ילדים בשואה

יום שני, 26 ביוני 2017

רחל ברג (דמבינסקי), ילדה בת 12 , מסתתרת ביערות בצרפת




"בזמן המלחמה הצלחנו להפיק תעודות מזויפות רק לי ולאבא למקרה שהגרמנים יבואו.

ביום היינו מסתתרים ביערות יחד עם סבא ובלילה היינו חוזרים הביתה לישון.
לילה אחד התעוררתי באמצע הלילה דלת חדר הילדים הייתה פתוחה, ראיתי את אבא ואמא משוחחים ביניהם והם מתלבטים מה לעשות. הם ראו דרך החלון משאית עמוסה, הוריי היו בטוחים שאלו הם משאיות של גרמנים המעמיסים יהודים ומעבירים אותם למחנות המוות. אז היה לידם כמו ערמת קש, והם חשבו שאולי נתחבא שם. אבל אם הם ימצאו אותנו ויגלו שאנחנו שם אז הם יזרקו גפרור ואז אנחנו נישרף ובסוף הם לא עצרו לידינו. 

בבוקר נודע לנו שזה היה משאית של צעירים שמתנגדים לגרמנים, ומתחבאים ביערות ומעבירים אוכל ומנסים להפציץ את הגרמנים.

בשבתות היינו מתחבאים בנגריה של השכן הגוי, ובאחת השבתות שמענו בחדשות שהצבא האמריקאי מתקרב. עוד לפני חודש מאי 1945 יצאנו באחד הימים, השמיים היו כחולים בהירים וראינו המון מטוסים של צבא ארצות הברית חגים למעלה, הבנו שהמלחמה הסתיימה. אי אפשר לתאר את האושר והשמחה שהרגשנו באותם רגעים"
  לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

יהודית פזרני , בת חצי שנה , מוסתרת אצל הכובסת הנוצריה





יהודית פזרני נולדה בפראג בינואר 1944. היא נולדה לתוך מלחמת העולם השנייה בצ'כוסלובקיה, שגובלת עם גרמניה, פולין והונגריה. בתקופה ההיא צ'כוסלובקיה הייתה כבושה על ידי הגרמנים. היהודים נאלצו ללכת עם טלאי צהוב שמסגיר אותם ולכן הם חיו בפחד ובמחבוא ורק ניסו להתרחק מידי הגרמנים.

 יהודית נולדה בבית חולים נוצרי ולכן אמה לקחה אותה מיד הביתה לאחר לידתה. אביה, שמואל, נלקח לטרייזנשטט, מחנה ששימש דוגמה לצלב האדום כמחנה שבו יש תנאים מצוינים. האמת הייתה שונה לחלוטין: המחנה היה מיועד להסוואת זוועות הנאצים. אמה התלבטה היכן להתחבא עם יהודית. הייתה להם כובסת שהסכימה תמורת כסף רב להחביא אותה בביתה. אמה הסכימה ובבכי כבד נתנה אותה לכובסת ששמה היה מריה. אמה התחבאה אצל משפחה נוצרית אחרת.

יום אחד הגיע חייל נאצי לביתה של הכובסת ואמר לה: " אני מכיר אותה ואני יודע שהיא יהודייה. הייתי יכול לקחת אותך ואותה לתחנת המשטרה ומשם לקחת אתכם למחנה ריכוז. אבל אני לא אעשה זאת וגם לא אספר למפקדים שלי" ואז הוא התחיל להביא ליהודית בגדים, צעצועים ואוכל.

אמה לא יכלה לבקר אותה מכיוון שענדה טלאי צהוב והיו תופסים אותה מיד אם הייתה יוצאת מהמחבוא.

 עברו 4 חודשים בהם פראג עברה מיד ליד, חלק מהזמן בידי הגרמנים וחלק בידי הרוסים. בשלב זה הודיעו למריה הכובסת ולמשפחה שהחביאה את אמה, שהם נאלצים לשלוח אותם מבתיהם, מכיוון שהגרמנים הודיעו לכל תושבי העיר שמי שייתפס מחביא יהודים יוצא להורג. אחרי שבועיים של רעב, הליכה רגלית והפחד שיגלו אותן הן הגיעו ליער עבות ושם נפגשו עם פרטיזנים. יהודית היתה אז בת כחצי שנה.

 המצב היה מאוד קשה, הגיע חורף, יהודית ואמה ישנו בחוץ בקור. אוכל לא היה כמעט והם נאלצו לאכול קליפות תפוחי אדמה, שורשים של צמחים שגדלו ביער ונאלצו לשתות מים מלוכלכים ומזוהמים משלוליות שהיו ביער. ככה הן חיו כמעט חצי שנה.

 במאי 1945 הרוסים כבשו את כל השטחים שבהם שלטו הגרמנים ושחררו את כל מחנות הריכוז, כולל המחנה בו היה אביה. הפרטיזנים הודיעו ליהודית ואמה שהרוסים פתחו מחנה שבו אפשר היה לאכסן אותן ולקבל אוכל ודיור.

 אמה והיא הלכו לשם, קיבלו אותם מאד יפה ונתנו להם לאכול ולשתות ובנוסף נתנו להם בגדים נקיים. משם לקחו אותם במשאיות חזרה לעיר פראג וכך הן חזרו לביתן. אביה חזר הביתה חודש לאחר חזרתן חולה ותשוש והם התחילו את חייהם מחדש. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

החי מרשימת המתים: סיפורו של ילד ש"איחר את הרכבת" ונשאר בחיים



לפני כמה שנים, עם פתיחת אתר האינטרנט של "יד ושם", נכנס אליו אלי שטהל (70) מכפר-מסריק, ובחיפוש ברשימת הנספים מצא את שמו ביניהם. ההלם הראשוני הביא להמשך בדיקת הנושא ואימות הפרטים, והשבוע, לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא החליט לספר על זה. "גלשתי באתר ועברתי על כל השמות "שטהל" המופיעים ברשימה, ובין השמות מסלובקיה, לצד בני משפחתי הרבים שנרצחו, מצאתי גם את שמי בעבר - איגור.

התחלתי לבדוק, ומצאתי פרטים מזהים כמו המחנה בו הייתי - נובקי, תאריך יום הולדתי המדויק, מספר האסיר ותאריך הטרנספורט בו אמור הייתי להיות. אין עוד איגור שטהל ברשימה. זה היה מצמרר ולא נתן לי מנוחה. הפלשבקים באים. זה מייד החזיר אותי 63 שנים אחורה, לאחד הימים הכי טראומטיים בחיים שלי. למרות שהייתי בן שמונה, יש דברים ביום הזה שאני לא יכול לשכוח".

שטהל, יליד העיר בנובצה בסלובקיה, ניצל יחד עם אמו, אליזבת, וכיום, מספר שנים לאחר פטירתה, הוא היחיד שנותר ממשפחתו הענפה. למחנה נובקי הגיע באפריל 1942 והשתחרר ב-29.8.44. את תאריך השחרור, בניגוד למועד הגעתו למחנה, הוא זוכר במדויק.

ב-22.9.1942, יום כיפור, אמו של שטהל הייתה בעבודתה בבית מלאכה ליצור כובעים עבור המיליציות הפשיסטיות הסלובקיות, ששלטו במחנה. שטהל עצמו היה ילד חולה עם חום גבוה ונשאר בצריף. "כל מי שיכול היה בבית הכנסת. אני נשארתי, על סף איבוד הכרה".

לצריף נכנסו השומרים ופקדו על כל מי שלא הלך לבית הכנסת לצאת החוצה. אני לא הייתי מסוגל לזוז. שמעתי את השומרים מדברים ביניהם, ושמעתי את המשפט ההוא, שרק בדיעבד הבנתי את משמעותו: 'זה לא משנה אם ימות כאן או בפולין', הם אמרו". מייד אחר-כך לקחו השומרים את כל פוקדי בית הכנסת אל המשלוח לאושוויץ, האחרון ממחנה נובקי. 1000 איש היו במשלוח, שיצא ב-13:00 בדיוק. אבל הדיוק הגרמני לא נשמר במלואו - על הרכבת היו רק 999 איש. ילד אחד ניצל. ורק היום, יותר משבעים שנה אחרי, הוא זוכה לתקן את הטעות ההיא.

שטהל: "כתבתי ל'יד-ושם' שאני בחיים ושנפלה טעות. קיבלתי תשובה שהם שמחים מאוד שאני בחיים, ורק ביקשו מסמכים שיאמתו את זהותי. בינתיים לא תוקנה הטעות באתר, אבל אני מניח שזה פשוט לוקח זמן".

שטהל לא כועס על הטעות, וגם אין לו ביקורת על כי טרם תוקנה. עם זאת, חשוב לו שהרשימה תהיה מדויקת, ובאופן אישי הוא מרגיש את כובד האחריות לשימור זכרם של בני משפחתו. 


יהודה הופרט , נער בן 16 מטרזין לאושוויץ ולבוכאנוולד



ד"ר יהודה הופרט ז"ל נולד בשנת 1928, עבר כנער את התלאות הקשות של השואה,  בטרזינשטט ובאושויץ, ועלה לישראל לאחר נישואיו לחנ'קה, אותה הכיר אחרי השחרור במסגרת  פעילותם בתנועת הנוער "דרור-הבונים", והגיע לקיבוץ "החותרים". יהודה ראה את ייעודו  כמחנך וכמורה למדעים, לאחר שנגוז חלום נעוריו,  ללמוד רפואה. החל את דרכו המקצועית כמורה בבית הספר של "החותרים", לאחר מכן היה בין מקימי חטיבת הביניים של בית הספר המשותף "חוף כרמל", ניהל את בית הספר "חוף כרמל", בו לימד ביולוגיה, והרצה במכללת  "אורנים" על דרכי הוראה  מתקדמות. הנושאים בהם השתלם והעמיק היו הוראת הביולוגיה, על רמה יחידנית , תוך שימוש בטכנולוגיות חדשניות (לאותה עת) והפעלת התלמידים.

"בינואר 1942 קיבלנו זימון לטרנספורט, בעקבותיו הגענו לטרזין , בטרזין גרו אותם ימים נשים וגברים בקסרקטינים נפרדים , הילדים היו לרוב עם הנשים , רק מאוחר יותר אחרי שהוצאה מטרזין כל האוכלוסיה הצ'כית ארגנו מגורים מיוחדים ונפרדים לילדים שנקראו בתי ילדים. אותי שלחו לבית הנערים L-417 .

בית הורי לא היה ציוני, אני הפכתי לציוני בהשפעתו של המדריך ארנושט קלאובר שעמד בראש קבוצת "חמש". ברוחו הציונית "הדביק" לא מעטים מאיתנו . ה"היים" , המעון שלנו נאלץ להתמודד עם בעיות שונות . קשים מכל היו הפרידות בעקבות הטרנספורטים שמשמעותם אובדן חברים . במקומם הגיעו ילד

לטרנספורט מזרחה זומנתי עם אחי אריך . נאמר לנו כי אנחנו נוסעים לעבודה ושתפקידנו יהיה להקים גטו חדש אי שם . כולנו היינו בסביבות גיל 16 ,הדברים נשמעו אמינים למדי . נסענו בקרונות בהמות דרך דרזדן. באחד מקטעי הדרך בהם הרכבת נעצרה, הרים אותי אחי לאשנב קטן הסמוך ל תקרת הקרון , הבחנתי בחייל וורמכט אוחז ברובה , שעמד על הרציף, שאלתי אותו בגרמנית "לאן אנו נוסעים?" "כנראה לאושוויץ" הוא ענה. מאותם רגעים ההומור שלנו נעלם .

על אושוויץ שמענו דברים לא טובים כבר בטרזין. כעבור יומיים הגענו לשם . הייתה שעת לילה , מסביב נראו גדרות תילי וזרקורים מסנוורי עיניים . אנשי ס .ס. צרחו לעברנו בגרמנית "כולם לצאת ! להשאיר הכל , החוצה, החוצה!"
קפצנו מהקרונות, על הרציף עמד דוקטור מנגלה , בפניו נתבקשנו להכריז מהו מקצוענו , בני כמה אנחנו ומה מצב בריאותנו. אני לא הייתי במיטבי, עברתי בטרזין את מחלת הטיפוס, סבלתי מכאבי ראש והרביתי לחלות. רציתי להודיע כי אני חולה מתוך הנחה שיתחשבו בי ולא אצטרך לעבוד עבודה קשה. כאשר דברתי על כך עם אחי הוא התרגז מאד ואמר כי אסור לי בשום אופן לומר דבר כזה . "תגיד שאתה בריא , אתה בן תשעה עשרה ואתה פועל חקלאי " ציווה עלי . שנינו עברנו את הסלקציה ב "הצלחה".

 מנגלה שלח בכל זאת כמה מחברנו למוות . להערכתי הכל היה שרירותי ותלוי במזל. הגענו למחנה הצוענים, שם פגשתי כמה מחברי למעון בטרזין , שהגיעו לאושוויץ בטרנספורטים קודמים. התזונה במחנה הייתה דלה ביותר . קיבלנו כל יום כיכר לחם אחד , בו נאלצו להתחלק ששה או שמונה אסירים ומרק מימי , לעתים מעט תפוחי אדמה . הייתה זו כמות מזון שאמורה להספיק על מנת להחזיק אותנו בחיים.

יום אחד חיפשו חשמלאים במחנה, כאשר אמרו כי הם זקוקים לחשמלאים, הצבענו ולקחו אותנו.  אחי הבין מעט בחשמלאות, אני כלל וכלל לא.
ללייפציג נסענו בסך הכל 99 אנשים. הפכנו ליחידת עבודת חוץ של מחנה הריכוז בוכנוולד . היינו שם מאוקטובר 1944 עד 18 באפריל 1945 , יום השחרור שלנו על ידי האמריקאים.

באשר לעבודתי כחשמלאי היו לי צרות צרורות . כאמור לא התמצאתי כלל בסבך של חוטי חשמל מפותלים למיניהם, עשיתי כמיטב יכולתי למלא אחר הפקודות . כאשר חיברו את מה שהרכבנו נוצר קצר והכל "נשרף" ואני זכיתי למנה הגונה של מכות. עד כמה שאני זוכר אחרי תום המלחמה שהיתי כשלושה שבועות בארמון שטיר'ין. היום כששואלים אותי , אלו תכונות אני מעריך ביותר באנשים: בעיקר שתיים, אשר באופן ישיר או בלתי ישיר קשורות לפעולות ההומניסטיות של פרמיסל פיטר.




סיפורה של חוה פרסבורגר, ילדה בת 14 בטרזין




סיפורה של חוה פרסבורגר חוה פרסבורגר מתגוררת בישוב עומר ליד באר שבע , היא ציירת , שהציגה עשרות תערוכות בישראל וברחבי העולם. חוה נולדה בפראג כאווה גינץ וכך היא מספרת:

היינו שני ילדים. אחי פטר היה מבוגר ממני בשנתיים, משפחתנו נחשבה ל"מעורבת", אך בכל זאת כל ההגבלות חלו גם עלינו , בדיוק כמו על המשפחות היהודיות : גם אנחנו לא קבלנו חלק מתלושי המזון, נאלצנו לענוד את המגן- דוד הצהוב, אסרו עלינו ללמוד בבית ספר , לשחק בגנים ציבוריים וכן הלאה. ההבדל היחיד בנינו לבין המשפחות היהודיות הבלתי מעורבות היה , שילדים מנשואים מעורבים, שהוריהם רשמו אותם כבני הדת היהודית , נשלחו בטרנספורטים רק מגיל ארבע - עשרה ומעלה

כך קרה שבשנת 1942 זומן אחי לטרנספורט לטרזין לבדו. זו הייתה שיטה נאצית אכזרית, לקחת ילדים ולקרוע אותם מחיק משפחתם בגיל ארבע- עשרה. היה ברור כי אם המלחמה לא תיגמר עד הגיעם לגיל זה הם יצטרכו לעזוב , לא הייתה כל אפשרות לערער על כך . לפטר מלאו ארבע- עשרה שנה בשנת 1942 כשהוא הלך לגטו . 

כאשר מלאו לי ארבע- עשרה, במאי 1944 ,נאלצתי גם אני להתייצב. ילדים כמונו הלכו תמיד לבד , מפני שאחד מחוקי נירנברג נתן למעשה הגנה בפני טרנספורטים לבן- הזוג היהודי בנישואים מעורבים , כך שהורי לא נאלצו לעזוב . בפברואר 1945 בוטל החוק ואבי נשלח בכל זאת לטרזין. אמא נשארה לבד בבית. אני נשארתי בטרזין עד הסוף וחוויתי שם את השחרור. הספר "ארמונות התקווה" מומלץ לקריאה

יומנו של פטר גינץ כאן המקום לציין שאחיה של חוה פרסבורגר הוא פטר גינץ, הנער המחונן שצייר את "נוף מהירח" המראה את כדור הארץ כפי שהוא נשקף מפני הירח . אילן רמון לקח איתו את  הציור לטיסת מעבורת "קולומביה", שהתרסקה בדיוק ביום שבו היה פטר גינץ חוגג את יום הולדתו ה-75. עיתון "הארץ" מיום שישי , 28 בינואר 2005 פרסם כתבה שהתפרסמה ב "הראלד טריביון " ובו סיפור על יומנו של הילד הצ 'כי פטר גינץ , שנכתב כשהיה בן 13 .
כתביו של גינץ כוללים אוסף של קטעי יומן, שירים, סיפורים קצרים וציורים , המאפשרים הצצה לחיי היום יום של יהודי פראג בזמן המלחמה, ועולמו הנפשי של ילד יוצא דופן. הוא היה יכול להישכח לנצח , אלא שגורלו של גינץ נקשר בגורל של יהודי אחר , שנולד אחרי שגינץ נספה – אילן רמון. לפני ההמראה במעבורת "קולומביה", פנה אילן רמון ל "יד ושם" וביקש לבחור בשבילו פריט שאותו יוכל לקחת למסעו בחלל כדי לכבד את זכרם של קורבנות השואה . כך הגיע לידיו של אילן רמון הציור, הנקרא "נוף הירח", שמראה את הרי הירח הצחיחים, כשברקע נשקף כדור הארץ . פטר גינץ, אוהד מושבע של סיפורי חלל והרפתקאות, צייר אותו זמן קצר לפני שנשלח לגטו טרזיינשטאט, באוגוסט 1942.

פטר גינץ נולד ב- 1 בפברואר, 1928 ,75 שנים בדיוק אחר כך , ביום הולדתו של גינץ , התרסקה מעבורת החלל "קולומביה", וכל אנשי הצוות נספו. בגלל צירוף המקרים הטראגי , הפך הציור למפורסם בכל רחבי העולם . הפרסום ה עולמי גרם לתושב פראג, ג'ירי רוזיקה, להציץ בקופסה ישנה שהחזיק בעליית הגג של ביתו ובה שש מחברות מצהיבות, יומן של נער עם ציורים . הוא הבין מיד שהמחברות שייכות למי שצייר את "נוף מהירח". הוא יצר קשר עם מוזיאון "יד ושם", ועם חווה, אחותו של פטר גינץ, שמיהרו לרכשן. "

כשראיתי את היומן הייתי המומה ", סיפרה חוה. "אני זוכרת את כל האירועים האלה בדיוק רב מאד. אני חושבת שהתכונה העיקרית של פטר הייתה הסקרנות האדירה שלו, שגרמה לו להתעניין כמעט בכל . אני זוכרת איך , כשהלכנו ברחוב , הוא תמיד היה מתבונן בקרקע – הוא בחן את  החרקים ואת הצמחים. הוא היה מצייר בלי הפסקה . "אלא שפטר גינץ לא הצליח למצות את כישרונו עד תום. הוא ניספה באושוויץ כשהיה בן 16 בלבד".

 ראה גם : מדליקי משואות תשע"א: סיפורה של חוה פרסבורגר - YouTube





יום ראשון, 25 ביוני 2017

בובה בגטו




מאת: תמר רז

גיורא גרזון, בן מעין-צבי, יצר את הסרט "הבובה האולימפית"  על ילדותה של אינגה אוארבאכר בגטו טרזין

אינגה אוארבאכר נולדה בעיר הגרמנית קיפנהיים, ומגיל שבע עד עשר הייתה כלואה, יחד עם הוריה, בגטו טרזין. אחרי המלחמה היגרה המשפחה לארה"ב, שם סיימה לימודי ביו-כימיה ועסקה בתחומי רפואה. חלק גדול מזמנה הפנוי הקדישה למתן הרצאות ולכתיבת שירים על נושא השואה. ב-1986 ראה אור ספרה "אני כוכב, סיפורה של ילדת שואה". לאורך כל שנות המלחמה לא עזבה אינגה את בובתה, בה התנחמה מקשייה ומצוקותיה. הבובה, מארלן, עוצבה בדמות "ארית" טיפוסית כדי ללוות את המשחקים האולימפיים במינכן ב-1936.

גיורא גרזון, קולנוען, נולד וגדל בקיבוץ מעין-צבי להורים יוצאי צ'כיה. בשנים האחרונות הוא עוסק באיסוף עדויות וסיפורי שואה, בעיקר מפי ניצולים שהיו אז ילדים. כך פגש את אינגה אוארבאכר, ועל סמך ספרה יצר את "הבובה האולימפית". בסרט חוזרת אינגה אל ביתה בגרמניה ואל גטו טרזין ומספרת את סיפורה, כשהוא מלווה באיורים שיצר ישראל ברנבאום לספר ובילדות הקוראות משיריה של אינגה. גיורא מקדיש את הסרט לאמו, ליצי, ממייסדי מעין-צבי, החיה עכשיו בבית-אבות בחיפה.

החברים המייסדים של מעין-צבי, יוצאי גרמניה, נשאו כל חייהם רגשי אשמה על שלא השכילו להעלות את הוריהם לארץ בטרם השואה. בני משפחתה של האם אף באו לבקרה בקיבוץ, אך הזדעזעו מתנאי החיים הקשים שם, וחזרו לגרמניה.

הסרט "הבובה האולימפית" היה ראשון בסדרת סרטים שיפנו במיוחד לילדים. 

הסרט מציג את סיפורה של אינגה, ילדה שנולדה בגרמניה . כשמלאו לה שנתיים , קבלה מסבתא שלה, ליום הולדתה את הבובה האולימפית , בובה שעוצבה לכבוד האולימפיאדה שהתקיימה בברלין בשנת 1936 .הייתה זו בובה ארית , בלונדינית, עם עיניים כחולות.

 הסרט מלווה את אינגה ובובתה. בשנים הראשונות היו חייהן המשותפים טוב ים ומאושרים ואז ביום אח ד הכל השתנה . אינגה ובובתה הגיעו לטרזין ושם הייתה הבובה הארית לנחמתה של אינגה, הילדה היהודייה. שמו של הספר, "אני כוכב" מרמז על המגן דוד הצהוב שאינגה ובובתה נאלצו לענוד. הילדה בת השמונה מנסה לשכנע את עצמה, שכוכבים מעטרים אלופים וניתנים כסמל להצטיינות..


הילד מישקה זילברשטיין, ילד מהגטו שהצליח לברוח וחי ביער כשמסביבו זאבים




כשפרצה המלחמה הוא היה ילד, התגורר עם הוריו ועם שני אחיו בביאליסטוק שבפולין. "הייתי בן עשר, אני חושב. עזרתי לאבא שלי הסנדלר והייתי מסתובב בעיר ומחפש נעליים מרופטות שצריכות תיקון", הוא נזכר. "ככה זה היה, עד שהכניסו אותנו לגטו. שמו לנו טלאי צהוב, כל הסיפור. אני זוכר את הרעב בעיקר, ואת אבא שלי הולך לחפש לנו אוכל.

 יום אחד הוא לא חזר יותר. אימא שלי לא נתנה לי יותר לצאת מהבית, אבל היינו חייבים להכניס משהו לפה".

זילברשטיין מספר כי נהג לחמוק מהגטו על מנת להחליף חפצים תמורת מזון, כשהוא מודע לכך שבמידה שייתפס, ייהרג. "פעם אחת חזרתי לגטו דרך פרצה בחומה ולפתע הוצמד אקדח לרקה שלי", הוא מספר. "ידעתי שזהו זה. עמדו מולי שוטר ס"ס ויהודי מהיודנראט, והם הצליפו בי באלות. שברו אותי. הם חשבו שהם גמרו אותי, אבל אני רק התעלפתי. באמצע הלילה התעוררתי, ואמרתי לעצמי: 'לשם אני לא חוזר'".

במקום לחזור לגטו, החליט זילברשטיין בן העשר לברוח על נפשו ולהיכנס עמוק אל היער מחוץ לעיר. "לא ידעתי איך קוראים לי, לא ידעתי מי אני, רק רצתי ורצתי", הוא נזכר. "עד הבוקר רצתי, ואז מצאתי ערמה של קש, כיסיתי את עצמי ונרדמתי. כשקמתי, רציתי לחזור לגטו, אבל לא ידעתי את הדרך. ראיתי מכוניות של גרמנים, נבהלתי, ורצתי לכיוון היער".

כדי לשרוד, נאלץ מישקה לאכול את מה שמצא ביער. "מה שהייתי אוכל זה קשה להאמין", הוא מספר. "בקיץ היה יותר קל, כי יש פטריות, חלזונות ואוכמניות. הייתי אוכל את הדשא וכל מיני ענפים. כל מה שראיתי שהחיות אוכלות גם אני אכלתי. בחורף, אין את כל הדברים האלה, והבטן הייתה נדבקת לי לגב מרוב רעב. אני זוכר שהייתי עושה לי כדורי שלג ואוכל אותם". הוא מספר שהיה נוהג לאכול חיות מתות שמצא ביער, ובמקביל ניסה להרוג חיות על ידי כריית בור קטן. "הייתי חופר, יושב בצד ומקווה שהם ייפלו פנימה, ואז הורג חיות, בעיקר שפנים, עם המקל שלי", מתאר מישקה את חייו ביער.

"כל מה שהולך על ארבע ניסיתי לתפוס. איזה צרחות היו לחיות, עד השמים. לא היה לי סכין, אז הייתי טורף את זה. לא מבושל, לא היה אכפת לי. רק לאכול משהו. לפעמים הייתי תופס איזה כלב באחד הכפרים ומחזיר אותו ליער איתי, הורג אותו ואוכל אותו. היום אני מבין שהפכתי לחיה בעצמי".

מצבו של מישקה היה גרוע משל הכלבים, גרוע משל החזירים. קשה להבין איך הצליח לשרוד שם, ומסיפוריו אפשר להבין מדוע איבד לחלוטין את האמון באנשים. "פעם נשארתי אצל בבושקה (כינוי לסבתות ברוסית) אחת במשך שבועיים ועבדתי תמורת אוכל, עד שהגיעו גרמנים", הוא מספר. "הם תפסו אותי בלילה והכריחו אותי להתפשט כדי לראות אם אני יהודי". 

באמצע הלילה, עירום כביום היוולדו, כשהוא כורע על ברכיו, הם בחנו אותו בפנס על המדרכה המושלגת. את הרגע המשפיל הזה הוא לא ישכח לעולם. את יהדותו לא יכול היה עוד להסוות. "הקצין ראה אותי ואמר משהו בגרמנית והסתובב", הוא מתאר בהתרגשות. "בשנייה שהוא לא הסתכל עליי, לקחתי את הרגליים וברחתי משם. ידעתי שהוא יהרוג אותי. הם התחילו לירות לעברי, ואני רצתי ורצתי עד שנפלתי לבור. חשבתי שהם יבואו אחריי, אבל הם לא באו".

רק כשהיה על סף אפיסת כוחות מוחלטת היה יוצא אל הכפרים הסמוכים, גונב כביסה מהקולבים ומבקש קצת אוכל. "דפקתי לבבושקותעל הדלת וביקשתי קצת לחם", נזכר מישקה. "פעם היו נותנים לי מכות, פעם כיכר יבשה. הילדים בכפר היו רצים אחריי וקוראים לי "משוגע". אני רק חיפשתי אוכל. הייתי הולך לדיר חזירים ואוכל מהאוכל שלהם. זה היה חם והיו נותנים להם גם שאריות של תפוחי מספר. הוא אפילו חשף בפני הצוות המתעד באר מים מתוקים שלא ידעו על קיומה, ולא בחל באכילת חופן עלים ועשבים.

ב-1955 הקים מישקה בית עם אשתו עדינה, לוחמת בפלמ"ח לשעבר. "בהתחלה לא שאלתי אותו שאלות. היו לנו הרבה עניינים אחרים, והוא אף פעם לא נידב מידע", מספרת עדינה. "רק כשהנכדה שלנו עשתה עבודת שורשים, הוא לקח אותה לבית קפה וסיפר לה שהוא חי עם חיות ביער.


"כשאמא שלי בכתה"., ילדה בת 11 במחנה אושוויץ



 


 אמא נולדה ב- 1931 בברטיסלבה, בירת סלובקיה, בתם של עקרת בית ועובד בכיר בבנק המקומי. כשהייתה בת חמש נולדה לה אחות קטנה, ורה. על השנים הללו יש לה בעיקר סיפורי נוסטלגיה חיוביים: מצב כלכלי לא רע, דירה נחמדה של שני חדרים וחצי שהייתה בבעלות הבנק, שכנים שהיו כמעט כולם עובדיו וחברים רבים שאיתם נהגה לשחק בגינה שמאחורי הבית. מחוויות הילדות עם ורה הקטנה לא נשאר לאמא הרבה. "היא הייתה ילדה חכמה", מספרת אמא, "יש לי בראש כל הזמן את התמונה שלה. אני רק זוכרת שאהבתי אותה מאד".
לבית הספר הלכה עם ילדי השכנים הגויים. את מה שהיה צריך להשלים קיבלה ממורה מיוחד שהגיע אחת לכמה ימים כדי לתגבר את הילדים היהודים. סבא וסבתא של אמא היו דתיים. אבא ואמא שלה, שכתפאורה להיכרות  ביניהם שימש חוג דרמה שבו השתתפו, בחרו באורח חיים חילוני. אמא לא מסוגלת לשים את האצבע על המקום שבו היא עצמה מצאה בהמשך את הדת. אולי זה קרה בתנועת הנוער "בני עקיבא", שאליה הצטרפה אחרי המלחמה. אולי בבית של הדודה אדית, שאספה אותה אליה אחרי השואה. גם את השם אביבה - שהחליף את מגדה שעימו נולדה - אמא לא לגמרי משוכנעת מי העניק לה. ייתכן שבתנועת "מכבי הצעיר" שאליה השתייכה לתקופה, יתכן שבמקום אחר. כך או כך, ב- 1947 נותרה "מגדה" בגולה ולחופי ישראל הגיעה אמא מצוידת בשם עברי למהדרין. 

כשהייתה בת שמונה או תשע התחילו הצרות. בית הספר הכללי, שסגר את שעריו בפני יהודים, אילץ את אמא לעבור עם כמה מחבריה לבית ספר ליהודים בלבד. 60 ילדים היו בכיתה החדשה. מיום ליום הלך מספרם ופחת. חלק מהמשפחות בחרו לברוח בלי להודיע לאיש, אחרות נשלחו בתורן למחנות. כעבור שנתיים נותרה אמא עם עשרה חברים בלבד. ואז הגיע הטלאי הצהוב ואיתו הגזירות. קודם דפקו בדלת ולקחו את מכשיר הרדיו ואת הפרווה של סבתא. אחר כך דרשו למסור את תכשיטי הזהב והכסף. בין לבין, החביא סבא בבית את הלנק'ה, ילדה יהודייה שהוברחה מפולין, ושאמא לא יודעת עד היום מאיפה אסף אותה ובאילו נסיבות נעלמה.

הרבה זיכרונות, כאמור, אין לה מהתקופה הזו. בעיקר אנקדוטות. הבונבוניירה שקנתה ליום האם והחביאה מתחת למיטה עד שנמלים אכלו אותה. הספרים הרבים שבלעה. ההצעה המגונה לעוזרת הבית לסייע לה לצבוט את ורה הקטנה, רק כדי לבדוק איך זה כשהיא בוכה. גם כשמסביב הכל נראה רע מאד ויהודים החלו לחפש מקומות מקלט ומסתור, בבנק של סבא התחננו שיישאר. "סמוך עלינו", הבטיחו לו. "אם תמשיך להגיע לעבודה, אנחנו נשמור עליך". סבא האמין וכמעט עד לסוף המלחמה נראה היה שההימור משתלם. כשכולם הלכו עם טלאי צהוב גדול הוא, שנחשב "עובד נחוץ",  קיבל טלאי קטן. מדי פעם, כשנדמה היה שעדיף לא להסתובב בחוץ, נותר לישון על הספסל בבנק.

כשאזור המגורים פונה מיהודים, הועברה המשפחה לדירה קטנה, מאה מטרים מהעבודה. עוד קודם לכן, ב- 42', נלקחו לפולין כמעט כל קרובי המשפחה. "קיווינו כל הזמן שיהיה בסדר ובדיעבד זאת הייתה שגיאה", עושה אמא, כמעט אחרי 70 שנה, את החשבון.

בינתיים, החיים הפכו קשים יותר ויותר. יהודים הוכו ברחובות. סבתא, שדאגה לסבא, התעקשה ללוות אותו לעבודה, שלא יהיה לבד. החול בשעון הלך ואזל. "בכל פעם ציפינו לגל הבא שבו ייקחו יהודים", נזכרת אמא. שנתיים הצליח סבא, בעזרת הבנק, לדחות את הקץ. כמעט עד הסוף. כמעט עד הטרנספורט האחרון. עד אוקטובר 44'. ואז, בלילה, הגיעה הדפיקה בדלת. קצין אס-אס הקציב למשפחה כמה רגעים כדי לקחת תיק קטן וזמן קצר אחר כך כבר היו ברחבת ריכוז סמוכה יחד עם עוד כמאה יהודים. היו שם השכנים ומנהל בית הספר של אמא והמורה. כולם. אמא זוכרת בעיקר את השקט ברחובות, את הצעדה הרגלית אל תחנת הרכבת ואת שאון הנעליים על האבנים.

שעה אחר כך כבר היו במחנה איסוף בסרד. העיר שאליה אמא כל כך אהבה לנסוע, כדי לבקר את סבא וסבתא והדודים ובני הדודים, השחירה את פניה. דוד של סבא, שאותו פגשו במחנה ושהצליח להעביר בו את כל המלחמה, הבטיח שיוכל להציל אותו. רק אותו. סבא סירב. "אני עם אשתי ועם הבנות", אמר. כעבור כמה ימים הועלו על קרונות של בהמות בדרך לאושוויץ. צפיפות איומה, ישיבה כואבת על הרצפה, פחד מפני הצפוי. 
לאושוויץ הגיעו באמצע הלילה. ואז האורות החזקים, המסנוורים, והצעקות. אמא לא תשכח לעולם את מילותיו האחרונות של סבא, את הבקשה האחרונה שלו ממנה, רגע אחרי שירדו מהרכבת: "תשמרי על אמא ועל אחותך". שניה אחר כך נעלם לתמיד. מאז לא ראתה אותו יותר. אחרי כמה רגעים, מול הרמפה של מנגלה,  נפרדה לעולמים גם מסבתא ומוורה. את הצוואה האחרונה של סבא לא היה בכוחה הדל למלא.  "לא הספקנו להיפרד. אפילו לא נשיקות אחרונות", היא משחזרת. "כלום. הוא סימן לי עם היד לצד אחד ולאמא וורה לצד שני וזהו. נשארתי לבד".

ממדי הגוף של אמא, שנראתה גדולה מבנות גילה, הם ככל הנראה שהצילו אותה. כעבור זמן קצר כבר הייתה קרחת, משאירה בערימה את הצמה הילדותית שטיפחה באדיקות. כמה ימים אחר כך, כשהביטה לתוך סיר קפה שחור, עשתה היכרות עם המראה החדש שלה והתחלחלה. מהר מאד הבינה שכילדה בת 13 היא לא במקום הנכון. ואולי דווקא כן. "הסתכלתי מסביבי וראיתי שכולם יותר גדולים ממני", היא נזכרת.
כשהתברר שהבנות הגדולות מתוכננות להילקח לעבודה בגרמניה, רחוק מאושוויץ, החליטה, בתושייה בלתי מובנת של ילדה קטנה,  ללכת עם הסיפור הזה עד הסוף. כשנדרשה למסור פרטים על עצמה הוסיפה חמש שנים. אני ילידת 1926 הצהירה ואולי שם קנתה את חייה. בחודשים הבאים, במחנה העבודה בפרייברג, כשהילדים הקטנים קיבלו פה ושם צ'ופר בדמותה של כוס חלב, לאמא יצאו העיניים. "היו ילדים יותר גדולים ממני שקיבלו אבל פחדתי להגיד ששיקרתי".

שבעה חודשים עבדה במשמרות של 12 שעות ביממה בייצור מטוסים עבור הנאצים. הייתה אמונה על חיזוק הניטים בכנפיים. בקור המקפיא. בשלג. עם אותם מכנסיים ואותה חולצה שלא הסירה מעצמה בכל התקופה. פעם בשלושה ימים הייתה מקבלת, כמו כולם, "חתיכת לחם, מרק זוועתי ונקניק מגעיל". מי שלא יכלה להתאפק זללה את הכל ברגע. אמא חילקה הכל לשלוש ואכלה שליש בכל יום. מפעם לפעם נאלצה לגלות שמישהו גנב את מה ששמרה למחר. "היו לי פצעים איומים מחוסר תזונה", סיפרה לנו. בחדר החולים שאבו לה דם והזריקו אל המקומות הנגועים.

כשבנות הברית הפציצו את דרזדן שמעו במפעל של אמא הכל. כשהחזית החלה להתקרב העלו הנאצים את כל הנשים על רכבות וניסו להבריח אותן. 17 יום הן נדדו ברחבי אירופה, מתפללות שכפריים רחמנים ישליכו להן מעט אוכל דרך הגג הפרוץ, עד שהגיעו למטהאוזן שבאוסטריה, שם שוחררו על ידי הצבא האמריקאי. אמא, רזה וחולה, חזרה באונייה לברטיסלבה, שם מצאה את דודתה,  שהייתה איתה על אותה רכבת והצליחה לקפוץ. בהמשך התגלגלה אל "דודה סידי", כך כינינו אותה. קרובת משפחה, מלאך משמים, שבזכותה נמצאת איתנו אמא היום. כשניצולי שואה מתו אחרי שהתנפלו רעבים על האוכל, דודה סידי היתה קמה בלילה כל שעתיים ומאכילה את אמא בזהירות. 




מיהו לייבאס איפאס מקובנה? ומה הקשר שלו למשטרת ישראל ?





איבצן נולד בקובנה ב1928. בהיותו בן 13, באוגוסט 1941, גוייס למשטרת מיהו לייבאס איפאס? במהלך חיטוטי בארכיוני הגטו גיליתי לפני כשנתיים תגלית קטנה אך מרגשת - כרטיס השוטר של הנער לייב איפ. כתוב בה שמו הליטאי - לייבאס איפאס, ותפקידו - נער שליח במפקדת המשטרה. הוא היה אז בן 13.
 
לייב איפ היה שמו היהודי של מי שהיה לימים אריה איבצן - המפכ"ל השמיני של משטרת ישראל
בגטו  קובנה, כאחד מארבעת הנערים השליחים. איבצן ידע לרוץ מהר, ותפקידו היה להעביר לתחנות המשטרה או למקומות אחרים בגטו ידיעות על כניסת גרמנים או ליטאים (שהיו לרוב שוחרי רע) לגטו , וידיעות אחרות.
איבצן נולד ב-1928 בקובנה שבליטא. משפחתו נרצחה בשואה והוא נשלח למחנות ריכוז ועבודת כפייה. 

ב-1946 עלה לארץ ישראל באוניית המעפילים "תל-חי". בסוף 1947 התגייס למשטרת היישובים היהודיים ומאוחר יותר הצטרף ל"הגנה".

 בתחילת 1948 עבר איבצן למשטרת ירושלים. לאחר קום המדינה הצטרף למשטרה ובמלחמת העצמאות אבטח את השיירות לירושלים.
הוא עשה את כל הדרך מנער שליח בגטו המיועד להשמדה, עד לפיקוד על משטרת ישראל.
ולמה לייבאס איפאס? - משהו על שמות.
ליהודי מזרח אירופה היו בדרך כלל שני שמות - שם עברי ושם יידי. ברוב המקרים הם היו רשומים בתעודות המקומיות בשם הלועזי. כך למשל דודי יעקב היה רשום כקופל, והוד דוב, כבעריש. צבי היה הירש , מנחם היה מנדל וכך הלאה.
בליטא, לכל שם יש סיומת. הסיומת לשם משפחה של גבר היא ASכך למשל השם לוי ייכרתב בליטא כלויטס. הסיומת של שם אשה לא נשואה תהיה IENE ושל אשה נשואה או אלמנה תהיה AITE. כך למשל גבר ששם משפחתו פאולוס ייקרא בליטא Paulauskas, אשה נשואה - Paulauskienė , ובתולה - Paulauskaitė.
אריה - הוא לייב, ואיפ הוא איפאס.
אריה איבצן ז"ל נפטר מעט לפני שגיליתי את הממצא הזה, אותו שלחתי לאלמנתו Yochi Ivtsan

ראו גם :

אריה איבצן – ויקיפדיה