ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 29 במאי 2022

הסיפור המופלא על הצלת 5,000 ילדים יהודים מידי הנאצים בצרפת

 



במוסדות, בטירות ובבתים בכפר הוסתרו אלפי ילדים יהודים שעמדו להישלח למחנות ריכוז, בזכות ארגון ההצלה הצרפתי אוז"ה. הסיפור שכמעט לא נחשף בארץ, מובא בתערוכה חדשה במוזיאון לוחמי הגיטאות

ב–16 ביולי 1942, החודש לפני 73 שנה, יצאו 4,500 שוטרים צרפתים למבצע מעצרים המוני של יהודים זרים — מגרמניה, אוסטריה, פולין, צ'כיה ורוסיה — שחיו בצרפת. בהוראת השלטונות הגרמנים הם עצרו כ–13 אלף יהודים וכלאו אותם באצטדיון החורף בפריז, שכינויו היה בקיצור "ול דיב" (Vel' d'Hiv).

אקציות "אצטדיון החורף" נחרטו בזיכרון הלאומי הצרפתי כסמל לשואת יהודי צרפת ולמעורבות של הרשויות בביצועה. בין העצורים היו למעלה מ–4,000 ילדים. מהאצטדיון הועברו רוב העצורים למחנות ריכוז, משם גורשו לאושוויץ, ובו נרצחו. למעלה מ–3,000 ילדים ותינוקות נותרו לבדם במחנות הריכוז. בהמשך גורשו אף הם לאושוויץ, בין מבוגרים זרים, ונרצחו שם.

אבל היו גם ילדים יהודים בצרפת שמזלם שפר עליהם. סיפורם של כמה מהם מוצג החל מהחודש בתערוכה "להציל את הילדים" במוזיאון בית לוחמי הגטאות. את התערוכה יזם ואצר הארגון ההומניטרי הצרפתי־יהודי אוז"ה (OSE), שהציל 5,000 ילדים יהודים בצרפת מהשמדה.

פעילות ההצלה של הארגון, שאינה מוכרת מספיק לקהל הישראלי, עומדת במרכזה של התערוכה. אנשיו קלטו את הילדים בבתי מחסה ובהמשך הסתירו אותם במוסדות או אצל אנשים פרטיים עד סוף המלחמה.

מקור


אריה בן-דוד , נער בן 12 , מגטו מוגילב למלחמת השחרור ולתפקיד קצין קרבי בגולני

 


נולדתי בדורוהוי, עיירה קטנה ברומניה, שבה יש יישוב יהודי גדול שמסודר כקהילה. היה בית חולים יהודי , בית ספר יהודי שכונה " בית ספר ישראלי " ובית אבות שנתמך על ידי הקהילה היהודית . הייתי בן יחיד במשפחה ממוצעת ברמה כלכלית טובה לאו , היה חסר כלום. אמא הייתה עקרת בית ואבא עסק בפרוות יוקרתיות כש הוא היה נוסע לברית המועצות . גרנו בבית שכור, כמו רוב ההי ודים בבית של גברת כהן, שהיה לה רחוב שלם של בתים להשכרה ליהודים. בשנת 1940 הייתה מלחמה בין רומניה וברית המועצות על טרטוריה של בסארבייה (מולדובה). והרומנים קיבלו מפלות ונסוגו בדרך הקצרה חזרה לרומניה דרך העיר דרו . ויח באותו הזמן שרומניה הייתה בברית המועצות עם הרומנים הם לא ויתרו על החיילים היהודים שהיו בצבא רומניה. באחד הקרבות ניגש סמל יהודי מצבא רומניה לקצין רוסי ואמר לו:"תהרוג אותי ואל תהרוג את הקצין שלי". הרוסי הרג את שניהם. הסמל היהודי נקבר בדורו . ויח כל מנהיגי הקהילה ויהודים רבים הלכו ללוויה של החייל היהודי. וכאן החל הפוגרום כאשר בזמן טקס הקבורה שהביאו את המת לקבורה התחילו יריות, מכל הצדדים מסביב לבית הקברות, ונהרגו 68 יהודים באירוע הזה. באותו זמן, לא הבנו למה הצבא הרומני שחזר ממפלה עומד בכל הרחובות של העיר ולא מתקדם, אך כאשר התחיל ההרג בבית הקברות, התחילו גם החיילים שעמדו ברחובות להרוג יהודים בבתיהם שהיו מסומנים - על ידי הרומנים שכביכול היו ביחסי ידידות איתנו, ונהנו מיחס טוב מאיתנו היהודים

המסע המפרך לנהר הנייסטר ולגטו

בשלהי 1941 ,התקבלה פקודה לעזוב תוך כמה שעות את הבית, ולקחת רק חפצים שניתן לשאת. בתחנת רכבת חיכו קרונות שמובילים בדרך כלל בהמות, ודחסו אותנו כמה שאפשר ונעלו אותנו, אנשים נחנקו מחום ומתו. וכך נסענו עימם - הם לא הרשו להוציא את המתים. החיילים הרומנים סיפרו לנו שנוסעים למקום ששם מחכה לנו בית ועבודה. השקר התגלה אחרי שבוע נוראי של המסע אל גדות נהר "נייסטר" שהוא מוביל לאוקראינה. המעבר היה נוראי. הנהר הוא סוחף וענקי והועברנו על ידי רפסודה, כשיש חבל מקצה אחד לשני ובכל אחד מן הקצוות עמדו רומנים שהיו צריכים לסחוב ולהגיע מחוף אחד לחוף שני. בדרך כלל הרומנים היו שיכורים והיו מנתקים את הרפסודה שהייתה עמוסה בשלושים ארבעים איש שטבעו. כל המעבר נעשה בלילה. במשך היום העמידו אותנו על שפת הים בלי אוכל ומים בקור. ואין לי מושג איך הצלחנו לשרוד. בלילה העבירו את היהודים על הרפסודה ובדר''כ הם חיפשו בגדים כדי להפשיט אותנו ולקחת אותם מאיתנו. כך לקחו לי את הנעליים ואבי קנה לי כפכפי עץ וכך הלכתי כל החורף. מאחורי סיפור "הקנייה" יש סיפור עצוב כשעלינו על הרפסודה בא אבי ונתן לי שקית מלוכלכת ואמר לי זאת אתה לא מוסר לאף אחד. בשקית היו פרימוס ופתיליה. כשעברנו בלילה אבי אמר תן לי את השקית, ניגש אליו בן אדם ודיבר עמו לאחר שעברנו לאוקראינה לעיר מוגילב, ועברנו לגור אצל משפחה יהודית בשם קליק והיה שם חדר אחד. שם נפטר אבי, בהיותו בן , 34 מדלקת קרום המוח, שהייתה מחלה נפוצה בגלל צפיפות וחוסר הטיפול במחלות. לקחו את אבי עם עגלה בכדי לקבור אותו , אך לא יכלו לראות היכן קוברים אותו בגלל שהייתה סופת שלגים ולא היה לנו בגדים והיה קור נוראי. לאחר זמן מה, אספו את כל יהודי מוגילב המקומיים ורצחו אותם בדם קר כי טענו שהם בולשביקים, נגד הגרמנים. ואז גם הוציאו אותנו מן הבתים.

גטו מוגילב

והועברנו לגטו מוגילב . על ידי הכסף הזה שנשאר בפתיליה, הבאנו ממקומות רחוקים חלק מן המשפחה של אימי , את סבתא חיה, דוד יעקוב שכטר ואחות של אמי ששמה יהודית, והם חיו איתנו בגטו בחדר אחד. בנוסף אמי עשתה לי בר מצווה. היא קנתה מאתיים גרם קמח ומאה גרם סוכר ועשתה מזה עוגיות וחגגנו בבית הכנסת. היות ולאימי נשאר כסף , הופיע איש אחד וטען כי תמורת הרבה כסף הוא יעביר אותנו לבתינו ברומניה. הוא הבטיח כי יביא משאית עם נהג גרמני. בתאריך מסוים חיכינו לשניהם אך לשווא, אף אחד לא הגיע. הוא גנב לנו את הכסף האחרון שלנו, וכך התחילו בעיות ההישרדות. אני ואמי הלכנו לעבוד תמורת חצי לחם וחתיכת נקניק ומזה התחלקנו . אמי עבדה באיסוף חלקי עץ מן הנהר, של גשר שהתמוטט שנבנה על ידי הרומנים. ואנוכי באתי לשפת הנהר לראות את אמי וכך ראיתי גם זוועות שהרומנים עשו . אני הלכתי בשוק לתת לגויים מים קיבלתי תמורת זה תפוח אדמה, משהו אחר לאכול או מכות. החיים היו נוראים אך שרדנו על ידי זה שמהצמצום אתה מתחבר, ורגש ההישרדות הוא בלי גבול. אמי הייתה בגטו עד סוף המלחמה.

בבית היתומים בגטו

ב 1941 עברתי לבית יתומים בגטו משום שלאמי לא היה אמצעים להחזיק אותי. בשנת 1943 הועברו היתומים, ואני ביניהם, לדורוחוי אך שם לא היו אמצעים אז עברנו לבוקרשט. גם שם היו זוועות של הרומנים שהם תפסו יהודים ותלו יהודים בבית מטבחיים וכתבו עליהם "בשר כשר". שם הייתי בבית יתומים עם אוכל ותנאים טובים יחסית, תחת חסות של האליטה של בוקרשט של יהודים. שם התחלתי ללמוד בבית ספר מקצועי יהודי "הפטיש -" לא ממומן על ידי הממשלה - ושם למדתי אלקטרוניקה ומן הבית הספר הזה עלינו ארצה כל הכיתה כולל המורה והמנהל של בית היתומים שהיה דוד שלי – יעקוב שכטר (בעלה של אחות של אמי - ) והוא היה האפוטרופוס שלי . באיזשהו שלב, הבנתי מה גורל היהודים בגולה ורציתי לברוח לארץ , לכן. חברתי לעוד בחור שמימן אותי וברחנו לגבול בולגריה, ברחנו לבית מלון ולאחר מכן, עלינו על הגג של רכבת מפוצצת באנשים בגלל נדידת עמים. ומשם הגענו לתנועת גורדוניה, נאמר לנו שהופסקו היציאות של אניות לארץ כי נהרגו שם שני חלוצים יהודים, ולא ניתן לעבור משם. סבלתי מקור ורעב בהכשרה של גורדוניה שנועדה לזמן קצר. בסוף התגעגעתי לבית היתומים, וטלפנתי לבוקרשט וחזרתי לשם.משם עלינו עם אניית מקס נורדאו - 1946.5.14 . בנמל חיפה נתפסנו על ידי חיילים בריטים והועברנו לבית מעצר בעתלית.

אחרי מספר חודשים בעתלית, ואחרי האירוע של שחרור המעפילים מן עתלית על ידי יצחק רבין, שלחו אותנו קבוצה של ילדים לעליית הנוער לבית ספר חקלאי תיכון בנחלת יהודה, ליד ראשון לציון. היינו קבוצה של ילדים מ 16 -ארצות. ושם התחנכתי וקיבלתי את אהבת ארץ ישראל, הייתי כותב שירים ואני זוכר שעבודות הספרות שלי היו בין הראשונות שהציגו אותם. ואז הופיע איש שקראו לו שמעון פרסקי, והוא נתן הרצאה מאלפת והודיע לנו כי בעוד שבוע הוא ישלח שני אוטובוסים משורייני ם שייקחו אותנו לעמק הירדן. לאחר הכרזת המדינה הגענו בשני אוטובוסים לקיבוץ אלומות. שם היה בסיס ולשם הצטרפו חיילים מנתניה ומחדרה כשאנחנו ביניהם. בפרק הזמן של עד הקמת צה''ל וגיוסנו לצבא בא פיזרו אותנו - בוגרי בית ספר חקלאי - לכמה מושבים בכדי לעזור שם בגלל מחסור של גברים שגויסו ואני עבדתי בנהלל במשק של משה דיין.

 6 שנים כקצין קרבי בגולני

כשהתגייסתי, ביקשתי לשרת בגולני בקרבי כי הייתי בכושר מצוין. הייתי שש שנים בגולני, והמשכתי בקבע ביחידות אחרות עד שנת 1978 . כך סיימתי שירות של שלושים שנים בצבא קבע. כשיצאתי לגמלאות מצה"ל  הציעו לי עבודה באוניברסיטת חיפה בתור יועץ בביצוע פרויקט מיחשוב של הרכוש של האוניברסיטה ועבדתי 18 שנים בנושא זה. בשנת 1996 ,פרופ' ידוע מרשות המחקר של האונ' המליץ עלי בפני משרד החוץ, על עבודה חשובה בתחום המחשוב, בכל בירות העולם - היכן שמוצב שגריר ישראלי - וכך עבדתי גם שנתיים . בשנת 1957 נישאתי לרבקה זכרה לברכה, לה הייתי נשוי 42 שנים. היא הייתה רעיה מסורה ונאמנה ואוהבת ארץ ישראל בצורה בלתי רגילה. היא הייתה בנח''ל ונפטרה בשנת 1999 .יש לי בת יחידה בשם דליה, לזכרו של אבי דוד, שהיא בוגרת טכניון במערכות מידע, לאחר ששרתה בצה''ל ברפאל ושם שלחו אותה ללמוד על חשבונם. היום היא מהנדסת בכירה בתל אביב והיא אמצה ילדה אוקראינית בשם רומי, מגיל שנתיים, שהיום היא בת 10 וספורטאית מעולה . מתוך תולדות חיי ובגיל צעיר מאוד, הגעתי למסקנה חד משמעית שיהודי צריך לחיות בארצו ובמולדתו ואין מקום בעולם שמקבלים יהודים בצורה נאותה.

 מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

אריה בן-דוד ,  נער בן 12 , מגטו מוגילב למלחמת השחרור ולתפקיד קצין קרבי בגולני

 


ההישרדות של אריה ביסטריצר , בן 14 מאושוויץ לפלוגה ח' של הפלמ"ח וליווי שיירות במלחמת העצמאות

 



 
אריה ביסטריצר , יליד צ'כיה , 1930

"הנעורים היו יפים במשפחה אוהבת ודרך החינוך הייתה דתית ביסודה. בית הספר היה ממשלתי. השילוב בין למידה בחדר כנהוג אצל דתיים עם לימודים בבית ספר ממשלתי היה מעבר ליכולת של ילד או נער להרגיש את עצמו כילד.

כידוע, איזור הקרפטים בשנת 1940 הועבר מידי צ'כיה להונגריה. - ב 1941 התחילו לצאת חוקים אנטי יהודים ביניהם: דרישה מכל יהודי לקבל אזרחות הונגרית , ולמי שלא הייתה אזרחות גורש לגליציה, העלמת המסחר מידי יהודים. %80 מהכפר , שמנה 100 משפחות יהודיות, גורשו עם משפחתם ונרצחו בגליציה. ממשפחתנו גורש דודי - זלמן לייב ויזל עם ארבע ילדיו שהושמדו גם הם. מזלנו היה שאבי ז"ל היה חייל בצבא אוסטריה- הונגריה ולכן העניקו לו אזרחות הונגרית  ולא גורשנו איתם. החיים היו קשים מדי יום ולא זכור לי מתי יצא החוק שכל יהודי חייב לענוד את הטלאי הצהוב.

אנחנו היינו הסוסים של העגלות באושוויץ

בתחילת 1944 ביום בהיר אחד, הוציאו אותנו מהז'נדרמיה ההונגרית מהבתים. הובלנו ברכב וברגל לתחנת הרכבת של טרסובה כשמשני צדי הדרך עומדים הגויים עם צעקות "ז'ידי דו פלסטינה" (יהודים לכו לפלסטינה) ומחכים לרגע בו יבזזו את בתינו. בטרסובה הועמסנו על רכבת שהובילה אותנו לגטו מטיסלקה . קשה לי לזכור מה עברנו בגטו זה . משם הועברנו לבירקנאו. אני זוכר את איסוף הבגדים של הטרנספורטים והובלתם לאושוויץ בעגלות. אנחנו היינו הסוסים של העגלות . המקום של הצריף בו עבדנו היה קרוב לבורות השריפה . היכולים אתם לתאר לכם מהי ההרגשה בשל שריפת הגופות? קשה לשכוח לסלוח. המחשבות האם בעגלות שהביאו את הגופות הייתה גם משפחתי. שאר קורותיי במעבר בין המחנות השונים: גליוויץ, אורניינבורג, פלוסנבירג וצעדת המוות ממנו, מופיעים בעדות שמסרתי ביד ושם.

עם הגיענו הביתה דבר ראשון היה לגשת לביתי , אך בדרך פגשתי גוי שהיה חבר של אבא והוא שאל אותי מספר שאלות. השאלות העלו בי זכרונות מהיום שבו לקחו אותנו. ברחתי ממנו לבית של ( דודי לייזר) ואמרתי לו שאני לא נשאר כאן אפילו יום אחד נוסף. אין מקום לתאר את שעברתי בפרק זמן עד עלייתי לארץ. זהו סיפור ארוך בפני עצמו. למדתי בבית הספר בסלבינו, איטליה. כמו כן גויסתי ביחד עם אחי משה ז"ל לפלמ"ח ועברנו אימונים צבאיים . הושבעתי על ידי מפקדי הביטחון. עיקר הסיפור מהשחרור ועד ההעפלה הוא ארוך ולכן נא לעיין בעדותי מהשואה.

עליתי במאי 47 בעליית הנוער והצטרפתי הישר לפלמ"ח . יגאל ידין ז"ל צירף אותנו כפלוגה לפלמ"ח לפלוגה ח' בבית הערבה . לבסוף נשלחתי לקבוצת ליווי של השיירות. לחמתי בקרבות תש "ח ונפצעתי שלוש פעמים. לבסוף יצאתי לדרך של חיים חדשים בארץ."

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 

בפלמ"ח

 היה מילדי סליבנו באיטליה ועבר אימונים על ידי נחום שדמי ואנשיו בארגון ה"הגנה" באירופה. יגאל אלון מפקד הפלמ"ח, הגיע לאיטליה, השביע את חברי הפלוגה וצרף אותם לפלמ"ח. עלה ארצה בפברואר 1947 על האנייה "שבתאי לוזי'נסקי". לשורות הפלמ"ח נכנס בחודש מאי 1947 והגיע לפלוגה ח' ברמת רחל, משם נשלח לבית הערבה. במלחמת העצמאות הצטרף למלווי השיירות ונפצע לראשונה בשיירת נבי-דניאל. עם סיום תפקידו בשיירות, נשלח לקורס מ"כים בפיקוד מאיר פעיל בדליה. עם סיום הקורס חזר לירושלים עם קבוצת גח"ל בדרך לא דרך שעקפה את לטרון. הדריך את הבחורים האלו והצטרף עימם לפלוגה ג' בגדוד החמישי. במסגרת הגדוד לחם בקרבות באזור ירושלים בכיבוש הכפרים מסביב. הקרב הקשה יותר בו לקח חלק היה במאמץ לכיבוש לטרון, בו נפצע פעם שנייה. הפציעה הייתה קלה ולכן המשיך בלחימה ובהדרכת אנשי הגח"ל יחד עם החזקת המשלטים באזור שאר-הגיא. הגדוד ירד לנגב ובמבצע "עיין" נפצע קשה, עת הוביל את מחלקתו בקרב לכיבוש משלט ההצטלבות באזור רפיח. אריה אושפז ועבר טיפולים ופיזיותרפיה ושוחרר כנכה בשנת 1949. במהלך שירותו עבר גם קורס למדריכי ספורט. אריה ביסטריצר התגורר בבת ים עד לפטירתו ב-18 באפריל 2020.

מקור וקרדיט : אתר עמותת דור הפלמ"ח

ההישרדות  של אריה ביסטריצר , בן 14 מאושוויץ לפלוגה ח' של הפלמ"ח וליווי שיירות במלחמת העצמאות

 


הילדה היהודיה אנה מוסתרת והופכת להיות ילדה תאומה למשפחה נוצרית

 



בקיץ 1942 ,כאשר גורשו  50,000 יהודי לבוב מהגטו אל מותם בבלז'ץ, החליטו דויד וינטר ואשתו שעליהם להיפרד מבתם התינוקת אנה כדי להצילה. הם הוציאו את הילדה בחשאי מן הגטו ומסרו אותה לידיו של פטרו דורניאק, ידידו האוקראיני של דויד וינטר. אשתו של פטרו, קטרינה, הייתה הרה באותה עת, וכעבור זמן קצר נולד ילד לבני הזוג. בני הזוג שינו את שמה של אנה לברברה והציגו את שני הילדים כתאומים. למרבה הצער, זמן קצר לאחר מכן מת ילדם. פטרו הלך ונקשר לברברה הקטנה, עד כי לעתים קרובות התלוננה אשתו שהוא מעדיף אותה מבתם כריסטינה שנולדה בשנת 1944.

בני הזוג וינטר שרדו מהשואה. את הידיעות הראשונות על בתם הקטנה קיבלו כאשר אחיו של דויד, נחום וינטר, חזר ללבוב זמן קצר לאחר שחרורה. הוא ביקש לצאת לחופשה, נסע לבדוק מי מקרוביו נשאר בחיים ומצא את אחייניתו בביתה של קטרינה דורניאק. בינתיים היא ובעלה פטרו נפרדו.( לאות תודה נתן נחום לקטרינה את המשכורת החודשית שלו.( . לפני שהמשיך בדרכו הצטלם עם אחייניתו. כאשר מצא את אחיו ואשתו באחד ממחנות הפליטים במרכז אירופה, הודיע להם שבתם שרדה ושלח להם את התצלום שלו ושל אנה-ברברה. ההורים יצרו קשר עם קטרינה וארגנו את העברת בתם אליהם. משפחת וינטר עלתה לישראל וכעבור זמן מה היגרה לאוסטריה. הקשר עם משפחת דורניאק נותק. אולם בני הזוג דורניאק לא שכחו את ברברה הקטנה. קטרינה שמרה את תמונתה באלבום משפחתי, ולאחר מותה שמרה בתה על התצלום - ובו נראית אנה-ברברה בדיוק כמו שהיא נראית בתמונה עם דודה. ב-10 ביוני 2014 החליטה הוועדה לציון חסידי אומות העולם להכיר בבני הזוג דורניאק חסידי אומות העולם.

 בתם כריסטינה באה לירושלים כדי לקבל את המדליה ואת התעודה. בטקס ביד ושם ב-23 בנובמבר אמרה כריסטינה: "אמי התייתמה בגיל צעיר וסבלה סבל רב בילדותה. לאנשים כמוה יש שתי אפשרויות:

להיות מרירים וחסרי לב או להיות רגישים במיוחד לסבל זולתם. אמי בחרה באפשרות השנייה". כך התחברו שני חצאי סיפורים בזכות עדות שגבה יד ושם לפני יותר מ-50 שנה ותחקיר של מחלקת חסידי אומות העולם. עוד מעגל נסגר.

 

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 


הילד היהודי סאם וגמן (לבית גרונפלד( מוסתר במרתף

 


ריצ'רד מספר כיצד הוריו הנחילו לו ולאחיו ערכים של סובלנות וסלחנות. שני ההורים הוסתרו בתקופת המלחמה, וכאשר ערכו טיול שורשים משפחתי בפולין עם סאם, הם הצליחו לאתר את מקום מחבואה של אמו של ריצ'רד באוסטרובייץ, פגשו את בתו של האיכר שהסתיר אותה, ביקרו בביתו של סאם בבוריסלב וראו את המרתף שגובהו מטר בלבד של בית הספר הקתולי המקומי שבו הסתתרו כילדים במשך 22 חודשים.

 מקור וקרדיט , יד ושם


יום ראשון, 22 במאי 2022

הילדה רוז ויינברג (לבית לוין) מסתתרת בבית משפחה נוצרית בוילנה , ליטא

 

רוז ויינברג (לבית לוין) הייתה תינוקת כשהועברה למשפחת מרטול, משפחה לא יהודית בעיר וילנה, ליטא,  באזור הכיבוש הגרמני. במשך יותר מעשר שנים, משפחת מרטול תדאג לרוז כאילו הייתה אחת משלהם.

רוז נולדה זמן קצר לפני שהגרמנים כבשו את וילנה במסגרת המתקפה על ברית המועצות ביוני 1941. הגרמנים נהגו ביהודי וילנה באכזריות קיצונית, הקימו גטו וביצעו מעשי טבח בעשרות אלפי בני אדם בקיץ ובסתיו 1941.

על מנת להציל את חייה, אמה של רוז ויתרה עליה כדי שתוכל להשתלב במשפחה לא יהודית. חברה פנתה לג'וזפין מרטול וביקשה ממנה לקחת את רוז. בהתחלה היא נרתעה בגלל הסיכון בהסתרת ילדה יהודייה, אך לבסוף השתכנעה על ידי בתה, לואיזה, שרצתה אחות צעירה.

הילדה רוז חיה תחת השם החדש ורה מרטול, רוז התחזה לקרובת משפחה של המשפחה. היא טופלה בחיבה ובאהבה על ידי ג'וזפין, ולואיסה התייחסה אליה כאל אחותה.

רוז תישאר עם המשפחה הנוצרית גם לאחר המלחמה.

לאחר מותה של ג'וזפין, המשיכה לואיסה לטפל בה, ואימצה אותה באופן חוקי בשנת 1953. בשנת 1957 עברה רוז לקנדה כדי להיות עם דודתה הביולוגית, אך היא נשארה בקשר הדוק עם לואיסה.

ג'וזפין ולואיסה הוכרו כחסידי אומות העולם ב-1993.

בתמונה כאן רוז עם לואיסה (משמאל), ג'וזפין (מימין), ובעלה של לואיסה לאחר המלחמה.

צילום: USHMM, באדיבות רוז לוין ויינברג

מקור וקרדיט

 


צלקות המלחמה והשואה של מארי קלייר רקובסקי, ילדה בת 4 וסיפור חטיפתה

 

זמן קצר לאחר לידתה של  הפעוטה היהודיה מארי קלייר רקובסקי בבלגיה ב-1943, הוריה העבירו אותה ואת אחותה הגדולה, דורה, למסתור. בעוד מארי הצעירה שובצה עם מרסל ולאה היקט, זוג בלגי, דורה נשלחה לבית ספר במנזר קתולי.

 הורי הבנות, אפרים ובלימה, גורשו לאושוויץ, שם נרצח אפרים. רעייתו בלימה שרדה, ולאחר השחרור, היא ומשפחת היקט נאבקו על המשמורת על הילדה מארי.

 בני הזוג היקט, ללא ילדים משלהם, אהבו את מארי וסירבו לוותר עליה.  האם בלימה אישרה אז לקבוצה לחטוף את מארי ולהביא אותה לשוויץ. זו הייתה חוויה טראומטית: בני הזוג היקט היו המשפחה היחידה שמארי הכירה אי פעם.

 "בזכרוני  ובהכרתי מאדאם ומסייה היקט היו ההורים שלי," נזכרה מארי. "הייתי מאוד מחוברת אליהם, ואהבתי אותם והם אהבו אותי".

 מערכת היחסים של מארי עם אחותה ואמה, שזכרה כ"זרה", נותרה מתוחה. בעוד בלימה נאבקה לשקם את בריאותה הרופפת , הבנות נשלחו לסדרה של בתי אומנה והיגרו לארצות הברית בשנת 1949.

 פעם אחת באמריקה, הבנות הוכנסו לסדרה נוספת של בתי אומנה. האם בלימה  הגיעה בעקבותיהן ב-1953.

 צלקות המלחמה והשואה היו עמוקות מכדי להירפא בקלות. כשמארי הייתה בת 16, היא עזבה את בית האם בלימה כדי לגור בבית קבוצתי לבנות.

 הנה  בצילום שתי האחיות ב-1949 מצביעות על מסעם לאמריקה זמן קצר לאחר ההגירה לארה"ב.

 

מקור וקרדיט

 

 


הכירו את יוסלה

 


בעצם אנחנו לא יודעים מה היה השם שהעניקו לו הוריו.
זה קרה באנטוורפן שבבלגיה.
יום אחד ב-1942 הביאו אנשי הגסטפו לבית היתומים הוותיק שניהלה גב' רוזה רוטשילד, פעוט שעדיין לא ידע לדבר ולא ידע לומר מה שמו.
העניקו לו את השם - יוסלה.
הגרמנים נהגו לצוד יהודים ולשלוח אותם למחנה מכלן ששימש את הנאצים כמחנה מעבר לפני שילוחם למזרח. הם לא כלאו ילדים מתחת לגיל 16 אלא העבירו אותם כ"פקדון זמני" לבתי יתומים יהודים.
כאשר היו צריכים להשלים מכסה שלפו את הילדים וצרפו אותם למשלוח.
כך הייתה בידי הגסטפו רשימה של כל הילדים שהיו בבתי היתומים היהודים והם גם יכלו "להרגיע" את ההורים שילדיהם נמצאים במקום בטוח.
המנהל האדמיניסטרטיבי של בית היתומים היה מרטין בנזון שאשתו פאול היתה נוצריה.
גב' בנזון דאגה במיוחד ליוסלה. היא גם הצילה את כל בית היתומים מהשמדה בזכות תושייתה והוכרה כחסידת אומות העולם.
לאחר המלחמה אומץ יוסלה על ידי הרופא של בית היתומים שהיגר לארה"ב.

בתמונה, יוסלה בזרועותיה של גב' בנזון.

התמונה מאוסף שרה כהן, ת"א.
לצערי טרם הצלחתי למצוא את שם האב המאמץ.

מקור וקרדיט


אני עוזבת היום - חכה לדואר."

 



אני עוזבת היום - חכה לדואר." - רוזה פייר כתבה את המילים הללו לבנה הבכור, אריך, על פיסת נייר לפני שגורשה יחד עם בנה בן ה-9 פריץ מגטו טרזין לאושוויץ.

 אריך שרד את המלחמה ומאוחר יותר הגיש דף עד לזכר אמו רוזה ואחיו הצעיר פריץ.

 בשנת 2012 תרם נכדה של רוזה, יונתן להב, מכתבים, מסמכים ותמונות משפחתיות ליד ושם למען הדורות הבאים, במסגרת פרויקט "איסוף השברים".

 למדו עוד על המכתב האחרון של רוזה, ועל חייה, בתערוכה המקוונת של " יד ושם"  "אהבת אותה כמו אמא - מכתבים אחרונים מהשואה: 1944

https://bit.ly/379aIRv

 

 

 


יום ראשון, 15 במאי 2022

חייה ומותה של מארי אביש , ילדה יהודיה , בת 9

 



"
ילדים...כמעט שלא יותירו אחריהם עקבות.

הם לא נוהגים לכתוב מכתבים, ואינם משאירים עדויות בכתב או בעל פה...

חבריהם ספורים ואף הם ילדים. הם חיים בצמוד למשפחותיהם, להוריהם, לאחיהם.

ואם נעלמים המבוגרים יחד איתם, איש לא יביא אותם בחשבון, לעולם, אף לא במחשבה חולפת."

 

אדולפו גרסיה אורטגה, האיש שקנה ימי הולדת

 

הילדה שבתצלום:

מארי אביש נולדה בבלגיה ב – 8 במאי 1933

בזמן המלחמה שהתה בצרפת.

 

היא גורשה ממחנה דרנסי לאושוויץ בספטמבר 1942 ונרצחה.

בת 9 במותה.

 

מתוך דף העד לזכרה >> https://bit.ly/3sHrpev

 

 מקור וקרדיט : יד ושם


עוד פעם מבקשת ממך, גב' סומור, תשמרי על הילדה

 



3  במאי 1944

גב' סומור היקרה,


פונה אליך אם מאוד עצובה שלוקחים אותה ואת משפחתה ולא יודעת לאן. ודאי שמעת על מצבנו הנוכחי. כמו בעירך, גם בעירנו אותו דבר. אני שולחת לך מסמך אימוץ של ילדתי הקטנה בו אני מוותרת עליה לטובתה.

אולי כך תינצל ולא יקחו אותה.

אין לי ברירה אחרת.

אני פונה אליך בכל לשון של בקשה, תשתמשי במסמך האימוץ כדי שהיא תינצל. תנסו להסביר לה שהיא עברה לדת הקתולית והיא עכשיו נוצרייה, ועליה להתחנך בדת זו. אני יודעת שיש לכם משימה מאוד קשה, אבל זו הדרך עכשיו. בכל מקרה, אם יהיו לכם קשיים ולא תצליחו במשימה, תמסרו את הילדה לאחותך... כדי שהיא תסתיר אותה שם בכפר שלה.

אני מבקשת ממך: תני לה אהבת אֵם כדי שתרגיש פחות בחסרוני. לא לספר לה איפה אני נמצאת. אני יודעת ובטוחה שבנשמתה הקטנה יש הרבה אומץ ושאלות ללא תשובות.

אני שולחת לך 20 פורינט דרך איש הקשר, אבל לא יודעת מתי ובאילו תנאים זה יגיע אליכם. אני מאוד מבקשת שתתפללו לה' למעננו וגם שהילדה תתפלל כדי שאשוב לראות ולחבק את ילדתי.

אני מבקשת ממך לכתוב לי ולהיות אתי בקשר באופן סדיר. תבקשי מהילדה שתכתוב, לא משנה מה, העיקר שאראה את כתב ידה. אני מבקשת שוב, תכתבי לי: מה עם הילדה? ומה שלומה? תמסרי ד"ש חם לבעלך. מודה לו על לבו הטוב ועל אצילותו ונדיבותו.

מיליון נשיקות לילדתי היקרה מאמא מאוד עצובה שנשמתה ולבה בוכים.

עוד פעם מבקשת ממך, גב' סומור, תשמרי על הילדה.

בלה.

כך כתבה איזבלה פודור במכתבה האחרון לגב' סומור בו היא מבקשת להציל את ביתה גיטה.

איזבלה נרצחה באושוויץ. גיטה שרדה.

לאחר המלחמה חזרה גיטה עם קרובי משפחה לקלוז'. ב-1958 נישאה לדוד נמש, ניצול שואה מרומניה וב-1959 עלו בני הזוג לישראל והקימו את ביתם בפתח תקווה. נולדו להם בת, שפרה, ובן, משה-מיקי

 מקור וקרדיט , אתר יד ושם


מוזיאון יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה מזמין אתכם לקרוא עוד על משפחת פודור בתערוכה המקוונת "מכתבים אחרונים מהשואה: 1944 https://bit.ly/3aFxtei 

 


מתחת לאף של הנאצים: היהודייה שחטפה 35 ילדים - והצילה את חייהם

 


 
מאת:  יניב פוהורילס

היא התחזתה לנוצרייה באמסטרדם, תחת הכיבוש הנאצי, והצילה עשרות יהודים. עברה חקירות גסטפו – אך לא נשברה; נשלחה למחנות, ובהם אושוויץ, וטיפלה ככל יכולתה באסירים היהודים. זהו סיפורה הלא ייאמן של רופאה יהודייה אחת, שנאבקה ברוע – אבל הוא רדף אחריה גם בישראל

 לפחות 35 ילדים יהודים (ועוד כמה עשרות מבוגרים) חבים את חייהם לאישה הולנדית אחת אמיצה. ד"ר חנה דרוקר (או בשמה ההולנדי, אנס ואן דאם), מחזיקה בסיפור חיים שיכול לפרנס תסריטאים בהוליווד. יש בו הכול: התבגרות תחת צל המלחמה, הסתרת זהותה היהודית, הצלת ילדים תוך העברתם למשפחות נוצריות מתחת לעיני הנאצים, טיפול באסירים במחנות – וסגירת המעגל עם שובה הביתה לאחר המלחמה, לחיים שהטרגדיה לא משה מהם.

 היא ילידת 1916, בת לאב יהודי ולאם פרוטסטנטית שהתגיירה בהמשך. את פעילותה המדהימה להצלת ילדים יהודים הצליחה לעשות לאחר שנרשמה כלא-יהודייה במרשם התושבים שערכו הגרמנים בהולנד. הסטטוס הזה היה יקר ערך, ואיפשר לה לנוע בחופשיות יחסית, ולהעביר את הילדים ממשפחות יהודיות למשפחות נוצריות שהסכימו להחביא אותם לתקופת המלחמה.

 להמשך סיפור החיים המרתק באתר YNET

אוסקר וייס , ילד בן 12 , הישרדות בתקופת השואה בטרנסילבניה ובגטו בודפשט

 

אני בן יחיד להורים מרדכי ופירושקה גדלתי בבודפשט אבי היה עובד בבית חרושת מאוד רחוק מהבית מצבנו הכלכלי היה מאוד קשה גם אימי עבדה בבית חרושת במרחק קצר מהבית היא הייתה סוכנת שם . היינו בדירה בת שלושה חדרים שמתוכם שניים השכרנו לאנשים על מנת להתפרנס וחיינו בחדר אחד . למדתי בבית ספר יהודי אלמנטרי. 


 באותה תקופה הורגשה האנטישמיות עברתי לבית ספר אזרחי גם מצב המורים וגם מצב תנועת הנוער הפשיסטי שהיה קיים בקרב התלמידים לא פעם קרה שמשכו לי אוזן מפני שאני יהודי עד כדי כך שחשבתי שהאוזן יצאה לי מהמקום סטרו לי וגם קיללו אותי תמיד -ב  1941 תחת השפעה של הפשיסטים בעקבות החוקים האנטישמיים אימי נזרקה ממקום עבודתה והתחילו לפטר את העובדים היהודים

גורשנו מדירתנו והיינו אמורים להי שלח למחנה אבי הועבר לעבודות כפייה אני ואימי נשלחנו למחנה בגרמניה בגלל שלא היה אפשר כבר לעבור נשלחנו לבית חרושת של לבנים ואז אותי לקחו הליגיונירים  ( אנשי צלב החץ האנטשימיים) עם הרבה ילדים יהודים למקום הנ"ל .

הצלב האדום לקח אותי לאחר מכן לגטו ואימי נלקחה לאושוויץ ובדרך לגטו בגשר מרגרטה אימי פנתה לחייל ליגיונר ( אנשי צלב החץ האנטימשיים ההונגרים)  ואמרה לו שהיא איננה מוכנה להשאיר את בנה אפילו שזה יעלה לה בחייה והוא השיב לה אם תנסי לברוח אני אירה בך ואימי ניצלה את הרגע שזרם גדול של אנשים עבר סביבה וחמקה במפתיע וכל זה על מנת להגיע אליי שלא אשאר לבד . אימי חיפשה אותי ולבסוף מצאה אותי בגטו  בבודפשט היינו שם כמה חודשים עד חודש נובמבר לערך . דוד של אימי ארגן בשבילנו שני אישורי שוצפס זהו אישור שאנו עומדים תחת השגחת השגרירות כזאת או אחרת והצלחנו בעזרת זה לצאת מהגטו . עברתי לבית מוגן בבודפשט ב1945-1-19 אמי רצתה לחזור לרומניה בגלל משפחתה שהיו בשואה , אמי בנוסף לא ידעה אם אבי חי או מת .. בחג המולד הרוסים הפגיזו את בודפשט כל הבתים שסביבנו נהרסו ואותם יהודים שנהרסו ביתם וחיו סביבנו נלקחו על ידי הליגיונרים ( אנשי צלב החץ ההונגרים האנטישמים)  והרגו אותם אחד אחד ביריות . הליגיונרים  ( אנשי צלב החץ ) הגיעו לביתנו הוציאו אותנו אל מחוץ לבית בשעה חמש לפנות בוקר ואמרו לנו תמתינו כאן אנו כבר חוזרים,  נשארנו בקור העז חכינו וחכינו אך הם לא חזרו ובמקומם הגיעו הרוסים ואז הבנו שהם נלחמו אחד בשני והרוסים גברו עליהם והרגו אותם וכשהרוסים הגיעו אלינו הם שחררו אותנו וכך ניצלנו .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות


ההישרדות של הילד אוטו שמילוביץ , בן 12 בתקופת השואה ברומניה ,

 



ההישרדות של הילד אוטו שמילוביץ , בן 12 בתקופת השואה ברומניה ,

עיר לידה : פלוישט, רומניה , 1930

 

גדלתי בבית של חמישה ילדים. אני הילד השני, הייתה לי אחות גדולה יותר בשנה וחצי. היינו משפחה הדוקה. ככל האפשר ניסנו לשמר את המנהגים היהודיים, היינו מוקפים בגויים וזה היה קשה.אבא עבד בבית חרושת לזיקוק נפט ועם המשכורת שלו היה צריך לפרנס את כל המשפחה. אימא הייתה עקרת בית ודאגה לטיפול בילדים . בשלב הזה שלפניי המלחמה החיים לא היו משהו אבל היינו מסודרים - חיי משפחה טובים. היינו משפחה ענייה, לא בין העשירים, אבל היה לא היה חסר לנו כלום לפני שעצרו וזרקו את אבא להסגר.

הרגשנו אנטישמיות ורדיפה עוד לפני פרוץ המלחמה. היו תנועות אנטישמיות "- נאציונל טרינישט" ליגיונרים עם חולצות ירוקות, היו את ברטיאנו הליברלים והיו קוזישט שאלה היו הכי חריפים. כל אלה הלכו נגד היהודים, התחלנו להרגיש רדיפות והשפלות מצידם עוד לפני פרוץ המלחמה. כולנו סבלנו מהסיפור הזה. חלק מכך התבטא בזה שהיו בנדיטים שפרצו ושרפו את הבית כנסת . אני זוכר כילד היו אומרים לי "יהודי מסריח מה אתה עושה במדינה שלנו , " היו אומרים לי לך לפלסטינה, שבאותה תקופה בכלל לא ידעתי מה זה פלסטינה. הבנדיטים היו רודפים אחריי, מרביצים לי. היו צועקים עלי "יהודה אתם הרגתם את ישו, שמתם את ישו על הצלב ".

המלחמה פרצה 24/21 ביוני משהו כזה ב1940 הייתי כמעט בן  10 כשפרצה המלחמה והגרמנים נכנסו לרומניה, כל היחידות הצבאיות של הגרמנים באו וחפרו בשדות בנו מגורים . בתור ילד הייתה לי אפשרות ללכת ולראות את זה. מי שהיה יהודי היה חייב ללבוש טלאי צהוב, אם היו תופסים אחד שלא לבש טלאי צהוב והוא יהודי היה מקבל מכות רצח. מתוך פחד היינו חייבים לשים את הטלאי. כל מי שראה אותנו היה מזהה אותנו מיד ואומר "אתה יהודי אתה הרגת את ישו, הייתה לך מדינה טובה והיא הייתה טעימה אכלתם את המדינה ובגלל זה אין לכם כזאת עכשיו". היו מכות ורדיפות .

גרנו לא רחוק מהעבודה של אבי בבתי זיקוק של מפעלי נפט בפלוישט. זכור לי שזרקו את אבא שלי מהבית, עצרו אותו - הכניסו אותו ללאגר ( מחנה הסגר) בגיישט , " היו הרבה לאגרים אבל אני לא זוכר את השמות שלהם. הוא השאיר חמישה ילדים בלי פרנסה בלי לבוש ובדיוק בא החורף ויחד איתו התחיל הרעב, נשארנו בלי פרנסה בלי שום דבר . בגלל שהעיר שהייתי גר בה הייתה עיר של נפט גירשו אותנו (את היהודים –) לא לקחו אותנו למקום מסוים, פשוט גירשו אותנו מהעיר כי חששו שאנחנו מסוכנים, שנעשה חבלות ושנראה למטוסים שבאים להפציץ את העיר איפה בדיוק לעשות את זה

. ברחנו לדרזנה דה ז'וס ומצאתי לי עבודה ב"ולני דה מונטה –" ארבעה קילומטר ממקום המגורים דרז .  אז היה נחוץ שאני אלך לחפש עבודה בשביל להביא פרנסה הביתה לעוד שישה נפשות כולל אותי, חמישה ילדים ואני כל בוקר הייתי יוצא מהבית והייתי חוזר בחשכה אחרי יום עבודה של  13 שעות,  בן עשר עד סוף המלחמה . אני זוכר שהתחלתי לעבוד בסבלות באיזשהו מחסן שהיו מוכרים קרשים לחימום הבתים. היו משתמשים בי בתור מעמיס בעגלות, חתכתי בולי עץ לחתיכות לשם מכירה. הייתי מרוויח כמה גרושים ומזה היינו שורדים. בסוף גם זה לא הספיק והתחילו לגרש אותנו . אמא  ידעה גם קצת לתפור ובשביל האיכרים שם היא לא הייתה תופרת מקצועית, אבל ידעה לעשות עבודות תפירה והייתה מרוויחה כמה גרושים כדי שלא למות מרעב. ככה גדלנו בלי השכלה, לא היה לנו בית ספר, לא היה לנו שום דבר

 4 שנים אף אחד לא למד, מה שלמדנו והצלחנו ללמוד היה בבית על ידי אמ.   הייתה אנטישמיות לאורך כל הזמן - אמרו לנו יהודים מלוכלכים הרגתם את ישו, אתם פגאנים, אין לכם זכות לחיות אתם צריכים למות. הייתה הרגשה שכל רגע אנחנו נגמור את חיינו. במאורעות המלחמה הלגיונרים  הרומנים היו הורגים את היהודים, את הרבנים, את המנהיגים של הקהילות היהודיות . זכור לי שהכינו קרונות רכבת בשביל לקחת את כל היהודים שנשארו ברומניה על מנת להעביר אותם לגרמניה. אם עד 23 באוגוסט הייתה נמשכת המלחמה בעוד שבוע או עשרה ימים לא היינו בעולם הזה והכ ל היה מוכן לשם לקיחתנו לגרמניה .בפוקוס ובמזל יצאנו מזה . בתקופה זו האחים שלי הקטנים היו משחקים ביער בחצרות, למדו מה שהיה אפשר ללמוד כי לא היה ספרים וזה היה קשה אפילו שהיה רצון. למידה של כתיבה וקריאה כולנו התחלנו, כולם יצאו עם איזושהי השכלה. אחרי המלחמה התחלנו ללמוד ולרכוש מקצוע, אישית לא יכולתי להתקדם בגלל שהגיל שלי היה 14. היינו חייבים להמשיך לעבוד וללמוד מקצועות.

אחרי ארבע שנים בגמר המלחמה ב 23 באוגוסט 1944 הייתה שביתת הנשק בין רוסיה לרומניה והרומנים הפכו את עורם והחלו ללכת נגד הגרמנים. בזמן הזה נפלו שבויים רומניים ברוסיה בחזית, עשו אותם שותפים וחונכו ללכת נגד הגרמנים. בסביבות ספטמבר אוקטובר 1944 חזרנו לפלוישט ואבא יצא מההסגר והתחיל לעבוד. שלטו שם כבר הקומוניסטים והיחס ליהודים היה אחרת עד איזשהו שלב . הייתי בקן בפלוישט (חוג איפה שהלכנו ללמוד עברית , רקדנו, שמחה, איפה שכל הצעירים היו) בעיר שגרתי בה. שם כל מיני הרצאות של מנהיגים, של שליחים, שבאו מישראל .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....