סוודר של חיים

 

סוודר שלקח הילד אנדרש בריכטה ממחסן הבגדים באושוויץ בירקנאו לאחר בריחת הגרמנים מהמחנה

 התאומים אנדרש וקרול נולדו בשנת 1935 באויפשט (היום חלק מבודפשט) למרגיט ולזלו בריכטה. בשנת 1943 נשלח לזלו עם גברים יהודים רבים לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי, ולאחר פלישת הגרמנים להונגריה בשנת 1944, החלו השילוחים הגדולים של יהודי הונגריה ומרגיט והתאומים גורשו למחנה אושוויץ- בירקנאו. עם הגיעם לבירקנאו הופרדו הילדים מאימם ונשלחו לבלוק 15, בלוק התאומים הבנים, שם ערך מנגלה את הניסויים הרפואיים בתאומים. על זרועותיהם של האחים בני התשע קועקעו המספרים 17456 ו-17457, וכך, בזכות היותם תאומים ניצלו מהגורל הוודאי שציפה לכל ילד אחר בן גילם - מוות בתאי הגזים.

למזלם של אנדרש וקרול, הניסויים שנעשו בהם לא היו מן הקשים, וכך נכנסו חייהם לשגרה מוגנת של משחקים ושיחות אשר הופרעו מפעם לפעם על ידי בדיקות דם ומדידות השוואתיות שונות. התאומים ששימשו למחקריו של ד"ר מנגלה הוזנו טוב יותר על מנת שמצבם הגופני יישאר תקין, ואנדרש וקרול לא סבלו מרעב.

 מרגיט, אמם של התאומים, הושארה במחנה בירקנאו והילדים הצליחו מדי פעם לראותה יוצאת עם קבוצת אסירות לעבודות הכפייה, אולם לאחר כמה חודשים במחנה חלתה האם והלכה ונחלשה. בעדותו מתאר אנדרש את האנדרלמוסיה ששררה בחודש ינואר במחנה אושוויץ-בירקנאו. בתקופה זו שבין בריחת החיילים הגרמנים להגעתו של הצבא האדום, נותק המחנה מחשמל וממים, ומידי פעם חיילים גרמנים שנמלטו מהחזית הגיעו למחנה והוסיפו לאיים על חיי האסירים. "ידעתי כבר אז שהחזית מתקרבת ... בכל אופן זה מה שראיתי, שהגרמנים בורחים, כבר כמה ימים קודם הכבשנים לא היו פעילים ... זו הייתה מנוסה, הם קפצו על ג'יפים, על אופנועים, על משאיות... בין הזמן שהגרמנים יצאו לבין הזמן שהצבא האדום הגיע, באה גם קבוצת חיילים (גרמנים) הם לקחו את כולנו למחנה קנדה לעבוד ... היה נורא קר ... לי היו בגדים מלאי חורים ועם שרוולים קצרים ... כשהחייל הגרמני הסתכל הצידה, ראיתי סוודר, לקחתי אותו ולא ירו בי..."

מתוך עדותו של אנדרש בריכטה – היום מוטי אלון.

את אמם מצאו התאומים במצב אנוש בבלוק הנשים, והם דאגו לה עד הגעת החיילים הרוסים: "נפתחה הדלת של הצריף ונכנס לשם חייל ... בלבוש שונה לחלוטין ... הוא נכנס והיה שם מין נחשול של נשים שאלו היו ממש שלדים, אז אמרו: רוסקי ... הלכו אליו והוא עמד שם והוא לא ידע מה לומר ... היה ברור אפילו לי ששוחררנו" .

בתחילת מאי 1945 חזרו מרגיט ובניה התאומים – אנדרש וקרול לבודפשט, שם פגשו את אבי המשפחה לזלו שהצליח לברוח מפלוגות העבודה והצליח להסתתר עד סוף המלחמה. הסוודר שלקח אנדרש ממחסני המחנה לאחר בריחת הגרמנים, נותר בידיו כסמל לסיום המלחמה

 מקור וקרדיט : אתר " יד ושם"

 

ארגז מצעים

ארגז מצעים מביתה של חסידת אומות העולם אליזבת דה חרבר מהולנד ששימש את הילדה פרדריקה סרלואי למסתור

אליזבת דה חרבר הסתירה בביתה בתקופת מלחמת העולם השנייה טייסים מצבאות בעלות הברית שמטוסיהם הופלו באזור, חיילים גרמנים שערקו מהצבא וילדים יהודים בהם הפעוטה פרדריקה סרלואי שהובאה על ידי חברי המחתרת ההולנדית אל ביתה של אליזבת בשנת 

.

בני משפחתה של פרדריקה נכלאו באמסטרדם, באזור שבו רוכזו היהודים טרם שילוחם אל המחנות. לואי, אבי המשפחה, שולח ראשון. מרתה, אם המשפחה, עבדה במעון לילדים שהוקם במקום, ונותרה עם ילדיה עד ששולחה גם היא בטרנספורט. בטרם גורשה למחנות הצליחה להבריח את בתה הפעוטה, פרדריקה, דרך חלון המבנה אל הרחוב. בן ציון, אחיה בן השמונה של פרדריקה, היה גדול מכדי להבריחו דרך החלון. הוא נשלח עם אמו לסוביבור, שם נרצחו. חברי המחתרת ההולנדית שקיבלו לידיהם את פרדריקה הקטנה העבירו אותה לדרום הולנד אל אליזבת דה חרבר והיא הוסתרה בביתה לאורך כל תקופת המלחמה. 

ביתה של אליזבט היה מרוהט כולו ברהיטים עתיקים. ארגז המצעים שנתרם, רהיט משנת 1820, שימש כספסל בבית וכן כמקום מסתור קטן. בבית בן שלוש הקומות ערכו הגרמנים מפעם לפעם חיפושים והמוסתרים ברחו לעליית הגג והסתתרו מאחורי דלת נסתרת. במקרים בהם לא הספיקה פרדריקה לעלות לעליית הגג היא הסתתרה בתוך ארגז העץ שעמד בקומת הכניסה.

לאחר המלחמה מצאה שרה רוט, דודתה של פרדריקה, את אחייניתה ומשראתה שאליזבת מגדלת את פרדריקה באהבה החליטה שהמקום הטוב ביותר עבור הילדה הוא אצל אליזבת. בצעד יוצא דופן יצאה שרה כנגד החלטת הארגונים היהודיים להעביר את פרדריקה לבית יתומים יהודי. היא הגישה תביעה משפטית ונלחמה על מנת להשאיר את אחייניתה אצל אליזבת. בית המשפט פסק לטובת שרה ופרדריקה גדלה אצל אליזבת.

את ארגז המסתור החליטה פרדריקה לתרום לאוסף החפצים של יד ושם כעדות להצלתה על ידי אליזבת דה חרבר שפעלה באומץ יוצא דופן להצלת אנשים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

אליזבת דה חרבר הוכרה בשנת  2014 כחסידת אומות העולם.

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם

באדיבות פרדריקה לוי סרלואי, תל אביב

 מקור וקרדיט : אתר "יד ושם "

 

 

קלפי משחק שיצרה אינגה פולק במסתור בבית יתומים במנזר בקרואטיה

 

קלפי משחק שיצרה אינגה פולק במסתור בבית יתומים במנזר בקרואטיה אליו הכניסו אותה חסידי אומות העולם ברנקה ואוגוסט רוט

בני הזוג רוט מהעיר זאגרב שבקרואטיה דאגו למצוא מקום מסתור לבלנקה פולק ולשתי בנותיה אינגה וליארקה. בנות משפחת פולק הגיעו בעזרתם של בני הזוג רוט לבית יתומים במנזר, שם שהו עד סוף המלחמה כשבני הזוג דואגים לרווחתן.

בזמן שהותה בבית היתומים הכינה לעצמה אינגה בת השתים-עשרה משחק קלפים כדי להעסיק את עצמה.

"מצאתי לי למשל גם איזשהו בידור. ציירתי בעצמי על איזה מן קרטון דקיק קלפים – ממש קלפים אמיתיים של משחק 'רמי'. שתי חבילות עם ארבעה ג'וקרים. כיוון שאמא שלי לפני המלחמה לימדה אותי לעשות 'פאסיאנס', אז גם עשיתי את זה ושיחקתי בזה. ילדים באו לשאול אותי מה אני עושה, אז אמרתי 'זה איזה משחק שמשחקים לבד'."

מתוך עדותה של אינגה פולק.

עם הזמן הצליחה ברנקה להשיג לאמן של אינגה וליארקה עבודה כמטפלת בבית היתומים אליו הועברו. אסור היה להן לגלות את הקרבה המשפחתית והן קראו לאמן "דודה מריצה" בשמה הנוצרי הבדוי, כמו הילדות האחרות במקום, אבל הן היו מאושרות להיות ביחד שוב. הבנות ואמן  נשארו בבית היתומים עד סוף המלחמה.

בשנת 1948 עלו בלנקה ובנותיה לישראל. רות (אינגה) ודושקה רוט שמרו על קשר כל השנים.

את קלפי המשחק שיצרה לעצמה אינגה פולק בזמן שהייתה במסתור, היא תרמה למוזיאון יד ושם.

ברנקה, אוגוסט ודושקה רוט הוכרו בשנת 2001 כחסידי אומות העולם.

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם

באדיבות רות גת (אינגה פולק), קיבוץ רבדים

לסיפור החיים המלא באתר " יד ושם" (קישור)

ב-24 באוגוסט 1943 הגיע לגטו טרזיינשטאט משלוח יוצא דופן מגטו ביאלסטוק ...

 

ד"ר מרגלית שלאין – ילדי ביאליסטוק בגטו טרזיינשטאט – טרגדיה ותעתוע 74 שנים לשילוחם למוות באושוויץ

 פרשת ילדי ביאליסטוק בגטו טרזיינשטאט

ב 24 באוגוסט 1943 בצהרי היום, נכנסה לאיטה רכבת לתחנת הרכבת בגטו טרזיינשטאט. לאחר עצירתה, לא נפתחו הקרונות ולא נשמע מהם קול. סבלים מהגטו הביאו מכלי אוכל והניחו אותם ליד הקרונות. רק לאחר שהתרחקו מהמקום פתחו אנשי ה-ס"ס את דלתות הקרונות. שוטרים ממשמר הגטו שצפו ברכבת מרחוק, סיפרו : יכולנו לראות שמדובר במשלוח של ילדים ... בקושי יכלו לעמוד על רגליהם. והבגדים? סמרטוטים שהיו תלויים על גופותיהם הקטנות. מיד כשנפתחו הדלתות הרשו לילדים לאכול... הילדים המסכנים טרפו את האוכל... לאחר שהילדים סיימו לאכול, נסגרו שוב הדלתות ושומר הועמד בחזית כל קרון.

מי היו ילדים אלה , מנין הגיעו ומדוע נשלחו לטרזיינשטאט?

היה זה משלוח יוצא דופן שנשלח מגטו ביאליסטוק. היו בו 1,196 ילדים מרביתם בגיל 13-6. באמצע הלילה, הובלו הילדים לחיטוי. לאחר הרחצה הובאו הילדים למחנה צריפים מיוחד, שנבנה מחוץ לחומות הגטו. צוות נבחר של 53 אנשים מקרב אסירי המחנה התנדב לטפל בילדים. הגרמנים נקטו אמצעי ביטחון קיצוניים על מנת לבודד את ילדי גטו ביאליסטוק מיתר תושבי הגטו. האנשים שהתנדבו, לא יכלו לקיים עוד כל קשר עם בני משפחותיהם.

המפקדה הגרמנית עוררה את הרושם, שהילדים נועדו להישלח מהגטו לשוויץ, כדי שיוחלפו שם בנתיני גרמניה בארץ-ישראל. לאחר שתכנית החילופין נכשלה, לא היה עוד צורך בהחזקת ילדי ביאליסטוק. ב-5 באוקטובר 1943, יצא מהגטו משלוח בקרונות נוסעים ובו 1,196 ילדי ביאליסטוק ו-53 מלוויהם. יעד המשלוח היה אושוויץ. לפי עדויות אסירים שעבדו על הרציף, מיד עם הגעתם למחנה, הובלו כולם לתאי הגז.

נותרה בידנו רק רשימה שמית של 1,196 הילדים ושל 53 מלוויהם המסורים.

*מבוסס על מאמרה של ד"ר מרגלית שלאין (הסטוריונית וחוקרת שואה) על ילדי ביאליסטק (שנת 2017).

ציירה: הלגה וייס 

 קישור לפוסט של בית טרייזשטאט בפייסבוק

 קישור לתיעוד  המלא וסיפור החיים בבית טרזין

צביה וילדשטיין והילדים ניצולי השואה מהעיר וילנה וסביבותיה

 

מאת: לאה קסל

צביה וילדשטיין היתה מנהלת בית היתומות בגיטו וילנה שהיה ממוקם בבית הכנסת שברחוב שטראשון 10. לפני פרוץ המלחמה היא היתה מורה במקצועה. מאוחר יותר נלקחה לפונאר ושם ניצלה מהירי וברחה בלילה בחזרה אל הגיטו. לאחר נפילת הגטו, כשילדות בית היתומים הובלו לטבח, ברחה מווילנה והתחבאה אצל משפחה ליטאית באזור נימנצין. עם תום המלחמה חזרה לווילנה ושם ראתה ילדים יהודיים מסתובבים ברחובות ונוברים בפחי האשפה. היא אספה אותם ודאגה להם למזון ומקום לינה באחד מהבתים שננטשו בזמן המלחמה. כשמספר הילדים גדל והמקום נעשה צר היא פנתה לכמה ממנהיגי היהדות שחזרו מהפרטיזנים ומהיערות – אברהם סוצקובר, אבא קובנר ושמריהו קצ'רגינסקי וביקשה מהם לפנות לעירית וילנה שתקצה להם מקום מתאים ותיתן אישור להקים בית יתומים יהודי. את האישור קיבלו לאחר שהסבירו שהיתומים היהודים עברו חיים קשים במלחמה וזקוקים לטיפול ושיקום מיוחדים. עם הזמן הסתבר לה שישנם גם יתומים יהודיים במנזרים ובכנסיות וגם בבתים של גויים ליטאים שלא מוכנים לשחרר את הילדים או במקרים אחרים ביקשו תשלום כדי להחזיר את היתומים. צביה וילדשטיין נעזרה בפרופסור ריבלסקי, שהיה קצין גבוה בצבא האדום, פסיכיאטר במקצועו ושניהל בית חולים לחולי נפש –חיילים בצבא האדום. הוא הצטרף אליה, לבוש מדים וכך הצליח להוציא ילדים יהודים מאותם מנזרים ובתי גויים. הוא סיפר לצביה כי בזמן המלחמה אסף ילדים אומללים שמצא בצידי הדרכים ודאג להם לבית. הוא הציע את עזרתו לבית היתומים היהודיים של צביה וילדשטיין. כיהודי, הוא חשב שעתיד הילדים היהודיים הוא דבר חשוב ביותר.

הוחלט על שיתוף פעולה בין צביה וריבלסקי שאליהם הצטרף גם דר' בלוז שהיה מנהל קופות החולים של משפחות הצבא האדום.  בית היתומים החל להתפרסם וילדים נוספים החלו לבוא ולהצטרף לבית. ביניהם היו ילדים שהיו כבר בגילאי 13-14 והסתתרו עם הפרטיזנים ביערות. חלקם שימשו יותר מאוחר כמדריכים ואף מורים לילדים הקטנים של בית היתומים. היה קושי רב למצוא מורים יהודיים שילמדו בבית הספר של בית היתומים כי אלו שניצלו מהתופת הועסקו ע"י השלטון הקומוניסטי בעבודות שונות ולא בהוראה. לאחר מאמצים רבים התקבצו בבית היתומים כמה מורים כמו: זלטה קצרגינסקי, שולמית וולפה, תהילה טיקטין ודוד לוין – שהיו מאוחר יותר מורים בישראל.

 להמשך סיפור החיים באתר האינטרנט של איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל ( קישור)

  אודות סיפור החיים המרתק של צביה וילדשטיין  בויקפדיה בעברית  ( אל תחמיצו )

צביה וילדשטיין – ויקיפדיה (wikipedia.org)

בית היתומים בגטו וילנה

 

אחת הבעיות בגטו  וילנה היתה הטיפול ביתומים שהוריהם נרצחו באקציות.

לילדים עד גיל 10 הוקמו בתי ילדים ופנימיות. "נורא מכל היה גורלם של הילדים הקטנים שנותרו ללא אם ואב, ללא אחים ואחיות – כל כך בודדים בים האינסופי של המוות. הנה אחד מהם – ילד כבן שש. החביאו אותו בעליית הגג, הוא שכב שם בין הקרשים אצל אנשים זרים שנתנו לו מחסה ובקול רם סיפר לעצמו סיפור. מלמל משהו על בית קטן ומיטה חמה, על ידיים רצחניות שחטפו את אמו ואת אביו, את שני אחיו ואחותו. תוך כדי דיבור הוא נרדם, תשוש ועייף. מי ישאר אדיש ולא יתרגש לנוכח תמונה כזו? לא יכולתי עוד להישאר שם. ירדתי מעלית הגג שבה ישן הילד ויצאתי לרחוב כאשר דמעות זולגות על לחיי".

גרגורי שור, רשימות מגטו וילנה 1941-1944, ע' 62  (יולי 1942).

בגטו היו עשרות יתומים בני 9-15 שהסתובבו בחבורות וגנבו מהבתים וממחסני המזון של היודנראט. רשויות הגטו וחברי תנועות הנוער השקיעו מאמצים רבים בטיפול בהם. משטרת הגטו רתמה אותם לעבודה מועילה. היתומים התארגנו בפיקוח מדריכים, לקחו לידיהם את ההובלה בגטו על ידי עשרות עגלות והוליכו בעגלות-יד מזון ממחסני היודנראט לנקודות החלוקה תמורת מזון ולבוש. קצין משטרת הגטו יוסף מושקאט הפעיל אותם והיה אחראי להם. הם גם פיקחו מטעם המשטרה על הניקיון בגטו ודיווחו למשטרה על עברות ניקיון.

"בנשף… התקיימה הופעה של ילדים, רובם יתומים אשר חיו בגטו כ"ילדים לא חוקיים", ללא אישורים מתאימים. הופעתם היתה מרשימה מאוד. רבים לא יכלו להבליג ובכו כשצפו בהופעתם של ילדים אלה, אשר לא ידעו ילדות מהי."

אלכסנדר (סניה) רינדזיונסקי, חורבן וילנה, ע' 85

במרס 1943 הקים גנס רשות מרכזית לטיפול בילדים ובני נוער עד גיל 16, שנועדה לפקח על בתי הילדים, על הפנימיות ועל הילדים העובדים במקומות השונים.

מתוך: יד ושם

מעדותה של צביה וילדשטיין על ניהול בית יתומים בגטו וילנה 1943-1941

היינו בגטו כחודש כשאני פגשתי בגטו את הילדים מהגטו הראשון שההורים שלהם נהרגו בפונאר (Ponar ). הם היו רעבים, אומללים, בבגדים קרועים. הם ברחו מבור המוות או מפונאר. ומי שמצא אותם, שוטרים ליטאים וכך הלאה, הביאו אותם בחזרה לגטו. כיון שזה היה בנשמה שלי התחלתי להתעסק. אני הייתי המזכירה של המחלקה האפידמולוגית. ביקשתי שישחררו אותי מזה ויתנו לי אפשרות לטפל בילדים האלה שחזרו מפונאר וחיו את מותם של ההורים, בלי שום עזרה. ילד זר, לא כל אחד רגיל לטפל בהם. ייסדנו בית יתומים של ילדות בבית הכנסת וגם בית יתומים של ילדים. זה היה 'הקינדר אינטרנט'. כשהיה אדם שידע לדרוש ודרש עם אופי מסוים אז לילדים היה מקסימום מה שיכלו לתת להם. מורים כמעט לא היו. המורים הלכו הראשונים. האינטליגנציה בכלל הלכה הראשונה. ישבנו כמה חברות וביקשתי אותם: תעזרו לי לארגן את הלימודים כי אני צריכה להתרוצץ ולסדר בבית הכנסת שתהיה פחות או יותר אוירה ביתית. כמה מורות סידרנו שעבדתי אתן קודם…

אנחנו קיבלנו בית אחרי שגירשו אותנו בארבעה בתים מהמדרגות. היינו מתאספים בחדר המדרגות, הייתי מביאה להם אוכל. מאין היה לי – העובדת של הורי בעלי גרה בעיר אחרי שהוקם הגטו והיא הפסיקה לעבוד אצלם אחרי שעבדה אצלם הרבה שנים. היא הייתה קונה ומביאה… אני קיבלתי חדר שאני חייתי בו כסטודנטית ומצאתי אותו ריק כשחזרתי מרוסיה איפה שהייתי בכפר, אחרי שהגרמנים הלכו והרוסים באו. אירגנו את בית היתומים והילדים חיו ולמדו עברית ועשינו ערבים ובאו פרץ מרקיש וסופרים כמו ברגלסון ואחרים, וכתבו הרבה בעיתונות שנוסד בוילנה אחרי הגטו בית ספר ליידיש והילדים באים. היו שם כמאה וכמה ילדים, אחר כך עוד.

מקור: ארכיון יד ושם 7038 – 3.O.

מקור וקרדיט : איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל (קישור)

 

יומנה של גיטה רבוננקו , בת 12 , גטו קובנה

  

מאת : יובל גמליאל

כשהנאצים כבשו את ליטא, גיטה רבוננקו בת ה־12 החלה לכתוב יומן, שבו תיארה את הזוועות שעברה: הגטו, מחנה הריכוז, האקציות, אובדן בני משפחתה – בזה אחר זה. לאחר מותה בשנה שעברה נתרם היומן ל"יד ושם" במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים".

 

בשיתוף "יד ושם"

באותיות גדולות, כתובות בעיפרון, כתוב יומנה של הנערה גיטה רבוננקו (לבית פיינברג). היא מלא באירועים משמעותיים וקשים, בעיקר אבידות, משפט אחד קצר בכל עמוד, ולצידו תאריך וציון מקום.

יומנה נכתב ביידיש ומתאר נקודות ציון עיקריות בחייה בגטו ובמחנה עבודה לאורך שנות המלחמה. כך, למשל, כתבה: "בערב: המוות הטראגי של אבי האהוב. גטו קובנה"; "הופרדו מעליי הסבתות האהובות שלי. שטוטהוף"; "הוצאתי ממחנה הריכוז שטוטהוף למחנה עבודה".

רבוננקו, בתם של חונה (חנן) ופרידה פיינברג, ילידת 1929, הייתה בת 12 כשהגרמנים כבשו את ליטא באביב 1941. כשבועיים לאחר כיבוש קובנה, עיר מגוריה, רצחו שם הנאצים כ־3,000 יהודים. ב־28 באוקטובר נרצחו בירי המוני כ־9,200 יהודים, שליש מאנשי גטו קובנה. "די גרויסע אקציע" (האקציה הגדולה), כותבת גיטה בפנקסה. היא מתארת ביומנה עוד ועוד רציחות המוניות, עד הרגע הנורא מכל, ב־27.3.1944. "אקציית הילדים בגטו", היא כתבה. בעדותה, שנים לאחר מכן, סיפרה כיצד הוריה הצילו אותה ואת אחותה הקטנה מאקציית הילדים. הן הוסתרו בחדר אמבטיה שהוסווה באמצעות ארון ספרים. כ־1,300 ילדים נרצחו במצוד ברחבי הגטו במסגרת אותה אקציה. "לא ראו יותר ילדים בגטו", סיפרה רבוננקו בעדותה, "המעטים שנשארו בחיים התחבאו".

בחודש אחד היא איבדה את כל בני משפחתה: ב־10.7.1944 נורה אביה ברחוב. בשלב זה נשלחו רבים מיושבי הגטו למחנות ריכוז. כשבועיים לאחר רצח אביה כתבה: "נקרעו מעליי אמי ואחותי האהובות. שטוטהוף". שבוע לאחר מכן הגיעה הפרידה מהסבתות.

העמוד האחרון ביומן שונה מקודמיו. היא עיטרה אותו בדגלים ובפרחים. התאריך: 23.1.1945. "שוחררתי מהמשטר ההיטלראי", כתבה.

רבוננקו נישאה, הקימה משפחה בליטא, ועלתה לארץ בשנות ה־70. היא שמרה על היומן עד יומה האחרון. בשנה שעברה הלכה לעולמה. בתה, חסיה מנדל, תרמה את היומן ל"יד ושם" במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים".

 מקור וקרדיט: יובל גמליאל בשיתוף " יד ושם"

 

ההברחה של הפעוט היהודי בני חייטס מגטו קובנה

 

 

שמיכה בה נעטף הפעוט בני חייטס כשהוברח מגטו קובנה אל בית חסידי אומות העולם, בני הזוג טמשאוסקאס, שבזכותם שרד

ידויגה וקז'יס טמשאוסקאס נתנו בביתם מסתור לפעוט בני חייטס שהוברח אליהם מהגטו זמן קצר לפני חיסול הגטו. חודשיים שהה בני חייטס בבית משפחת טמשאוסקאס. לולא הסכימו לקבלו לא היה שורד. זמן קצר לאחר העברתו לבית המסתירים חוסל הגטו ויהודי הגטו נשלחו למחנות עבודה או להשמדה.

גניה ולייב חייטס היו זוג צעיר שרק נישא. לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941 ניסו השניים לברוח לכיוון שטחי ברית המועצות אך נתפסו על ידי הגרמנים, הוחזרו לקובנה ונכלאו בגטו. לייב נשלח לעבודות כפייה באתר שניהל הליטאי קז'יס טמשאוסקאס. בשנת 1941 נולד בנם הבכור של גניה ולייב. זמן קצר לאחר מכן אירעה בקובנה האקציה הגדולה. תושבי הגטו התבקשו להתייצב ב"כיכר הדמוקרטיה" בשעה שש בבוקר ולאחר סלקציה שנערכה במקום נשלחו כ-10,000 יהודים שנחשבו כבלתי כשירים לעבודה ל"פורט התשיעי", שם נרצחו. גניה, שחששה לחיי בנה עטפה אותו בכל פיסת בגד שהצליחה למצוא. ההורים הצעירים התייצבו בכיכר עם התינוק העטוף שנראה כמו חבילה גדולה. למרבה המזל עברו שניהם את הסלקציה עם "החבילה" שבידיהם וכך ניצלו ממוות.

חרף הסכנות הגדולות הצליחה גניה לשמור על תינוקה, אך לאחר אקציית הילדים שנערכה בגטו קובנה במרץ 1944, החליטו בני הזוג חייטס לנסות ולהבריח אותו מהגטו. גניה פנתה אל טמשאוסקאס מנהל העבודה של לייב בתחינה לעזרה. היא נפלה על ברכיה, נישקה את רגליו והתחננה בפניו שימצא מקום מסתור לבנה הפעוט. טמשאוסקאס נעתר לבקשתה.

על מנת להבריחו מהגטו השתמשו בסם הרדמה. הילד המורדם נקשר בעזרת בד אל גב אביו  שלבש מעיל גדול וכך הסתירו. עם הילד תחת מעילו יצא לעבודות הכפייה כשלפתע החל הפעוט להשתעל. בזכות שיעוליהם המלאכותיים של יהודים אחרים מקבוצת עובדי הכפייה שנועדו לטשטש את קולותיו של הפעוט, לא הבחינו הגרמנים בילד והוא הוברח מהגטו בשלום.

באתר עבודות הבנייה הניח האב את בנו המורדם בעליית הגג, אך משפגה השפעת סם ההרדמה התעורר בני והחל לבכות. למרבה המזל, בדיוק ברגע זה נקרא החוצה המפקח הגרמני והילד לא התגלה. הוא נלקח בשעות הערב על ידי רעייתו של טמשאוסקאס, ידויגה, אל ביתם שבכפר פנמונה.

בני הוסתר מספר חודשים בבית משפחת טמשאוסקאס עד שידויגה החליטה שהסכנה גדולה וביקשה להעביר אותו למקום אחר. היא הניחה אותו מחוץ לבית בכפר סמוך. האישה שאספה אותו לביתה הבינה שמדובר בילד יהודי והחליטה לשמור על הילד על מנת לקבל כסף מהוריו כאשר יגיעו לקחת אותו עם תום המלחמה המתקרב.

עם שחרור ליטא החלו חיפושים בכל רחבי האזור אחר ילדים יהודים שהוסתרו במהלך המלחמה. בני נאסף מבית הליטאית שהסתירה אותו, הועבר לבית יתומים יהודים ונלקח משם על ידי דודתו. לאחר מכן התאחד עם הוריו שגורשו מגטו קובנה למחנות, שרדו וחזרו לקובנה. מקור וקרדיט : אתר יד ושם

בשנת 1967 עלתה משפחת חייטס לישראל.

בני משפחת חייטס תרמו ליד ושם את השמיכה שבה נעטף הפעוט כשהוברח מהגטו ושליוותה אותו עד חזרתו לזרועות הוריו, כדי שתשמש כעדות לסיפור הצלתו בתקופת השואה.

ידויגה וקז'יס טמשאוסקאס הוכרו בשנת 2000 כחסידי אומות העולם.

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם

באדיבות חן שחר, ירושלים

 מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 

 

ילדי המסתור : חמישים סיפורים של ילדי גטו קובנה

 

ילדי המסתור

חמישים סיפורים של ילדי גטו קובנה

אסף וערך: ד"ר יעקב זילברג 

עורכת משנה : תמר וידוצ'נסקי -בן עמרם

כ-6,000 ילדים היו בקרב היהודים שנכלאו בגטו קובנה, קצתם הוברחו אל מחוץ לכותלי הגטו והוסתרו על ידי האוכלוסייה המקומית. רק כ-300-250 מילדי גטו קובנה שרדו במלחמה.

55 מהניצולים מספרים על עברם ורובם - בפעם הראשונה. הסיפורים מתארים את הרקע המשפחתי בטרם המלחמה, את החיים בגטו והחילוץ ממנו, את החוויות במסתור, את האיחוד עם ההורים או החיים עם הורים מאמצים ובבתי יתומים. רוב גיבורי הספר היו בזמן מלחמת העולם השנייה צעירים מדי לזכור את חוויותיהם בבהירות. העדויות מבוססות על המעט שסיפרו ההורים, הקרובים או חברי משפחה. אוסף עדויות זה הוא בחזקת ניסיון לשמר את המעט הידוע מאותם הזמנים

 ד"ר יעקב זילברג , העורך,  היה בעצמו היה אחד מאותם ילדי המסתור

ראו גם :  תיעוד בוידאו  של סיפורי החיים במפגש בבית וילנה בתל אביב

https://www.youtube.com/watch?v=f0E8Lryglv4

 

הלינה ליטמן, בת 10 , בזהות בדויה כילדה קתולית בפולין

 

"החיים כ'קתולית' הפכו לשגרה", נזכרה ניצולת השואה הלינה פיבודי. "ובמהלך השיחות הסודיות הקטנות שלנו, אמא שלי דיברה איתי על דת. היא רצתה לוודא שלא אשכח מי אני. היא אמרה לי, 'כולנו מתפללים לאותו אלוהים אבל דרך דתות שונות - ואת יהודייה'".

הלינה פיבודי (נולדה הלינה ליטמן) הייתה כמעט בת 10 כשהיא, אמה אולגה ואחותה אווה, הסתתרו. השלטונות הנאציים החלו זה עתה לאסוף את האוכלוסייה היהודית שנותרה בעירם בפולין הכבושה הגרמנית. אולגה, האם,  ידעה שהיא צריכה לפעול במהירות כדי להציל את משפחתה. היא הצליחה להשיג תעודות מזויפות  מכומר מקומי , תעודות שזיהו אותה ואת בנותיה כקתוליות.

אולגה והבנות עלו על רכבת לירוסלב כדי להתחיל את חייהם החדשים. כשהם שם, הם מצאו מגורים אצל עובדת ענייה מקומית שהשכירה  חדרים בדירתה. הם מעולם לא חשפו את זהותם האמיתית לבעלת הבית החדשה שלהם. הלינה השתתפה במיסה בכנסייה המקומית באופן קבוע עם אמה ואחותה.

"הייתי מאוד חרדה ללכת לכנסייה," אמרה הלינה. "כי לא ידעתי כלום על הדת הקתולית, לא ידעתי כלום על הדת שלי, אבל פחות על הקתולית. כל מה שידעתי זה להצטלב בכניסה ויציאה מהכנסייה".

למרות אי הוודאות הראשונית שלה, הלינה הייתה תלמידה קשובה ולמדה במהירות את התפילות הנוצריות  בעל פה. היא מוצגת כאן בצילום  למעלה עם אחותה מול עץ חג המולד במהלך תקופה זו.

הלינה, אווה ואולגה שרדו את המלחמה במחבוא. הלינה היגרה לארצות הברית ב-1968. היא מעולם לא שכחה את עצתה של אמה, ואמרה "[זה] הציל אותי מעימותים כלשהם לשארית חיי. אני מודה לה ומברכת כל החיים על היותה בעלת תושייה וחוכמה .

צילום: USHMM, באדיבות הלינה פיבודי

מקור : מוזיאון השואה בוושינגטון , קישור ישיר

https://bit.ly/3S6l3Cn

 

לי כל גל נושא מזכרת – סיפורה של הלינה פרידמן

 

מאת : יעל הורוביץ

הציור למעלה הוא של ניצול השואה שמואל בק (Samuel Bak).

לודג’, זיכרונות ילדות

הלינה (הלינקה), נולדה בשנת 1932 בלודג’ שבפולין, לוולף (זאב) הרלינג ולאנה (אנג’ה) קרישק. לידתה, לאחר שבע שנות נישואין, הביאה אושר רב למשפחה וכך, זכתה הלינה מגיל צעיר ליחס של נסיכה ופינוקים אין ספור. לימים, סיפר לה אביה, ששילם שוחד על מנת להעניק לה שם פולני, ובכך למנוע הצקות בבית הספר המקומי.

מכיוון שהסביבה הפולנית לא הייתה ידידותית, לא הורשתה הלינה לצאת לשחק לבדה בחצר הבית. מפעם לפעם לקחה אותה יוז’יה, המשרתת הפולניה, לגלוש על הקרח ברחבה שנערמה במרכז העיר. כאשר אימה ויוז’יה נסעו לקנות עופות בשוק המקומי, הצטרפה הלינה הקטנה לנסיעה בכרכרה.

רוחות מלחמה

זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, פלשו הגרמנים ללודג’. מצוידים ברשימות של משפחות יהודיות אמידות. פרצו לבתים, בהם גם ביתה של טולה, דודתה של הלינה, ברחוב פיוטרקובסקה 8, ורצחו את כל בני המשפחה.

מיד לאחר מכן, גורשו כל המשפחות היהודיות בלודג’ מביתן והועברו לאולם רחב ידיים ששימש לפני המלחמה בית חרושת. במהלך שהותם שם, תפרה לה אימה, בתושייתה, כיס חבוי במכפלת החצאית, בו הסתירה חלק מכספם, ששימש להם לעזר רב במהלך המלחמה.

הבריחה מלודג’

“בזכות חזותה ושליטתה בפולנית ובגרמנית”, מספרת הלינה, “הצליחה אימא לברוח מן האולם ולשכור עגלה רתומה לסוס. למזלנו, השמירה עדיין לא הייתה אז קפדנית, מה שאיפשר לאבא ולי לברוח מן האולם ולהצטרף לאימא”.

העגלה פילסה את דרכה בדרך חתחתים, ולאחר שעות ארוכות של נסיעה בדממה, הגיעה המשפחה לוורשה, שם חברו למינה ולשמואל. ביתם המפואר של השניים בלודג’ הולאם לטובת מיפקדה של הגרמנים והם הצליחו לברוח לוורשה. בכסף שהבריחו שכרו בה בית, אליו הצטרפו הלינה ומשפחתה למשך כמה חודשים.

בגטו וורשה

לאחר כיבוש וורשה ע”י הצבא הגרמני, בסתיו 1940, גורשו תושביה היהודיים לגטו. הלינה והוריה עברו לגור בדירה ברחוב לשנו בגטו, יחד עם מינה, שמואל ואביו. בהמשך הצטרפו אליהם שניים מאחיה של אימה ובן דודה, שהצליחו לברוח אף הם.
בינתיים, החלו ברחובות הגטו פעולות לתפיסת חסרי אישור עבודה. שמואל, השיג מישרה ניהולית בבית החרושת “טבנס” בגטו, בו תפרו ותיקנו מדים של הצבא הגרמני. הוריה של הלינה ודודתה, מצאו גם הם עבודה בבית החרושת ואילו הלינה בת ה-8, נותרה במחבוא בדירה עם “הסבא”, אביו של שמואל.

ילדי הגן ו”אצבע אלוהים”

“המצב בגטו הלך והחמיר. משחזרת הלינה. “המראות הנוראיים, של העמסת הגופות על עגלה, נפוחים מרעב ומכוסי זבובים, לא נותנים לי מנוח עד היום”.
בית החרושת בו עבדו רבים מתושבי הגטו, פורסמה הודעה על פתיחת גן לילדי העובדים בקומת הקרקע. הוריה של הלינה, בדומה לרבים נוספים, חששו לשלוח את ילדיהם אך ההבטחה לספק לילדים ארוחה חלבית ובשרית מדי יום, שהיו מותרות בחיי הגטו, עשתה את שלה. בדיעבד, הייתה זו מלכודת אכזרית.

“באחד הימים”, מספרת הלינה, “ארגנו הגננות את כל ילדי הגן, כחמישים ילדים בגילאים שונים, ולקחו אותנו לטיול רגלי מבית החרושת לגינה ציבורית, בהמשך הרחוב בו התגוררנו בגטו.

בעודנו עומדים בגינה, ומבלי שהספקנו להבין מה קורה, יצאו אנשי אס אס שהתחבאו מאחורי השיחים וירו עלינו במכונות ירייה מטווח קצר. כל הילדים נפלו מיד על הריצפה, מתים. נפלתי גם אני.

אין לי מושג איך קרה שלא נפגעתי. למזלי, הבנתי, שכדי לשרוד עליי לשכב בשקט מבלי לזוז ליד גופות חבריי הילדים. רק מאוחר יותר התברר לי, שבזכות התושייה שלי, נשארתי בחיים. היה זה כמו שאצבע אלוהים התערבה ושלפה אותי מגן המוות.”

הלינה המשיכה לשכב במשך זמן רב ורק עם רדת החשיכה, כאשר הייתה בטוחה שאנשי האס אס עזבו את המקום, העזה להרים את ראשה אט אט. רק אז, הבינה שכל חבריה לגן מתים והיא היחידה ששרדה. היא קמה המומה ורצה במהירות לדירה. השמועה על הטבח האכזרי בילדי הגן פשטה במהירות והוריה, שחזרו בינתיים מבית החרושת, היו מאושרים לראותה בחיים.

המלאך

השהות בדירה הפכה למסוכנת ומדי יום, כאשר יצאו בני הבית לבית החרושת, התחבאו הלינה ו”הסבא” כפופים במסתור הקטן שבנה אביה והוסווה מאחורי תנור הפחמים.

המצב המחמיר בגטו הביא לפריחת “תעשייה” של מבריחי אוכל, שכינויים היה “שמוגלר”. היו אלה נערים פולניים שהתפרנסו מהברחת פריטי מזון בסיסיים לגטו דרך תעלות הביוב תמורת מטבעות זלוטי. היו בהם גם כאלה שסיכנו חייהם למען יהודי הגטו מתוך רחמים. כזה היה יורק קוז’ימיניסקי בן ה-18.

“יורק היה בן חורג לאמו . בכל פעם שהצליח להבריח עבורנו אוכל, נהגה אימא לגהץ את בגדיו ולתקן את החורים בגרביו. בחושיה האימהיים, נתנה לו אימא תחושת בית ולמעשה, בזכות הקשר המיוחד שנוצר ביניהם, נשארנו בחיים”.

האקציה הגדולה

המצב בגטו הלך והחמיר. המוות שרר בכל פינה. החיילים הגרמניים עברו ברחובות הגטו וקראו ליהודים לצאת החוצה ולעמוד שורות שורות, בנות שמונה אנשים כל אחת. זמן קצר לאחר מכן, החל הגטו לבעור.

“בעודנו עומדים בשורות”, משחזרת הלינה, “עברו התלחשויות מהעומדים לפנינו, בדבר המיון הצפוי לנו: לחיים או למוות. אלה שיופנו ע”י הגרמנים ימינה, יזכו בחיים וישובו לעבודה ולביתם. המופנים שמאלה, דינם מוות”.

בחסות השורות הצפופות, הוכנסה הלינה במהירות לתרמיל גב ענק עם כתפיות בד אותו נשא אביה על גבו החזק. אך כאשר הבינו הוריה שלא יצליחו לעבור בהצלחה ללא חיפוש מדוקדק של הגרמנים, החליטו לברוח.

“אמי הייתה הראשונה שברחה. אחריה, אבא, סבא ואני. כולנו הצלחנו לברוח ולאתר את המאפייה בה חיכתה לנו אימא, שם הסתתרנו כל הלילה מאחורי שני שקי קמח ענקיים. כל אותו זמן שמענו את קולות הסלקציה, הצעקות והיריות מקפיאות הדם.

בשעת בוקר מוקדמת, הצליחה אימא, בתושייתה ובאומץ ליבה, לשחד עגלון גרמני שיבריח אותנו. יצאנו לדרך. לאחר סיבוב ארוך, הצלחנו לשוב לדירתנו בגטו לאחר שהסתיימה האקציה”.
בינתיים, התארגנו היהודים שזכו בחיים, בהכנות לחג הפסח. מי שתנאיו התאפשרו, אפה מצות מאולתרות. “היה זה ערב פסח, 1943. “הסבא” התעקש לקיים סדר פסח סמלי. ישבנו על הריצפה בפרוזדור, “הסבא” הגיש את המצה המאולתרת שהכין ונשא תפילה. לפתע, ראינו דרך החלונות שמיים אדומים כדם. באותו ערב, שרפו הגרמנים את כל הבתים ברחוב נובוליפיה, הגובל ברחוב שלנו בגטו. הגטו בער בלהבות.”

אימא איננה

ימים ספורים לאחר האקציה, הצליח יורק לשחד איש אס אס, ואסף את הלינה ומשפחתה במכונית לימוזינה, והביאם לגטו הקטן. משם, התפצלו והגיעו למקום מפגש עליו סוכם מבעוד מועד. בינתיים, נתפסו הוריה של הלינה בעקבות הלשנת שוטר יהודי ונלקחו למגרש בשטח הגטו, המוקף גדר גבוהה.

“אבא התכופף וביקש מאימא להיתלות על כתפיו כדי לעבור את הגדר ולברוח” , משחזרת הלינה ברעד. “אימא נתקפה פחד ולא הסכימה לעלות. הזמן היה קריטי. לבסוף, נאלץ אבא לקפוץ לבדו מעל הגדר והגיע למקום בו המתנו כולנו במתח. אימא, כך נודע לנו לימים, נשלחה לאושוויץ”.

הבונקר

יורק, עמו יצרה אימא קשר מיוחד, הסדיר עבור המשפחה מבעוד מועד בית ברחוב פרוסטה, בו התגוררו שתי אחיות פולנית, כתחנת ביניים לבריחה.שם התקבצה כעת המשפחה, מנסים לעכל את אובדנה של אנג’ה.

משם, התפצלו בני המשפחה ונסעו ברכבת הפרברית. ללא מסמכי זהות, ותוך שהצליחו להתחמק מעיניהם של המלשינים הרבים ברכבת, הצליחו להגיע למקום המסתור המיועד בבית הוריו של יורק, בוואוור שבפאתי וורשה, מצדו המזרחי של נהר הוויסלה.

כל אותו לילה, חפרו הגברים במרץ, רוקנו את האדמה שמתחת לסלון הבית, ויצרו מתחתיו מעין חדר, ששימש בונקר מאולתר עבור הלינה ומשפחתה. את תקרת הבונקר, תמכו בכלונסאות וקיוו לטוב.

 

קרול ורניה – חסידי אומות עולם

במשך שנה וחצי שהו הלינה ובני משפחתה בבונקר, בתנאים קשים והלינה, שהתבגרה באחת בעל כורחה, נאלצה להתמודד עם אתגרים רבים. מלחמת הקיום היומיומית למול הסכנות הרבות, לא איפשרה להלינה הצעירה להתאבל על אמה.

“כשהבנתי שאיבדתי את אימא, לא רציתי לחיות”, היא משחזרת. “לא היה לי עם מי לפרוק את תחושותיי, נזקקתי לחיבוק תומך של מבוגר. אך המתח היומיומי והסכנה הקיומית, לא איפשרו מקום ופנאי להיות עצובים”.

בשלב מסוים הצטרפו לבונקר יהודים נוספים שהצליחו לברוח, בהם גם ישראל, דודה של הלינה. לא אחת עשו הגרמנים חיפוש בביתם של קרול ורניה, דפקו עם רוביהם על רצפת הסלון בלוויית צעקות רמות כאשר הלינה ומשפחתה ישובים על רצפת הבונקר, מכווצים מפחד. למזלם, היו קרול ורניה נאמנים למשפחה ומקום מחבואם לא התגלה. לימים, הוענק ליורק ולרניה אות חסידי אומות עולם.

הרוסים באים

באוגוסט 1944, כמה חודשים לפני סיום המלחמה, כבשו הגרמנים את וורשה וסילקו את תושביה הפולנים. “הבונקר שלנו”, מספרת הלינה, “היה ממש בקו החזית. כוחות הצבא עמדו ממש מעלינו. יציאה מהמחבוא, פירושה מוות מיידי. הרעב היה כבד. רניה וקרול, סולקו אף הם מביתם, אך מפעם לפעם הייתה רניה מסכנת את חייה עבורנו, מתגנבת אלינו בלילות ומביאה לנו קצת לחם שאיפשר לנו לשרוד”.

הפולנים המשיכו להילחם במלוא העוצמה. “בשלב מסוים, התחלפו קולות החיילים בפולנית ובגרמנית, בשפה הרוסית. יום אחד, שמענו את ראניה, הקוראת לנו להרים את פתח הבונקר. ברגע שהרמנו את הפתח, הופנו כלפינו מלמעלה חמישה קני רובים. כעבור רגעים ארוכים של פחד, אותם לא אשכח לעולם, סולקו הרובים.

ראשון טיפס בסולם הסבא, שזכה לחיבוק נרגש מהקצין הרוסי-יהודי. אט אט עלינו כולנו והתחבקנו ארוכות עם הקצין וחייליו. זה היה מעמד מרגש מאין כמוהו. הקצין נתן לנו אוכל והזהיר שלנוכח הרעב הכבד שחווינו, עלינו לאכול מעט ובהדרגה”.

מקור וקרדיט :  יעל הורוביץ

להמשך הכתבה