ילדים בשואה

יום ראשון, 19 בנובמבר 2017

הנער אליעזר זיסקינד, בן 16 בצעדת המוות




 המלחמה נמשכה ועתה הרגשנו אותה ביתר שאת. עכשיו נפתחו ארובות השמיים וגשמי זעף היו פוקדים אותנו. 
העבודה בבית החרושת ליד המחנה הופסקה כליל. נשארנו במחנה ולא הלכנו עוד לעבודה. הריצו אותנו בעבודות מדומות במחנה ברונשוויג , שוב סחבנו לבנים והעברנו אותן ממקום למקום. ניסרנו עצים, פרקנו פחמים וירקות מעל גבי משאיות שהגיעו למטבח, ניקינו את המחנה והמחראות , אך תוהו ובוהו הורגשו בכול, וידענו כי המלחמה תגיע בקרוב לקיצה. השאלה רק הייתה אם נזכה לראות את סופה.

יום אחד פונו כל החולים מהמחנה וגם קבוצה אחת של גברים נשלחה מן המחנה. לא ידענו לאן הועברו כל אלה, עד אשר שמענו במסדר כי אנו יוצאים לדרך. לא נאמר לנו לאן אנו הולכים וכמה זמן נלך. "הלאגראלטסטה" רק הזהיר אותנו שעלינו לצעוד בקצב אחיד ולא להאט. הוא גם הדגיש , כי אם מישהו ישתהה בלכתו ויישאר מאחור, יומת במקום על ידי כדור בראש.

אנו יוצאים לדרך ממחנה ברונשוויג בצעדה מהירה . היה זה ב21 למרץ 1945 . שמענו את הגרמנים  מזכירים את התאריך הזה. יצאנו  משם כשאנו משאירים מאחורינו את הדרגשים  המזוהמים עם שלוליות המים שנטפו מן התקרה, עם מיליוני הכינים שרחשו בהם. השארנו מאחורינו גבעות חול רבות שבתוכן קבורים רבים מאיתנו , היהודים, אחים לסבל שמתו במחנה הזה. יהודים שמתו בעבודת פרך וברעב ללא שם , בלתי מזוהים , במספרים בלבד.

הצעדה נמשכה ונמשכה. כבר מזמן עזבנו את העיר ברונשוויג מאחורינו ויצאנו לכביש רחב. ה"קאפוס" והחיילים הגרמנים המשיכו להאיץ בנו באלות הגומי שלא נאיט את הקצב. לא נתנו לנו לנוח אף דקה.  היה עלינו להמשיך מהר ומהר לקצב הפקודות שלהם.

טיפות גשם גדולות התחילו לרדת. תוך דקות נהפכו הטיפות למבול שהרטיב אותנו עד לשד עצמותינו. ההליכה נעשתה קשה עוד יותר. החיילים הגרמנים וה"קאפוס", על אף מגפיהם הגבוהים ולבושם אשר הגן עליהם מפני הגשם, רגזו ואת כעסם הוציאו כמובן עלינו.

המשכנו לצעוד. השמש כבר נטתה לערוב ואנחנו הלכנו והלכנו בלא רגע של מנוחה. עד מתי תימשך הצעדה הזאת? אל לאן הם מובילים אותנו? שאל בודאי כמוני כל אחד מן ההולכים בשיירה.
הרגליים נעשו כבדות ולא רצו  להישמע לנו, אפילו לא לחיילים הגרמנים ול"קאפוס". את הרגליים לא עניינה העובדה שהראש והגב הוענשו בגללן. פתאום גם רגלינו שלנו נעשו לנו לאויבים, נעשו כגוף נפרד מאיתנו. במקום שתשאנה אותנו , נאלצנו אנו לגרור אותן.

הצעדה שלנו ודאי נמשכה כבר שתי-עשרה שעות. הרגשתי שאיני יכול עוד. מתחילת הדרך לא קיבלנו כל הפסקה.  כל מבוקשי היה להתיישב ולא לקום, ולא חשוב מה יקרה. העיקר לשבת. אך הגרמנים האיצו – ולי הרי אסור היה להישבר , כך הבטחתי לאבי . אני חייב ללכת, ואולי כוונת הגרמנים להמית אותנו בצורה זאת, בהליכה. אם זאת  היא אמנם כוונתם , עלי להיות האחרון. הרי הבטחתי לאבי..
נשמעה היריה הראשונה . מישהו נשאר מאחור. הוא לא יכול עוד. הם גמרו אותו , הכלבים האלה, אמרתי בלבי, לאחר כל המאמצים וכל הסבל להגיע עד כאן.. ופה, דווקא פה , להירצח על ידיהם!
המשכתי ללכת עד כלות כוחותי כי הבטחתי לאבי באושוויץ שאשאר בחיים.

 השיירה של אסירי המחנה המשיכה בדרכה האין-סופית. התחיל כבר להחשיך ואנו הוספנו לצעוד. הפחד מן המוות דחף את הסחוטים –עייפים לעשות עוד צעד ועוד צעד וכך עד להתמוטטות הסופית.
היריות תכפו והלכו . מספר הצועדים הלך ופחת.  הגרמנים עמדו בדיבורם וירו בכל מי שנשאר מאחור. את גופות  המומתים היו ה"קאפוס" מרחיקים עלידי בעיטה אל שולי הכביש, שלא יפריעו לתנועת הצועדים.

ככל שהצעדה נמשכה התחלתי לקנא יותר ויותר במתים. הם נגאלו כבר, וכך עד שהייתה פוקדת אותי המחשבה כי לי אסור אפילו להעלות על הדעת "גאולה" שכזאת, עלי להמשיך ולהמשיך עד הסוף. אם ישנו בכלל סוף לדרך הזאת...

הצעדה נמשכה כל הלילה. בלילה  שוב ירד גשם . הבגדים שלנו נשארו רטובים, הם נדבקו על גופנו והוסיפו כובד לצעדה. אך הייתה גם ברכה בגשם. הרמנו את ראשינו אל-על ושתינו את מי הגשם.
היריות  הוסיפו להדהד והשורות התדלדלו יותר ויותר. בכל פעם שנקטל אחד הצועדים מן החמישיה, היה  על אחד מן החמישה שמאחוריה להתקדם ולמלא את מקום החסר. הגרמנים אהבו סדר, ואם הצעדה היא בחמישיות היא חייבת להיות בחמישיות.

החושך החל להימוג ולא ארכה השעה וקרני השמש הראשונות החלו להאיר את שיירת הצועדים שנסחבו בשארית  כוחותיהם לאי-שם.
בצהרי היום הבחנו מרחוק במחנה ענק, מוקף גדרי תיל ומגדלי שמירה. האיש שנגרר לידי לחש לי  " אינני יכול יותר , אינני יכול" ומעד. בשארית כוחותי תמכתי בו. "הנה הגענו כבר למקום, עוד מעט נוכל לנוח" , לחשתי גם אני אליו. אך הוא לא שמע עוד. דווקא בקרבת המחנה המיועד צנח האיש ונורה,  ואחרים עברו על פניו. 
לא הייתה זו היריה היחידה לפני הכניסה למחנה. דווקא  כאשר הגענו אחרי 30 שעות צעידה למקום כלשהו , התמוטטו לא מעטים מן ההולכים.

צעדנו כבר כשלושים שעות ללא רגע של מנוחה וללא מזון ושתייה.

דקות מספר לפני שנתגלה המחנה , הייתי מוכן לנטוש את המערכה , "אבא תסלח לי" מילמלתי לעצמי, "רציתי לקיים את ההבטחה שנתתי לך, אך איני יכול, אני מוכרח לשבת. גם אני זכאי לסיום יסורי, לגאולה שהמוות יביא לי" .  רציתי להתיישב ושיירו בי. ופתאום נראה המחנה. ושוב נתמלאתי כוח להמשיך.
נכנסו למחנה העבודה "ווטנשטט" . מספרנו לא היה אלא מחצית ממספר היוצאים ממחנה "ברנשוויג" . המחצית השנייה נשארה מוטלת  בשולי הכבישים.

 מקור וקרדיט :
שרה זיסקינד.  מאבקו של נער.  בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד ,1986

רקע היסטורי


הבריחה של הנער אליעזר זיסקינד, בן 15 , מהסלקציה באושוויץ


המעמד של הסלקציה באושוויץ אין להשוותו לשום מעמד שבעולם. היה עלינו לעבור ערומים ומושפלים לפני קבוצה של קצינים גרמנים חמושים בנשק, גבוהים ושבעים והדורי לבוש , שנראו כמו אלילים שירדו מן האולימפוס. אחד מהם  שעמד צעדים מספר לפני כל שאר הקצינים הגרמנים ואף נראה גבוה מכל השאר היה דוקטור מנגלה הרופא. עתה עמד מולנו ומבעד למונקול שעל עינו היה מטיל מבט חטוף לעבר הדמות הערומה ומכוון את אצבעו אם לימין או לשמאל, אם לחיים ואם למוות , מהירה מאד הייתה בחירתו. הוא לא דיבר. לא היה צורך במילים. הכל ביצעו את החלטתו ללא עוררין.
  ראיתי אנשים שהופנו לצד שמאל והם ניסו לברוח ולעבור לצד ימין. אוי לו לאיש אשר ניסה להפר את החלטתו של ד"ר מנגלה. קבוצת "קאפוס" שעמדו דרוכים לכל גילוי של סרבנות , פתחה בריצה אחרי המרדן ובאלת גומי שילמה לו על חוצפתו, על רצונו בחיים לאחר שד"ר מנגלה קבע אחרת . שותת דם היו גוררים את האיש לאותו צד שהד"ר מנגלה קבע.


לפני הגיע תורנו ניסיתי לתת כמה עצות לשני חברי הנערים (בני 15) שעמדו רועדים מפחד.  להפתעתנו , הצלחנו כולנו שלושת הנערים להגיע לצד ימין, לאחר קביעתו של ד"ר מנגלה. לאושרנו לא היה גבול.

לאחר ארבעה ימים שוב נשמעה השריקה המוכרת באושוויץ והיינו בטוחים כי נישלח לעבודה , אך להפתעתנו הייתה זו שריקה אחרת.

הורצנו לרחבה שם הותקן מעין שער , עשוי משלושה מקלות – שניים מהם תקועים באדמה והשלישי מונח עליהם במאוזן. ליד השער עמדה קבוצת קצינים ואיתם השטן בהתגלמותו , ד"ר מנגלה, בכפפות לבנות על ידיו ועם זכוכית המגדלת על עינו.
רעד עבר את גופנו . שוב סלקציה ? הרי נבחרנו כבר , נקבע שאנו כשרים לחיות . עד מהרה התברר לנו כי הסלקציה הקודמת לא הייתה סוף פסוק. עתה גם לא נותר לנו זמן למחשבות .

"להתפשט! מהר להתפשט! " נשמעה צריחתם של ה"קאפוס".

כנראה שתאי הגזים לא התמלאו דיים , העליתי מחשבה שכל גופי מתכסה זיעה.
ואמנם כך היה באמת. לגרמנים , שוחרי הסדר והחיסכון, חבל היה לרוקן קופסאות גז כאשר התא לא הכיל את מספר האנשים המלא שיכול להידחס פנימה.  הגז ציקלון ב' היה יקר מדי וצריך היה לנצלו ניצול מירבי. על כן הגיעו למסקנה שיש לערוך עוד סלקציה בקרב הנערים אסירי אושוויץ הותיקים, וכך לספק קורבנות נוספים לתאי הגזים.

עפ"י שיטתם של הגרמנים ,אלה מביננו הנערים שיעברו בשער המקלות וראשם לא יגע במקל המאוזן יהיו נידונים למוות.

עמדנו שלושתנו והסתכלנו בפחד בשער המקלות.  ראינו בעליל שהמקל המאוזן גבוה מקומתנו . ובכן הכל היה לשווא . זה הסוף שלנו . ראינו נערים  , שגם הם האמינו שכבר נועדו לחיים , והם רצים עתה על קצות אצבעותיהם, טורחים לדלג מעלה כדי לגעת במקל , אבל כל תכסיסיהם לא עזרו. ה"קאפוס"  היו מבחינים במעשי הרמייה . אי אפשר לרמות את ד"ר מנגלה.  כמו זאבים רעבים היו ה"קאפוס" מזנקים על הקורבן ובמכות נמרצות סוחבים אותו לצד שמאל. נוסף על ה"קאפוס"  הועמדו שם שני כלבים מגודלים כדי לעזור להם בעבודתם. 
הכלבים המאולפים עמדו מתנשפים ולשונותיהם הארוכות משתרבבות החוצה, מוכנים לזינוק, מאומנים היו כלבים אלה וחיש-מהר היו משיגים את קורבנם, תוקעים בו את שיניהם וסוחבים אותו לצד הנכון.

הנער , מלך אפליון , חברי מהדרגש בצריף באושוויץ, עבר ראשון . אהרון ואני עמדנו ללא נשימה. מלך עבר בריצה , על יד המקלות נתן קפיצה כלפי מעלה, ואף נגע במקל, אך הדוקטור מנגלה הבחין בתרמית ואצבעו הראתה כלפי שמאל. שני "קאפוס" תפסו את הנער מלך וסחבוהו לצד הנידונים למוות.

תורו של הנער אהרון הגיע. הוא היה חיוור בסיד. הוא לא רץ. הוא הלך על קצות אצבעותיו . שוב נעה אצבעו של ד"ר מנגלה , האדון הכל יכול אל צד המוות.  עוד בטרם הונחתה עליו מכת הפרגול של הקאפו , ראיתי את אהרון פונה בעצמו לצד שמאל.
ידעתי שגורלי יהיה כגורלם, שגם אני לא אגיע עד לגובה המקל ,  מחשבות התרוצצו בראשי . לכל הפחות נמות ביחד. זה יהיה קל יותר, אנחנו נחזיק זה בידו של זה גם בתא הגזים, שם מתרחש בודאי הכל מהר מאד . עלה בי פתאום הרהור : האם ניסיתי הכל ? הרי  עלי להילחם על חיי. הן כך הבטחתי לאבי .. ומה אם הכלב ינעץ את שיניו בבשרי ? הרי בין כך ובין כך אמות.

מתחתי את גופי ובצעדים מהירים התחלתי להתקרב על קצות אצבעותי אל עבר השער. בראשי  נתרקמה כבר התכנית, עלי לנסות ולעשות משהו כדי להישאר בחיים. אין לי מה להפסיד.

 לא המשכתי לצעוד עד למקלות ממש. מרחק-מה לפני הגיעי למקלות נתתי זינוק הצידה. בטרם הבינו הקצינים הגרמנים ו"הקאפוס" מה מתרחש , פתחתי בריצה מטורפת. גם בימי ילדותי, בהם זכיתי לתואר אלוף הריצה במחוז, מעולם לא רצתי כל כך מהר. לפני שה"קאפוס" התחילו ברדיפה אחרי הייתי כבר על יד אחד הצריפים באושוויץ .
מרחוק שמעתי צעקות , קללות ואף יריות . שריקת כדור נשמעה ליד אוזני ממש. בקפיצה הגעתי לצריף ונצמדתי אליו.  כנראה שעירערתי את כל סדר הסלקציה. שמעתי פקודות וצעקות שיתפסוני, אך אני כבר טיפסתי במהירות על קיר העץ של הצריף והגעתי עד לגגו.  הגג המשופע היה שטוח באמצעו, בזחילה מהירה עברתי לכל אורכו של הגג. ידעתי שבקצהו של כל צריף ישנו בור מכוסה במכסה בטון עגול. עוד לפני שקפצתי מן הגג לבור שמעתי מרחוק נביחות כלבים ואת צעקותיהם של ה"קאפוס"  שהגיעו כנראה עד לצריף ולא הבינו לאן נעלמתי.  בזינוק מהיר ומסוכן קפצתי מן הגג , והגעתי אל הבור האמור . משכתי במכסה הבטון וקפצתי אל תוך הבור, כשאני מחזיק את המכסה מעל ראשי. למזלי לא היה הבור עמוק ובעמידה ניתן לי לסגור את המכסה מעל לראשי.  חשיכה אפפה אותי. הייתה זו חשיכה ברוכה. ה"קאפוס" התרחקו כנראה. לא היה להם זמן להשתהות כאן . הם היו חייבים לחזור ולהשליט את הסדר על כנו.  
לא קינאתי בהם באותו רגע. לאחר ימים שמעתי מהאסירים ומד"ר וארהאפט כי דבר כזה עוד לא קרה באושוויץ, שאסיר יעלם מסלקציה בשעה שקצינים גרמנים חמושים ו"קאפוס" עם כלבים נמצאים שם.

הקצינים הגרמנים השתוללו והחליטו להעניש את ה"קאפוס" . אחד הקצינים הוציא מידו של הקאפו  את אלת הגומי שלו והיכה אותו עד לאובדן חושיו. גם שאר ה"קאפוס" הולקו קשות ע"י הקצינים הגרמנים. אפילו דוקטור מנגלה שהיה חסכן במילים ורק אצבעו הייתה מתנדנדת לימין ולשמאל, צרח וקילל עתה.

כמה ימים ולילות ישבתי בבור החשוך כשאני מכורבל ונפחד. ראשי היה כבד עלי וכאב. רעש מוזר המה באוזני. השקט שבבור התחיל להעיק עלי , אט-אט הרמתי את מכסה הבטון . בחוץ הייתה חשיכה ובקושי הצלחתי להרים את המכסה. כוחותי עזבו אותי מרעב ומפחד. לבסוף הצלחתי איכשהו להשתלשל החוצה. כיסיתי את הבור וחמקתי לצריף. על הדרגש היה עכשיו מקום למכביר . במעילי כיסיתי עצמי מעל ראשי ובכיתי בחרש. שום דבר לא עניין אותי עוד. כמו אוטומאט רצתי עם כולם למסדרים.

מקור וקרדיט :
שרה זיסקינד.  מאבקו של נער.  בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד ,1986


המצוד הגדול של הילדים בגטו לודז'


עוד לא עברו ארבעה חודשים מאז הגענו לגיטו לודז' , אך נדמה היה לנו שהזמן מתמשך עד לאין סוף. הגורם העיקרי לכך היה הרעב. הציפייה במשך חודש לחלוקת ה"רציה" ( תלושי מזון) , הציפיה במשך שבוע ארוך ליום חלוקת הלחם, והשעות הזוחלות עד לחלוקת המרק האריכו את הימים.
רק כארבעה חודשים עברו עד ראשית ספטמבר 1942, התאריך שנחרת בזכרוני ושאותו לא אשכח לעולם. באותו שבוע נערך "ציד הילדים".



בשובי באחד הימים מן העבודה ראיתי כרוזים חדשים שהודבקו על קירות הבתים. כל ההודעות נמסרו באמצעות כרוזים כאלה. ניגשתי קרוב , למרות שגם מרחוק יכולתי לקרוא את האותיות שצעקו מעל הקירות בשפה הגרמנית.

"החל ממחר יהיה הגיטו נתון בעוצר אשר ימשך ימים מספר. על תושבי הגטו אסור יהיה לצאת מפתח הבית. כל המפר את הצו יירה. מובן שהעבודה בבתי המלאכה תשבות. "

מפי האנשים שעמדו לידי למדתי שלפי השמועה יהיה על ההורים למסור את ילדיהם שעד גיל עשר. לא שמענו לאן ייקחו אותם. שוטרים ורשימות בידיהם יעברו מבית לבית ויקחו את הילדים.

 הרגשתי שרגליי כושלות , שהכל מסתחרר סביבי. המראה מבז'זין קם לנגד עיני .
השמועות על מסירת הילדים התפשטו במהירות . בהלה אחזה את הגטו: "מה זאת אומרת למסור את הילדים?  למי למסור ? לאן יקחו אותם ? מה רוצים לעשות בהם ? מה רוצים לעשות בהם?

אנשים אובדי עצות , מוכי הלם, התרוצצו ברחובות, בפרט אלה שילדים קטנים להם. ראיתי אמהות רצות ותולשות את שערותיהן. בהיכנסי הביתה ובראותי את הילדה חנה'לה הקטנה שישבה על מיטתי והבובה אבוניק בזרועותיה, לא הצלחתי לענות לאחותי הקטנה על ברכת השלום שלה.  הרגשתי שאם אפתח את פי , אפרוץ בבכי או אתחיל להטיח את ראשי בקיר.
 כשחזר אבא מהעבודה היו פניו לבנים כסיד. באגרופים קמוצים סיפר על נאומו של רומקובסקי, ראש היודנראט , בכיכר בלוטי.
" המנוול הזקן מנסה – אמנם תוך בכי- לשכנע הורים שימסרו את ילדיהם בהקרבה. מה זאת אומרת בהקרבה? מה רוצים לעשות עם הילדים? מוטב שאנחנו נהיה קורבן לילדים. מה הוא מבין , האיש חשוך הילדים, מה זה ילדים . האם חזרנו לזמנים של שיעבוד מצרים ? זה אף גרוע ממה שהיה במצרים. הילדים האלה הם לא תינוקות שאינם מבינים עדיין דבר. צריך להחביא אותם ולא לתתם!" קרא אבא.

"נכון" אמרה אמי , "צריך להחביא את הילדים , אבל היכן ? בודאי יחפשו בבתים בכל המקומות. אבל אין ברירה , אסור לתת אותם. " ואמא הוסיפה  : " אך מה באמת קורה עם הילדים , לאן מובילים אותם ? הרי מאז שלחו את הילדים מבז'זין , אין לנו שום ידיעה היכן הם נמצאים . לילה-לילה , לפני שאני מצליחה להירדם , משגעות אותי המחשבות: היכן נמצאת אמי? היכן אחיותי והתינוקות שלהן ... "

אותו רגע נפתחה דלת דירתנו  ואמא של חנה'לה התפרצה פנימה , משהו מוזר היה במראה האישה הצעירה ובפרט בעיניה שהתרוצצו ללא מנוחה.  

"אלוהים" לחשה אחותי הקטנה טלקה " אם ייקחו את הילדה חנה'לה , אמא שלה תשגע."

"אני , אני חושבת שזה כבר קרה", ענתה  אמא כששניה נוקשות.
אף כי מסירת הילדים לא חלה על משפחתנו – טלקה כבר הייתה קרובה לשנתה האחת העשרה- מזועזעים היינו מפרסום הגזירה. באותו ערב לא הייתה אימא מסוגלת להכין טיפת אוכל ואילו אנחנו לא הרגשנו כל רעב. מובן שגם להירדם לא הצלחנו. כל אחד התהפך על משכבו עם המחשבות והזיכרונות המזעזעים ממסירת הילדים בגטו הקודם בבז'זין.

שכנתנו , הגבק וינוגרודסקי, נכנסה אלינו מבוהלת . למרות העוצר הכבד הסתננו שמועות מסמרות שיער : מכוניות-משא ובהן חיילים גרמנים נכנסו לתוך הגטו. הם שמו הסגר על רחובות ועל איזורים שלמים. שוטרים יהודים וחיילים גרמנים פורצים לתוך הדירות כדי להוציא מתוכן את הילדים. הם עורכים חיפוש יסודי בכל המקומות: מוציאים ילדים , חולים וזקנים, מרביצים ואף יורים בהורים המעזים להחביא את ילדיהם.

 "האין אלוהים בשמים !" נתמלטה זעקה מפי אימא.

למחרת כבר משעות הבוקר המוקדמות  נשמע רעש מוזר, שגבר והלך, כאילו סערה מתקרבת לבוא, וזו אכן הגיעה.
תחילה שמענו רעש עמום, אך עד מהרה נראו עגלות ונשמעו שעטות סוסים, ועמן זעקות ויריות.
אמא זרקה מבט מבוהל בילדה טלקה, כאילו עכשיו הבינה, שילדתה הרזה והכחושה נראית צעירה מגילה. "אמנם ידוע שלשוטרים יש רשימות של ילדים עד גיל עשר", אמרה אמא . "הרי כאן בגטו לודז' , מתנהל הכל בסדר מופתי וישנו רישום מדוייק, אך ליתר ביטחון אקח עימי את תעודת הלידה של טלקה".
בקדחתנות התחלנו  לחפש אחרי התעודה. אך גם לאחר שמצאנו  אותה לא נרגעה אמי. הייתה לה הרגשה שגם עתה נשקפת סכנה לילדתה. היא הלבישה את טלקה בבגדים כפולים כדי שתיראה  מלאה יותר ובחתיכה של סלק כבוש שנותר עדיין מתלושי המזון האחרונים, צבעה  את לחייה של טלקה, לשוות להם מראה רענן יותר.
הרעש  בחוץ הלך וגבר , ועד מהרה הגיעונו צעקות הגרמנים: "ראוס אלע ראוס".

 לצעקות אלו נלוו עתה צעדי מגפים כבדים בחדר המדרגות, דפיקות חזקות בדלתות  בקתות רובים, והתפרצויות לתוך הדירות. לא היו אלה שוטרים יהודים אלא חיילים גרמנים , שהתפרצו גם אל תוך ביתנו ובצווחות, בעיטות ומכות, הוציאו את כל אנשי הבית לחצר.

בחצר ערכו אותנו שוטרים יהודים בשורות.  אנחנו , בני משפחתנו , מחזיקים היינו זה בידיו של זה שלא יפרידו בינינו.

לפתע הופיע  בפתח חייל גרמני ובמין ארשת ניצחון על פניו הגסים , דחף לפניו ילד קטן כבן שש שהוציאו מאיזה מחבוא. החייל  דחף את הילד לעבר אחת העגלות שעמדו בשער, בה ישבו ילדים בין חיילים גרמנים האוחזים ברובים מכודנים, בוכים וקוראים לאמם.

 ראיתי את הילד שהוצא מן המחבוא , עיניו קרועות לרווחה ופיו פעור לצעקה. ראיתי את אמו של הילד והיא מתפרצת מן השורה ומתנפלת על החייל וראיתי חייל שני המוציא אקדח מנרתיקו ויורה באם.

רציתי לזעוק לאלוהים, להתחנן לפניו ולבקש שיעזור לילדים הקטנים החפים מפשע, אך המילה "אלוהים" לא יצאה מפי , ורק אגרוף קמוץ הרמתי  כלפי השמים. בשעה שראיתי את החיילים הגרמנים המצוחצחים, במדי הפאר שלהם, השבעים והחמושים , עוברים בין שורות היהודים המעונים, ובוחנים אותם כאילו לא אנשים לפניהם, אלא סחורה חסרת ערך.

לא הספקתי להמשיך במחשבה זאת והנה הגיעה פמליית החיילים הגרמנים אלינו. אחד מהם העיף בנו מבט חטוף, תפס בכתפה של אחותי טלקה והוציא אותה מן השורה. אותו רגע זינקה אמי מן המקום ותפסה בשרוולו של החייל.

 "אדוני החייל !" פנתה אליו, "הילדה שלי כבר קרובה לגיל אחת עשרה, היא בת עשר ושבעה חודשים, הנה תואיל נא לראות. זאת תעודת הלידה שלה" . החייל העיף מבט על אמי ומלא זעם הסיט את ידה משרוולו ובמין סלידה ניער את השרוול ודחף את אמי. אך אמא המשיכה לרוץ אחריו, לנפנף בתעודת הלידה של טלקה ולהכריז שבתה כבר מתקרבת לגיל אחת עשרה.
סבלונותו של החייל הגרמני פקעה. הוא עצר שוב,  תפס את תעודת הלידה ובלא להעיף בה מבט , קרע אותה לחתיכות. קימט את  הקרעים באגרופו והשליכם לרחוב. הוא תפס בשנית את כתפה של הילדה טלקה הרועדת מפחד ודחף אותה אל עבר העגלה.  אמי הוסיפה לרוץ אחריהם ולהתחנן שיחזירו לה את בתה או שייקחו גם אותה. אמי לא ויתרה גם לאחר שהחייל דחף אותה והפילה לארץ.  היא קמה והמשיכה לרוץ עד שהגיעה לעגלה ממש. היא נאחזה בה גם כאשר טלקה כבר הייתה למעלה. עתה תפס הגרמני את אמא ודחף גם אותה אל העגלה.

כל אותה שעה עמדתי במקומי ללא נוע, כאילו תקעו מסמרות ברגלי.
אבא התעלף. רצתי אל הבאר בחצר , מילאתי את  הכובע שלי מים מתוך הבאר ושפכתי על אבי את המים.  מעוצמת המים אשר שפכתי עליו , פקח אבא את עיניו, הוא הסתכל מבוהל על סביבו כלא מבין ושוב עצם אותן. אנחה איומה נתמלטה מפיו.
"אשתי , בתי לאן לקחו אותן ? לעולם כבר לא אראה אותן, אלוהים, קח גם אותי!"
בעזרתה של משפחת וינוגרודסקי העלינו את אבא לדירתנו והשבנוהו במיטה. המום הייתי, ללא יכולת  לחשוב או לעשות משהו. ישבתי ליד אבי ששכב בעיניים עצומות ואנחותיו על אמי ואחותי פילחו את לבי כמו בסכינים. רציתי לומר לו משהו, אך לא יכולתי. כמו אבא, גם אני הרגשתי שאמא וטלקה נלקחו מאיתנו לעולמים.

הציד של הילדים בגטו לודז' נמשך עוד שלושה ימים. הגרמנים הוסיפו לסרוק את יתר רחובות הגטו , עד שהשלימו את עבודתם הבזויה. היו אלה שלושה ימים שלא זכרנו אפילו שאין לנו בבית פירור של אוכל, שכחנו שאנו שרויים בצום מוחלט.

רק בגמר המצוד נודעו לנו יותר ויותר פרטים על גודל הזוועות  שעברו על הגטו . נודע לנו כי שני בתי היתומים שהיו בחסותו של ראש היודנראט , רומקובסקי , שאותם ראה כילדי הטיפוחים שלו, נלקחו ראשונים. נודע לנו כיצד נלחמו ילדים אלה, כיצד נאבקו שלא להילקח מן הגיטו. רבים מהם קפצו מן החלונות ונהרגו במקום. אחדים מהם הצליחו  לברוח אל בית הקברות כדי למצוא מחסה בין המצבות, אך רבים מאלה נמצאו לאחר מכן מוטלים על המצבות ללא רוח-חיים . הרעב והקור שמו קץ לחייהם.

כל משפחה שלישית או רביעית בגטו לוגז' נפגעה במצוד-אימים זה.

במקום עבודתם של הורי חסרו הרבה עובדים . באולם הנוער ישבו בנות והוסיפו לתפור מדים בשביל החיילים גרמנים, ואגב תפירתן היו דמעותיהם מרטיבות את הבגדים . מינה אשר עבדה בשורה השנייה של התופרות איבדה בימי המצוד את אחיה בן השבע, הנפש היחידה שנותרה לה לאחר שההורים נשלחו להשמדה באקציה קודמת. היא החביאה  אותו בארגז הבגדים , היא כיסתה אותו בכל מיני בגדים וגם על הארגז שמה דברים, אך כל זה ללא הועיל. הגרמנים הפכו את הארגז ומצאו את הילד.
מכונת התפירה של רוזקה  נשארה מיותמת , סיפרו כי רוזקה מיאנה להיפרד מאחותה בת התשע והיא הורשתה לעלות על העגלה יחד עימה.
המועקה באולם של בית המלאכה הייתה קשה . מבעד לטרטור מכונות התפירה נשמעו מדי פעם אנחה או בכי חרישי. איש לא דיבר עם רעהו ואיש לא הסתכל ברעהו. גם ברחוב שררה אותה אווירה . אנשים היו חומקים כצללים ליד קירות הבתים.

מקור וקרדיט :
שרה זיסקינד.  מאבקו של נער.  בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד ,1986

ראו גם :
מושבת הילדים בגטו לודג' בתקופת השואה וגירושם להשמדה

עדותו של אליעזר זיסקינד, בן 15, על גירוש הילדים של גיטו בז'זין




לקראת הפינוי הכולל של יהודי גטו בז'זין לגטו לודז'  הודיעו אנשי היודנראט של גטו בז'זין לאמהות שמעבירים את כל הילדים הקטנים לגטו לודז'. הם נדרשו להתכנס במבנה תעשייתי גדול בגטו בז'ז'ין.
כל האמהות עם הילדים מתחת לגיל 10 הוכנסו ע"י הגרמנים לבניין גדול שהיה מלא פחי צבע וסולמות.

 באמצע הלילה הגיעו חיילים גרמנים שפנסים בידיהם ופרצו באלימות לתוך המבנה התעשייתי.

"מהר!" צעקו הבאים, "תנו מהר את הילדים! תנו את הדרק המסריח שלכם!"
 הילדים התעוררו בבכי. האמהות פתחו בצריחות. הן חיבקו את ילדיהן, לא שמו לב למכות שהונחתו עליהן. נאבקו עם החיילים, נגררו אחר הילדים, אחזו בהן בכל כוחן, בכו והתחננו, ביקשו ללכת עם הילדים. אבל החיילים חזקים היו מן האמהות. הם הפרידו ביניהם וצעקו : "אתן תישארנה כאן כדי לעבוד, אתן חזקות ויכולות להביא עוד תועלת. לא כן הטינופת הזאת שלכן, בה אין לנו צורך!"
הילדים הקטנים הועמסו כשהם בוכים על משאיות של הצבא הגרמני שנסעו במהירות מהמקום.

אבל לא כל הילדים הועברו למשאיות . חלק מהאמהות ניסו להסתיר את הילדים במבנה.

בלה , אמו של הפעוט ארוש , דחפה את ארוש אל הקיר, נעמדה לפניו והסתירה אותו בגופה. אולם חייל גרמני השגיח בכך. הוא דחף אותה לצד, סטר על פניה ונאבק עמה.

בלה הפסיקה את סיפורה. יבבה מוזרה יצאה מגרונה. עיניה יצאו כמעט מחוריהן. כולנו עמדנו כמאובנים ולא יכולנו להוציא הגה מפינו. עבר עוד זמן רב עד שבלה חזרה לספר.
החייל הגרמני תפס את ארוש הילד  בן השלוש וזרק אותו מבעד לחלון. עוד הספיקה לשמוע את קולו הקורא "מאמא"!.
 בלה השתתקה. היא העבירה מבט משונה והתכרבלה.
נשכתי את שפתי כדי להיווכח שאין אני נתון בחלום סיוטים. אך זאת הייתה המציאות. בלה נראתה עכשיו כמי שדעתה נשתבשה. פתאום הרימה את ראשה ומבטה היה כמתחנן: "אתם חושבים שארוש עוד חי? אולי הוא רק פצוע ? אולי הוא שבר רק רגל? האם יטפלו בו? האם יקחו אותו לבית החולים?"  והיא התחילה למרר בבכי.

קשה היה להרגיע אותה. כולנו היינו מזועזעים.

פתאום פרצה טלקה בצעקות אימים. "הם זרקו את ארוש מן החלון! וגם ילדים אחרים! הם הרגו אותם ! גם את אבוניק ודאי הרגו!

אבא חיבק את טלקה וניסה להרגיעה: "לא יתכן שזרקו כך סתם ילדים. הרי הילדים לא עשו להם כל רע. ודאי היו למטה שמיכות פרושות, כדי שהילדים לא ייפגעו. הם ודאי זרקו כך את הילדים כדי להעביר אותם מן המקום יותר מהר...קולו של אבא נשבר. הסתכלתי בו. דמעות זלגו מעיניו. טלקה לא נרגעה. צעקותיה אמנם פסקו , אך לא כן בכיה.

הסיפור  בדבר זריקת ילדים מבעד לחלון נטל ממני כל רצון לעשות משהו, אף את הרצון להיפרד מהמקומות של ילדותי בעיירה בז'זין. כל הערכים שעליהם חונכתי, כל הטוב והיפה שעליהם גדלתי – הכל התמוטט בי. מלא הייתי טענות כלפי בורא העולם : " מה רע , ריבונו של עולם, עשו הקטנים האלו? מה חטאו ארוש, אבוניק, ופנחס'לה, והילדים האחרים?"

ימים לאחר מכן , הנסיעה של היהודים מפוני גטו בז'ז'ין לגטו לודז' נמשכה  כל הלילה, ורק לפנות בוקר עצרה הרכבת. שמענו כי בקרונות הסמוכים נפתחות הדלתות. לבסוף נפתחה גם דלת הקרון שלנו. נפחדים הסתכלנו החוצה. לא הייתה זו תחנה. שום שלט לא הורה על שם המקום. ראינו שדות שוממים.

אך לא הרבה זמן היה עלינו לתהות כדי לדעת מהו המקום אליו הגענו: לקרון נכנסו שוטרים יהודים בבגדים כחולים. לראשיהם כובעי מצחיה עגולים שפס צהוב סביבם, ועל זרועם השמאלית סרט עם מגן דוד. הם הקבילו את פנינו: "יהודים, הגעתם לגיטו לודז'."
 השוטרים סידרו אותנו בחמישיות. החיילים הגרמנים לא התערבו עתה. הם עלו לרכבת שנסעה מן המקום.

עוד לא הספקנו להסתדר, והנה ראינו אשה אחת יוצאת בריצה מן השורה. תופסת בשרוולו של אחד השוטרים וקוראת אליו בקול רועד: "אדוני השוטר ! היכן הילדים שלנו, היכן הם נמצאים? "
הייתה זו בלה שלנו.

השוטר שאל בתמיהה , לאיזה ילדים היא מתכוונת.

"הילדים שלנו!" צעקה בלה, "הילדים מגיטו בז'זין! הם הגיעו  הנה לפני שלושה ימים! הילד שלי ארוש. לפני שלושה ימים הם הגיעו..."

השוטר השיב לה, כי לא הגיעו לכאן ילדים משום מקום, אך בראותו כי האשה פורצת בבכי מזעזע ניסה להרגיעה, באומרו כי  אפשר שהביאו את הילדים בשעה ששוטרים אחרים היו במשמרת.

בלה עם הגב' אסתר ברנשפט והלנה קלינגבייל, אמהות שגם את ילדיהן  לקחו, רצות היו משוטר לשוטר, בוכות וצועקות,  בוכות ומתחננות.  השוטרים עמדו נבוכים אל נוכח סיפוריהן המזעזעים על לקיחת הילדים. הם לא הבינו מדוע לא הגיעו הילדים יחד עם הוריהם. מדוע הפרידו ביניהם. הם , על כל פנים, לא ראו ילדים שהובלו לגיטו לודז'.

 האמהות המשיכו להתרוצץ ולזעוק . הן הבינו שהילדים מעולם לא הגיעו לגטו לודז'.

מקור וקרדיט:
שרה זיסקינד.  מאבקו של נער.  בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד ,1986

רקע היסטורי
בז'זין (Brzeziny )
הגטו בבז'זין חוסל בימים 20-18 במאי 1942 .בגטו היו כששת אלפים תושבים, ובהם גם יהודים שזה לא כבר גורשו לבז'זין מן העיירה סטריקוב.

 חיסולו של הגטו התחיל ב18 -במאי במבצע נגד הילדים. תחילה נצטוו כל הנשים להתייצב עם ילדיהן. אי-התייצבות פירושה היה הוצאה להורג. את מהלך המאורעות תיאר הגרמני טאופיל שטפל ( Theophil Stapel ) פקיד בעירייה שנשלח לבז'זין והיה עד לאירועים. לדבריו, נאמר ליהודים שהילדים יועברו למקום אחר שבו יזכו לתנאים טובים יותר ושיש לצייד אותם אך ורק בדברים הטובים ביותר. מובן שתושבי הגטו לא האמינו להבטחות הללו, ועד מהרה היה הגטו לשדה זוועות. אנשי ס"ס לא מקומיים החלו לקרוע את הילדים בכוח מזרועותיהן של האמהות שנאבקו בהם ודחסו את הילדים לתוך שלוש משאיות, כמאה ילדים בכל משאית. בסך-הכול, לפי הערכתו של שטפל, הוסעו משם בלילה שלוש מאות ילדים.

כל הילדים האלה נרצחו בחלמנו. בו בזמן  עסקו עשרות אנשי ס"ס בחיפושים וברציחתם של המסתתרים. למחרת היום נעשתה במקום סלקציה וכאלף ושבע מאות נפש, שהוגדרו לא כשירים לעבודות כפייה, הועברו בעגלות ובמשאיות לתחנת הרכבת בגלקובק (Galkowek) ומכאן הוסעו ברכבת לחלמנו - ושם נרצחו כולם.

כל יתר התושבים, גברים ונשים שהוגדרו כשירים  לעבודה, הועברו לגטו לודז'

 מקור וקרדיט :



יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

רס"ן זאב קרן ז"ל , ילד בשואה שהפך לאחד מטובי טייסי המסוקים בחיל האוויר



ב-12.11.2017 הלך לעולמו זאב קרן, שהיה מטובי טייסי המסוקים בחיל האוויר מאז ומעולם. גם הוא נולד בהונגריה, גם הוא היה ילד פליט שואה שהגיע אחריה לארץ בחוסר כל ובנה כאן חיים חדשים. זאב חי בצור הדסה ונקבר בבית העלמין האזורי בנס הרים. יהי זכרו ברוך.
נולדתי ברומניה (טרנסילבניה) ב1.6.38 בעיר בשם אודורהייו סקויסק בה האוכלוסיה דיברה הונגרית אך השלטון היה רומני. הורי רצו לעלות לארץ בשנת 1939 אך הדבר היה כרוך בנסיעה במזחלת עם סוסים, על הדנובה הקפואה. אבי לא לקח סיכון (עם ילד בן שנה וחצי ואחי הבכור שהיה אז בן שלוש וחצי) להיכנס למסע מסוג זה ונשארנו בעיר כדי להתחיל את החיים מחדש.
עם תחילת איסוף היהודים נלקחנו בכח לתחנת משטרה. הרומנים התייחסו אלינו כאילו היינו חיות או מצורעים. צעקו עלינו ואף היכו בנו ללא סיבה כשבא להם. לא כולם נשארו בחיים בתחנה. מי שנשארו בחיים נלקחו למחנה "ברלאד", שם עשו הפרדות בין צעירים ומבוגרים, בין הורים וילדים, והיינו בתנאים לא אנושיים: דיכוי, רעב, קללות והשפלות, לעתים מכות נמרצות ועוד.

קרן זאב - - מורשת מתקומה לשחקים




יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

הילד דב פרוהמן מוסתר אצל משפחה הולנדית נוצרית בכפר




דב פרוהמן (נולד ב-28 במרץ 1939) הוא פרופסור לפיזיקה שימושית, ממייסדי מרכזי הפיתוח והייצור של חברת אינטל בישראל ומנכ"ל אינטל ישראל במשך שנים רבות. חתן פרס ישראל לשנת ה'תשנ"א בתחום המדעים המדויקים.
דב פרוהמן נולד באמסטרדם שבהולנד בשנת 1939. ב-1942 העבירו אותו הוריו למשפחה הולנדית נוצרית בכפר בדרום הולנד כדי שיינצל מרדיפות הנאצים. פרוהמן ניצל אולם הוריו נספו בשואה. בגיל שבע הועבר למוסד לילדים יהודים בבלגיה וכשמלאו לו עשר שנים עלה לישראל. את השנה הראשונה בארץ עשה בכפר הנוער ניצנים ובהמשך אומץ על ידי קרוביו. ב-1963 סיים את לימודיו בטכניון בהנדסת חשמל. עם סיום לימודיו עסק בתכנון מעגלים אלקטרוניים למדידות גרעיניות בכור הגרעיני בנחל שורק
לסקירה המלאה בוויקיפדיה בעברית