו על יהדותו ולקח אותו לארץ. פה אימצו אותו הדודים והוא ראה אותם כהורים לכל דבר, וגם נולדו לו שני אחים.
    היינו חברים לאורך כל שנות הלימודים. אחרי ששרתנו בצבא, נסעתי לחו"ל ללמוד והוא בא אחרי. בסופו של דבר הוא החליט ללמוד אדריכלות בגרמניה. עד היום הוא חי בגרמניה. הוא התחתן עם בחורה גרמנייה שהתגיירה, נולדו לו 2 ילדים שניתנו להם שמות ישראלים.
    הוא ומשפחתו מאוד אוהבים את ישראל, ואפילו רצו בשלב מסוים לחיות פה, אך זה לא הסתדר. הוא נשאר חברי הטוב, חבר לחיים. אני נפגש איתו לפחות פעם בשנה, באירופה או בישראל. שאנחנו נפגשים (אחר המון המון שנים מאז שהכרנו) אנחנו מתנהגים כמו ילדים בכיתה ג'.
    "זוהי חברות לחיים, וזה לא סיפור אגדה, אלו החיים"
    לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

    ההישרדות של ולדימיר גולדיץ , בן 8 בתקופת השואה


    "נולדתי בשנת- 1933 בקרים, שנמצאת בדרום אוקראינה. נולדתי עם נכות ברגליים. בשנת- 1941, הייתי אז ילד כבן 8, לקחו אותי ליבפטוריה שבקרים לשהות שם בגלל הנכות ברגליי. יבפטוריה היא עיר תיירותית שכולם בברית המועצות היו באים לנפוש בה.
    תוך כדי שהייתנו שם, התחילה מלחמת העולם השנייה. אני זוכר ששמו את כל הילדים במכוניות כדי להביאם למקום בטוח ומוגן. התוכנית הייתה להגיע לתחנת הרכבת, ומשם לקחת רכבת, שאף אחד לא ידע לאן היא מגיעה. מכל המכוניות שנסעו, רק מכונית אחת שרדה והגיעה ובמכונית הזאת הייתי אני.
    שאר המכוניות פגשו טנקים גרמניים שחיסלו אותם. המכונית שבה הייתי הייתה מכונית מסחר גדולה שכללה 10- 15 ילדים, מדריך ונהג. המדריך נהרג בנסיעה מרסיס זכוכית של מכונית, והילדים שהיו במכונית איתי היו או נכים או עם בעיות ברגליים כמוני. אז הנהג לא ידע מה לעשות. לאף אחד מהילדים לא היה כרטיסים לרכבת, השאירו אותנו לבד בשטח.
    כמה מהילדים ניסו לשרוד איכשהו, עלו על קרונות והתחבאו, גנבו אוכל ועוד מעשים נואשים. אני עליתי על אחד הקרונות של מסחר והתחבאתי שם בתוך קופסא. לא ידעתי לאן הרכבת נוסעת. אני זוכר שהייתי רעב ובודד. אני זוכר שביקשתי בין 6 תחנות אוכל מאנשים, נהייתי חסר בית. באחת התחנות ראיתי ילדה שהיה לה כיכר לחם, רצתי אליה ולקחתי לה את הלחם ואכלתי כשכולי פחד שהיא תרביץ לי ותיקח לי את הלחם. למרבה הפלא הילדה לא לקחה לי את הלחם ולא הרביצה, פשוט בכתה.
    ולמה היא בכתה? לא בגלל שלקחתי לה את הלחם, אלא מכיוון שהיא הייתה קרובת משפחה שלי, ובזמן ששהיתי בליבפטורי והחלה המלחמה, כל המשפחה ברחה לאוזבקיסטן וכולם חשבו שאני לא שרדתי ופתאום הם רואים אותי מולם. למרבה פלאם שרדתי ולא רק ששרדתי, אלא הם פגשו אותי בתחנה זו- נס כפול של הישרדות והתאחדות מחודשת עם המשפחה. כולנו ברחנו לעיר אנדיז'ן שבאוזבקיסטן ושם שהינו עד לסוף המלחמה. באוזבקיסטן התחתנתי והקמתי את משפחתי.
    אוזבקיסטן היא מדינה מוסלמית. אני זוכר שהנוף הנשקף מביתי היה של מסגדים ובתי- קברות של מוסלמים. בשנת- 1990, המוסלמים התחילו בפוגרומים ושרפו את ביתי היהודים. הם התחילו לאיים על כל היהודים שחיו שם לעזוב את המדינה כי הם טענו שהיהודים לא שייכים למדינה הזו. מאז הקמת הרפובליקה העצמאית של אוזבקיסטן, בשנת 1991, התחילו יהודים רבים לעזוב את המדינה עקב עליה בקיצוניות האיסלאם והכלכלה החלשה.
    המצב הכלכלי באזור שלנו היה של עוני גדול ועקב התנכלויות מצד המוסלמים, החלטנו לעלות לארץ. עלינו לארץ בשנת- 1991, ומכיוון שכבר היו בני- משפחה וקרובים שעלו לפנינו לראשון לציון, גם אנחנו התיישבנו בעיר זו. אני שמח שעלינו לארץ, למרות שבהתחלה היה לנו קשה מבחינת תעסוקה והשפה וגם הגיל המאוחר שבו עלינו לארץ, אך לאט, לאט התארגנו והתאקלמנו."

    "ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

        סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה...