ילדים בשואה

יום שלישי, 25 באפריל 2017

שמואל יזרעאלי , "את הפקולטה של החיים התחלתי בגיל 3 והמשכתי וסיימתי בהצלחה בגיל 6 "




אימא ששלחה אותי ואת אחותי מהבית - בתושיית אחותי ניצלתי

 שמואל יזרעאלי נולד ברובע היהודי של וורשה שבפולין בשנת 1936.
המקום הפך לגטו ששמואל מכנה " קן עכברים " בו רוכזו מאות אלפי יהודים. שמואל ציין כי המטרה של הנאצים הייתה להרוג את כל היהודים בשטח הזה. הם חשבו שאם יערימו קשיים באספקת אוכל ומים היהודים כבר ימותו כבר מעצמם. היהודי, אם לא מת נחשב היה לכזה שימות בעתיד. "אבל זה לא הצליח להם".

שמואל ציין כי על אף גילו, כל פעם שהוא נזכר במה שקרה, הוא חוזר ומתרגש מאד. אמו ואחותו חנה נשארו בגטו וורשה, שם שהו במשך שלוש שנים. שמואל, היה כבן שלוש ואחותו חנה כבת עשר.

 "מי שהצילה אותי הייתה אחותי" הוא אמר והסביר:

הוא ואחותו הסתובבו כל היום ברחובות וחיפשו אוכל. לפעמים גם בגדים שאפשר למכור תמורת לחם. כשהתעייפו היו חוזרים הביתה, אבל אמם, באומץ ומתוך אמונה שכך ישרדו, שילחה אותם מהבית ולא הניחה להם לחזור, כי בבית היה הכי מסוכן. בעידודה של אימא הם ברחו ושוטטו ברובעי העיר בהם היו חומות וגדרות. היו הולכים לשכונות של הארים הפולנים רק לחפש אוכל. בלילה היו  באים ומסתתרים באיזו חורבה, כי אימא לא הרשתה להם לחזור, כדי שלא יתפסו אותם.

אחד הלילות ישנו, אחותי הגדולה והוא בגומחה בקבר. שם היה שקט. "ניסיתי לדמיין את פניו של אבא שלי אבל לא הצלחתי". בבוקר הלכו להסתובב בוורשה. חיפשו תפוח רקוב או קליפות של תפו"א שאולי מישהו זרק, אך לא מצאו דבר. 

"עוד מעט תיגמר המלחמה " אמרה אחותי ובילפה…..

 שמואל אמר שהגרמנים המנוולים התחילו לטפל גם בבני מיעוטים אחרים אבל קודם כל ביהודים. כל מי שנולד בהיר עם עיניים כחולות, הסיכויים שלו לשרוד היו גבוהים יותר כי הוא היה דומה לפולני. מי שנולד פחות בהיר עם עיניים חומות ואף של יהודי או כזה שמזכיר אף של יהודי, לא היה לו סיכוי.

כשהגרמנים הקימו את גטו וארשה הם לא רצו לעסוק ביהודים ישירות ולכן הקימו ועד שקראו לו יודנראט – שלטון היהודים. חברי וועד היודנראט, היו למעשה שפוטים של הגרמנים. הם הלכו בשכונות, אספו יהודים לקחו אותם לרכבות ודחסו אותם לקרונות תוך שירו במי שצעק. הרכבות הסיעו אותם, כמובן, למחנות. חברי היודנראט בצעו את פקודות הגרמנים ואח"כ גם אותם הגרמנים הרגו בסופו של דבר. סדר העדיפות שלהם היה כזה: הנכבדים והזקנים, אח"כ הילדים, חוץ מילדים שהיו קצת יותר מפולפלים שברחו.

באחד הפרברים של ורשה, בשולי העיר, במקום אשר בזמן שלום הגיעו אליו רכבות עם אספקה לעיר, בזמן המלחמה הגרמנים השתלטו על המקום הזה ומשם ולקחו את היהודים למחנות טרבלינקה ולמיידנק – המשלוחים. הם, בתור ילדים, שחקו שם כי לא הבינו מה בדיוק קרה באותו המקום.

"את הפקולטה של החיים התחלתי בגיל 3 והמשכתי וסיימתי בהצלחה בגיל 6 איך? למה? כי נשארתי בחיים".

"בגטו ורשה לא פרחו פרחים. בגטו ורשה לא התעופפו פרפרים, בגטו ורשה לא נשמעה שירת ציפורים. את שדרת העצים גדעו מזמן. מחלקי הגזע הקטנים שנותרו בחצר ביתנו הגדולה בנינו בית מסתור. היה גם עץ אחד גדול. במשך ימים רבים השכנים רצו לגדוע אותו אך אחד מהם, פאבל,ממש בגופו, שמר עליו. 'אם אין עץ אז אין חיים' הוא אמר וחוץ מזה "סבא שלי שתל אותו". לילה אחד גדעו את העץ וגם השכן פאבל לא נראה יותר. אולי הוא מת, ואולי האומשלגפלאץ לקחו אותו. החצר נראתה כמו מדבר ". 

אביו של שמואל נהרג בשנת 1944 בקייב באוקראינה בצבא האדום. הרוסים היו מסודרים…. הם שלחו טלגרמה: "wמשתתפים בצערך, אנו מודיעים שיוסף נהרג ביום… מי שלא התגייס לצבא האדום נשלח לגולאגים בסיביר  וכך גם גברים רבים מבני משפחתו. בשני המקומות היו שורדים מעטים.

חלפו שנים, המלחמה הסתיימה ושמואל עלה לארץ עם אמו ואחותו בשנת 1948 באנייה 'גלילה'. לפני שעלו לאנייה באו אנשים מאמריקה כדי לשכנע אותם לנסוע לשם – לאמריקה. הם אמרו שכדאי להם והבטיחו שיתמכו בהם שם ושיהיה להם טוב באמריקה אך אימא שלו אמרה: "אני והילדים שלי לא נודדים יותר. אנחנו נוסעים הביתה. לארץ ישראל." 

הם הגיעו ארצה לתוך מלחמת השחרור, שבוע לפני ששחררו את יפו. שמואל היה אז ילד בן 11 וירד מהאנייה עם מחשבות על דוד המלך והנביאים. המבוגרים נפלו על הארץ ונישקו את האדמה,  שמואל אמר לעצמו שהוא לא ייפול ארצה אבל בלב הרגיש אור גדול.  "אני בארץ ישראל. אור גדול! "

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

רפי הירש , ילד בן 8 , מסע הישרדות מלודז', ליערות סיביר



רפי הירש נולד בשנת 1933 בעיר לודז', שבפולין. ילד יחיד להוריו. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 רפי היה בן 6
.
  "יום אחד ראינו דרך חלון הדירה, להקות של מטוסים. זרקו את הפצצות שלהם ונעלמו. כך ידענו שהגרמנים מתקדמים ומתקיפים את פולין". בתוך המשפחה אף אחד לא שיער ש"זה" יגיע אבל "זה" קרה. הייתה מהומה גדולה בכל העיר. רפי מציין כי למזלם, אביו, הנרי, בנוסף להיותו עובד טקסטיל היה גם מנהיג פועלים ומעורב בכל מיני מוסדות פוליטיים ולכן הבין שיהיה יותר ויותר גרוע ליהודים.

 כבר בשבוע הראשון של הפלישה באו אנשים לחפש אותו אך הוא הספיק לברוח. הוא הבין שיבואו לחפש אותו בגלל פעילותו הפוליטית הקומוניסטית וברח מזרחה למשפחה שלו שגרה בערך 100 ק"מ ממקום מגוריהם. בהמשך חצה לביאליסטוק –  רוסיה ושכר שם דירה. לאחר שמצא דרך ליצירת קשר עם המשפחה, רפי ואמו הצטרפו אל האבא.

 המשפחה התאחדה לאחר דרכים לא דרכים ותלאות רבות. הם נשארו באותו המקום כשלושה חודשים. היה חורף קר וקשה מאד ורפי זוכר את אמו עובדת קשה מאד בבית כדי לאפשר את הישרדותם. מכיון שהאבא היה קומוניסט אך לא הסכים להתאזרח לפי דרישת הרוסים ולהתגייס לצבא האדום, לכן, לילה אחד הועמסה המשפחה והוגלתה יחד עם מאות אלפים אחרים אל מחנות עבודה בתוך היערות. הם הועמסו על רכבות משא. כל קרון נחלק לארבע ובכל רבע קרון גרה משפחה אחת, לא חשוב כמה אנשים מנתה. הנסיעה הייתה אטית וארכה מספר שבועות. הם לא ידעו לאן אלא רק את הכיוון צפונה. בהמשך הדרך חצו אגם ענקי בספינה ובסופה שמשו אותם עגלות וסוסים. כשיגיעו ליעד, מחנה העבודה שהורכב מצריפים רבים לא היה מגודר כי….. לא היה לאן לברוח

 בתחילה לא הייתה כל אספקה וכולם נסו לשרוד אך כל משפחה הייתה לעצמה תוך כדי חיפושים אחר אוכל ביער: פטריות, פרות וכל מה שיכולים היו למצוא. גם היה צריך לחמם את הצריפים ששרר בהם קור מקפיא. התנאים היו קשים מנשוא: קור מקפיא ורעב ולכן רבים מאד לא שרדו את המסע. שם היה רק סוג אחד של עבודה: כריתת עצים עם מסור וגרזן, גלגולם ואז זריקתם לנהר. הגברים יצאו לעבודה השכם בבוקר. היו תאונות רבות והרבה מתו גם מחוסר מזון וממחלות. כמעט כל הילדים שהיו שם נפטרו כי לא יכלו לעמוד בתנאים הנוראיים ולשרוד.עם הזמן,  הצליחו תושבי המחנה להתארגן לחיים רגילים כלשהם. היו ביניהם מורים שארגנו לימודים כך שכל הילדים ששרדו הלכו למעין בית ספר ולמדו. 

רפי מתאר את הקושי והחיים שם גם כ "משהו אחר, כחוויה, כהרפתקה עצומה ממנה למד הרבה מאוד דברים שעזרו לי לשרוד ולהסתדר ".  

 רפי ספר כי יום אחד הוא יצא ליער על מזחלת עם מסור, גרזן וקשת אך כשהוא לבוש בבגדים בלבד ובמגפיים. למעשה זו הייתה מטלה כמעט יום יומית כדי לספק עצים לתנור. ביער בו לא ניתן היה לראות כמעט דבר חוץ מסימנים של חיות ועקבות ראה לפתע שיח עם פירות יער. רפי נגש אליו בשמחה רבה ואז הבחין שבתוך השלג יש סימנים של צואת דוב ושהיא עדיין הייתה חמה.. רפי ידע מה  לעשות והסתלק משם מהר ככל שיכול היה

 פעם נוספת הייתה באותו אזור ובקור של כ – 40 מעלות מתחת לאפס. ככל שהעמיק להיכנס ליער נהיה קר וקפוא יותר. רפי הרגיש שהוא מתחיל לסבול מהיפותרמיה בידיים וברגליים על אף שהיה עם כפפות.  הוא רץ חזרה, הוריד את הכפפות, לקח חופן שלג והתחיל לשפשף את הידיים עד שהתחממו. כך הצליח לחזר הביתה…..לצריפי העץ במחנה העבודה.

 בשנת 1941 שחררו אותם השלטונות. רפי והוריו הגיעו לטג'יקיסטן, שם שהו 5 שנים ואז חזרו לפולין. בשנת 1946 אבא שלו מצא עבודה בסוכנות היהודית במינכן והמשפחה הגיעה לגרמניה. לאחר שלוש שנים הם עלו ארצה יחד עם אחיו הצעיר שנולד בדרך. רפי למד בטכניון ורכש מקצוע. כעבור 6 שנים אביו חלה. רפי הפך להיות המפרנס היחיד של המשפחה.

 הקשיים הביאו את המשפחה להגר לאוסטרליה, ולהצטרף לבן-דוד שחי שם וסידר להם את המסמכים הדרושים. רפי גר כיום בכמון עם סבינה אשתו ולהם ארבעה ילדים, עשרה נכדים ונין אחד



יום שני, 24 באפריל 2017

סבינה הירש , ילדה בת 3 , החיים בתוך קופסה



מאת: סבינה הירש

השיבה מהאילמות

סבינה הירש נולדה בשנת  בסטניסלבוב שבפולין. בהמשך גרה המשפחה בעיירה קוטי וסמוך להם גרה משפחתו המורחבת של אביה. סבינה מציינת כי כיוון שהייתה תינוקת בפרוץ המלחמה, הרי שאת סיפור המלחמה היא  מכירה ממה שסיפרו לה הוריה.

למשפחת אביה היה בית חרושת לשטיחים שממנו התפרנסו. כאשר פרצה המלחמה נלקח אביה לעבודה בבניית גשרים. סבינה, אמה, סבה ודודה נשארו בעיירה וכאשר הגרמנים בצעו אקציות, סבינה ומשפחתה היו נמלטים ליער   כשהם מכינים להם צידה שתספיק אפילו לכמה ימים כי לא ידעו כמה זמן יצטרכו להסתתר. .

 בסוף שנת 1940 המשפחה ברחה מפולין לרומניה. במשך תקופה ארוכה נדדו ברומניה, עד שחיילים רומנים תפסו אותם ושלחו אותם למחנה עבודה בטיראספול. בעזרת תושייתם של הוריה הצליחו לשרוד גם בתנאים הקשים של מחנה העבודה טיראספול אליו נשלחו.  הוריה גילו תושייה יוצאת דופן, בכניסה למחנה האבא משה הבחין בסלקציה: האנשים מוינו לשני טורים: טור אחד של גברים נשים ובנים שהיו כשירים לעבודה והשני של קשישים וילדים קטנים אותם העמיסו על משאיות…. האבא כיסה מיד את סבינה במעיל הגדול שלבש, וכשהגיע תורו אמר לממיינים שהוא רפד, האמא סיפרה שהיא תופרת . השומרים הגרמנים לא הבחינו בסבינה הקטנה בתוך המעיל. כך הצליחו ההורים להבריח את סבינה לצריף מגוריהם במחנה שרהיטיו היו דרגשי עץ ששימשו כמקומות לשינה.  

ההורים יצאו כל יום יום, שבעה ימים בשבוע שתיים עשרה שעות ביממה לעבודת פרך שחלקה היה תיקון מדי אס.אס קרועים ובריפוד כסאות של כלי רכב. בזמן זה סבינה הוחבאה בתוך  קופסת קרטון קטנה שאביה הכין ואותה ריפד העיתונים, סמרטוטי בד וצידה של מים ולחם. הקופסה הוסתרה מתחת לדרגש עליו ישנו הוריה מחשש שתימשך את תשומת לב השומרים. סבינה שהתה בארגז ולא יצאתי ממנו כל היום, רועדת מפחד ומקור וסובלת מאד מהבדידות.

 הוריה אסרו עליה לצאת מהקופסה בשום פנים ואופן ורק כאשר חזרו מיום עבודתם המפרך היו מוציאים אותה לטייל קצת בצריף, לחלץ עצמותיה וללכת לשירותים לאחר הישיבה הממושכת ומקופלת בתוך הקופסה. סבינה חייתה כך לבדה בתוך הקופסה משך שנתיים וחצי. בצריף היה עוד ילד, גדול ממני, שגם הוא הוברח למחנה כמוני והסתתר. יום אחד הוא ניסה לברוח. סבינה הציצה וראתה איך ירו לו בראש וכל דמו ניתז.  נשארתי הילדה היחידה במחנה.

 "תמיד קינאתי באנשים שגרו במקום מסוים, שהלכו לגן, לבית הספר, אין לי שורשים. ולפעמים אני מרגישה כמתנדנדת ברוח וכאדם ללא שורשים. אתם, שנולדתם במדינת ישראל, מקום חופשי, לא יכולים להבין….   חייתי בתוך קופסה. ברור שנשארו סימנים. אני מתמודדת עם זה, והחיים נמשכים"

בוקר אחד אנשי המחנה התעוררו וגילו שהמחנה ריק מגרמנים. הצבא הרוסי הגיע, הגרמנים ברחו וכך המחנה שוחרר. החיילים הרוסים הסתובבו בשטח המחנה המומים מהזוועות שהתגלו. בתמימותם הם חילקו לשורדים וודקה ובשר. השורדים המורעבים שתו ואכלו ולעתים עד מוות. 30% מהניצולים מתו כי לא יכלו לעכל את האוכל. אחרי כל כך הרבה זמן שלא אכלו, הם אכלו בבת אחת יותר מדי והקיבה שהתכווצה לא יכולה הייתה לעכל זאת.

 איזו טרגדיה ! איזה אסון ! מאלו שכבר כן הצליחו לשרוד את השואה, מתו רבים מהאוכל שגופם לא הצליח לעכל.  כאשר ההורים וידאו שאכן הנאצים עזבו את המחנה, הם הוציאו את סבינה מהקופסה. סבינה זוכרת הרבה אמבולנסים מכיוון שרוב האנשים היו חולים. לה ולאמה הייתה דלקה פרקים ושתיהן סבלו מתת תזונה.

 במשך שלוש שנים סבינה לא דיברה, הייתה כאילמת. המשפחה הקטנה חזרה לפולין. הם לא מצאו איש מבני המשפחה כולם נספו פרט לאחי אביה שעלה לארץ באופן בלתי לגאלי ואחות שהגיעה לארצות הברית. סבינה והוריה המשיכו לצ'כיה. יום אחד כאשר שהו בפראג, סבינה אושפזה בבית חולים. יום אחד רופא הילדים אחד לקח אותה לקרקס. סבינה חזרה להיות ילדה קטנה פעם ראשונה אחרי זמן רב…..  היא צחקה, בכתה ו…..חזרה לדבר.  

בהמשך המשפחה נדדה לרומניה, וגם לבריסל בלגיה שם אביה עבד עד שקבל אזהרה שייכנס לכלא. ב –  1950 הגיעו לאוסטרליה, סבינה ציינה שבעקבות נדודים אלו כילדה היא למדת הרבה שפות. באוסטרליה השלימה במשך כחודש את חומר הלמודים של כתה א' ובמשך חודשיים כתה ב' וכך הלאה. סבינה לא רצתה להיות מוכרת כשונה, כנצולת שואה. "התביישתי בהיותי נצולת שואה". היו לה חברות אך היא לא הביאה אותן הביתה  פשוט התביישתי בהיותי ניצולת שואה. היחיד שידע שהיא ניצולת שואה היה מנהל בית הספר.

 "אני זוכרת שיום אחד באתי לחברה בביתה. היו בבית גם סבתה וגם הוריה ובבית היה ריח של אוכל. לא יודעת למה אבל התחלתי לבכות, אני זוכרת את זה עד היום. בבית מעולם לא היינו שלושה דורות. סבי וסבתי נספו בשואה. מהרגע הזה סבינה הבטיחה לעצמה שבבית שלה תמיד יהיה ריח של אוכל, ריח של בית.

סבינה התחתנה באוסטרליה וילדה שלושה ילדים. בהמשך החליטה עם בעלה רפי כי אחרי כל מה ששניהם עברו, הם ימשיכו לישראל. הם חשו  כי ליהודים אין ארץ אחרת מלבד ישראל וכי כאן ימשיכו לגדל את ילדיהם. בשנת 1969 סבינה ורפי עלו לארץ עם שלושת ילדיהם וכאן נולד בנם הרביעי. הם גרו בנתניה,


אריה פוקס, ילד יתום בן 5, לבדו במחנה ברגן בלזן




נולדתי בעיירה קטנה בפולין בשם טושין, בתאריך 18.01.1939. בן יחיד להוריי שקראו להם יונה ובלה פוקס. אבי היה סוחר פרוות והיה לו בית מלאכה למעילים, אותם מכר לחנויות בעיר לודז'.

תקופת השואה

ב15 בדצמבר 1939 נכנסו הגרמנים לעיירה, וכל היהודים גורשו לגטו פיוטרקוב. ביד ושם נכתב כי בזמן הגירוש לגטו היה קור עז באותו לילה, ורבים מהעיירה, ובעיקר ילדים קטנים, מתו מהקור. אבי עבד בבית חרושת לזכוכית בגטו, באוגוסט 1942 נלקחה אמי לטרבלינקה, ושם רצחו אותה הגרמנים. הייתי עם אבי בגטו ובמחנות עבודה של הנאצים עד דצמבר 1944.

 ב2 לדצמבר 1944, עלינו על רכבת של האס.אס. והועברנו למחנה הריכוז בוכנוולד בגרמניה. אבי עבד בבית חרושת לנשק של הגרמנים. כל בוקר היה הולך לעבודה. אני, כמובן, נשארתי במשך כל שעות היום לבד. במרץ 1945, יום אחד, אבי לא חזר מהעבודה, ומאז לא שמעתי עליו דבר, כנראה שנרצח על ידי הגרמנים.

ב1 לאפריל 1945 הועברתי לבדי למחנה הריכוז בברגן בלזן. שם הייתי עם ילדים נוספים עד ל15 למאי, יום בו המחנה שוחרר על ידי הבריטים.
 לאחר השחרור הועברו כל הילדים לשוודיה, ליד העיר הלסינבורג. שם הייתי עד אפריל 1947. משם עברנו לצרפת, לבית יתומים ליד העיר ליון.



חיים אדלשטיין, ילד בן 11 , הוסתר תמורת תשלום אצל משפחה נוצרית אוקראינית




חיים אדלשטיין נולד בשנת 1931 בעיר סטריי שבפולין, לא רחוק מלבוב, כיום בשטחה של אוקראינה. הוריו היו אמידים והמשפחה חיה ברווחה: גרה בבית גדול ויפה ולאחיו הקטן אברהם הייתה מטפלת. חיים זוכר צעצוע אהוב ויקר מתקופת ילדותו ההיא – את סוס הנדנדה מעץ.  

 כשהיה בן 10 אפילו היה לו אוסף של סדרות שלמות של בולים יקרים ויפים מארצות העולם שקיבל והמשיך לאסוף. "סחבתי גם כסף מהורי ומסבתא שלי וקניתי בולים " הוא מציין כיום.  אז בשנת 1939 התחילה המלחמה. חיים היה בן שמונה וחצי. פולין חולקה בין גרמניה ורוסיה, הבנקים נסגרו והרכוש הולאם. מתחילת המלחמה ועד לנובמבר 1942 חיים ומשפחתו היו עדיין בביתם שבפולין. ביולי 1941 נכבשה העיר סטריי על ידי הנאצים. בקיץ 1942 המשפחה החלה להסתתר. הוריו הוסתרו אצל שופט פולני בדימוס,  חיים הוסתר תמורת תשלום אצל משפחה נוצרית אוקראינית כשהוא עם אוסף הבולים שלו

 בשלב מסוים הוא חשב שנשאר היהודי האחרון… הוא ביקש מהמשפחה אצלה הסתתר ספר תפילות באוקראינית והחל להתפלל כל יום. בהמשך, כאשר נאלץ לברוח, התחזה לנוצרי בעזרת התפילות שלמד. הדבר הזה הציל את חייו.
אחיו הקטן אברהם, שהיה בערך בן ארבע, הוסתר אי שם בעיירה תמורת תשלום של האב לשנה מראש למשפחה נוצרית אוקראינית שמאוחר יותר אימצה אותו.
"אבי המשפחה חפר בור מתחת לרצפה של החדר ומקרשים יצר דלת ושם החביאו את אחי. בלילה היו מוציאים אותו. החלונות של החדר פנו החוצה והיו צריכים להסתיר אותו כדי שלא יראו אותו מבחוץ. "אחי היה שם במשך שנתיים ומשהו".

בקיץ 1943 אביו ואמו נתפסו על ידי הנאצים ונשלחו למחנה השמדה בלז'ץ.
 בשנת 1945 הגיעו בני משפחה רחוקים והוציאו את חיים מהעיירה. יחד עקרו לקרקוב ומשם עברו למחנה עקורים בלינץ (אוסטריה)."

כשהוציאו אותי, אחי אברהם נשאר שם עם הבטחה שיוציאו גם אותו אבל הוא נשאר שם ולא הוציאו אותו . לא יכולתי לעשות דבר. כתבתי למוסקבה, עוד כשגולדה מאיר הייתה  שגרירה שם. התשובה של השגרירות הייתה שאי אפשר לעשות שום דבר ברוסיה.

 בשנת 1953 נותקו הקשרים שלנו עם רוסיה, אי אפשר היה לכתוב וכך למעשה אבד ניסיון לקשר. אח"כ כתבתי מכתב וקיבלתי כתובת ופרטים מאיזה שהוא רופא ובו פתק קצר מאד 'נא לא להפריע' . יש לי אותו עד היום. אין שם כתובת. יש לי רגשי אשמה, זה מכרסם עד היום.

 יש לי אח שהלך לאיבוד. הוא אחד מ – 10000  הילדים היהודיים שהלכו לאיבוד ואין קשר אתם "הזוג שאימץ את אחי נפטרו שניהם". גורל אחיו הצעיר אברהם לא נודע לחיים עד היום.

בשנת 1946  בגיל חמש עשרה, עלה חיים ארצה כיתום עם קבוצת נערים במסגרת עליית הנוער "דבר גדול שאני זוכר, כשהאנייה שלנו " שמפוליון "מגיעה לחופי חיפה. אנחנו על הסיפון, רואים את הכרמל ואת חיפה ולא מאמינים שהגענו. הבריטים היו פה אז. ברוב טובם ובאופן חריג הם נתנו לנו לעלות לארץ. זאת נקודת האור שאני זוכר מהתקופה

 הייתי לבד, לא הייתה לי משפחה. היינו קבוצה של 100 ילדים יתומים. האנייה הייתה צרפתית ואח"כ טבעה בביירות. 

חיים הגיע לבית הספר החקלאי עיינות, שם  התמחה בגידול פרות. עם פרוץ קרבות מלחמת השחרור, עבר לקיבוץ תימורים, ועסק ברפתנות. בשנת 1950 גויס חיים לשירות חובה. בהמשך למד חיים גיאוגרפיה והיסטוריה באוניברסיטה. הוא עבד שנים רבות  בקופ"ח כללית



מסע הנדודים של אילונה להבי (טננבאום), ילדה בת 4 , מוורשה ,דרך ויטבסק לערבות אסיה



נולדתי בתאריך 03.11.1938 בוורשה, עיר הבירה של פולין .
 ההורים שלי אמא סטפניה (שורה) ואבא אלבין (אברם) היו חברים במפלגה הקומוניסטית הכפופה לברית המועצות. שניהם ישבו בכלא בגלל פעילותם. אמא נכלאה לשנה וחצי בתנאים קלים יחסית, אבא נכלא לכמעט 7 שנים ועבר עינויים קשים. הוא עצמו כמו הרבה ילדים אחרים סבל מאוד מרעב ומחוסר כל וגם "מעוורון תרנגולות", זאת אומרת, לא היה מסוגל לראות בשעות ערב ולילה.

 השמיים לא ניבאו לנו ימי שמש. היטלר המנהיג של גרמנייה (קנצלר), תפס את השלטון. בתאריך 1.9.1939 תקף את פולין. יום זה הוא יום בו פרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה הזאת התפשטה לכל העולם ולכל היבשות. הצבא הפולני לא עמד נגד היטלר וכל המפקדה ברחה אחרי כשבועיים לאנגליה. זמן קצר נמשכה עוד פעילות צבאית מוגבלת וגם הגנה אזרחית, שבה השתתפו התושבים, ביניהם גם אבא שלי. זה היה פתטי אך לא יעיל. בזמן קצר נכבשה כל הארץ.
 במצב עניינים כזה כשצבאו של היטלר מתקדם וכובש מדינה אחר מדינה, החליטו הורי לעזוב את פולין ולברוח לברית המועצות. הפצרות שלהם בבני המשפחה והחברים להצטרף אליהם לא נשאו פרי. לכל אחד היו סיבות משלו, בייחוד ייאוש ופחד בפני העתיד הלא ידוע ששיתק אותם. כמובן היו אנשים מוכנים בעד תשלום להעביר את משפחתי והאחרים מעבר לגבול לברית המועצות. אחרי נסיעה ארוכה הגענו לנהר בוק ונכנסנו לסירות שהיו אמורות להעביר אותנו לגדה השנייה. אנשים מפוחדים בלאו הכי רצו לזרוק אותי למים מפני שבכיתי. הורי ממש נלחמו נגדם ובסוף הצליחו להשתיק אותי (זמנית) ולהציל את כולנו.

 אני והורי נדדנו עד שהגענו לעיר ויטבסק במערב ברית המועצות שם נולד אחי הקטן בסוף דצמבר 1940. משפחתי כמו רבים מהנמלטים היו בלי עבודה, בלי דיור הולם, אך קיבלו עזרה מינימלית לקיום. זה היה גורלם של כל הנמלטים.
ביוני 1941 גרמניה תקפה את רוסיה בעוצמה שלא ידעה היסטוריה. הצבא התקדם במהירות הבזק והביא מוות והרס לכל אשר עמד בדרכו. אוכלוסייה המונה מליונים ברחה מזרחה לכיוון אסיה.

בסופו של דבר אנו מצאנו את עצמנו בעיר אלמא אטא, עיר הבירה של רפובליקת כזחסטאן שבאסיה. שם נשארנו כמעט עד לסוף המלחמה הנוראה. לרוב בני האדם יש רצון וכוח לשפר את תנאי המחיה גם בתנאים הקשים שעברנו בזמן המלחמה.

 אנשים עברו ממקום למקום בתקווה לשפר את מצבם ורבים מהם הצליחו איכשהו להסתדר. למזלנו היינו רחוק רחוק מאוד מתופת המלחמה ועובדה זו עצמה הייתה מספיקה להרגיע את נפש הורינו, בייחוד שהיינו ארבעתנו יחד, אמא, אבא, אני ואחי. בוקר אחד אבא יצא מהבית לחיפוש עבודה ולא חזר במשך חצי שנה. לאמא לא היה מושג מה עלה בגורלו והשלטונות לא עזרו לפתור את החידה.

 אמא התחילה לעבוד כמנקה פעמיים בשבוע כדי להבטיח לנו תנאיי קיום בסיסיים. אחרי כחצי שנה נתקבלה גלויה מאבא. מתברר שהוא נלקח ברחובות העיר למשאית מלאה צעירים וצעירות כמוהו והם הועברו למפעל בטחוני בסיביר הרחוקה. אבי חזר משם רק חצי שנה אחרי גמר המלחמה. יום אחד אמא באה לקחת אותנו מהגן ולהפתעתה לא מצאה אותי. התברר שהגננת שכחה אותי במחסן כעונש על "השתוללות".( הייתי אז בת 5 בלבד) וכשההיא נזכרה שקיבלתי עונש נכנסה יחד עם אמא למחסן ושם מצאו אותי ישנה וקיפוד חי בידי. הן לא הצליחו להעיר אותי והתברר בבית החולים שאני סובלת מהיפוטרמיה, כלומר חום גוף נמוך מהנורמה שסיכן את חיי. אחרי כמה שעות טיפול בבית החולים הכרתי חזרה אליי ולמחרת שוחררתי הביתה.

 אמא עשתה הכל כדי להוציא את הגננת מעבודתה. בגן שמעתי לראשונה שאני יהודייה. אמרו לי את זה הילדים שבטח שמעו את זה מהגננת או מההורים שלהם. באתי הביתה ושאלתי את אמא מה זה "ז'יד"? לפי מה שהבנתי והקללות ששמעתי בגן וברחוב, יהודי זה מישהו כמו מכשף רע ומפחיד עם קרניים, זנב וזקן עד לברכיים, התופס ילדים ומכניס אותם לשק וזורק לנהר. כמובן שהייתי כולי פחד והיה לי קשה מאוד לקבל מאמא את ההסבר שאנחנו אכן יהודים.

 יום אחד פתאום הופיע אבא שקיבל חופשה מהמפעל בסיביר שבו עבד. שהוריי יצאו לקניות אני חתכתי את מעיל החורף לחתיכות קטנטנות שהתחלתי להדביק על נייר קרטון שעליו ציירתי בובה. כשאמא ראתה מה עשיתי למעיל היא ממש פרצה בבכי, מפני שלא היה לי שום דבר חם ללבוש והיו ימים שאני ואחי לא יכולנו לצאת מהדירה בגלל חוסר לבוש חם. אחרי כמה זמן אמא קבלה חלקת אדמה כחמישה ק"מ מהדירה שגרנו בה. אני הייתי אז בתקופת חרדה (כנראה באיזה שהוא שלב של נדודים נבהלתי מההפצצות מהאוויר).

 עליי לציין שעד היום אני כולי נחרדת מהאזעקות, אפילו במעמד יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל.

פעם אחת התעוררתי בצהריים לבד בבית. הייתי כנראה מצוננת ואמא השאירה אותי ישנה. לתדהמתי לא ראיתי אותה והדלת הייתה נעולה. לקחתי כף עץ גדולה, שברתי את החלון וקפצתי החוצה. כשאמא לא הצליחה לספק לנו דברי אוכל, הייתה מגיעה לבית החולים ומספרת שילדיה סובלים משלשול דמי. אז היו מאשפזים את שלושתנו, על מיטה אחת, מטפלים בנו ונותנים לנו אוכל ותרופות. אחרי שלושה – חמישה ימים היינו חוזרים הביתה קצת יותר שבעים.

 כשנגמרה המלחמה, אזרחים פולנים קיבלו רשות לחזור למולדתם. הנסיעה לפולין לקחה כשלושה חודשים בגלל המרחקים העצומים וגם קשיי תעבורה. נסענו בקרונות של בהמות, בלי ספסלים ובלי מיטות, עם תנור באמצע הקרון שבו כל המשפחות, יחד כארבעים איש, היו אמורות להתחמם ולבלות ימים ולילות.

באביב 1946 הגענו סוף סוף לפולין. משם חולקו המשפחות לאזורים שונים. אנחנו הגענו לאזור הרי הסודטים , שהיו לפני המלחמה שייכים לגרמנים. תוך כמה חודשים הורי כבר עבדו. מיד לאחר הגעתנו לעיירה כל התושבים ובייחוד הילדים עברו בדיקות רפואיות בגלל חששות מסכנת מחלות מדבקות כשחפת וטיפוס. בכיתה ב' חליתי בשנית, מחלת ילדים המלווה בחום גבוה ופריחה בכל הגוף. אושפזתי מיד ולאחר יומיים הביאו גם את אחי הקטן. תוך מספר ימים היינו כ-10 ילדים בחדר, בנים ובנות. היה שמח ואחרי מספר ימים אפשרו לנו לצאת לשחק בחצר הענקית של בית החולים.

בעקבות החוויה הזאת גם כשגדלתי התגעגעתי לימים ההם ,כשבמקום ללכת לבית הספר אפשר היה להשתולל בחצר ולקבל פינוקים מההורים ומהצוות. באותם ימים למדנו בביה"ס גם שעורי דת, לא כחובה. אני אהבתי לשמוע על ישו התינוק ועל אמו מרייה. מיום ליום התעמקתי בסיפור בעזרתו של כומר, שהביא לי תמונות של המשפחה הקדושה ולימד אותי תפילות. שלוש פעמים ביום הייתי מתפללת על הברכיים לפני התמונות שעל הקיר ובקשתי מהקדושים, שיתגשמו כל חלומותיי ובקשותי. השיגעון הקטן שלי הגיע לקצו לאחר שהכרזתי בפני הורי שאני נוצרייה. לאמי הייתה שיחה רצינית עם הכומר. למחרת חזרתי לחברים ולחברות היהודים כמוני ,למשחקי חצר, בזמן שחברי הנוצרים נשארו בכיתה לשיעור הדת .

 בסתיו 1946 אמי נסעה לעיר וולבזיך כ-40 ק"מ מעיירתנו, כדי לנסות לקבל מידע מהוועד היהודי על אודות גורלם של בני משפחתה וקרובים של אבא בזמן המלחמה ולאחריה. 

אמי לא הספיקה להיכנס לבניין הועד ובכניסה ראתה פתאום את אחותה הגדולה לודזיה. לאחר שגטו ורשה חוסל ועלה בלהבות הניצולים הועברו לאושוויץ מחנה ריכוז בדרום פולין. שם לדודה אבד הקשר עם בני המשפחה, להוציא את בעלה. הוא נפטר ממחלת טיפוס. הדודה ניצלה הודות לכך,שהועברה למחנה מיידנק ועבדה במעבדה כימית, בה שמרו מאד על תנאים היגייניים, אשר מנעו התפשטות המחלות. אחרי שחרור המחנה היא פגשה את אחד המשחררים חייל יהודי שהיה בדרך לברלין . אחרי חזרתו משם וניצחון סופי על היטלר הם נישאו. מהדודה הזאת קבלתי את הבובה הראשונה בחיי. שמרתי עליה עד גיל 20.
לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

דוד הכט, ילד בן 5 , לבדו במחנה טרזינשטט


נולדתי בתאריך 16.2.1938 בסלובקיה שהייתה בעבר צ'כוסלובקיה,
אבי היה מהנדס לייצור מוצרי דלק, בעל מקצוע מכובד, הוא היה מוכר ובקשר טוב עם תושבי האזור. במהלך שנות המלחמה גרנו בעיר הבירה בראטיסלאבה, בית המשפחה היה ברחוב ז'ידובסקה אוליצה 34, שם הרחוב בתרגום לעבריתרחוב היהודים, המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב. 
עם כניסת  הנאצים, המצב החל להחמיר עבור היהודים, החלו רדיפות וגזרות המשפחות היהודיות נאלצו לחשוב על פתרונות יצירתיים על מנת להימלט ולהתגונן בפני המרצחים. במקרה של משפחתי, הוריי יצרו קשר עם בעלת הבית ששמה הרנקו, היא הייתה אישה בעלת חמלה ואומץ, היא החביאה אותנו במרתף ביתה כשהכניסה למרתף הייתה מאחורי ארון קיר בביתה
 בשלב מסוים, החל מחסור בביגוד ומזון, ההורים שלי עלו למעלה לקומת הבית על מנת להביא שמיכות ובגדים להחלפה, שני אחיי השתרכו אחריהם ולא הסכימו להישאר במרתף, הם עלו יחד עם ההורים שלי ומאז לא ראינו אותם. מאז לא ידענו מה עלה בגורלם.
אחותי הבכורה ובעלה היו פרטיזנים והם הבריחו אותי ממקום למקום וכך חיינו ניצלו
לאחר מכן, הבריחו אותי למשפחה בכפר, הנאצים הציעו לכפריים פרסים ומתנות בעבור הסגרת יהודים.
לאחר שהלשינו על מקום המצאי,  תפסו אותי ונשלחתי למחנה ריכוז לילדים  "טרזינשטט.

במחנה הריכוז פגשתי באופן מקרי את אחותי הבכורה, לשמחתי הרבה הרגשתי שאני לא לבד. לאחר מכן , העלו אותנו על רכבת שהסיעה אותנו למחנה הריכוז לאושוויץ, בדרך לשם לקראת ההגעה לשערי אושוויץ, המתינו לנו הרוסים. הצבא הרוסי התקדם והצליח לעצור את מכונת ההרג הנאצית. לאחר מכן, הוחזרנו לצ'כיה לעיר ברטיסלבה, העיר בה גרנו ברוב שנות המלחמה,  גרתי עם אחותי הגדולה וגיסי.
 לאחר תקופה קצרה, גיסי הבריח אותי להונגריה ומסר אותי לעליית הנוער "ג'וינט". הם אספו את הילדים היתומים שנותרו בתום המלחמה, מכל מיני מקומות שונים ורכזו אותם במוסדות. בתחילה הייתי במוסד "מטיאשפלד" אחר זמן קצר הועברנו למוסד שנקרא  "דסק" מאחר והיינו צעירים יותר מהילדים שבמוסד הראשון
זמני השהייה ב"דסק" ובמקומות האחרים לא זכורים לי מאחר ועברנו בכל מיני מקומות. ב"דסק" פגשתי למזלי את אחי יעקוב ואחותי בתיה, הם היו בזמן  המלחמה בגטו היהודי שבבודפשט. לאחר טלטולים רבים הועברתי דרך מספר מדינות לעיר מרסיי שבצרפת. היינו במוסד שנקרא "ווילה גאבי". לאחר כחצי שנה, צירפו אותי למשפחה של יהודים ונרשמתי כבנם ושמי שונה למישל, על מנת שאוכל לעלות בצורה רשמית . ממרסיי שטנו לישראל באניית תיירים בשם "פרובידנס" , מסע לארץ שארך  כשבעה ימים, היו מספר עצירות  בקפריסין ובאלכסנדרייה שבמצריים.