ילדים בשואה

יום ראשון, 24 בספטמבר 2017

הישרדותו של הפעוט יוסי לאור בשואה



"מצאו אותי תחת גווייה. עובד הכפייה בגטו ורשה, שתפקידו לפנות את המתים, הרים את אמי וזרק אותה לעגלת העץ. תחתיה שכבתי, תינוק בן יומו, לבנבן ותכול עיניים. הועברתי למנזר בעיר הקרובה זקופנה. תינוק לא נימול, ללא שם. בשנת 1943 הטבילו אותי לנצרות באולם תפילה עירום ובקצהו צלב גדול

שלוש שנים במנזר עד שהגיעה לנה ואספה אותי. בבית הילדים בזקופנה הצטרפתי לחבורת ילדים. מאה ילדים. כולם ילדיה של לנה קיכלר. יש כאן חדר אוכל, יש חימום וגם שמיכות. אני הכי קטן. כולם קוראים לי ויטול פריד. סתם שם שקיבלתי. גונבים את הגבול לפאריס, מחביאים אותי בתרמיל של אדית, אחת הנערות, אני מרטיב בתרמיל, לא יכול להתאפק. שוטר בתחנת הרכבת מזהיר את אדית, "שימי לב, בקבוק המים שלך נשפך בתוך התרמיל...". מגיעים לבל־וי שליד פאריס. בית אחוזה יפה. גרים בו שלוש שנים עד שמקבלים אשרה לעלות לארץ. כשהגענו לארץ הייתי כבר בן 6. משפחת לאור מאמצת אותי. כאן בשילר קוראים לי יוסי. יוסי לאור."



גבורתו של חיימק'ה הקטן




מאת : יובל רובין

 

לאחר שכל משפחתו נרצחה מצא הילד חיים גרוזביין מחסה במרתף של סבא וסבתא שלי, וזוהי רק ההתחלה לסיפור הישרדות מדהים ומצמרר

בין כל הסיפורים שסופרו היה גם הסיפור של חיימק'ה גרוזביין. אבא שלי התייסר כשהוא סיפר לראשונה על הילד הקטן שננטש ביער, כשקבוצת היהודים המבוהלים נמלטת ממארב הגרמנים ומתקדמת לכיוון הגבול הרוסי. מתוך שטף הדברים הבנתי שהיה ילד, והוא ננטש ביער, וכנגד כל הסיכויים הוא הצליח לשרוד, והנה הוא היום, ניצב לידי בטקסי הזכרון לקהילת דולהינוב. סיפור נורא ומלא בכאב אך באופן משונה יש בו גם אופטימיות והוכחה לעוצמה הטמונה בנפש האדם.

תקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה בדולהינוב קהילה יהודית תוססת ופורחת. סבא התפרנס משיטוט בין העיירות שבסביבה וממסחר בחפצים שונים והצליח לקיים את משפחתו ברמת חיים טובה יחסית. משפחת גרוזביין התגוררה בשכנות לסבא ולסבתא שלי. הילד, חיים גרוזביין נולד ב-1937 למשפחה דתית של ארבע נפשות. אביו היה בעליו של אטליז וכן חכר שדות ועסק בגידולים חקלאיים שונים, כפי שהיה מקובל.

ביוני 1941 הפרה גרמניה הנאצית את הסכמיה עם ברית המועצות ופלשה לפולין במסגרת מה שנודע כ"מבצע ברברוסה". בחודש יולי 1941 הגיעו הכוחות הגרמניים לדולהינוב. עד מהרה התבקשו היהודים לשאת טלאי צהוב והיהודים הצטוו לעזוב את בתיהם ולהתכנס במתחם הגטו שסומן בגדרות תיל.

הגרמנים גייסו מיד את הגברים לעבודת כפייה מחוץ לגטו. משפחתו של אבי, שהיה אז בן 15, לחצה עליו שיצטרף לאחת מקבוצות העבודה משום שבכך הוא הצליח להשיג מעט מזון למשפחה. גם אביו ובן דודו של חיים גרוזביין נמנו על קבוצת העבודה. בוקר אחד הודיע אבא שלי כי הוא לא הולך עם קבוצת העבודה. בני המשפחה כעסו עליו אך הוא עמד בסירובו. בתום יום העבודה, בעוד הקבוצה עושה את דרכה חזרה לגטו, הם נתפסו על ידי כמה חיילים נאציים הועמדו לצד הכביש ונרצחו עד האחרון שבהם. כך ניצלו חייו של אבי בנס ואילו אביו ובן דודו של חיימקה הקטן נספו.

ב-28 במרץ 1942 התבצעה האקצייה הראשונה בגטו דולהינוב שנמשכה עד ה-1 באפריל ובמהלכה נרצחו כ-800 יהודים. חיים ובני משפחתו הסתתרו בבור שהיה חפור מתחת לתנור אך המחבוא התגלה. יושביו אולצו לצאת ונרצחו ביריות ובמכות. חיים ובת דודו רישק'ה התחבאו בפינות הבור וכך לא התגלו.
לאחר כחודש ימים, ב-29 באפריל החלה האקציה השנייה, שנמשכה עד ה-1 במאי. באקציה השנייה הובלו רוב יהודי העיירה כ-1200 במספר אל בור בקצה העיירה ושם הם נורו למוות, רק כמה מאות נותרו בחיים. במהלך האקציה השנייה הגיע אל המחבוא קרוב משפחה שהציע לחיים ורישקה לברוח אתו, אך השניים סירבו. הוא יצא לבדו ונורה למוות.

בלילה יצאו חיים ורישקה מהבור והגיעו לביתה של רישקה בחיפוש אחר אמה, לאה, אך לשווא. הם מצאו את דודתם דבוסיה, והיא לקחה אותם לבית של סבא שלי, גבריאל רובין, אשר עמד בקצה הגטו ובו נחפר מרתף עמוק, שפתחו הוסתר היטב על יד ערימות גדולות של תפוחי אדמה.

יחד עם אבא שלי ובני משפחתו הם הסתתרו גם במהלכה של האקצייה השלישית, שהתבצעה כשלושה שבועות מאוחר יותר, ב-22 במאי, ובמהלכה נרצחו עוד כ-300 מיהודי העיירה. בכך השלימו הגרמנים את רציחתם של למעלה מ-90% מהיהודים בדולהינוב. כאשר הסתלקו הנאצים ועוזריהם מהעיירה החליטו הניצולים לברוח אל היערות. משפחתו של אבי ואיתם חיימקה, רישקה, ומשפחתה של הדודה דבוסיה יצאו מהמרתף ונכנסו אל היער שם הצטרפו לקבוצה של יהודים שברחו מהרציחות שהתחוללו בעיירות סמוכות.

קבוצת היהודים ביקשה מחסה ממפקדת הפרטיזנים שבאזור, אך הקומיסר של אוגדת הפרטיזנים, הקולונל איבן טימצ'וק, שרצה להגן על היהודים בצד הלחימה בגרמנים, חיפש דרך שתאפשר לו להעביר את קבוצת האזרחים הנואשת, העמוסה בילדים, נשים, וזקנים אל מעבר לקווי הלחימה. הוא הקצה לקבוצת היהודים קצין רוסי צעיר, ניקולאי קיסילוב, שהחל לארגן את הקבוצה למסע בן 3000 ק"מ אל מעבר לקווים.

בעת הצעדה הארוכה נקלעה הקבוצה למארב גרמני, וחיים נורה ונפצע ברגלו. במהלך המנוסה הוא נישא על גבה של דודתו דבוסיה, אך היא התעייפה ונאלצה להשאירו מאחור. הקצין הרוסי שעמד בראש הקבוצה סירב לחזור לאחור ולחפש אחריו, מחשש שאנשי הקבוצה ישובו ויתגלו על ידי הגרמנים.

לבד ביער

חיימק'ה ילד בן חמש וחצי, נותר ביער לבדו, פצוע, מדמם ורעב. ימים מספר חלפו, הוא המתין לחברי הקבוצה שיבואו לחלץ אותו אך אלה לא הגיעו. למזלו הוא הצליח לחבור לקבוצת פרטיזנים רוסיים שהעבירו אותו למרפאתם, שם ניתח אותו רופא יהודי ללא חומרי הרדמה. הפרטיזנים, שהיו בעיצומו של מסע לחימה, המשיכו בדרכם והותירו אותו מאחור לנפשו.

חיים הקטן נותר לבדו ונאלץ לפתח כישורי הישרדות: הוא ישן במחפורות באדמה, הכין כידון מעץ להגנה, למד להבעיר אש, צד נחשים למאכל, שתה ביצי ציפורים, פשט על דירי חזירים בכפרים, גנב את מזונם של החזירים, שאב מים בדלי מבארות האיכרים ולעתים עבד אצל איכר ברעיית פרות ובכל עבודה גופנית שנדרשה.

כך שרד במשך שנתיים רצופות, עד שהגרמנים נסוגו מהאזור. הרוסים הגיעו והוא הועבר לבית יתומים. רק מאוחר יותר הוא גילה כי שתי דודותיו דבוסיה ובת דדותו רישקה נותרו בחיים והם היו עבורו בני המשפחה הקרובים היחידים ששרדו. בתחילת שנות ה-60 עלה חיים לישראל. ב-1965 נשא לאישה את עליזה, ולהם שני בנים וחמישה נכדים.

סיפור ההישרדות המדהים של חיימקה גרוזביין מהעיירה דולהינוב משולב לעד בסיפור ההישרדות של אבא שלי ושל משפחתו. סיפור נטישתו צרב בנפשם של חברי הקבוצה, ועינה את נפשו של אבא שלי במשך שנים רבות בשאלה מדוע לא חזרו לאחור כדי לאסוף אותו.

חיימק'ה, הוא הוכחה חיה לתעצומות הנפש האדירות שיכול לגייס בן אנוש כדי לשרוד בתנאים בלתי אפשריים. סיפורו של חיימקה הוא סיפור של גבורה, של נחישות, של היאחזות בחיים ותקווה בתוך מציאות בלתי אפשרית. אין זכאי ממנו להדליק משואה ביום השואה. אני מאחל לו ולבני משפחתו אריכות ימים.



אלווין צינדורף , ילד יהודי בן 13 ,עם הפרטינים של טיטו





אלווין צינדורף הצליח להימלט עם אחותו וגיסו מסרייבו בסתיו 1941, והם הגיעו אל יחידת הפרטיזנים שפעלה באזור ההררי קלינובק שבהרצגובינה. אלווין בן ה13 היה בין הצעירים ביותר היחידה. הוא שימש רץ-שליח ביחידה ואחותו הייתה טבחית.

באביב 1942, תחת מתקפות כבדות של הגרמנים , האיטלקים והאוסטשים נאלצה יחידת הפרטיזנים של צינדורף לסגת להרי מונטנגרו. בהרים וביערות האזור התרכזו כ3,000 פרטיזנים שנסוגו מבוסניה, הם היו מכותרים ומצבם היה כלאחר יאוש. פרטיזנים רבים חלו בטיפוס , ולא הייתה כל עזרה רפואית. גם רעב כבד שרר ורבים מתו . "ניזונו ממה שאפשר היה למצוא ביער" , העיר אלווין.
בשלב מסויים החליט מפקד הפרטיזנים ראדה חמוביץ לפזר את הפרטיזנים בקבוצות קטנות כדי שיוכלו לפרוץ את הכיתור בהתגנבות יחידים ולחזור לכפרים ולערים שמהם באו. אחת הקבוצות כללה גם עשרים-שלושים יהודים שאף הם קיבלו הוראה לנסות לחזור לסרייבו, ואולם בניגוד לאחרים , ליהודים לא היה לאן לחזור.

גם הנער אלווין צינדורף נאלץ להצטרף לקבוצה של כעשרה תושבים מסרייבו שיצאו לכיוון עירם. הם שוטטו ללא נשק במשך חודש ימים באזורים כפריים ונפלו בידי האיטלקים לא הרחק ממוסטר. ביולי 1942 הועברו אלווין צינדורץ ואחותו למחנה מעצר איטלקי במונטנגרו.  הם הצליחו להימלט ולהסתתר אצל משפחה יהודית בעיר דוברובניק.

מאוחר יותר, עם כל יהודי העיר והאזור , הועברו למחנה המעצר האיטלקי באי ראב, ושם שהו כחצי שנה עד לכניעת איטליה.

העצורים היהודים המשוחררים הועברו לשטח המשוחרר בידי הפרטיזנים ואלווין צינדורף הצטרף שוב לפרטיזנים. בבריגדת הפרטיזנים ששירת בה קיבל צינדורף דרגת קצונה. מאוחר יותר עלה לישראל והתיישב בירושלים.

מקור וקרדיט : ראול טייטלבאום , אחד מכל שמונה : יהודים בשורות הפרטיזנים ובמחתרות ביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה, הוצאת יד ושם , 2015 .



ראול טייטלבאום , ילד בן 11 , במחתרת של טיטו ביוגוסלביה




"משפחתי הייתה המשפחה היהודית היחידה בעיר הסמוכה לגבול אלבניה. בין שתי מלחמות העולם היה אבי, ד"ר יוסף טייטלבאום, רופא העיר. לאחר הכיבוש , לקראת סוף 1941 , אסרו השלטונות האיטלקים את אבי , ובראשית 1942 שלחו אותו למחנה ריכוז איטלקי במרכז אלבניה. אבי עסק במקצועו גם במחנה האיטלקי והיה כלוא בו עד לכניעתה של איטליה בספטמבר 1943.

בראשית 1942, כאשר עצרו את אבי , בטרם מלאו לי אחת-עשרה שנים, הצטרפתי לחוליית נוער מחתרתית שפעלה בפריזרן כחלק מתנועת ההתנגדות של טיטו, ובקבוצת הצעירים שמנתה עשרה חברים , הייתי היהודי היחיד. עסקנו בהפצת כרוזי מחתרת, בחבלה בכלי רכב של הצבא ובניסיונות לגנוב נשק מן החיילים האיטלקים, כמו גם בתפקידי אבטחה לפעילות של אנשי המחתרת הבוגרים.

בפעילות מחתרתית זו המשכתי עד אמצע 1943 כאשר עברנו אמי ואני לאלבניה כדי להיות קרובים יותר לאבי העצור. עם כניעתה של איטליה ושחרורו של אבי הצטרפה משפחתי, עם כל העצירים ששוחררו מהמחנה , אל הפרטיזנים האלבנים. שהינו עמהם חודשים אחדים, עד ראשית 1944. אבי טיפל בפרטיזנים פצועים, אבל בשל מחלתו שהחמירה בהרים, חזרנו לפריזרן.

שוב יצרנו קשר עם המחתרת בעיר והובטח לנו שיכינו בשבילנו בונקר להסתתר בו ואולם הגרמנים היו מהירים יותר.  במאי 1944 ריכזו אותנו אנשי ס.ס. מדיוויזיה על שם סקנדבר של המתנדבים האלבנים, וכל יהודי חבל קוסובו נשלחנו למחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה.

אבי נפטר ימים אחדים אחרי השחרור ונקבר בגרמניה באפריל 1945, ואמי שרדה. 

אחרי המלחמה זכיתי ל"אות הלוחם" במלחמת השחרור העממית של עמי יוגוסלביה על חלקי בחוליית הנוער המחתרתית בפריזרן. "

מקור וקרדיט : ראול טייטלבאום , אחד מכל שמונה : יהודים בשורות הפרטיזנים ובמחתרות ביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה, הוצאת יד ושם , 2015 .


יצחק האן , בן 15, לוחם עם הפרטיזנים של טיטו




בעדותו סיפר יצחק האן על קורותיו ועל קורות משפחתו בתקופת השואה. כאשר החלו רדיפות היהודים בקרואטיה וכאשר באו ביולי 1941 לאסוף את משפחתו מדירתם בזגרב , הצליח יצחק בן החמש עשרה לברוח דרך חלון הדירה. האוסטשים תפסו את אביו ואת אמו החורגת והוא לא ראה אותם יותר. יצחק האן מצא מסתור אצל משפחה של חברו לכיתה , שהיה ממוצא איטלקי , משפחת קרנלוטי.

מאוחר יותר הגיע לדירה גם דודו אדולף כהן, שהצליח לברוח ממחנה יאסנוביץ , אך לבסוף תפסו אותו האוסטשים והוא הוצא להורג בזגרב.

הנער יצחק האן נדד אז באזורי קרואטיה והגיע לסלובניה, לאזור שהיה בשליטה איטלקית, ושם נתפס והוחזר לידי האוסטשים בקרואטיה. שופט קרואטי שהכיר את אביו שחרר אותו, ובעזרת משפחת קרנלוטי מצא יצחק האן מקלט במפעל לייצור כוהל שהיה בבעלותה. הוא הסתתר שם עד אביב 1943, ואחר כך הצטרף ליחידת הפרטיזנים על שם האחים רדיץ שפעלה באזור. הייתה זו יחידת פרטיזנים קטנה של עשרים לוחמים , שחנתה במשך היום בכפרי הסביבה ובלילות יצאה לפעולות חבלה רבות, בעיקר לפיצוץ פסי רכבת.

"המצב אצל הפרטיזנים היה כזה שאדם היה צריך לתפוס בעצמו נשק שלל אצל האויב כדי להצטייד," סיפר האן בעדותו. "היינו תוקפים תחנות של ז'נדרמים, מפשיטים אותם ממדיהם ולוקחים מהם את הנשק", הוא הוסיף : "אני מוכרח לציין שלא שאלו אותי אף פעם אם אני יהודי , נוצרי או מוסלמי. קיבלו אותי בזרועות פתוחות, ואחר כך , כאשר כבר ידעו שאני יהודי , לא הייתה שום בעייה." 

הנער יצחק האן המשיך לנדוד ולהסתתר, נתפס בידי האוסטשים ושוב הצליח להשתחרר מידיהם. בספטמבר 1944 הצטרף האן לדיוויזיית הפרטיזנים השביעית ולחם בשורותיה באזור סלבוניה וסלובניה.

יצחק האן השתחרר מהצבא היוגסלבי בשנת 1946 בדרגת קצין, עלה ארצה ב1948 ולימים היה פקיד בכיר במשרד התעשייה והמסחר בירושלים.

מקור וקרדיט : ראול טייטלבאום , אחד מכל שמונה : יהודים בשורות הפרטיזנים ובמחתרות ביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה, הוצאת יד ושם , 2015 .

ראה גם :רקע היסטורי 

אוסטאשה (בקרואטית: Ustaše) היא תנועה לאומנית קרואטית, בעלת זיקה עמוקה לקתוליות, שנוסדה ב-1929. מיום היווסדה שמה לה התנועה למטרה להקים מדינה קרואטית עצמאית, והכריזה על מאבק בשלטון המלוכני ביוגוסלביה. התנועה הוצאה אל מחוץ לחוק ומייסדיה, אנטה פאבליץ' וגוסטב פרצ'ץ (שנרצח מאוחר יותר בהוראת פבליץ'), נידונו למוות שלא בפניהם. שמו של ארגון אוסטאשה נקשר ברצח אלכסנדר הראשון מלך יוגוסלביה ושר החוץ הצרפתי לואי בארטו במרסיי ב-1934.

בתקופת ייסוד הארגון ב-1929 היה האוסטאשה ארגון לאומני, שהיה ידוע במעשי אלימות רבים. כאשר הארגון קיבל את השליטה במדינה הקרואטית, במהלך מלחמת העולם השנייה, כבר היה לו מבנה צבאי לכל דבר (צבא אוסטאשה - Ustaška Vojnica), צבא שמנה, בשיאו, בשנת 1944 76,000 לוחמים. אחרי התמוטטות יוגוסלביה בשנות ה-90, הייתה מעין התעוררות אידאולוגית של הארגון וכמה מסגרות פרלמנטריות דרשו לשאת את שם האוסטאשה.

קורבנות
האוסטאשה ניסו לחסל את כל הסרבים, יהודים וצוענים, ובעיקרון את כל מי שהתנגדו לדעותיהם, מי שלא השתייכו לדתם - נוצרים קתולים - וכל מי שלא היה בן הלאום הקרואטי, כולל קרואטים קומוניסטים ודיסידנטים, שהיו כמרים קרואטים ביזנטים קתולים. כאשר עלו לשלטון במלחמת העולם השנייה, הם בנו כמה מחנות ריכוז, שהמפורסם שבהם והידוע ביותר לשמצה היה יאסנובאץ.

מספרם המדויק של קורבנות האוסטאשה אינו ידוע, קיימות רק מספר הערכות. מספר הקורבנות היהודים של האוסטאשה הוא אמין יחסית: כ-32,000 יהודים נהרגו במהלך מלחמת העולם השנייה בטריטוריה שלהם. מספר הקורבנות הצוענים (יוגוסלבים רומים) היה כ-40,000, וכמה לאחר המלחמה. מספר הקורבנות הסרבים גדול בהרבה, והערכות נעות בין 300,000 ל-700,000 קורבנות.

אדוארד אטלר, ילד בן 11 בגטו וורשה




"את פנינו קיבלו רחובות מזוהמים מוצפי אדם שהמו צעקות יידיש עד גגות הבתים. אני ואחותי לא הבנו אפילו מילה אחת, כי בבית שלנו שימשה שפת היידיש רק כערוץ תקשורת סודי בין הורינו. ופה בגטו צעקו והתאוננו ביידיש אנשים לבושי כהים, חיוורי פנים, הנושאים על גבם צרורות בד וגוררים מזוודות כבדות. הם מיהרו מאי-שם להיכן-שהוא, מזורזים על ידי שוטרי היודנראט, שללא אבחנה היו מניפים את אלות העץ שלהם ומנחיתים מהלומות על הגב, על השכמות ועל הראש. "איזה מזל", אמרה אחותי אירנה, "שדראפק נשאר באוטפוצק, זה לא מראֶה לכלב". זה גם לא היה, כנראה, מראה מתאים לשועל הכסף, כי אמא לא הוציאה אותו מהקופסה בדירה שברחוב אורלה 10, שאותה חלקנו עם שלוש משפחות זרות.

תחילה היו שני החדרים בדירה מחולקים במחיצות דיקט שחוזקו בקורות עץ והגיעו עד התקרה, כך שלכל משפחה היתה פינה משלה. אך תוך זמן קצר הגיע החורף והיהודים, אחוזי קור עד העצם, שברו את הדיקט לחתיכות והבעירו אותן בתנור. אך מהתנור יצא רק עשן, ובדירה שרר קור כמו באיגלו של האסקימוסים שאבא סיפר לנו עליהם.

אחרי הדיקט הגיע תורם של הכיסאות, אבל גם הם לא גירשו את הקור מהדירה.מעתה ואילך היתה הדירה מחולקת בסדינים שנתלו מהתקרה, וכל משפחה הצטופפה במרחב המוקצב לה, מסביב למזוודות ומיטות ברזל. ישבנו על המיטות ואכלנו על המיטות, כשהיה מה לאכול, או שכבנו על המיטות וחשבנו על אוכל כשלא היה דבר לאכול.

בפינה שלנו עמד ארון שניצַל מגורלם של הדיקטים והכיסאות ולא הושלך לתנור, כי הוא שימש להחבאת הפתח שהוביל לחדר קטן ללא חלונות, שם היו מסתתרים יושבי הדירה בזמן החיפושים שעשתה המשטרה, שהתפרצה לדירה פעמיים בשבוע לפחות. היינו עוצרים את נשימתנו ומחכים עד ששוטרי היודנראט ילכו. רק שניים-שלושה אנשים היו נשארים בדירה ולא רצים למסתור שמאחורי הארון, כי היו להם תעודות עבודה שהגנו עליהם מפני לקיחתם לאומשלאגפלאץ במכות אַלָה.

כל אותו זמן התגורר שועל הכסף של אמא בארון, שעמד תחילה מאחורי מחיצת דיקט, וכשהמחיצה הלכה עם העשן הוטלה המשימה של חלוקת החדר על שני סדינים אפורים, שהשתלשלו בחבלים מן התקרה וכיתרו אותנו, את מיטותינו ואת הארון, וכך יצרו אשליה של מרחב מגורים השייך רק למשפחתנו.

כשהיינו רעבים וחיכינו בדירה הקרה לאבא, שיחזור כבר מהעבודה ויגמור לנו את הסיפור שהתחיל לספר והפסיק, אמא היתה מוציאה מהארון את שועל הכסף שלה. היא היתה משכיבה אותו על המיטה כשראשו שעוּן בנוחות על הכרית, ושש הידיים שלנו ליטפו בעדינות את הפרווה החלקה שגוֹנה שחור-כסף, בעוד שלוש הפנים שלנו מתחככות בפניו המשולשות של השועל, שחרוזי עיניו עשויות הזכוכית דולקות בחדר האפלולי, ושלוש שפתותינו נושקות לראשו של שועל הכסף.

 בגטו לא היו חיות, כלבים, חתולים וציפורים, ולא היו עצים שציפורים יכלו לקנן בהם. מיום ליום נראו ברחוב פחות ופחות אנשים שעברו תחת החלון שלנו נטול השמשות, האטום בקרטון. מבעד החריץ עקבנו אחרי שוטרי היודנראט שנסעו למטה על אופניים חורקניים, ומדי צהריים רצנו לחלון למשמע נקישות הפרסות שבישרו את הופעתם של הסוסים הרזים, אשר אך בקושי משכו אחריהם את העגלות עם גופות היהודים שמתו ברעב ובתשישות. אחר כך לא היו כבר סוסים, ואת העגלות עם גופותיהם הבלתי מכוסות של היהודים משכו אנשים. שועל הכסף של אמא שלנו היה בשבילנו הכלב דראפק שנותר באוטפוצק, וגם החתול שמת לפני כניסת הגרמנים, וגם הציפורים ששרו מאחורי החלונות הרחוקים שלנו, אי שם בעולם אחר שממנו לא נשאר דבר.

כששכבתי בחושך אמא היתה לוקחת את ידי ומניחה אותה על שועל הכסף שלה. "תדבר איתו", ביקשה, "אל תתבייש, תספר לו למה אתה בוכה". אחר כך הודבקו פתאום בגטו כרזות, הדורשות לאסוף ולמסור ליודנראט את כל הפרוות שנשארו בבתי היהודים. עונש מוות הובטח לכל מי שישאיר אצלו אפילו בית-ידיים (שרוול פרווה שהגן על חום ידיהן של נשים) או צווארון פרווה. היהודים הצטוו למסור את הפרוות שברשותם כי הגרמנים היו זקוקים להן שיגנו עליהם מפני החורף הרוסי שבו בוססו בפאתי סטלינגרד.

"צריכים לתת את שועל הכסף ליודנראט", אמר לנו אבא. "יותר מדי אנשים ראו אותו, ויותר מדי אנשים יודעים עליו". אחר כך התיישב איתנו בחושך, וסיפר לנו על חיילים גרמנים הרצים להתקפה עם פרוות יהודים מוטלות על גבם, ועל איזה רס"ר ורמאכט ג'ינג'י במדי פֵלְדְגְרַאוּ, גם הוא רץ בשלג עם תת-מקלע, רק ששועל הכסף כרוך סביב צווארו. הרוסים – גברים, נשים וילדים – ירו לעבר הפולשים, וההתקפה הגרמנית נבלמה. בסיפוריו של אבא נפלו הגרמנים שדודים, או ברחו בבהלה ואיבדו בתוך כך את פרוות היהודים שבזזו.

"והגרמני הג'ינג'י הזה, בשועל הכסף של אמא שלנו, מה קרה איתו?", שאלנו. "הרוסים צלפו בו", אמר אבא בידענות, כאילו ראה את המחזה מרחוק מבעד משקפת. "הוא שוכב בשלג, והשלג נופל עליו, מכסה אותו.

הסיפורים של אבא היו נפסקים פתאום, ללא התרעה כלשהי, כאשר לבית שלנו היו פורצים שוטרי יודנראט, שהתרוצצו בדירה בצעקות, ואבא היה נכנס איתנו למסתור שמאחורי הארון, אותו חדר קטן ללא חלונות, שם היה כבר יותר מקום, כי שכנינו היו בלתי זהירים, נתפסו על ידי שוטרים והלכו לאומשלאגפלאץ.
ישבנו בשקט ובלי נשימה מאחורי הארון עד שלשוטרים נמאס לדפוק במקלות עץ על הקירות, ועד שהתרחקו כשהם מקללים משהו או מישהו ביידיש. רק אז היינו יכולים להזיז את הארון, לצאת, להעמיד את המיטות שנהפכו עם רגליהן למעלה, לסדר מזרנים, לשבת ליד אבא ולשמוע עד הסוף את הסיפור שהופסק באמצע.

 כך היינו מעבירים את הזמן בלי אמא, רעבים, אבל עם סיפורי אבא, עד שיום אחד בצהריים הופיעה אצלנו פתאום אורחת מהצד השני של החומה, אשה פולנייה שהביאה לנו מכתב מאמא. "יש לי כבר קנקארטה עם שם יפה של פולני", כתבה אמא, "אני גרה בחדר שכור, מסדרת לכם תעודות לידה, לא יעבור הרבה זמן עד שנתראה". "איך היא הסתדרה שם?", שאלנו את האשה מהחלק הארי של ורשה, "הרי לאמא שלנו לא היה שום כסף או דבר ערך. אפילו את שתי טבעות הנישואים מכרנו בגטו כדי להשיג בשבילה את תעודת הלידה המזויפת שאיתה היא יצאה". האשה הניפה את ידה בביטול. "עזרתי לה", אמרה, "למכור את שועל הכסף. הוא נמכר בקלות כי היה יפה מאוד". האשה הלכה. נשארנו לבד. "אתם רוצים סיפור?", שאל אבא, "יש לי בשבילכם משהו חדש לגמרי. סיפור על שועל כסף פולני שהציל את חייה של המשפחה היהודית שאהבה אותו".

 אחרי זמן-מה יצאה אחותי מהגטו, והצטרפה לאמא בצד הארי של ורשה. נשארתי לבד עם אבא בדירה ריקה. אני זוכר את טעם המרק שהיינו מבשלים לנו מקרומי לחם ישנים ועבשים, ואני זוכר שברחוב שכבו גופות מכוסות עיתונים. מפעם לפעם איזה יהודי שהלך ברחוב בצעדים מהירים ומפוחדים היה מרים עיתון כדי לראות מי מת, ומיד פורח בבהלה. אבא הפסיק להתפלל. דיברנו רק מעט, אך לעתים קרובות אחזנו ידיים. וכך עד הרגע שהגיע תורי. אבא העיר אותי באמצע הלילה מהשינה. חלמתי בדיוק ששועל הכסף של אמא שלנו ברח מבעליו החדשים וחזר לגטו. קמתי מהמיטה ורצתי לארון, שהיה ריק. "מה אתה מחפש?", שאל אבא. "כלום, שום דבר", התביישתי, והסתרתי את פניי בשרוול.
"תתעורר, סידרתי לך יציאה מהגטו עם קבוצת הפולנים האחרונה שיוצאת לעבודה מאחורי החומות", אמר אבא, וענד על פרק ידי השמאלית את השעון שלו, צִימָה שחור-צג. עמדנו על יד החלון, מחובקים ושותקים, ואחר ירדנו לרחוב. 
היה עדיין חושך, ועל יד ביתנו סידרו שוטרי היודנראט, בצעקות ובמכות, את אוחזי האתים בשורות. אבא דחף אותי אל בין הפועלים, ומישהו נתן לי את. 

"ואתה?", שאלתי את אבא, "מה יהיה איתך?""אני אשאר בגטו, אחכה פה עד סוף המלחמה, ואחר כך ניפגש. עם האף היהודי שלי אין לי מה לחפש בצד השני של החומה. לֵך, אל תסתובב", הוא הספיק עוד לבקש כששורות הפועלים החלו לצעוד לכיוון היציאה מהגטו. לא שמעתי לאבא והפניתי אליו את ראשי, בעוד השוטרים מזרזים אותי באיומי מקלות. אבא עמד בכניסה לביתנו וידו מונפת לפרידה, כאילו ידע שאני אסתובב לראות אותו בפעם האחרונה".

לכתבה המלאה של יגאל סרנה בבלוג שלו , "עד ראייה"

יום ראשון, 17 בספטמבר 2017

פליקס שַׁבְּרִיֶה ובית הילדים היהודיים בשאבאן



פליקס שַׁבְּרִיֶה, קשר את גורלו לזה של יהודי צרפת. על אף היותו נוצרי, הוא הצטרף לארגון אוז"ה ואף שימש כמזכ"ל הארגון. שמו חתום על הצלתם של 284 נערים וילדים יהודיים.

פליקס שַׁבְּרִיֶה נולד בכפר אפינל, ושם עבד בעבודות כפיים. הוא עבר לפאריז והמשיך לעבוד בעבודות כפיים, אך במקביל רכש השכלה באופן עצמאי. כאוטודידקט, ייסד עם מכר ירחון פריזאי והיה מנהלו ועורכו. הוא היה גם כותב, זמר ומלחין. כמו כן היה חבר בבונים החופשיים. אחד משיריו אומץ על ידי מפלגת החזית העממית הסוציאליסטית בתור המנונה.
בשנת 1939 החל שַׁבְּרִיֶה לעבוד במשרד הבריאות הצרפתי בתקופת כהונתו של השר מרק רוקר. הוא עסק בסיוע לפליטים יהודים ממוצא גרמני ואוסטרי שנמלטו לצרפת בשל עליית הנאציזם בגרמניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נכלאו פליטים יהודים אלה במחנות מעצר צרפתיים, שכן היו אזרחי מדינת אויב שַׁבְּרִיֶה המשיך לסייע להם. בסוף 1939 הצטרף לארגון אוז"ה ולימים נעשה מזכ"ל הארגון.

שַׁבְּרִיֶה פתח, מטעם הארגון, בית ילדים של ארגון אוז"ה בטירת שאבאן שבסן-פייר-דה-פורסאק, במרכז צרפת, עבור ילדי הפליטים העצורים. לאחר כיבוש צרפת במאי וביוני 1940, הצטרף לוועדת ההתנגדות הלאומית בראשות שרל דה גול

בין נובמבר 1939 לינואר 1944 היה בית הילדים בשאבאן שבמרכז צרפת מקום מקלט ל-284 ילדים. רבים מאנשי הצוות היו יהודים, בעיקר יהודים זרים. כשנפתח בית הילדים בשאבאן הוא היה חוקי וידוע לשלטונות הצרפתים. אנשי הצוות היו רשומים בעירייה ולחלקם היו תעודות זהות מוכרות, אישורי שהייה או התרי עבודה

ילדים מגיל חמש עד 18 שהו בשאבאן שבועות, חודשים או שנים. החלוקה ללינה באולמות השינה היתה על פי הגיל. שַׁבְּרִיֶה ואנשי הצוות שטיפלו בילדים דאגו לשמור על זהותם היהודית. הם ציינו את השבת וחגגו את החגים היהודיים. גאוות הבית היתה תזמורת הילדים של שאבאן, שניגנה אחרי צאת השבת וכולם רקדו לצליליה

עד קיץ 1942 למדו הילדים בבית הספר היסודי המקומי – סן-פייר-דה-פורסאק (Saint-Pierre-de-Fursac). מנהלת בית הספר הייתה רנה פאיאסו (Renée Paillassou) ואחותה אירן (Irène) הייתה אחת המורות. האחיות פאיאסו, לימים חסידות אומות העולם, היו מסורות מאוד לתלמידים היהודים. הילדים הגיעו ממדינות שונות באירופה ורובם לא ידעו צרפתית. האחיות פאיאסו דאגו להם לכיתה מיוחדת בה למדו צרפתית. הילדים הגדולים עבדו בסדנת העור של המורה יוסף קניג, שגם בנו, דוד, הסתתר בטירת שאבאן

עקב הסיכון שהיה כרוך בהסתרתם, הוצאו מספר ילדים משאבאן מעת לעת, נמסרו למשפחה או עברו לבית ילדים אחר ולאחר פרק זמן הוחזרו למקום. ב-26 באוגוסט 1942, בשעות הערב המאוחרות, פשטו ז'נדרמים צרפתים על בית הילדים בשאבאן. הם ביקשו לעצור כמה מהנערים הבוגרים. לבסוף עצרו חמישה צעירים ואת אחת המטפלות ושלחו אותם למחנה הריכוז נקסון (Nexon), ליד לימוז'. אחד המורים, ארנסט יבלונסקי  (Jablonski),  נעצר, אך בעזרת כמה נערים שהקיפוהו והסיחו את דעתם של הז'נדרמים הצליח להימלט ליער הסמוך ולשרוד. מבין השישה שנעצרו שרדו רק שניים.

ב-1 בספטמבר 1942 נערכה פשיטה נוספת על הבית. הפעם נודע לשַׁבְּרִיֶה מפי אירן פאיאסו על הפשיטה המתוכננת והוא דאג שהצעירים יסתתרו. הז'נדרמים מסרו לו רשימה של עשרה שמות. שברייה ניצל אי דיוקים שהיו ברשימה והודיע לז'נדרמים שארבעה מהשמות אינם מוכרים לו וששת האחרים, כך אמר, ברחו מהמקום
בנובמבר 1942 השתלטה גרמניה הנאצית על האזורים שתחת "משטר וישי" ותחושת הבטחון של מסתירי הילדים באזורים אלה התערערה אף יותר.
בסוף 1943 נסגר בית הילדים בשאבאן והילדים הועברו לחסות הרשת של ז'ורז' גארל. חלק מהילדים הוסתר אצל משפחות נוצריות וחלק הוברח לשווייץ. 

שַׁבְּרִיֶה היה האיש שדאג ותאם את ההסתרה של הילדים ושל אנשי הצוות. ב-1944, אחרי שהילדים עזבו, שימשה טירת שאבאן את חברי המחתרת הצרפתית.

שַׁבְּרִיֶה, שהיה עיתונאי במקצועו, חזר לעסוק בכך אחרי המלחמה. לימים נבחר להיות נשיא אגודת הסופרים והעיתונאים בצרפת, חבר באגודת העיתונאים הרפובליקאיים ונשיא כבוד של הוועדה ללימודי המזרח הרחוק. הוא עוטר באות לגיון הכבוד ובמספר אותות כבוד נוספים, של גופים בצרפת ומחוצה לה. הוא הלך לעולמו ב-1962. לאחר מותו נשרפה גופתו ואפרו פוזר בבית הקברות פר לשז בפאריז.

ב-1999 הכירה "יד ושם" בפליקס שַׁבְּרִיֶה כחסיד אומות העולם.




מריאן כהן ז"ל והצלת ילדים יהודיים בצרפת



מריאן כהן (בצרפתית: Marianne Cohn;‏ 17 בספטמבר 1922 – 8 ביולי 1944) הייתה פעילה במחתרת היהודית בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא נתפסה על ידי הנאצים כאשר ניסתה להבריח ילדים יהודים אל מעבר לגבול, עונתה ונרצחה. כינויה המחתרתי היה קולן (Colin).

חייה ופועלה

כהן נולדה ב-17 בספטמבר 1922 בעיר מנהיים שבגרמניה. הייתה חברה ב"תנועת הצופים היהודים בצרפת", וב-1942 הצטרפה גם ל"תנועת הנוער הציוני המאוחדת". בתקופה זו התגייסה לארגון מחתרתי שפעל בחסות שתי התנועות. לאחר שחבריה, מנהיגי הארגון, עמנואל רסין, מילה רסין ורולאנד אפשטיין נעצרו, תפסה כהן יחד עם חסידת אומות העולם רולאנדה בירז'י הנוצרייה, את מקומם. במסגרת פעולתה במחתרת, הצליחה להבריח כ-200 ילדים מצרפת דרך הגבול.


תפיסתה בידי הנאצים

ב-31 במאי 1944 הובילה כהן קבוצה של 28 ילדים וילדות יהודים בני ארבע עד שש-עשרה בניסיון לעבור את הגבול לשווייץ ליד העיר אנמאס (Annemasse) בצרפת. הקבוצה נלכדה בידי הגרמנים, והובלה לכלא פאקס באנמאס. ראש העיר של אנמאס, חסיד אומות העולם ז'אן דפו (Jean Deffaugt), הצליח לשכנע את מפקד הגסטפו בעיר להעביר לידיו 17 ילדים מהקבוצה, אותם הוא העביר למקום מבטחים.

לאחר מכן יצרו חברי המחתרת קשר עם ז'אן דפו, והוא העביר לכהן את תוכניתם להציל את חייה. על פי התוכנית, היה עליה להיכנס לתוך מכונית שתחכה בפינת אחד הרחובות שבהם צעדה מדי יום יחד עם אחד-עשר הילדים הנותרים שהובלו כל בוקר לעבודות כפייה. כהן סירבה, ולא הסכימה להציל את חייה, פן יבולע לילדים אחר כך. בתוך כך, היא הובלה מדי יום לחקירה ולעינויים בידי הגסטפו, אך סירבה בעקשנות למסור להם מידע.

בליל 8 ביולי נחטפה כהן על ידי אנשי מיליציה שפעלה תחת חסותם של הנאצים, ונרצחה על ידיהם בבעיטות ובמהלומות גרזן. רק לאחר שחרור אנמאס, נתגלתה גופתה והובאה לקבורה. גופתה של כהן זוהתה על ידי מילה ראסין, ב-21 באוגוסט, בזכות הנעליים לרגליה, שאותן קנתה לה ראסין. הילדים ניצלו הודות למאמציו של דפו.