ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 27 במאי 2018

מריון ארסטר (ויזל ), בת 11 , נמלטת מהנאצים בצרפת

אלמנתו של אלי ויזל נולדה בוינה בשם מריון ארסטר. ב1940 המשפחה הצליחה ברגע האחרון לברוח לבלגיה באמצעות מעבר בלתי חוקי באזור מיוער . לרוע מזלם,  הנאצים כבשו גם את בלגיה והילדה מריון ומשפחתה נלקחו למחנה מעצר ואיסוף יהודים בצרפת . באחד הלילות הם הצליחו לברוח מהמחנה .

לאחר מכן , אמא של מריון גילתה תושיה מכרה את תכשיטיה כדי לשלם למורה דרך שיוביל אותה בדרך נסתרת לשוויץ . לאחר תלאות רבות הצליחו לחצות בלילה את הגבול לשווייץ שם שהו עד שנת 1947 .

בשנת 1959 התחתנה מריון  בניו יורק עם בעלה הראשון פיטר רוז , ממנו נולדה לה בת.

כאשר היתה גרושה הכירה בשנת 1968 את אלי ויזל בניו יורק . הם נישאו בירושלים בשנת 1969 ונולד להם ילד אחד.

בשנת 1980 הקימה יחד עם אלי ויזל בעלה את הקרן הבינלאומית ע"ש אלי ויזל למען אנושיות וסובלנות .


אלי ויזל , בן 16 , במחנה הילדים והנערים ניצולי השואה בצרפת לאחר השחרור

עם שחרורו  ממחנה בוכנוואלד נשלח אלי ויזל לבית יתומים  בצרפת    ולמד צרפתית.
                 בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי, זיהתה אותו אחת מאחיותיו וכך חודש הקשר אתה

כותב אל ויזל בספר זיכרונותיו :
"בוקר אחד הודיעו לנו הקצינים האמריקאיים  כי הגנרל דה-גול ששמע על מצוקתנו בבוכנוואלד , הזמין אותנו לצרפת.

מאות ילדים ונערים , ניצולי בוכנוואלד , עלינו לרכבת לצרפת ומחאנו כפיים כאשר הרכבת הגיעה לצרפת. אנשים חיכו לנו בכל תחנה ונתנו לנו ארוחות חמות.

נציגי אז"ע , האגודה הצרפתית להצלת ילדים , קיבלו את פנינו בשאטו נהדר באקואי , במחוז אר.  הם אמרו לנו " כאן תבריאו . אנו מבקשים מכם רק שתתנו לנו לטפל בכם".

עברנו בדיקות רפואיות וטיפול רפואי מסור.

בבית היתומים באקואי התחלנו , אמנם להסתגל לחיים "נורמליים" אבל לא היה קל להיפטר מהרגלים מסויימים שרכשנו במחנות ומפחדים מסוימים . עדיין לא שכחנו את חוקי המחנה . לא סיימנו כל מה שהיה בצלחתנו, אלא שמרנו משהו לאחר כך. החבאנו קרום לחם, או פרוסת עוגה, על כל צרה שלא תבוא. המדריכים הבינו והם סמכו עלינו . הם צדקו . כעבור כמה שבועות כבר הפסקנו להחביא אוכל מתחת לכרים שלנו .

האווירה הרגועה של המחנה תרמה לכך רבות.  

הוציאו אותנו הרבה לטיולים  והחזירו אותנו ללימודים סדירים. היינו צריכים  עתה להמציא מחדש את המנטליות שלנו. לבנות מחדש מערכת ערכים נורמלית. המדריכים היהודים במחנה הצליחו במשך הזמן לעניין אותנו בנושאים שונים ומגוונים. חגגנו את החגים היהודים ולימדו אותנו צרפתית. "

לאט לאט שבנו לחיים .

מקור :
אלי ויזל. כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2000

אלי ויזל , בן 16 , הישרדות בלתי צפויה במחנה אושוויץ


אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץIII.  הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים

כותב אלי ויזל בספר זיכרונותיו :
 "מבחינה הגיונית, לא הייתי צריך לשרוד . הייתי חולני , ביישן , פחדן וחסר תושייה, ולא עשיתי  בר כדי להישאר בחיים. מעולם לא התנדבתי במחנה לשום דבר, מעולם לא דחפתי מישהו כדי לקבל פחית מרק. בהיותי פחדן , העדפתי לאכול פחות ולגווע ברעב במקום להיחשף למהלומות. הסבל הגופני הפחיד אותי יותר מהמוות.

חייתי בשוליים , שקעתי באלמוניות , ולא התענייתי בחיים היומיומיים או החשאיים של המחנה, וגם לא בתהפוכותיו. הנחיתה בנורמנדי , שחרור פריז , מכל המאורעות האלה קלטתי רק הדים המומים . מה הטעם ? בין כה וכה לא לא קיוותי לצאת חי מהסיוט . חשבתי כי לא אצא מכאן בחיים . לא שרציתי למות, ובכל זאת.

לא שרציתי למות , פשוט ידעתי כי לא אשרוד, קודם כל משום שהייתי משוכנע שהגרמנים יקיימו את הבטחתם ויהרגו את כולנו, עד היהודי האחרון, אם צריך – בשעה האחרונה לפני תבוסתם, וגם משום שידעתי כי מעבר לשלב מסוים לא אוכל עוד לשאת את הרעב והכאב.

אם משהו המריץ אותי , הייתה זו נוכחותו של שלמה ויזל , אבי במחנה. היינו קרובים , קרובים מתמיד, אולי מפני שחשבנו שהננו הניצולים האחרונים ממשפחתנו. אבל היה עוד משהו : לבסוף היה אבי שלי בלבד. בבית היה נעדר לעתים קרובות. במחנה ראיתי אותו מבוקר עד ליל, מערב עד שחר. לא ראיתי איש מלבדו . היינו תלויים זה בזה: הוא היה זקוק לי כשם שאני הייתי זקוק לו . בגללו , הייתי צריך לחיות, בגללי , הוא התאמץ לא למות. כל זמן שהמשכתי לחיות, הוא ידע שהוא מביא תועלת,  שאולי הוא אפילו חיוני. הוא היה אותו אדם, אותו אב , כפי שהיה תמיד. אילו הייתי מת , הוא היה מאבד את תפקידו , את סמכותו , את זהותו , והיפוכו של דבר, בלעדיו חיי היו מאבדים את פשרם ואת מטרתם.

 השיטות הפסיכולוגיות של הגרמנים נכשלו לעיתים קרובות בדבר הזה. הם ניסו להביא את האסירים לידי כך שהם יחשבו רק על עצמם, ישכחו קרובים וחברים. יתנו את הדעת רק על צורכיהם הפרטיים, אלא אם כן רצונם להפוך ל"מוזלמנים". אבל מה שקרה היה בדיוק ההפך. אלו שפרשו ליקום המוגבל :לגופם הפרטי , סיכוייהם לצאת בחיים היו קטנים יותר, ואילו מי שחי למען אח, למען ידיד , למען רעיון , החזיק מעמד יותר זמן. אני עצמי יכולתי להתמודד תודות לאבי , בלעדיו לא הייתי יכול להתנגד וגם לא להחזיק מעמד.

הייתי רואה אותו בא בהליכתו הכבדה , מבקש חיוך , והייתי נותן לו את מבוקשו. הוא היה המשענת שלי והחמצן שלי , וכך הייתי אני בשבילו.

יום אחד ראיתי אותו על סף דמעות. הוא שם לב שרזיתי מאד ופחד שלא יצליח להעביר אותי בשלום דרך הסלקציה הבאה. הוא בכה בפנים, ואני הרגשתי בכובד ייאושו. רציתי לנחם אותו . להרגיע אותו, אבל לא מצאתי דרך לעשות זאת בלי לגרום לו עוגמת נפש נוספת. אין כאב חריף יותר, אין צער מזעזע יותר מלראות את אביך מזיל דמעות של אין-אונים.

הקרבה אליו הגדילה עוד יותר את אהבתי אליו. לפעמים הייתי מציע לו כף מרק ומסביר לו שאינני רעב. הוא עשה כמוני. "יש לי כאב בטן , אני לא יכול לאכול שום דבר ", היה אומר , ומושיט לי קרום של לחם.

רציתי כל כך לעשות משהו להשיב לו  את חיוכו, את כוחו , את חוכמתו ואת כבודו. בלילה , כששכבנו בדרגש העץ זה ליד זה , היינו מדברים על העבר , על חתונה בחצרו של רב שהשתתפנו בה, על היעלמות בנו של סוחר יהודי עשיר שברח לברית המועצות ועוד זיכרונות מהעבר.

בבוקר מוקדם היינו קמים אבי ואני לפני כולם והולכים לבלוק סמוך להתפלל. קיימנו מצוות אפילו במחנה השמדה. התפללתי כל יום כדי לגרום לנחת לאבי , להראות לו שאני נחוש בדעתי להישאר יהודי אפילו בממלכה המקוללת הזאת.
 18 בינואר 1945 , הצבא האדום רחוק  קילומטרים ספורים מאושוויץ. אבי ואני , שנינו רצוצים , משתתפים בצעדת המוות . צעדת המוות לגלייוויץ', לילות השינה בשלג , המסע ברכבת בעמידה בקרונות פתוחים חשופים לקור ולשלג, צעקות הטירוף של המתים החיים קודם לבואנו לבוכנוואלד.

אני זוכר שרמסו אותי ואחר כך גררו אותי על רגלי. כולנו היינו שקועים בהזיות, היינו מתים מהלכים ,שלא פחדו עוד מהמוות.

מצבו של אבי הורע , הוא גסס . זה היה היום האפל ביותר בחיי. יום כבד-משמעות. הייתי חלש וחולה בעצמי , נכספתי לעזור לו, אך לא ידעתי איך, הייתי עושה הכול, הייתי נותן לו בשמחה את דמי, את חיי, הייתי מוכן למות במקומו , אלא ששעתי טרם באה.

התחננתי בפני הרופאים , השטובנדיסט , הבורא בכבודו ובעצמו , עשו משהו בשביל אבי. כולם היו חסרי רחמים.

כמה פעמים גורשנו החוצה לנקות את המחנה. אבי לא יכול היה לזוז, רציתי להישאר איתו , אבל גורשתי החוצה באלות. התחזיתי לחולה או לגוסס , רציתי לצעוק לא אתן לך למות לבד , אבל אבי גסס ואני התפקעתי מכאב. לא רציתי לעזוב אותו באותו בוקר , אבל הכריחו אותי. היכו אותי , איבדתי את ההכרה. הוא נאנח , גנח וגסס.

בן 16 הייתי במות אבי. משהו מת גם בקרבי.

לא יכולתי לבכות , ליבי נשבר , אך לא היו לי עוד דמעות . נפרדתי  מעצמי. המתים אינם בוכים . איש לא בכה במחנה בוכנוואלד, כאילו פחדת שאם תתחיל, לא תוכל להפסיק. החופש יהיה , לדידנו , היכולת לבכות שוב.

צלעתי על פני המחנה , מתנודד, נפש מאובנת , ראיתי את עצמי בין המתים, חיפשתי את אבי כמו כדי לומר לו , ראה , אני איתך , אני כאן לצידך.
רגע לפני מותו במחנה בוכנוואלד היה לו רגע נורא של צלילות דעת, הוא פקח את עיניו לרווחה.

אחרי מות אבי שקעתי בקהיון שנמשך עד השחרור , ב11 לאפריל 1945. לא היה לי רצון לחיות . לא ידעתי מה מתרחש במחנה או אפילו בבלוק שלי . לא ידעתי עוד שום דבר, לא רציתי לדעת. מכל מבחינה מעשית, נעשיתי לאחד ה"מוזלמנים"  הנסחפים אל מחוץ לחיים. לתוך המוות כמו לתוך מים. לא עוד רעבים , לא צמאים , ולא רדומים, לא מפחדים מהמוות וגם לא ממכות. הם היו מתים אבל לא ידעו זאת.

השבועות המעטים האלה , נטולי תחושה ותוכן , מתוארים בכמה עמודים בספר הלילה.

לא עמדתי עוד בתור ללחם או למרק , לא חיכיתי לשום נבר ואף אחד. נסחפתי דרך הזמן ושקעתי בשינה בלי-חלומות. כשהתעוררתי , לא ידעתי היכן אני נמצא. הייתי מנותק מהמציאות ורק אנשי המתרת במחנה בוכנוואלד גררו אותי ב5 לאפריל 1945 להתחבא בבלוקים.

כאשר נכנסו החיילים האמריקאיים הראשונים למחנה בוכנוואלד המשכתי להיות אדיש לחלוטין. המשכתי לשוטט במחנה המום ומבולבל .

היינו כ-400 ילדים ונערים שניצלו במחנה בוכנוואלד , הצעיר ביותר ילד בן שמונה  , לימים הרב הראשי לישראל, ישראל מאיר לאו ועוד ילדים שהפכו למדענים נודעים מאוחר יותר.

ביליתי כמה ימים בבית החולים ( בית החולים של הס"ס לשעבר)  במצב של הכרה –למחצה.

מקור :
אלי ויזל. כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2000


אלי ויזל , בן 15 , ברכבת המוות לאושוויץ


תורנו הגיע ביום שלישי , 16 למאי 1944. " כל היהודים החוצה !,"  צעקו הגרמנים ואנו היינו ברחוב.

היה גל חום נוסף. הרגשתי בחילה , סבלתי , אך לא ידעתי ממה. הייתי עצוב לאין שיעור, כמו בנוכחות של מוות. אני רואה את אחותי הקטנה , אני רואה אותה עם תרמיל הגב הכבד כל-כך. אני רואה אותה ואהבה אדירה מציפה אותי. חיוכה התמים לא יימחה מנפשי לעולם. היא הייתה צמאה, אחותי הקטנה , שנספתה בסוף באושוויץ , הייתה צמאה מאד. שפתיה היו יבשות. נתתי לה מעט מים. מראות אחרונים של אחותי הקטנה ציפורה.

הגענו לתחנת הרכבת , למקום שחיכו בו קרונות הבקר. מאז שכתבתי את ספרי הלילה אני נרדף ע"י הרכבות הליליות האלו שחצו את היבשת ההרוסה. צילן רודף את כתיבתי. הן מסמלות בדידות ,מצוקה , ומצעד בלתי-פוסק של המוני יהודים אל הייסורים והמוות. אני קופא בכל פעם שאני שומע שריקת רכבת.

למה הניחו לרכבות האלו להתגלגל באין-מפריע לתוך פולין? למה לא הפציצו את המסילות לבירקנאו? הצגתי את השאלות האלה לנשיאים ולמצביעים אמריקניים ולקצינים סובייטים רמי-דרג. הרי במוסקבה ובוושינגטון ידעו מה עושים הרוצחים במחנות המוות , מדוע לא נעשה דבר על מנת לעכב ולהאט את ה"ייצור, שלהם"?  העובדה , שאפילו מטוס צבאי אחד ויחיד של בעלות הברית לא ניסה להרוס את המסילות לאושוויץ, נשארה לדידי חידה מזעזעת.

האוויר בקרון הבקר שלנו היה מבחיל . ה"בית"  שלי היה עכשיו קצה של קרש עץ שעליו ישבתי וחלמתי על הגולים היהודים בימי קדם ובימי הביניים.

החיים בקרונות הבקר היו מות נעורי. כמה מהר התבגרתי.

רעב , צמא וחום, וצחנה באושה . צעקות היסטריות של אישה שיצאה מדעתה. המשפחות ישבו ביחד בקרון  , בסולידריות מלאה, חולקות  בכל מה שבא לידן: ביצים קשות , עוגות יבשות או פרי, מצייתות לכללים מחמירים בקשר למי שתייה.
אלו היו השעות האחרונות שביליתי עם משפחתי, התפילות של סבתי, הפנים המודאגות של אחותי הקטנה , שסירבה להראות שהיא מפחדת. כן , זיכרוני צבר הכול , שמר הכול.

לפתע היה פרץ של רעש והלילה התנפץ לאלף רסיסים. הרגשתי שמטלטלים אותי , מרימים אותי על רגלי, ודוחפים אותי אל הדלת, אל עבר יצורים צועקים וכלבים נובחים. המון גואה שיכסה את הארץ.

בספר הלילה אני מספר על זעמם של היהודים "הוותיקים " שהורידו אותנו מהרכבת.  הם קיללו אותנו. "מה לעזאזל אתם , שווינהודה עושים כאן? " התפלאתי . האם הם חשבו שבאנו אל הגיהינום הזה מרצוננו, מתוך סקרנות? רק מקץ שנים הבנתי. שניים מעמיתיהם הקודמים , רודלוף ורבה ואלפרד וצלר , הצליחו לברוח מבירקנאו ב1944 , כדי להזהיר את יהודי הונגרייה מפני הצפוי להם. לכן הם זעמו כל-כך. הם חשבו שהיינו צריכים לדעת . כמה מהם אפילו היכו אותנו.

 באותו לילה עגום לא הספקתי להיפרד מאמי ואחותי הקטנה. התחושה הייתה של אובדן ולא הצלחתי אפילו להגיד שלום. זה רק חלום וסיוט , אמרתי לעצמי בלכתי , תלוי על זרועו של אבי בתחושת סיוט שקרעו אותי מאהובי.

שנים רבות אחרי כן בדקתי במסמכים של הזונדרקומנדו בגרמניה והתברר כי הסיוט שלי מאז  אותו לילה על השלכת ילדים לתוך להבות היה נכון.  הרוצחים הגרמנים לא היו מסוגלים באותו לילה לטפל במספר כה גדול של הונגרים במשרפות , לא הסתפקו רק בשריפת גוויות מתות של ילדים , בטירופם הברברי הם השליכו ילדים יהודים חיים אל תוך בורות בוערים.

ואם אני נושא ברבי צער וייאוש עמוק כשאול הרי זה משום שבלילה ההוא, כאשר ירדתי מהרכבת,  ראיתי ילדים יהודים טובים ונבונים , נושאי מילים וחלומות אילמים , הולכים לתוך החשכה בטרם יאכלו אותם הלהבות.

עד היום אני מזדעזע כשאני רואה ילד, כי מאחוריו אני רואה ילדים אחרים. רעבים , אחוזי-אימה , מותשים , הם פוסעים בלי מבט לאחור אל האמת והמוות – שהם אולי אותו דבר עצמו.

בלילה ההוא משהו בתוכי, האני האחר שלי, אמר לי כי לא ייתכן שהזוועות האלה מתבצעות באמצע המאה העשרים והעולם שותק. אלו לא היו ימי הביניים. ההתנגדות האחרונה שלי נשברה, הנחתי שימשכו וידחפו אותי , שיבעטו בי , כמו סהרורי חירש-אילם.

מקור :
אלי ויזל. כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2000

הנער אלי ויזל, בן 15 , בגטו סיגט


בצילום הפתיחה : משפחתו של אלי ויזל בעיירה סיגט , הונגריה , 1933

הגרמנים נכנסים בחודש אפריל 1944 לגטו סיגט בהונגריה. תוך כמה שבועות נדרשו היהודים לעבור לגטו בעיר סיגט.

כותב אלי ויזל בספר זיכרונותיו : " אני רואה תמונות של גירוש ועקירה, פנים שבורות, המומים , מבולבלים. הכול השתנה בן לילה. כמה מילים שיצאו מפיו של איש במדים, וסדר הבריאה קרס. הכול התפורר: קשרים נותקו, בתים השתנו לבלי היכר. ביתי לא היה עוד שלי. כל מה שהמשפחה צברה במשך שנים ננטש, כלים, בגדים, סירים ומחבתות, ספרים ורהיטים. הכול  היה כבד מדי לנשיאה אל החדר הקטן או המרתף שהוקצה למשפחה בגטו. היו מראות שוברי לב. חסיד זקן , רבי פייביש , דוחף עגלת ילדים לפניו. הוא יחידי , בוכה. הרב הראשי ומשפחתו נאלצו לעבור לגטו. זו הייתה גלות בתוך גלות.

בגטו היו נדיבות ועזרה הדדית , לא היו גניבות , גם לא קטטות והאשמות הדדיות ולא קנאה קטנונית. כאן הייתה סולידריות יהודית פעילה.

הגרמנים דרשו מהגטו לספק להם מדי יום קבוצת פועלים יהודים . נערכו רשימות, ורק מעטים השתמטו מהגיוס הזה – לא מתוך פחד , אלא מתוך התחשבות : אם אני לא אלך , מישהו אחר יצטרך ללכת, וזה יהיה בלתי מוסרי , זה לא יהודי.

בני נוער עדיין לא נשלחו לעבודה. חברי לספסל הלימודים לשעבר ואני המשכנו לסירוגין בלימוד גמרא. משפחת רייך עברה לגור בביתנו ואני נתתי לבנותיהם שיעורים בעברית.

כעבור חודש הגיעו שני קציני גסטפו רמי דרג ( אחד מהן היה אייכמן אותו זיהיתי במהלך משפטו בירושלים) . מועצת הזקנים זומנה לישיבה דחופה ושמועה התפשטה כאש – טרנספורטים , משהו על טרנספורטים.

השיירה הראשונה הייתה אמורה לצאת למחרת בבוקר , אבל הרחוב שלנו לא היה חלק ממנה.  היו מעמדים קורעי לב וסולידריות של השכנים שסייעו באספקת מזון ליוצאים. לאיש לא היה מושג כי יוצאים למחנות ריכוז והשמדה.
במהרה יבוא תורנו , אבל עכשיו פשוט ליווינו את השיירה הראשונה אל היציאה מהגטו.

עשינו את הלילה בחצר, מקשיבים לארטילריה הסובייטית , שהירי שלה האיר את ראשי ההרים. הם היו במרחק עשרים קילומטר לכל היותר. אם יהיה לנו קצת מזל , הצבא האדום יגיע לפני קרונות הבקר. התקפה אחת, תזוזה קלה של החזית , ואנחנו נינצל. זה יהיה יפה כל-כך. זה יהיה נס. אבל זו לא הייתה תקופה של ניסים. אלוהים בלם אותם . בשביל מי? עד מתי?


מריה המשרתת הנוצריה

מריה , המשרתת ההונגרייה שלנו מתגנבת לגטו ומציעה עזרה. היא פילסה לה דרך בין מתרסים ותיל דוקרני כדי להביא לנו ביצים, פירות וירקות. בלילה ההוא במוצאי שבת  הופיעה שוב. היא הצליחה לחמוק דרך המחסומים שהז'נדרמים הציבו סביב הגטו הריק-למחצה. "יש דרכים לצאת.. הצריף בהרים .. הוא מוכן. בואו .. אין מה לפחד שם. אתם תהיו בטוחים. אין שם גרמנים ואין שם נבלים שעוזרים להם בואו.. " מריה הנוצרייה הייתה היחידה שהתגנבה לגטו והציעה עזרה.

נאספנו כל המשפחה סביב השולחן במטבח לישיבה משפתית אחרונה. האם נלך עם מריה או נישאר? 

אין ספק שהיינו מקבלים את הצעה אילו ידענו כי "היעד הלא נודע" פירושו בירקנאו- או אפילו שנגורש לארץ אחרת. אבל אנחנו לא ידענו. ידענו רק מה שסיפרו לנו: שהשיירות נוסעות למקום בטוח בפנים הארץ. הדעה של אבי כראש המשפחה הייתה שעלינו לסרב להצעה..

"אבל למה? "  הפצירה מריה בקול שבור.

"מפני שיהודי", ענה אבי  ,אסור לו לעזוב את הקהילה: מה שיקרה לכולם יקרה גם לנו".

אימי ניסתה לשכנע את האב לשלוח לפחות את הילדים עם מריה, אך למרות הפצרותיה הרעיון נדחה.

רק אישה נוצרייה אחת פשוטה הצילה את כבוד עיירתה.

מקור :
אלי ויזל. כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות-ספיר חמד, 2000


ריני ,פעוטה בת 3 , במחבוא בסל הכביסה



מקור :

אירית דרור-רייטן, מחר תזרח השמש: השואה מנקודת מבטה של ילדה קטנה, כנרת , זמורה, ביתן,  2018

אירית דרור-רייטן מתארת בספרה המרתק סצנות מילדותה בצל תקופת השואה בפולין מגיל שלוש עד שש.

ריני , נולדה ב22 בספטמבר 1939 , בתקופה שהצבא הגרמני  פלש לפולין.
הוריה של הפעוטה ריני הצליחו להצילה מכיתת הירי הגרמנית אשר השמידה את רוב משפחתה.

בגיל שלוש הוסתרה אצל משפחת איכרים בשם פרנק וסטפניה מצ'יולק.  כל פעם בבוקר , כאשר האיכר יצא לשדות ריני הוסתרה במקום הכביסה בתחתית סל הנצרים. מעט מעליה הונח חלק נוסף של הכביסה, ועליו ערימת כלי מיטה שהתגבהה עד לקצהו העליון של הסל. הרגילו אותה לרבוץ בסל הנצרים במשך שעות רבות בשקט ובדומייה.

במסתור סל הנצרים היו לריני כמה בובות , מחברת ציורים וכמה עפרונות צבעוניים.

רק כאשר האיכר פראנק חזר מהשדות הרשו לה להסתובב בבית ולשחק בצעצועים.

גם בלילות השכיבו את הפעוטה ריני לישון בסל הנצרים, אך הפעם ללא סל הכביסה העליון . רק בלילות הייתה בוכה בכי חרישי מתוך געגועים להוריה עד שנרדמה.

כל פעם כאשר נשמעו דפיקות בדלת, סטפה הייתה חוטפת את הפעוטה ריני ורצה אתה לחדר השני למסתור סל הכביסה. הייתה מניחה עליה את חצי הסל העליון.

לעתים, ימי ראשון, לאחר הארוחה, שכנים היו קופצים לביקור ונשארים זמן מה. במקרה כזה, כל המשפחה זינקה לפעולה. ריני עצמה רצה אל מקום המחבוא שלה, האיכר פראנק בא בעקבותיה וסגר את מכסה סל הנצרים, הם פינו את כלים ומיהרו להתיישב לשולחן ו"לשחק קלפים".

בינתיים הזמן חלף , ריני גדלה והסל נעשה פחות ופחות נוח. לריני לא היה מקום ליישר את רגליה והיא נאלצה לשכב מכווצת, על צדה. בנוסף היא הרגישה מחנק והתקשתה לנשום.

מדי כמה שבועות היה אבא של ריני מגיע בלילות לבקר אותה בחשאי ומביא לה שוקולדים . כעבור כמה חודשים נעלם האבא באזור  שנשלט ע"י הגרמנים והפסיק להגיע. מאוחר יותר התברר כי נשלח למחנה אושוויץ.

הפעוטה ריני זכתה מאשת האיכר סטפה לארוחה דלה במשך היום ולכן בלילות הייתה קמה,  מטפסת אל מחוץ לסל ובשקט על קצות האצבעות הייתה הולכת למזווה כדי לחפש דבר מה לאכול.

 האיכר פרנאק לא ידע כי ריני הפעוטה הורעבה ולכן כאשר גילה זאת הוא התנפל על אשתו סטפה, הכה אותה וצעק עליה כי היא מרעיבה את הפעוטה. מאז היא זכתה לארוחות טובות יותר.

כעבור שנתיים , האזור שוחרר ע"י הרוסים , הוריה של ריני נעלמו ומשפחת האיכרים אשר התקשרה  מאד לילדה ריני ראו בה כבר בת משפחה לכל דבר.
ריני גדלה . ולפתע כעבור שנתיים אימא שלה הופיעה אצל משפחת האיכרים . מתברר כי היא הייתה באזור הרוסי אצל הפרטיזנים  והצליחה להינצל . אבל ריני כבר לא הרגישה שמחה כי היא התרגלה למשפחת האיכרים. משפחת האיכרים מצידה כבר לא רצתה לוותר על ריני והאימא נאלצה להביא משטרה אוקראינית.

מפגש בלתי צפוי בשוק

הילדה ריני , בת 6 , הצטרפה לאימא שלה והם נסעו ברכבת למחנה עקורים בגרמניה . במשך שלוש שנים עבדו האם וביתה בדוכן בשוק המקומי עד , שלמרבה הפליאה,  יום אחד הגיע במקרה לדוכן אב המשפחה אותו כבר לא זכרה ריני . האם התעלפה והמשפחה התאחדה.
מקור :
אירית דרור-רייטן, מחר תזרח השמש: השואה מנקודת מבטה של ילדה קטנה, כנרת , זמורה, ביתן,  2018


יום שני, 21 במאי 2018

משה רוט , ילד בן 10 , במבצע בריחה באי הפירנאיים

 אנשי המחתרת הצרפתית מבריחים אותי ואת אחי מהמנזר .

הם מצרפים את שני הילדים היהודים העצובים שהיו במנזר לשיירה של יהודים העושה דרכה בהרי הפירנאים לעבר מקלט בספרד.

הדרך המתפתלת בהרים סלעית ותלולה וקשה מאד. אנו מתנשפים , נשימותינו הולכות ונעשות מהירות וכבדות.  המדריכים של המחתרת הצרפתית רצים כל הזמן לאחור , מאיצים באנשים הנשרכים מאחור. גם לי קשה מאד ואני נשרך מאחור. אני רץ כדי להדביק את הפיגור.

הרעב מתחיל להציק לי. אנו מטפסים בדרך התלולה מאד בהרים . המנוחות קצרות מדי.  מאיצים בי לאזור כוחות ולהגיע למעלה.

ההר ענקי. מכסה בצילו את כל שיירת הבורחים. העלייה תלולה מאד.

ההליכה איטית  וקשה ביותר. ככל שאני מטפס בהר , כך אני מרגיש שאני נוטה לאחור ואיני מצליח להתיישר. אחי איב , תמיד מאחורי , דוחף אותי. צעדי מתקצרים והולכים ועלי ללכת מהר יותר כדי להשיג את צעדיהם של המבוגרים. המדריכים מאיצים בנו .

מגיעים בחשיכה לאחד המסתורים בהרי הפירינאים.  מנוחת לילה מתחת לכיפת-שמים מכוסה אלפי כוכבים. אני נרדם . דממה  יורדת על ההר.

עדיין חושך  וניתנת פקודת יציאה . השעה היא שעת בוקר מוקדמת מאד. השינה לא הועילה במאומה למיחושים שלי ברגליים העייפות.

אין פנאי , לא לשתיה חמה ולא לארוחת בוקר . הגענו לאזור המסוכן ביותר,  הגבול בין צרפת לספרד , שנשלט כולו על ידי הגרמנים. על הגבול פטרולים של חיילים גרמנים עם כלבי גישוש. כך מוסבר לנו, ולכל שני ילדים יהודים מצמידים מבוגר, עד שנגיע למטה. צריך להקפיד על השקט עוד יותר מאשר קודם , יש ללכת צפופים מאד.

המובילים הספרדים חסרי סבלנות ומעירים לנו מדי פעם בכעס . המתח רב , עיניהם של המובילים בולשות לכל עבר , מדי פעם אחד מהם מרים את ידו ואנו עוצרים ושוכבים בנשימה עצורה. אני רועד ושיני נוקשות כתופים לקצב הלב שלי .
נשמעות נביחות כלבים, נשמעות צעקות בשפה הגרמנית. הקולות קרבים ומתחזקים באוזני. איני מעז להרים את הראש, איני פוקח את עיני. אני נצמד לקרקע כמו כולם . נדמה לי שאני חש את נשיפת אפי הכלבים על עורפי.

אנו חייבים להגיע למטה עוד לפני אור הבוקר הראשון . אנו מחליקים  במהירות למטה במדרון ההר בשביל מכוסה שלג. נחבלים בסלעים .

למטה במרחק קצר מאתנו , מתהלך איש בלבוש אזרחי . מישהו נותן הוראה וכולנו שוכבים זה על כערימה.  המובילים נעלמים לדקות ארוכות , שנמשכות כנצח. מאוחר יותר כשאנו מתחילים שוב בהליכה , אנו רואים את האיש תלוי על עץ. איב לוחש באוזני כי שמע את אחד המדריכים אומר, שהיה זה איש גסטפו.

צרפת מאחורינו

מישהו מהמבוגרים בשיירה , רופא , מסרב להמשיך ללכת . כוחותיו אפסו, כך הוא אומר , ומבקש שישאירו אותו מאחור . הוא יגיע בכוחות עצמו , הוא מבטיח , בקצב שלו . הוא מתחנן " תנו לי למות כאן , אני לא יכול להמשיך בהליכה , אני באפיסת כוחות" . ..

המדריכים מדברים אל ליבו , מצביעים על הילדים היהודים כדוגמא , אבל הוא בשלו , הוא מעכב את כולנו . המובילים לא ישאירו אותו מאחור, פן ייתפס על ידי הגרמנים או המיליציה הפשיסטית הספרדית.

המובילים הספרדים מאיימים עליו באקדח . "אם לא תקום ותמשיך ללכת , אני מחסל אותך במקום וקובר אותך .כך נהייה בטוחים שלא ישארו עקבות. "

האיום אמיתי, האקדח מוצמד לרקתו והאיש קם על רגליו.

השלג כבד , ואנו הילדים שוקעים בתוכו. הקור עז ואיננו מצויידים כראוי . הכוחות אוזלים , המורל ירוד, אין רואים את הסוף. המדריכים מנסים לעודד , "טוב מאד מוריס , האנשים המבוגרים יכולים לקחת דוגמא ממך" ...אבל דברי העידוד לא עוזרים, הרגליים אינן נשמעות. מילת הקסם שעוזרת לי ומפיחה בי תקווה היא "איזידור" , אחי הגדול שאותו אפגוש בקרוב בספרד.

המבוגרים מתלוננים על מיעוט מזון ולבוש . הילדים שותקים , הולכים הלאה, אינם מעיזים לפצות פה ולהתלונן. אחי מעודד אותי  ואומר שמחר נגיע לספרד.
מתמקמים לשינת לילה בקור.

כעבור כמה שעות ממשיכים ללכת בחושך.

מגיעים בשקט למדינה הזעירה אנדורה.

אנו חופשיים צועק מישהו.

מישהו מוביל אותנו לאסם , 

שם מקבל כל אחד משקה חם ובננה.

ממשיכים בשקט להתקדם בספרד ומגיעים בסוף לעיר הנמל קאדיס . משם נעפיל לארץ ישראל.

מקור וקרדיט :
משה ( מוריס) רוט . ילד תרנגול,  הוצאת עקד , 1998


משה רוט בן 9 , המיפגש הבלתי צפוי בדרך למנזר

 הכפר השכן שוכן שישה קילומטרים מהמנזר המבודד.

במעלה ההר אני מטפס בכלל יום חמישי, כדי להביא כד ובו חמישה ליטרים של חלב לנזירה הראשית. זהו היום היחיד שבו אני יכול לצאת אל מחוץ לחומות. 

אני אוהב את הדרך , את השביל המתפתל , בו אני מוצא עולם ומלואו: שבלול  המתהלך לו לאיטו על עלה, קן-נמלים פעיל חוצה את השביל. המוני נמלים בדרך ההררית מהמנזר. בצידי הדרך אבנים וסלעים בכל הגדלים ובכל הצורות . קולות ציפורים שמברכות אותי בבואי. הן מתחבאות ממני, מציצות שוב ושוב נחבאות. הם משחקות איתי במחבואים.

כל אלה הם מלווי בכל יום חמישי.

אני עולה על גשר-עץ מעל הנחל. מים זכים זורמים בו. אני מבחין בכל מיני דגים קטנים שחולפים במהירות עם זרם המים. אני יורד לשפת הנחל, כדי לראות עצמי במים. אני מביט בדמותי , מדבר אל הכפיל שלי במשך רגעים ארוכים ונפרד ממנו עד הפעם הבאה.  עולם שלם אני בונה לי במהלך הליכה אל הכפר.
לא כל ימי חמישי דומים זה לזה.

יום חמישי אחד שונה מכולם. הוא חרות עמוק בזכרוני.


בדרך חזרה למנזר , לאורכו של הכביש כולו , התמקם גדוד גרמנים.
כולם יושבים או שוכבים בצידי הדרך.

מדיהם הירוקים מתמזגים בעצי השזיף שבמטעים הפזורים בכל הסביבה. מאות שרים , חלקם מדברים בקול, חלקם בגילופין , חלקם מנמנמים.

רעד , פיק ברכיים. בהלה נוראה משתלטת עלי . כל איברי קופאים  וגרוני ניחר. אני משותק . איני מצליח להזיז את רגלי.

נשימתי נעתקת, אני נושך את אגרופי.

צריך לחזור , אני אומר לעצמי, אל תסכל עליהם. אם ישאלו אותי, אומר להם ?  איני מצליח להזיז את רגלי. אני מאובן. אני הופך לבול-עץ , לפינוקיו.

אני אומר לעצמי שלא אלחש עוד "שמע ישראל בשקט בכנסייה. העיקר שיבואו להציל אותי.

אני פוחד ומשתין במכנסי.

ואז אני קופץ , מתעופף כגרגר ברוח. איני שומע עוד את קולותיהם. אני הופך להיות בועת סבון מתעופפת.

אני מבחין בגרמנים לאורך כל הדרך .

אני מתחיל לרוץ יותר מהר וכמעט נחנק מחוסר אוויר.

קבוצת חיילים גרמנים מתחילה לרוץ אחרי.

"הביטו על האף שלו ! יש לו אף יהודי,  הוא יהודי . צריך לעצור אותו . תורידו לו את המכנסיים !"

הם ממשיכים לרוץ אחרי . אני רץ מהר יותר אני מקפץ כארנבת. 

קריאות גנאי  מגיעות לאוזני . השמיים מתמלאות מילים בגרמנית.

"יש לו אף עקום ! יש לו אף בצורת מקור של עיט, זהו אף יהודי. "

אני מועד ונופל . אני מתרומם כשגופי חבול כולו.

אני קורא לכומר, לישו , לנזירה הראשית.

רוץ ! מה יש לך ? אתה כבר מגיע !

אני ממשיך בריצה , עף, טס , נישא על פני האדמה.
אני מקפץ כסנאי על עץ.

הנה שער המנזר . הנה הנזירה הראשית .

מה קרה לך ? למה אתה רועד כולך ? דבר , ספר!

היא לוקחת את הכד . הכד ריק!

"אתה פוחד שאכה אותך בגלל שהחלב נשפך. "

אחרי שתיית כוס חלב חם שאחת הנזירות מגישה לי , ולאחר מנוחה של שעה, בחדרה של הנזירה הראשית אני מצליח לספר על גדוד הגרמנים.

מסתירים אותי במנזר.

לא יוצאת שעה והגרמנים מגיעים למנזר .

אני שומע אותם . אני יודע שהם כאן . אני שומע את צעדי המגפיים . מבטו הנרדף , המבוהל, של אחי , שהסתתר גם הוא במנזר,  מול עיני.

עכשיו נותר רק להמתין לבאות . בחשיכה , בדממה מחרישת-האוזניים , עם כל הקדושים שעל הקירות ועם מבטו של ישו שאינו חדל להביט בי.

היונים שבשובך נסות על נפשן. שתי יריות באוויר . קליעה מדוייקת . אחת מהן לא הצליחה לברוח.

אני מקשיב בדריכות. שוב גרמנים . שוב מגפיים.

איני יכול עוד , אני רוצה לצאת . אני מוכרח לצאת מכאן !

אחי חוסם בגופו את המעבר.

אני יושב על המדרגות הפנימיות שמאחורי הדלת . אני עוצר את נשימתי אחוז אימה.

לפתע אני שומע קול של ילד .

"יש כאן שני יהודים!"

 הקול אומר את המילים  רק פעם אחת.

אני מזנק אל עבר הדלת ושם את ידי על גרונו בתפיסת חנק . אני מחזיק בו . הוא בידי. זהו הילד הנוצרי שחטף ממני בישבן . איני מוציא הגה מפי . גם אחי שותק . אני מחזיק בגרונו ככף רגל של חתול על ראש של עכבר.

הוא מתחיל להיחנק.

עכשיו הוא רגוע ושקט.

אחי נראה מבוהל ומפוחד עד מוות . לא מהגרמנים . ממני.

 אני מניח לילד להישמט מבין ידי וליפול .

אני שומע את השער נסגר.

הגרמנים הלכו.

אנשים רצים , צועקים . הכומר מגיע פתאום .  לאחר מכן איני זוכר עוד דבר . אני רואה רק כתמים שחורים, גדולים .

הם רוכנים מעל הילד . מנסים להנשים אותו . אבל אני יודע שהוא מת .

עשרים וחמש שנה לאחר מכן  בישראל. רק אז , העזתי לשאול את אחי . הילד לא מת בסופו של דבר.

 פעם בשבוע במנזר, דווקא בשבת , אני נוהג לטפס ולעלות אל היער הקרוב , לאסוף ענפים יבשים להסקת התנור בחדרה של הנזירה הראשית.

אני לוקח אתי את העז. כשאני מגיע לפסגת ההר , אני עוצר ומביט על המנזר מלמעלה . רחוק מעיניהן של הנזירות , רחוק מישו , אני הופך את המקום לפינה היהודית שלי . אני מתחיל לשיר בקול רם "אבינו מלכנו" . לאחר מכן אני אומר את תפילת "שמע ישראל" .

אני מעודד גם את העז שלידי . מדוע את עצובה ?  גם את לא תשארי עוד הרבה זמן במנזר .

מקור וקרדיט :
משה ( מוריס) רוט . ילד תרנגול,  הוצאת עקד , 1998


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....