דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך פברואר, 2017

שרה , ילדה בת 6, בורחת ממחנה ההסגר בגטו ליהודים

מקור וקרדיט :
שרה אבינון , אל רפסודות בתהום , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998
" דרגשים , מסדרים, יריות , כאב הבטן הנורא . עמידה בתור , המון עמידה בתור- למה ? ועוד סיוט , שדווקא הוא נשאר חד וברור : אחד מלובשי המדים הגרמנים תופס בשתי רגליו  של ילד קטן , תינוק , ומטיח את ראשו בעמוד. ראיתי . למה עצמתי את עיני רק אחרי הילד הראשון ? כמה היו אחריו? "
כמה זמן הייתי שם –אינני זוכרת . אני יודעת , שחלק מן הזמן היה חורף , אבל אחר כך , כשבא אלי  ,במחנה ההסגר בגטו ,שוב האיש שהכיר את הורי, כבר היה קיץ. הוא בא עם שתי ילדות , גדולות ממני . לי הן נראו גדולות מאד, ובכל זאת הן היו ילדות. אני לא זוכרת אם ראיתי אותן קודם.
" את תברחי אתן" – אמר, " כבר לא נשארו כאן  ילדים" . אם לא תברחו , הם יהרגו גם אתכן". הוא הסביר לילדות הגדולות את התכנית איך לצאת החוצה, כי אסור להחמיץ את הסיכוי . לי הוא אמר רק להיות תמיד יחד אתן. הן יודעות מה לעשות .
"ואת תעשי כל מה שהן אומרות לך "– התרה בי.
בלילה חמקנו מתחת להריסות הבית , שהתמוטט על הגדר בהפצצה האחרונה. זה היה הסיכוי , שדיבר עליו . ל…

הילדה שרה , בת 5 , ננטשת ע"י האשה האוקראינית שהחביאה אותה .

מקור וקרדיט : שרה אבינון , אל רפסודות בתהום , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998


הייתי אז בת ארבע או חמש . קודם , לפני שנלקחו לגטו , מסרו אותי ההורים לאשה אוקראינית , שהיתה אמורה להחביא אותי תמורת תשלום שקיבלה, אבל כשהבינה שההורים שלי כבר לא יבואו לדרוש אותי ממנה , כי הגרמנים מחסלים את כולם בגטו , החליטה להיפטר ממני. כן, להיפטר... כלומר לגמרי, שלא אהיה קיימת עוד (האוקראינית ניסתה תחילה לתקוף את שרה בת ה5 ולחנוק אותה).
למה עשתה לי את זה? הרי היא  משאירה אותי כאן. עוזבת  אותי ? ואיפה הדוד , שהבטיח כי יבוא.
כשהביאה אותי האשה האוקראינית לבית ההרוס הזה שרק הגינה שלו נשארה שלמה ? אתה מבינים את התמימות הילדותית האיומה הזאת ? עדיין האמנתי לה, האמנתי בה , והייתי צריכה רק להשיג אותה. רק להזכיר לה את חובתה . שמא שכחה . והיא היתה שם , עמדה בקצה הרחוב .למה חיכתה ? היתה סקרנית לראות אם אצא משם חיה ? רצתי אליה . היא הסתובבה , וכשראתה אותי נבהלה כאילו אני תקפתי אותה ולא להיפך. התחילה לצעוק :
"תלכי מפה! תעזבי אותי!"
לרגע עצרתי , אבל לא ויתרתי לה. היא לא תעזוב אותי פה לבד. אמא אמרה שהיא צריכה לשמור עלי…

סטלה גולד (סטלה גרופט), בת 10 , מוסתרת בארון הבגדים

"בשנת 1942 הגיעו שמועות שיאספו את כל היהודים מהסביבה לווליצ'קה ושייקחו אותם למקום בלתי ידוע.
אמי חששה כמובן לגורלי והחליטה לשלוח אותי עם אישה פולנייה וביתה לאבי לפשמסל.
נפרדתי מאמי בלי לדעת שאני לא אראה אותה יותר.
כשהגענו לפשמסל פגשנו שם את אבי, שחי בגטו ובכל יום היה יוצא לעבודה מחוץ לגטו עם עוד הרבה אנשים. גם בפשמסל הרגישו היהודים שעומד לקרות משהו לא טוב, ואז אבי מצא מקום מסתור בשבילי אצל משפחה אוקראינית שהוא הכיר מקודם. הם הסכימו לקחת אותי והייתי בעצם מוסתרת אצלם עד סוף המלחמה. אסור היה שאנשים יראו אותי ולכן אסור היה לי להתקרב לחלון או לצאת החוצה.
היו לי כמה מקומות מסתור שהייתי מסתתרת שם, כמו בארון בגדים או בין שני חדרים שמצד אחד היה ארון ומצד שני היה שטיח קיר תלוי.
באו לשם הרבה אנשים בגלל שמדביד (האיש שהציל אותי) היה חייט ואשתו הייתה תופרת פרוות.
בזמן מסוים גרמנים עצרו את אח של אשתו, אחרי שהם מצאו אקדח בכיסו. משפחת מדביד פחדו שהגרמנים יבואו לחפש גם אצלם נשק ולכן שלחו אותי לבית מגורים ליד כנסייה, היכן שהיו מלמדים כמורה.
היה "פופ" (מעין כומר של אוקראינים) שידע על קיומי אצ…

דניאל כהנמן, ילד בן 7 , עם טלאי צהוב בפריז

דניאל כהנמן היה ילד בן שבע בפריז כאשר פלשו אליה הגרמנים. יהודים נדרשו לענוד טלאי מגן דוד צהוב ונאסר עליהם לעבור ברחוב אחרי שש בערב. 
באחד הימים, כששיחק בביתו של חבר נוצרי, הבין כהנמן שאיחר את שעת העוצר. הוא מספר שהפך ברעדה את הסוודר החום שלו, לבש אותו כשחלקו הפנימי מופנה כלפי חוץ, וצעד במהירות לביתו. 
עד היום הוא זוכר את לבו ההולם בעוצמה בהליכה הקצרה ההיא. "במורד הרחוב הריק ראיתי לפתע חייל גרמני מתקרב. הוא לבש את המדים השחורים שנאמר לי לפחד מהם במיוחד. האצתי את קצב הליכתי, אבל הוא סימן לי לגשת אליו. הייתי אחוז אימה שמא יבחין בטלאי הצהוב שבתוך הסוודר".
אבל החייל הרים אותו בזרועותיו וחיבק אותו. "הוא דיבר אליי ברגש עז, בגרמנית. כאשר הוריד אותי הוא פתח את הארנק שלו, הראה לי תמונה של ילד ונתן לי כסף. הלכתי הביתה כשאני בטוח יותר מתמיד שמה שאמא שלי אמרה לי כל השנים היה מדויק: בני האדם מורכבים ומעניינים לאין־קץ".
אביו נפטר ממחלה כעבור שלוש שנים. כשפלשו בעלות הברית לצרפת, אמו לקחה אותו ואת אחותו לישראל. אבל ייתכן שהרצון לפענח את עולמם הפנימי של מבוגרים ניטע בו באותו יום ממש.
כהנ…

נרדפים בזהות בדויה : הילד אריה דורסט ותלאותיו בשואה

סיפור חייו של הפרופסור לרפואה אריה דורסט כילד בשואה "הגרמנים החלו בביצוע תכניתם של השמדת היהודים. הם הקימו מחנה מעבר והשמדה בשם: 'מחנה ינובסקה'. הם החלו לערוך חיפושים ומעצרים בקרב יהודים, בעיקר בין אלה ללא תעודות העסקה. הפעולות של הנאצים נקראו: "אקציה", ובהן הגרמנים עברו מבית לבית ובדקו את התושבים היהודים, ומי שלא היה להם אישור עבודה נלקחו למחנה. ה"אקציות" האלה היו נמשכות מספר ימים עם הפוגה והתחדשו שוב.
אמי הבינה שאם היא תיתפס ללא אישור עבודה הם עלולים לקחת אותנו למחנה ריכוז. היא יצרה קשר עם עובדת אוקראינית שהייתה מועסקת בביתנו, אשר לקחה את אמי, אחי ואותי לביתה. היא הכניסה אותנו לתא במרתף, שבו התושבים בעלי התאים היו מאחסנים פחם ותפוחי אדמה בתקופת החורף. היינו בתא זה כל פעם מספר ימים עד שה"אקציה" נגמרה. אחי הקטן היה אתה בבית ולשכנים היא סיפרה שזה בן משפחתה שהגיע לביקור. 
בינתיים הנאצים הצרו את צעדיהם של יהודי לבוב והחליטו להקים גטו. כאשר החלה ה"אקציה" השלישית לחיפוש יהודים. שוב עברנו למרתף של האוקראינית בתשלום. אחרי האקציה השלישית נודע…

פנינה קרנר , נערה בת , 16 הוברחה ממחנה הריכוז ע"י קצין גרמני

"כשהחלה המלחמה, אימא הייתה בת 15. היא ומשפחתה גורשו מהבית והעבירו אותם ממחנה למחנה ברגל. זה היה מאוד קשה. היה קר מאוד והיה צריך ללכת בתוך השלג. תוך כדי ההליכה נכנס מסמר חלוד לרגלו של אביה, הרגל הזדהמה וזה הקשה עליו עוד יותר את ההליכה ברגל. הזיהום ברגל היה קשה ובסופו של דבר הוא חלה מזה ולאחר תקופה קצרה נפטר."
"אמה של אמי ושלושת אחיה נרצחו בשואה והיא נותרה לבדה עם ארבעה אחים… (צבייה עוצרת לשנייה וחושבת בקול) "אני לא יודעת איך הם מתו…מעניין". אימא מיעטה לדבר על השואה. היה לה מאוד קשה לדבר על מה שעברה. האנשים שעברו את השואה לא כל כך רצו לדבר עליה. זה היה מאוד קשה. כל כך כאב להם ובגלל זה הם שתקו ולא דיברו. הרבה פעמים רציתי לשאול את אימא על מה שקרה שם, אבל גם אני פחדתי ולא ממש העזתי לשאול הרבה. ידעתי שזה קשה לה, רק מידי פעם הייתי מעזה לשאול אותה, אבל ברוב הפעמים היא סירבה לספר והייתה אומרת לי: "לא היה, לא היה כלום. הכול בסדר". אך היו פעמים שבכל זאת, הצלחתי להוציא ממנה קצת.
באחד הפעמים, אימא סיפרה לי שהיה קצין גרמני שהיא מצאה חן בעיניו ובשל אהבתו אליה, הוא הצ…

הבריחה של שרה וייס ( שוורץ) , ילדה בת שש, מבודפשט לארץ

"נולדתי בבודפשט, בהונגריה.
 בשנת 1943 בגיל 6 אני והוריי קטי ואימרה שוורץ ברחנו בלילה עם קבוצה של יהודים ברגל השארנו מאחורינו הכל.  אני לא זוכרת , רק פרטים קטנים מהדרך, אני זוכרת שלקחו אותי על הכתפיים בתורות כי הייתי הכי קטנה בקבוצה,  באמצע הדרך עצרו אותנו חיילים הונגרים, הכניסו אותנו לחדר ורצו לחקור אותנו לאן בורחים? אמא שלי אמרה לי באוזן תבכי!!!! חזק בקול רם אז יתנו לנו ללכת, לא יכולתי לבכות אז היא אמרה שוב תבכי והיא נתנה לי מכה והתחלתי באמת לבכות אז קראו לנו ואמרו קחו את הילדה ותלכו ככה ניצלנו. הגענו לארץ באונייה מאוסטריה לנמל חיפה בשנת 1949, משם העבירו אותנו עם עוד עולים חדשים לבית עולים ושיכנו אותנו באוהלים, על יד חדרה. לאחר מכן הודיעו לנו שמקימים מושב חדש בשם אומזרה (היום מושב מזור)."
לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי- מאגר סיפורי מורשת מאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

כמו חיה נרדפת, דוד בן-שלום , ילד בן 8 , שורד בשואה

כתבה מרתקת משנת 2004 , נחמן גלבוע, "הדף הירוק", 15.4.2004 כמו חיה נרדפת (בן-שלום מעמיר שרד בשואה) - אתר הקיבוצים דוד בן שלום היה בן 5 כשפרצה המלחמה. יחד עםאחיו יעקב (8) ואחותו נורית (6.5) הם התחבאובכפרים ובדרך נס שרדואת הלילה שהעביר עם אחיו יעקב על רצפת הרפת שלאחד האיכרים הפולנים, זוכר דוד בן שלום, 70,מקיבוץ עמיר, כאחת החוויות היותר טראומטיותמהתקופה ההיא. זה היה בחורף 43' שבו הוא נעלסירוגין עם אחיו ואחותו נורית, בין שלושהכפרים בקרבת העיר שבה נולד. "באותו יום הייתי מאד חולה", הוא מספר. "הלכתי עם אחי והגענו לאחד הכפרים מבוססים בשלג עמוק. השלג היה גבוה מאתנו, והכלבים נבחו בלי הפסק. בעקבות הנביחות יצא החוצה אחד הכפריים שריחם עלינו, והחליט להכניס אותנו לישון ברפת שלו. הוא הכניס אותנו למקום שבו היו קשורות הפרות, ואנחנו היינו מאושרים לישון על הזבל החם והנעים. בחוץ היה כפור של מינוס 15 מעלות. באמצע הלילה הפרות השתחררו מהקשירה שלהן, ואנחנו שכבנו בחושך מבוהלים ומפוחדים מהפרות. באיזה שהוא רגע אחת הפרות נגחה אותי ואחר כך הרימה אותי בחגורת המכנסיים, והעיפה אותי לצד השני …